מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל
סימן מ
להרב המאה"ג חו"ב חו"פ בנש"ק כו' כקש"ת מו"ה אהרן הורוויטץ נ"י אבד"ק בייטש יע"א:
בדבר שאלתו באיש א' הי' מחזיק קרעטשמי בכפר אחד אצל אדון היינו זכות מזיגה מקרעטשמי הלז עם קרעטשמי עצמה ושדות ובכפר הנ"ל הי' עוד מזיגה בקרעטשמי שני' וישב בה ער אחד והריוח הי' שייך לאדון ועתה שכרו איזה אנשים הרבה אורנדיס ובתוכם גם חזקת מזיגה מכפר הנ"ל תבע איש הנ"ל לד"ת את השוכרים שיחזירו לו חזקה שלו ונפסק הדין שמחויבים להחזיר לו ועתה טוען השוכר הראשון כי באם לח יחזירו גם להאדון זכות המזיגה מהקרעטשמי אזי אם ישכור הוא הקרעטשמי שלו ידחה אותו האדון מהקרעטשמי והשדות ומוכרח הוא שלא לשכור זכות מזיגה מהקרעטשמו שלו בלתי אם ישכירו גם להאדון הקרעטשמי השניה והם אומרים כי בקרעטשמי שניה ששייך הזכות להאדון בזה אין טענת חזקה זה תורף הטו"ת:
והנה באמת מצך חזקה בודאי מה שפסקו דגם בזה"ז שייך חזקה בודאי מהנכון כן וכל ב"ד שהם יראי ה' בודאי יפסקו כן אך זה פשיטא דקרעטשמי שניה שלא החזיק בה ישראל מעולם ל"ש חזקה ומה שרצה לדמות לנידון הישי"ע באמת יש להאריך בזה דהנה ידוע דעת הראב"ד גיטין דמ"א בהא דעבד שעשאו רבו אפיתוקיקו ושחררו דמש"ה אינו חייב לשלם מדד"ג דזה שייך רק היכי בדחבריה קעביד מעשה אבל הכא בדידי' קעביד מעשה רק שחבירו ממילא נפסד בזה אינו חייב מדינא דגרמי עיי"ש:
א) ובאמת עפ"ז י"ל מה שהקשיתי בהא דש"ס קידושין ד' מ"ח דקאמר הש"ס כתנאי התקדשי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת וחכ"א שמין את הנייר ופריך א"נ בשט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ וקשה שמא מיירי היכי דהמקדש קונה שט"ח מאחר וקידשה ובכה"ג מפורש בש"ע סי' ס"ו דהמוכר הראשון יוכל למחול א"כ שפיר לא ס"ד כיון דהמוחל אינו בעלה ל"ש הסברא דלא שביק לדידי ומחיל לאחרינו והגם דבפשיטות י"ל דבאמת הקשו התוס' דהא יש ס"ד דאם ימחול יצטרך לשלם מדד"ג ורק עיקר התירוץ משום דאשה כסיפא מילתא לתבוע וכ"ז מבעל אבל לגבי איש זר שוב יש ס"ד משום דיצטרך לשלם מדד"ג אך באמת רש"י ז"ל כ' דבקרקע ליכא ס"ד וע"כ דלא ס"ל כסברא הנ"ל ובאמת בחו"מ סי' ק"צ כ' הש"ך דבקרקע ל"מ בקנה בעד שט"ח והקצה"ח והנה"מ פליגי עפ"י סברת התוס' הנ"ל דרק לגבי בעלה כסיפא מילתא אך באמת שיטת הש"ך ז"ל א"ש לשיטת רש"י ז"ל:
אך באמת הקשו המפורשים אהא דמפורש בש"ס דבמוחל צריך לשלם מדד"ג הא לשיטת הר"ת דשיעבוד הגוף אינו נמכר וכשמוחל שיעבוד הגוף ממילא פקע שיעבוד נכסי א"כ מיקרי בדידי' קעביד מעשה וא"כ ל"ש דד"ג לשיטת הראב"ד אך בא באמת י"ל דגם השיעבוד הגוף נמכר עכ"פ מדרבנן וא"כ שפיר מיקרי בדחבריה קעביד מעשה אך באמת עוד הקשו בקידושין בלא"ה לא יועיל אם מקדש בשט"ח דכיון דיוכל למחול א"כ מיקרי אגיד גבי' אך באמת ל"ח אגיד גבי' דהא מה שנותן לה בזה אין לו שום כח רק ע"י שיעבוד הגוף שיוכל למחול וזה לא נתן לה אך א"כ דגם השיעבוד הגוף נמכר לה מדרבנן עכ"פ שוב מיקרי אגיד גבי' וע"כ דהכא לא נתן לה רק שיעבוד נכסי וא"כ שוב לא יצטרך לשלם אם ימחול דהא מיקרי בדידי' קעביד מעשה ומיושב קושית התוס' בס"ד וכ"ז באם המלוה בעצמו מקדשה דעכצ"ל ל שאינו נותן לה השיעבוד הגוף דאלת"ה שוב מיקרי אגיד גבי' וא"כ שוב מיקרי בדידי' קעביד מעשה ולא יצטרך לשלם לה אבל א"נ דהלוקח קידשה א"כ כמו שהוא קנה השיעבוד הגוף עכ"פ מדרבנן כמו כן יוכל ליתן להאשה גם השיעבוד הגוף כיון דבאמת הוא לא יוכל למחול לא מיקרי אגיד גבי' ומה שאגיד גבי' אחר זה לא מעכב בקידושין וכיון שקנתה השיעבוד הגוף שוב כשימחול המוכר הראשון יצטרך לשלם מדד"ג דהא מיקרי בדחבריה קעביד מעשה ושוב שפיר ס"ד כקשיות התוס' ומיושב קושיא הנ"ל בס"ד ולק"מ וז"ב ונכון. נחזור לשיטת הראב"ד דהיכי דבדידי' קעביד מעשה אף שחבירו ממילא נפסד אינו חייב מדד"ג א"כ אף א"נ דזה דמי לדד"ג מ"מ בשלמא שם עכ"פ חבירו החזיק עד עכשיו גם את המים נהי דבזה ל"ש חזקה מ"מ כיון שבאורנדע שייך חזקה ועשאו כממון גמור של המחזיק להורישו לבניו ולמוכרו א"כ במה ששוכר את המים עכ"פ הוי כמזיק את ממונו שבזכות האורנדע דהא לא יוכל לשכר את האורנדע בל זכות המים נהי שאינו מזיקו בידים אבל עכ"פ חשיב כגרמי ומיקרי בדחבריה קעביד מעשה כיון שעכ"פ גם בהמים הוחזק בו מקודם נהי דבמקח ל"ש עני המהפך היכי שאינו מוצא לשכור במקום אחר מ"מ זה חשיב כמוצא לקנות במקום אחר ושייך עני המהפך ובפרט בדבר שאומנתו בכך אף בהפקר שייך הדין דעני המהפך כמ"ש בתוס' ב"ב דכ"א ע"ב ותוס' קידושין דנ"ט ואף דבזה אין מוציאין בדיעבד כמ"ש כמ"פ דלא כר"ת כמו שמובא בנמ"י ב"ב דנ"ד אך עכ"פ מיקרי בדחבריה קעביד מעשה וחייב מדד"ג מה שמפסיד לו גם זכות האורנדע אבל הכא הוא שוכר את הקרעטשמי של הערל אף אי נימא דעי' גורם לו היזק שלא יוכל הוא לשכור את הקרעטשמי השניה מחמת שמתיירא מהאדון מ"מ אף א"נ דחשיב כגרמי מלבד דזה ל"ח ברי היזיקא ושאר תנאים הצריך לענין דד"ג וחוץ לזה עכ"פ לא מיקרי בדחבריה קעביד מעשה ופטור אף היכי דשייך גרמי וכשיטת הראב"ד הנ"ל וז"ב בס"ד:
ובגוף הדבר שכ' רש"י דגם בהפקר שייך עני המהפך והר"ת מקשה מהא דפירש טליתו מעבירין וכן מהא דראה את המציאה והקשו המפו', דהא אף במקום דמיקרי רשע מ"מ בדיעבד אין מוציאין ושפיר זה שהחזיק בו קנה ובאמת בר"ן קידושין הרגיש דראיי"ת ר"ת דלשון מעבירין משמע אף לכתחילה עיי"ש וע' שו"ת ד"ח ח"ב חו"מ סי' ו' אך לפמ"ש בספרי ח"א סי' צ"ד דא"נ דגם בהפקר שייך דין דעני המהפך א"כ גם בדיעבד לא הי' מועיל הקנין משום דשייך אעל"מ עיי"ש א"כ יוקשה מהא דב"ב דנ"ד גבי נכסי עכו"ם דהרי הן כהפקר דבזה נסתפקו אי שייך עני המב"ח לשיטת הר"ת כמ"ש הרשב"ם והבינו המפורשים דאף דלא ס"ל כרש"י מ"מ שייך בזה דין עני המהפך בחררה הואיל שצריך ליתן דמים ודמי למקח וממכר או משום דהראשון המציא את ההפקר ע"י ממונו ובכה"ג דנהנה מממונו של ראשון מיקרי רשע דדמי להא דמנקף בראש הזית וע' במהרי"ט ובח"ס מ"ש לענין מלמד ובספרי ח"א סי' ט"ו הארכתי בזה וא"כ שוב נימא דלא זכה המחזיק דשייך אעל"מ ורק שי"ל לפמ"ש בנמ"י ב"מ די"ב דהפקר חשיב כדעא"מ וא"כ נודע דעת הראב"ד דבדעא"מ ל"צ כוונת קנין א"כ שוב ל"ש אעל"מ כמ"ש בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ל"ט ואף שבעכו"ם כ' בקצה"ח סי' ער"ה ובח"ס יו"ד סי' שט"ז דל"מ דעא"מ אך דעת הפרישה יו"ד סי' שכ' ובח"ס במק"א דגם בעכו"ם מועיל דעא"מ:
אך עכ"פ נשמע דבמידי דאומנתו בוודאי דמיקרי רשע אף לשיטת הר"ת וא"כ שם במים עכ"פ חשיב רשע אם משכיר ומסיג גבולו א"כ אף דבזה אין מוציאין מ"מ עכ"פ אם עי"ז מפסידו גם מן האורנדע שפיר צריך להחזיר אבל הכא מיקרי בדידי' קעביד מעשה ובפשיטות לא דמי דשם עיקר חזקת אורנדע נצמח משום שיש לו חובות וממילא אם מחזק האורנדע עם מים וא"א לישאר אצל האורנדע בלתי המים א"כ שייך סברת התקנה משום חובות ויפו כוחו גם במים אבל הכא ההפסד לא יגיע לו בסיבת השוכרים החדשים רק עי השר וא"כ א"צ השוכר החדש להפסיד ממונו שיש לו בו זכות ע"פ ד"ת בשביל שיציל ממון חבירו דמצינו רק דאסור להציל עצמו בממון חבירו ומכ"ש להציל ממונו בממון חבירו בוודאי דאסור וגם במקום פק"נ יש איבעיא בש"ס ב"ק ד"ס אי מותר להציל עצמו בממון חבירו וע' בתוס' וע' בשט"מ ב"ק ד"פ ובשט"מ כתובות די"ט ובפר"ד ובשו"ת ח"ס חו"מ סי' א' אך כ"ז להציל עצמו בממון חבירו אבל למסור נפשו בשביל הצלת ממון חבירו בוודאי דאיני מחיוב ואף בשפ"ד דיהרג ואל יעבור אפ"ה כ' בתוס' דאם אומרין הנח לזרוק עצמך על תינוק ואם לאו תהרוג דא"נ למסור נפשו דאמרי' להיפוך מאי חזית דדמה דחבריה סומק טפי ובג"ע יש חילוק ג"כ בין עבדה מעשה ובאמת בזה יש פלוגתא דר"י ור"ל וע' בכ"מ ובשו"ת ח"ס שכ' דהרמב"ם פסק דגם בלא עבדה מעשה חייב ומש"ה דעתו דבהפרישה גם האשה חייבת בפירש באבר חי ודלא כשיטת המרדכי הובא ברמ"א סי' קפ"ה אבל עכ"פ ז"פ דא"צ להפסיד ממונו כדי להציל ממון חבירו וראי' מפורש מש"ס ב"ב הנ"ל דהישראל השני א"צ לחזור להראשון ממונו לשיטת הרשב"ם אף היכי דא"י לגבות מהעכו"ם ואף לשיטת הסוברים דחייב להחזיר עכ"פ משום דזכה בתורת משכנתא כמ"ש בר"ן שם ובש"ע סי' קצ"ד אבל בלא זה הי' זוכה אף שהישראל הראשון מפסיד והטעם כיון דזכה מן הדין שוב א"צ להפסיד שלו כדי להרויח חבירו ובתוס' שם כ' דהישראל הראשון יוכל לתבוע מהעכו"ם אף שעי"ז יקח הנכרי בחזרה החפץ מהישראל השני ואין בכך כלום והטעם דכיון שהישראל יש לו תביעה מהעכו"ם מן הדין כמ"ש התוס' א"כ אף שעי"ז יגזול הנכרי את הישראל השני מ"מ א"צ להפסיד הישראל הראשון ממונו בשביל זה אף שעי"ז יגיע הפסד לישראל שני מ"מ א"צ להפסיד את שלו בשביל שהנכרי לא יגזול את הישראל וכ' עוד בתוס' שם דאם השני יוכל להשמט א"ע מהעכו"ם אף שעי"ז לא ישלם העכו"ם לישראל ראשון מותר ונשמע דהסברא דכ"א יוכל להציל ממונו שיש לו בו זכיה עפ"י דין אף שעי"ז יגיע פסידא להשני היינו שהנכרי יגזול אותו אפ"ה א"צ להפסיד ממונו בשביל שלא יגיע פסידא לחבירו כיון דהוא מציל רק את שלו מכ"ש הכא דא"צ כלל לתבוע מהעכו"ם רק שיש חשש שעי"ז שלא יתן להעכו"ם את האורנדע יגזול העכו"ם לישראל השני פשיטא דא"צ להפסיד ממונו בשביל זה וע"ע בחו"מ סי' קכ"ה באם אחד זוכה לחבירו ע"י ליי ואח"כ רוצה לחזור וליטלו ממונו אי' לחזור שכבר זכה בו האחר ואם אונסו להחזיר לו פטור וכתב הרמ"א דאם רוצה לכפור לו חובו עד שיחזיר לו אפ"ה בהחזירו חייב וכ' הש"ך שם דכיון דאינו אונסו ע"ז הממון מש"ה חייב ובנה"מ שם מקשה מסי' קכ"ו בפקדון ואונסו בכפירת חוב שיתן לו פקדון של חבירו פטור דאף דאונסו להראות ממון חבירו אונס ממון ל"ח אונס כמ"ש בסי' שפ"ח מ"מ בפקדון פטור בכה"ג וכ' הנה"מ דיש חילוק דשם בסי' קכ"ו מיירי באם לא הי' חייב לו הי' עושה תחבולה ומוצא גוף הפקדון או אונסי באונס הגוף עד שיתן לו הפקדון רק עי"ז שמרויח לו חיבו עי"ז ניצול הפקדון שפיר הוי לי' מציל ממון חבירו בממונו וא"צ להציל ממון חבירו ולהפסיד ממונו אבל הכא מיירי שא"י לאונסו שיתן לו הפקדון לא במציאת החפץ של הפקדון ולא באונס הגוף רק עיקר האונס נצמח מכח שכופר לי חובי בכה"ג חשיב מציל ממונו בממון חבירו וחייב עיי"ש ה"יטב:
א"כ נשמע דאף בפקדון חבירו בידו ואונסו באונס הגוף או רוצה ליקח חפץ הפקדון בחזקה ואם ימחול להאנס חובו יציל את הפקדון אפ"ה א"צ להפסיד ממונו כיון שהאונס בא על חפץ הפקדון אף שנתחייב בשמירתו ובהשבת החפץ מ"מ כיון דפטור מאונסין א"צ להפסיד ממונו בשביל הצלת החפץ מכ"ש הכא שהוא מחזיר האורנדע להישראל הראשון אף אם האדון יקח השדות מיד הישראל אפ"ה יבוא האונס על חפץ של ישראל ראשון ולא יבוא האונס על חפץ של ישראל ראשון כשהוא ברשותו של ישראל שני א"כ פשיטא דא"צ הישראל השני להפסיד את שלו וניתן את זכות הראנדע מהקרעטשמי השני להאדון אף שיש ס' עי"ז שמא יגזול הנכרי את הישראל ובפרט דל"ח ברי היזיקא דשמא לא יגזול העכו"ם מהישראל את השדות והקרעטשמי ובפרט אף אם יניח הישראל את הקרעטשמי אפ"ה לא יהי' חשיבי בזה משיגי גבול דתקנות חזקות הוא רק אם חבירו רוצה לקבל בחזרה וגדולה מזו כ' בר"ן פג משבועות דגם באומר שבועה שאתן הכוונה רק אם רוצה לקבל וע' שו"ת בי"צ אה"ע ח"א סי' ח' שהביא דברי הריב"ש בסי' שפ"ז ולפלא שלא הביא מדברי הר"ן הנ"ל. ע"כ מכל הנ"ל נלע"ד פשוט דא"צ להחזיר את זכות הקרעקשמי שניה לאדון והרבה יש לדבר בזה אך יען שהדבר אין לו מקור בש"ס לזה אקצר. והנלע"ד כתבתי:
בעה"ח ג' יתרו תרנ"ו לפ"ק פה ראדימושלא והננידידו.