אור ברסלב
מהרש חלק ב סימן מד

מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל

סימן מד

סימן מג

להרב המאוה"ג החו"ב החסיד וכו' כש"ת מו"ה ישראל אהרן נ"י מוצד"ק פריסטיק יע"א:

בדבר שאלתו בטחני חטים שמורים ואפאו מהם מצות ואח"כ מצאו בשאר החטים שומים ובדקו היטב וראו בטאף א' שני קנעבליך ואח"ז בג' טאף שום א' ויש שאלה על המצות שכבר נאפו גם על הקמח שנשאר עוד מאותן החטים וגם על שאר החטים שנטחנו אח"כ ברחיים הלז גם על שאר המצות שנאפו אח"כ בהתנור זה תור שאלתו:

והנה בזה יש כמה צדדים להתיר דהנה בעיקר החשש בשומים כ' כמ"פ משום דמוהל היוצא מהשומים חשיב מ"פ והוי מ"פ עם מים וממהר להחמיץ:

והנה לכאורה יש בזה ס"ס להקל א' שמא כשיטת הסוברים דאם נתייבשו המ"פ קודם שבא עליהם מים שרי ע' בפמ"ג בכמ"ק שהניח בצ"ע וגם שמא מעט מ"פ אינו גורם חימוץ וכמו דקיי"ל דאם יש ס' נגד המ"פ דל"ח מצה עשירה וה"ה דאינו גורם חימוץ במהירות דהא באמת המג"א בסי' תס"ב הניח בצ"ע אם מעט מ"פ ממהר להחמיץ והגה"ק בעל התניא ז"ל מביא יש מתירין במעט מ"פ ואף דבסי' תס"ז מוכח ברמ"א לענין דגן שהי' מונח בעליה דאף שיש ס"ס מ"מ אסור באכילה ורק לשהותו שרי וע' בפמ"ג בפתיחה וא"כ הכ"נ י"ל דל"מ ס"ס להתירו באכילה אך באמת הט"ז מקשה דהא ס"ס מהני בכל איסורי תורה עיי"ש:

א) והנלע"ד ונקדים מה שאמרתי ליישב קושיות התוס' יבמות דס"ו שהקשו אהא דר"י ס"ל קטנה חולצת ונהי דלא ס"ל מקשינן אשה לאיש מ"מ כיון דר"י חייש למיעוט א"כ אינה מתייבמת וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה והנלע"ד דהנה בתוס' יבמות ד"ב הקשה דתתייבם ממ"נ וכ' בתירוץ א' דמיירי בקיבל עילווה ובתירוץ השני דשמא אם הי' קיים לא הי' מקפיד והקשה בשעה"מ דתתייבם מס"ס אך באמת כבר כ' השט"מ דל"מ ס"ס באיסור כרת והסברא י"ל לשיטת הרמב"ם בטעם הס"ס לפי שס' הראשון מה"ת לקולא וס' השני הוי סד"ר וא"כ לר"מ לשיטתו בכריתות די"ז דל"צ חתיכה מב"ח וע"כ דס"ל ס' מה"ת לחומרא כמ"ש המהרי"ט והדברי אמת א"כ ממילא לר"מ באיסור כרת אף בלא איקבע ל"מ ס"ס לפי שס' הראשון אסור מה"ת אך לכאורה תיקשי דהכא גם לר"מ ס' הראשון מותר מה"ת דהא רוב נוטה שאינה איילונית ונהי דר"מ חייש למיעוט מ"מ כתב בתוס' חולין דף י"ב דאינו רק חשש דרבנן וא"כ כיון דס' הראשון מותר מה"ת שוב ס' השני הוי סד"ר:

אך באמת יש בזה מבוכה רבה אי ר"מ חושש למיעוט רק מדרבנן או אף מה"ת ובתוס' נדה דל"ב כ' דר"מ חושש למיעוט אף מה"ת עיי"ש במה שהקשו דלר"מ בנות כותים צריכים להיות טמאות מה"ת וגם מהא דהקשו בתוס' נדה די"ח ע"ב דלר"מ כיון דחייש למיעוט א"כ ברוב תינוקת מטפחין הוי ס' בדשאבד"ל וטהור וע"כ דחייש למיעוט מה"ת דאלת"ה מדרבנן א"א לצמוח קולא וכמ"ש בר"ן פסחים ד"ל וכן כ' בתוס' חולין דפ"ו ע"ב ועיי"ש בתוס' דפ"ו ע"א דהקשו לר"מ אמאי לוקה באכל משחיטת חש"ו משום נבילה הא ר"מ חושש למיעוט ואם נימא דרק מדרבנן חייש א"כ שוב א"א לצמוח מזה קולא שלא ללקות וע"כ דר"מ מה"ת חושש למיעוט והנה בהא שכ' התוס' בחולין שם דיש חזקה ג"כ והוי מיעוטא דמיעוטא אכתי תיקשי דהא א"נ דר"מ מה"ת חייש למיעוט א"כ נגד רו"ח חושש עכ"פ מדרבנן כמ"ש בתוס' נדה דל"ב ועיי"ש במהרש"א דרק במיעוט דלא שכיח בעצם לא חייש ר"מ אבל היכי דהמיעוט מצד עצמו שכיח נהי דיש רו"ח כנגדו מ"מ חייש עכ"פ מדרבנן וא"כ שוב תיקשי אמאי אחר שחיטת חש"ו מותר לשחוט בנה הא עכ"פ לחומרא חייש ר"מ למיעוט אף נגד רו"ח ושוב נחוש לחומרא לענין או"ב אך באמת י"ל כיון דמחליטין מכח הרוב לוודאי נבילה ולוקה משום נבילה שוב א"א לומר תרתי דסתרי ולחוש לחומרא מדרבנן לענין או"ב וכמ"ש בתוס' בכורות ד"כ דאף דרוב ל"מ בממון מ"מ כיון דמכח הרוב מחזיקין שהוא בכור וודאי לאוסרו וללקות בגיזה ועבודה ולהקריבו ע"ג המזבח ה"ה דמהני לענין ליתנו לכהן:

עכ"פ נשמע דיש בזה מחלוקת אי ר"מ חייש למיעוט מה"ת או רק מדרבנן וא"כ י"ל דשני תירוצים שבתוס' פליגי בזה אי ר"מ חושש למיעוט מה"ת או רק מדרבנן דבתירוץ הראשון ס"ל דרק מדרבנן חושש ר"מ למיעוט ושפיר הקשו תתייבם ממ"נ וא"ל שמא לא הי' מקפיד דאכתי תתייבם מס"ס כיון דס' הראשון מותר מה"ת ולכך מוכרחים לתרץ דמיירי בקיבלו ובתירוץ השני ס"ל דר"מ חייש למיעוט מה"ת א"כ ס' הראשון אסור מה"ת ושוב ל"מ הס"ס:

והנה כבר הבאתי שיטת התוס' דנגד רו"ח ל"ח ר"מ למיעוט אך זה פשוט דאי ר"מ חושש למיעוט מה"ת א"כ אף נגד רו"ח חייש עכ"פ מדרבנן כמפורש שם לענין בנות כותים אבל א"נ דר"מ ל"ח למיעוט רק מדרבנן א"כ נגד רו"ח אף מדרבנן ל"ח דכיון דהחזקה מסייע להרוב נגרע כח המיעוט. והנה לענין רואית דם במר"ג ר"מ מטמא ור"י מטהר וכ' בחי' הר"ן דהחשש הדר מר"ג למקור הוי רק חשש מיעוט מש"ה ר"מ מחמיר כיון דחייש למיעוט והקשו המפורשים הא ר"י נמי חייש למיעוט ביבמות דס"ו וכ' בשו"ת ח"ס יו"ד סי' קמ"ח דר"מ חייש למיעוט אף נגד רו"ח ור"י ל"ח למיעוט נגד רו"ח עיי"ש. וסברתו נכונה דהא חזינן בהא דבנות כותים דר"מ חייש למיעוט אף נגד רו"ח דהא ברגע שנולדה לא ראתה:

ובאמת עפ"ז א"צ לומר דמש"ה ר"י מטהר בבנות כותים אף דחייש למיעוט משום דגרי אריות הם כמ"ש התוס' רק בלא"ה ניחא משום דר"י ל"ח למיעוט נגד רו"ח וכנ"ל. נשמע דעכ"פ ר"מ ור"י פליגי אי חוששין למיעוט נגד רו"ח דר"מ לשיטתו דלמיעוט גרידא חושש מה"ת אף נגד רו"ח חושש עכ"פ מדרבנן ולר"י דל"ח למיעוט גרידא רק מדרבנן א"כ שוב נגד רו"ח אף מדרבנן ל"ח וא"כ מיושב קושית התוס' דאמאי קטנה חולצת הא עכ"פ לא מתייבמת משום דחייש למיעוט ועפ"ז א"ש דכיון דר"י נגד רו"ח ל"ח למיעוט אף מדרבנן וע"כ דאף נגד רוב לחוד ל"ח רק מדרבנן ושפיר לר"י קטנה מתייבמת ממ"נ וא"נ שמא לא הי' מקפיד דאכתי תתייבם מס"ס אף דגם ר"י ס"ל ל"צ חמב"ח וע"כ דס' מה"ת לחומרא ושוב י"ל דבאיסור כרת ל"מ ס"ס מ"מ כיון דל"ח למיעוט רק מדרבנן שוב ס' הראשון מותר מה"ת דתולין שאינה איילונית ושוב ס' השני הוי סד"ר ורק לר"מ דחייש למיעוט אף נגד רו"ח וע"כ דנגד רוב לחוד חייש מה"ת וא"כ ל"ש היתר מכח ס"ס ולכך ס"ל קטנה אינה מתייבמת אבל לר"י לשי' פשיטא דקטנה מתייבמת וכנ"ל ומיושב הכל לנכון בס"ד:

ב) ובאמת עפ"ז יש להעיר מש"ס יבמות דס"א דקאמר ר"א כהן לא ישא את הקטנה שמא תמצא איילונית וס"ל איילונית זונה הוי ופריך ומי חייש ר"א למיעוט והתניא ר"א אומר קטנה מתייבמת וא"נ דחייש למיעוט אמאי מתייבמת וקשה הא באמת י"ל דקטנה תתייבם ממ"נ ועל תירוץ הראשון כבר העירו מש"ס הלז דשמא מיירי הכא בלא קיבלו עילווה אך לדברינו גם לתירוץ השני תיקשי דתתייבם מס"ס ועכצ"ל כמ"ש השט"מ דבאיסור כרת ל"מ ס"ס וכמו שביארתי דלמ"ד ל"צ חמב"ח א"כ ס' כרת מה"ת לחומרא ושוב ל"מ הס"ס כיון דס' הראשון מה"ת אסור וא"כ הא גם ר"א ס"ל בכריתות שם דל"צ חמב"ח ושוב ס' הראשון אסור מה"ת אך באמת עדין תיקשי דהא הכא ס' הראשון מותר מה"ת משום דיש רוב ורוב מהני מה"ת ונהי דחז"ל חששו למעוט ועשו אותו לס' מ"מ שוב ס' השני הוי סד"ר רק שכתבתי דלר"מ דחייש למיעוט מה"ת שוב ס' הראשון אסור מה"ת ול"מ הס"ס אך כ"ז א"נ דלא נלמוד רובא מקרא שפיר י"ל דבמקום דאפשר לא נסמוך ארוב וכדקאמר בש"ס חולין די"ב ונהי דאנן קיי"ל דגם בדאפשר סמכינן ארוב מהלל"מ אך ר"מ יסבור דבמקום דאפשר לא סמכינן ארוב אף מה"ת אבל ר"א דס"ל מכשירי מילה דו"ש ויליף מקרא וא"כ ע"כ נלמוד מכאן רוב דבשלמא מילה גופא דדו"ש י"ל נימהלי ממ"נ וכדקאמר בש"ס שם אבל לענין מכשירין ל"ש זה וע"כ דנלמוד מכאן רוב אף בדאפשר אף ברובא דל"ק כמ"ש בשו"ת עה"ג ועי' בפמ"ג בפ"כ לאו"ח א"כ אף א"נ דר"א חייש למיעוט מ"מ הוא רק מדרבנן ושוב ס' הראשון מותר מה"ת ושוב י"ל תתייבם מס"ס וא"כ מאי פריך הש"ס דא"נ דר"א חייש אמאי קטנה מתייבמת הא לתירוץ הראשון בודאי לא קשה דשמא מיירי בלא קיבל עילווה ואף לתירוץ השני קשה דלר"א מותרת להתייבם מטעם ס"ס וכנ"ל וצע"ג ולא באתי רק להעיר:

עכ"פ נחזור לשיטת השט"מ דבאיסור כרת ל"מ ס"ס א"כ הכ"נ זה הסברא שייך גם לענין חמץ נהי דיש ס"ס אבל י"ל דל"מ ס"ס באיסור כרת וא"ש דינו של הרמ"א בהא דדגן שהי' מונח בעליה דל"מ הס"ס לענין להתירו באכילה וא"ש הכל בס"ד אך באמת כ"ז היכי שיש חשש חמץ גמור על החיטים דהוי איסור כרת אבל הכא דליכא רק חשש מ"פ עם מים ובזה שיטת רוב הפוסקים דל"ח רק חמץ נוקשה ובשו"ת ב"א כ' דאם יש מעט מ"פ א"נ דאינו ממהר להחמיץ א"כ ע"כ דחשיב כאלו אינו א"כ בנתחמץ חשיב חמץ גמור אבל א"נ דממהר להחמיץ א"כ שוב ל"ח רק נוקשה א"כ הכא דלא שהה שיעור מיל א"כ ממ"נ אם נחוש דגם מעט מ"פ ממהר להחמיץ א"כ שוב ל"ח רק נוקשה ושוב עכ"פ ליכא כרת ואף לשיטת הנוב"י דאי מ"פ עם מים ל"ח רק נוקשה ע"כ דנוקשה ד"ת אבל עכ"פ ליכא כרת ושוב מועיל הס"ס אף לשיטת הרמ"א ובפרט דבאמת מוכח שיטת הב"א דזה ל"ח כמ"פ עם מים דהא כ' דאם יש ס' שרי ובמ"פ עם מים ל"מ אף אם יש ס' נגד המ"פ וע"כ דזה עדיף דאם יש ס' כמו דל"ח מצה עשירה ה"ה דאינו גורם פעולת החימוץ וגם הח"ס מקיל בדיעבד ובפרט דליכא רק א' מאלפי אלפים והסברא נותן דזה אינו עושה פעולה. כלל בוודאי דליכא שום חשש בזה וגם החשש מחמת חריפות הנה באמת גם בנתן מעט מלח מקילין בדיעבד היכי דליכא חשש מ"פ עם מים היינו בנאפה מיד מקילין דמעט מלח אינו מחמם וגם בתבלין מפורש שם דאינו מזיק בדיעבד רק בחריפין הרבה כמו מלח וסיד א"כ בזה הדעת נוטה דאינו מחמם הרבה א"כ בוודאי דבדיעבד יש להקל:

אך עוד יש להעיר לפמ"ש המוצל מאש דלפטור ממצוה ל"מ ס"ס א"כ הכ"נ כיון דחיוב מצות מצה מוטל עליו א"כ י"ל דל"מ ס"ס לפוטרו מחיוב מצה ועכ"פ לא יוכל לצאת בו יד"ח מצה בלילה הראשונה. אך באמת כ' הפמ"ג דכ"ז רק לשיטת הרמב"ם דס"ל בטעם הס"ס משום דס' הראשון מותר מה"ת א"כ נגד חזקת חיוב ל"מ ס"ס אבל לשיטת הרשב"א בטעם הס"ס משום דעדיף מרוב א"כ מהני נמי אף לענין לפטור ממצוה דרו"ח רובא עדיף וע' בפנ"י כתובות ד"ט. ובפרט שי"ל דכ"ז באם הס' הוא רק לענין חיוב מצוה אז י"ל דל"מ לפטור אבל הכא דעיקר אנו דנין אם הוא חמץ לענין איסור אכילת חמץ וכיון שמחליטין מכח הס"ס שאינו חמץ א"כ ממילא יוצא בו יד"ח מצה וכמ"ש המפורשים דאף דרוב ל"מ בממון וכ' בתה"ד הטעם דרובא לא מיקרי ראיה ואפ"ה רוב שכבר הוחזק מהני אף בממון וה"ה הכא כיון שכבר הוחזקנו להתיר מכח הס' שוב יוצא בו יד"ח מצה וכעין שכ' בתוס' בכורות ד"כ וע' בריט"א פ"ב מבכורות וה"ה הכא מצוה תר איסור גריר ושפיר מועיל הס"ס:

אך עדן יש להמיר לפי הנודע סברת הרמב"ן דגם ס' טומאה ברה"ר ל"מ לענין קדשים וטהרות דעכ"פ ל"ח שימור וגם כמ"ש הפוסקים דבשעת בדיקת הפסק טהרה אין תולין במכה דעכ"פ ל"ח מבורר שהוא טהור אף דתולין במכה מ"מ ל"ח בירור שהוא טהור ובעי ידיעה ודאית ועי' ביו"ד סי' נ"ב לענין עוף ביתיי שיש במינו מדברי דכ' במחבר דתולין והקשה בט"ז דכיון דקיי"ל דבנפלה לאור בדיקה מעכבת א"כ הוי עכ"פ כלא נבדקה עיי"ש. א"כ ה"נ לענין שמירה י"ל דאף ס"ס ל"מ דכיון שיש בו צד ס' עכ"פ ל"ח שימור:

אך באמת י"ל דכיון דלענין קדשים אף חזקה לטהר ל"מ משום דגם חזקה ג"כ ל"ח רק ס' וראי' דהא בהא דטמא במוקדשין יש ח"ה דלענין טומאה יש לבהמה ח"ה כמ"ש בשו"ת נוב"י קמא סי' מ"ג ומקורו מש"ס חולין ד"ט בחזקת טומאה לא אמרי' ואפ"ה בעי בהא דטמא במוקדשין או ברי לי או אחר רואה א"כ לפ"ז קשה בהא דמקשה בתוס' ריש נדה דהא הוי ס' טומאה ברה"ר והא עיקר טומאת מעל"ע הוא לטהרות ובזה ל"ש להקל משום ס"ט ברה"ר ועכצ"ל דדוקא שם בנולד הס' על הבשר קודש א"כ שפיר כ' הרמב"ן דל"ח שימור אבל הכא הס' נולד על האשה וכיון דמחליטין מכח ס"ט ברה"ר שהאשה טהורה א"כ אף כשנצמח אח"כ הס' לענין טהרות ג"כ טהור דכבר הוחלטנו שלא ראתה א"כ ה"נ י"ל בשלמא אי לא הי' ס' לענין חמץ רק ס' אם חטים הללו שמורים שפיר הי' מקום לומר דל"מ ס"ס אבל הכא נולד הס' אם הוא חמץ ונ"מ לענין איסור אכילה וכיון שמחליטין מכח הס"ס שהחטים כשרים א"כ שוב יוכל לצאת בו י"ח מצה וז"ב בס"ד:

ג) ובאמת עפ"ז י"ל קושית גליון הש"ס ריש חולין דכמו שהקשו בתוס' אהא דקאמר דליתא קמן בעי אחרים רואין דהא עזרה הוי הר"ר וס"ט ברה"ר טהור א"כ תיקשי נמי בהא דקאמר הש"ס דבדיעבד אם אמר ברי לי שלא נגעתי כשר דהא עזרה הוי רה"ר ולמ"ל שיאמר ברי לי. והנראה לע"ד דבאמת כ' הרמב"ן דבקדשים הואיל דבעי שימור והיסח הדעת פוסל בקדשים ע"כ אם נולד ס' טומאה נהי דהתירה התורה ס' זה מ"מ עכ"פ ל"ח משומר אך נודע מ"ש בתוס' חגיגה דכ"א דהא דהיסח הדעת פוסל בקדשים דוקא היכי דהקדשים הם לפנינו דמוזהרים לשומרם אז היסח הדעת פוסל אבל בנאבדו לא מיפסל בהיסח הדעת עיי"ש:

ועפ"ז כ' האחרונים ליישב קושית המפורשים בהא דטימא את הטהור אם לא אגע בהו שרץ דהדר דינא והקשו דעכ"פ בשעה שאמר הדיין שהוא טמא הסיח דעתו ממנו ושוב מיפסל בהיסח הדעת ועפ"ז ניחא דבשעה שאמר שהם טמאין א"כ סבר שלא יצטרך לשומרן א"כ שוב הוי כנאבדו דלא מיפסל בהיסח הדעת עכת"ד:

ולפ"ז א"ש הכל דבאמת צ"ל מאי מקשה התוס' דהא עזרה הוי רה"ר הא י"ל בקדשים כיון שנולד ס' טומאה שוב ל"ח שימור אך באמת ניחא עיקר הטעם דבקדשים ל"א ס' ברה"ר טהור מטעם דעכ"פ חשיב היסח הדעת א"כ הכא דליתא קמן א"כ באמת אפשר שהשוחט יודע שלא נגע רק דאנן לא ידעינן לפי שהשוחט ליתא קמן א"כ לדידן ליכא היסח הדעת דהא בשעה שאנו עוסקין בשמירתן ראינו שלא אירע בהם שום טומאה רק עיקר הס' על שעה שלא הי' הטהרות לפנינו ובכה"ג לא מיפסל בהיסח הדעת ושפיר הקשו התוס' אבל לעיל בהא דבעי שיאמר ברי לי בזה ל"ק דהוי ס' טומאה ברה"ר ז"א דכיון דהשוחט לפנינו ואינו אומר ברי לי ע"כ דיש לו באמת ס' אם נגע בבשר א"כ ל"ש לומר ס' ברה"ר טהור דעכ"פ בשעה שנזהר בשמירתן צריך שלא יסיח דעתו ממנו ואם אינו אומר ברי לי עכ"פ חשיב היסח הדעת ומיושב קושית גליון הש"ס לנכון בס"ד:

ד) ובהיותי בזה אמרתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שלא הביא הדין דבאם שחט בעי שיאמר ברי לי רק סתם אם, שחט כשר בדיעבד והקשה הנוב"י דהא בש"ס מוכח דבטמא במוקדשין צריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי. והנלע"ד ע"פ דברי הר"ן קידושין דל"ח שכ' בהא דכתבו הפוסקים להביא ראי' דס' מה"ת לחומרא בכ"מ מהא דהוצרכה הלכה להתיר בס' ערלה וכ' הר"ן די"ל דהלכה איצטרך להתיר בס' ערלה אף היכי שהרוב נוטה לאיסור דבזה בודאי בכ"מ ס' מה"ת לחומרא וכ' בשו"ת ח"ס יו"ד סי' רפ"ו דהא דנשמע דבס' ערלה אף ברוב לאיסור מותר זה רק למ"ד ס' מה"ת לחומרא ולדעת כמ"פי אף באיקבע מה"ת לקולא ורק בעי כרת ואיקבע א"כ ע"כ דהלכה לא בא רק להתיר אף בס' שהרוב נוטה לאיסור ג"כ יהי' מותר אבל למ"ד ס' מה"ת לחומרא י"ל דהלכה לא נאמרה רק להתיר ס' השקול אבל רוב הנוטה לאיסור ס' כזה לא התירה התורה עיי"ש. והנה ידוע דברה"י אף ס"ס ל"מ והטעם דכיון דגילתה רחמנא דס' טמא ודאי אף נגד חזקה וע"כ דהקפידה רחמנא על טהרה ודאית א"כ אף ס"ס ל"מ דג"כ ל"ח ודאי היתר:

והנה האחרונים נסתפקו די"ל בס"ט ברה"ר אף ברוב לאיסור יהי' טהור והסברא דכמו דברה"י אף ס"ס ל"מ כיון שהקפידה התורה אטהרה ודאית וכמ"ש הראב"ד בפ"ח ממעשר לענין דמאי דגם ס"ס ל"מ ועי' ט"ז או"ח סי' תל"ט א"כ ה"ה ברה"ר דחזינן דטהור אף בליכא חזקה וע"כ דהכא הקפידה התורה שלא יקבל טומאה מס' א"כ שוב י"ל דאף רוב לטמא ל"מ דגם רוב ל"ח בירור כמ"ש השט"מ ואף דבש"ס כתובות דט"ו מבואר דיליף קבוע מהא דתשעה שרצים דטהור ברה"ר ופרש"י דאי לא נימא דקבוע כמע"מ שוב ל"ח ס' וטמא אף ברה"ר י"ל דרובא דא"ק עדיף דבאמת משמע בתוס' סנהדרין ד"ג דרובא דא"ק מועיל גם בממון וכ"ה דעת הרשב"ם והתה"ד וי"ל הטעם דרובא דא"ק דיליף מסנהדרין חשיב בירור מש"ה מהני גם בממון אבל רובא דל"ק דהוי רק הלל"מ י"ל דנ"ח בירור ול"מ לענין ס' טומאה ברה"ר.

אך באמת לסברת הח"ס הנ"ל י"ל דלמ"ד ס' מה"ת לקולא א"כ ע"כ הא דהוצרכה התורה למילף בס"ט ברה"ר מסוטה דס' יהי' טהור ע"כ דל"צ רק לענין ס' שיש רוב לאיסור דבס' השקול תמיד הוי מה"ת לקולא אבל למ"ד ס' מה"ת לחומרא שוב י"ל דלא ילפינן לטהר ברה"ר רק בס' השקול דאז בכ"מ הוי מה"ת לחומרא והכא טהור אבל היכי שיש רוב לטמא אז י"ל דנהי דרובא דל"ק ל"ח בירור מ"מ לא התירה התורה ס' זה וא"כ לפ"ז א"ש הכל דבאמת הקשו בתוס' דאף בל"ק מ"מ יהי' מותר מס' דעזרה הוי רה"ר ותירצו דרוב פעמים לא יוכל ליזהר מליגע וכ"ז ניחא לדידן דס"ל ס' מה"ת לחומרא א"כ ע"כ דבס' שהרוב נוטה לטמא טמא אף ברה"ר וכנ"ל א"כ שפיר אף בדיעבד בעי או שיאמר ברי לי או אחרים רואין אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל ס' מה"ת לקולא א"כ ע"כ דילפינן מסוטה לטהר ברה"ר אף היכי שהרוב נוטה לאיסור א"כ שוב כשר אף באינו אומר ברי לי וכקושית התוס' ומיושב שיטת הרמב"ם לנכון בס"ד ודוק:

ה) ובאמת בעיקר הדבר דפליגי רבנן ור"א אי ס"ס ברה"י מהני דלר"א מהני ולרבנן ל"מ. והנלע"ד דהנה הפנ"י בקו"א לכתובות העיר די"ל דכיון דלשיטת הרשב"א ס"ס מטעם רוב א"כ יועיל אף בס"ט ברה"י דהא רוב להיתר מהני גם בס"ט ברה"י כמפורש בכתובות דט"ו דיליף דין קבוע מתשעה צפרדעים ושרץ א' ונגע בא' מהם וא"י באיזה נגע דטמא ברה"י ופרש"י דאי לאו דין קבוע הי' טהור אף ברה"י דל"ח ס' כלל אך באמת להרמב"ם בטעם הס"ס משום דס' הראשון מותר מה"ת וס' השני הוי סד"ר ולקולא א"כ בס"ט ברה"י דס' א' הוי מה"ת לחומרא א"כ שפיר אף ס"ס ל"מ א"כ לפ"ז י"ל לפמ"ש בר"ן נדרים די"ט די"ל דהא דס"ל לר"א דס' משקין ליטמא טמא אף דס"ל לר"א דטומאת משקין הוא רק דרבנן יהוי סד"ר מ"מ ס"ל דגם סד"ר לחומרא עיי"ש. א"כ י"ל דרבנן ס"ל דסד"ר לקולא ושוב י"ל בטעם הס"ס משום דס' הראשון מה"ת לקולא וס' השני הוי סד"ר ושוב ברה"י דבס' אחד הוי מה"ת לחומרא שפיר ל"מ ס"ס אבל ר"א דס"ל דגם סד"ר לחומרא א"כ עכצ"ל בטעם הס"ס כהרשב"א משום דעדיף מרוב וא"כ ממילא מהני ס"ס אף ברה"י דהא גם רוב מהני ברה"י וא"ש הכל בס"ד וז"ב למעיין היטב ודו"ק:

אך עדן יש להעיר דלענין הברכה ל"מ ס"ס משום חומר ל"ת כמ"ש הפמ"ג אך באמת לפמ"ש בר"י דמש"ה בס' קרא ק"ש צריך לקרות עם הברכות אף שי"ל ס' ברכות לקולא מ"מ חז"ל תיקנו דבכ"פ שקורא ק"ש הן מחמת ודאי או מחמת ס' צריך לברך ול"ח כלל ס' ברכה עיי"ש א"כ ה"נ חז"ל תיקנו דכשאוכל מצה ויוצא י"ח המצוה צריך לברך א"כ כיון דמכח ס"ס יוצא בו י"ח המצוה שוב יוכל לברך ואף שעדין יש לחוש דלענין שמירה ל"מ ס"ס דנה דיש ג"כ נ"מ לענין איסור ומועיל הס"ס מ"מ כיון שנולד הס' על גוף החטים א"כ י"ל דל"ח שימור וכמ"ש ברשב"א ריש נדה דאם האשה נגעה בדשאבד"ל טהור ואף די"ל דהוי תרתי דסתרי ז"א דגזה"כ דדשאבד"ל לא מקבל טומאה מס' וה"ה הכא ל"ח תרתי דסתרי דבאמת לענין איסור מועיל הס"ס ואפ"ה ל"ח שימור. אך עיקר ההיתר בזה אינו דוקא מטעם ס"ס רק עיקר ההיתר משום די"ל דזה ל"ח כלל כמ"פ עם מים והראי' דעכ"פ אם יש ס' מותר בדיעבד לכל הפוסקים א"כ שוב יש להקל גם לענין שמירה:

ע"כ מכל הנ"ל נלע"ד דאם אפשר בניקל למצוא שמירה אחרת יש להחמיר עכ"פ בשני לילות הראשונות ואם א"א למצוא בניקל שמירה אחרת יש להקל ועכ"פ לענין שאר החטים שנטחן בודאי ליכא חשש דאף אם נשאר פירור מקמח הראשון בטל בס' וגם המצות שנאפו אח"כ בודאי מותר דבשאר המצות אין חשש רק מחמת התנור וקיי"ל דאם נאסר רק מחמת ס' אין אוסרין המרדה וכן התנור והסברא י"ל דכיון דהמצה בולע רק מבליעת התנור או המרדה ובלוע בלי רוטב א"י רק כ"ק ודעת שו"ת ד"נ סי' ה' דכ"ק הוא רק דרבנן ולענין דרבנן מקילין היכי שהי' בתנור רק ס' חמץ א"כ מכ"ש בכה"ג שקרוב לודאי דליכא חשש גם על המצות הראשונים פשיטא דאין חשש מחמת התנור כנלע"ד ברור לדינא:

בעה"ח בי צו תרנ"ח ראדמישלא. והננידידו.

תוכן העניינים

מהרש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה