אור ברסלב
מהרש חלק ב סימן כא

מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל

סימן כא

סימן כ

להרב המאוה"ג החו"ב וכו' כש"ת מו"ה יצחק נפתלי נ"י מוצד"ק רימנאב יע"א:

בדבר שאלתו אשר שוכרי קמח הביאו י"ג כורים חיטים יפה ואח"כ הביאו מ"ה כורים וטחנו עשרה כורים מהי"ג עם עשרה מן המ"ה ונטחן כבר ט"ז כורים ואח"כ מצאו בה"ד כורים שום א' ובדקו אח"כ ומצאו שהי' שם בהמ"ה כורין שני מיני חיטין היינו עשרים כור חיטים כשרים עצהיו"ט וי"ח כורין שנמצא בהם קנעבליך ערך ח' ט' קווארט ובהנטחן בוודאי יש רוב דהא עשרה כורין מהי"ג הי' בוודאי טוב ועכ"פ מסתפק אי נכשיר בזה הואיל שאם נחשב עכ"פ הכשרים לרוב נמצא בהתערובות בוודאי יש ס' זה תוכף שאלת וזה תשובתי בס"ד:

והנה לכאורה הי' מקום לומר דעכ"פ כיון דהכא הי' בבירור רוב כשרים א"כ נימא כ"מ מלקח קודם שנודע האיסור בוודאי מותר דבוודאי לקח מהכשרים וכיון דגם בהמ"ה כורין נמצא חיטין פה א"כ נימא דכל הט"ז כורין הי' מחוטין הכשרים וכמפורש במחבר סי' ק"י סק"ה ומקורו משו"ת הרא"ש והרשב"א אך לכאורה לפמ"ש הרא"ה דדוקא בתערובות חתיכות כיון דמה"ת בטל והוי לי' רק קבוע דרבנן אז לא גזרינן במה שלקח קודם שנודע ה"ס אבל בתערובות חניות אף דבשעה שלקח לא הי"ל שום ידיעה אפ"ה כשנולד, אח"כ ס' אסרים למפרע:

אך באמת דעת הר"ן ז"ל דגם בתערובות חניות אפ"ה כ"מ שלקח קודם שנולד הס' שרי ועיי"ש בפמ"ג שכ' דיש להקל בהפ"מ והגם דהפמ"ג כ' שם די"ל דוקא שם י"ל דבתערובות חניות לא הוי קבוע ד"ת הואיל שאינו ניכר וכשיטת התוס' בנזיר וגיטין אבל באמת בקבוע הניכר דהוי לי' קבוע ד"ת אליבא דכ"ע אז אף בלקח מקודם אסור אך הביא בשם הפר"ח דגם בזה יש להקל ומסיק דאין לגעור בהמקיל מטעם דכל ענין קבוע חידוש הוא ול"א קודם שנולד הס' א"כ הכא נהי דהוי לי' קבוע הניכר דהא אפשר לברר באיזה חיטין יש השומים אפ"ה כל שלקח קודם שנולד הס' יש להקל ולתלות דה"י מן הרוב חיטין הכשרים ובפרט אף א"נ דבקבוע ד"ת מחמירין אפי' קודם שנולד הס' מ"מ י"ל הכא לשיטת כמ"פ עיקר החשש בהשומים משום דהוי מ"פ עם מים וממהר להחמיץ וע"כ נצטרך לומר דאין חילוק בין מעט מ"פ להרבה מ"מ כ' דלא הוי רק חמץ נוקשה ובשו"ת ב"א כ' דבהרבה מ"פ בוודאי דל"ח רק נוקשה אבל מעט מ"פ א"נ דאינו גורם למהר להחמיץ ע"כ דחשיב כאלו אינו א"כ שוב כשנתחמץ הוי לי' חמץ גמור אבל א"נ דממהר להחמיץ שוב יכול לעשות ג"כ פעולתו שלא יהי' רק חמץ נוקשה א"כ י"ל הכא ממ"נ כיון דלא הוי רק מעט מ"פ א"כ י"ל דמ"פ מעט אינו גורם חימוץ א"כ בוודאי אין חשש ועיקר החשש שמא גם מעט מ"פ גורם חימוץ וא"כ שוב ל"ח רק נוקשה וקיי"ל נוקשה דרבנן ושוב בדרבנן בוודאי תולין להקל דכ"מ שנטחן הי' מן החיטים הכשרות ואף שהנוב"י כ' דאי מ"פ עם מים ל"ח רק נוקשה ע"כ דנוקשה ד"ת אמנם כבר דחהו בשו"ת ב"א ובמק"ח:

אך באמת יש לשדות בה נרגא א' דלשיטת הרמב"ם דחמץ מיקרי דשיל"מ ול"א בזה סד"ר להקל ולשיטת הר"ן בדשיל"מ ל"א כל דפריש כנודע ובפרט היכי שאיתחזק איסורא ומש"ה דעת כמ"פ דבדשיל"מ ל"מ נפל א' מהן לים וע' בדג"מ סי' ת"ל:

אך נודע מה שהעירו על הרמב"ם מהא דמפורש בפסחים ד"ל דר"י ס"ל חמץ בנו"ט וכי ל"ל דשיל"מ ל"ב וה"ר יונה כ' דל"ל להא דאמר רב אשי ביצה דל"ח גבי מים ומלח דל"ב משום דהוי דשיל"מ וקשה הא הך דדשיל"מ הוא מתני' בכ"מ:

א') והנלע"ד ליישב עפמ"ש הראי' הביאו בשעה"מ שי"ל שיש חילוק בין איסור שאינו תלוי בזמן והכוונה י"ל דבאמת בטעמו דרש"י משום עד ש תאכלנו באיסור הקשו המפורשים דהא ע"י ביטול פקע איסורו:

אך באמת י"ל דא"נ דכל איסורין הם א"ח א"כ גם כשבא לתערובות א"א לומר דפקע התיעוב מהחפץ דבמה פקע תיעובו דהא באוכלין שנטמאו לא מצינו טהרה רק במשקין טמאין מטעם זריעה א"כ אאפ"ל דפקע התיעוב מהחפץ עי"ת רק דגזה"כ שאי' לאסור את ההיתר וממילא גזרה התורה דמותר לאוכלו אף באם האיסור מעורב אבל באמת גם בשעת אכילה אוכל חלק מן דבר המתועב רק שגזה"כ דבתערובות מותר לאוכלו אבל א"נ דכל האיסורין הם רק איסור גברא א"כ ממילא עי"ת דמותר לו לאוכלו ל"ח כאוכל איסור כלל דהא גם קודם התערובות לא חל תיעוב על החפץ רק על הגברא וע"י התערובות לא אסרה התורה כלל א"כ י"ל דרש"י והר"ן לשיטתם אזלי דידוע שיטת רש"י כריתות די"ד דכל האיסורין הוי א"ח והריטב"א בנדרים כ' להיפך וא"כ י"ל מש"ה ס"ל לרש"י ז"ל דבדשיל"מ ל"ב משום עד שתאכלנו באיסור היינו הכוונה דגם בתערובות עכ"פ חשיב כאוכל איסור דהתיעוב מהחפץ לא פקע רק שגזה"כ דמותר לו לאכול וא"כ כיון דחשיב כאוכל איסור שפיר בדשיל"מ ל"ב אבל א"נ דכל איסורין הם א"ג א"כ בתערובות חשיב כאוכל היתר גמור ול"ש עד שתאכלנו:

והנה כבר חדשתי דבאיסור התלוי בזמן בוודאי דל"ח רק א"ג דל"ש לומר באיסור שאתמול הי' מותר והיום נאסר ומחר שוב יהי' מותר שנאמר יום א' הי' אינו מתועב ויום א' מתועב ומחר יופקע התיעוב ובשלמא בדבר שנאסר אלעולם אף שהי"ל שעה"כ מ"מ שייך לומר דאחר שנאסר חל תיעוב על החפץ כמ"ש בתוס' קידושין דכ"ט דבמילה כיון דמיום ח' אין לו הפסק ל"ח מעשהז"ג אבל היכי דגם אחר שנאסר יחזור להיתרו ל"ח רק א"ג אבל איסור שלא הי"ל שעה"כ לעולם אף שאח"כ יופקע איסורו מ"מ י"ל כיון דעדן לא הי"ל שעה"כ י"ל דעדן חשיב א"ח וא"כ א"ש הכל דבאמת א"נ דכל איסורין הם א"ג א"כ בתערובות פקע האיסור לגמרי ול"ש עד שתאכלנו ועכצ"ל דהטעם דדשיל"מ ל"ב משום דהוי כהיתר בהיתר וא"כ שוב אין חילוק בין איסור התלוי בזמן אבל לשיטת רש"י דכל האיסורין הם א"ח א"כ י"ל דזה כוונת ר' יוחנן דס"ל דכל האיסורין הם א"ח וא"כ גם ע"י ביטול לא פקע התיעוב מהחפץ ונהי דהיתרה התורה מ"מ חשיב כאוכל איסור ומש"ה באפשר לאכול בלי ביטול לא התירה התורה וא"כ ס"ל דדוקא באיסור שאין תלוי בזמן דהוי א"ח א"כ שייך הסברא דעד שתאכלנו וה"ה בביצה שנולדה ביו"ט דעכ"פ לא הי"ל שעה"כ וא"כ י"ל דחשיב א"ח ושייך הסברא דעד שתאכלנו אבל בחמץ שהי"ל שעה"כ וגם אח"ז יופקע איסורו א"כ ל"ח רק א"ג ושוב ע"י ביטול יהי' היתר גמור א"כ ל"ש עד שתאכלנו:

אך באמת בסוגיא דמים ומלח שם הי"ל שעה"כ קודם יו"ט וגם אח"כ יופקע איסורו וע"כ דל"ח רק א"ג ואפ"ה קאמר ר"א דלא בטל ועכצ"ל הטעם משום דהוי מב"מ כשיטת הר"ן נדרים דנ"ב וא"כ גם בחמץ חשיב דשיל"מ ע"ז קאמר הר' יונה דר' יוחנן פליג אר"א וס"ל דעיקר הטעם דדשיל"מ משום עד שתאכלנו וזה ל"ש רק בא"ח וא"כ הכא דהי"ל שעה"כ ויופקע איסורו ל"ח רק א"ג ובתערובות הי' היתר גמור לכך בטל אף בדשיל"מ אבל הרמב"ם שסמך אסוגיא דביצה דגם בכה"ג דל"ש טעם רש"י אפ"ה חשיב דשיל"מ ה"ה חמץ ג"כ חשיב דשיל"מ וז"ב בס"ד... ב'. ובזה מיושב נמי הא דקאמר ר"י בע"ז דע"ג בטבל דל"ב משום דכהיתרו כך איסורו והקשו בתוס' מדוע ל"ק משום דהוי לי' דשיל"מ:

אך באמת ניחא דכבר העירו המפורשים, דהיאך אפ"ל דטבל חשיב דשיל"מ הא ממ"נ מחיוב ד"ת א"א להפריש דהא מה"ת אף דשיל"מ בטל וא"כ שוב הוי מחיוב על הפטור ולא אפשר להפריש רק מעציץ שאינו נקוב או מדמאי כמפורש בש"ס מנחות דל"א וא"כ שוב אי לא הי' בטל מה"ת לא מועיל ההפרשה הי' מן פטור על החיוב רק כיון דבטל מה"ת מהני הפרשה כזו א"כ ע"כ גם ע"י ההפרשה צ"ל לדין ביטול וכ' האחרונים דבאמת בטבל ל"ש רק טעם הר"ן וא"כ ממילא ר"י לשיטתו דס"ל חמץ בנו"ט ול"ח דשיל"מ ע"כ דס"ל דעיקר הוא טעם רש"י ומש"ה מחלק דרק בא"ח שייך טעם רש"י דגם בתערובות חשיב כאוכל איסור ובא"ג ל"ש זה א"כ ע"כ דס"ל דהיכי דל"ש טעם רש"י ל"ח דשיל"מ א"כ ממילא גם טבל ל"ח דשיל"מ מש"ה קאמר הטעם בטבל משום דכהיתרו כך איסורו וממילא א"ש דעת הרמב"ם דנקט בטבל הטעם דל"ב משום דהוי לי' דשיל"מ והכ"מ תמה עליו ועפ"ז ניחא דהרמב"ם לשיטתו שפסק דגם חמץ חשיב דשיל"מ אף דבזה ל"ש טעם דרש"י וע"כ דס"ל דגם מטעם הר"ן לחוד ל"ב בדשיל"מ כדמוכח מסוגיא דמים ומלח ושוב גם טבל חשיב דשיל"מ ומש"ה נקט בטבל הטעם דדשיל"מ דזה הטעם עדיף טפי שכולל גם תו"מ כמ"ש התוס' שם וא"ש הכל בס"ד:

ועפ"ז א"ש מ"ש המרדכי דבנולד בתערובות אף בדשיל"מ בטל והסברא כנ"ל דדבר הנולד והי' תיכף בתערובות א"כ ל"ש לומר דתיעוב מהחפץ לא פקע דהא מעולם לא חל עליו שם איסור דתיכף שנולד נתבטל וא"כ שוב שפיר בטל ולפ"ז י"ל דבאמת א"נ בהא דדשיל"מ ל"ב טעם הר"ן א"כ שפיר גם בנולד בתערובות דשיל"מ ל"ב אכן לפמ"ש דעיקר הטעם משום עד שתאכלנו ומשום דא"ח הוא התיעוב לא פקע וא"כ בנולד בתערובות. ל"ש לומר דתיעוב לא פקע דהא תיכף בביאתו לעולם בתערובות הוא א"כ שפיר בטל ומיושב בזה קושיות הפמ"ג בסי' תמ"ז אמאי אמרי' בחמץ חוזר וניעור הא עיקר הטעם לשיטת הרמב"ם משום דשיל"מ ושוב בנתערב קודם הפסח הוי לי' נולד בתערובות ול"ש דשיל"מ:

ועפ"ז א"ש דא"נ דחמץ חשיב דשיל"מ אף דהוי א"ג וע"כ דאין הטעם משום עד שתאכלנו רק מטעם היתר בהיתר ושוב גם בנולד בתערובות ל"ב וא"ש הכל בס"ד:

ג') וביותר ביאור יש לומר סברא הנ"ל עפמ"ש הראב"ד דמש"ה שוחטין לחולה בשבת ואין מאכילין לו נבילה דכל איסורין דחויין הם אצל פ"נ ואיסור שבת הוי הותרה והכוונה דבא"ח ל"ש לומר דלגבי חולה פקע התיעוב ומש"ה הוי רק דחויה אבל שבת דהוי רק א"ג הוי הותרה וה"ה לענין ביטול בא"ח הוי רק כמו דחויה וא"ג הוי היתר לגמרי:

והנה באמת י"ל סברא חדשה בהא דעד שתאכלנו באיסור דכמו דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה והכוונה דאסור לגרום ביטול איסור וכדמצינו דמעברין השנה מפני הטומאה דאף דטומאה נדחה בציבור מ"מ צריכין להדר שלא יצטרכו לעשות פסח בטומאה עכ"פ למ"ד טומאה דחויה ודעת הרז"ה דבנשתפך חמימי דלאח"מ בשבת דאסור למול כדי שלא יצטרכו לחלל שבת בשביל פ"נ וה"ה דצריכין להדר שלא נצטרך לדחות איסור מפני הביטול ומש"ה אף בכבר נתערב מ"מ היכי שאפשר לאכול בלי הביטול ולא יהי' נפסד ההיתר ואי יסמוך אביטול הוי כמבטל איסור לכתחילה והוי כגורם בביטול בידים ולפ"ז י"ל דלטעם זה אף סד"ר בדשיל"מ אסור דכמו דקיי"ל דאסור לגרום סד"ר בידים ה"ה בכבר נזדמן מ"מ כיון דישל"מ ואי נקיל בסד"ר שוב יהי' כגורם סד"ר בידים אך כ"ז, א"נ דהטעם דדשיל"מ מטעם עד שתאכלנו באיסור היינו הכוונה דכיון שאפשר לאוכלו בהיתר הוי כמבטלו לכתחילה וא"כ גם סד"ר אסור אבל א"נ הכוונה משום דגם בתערובות לא פקע האיסור והוי כאוכל איסור א"כ טעם זה ל"ש בסד"ר דשם הטעם שתולין שאין זה איסור או שחז"ל לא גזרו על הס' כמ"ש הלח"מ א"כ יש לפרש בהא דמשני ר"א כל דשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב ופירש"י דכי היכי דמחמירין בביטולו ה"ה בס' וקשה דעיקר חסר מהספר וכי מאי ענין ביטול לס' דשם הוי איתחזק איסורא כמ"ש הר"ן ז"ל לחלק דרוב מהני גם בדשיל"מ כמו כל דפריש לפי של"ח איתחזק ולפ"ז י"ל דס"ד דהש"ס דהא דדשיל"מ ל"ב מטעם דכיון דהוי א"ח וגם בתערובות לא פקע התיעוב ושייך לומר עד שתאכלנו באיסור דהא אי אוכלו ע"י ביטול חשוב כאוכל איסור א"כ לפ"ז י"ל דסד"ר גם בדשיל"מ מותר ול"ש לומר עד שתאכלנו באיסור דהא תולין שאינו איסור כלל אך נודע מ"ש הנה"מ דאיד"ר חשיב ג"כ א"ג א"כ זה כוונת ר"א דכיון דחזינן דגם איד"ר לא בטל בדשיל"מ והכא ל"ש לומר דחשיב כאוכל באיסור דהא גם קודם התערובות לא הי' רק א"ג ובתערובות פקע האיסור לגמרי וחשיב כאוכל בהיתר וע"כ צ"ל דהטעם עד שתאכלני כפשוטו היינו דכיון שאפשר לאוכלו בלי ביטול והוא רצונו לאוכלו ע"י ביטול הוי כגורם ביטול בידים א"כ ה"ה דסד"ר בדשיל"מ ל"מ דהוי כגורם סד"ר בידיה ומיושב שפיר תירוץ ר"א עכ"פ נשמע דעיקר חידוש דר"א דעיקר הטעם דדשיל"מ דהוי כגורם ביטול בידים וממילא דה"ה סד"ר בדשיל"מ ל"מ וממילא יש ראי' לשיטת הנה"מ דאיד"ר חשיבו א"ג דלשיטת הח"ס שוב תיקשי מאי חידש ר"א:

ד') ובאמת עפ"ז י"ל שיטת הרא"ש דס"ל דגם איד"ר אסור לבטל וס"ל דהא דמשני הש"ס גבי עצים שנשרו מהדקל דמקלי קלי לאיסורא קאי גם אהא דאין מבטלין והמחבר כ' דקאי רק אקושיא דדשיל"מ ובאמת צריכים להבין סברת הרא"ש מהיכי דייק דהתירוץ דמקלי קלי קאי גם אקושיא דאין מבטלין הא בפשיטות מוכח דלא קאי רק אקושיא דדשיל"מ. אך באמת א"ש הכל דבאמת בהא דמקשה בש"ס ולר"א מה איכא למימר ומשמע לכאורה דהכוונה דקשה קושיא הראשונה ואמאי לא הקשו בפשיטות והא הוי דשיל"מ וע"ק מה פריך דוקא מר"א הא באמת משמע לעיל דכולהו מ"ד ס"ל דדשיל"מ ל"ב ועוד קשה באמת מה מקשה דהא דשיל"מ ל"ב הא יש לומר הכוונה דמרבה עצים מוכנים ומבטל היינו באמת דלא יאכל הפת ביו"ט רק הכוונה שיהי' מותר לטלטל ונודע שהצל"ח בריש ביצה כ' דלענין טילטול ל"ש דשיל"מ שיוכל לטלטל היום ומחר ועוד קשה לפי שיטת הסוברים דבדבר שיהי' נפסד אם ישהנו ל"ש דשיל"מ א"כ הכא שכבר העצים הם בתנור ויהי' נפסדים אם לא יבטלם ושוב ל"ש דשיל"מ ועי' באו"ה ובהקדמת שו"ת רח"כ אך לפ"ז א"ש הכל דבאמת כתבתי דס"ד דהש"ס לעיל דהטעם דדשיל"מ ל"ב משום דע"י ביטול לא פקע התיעוב מהחפץ והוי כאוכל איסור וממילא ס' בדשיל"מ בדרבנן מותר דשם ל"ח כאוכל איסור דתולין שאינו איסור ועכצ"ל דס"ד דהש"ס דגם איד"ר חשוב חפץ מתועב כשיטת הח"ס ור"א מחדש דדרבנן ל"ח רק א"ג ומדחזינן דגם בדרבנן ל"ב ע"כ הטעם דהוי כגורם ביטול בידים וממילא גם סד"ר אסור בדשיל"מ דהוי כגורם סד"ר בידים אך תירוץ דר"א יהי' ניחא א"נ דגם בדרבנן אין מבטלין בידים שפיר שייך לומר דהטעם דדשיל"מ ל"ב משום דחשוב כגורם ביטול בידים אבל א"נ דאיד"ר מותר לבטל א"כ שוב אין לומר דהא דל"ב בדשיל"מ משום דהוי כגורם ביטול דהא. איד"ר מותר לבטל ועכצ"ל משום דגם בתערובות לא פקע התיעוב וא"כ אין זה דומה. לסד"ר בדשיל"מ ועכצ"ל דר"א ס"ל דגם איד"ר אסור לבטל. וא"כ א"ש הכל דבהא דעצים שנשרו מהדקל פריך הש"ס והא אין מבטלין ומשני בדרבנן מבטלין ופריך הש"ס ולר"א ואין קושיות הש"ס דלא יתבטל משום דהוי דשיל"מ ז"א דבאמת לענין טילטול ל"ש דשיל"מ וגם כיון שיהי' נפסד ל"ש דשיל"מ רק זה כוונת הש"ס ולר"א דאמר כל דשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב ומחדש עי"ז דגם סד"ר אסור בדשיל"מ דהוי כגורם ס' בידים ועיקר הטעם דל"ב משום דהוי כגורם ביטול בידים א"כ נשמע דס"ל דגם איד"ר אסור לבטל ושוב קשה הקושיא דאין מבטלין ושפיר ל"ק בפשיטות דהוי דשיל"מ ז"א דהכא ל"ש דשיל"מ לענין טילטול וגם משום שיהי' נפסד ורק עיקר הקושיא דמדר"א מוכח דגם בדרבנן אסור לבטל ומשני דהכא מקלי קלי ושפיר דייק הרא"ש ז"ל דהתירוץ דמקלי קלי קאי לענין הא דמותר לבטל ושפיר פסק לדינא כיון דקיי"ל בסד"ר אסור בדשיל"מ ע"כ הכוונה דהוי כגורם ס' בידים וממילא הטעם דדשיל"מ ל"ב משום דהוי כמבטל בידים ושוב נשמע דגם איד"ר אסור לבטל ורק היכי דמקלי קלי מותר ומיושב הכל בס"ד וז"ב למעיין היטב ודו"ק:

ה) ובאמת עפ"ז יש לפרש סוגיות הש"ס ביצה שם בהא דפריך הש"ס למ"ד דאיסור ביצה שנולדה ביו"ט הוא משום גזירת פירות הנושרין או משקין שזבו מהא דתני וספיקה אסור והא הוי סד"ר ומשני אתאן לס' טריפה ופריך והא קתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות ואי מיירי בביצה טריפה יתבטל והנה בש"ך סי' ק"ב העיר דא"נ כס"ד דהרשב"א דביצה מתרנגולת ס"ט לא יתבטל דנימא דחשיב דשיל"מ להשהותו כ"א יום א"כ מצי לפרש הכא ס"ט היינו ס' אם התרנגולת טריפה ובכה"ג שפיר ל"ב דהוי דשיל"מ:

ולפענ"ד נראה דהנה באמת העירו אדברי הרשב"א דמאי ס"ד דלא יתבטל הא ממ"נ אם לא תחי' כ"א יום א"כ בוודאי צריך להתבטל ואם תחי' כ"א יום א"כ אמ"ל דגם מעיקרא לא הי' צריך להביטול:

אך בשו"ת צ"צ סי' ס"ט כ' דמיירי בשהביצה נולדה ביו"ט וא"כ מצד איסור יו"ט ל"ב רק כיון שהוא ביצה טריפה א"כ ע"כ צ"ל לדין ביטול מצד איסור טריפה ושוב בטל וא"כ שפיר הי' הו"א דכיון דאפשר שיחי' כ"א יום וא"כ יתגלה למפרע דאחר יו"ט לא הי' צ"ל לדין ביטול וביו"ט הי' עיקר ההיתר מדין ביטול וא"כ יש הו"א שלא יתבטל קמ"ל כיון דעכ"פ כעת יש לנו ס' שמא גם אחר יו"ט נצטרך לבוא לביטול א"כ שפיר בטל:

אך כ"ז לדעת רש"י דהטעם דדשיל"מ ל"ב משום עד שתאכלנו באיסור וא"כ באמת דעת מקצת פוסקים דגם בביצת טריפה שנולד ביו"ט לא יתבטל דעכ"פ י"ל עד שתאכלנו בביטול שני איסורים תאכלנו בביטול איסור אחד וע' בחוו"ד סי' ק"ב שכ' דמש"ה ביכורים שנתערבו חוץ לירושלים ל"ב אף לזרים לפי שעכ"פ איסור דחוץ לירושלים יל"מ:

אך עכ"פ אף א"נ דהיכי דע"כ צ"ל לדין ביטול שפיר בטל אבל עכ"פ יש הו"א דהיכי שהוא רק ס' ביצת טריפה ונולדה ביו"ט דלא יתבטל דהיום בוודאי צ"ל לביטול ולמחר אפשר שלא יצטרך לבוא לביטול ולכן קמ"ל דכיון דכל החומרא דעד שתאכלנו באיסור הוא רק דרבנן א"כ לא החמירו רק היכי דוודאי לא נצטרך לבוא לביטול אך לטעם הר"ן דדשיל"מ ל"ב משום דהוי היתר בהיתר א"כ פשיטא דאם עכ"פ יש עליו שם ס' איסור ויש ס' שמא לא יופקע האיסור א"כ אין עליו שם היתר א"כ פשיטא דאם נולד ביו"ט ביצה מס' תרנגולת טריפה נהי שאפשר שיתגלה שלא הי' טריפה אפ"ה אין עליו שם היתר ובטל ונודע מ"ש המפורשים בהא דס"ד דהש"ס דבדשיל"מ ג"כ נימא סד"ר לקולא אף דידע דדשיל"מ בדרבנן ל"ב ירק הי' ס"ד דמקשה דטעם דדשיל"מ ל"ב משום דיש עליו שם היתר ובס' נ"ש זה הסברא א"כ א"ש הכל דלס"ד דס"ל ל דגם בדשיל"מ סד"ר לקולא א"כ ע"כ דטעם דל"ב הוא מטעם הר"ן א"כ פשיטא דביצה טריפה שנולדה ביו"ט בטל דנ"ח שם היתר וא"כ פשיטא דגם בס' אם התרנגולת טריפה אפ"ה כיון דס' ד"ת מה"ת לחומרא א"כ פשיטא דלע"ע נקרא שם איסור אף אי קמי' שמיא גליא שתחי' כ"א יום אבל לע"ע יש עליו שם איסור ופשיטא דבטל ופריך הש"ס שפיר אבל למסקנת הש"ס דגם בסד"ר מחמירין בדשיל"מ ע"כ הטעם כפירשי' משום עד שתאכלנו באיסור א"כ שפיר הי"א דביצת ס"ט שנולדה ביו"ט לא יתבטל כיון שאפשר שלמחר לא יצטרך לבוא לביטול והיום בוודאי צ"ל לביטול א"כ נמתין שמא לא נצטרך לבוא לביטול קמ"ל הרשב"א דכיון דרק חומרות חז"ל הוא א"כ לא החמירו רק היכי דוודאי יהי' היתר בלי ביטול וא"כ עכ"פ בכה"ג שיש ס' שמא גם למחר נצטרך לבוא לביטול לא החמירו אבל הביא הדין רק בשם יש מי שאומר דמדברי הש"ס אין ראי' כנ"ל וא"ש הכל בס"ד:

ו) עוד י"ל בישוב קושיות הש"ך ג"כ ע"ד הנ"ל דבאמת העירו דמאי ס"ד דס' ביצת טריפה לא יתבטל הא שייך ממ"נ אם יחי' כ"א יום יתגלה שלא הי' טריפה מעולם אך שכ' דמיירי שנולד ביו"ט ואפ"ה אם הוא ביצת טריפה בטל כיון דע"כ צ"ל לביטול וא"כ הי' הו"א דאם הוא רק ביצת ס"ט ימתין שמא לא נצטרך לבוא לביטול קמ"ל הרשב"א דאפ"ה בטל:

אך באמת מה דפשיטא להו דביצת טריפה שנולדה ביו"ט יתבטל באמת בזה יש מבוכה רבה דכמ"פ כ' דאפ"ה איסור יו"ט ל"ב דאמרי' שימתין עד אחר יו"ט וירויח עכ"פ שלא יצטרך לבוא לביטול איסור מוקצה וע' בפמ"ג וחוו"ד סי' ק"ב שכ' בפשיטות דנבילה שאסורה ביו"ט משום מוקצה דאפ"ה איסור יו"ט ל"ב אך באמת כ"ז הוא לשיטת הרמב"ם שפי' בהך דבכורים דאף אם נתערב בחולין ל"ב אף לזרים וע"כ הסברא משום דעכ"פ איסור דחוץ לירושלים יל"מ וחזינן אף דאיסור זרות איל"מ אפ"ה ל"ב חוץ לירושלים אבל הר"ש פי' דמיירי שנתערב בתרומה אבל בנתערב בחולין שפיר בטל לגבי זרות משום דאיסור זרות איל"מ והסברא בזה י"ל עפמ"ש להסביר הא דדשיל"מ ל"ב הוא כעין הא דאין מבטלין איסור לכתחילה דהא גוף דין ביטול באיסורין כ' האחרונים שהוא רק ענין דיחוי ואסור לגרום דיחוי לכתחילה א"כ ה"ה בדשיל"מ שגם בדיעבד יש עצה שלא נצטרך לבוא לביטול א"כ הוי כגורם ביטול בידים ואסור לגרום דיחוי:

והנה לפי"מ דמפורש בש"ס מנחות דע"ב דמש"ה בהקטר חלבים דו"ש אף שאפשר להקטיר מבערב משום דכבר דחתה שחיטה את השבת והכוונה דכיון דע"כ צריך לדחות שבת בשחיטת קרבן זה שוב ל"ח בכלל אפלק"ש ודוחה א"כ י"ל דכיון דהא דדשיל"מ ל"ב משום דביטול הוא ענין דיחוי והיכי דאפלק"ש אסור לגרום דיחוי א"כ היכי שיש בו איסור שאיל"מ א"כ ע"כ צ"ל לדחוית איסורו מתורת ביטול א"כ ל"ח בכלל אפלק"ש בלי דיחוי ושוב גם האיסור שיל"מ בטל וא"כ הרמב"ם לשיטתו דפסק דנקצר ביום כשר ואפ"ה פסק דדו"ש וע"כ משום חביבה מצוה בשעתה ולא ס"ל בהקטר חלבים הטעם משום דכבר דחתה שחיטה את השבת א"כ שוב י"ל דס"ל דאף בקרבן שע"כ לדחות שבת מ"מ במידי שאפשר לעשות בלי דיחוי מהדרינן ומש"ה שפיר פסק דביכורים שנתערב בחולין דל"ב אף לזרים עכ"פ לענין דחוץ לירושלים דעכ"פ במידי שאפשר לעשות בלי דיחוי מהדרינן ומש"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דחמץ חשיב דשיל"מ אף דאסור לשהותו וע"כ צ"ל לביטול לענין ב"י מ"מ עכ"פ לענין אכילה שיל"מ ל"ב:

עכ"פ י"ל לפי פשיטות סוגיות הש"ס דהיכי שכבר דחתה שחיטה שבת ה"ה דמותר הקטרה אף שאפשר בלי דיחוי ה"ה לענין דשיל"מ אם בד"ז גופא יש איסור א' שאיל"מ בטל כיון דע"כ צ"ל לדחיות איסור ע"י ביטול אך כ"ז א"נ כסברא הנ"ל דהא דבדשיל"מ ל"ב הוא מטעם דכיון שאפשר בלי ביטול הוי כגורם ביטול בידים ואסור לגרום דיחוי א"כ שפיר י"ל דאם ע"כ צ"ל לדחוית איסור א' א"כ ל"ח בכלל אפלק"ש אבל א"נ כפשוטו דבדבר שאפשר לסמוך בלי ביטול לא כתבה התורה דין ביטול א"כ שפיר י"ל דאף דבאותו דבר יש איסור א' שאיל"מ אפ"ה אותו איסור שיל"מ ל"ב וכבר חדשתי לעיל בכוונת קושיות הש"ס אמאי ס' אסור הא הוי סד"ר וכי לא ידע ה הש"ס דדשיל"מ חמיר דגם איד"ר ל"ב אך עכצ"ל דס"ד דהש"ס דבשלמא לענין ביטול דגם בתערובות עכ"פ יש עליו שם איסור רק דבטל א"כ בדשיל"מ ל"מ ביטול א"כ בסד"ר דתולין שאין כאן איסור כלל א"כ ל"ש עד שתאכלנו באיסור דהא אינו איסור כלל ור"א חידש דהטעם לפי שאסור לבטל לכתחילה דהוי כגורם דיחוי ובדשיל"מ הוי כגורם דיחוי וממילא גם סד"ר בדשיל"מ לחומרא כיון דגם סד"ר אסור לגרום בידים ה"ה בדשיל"מ ל"מ סד"ר א"כ לפ"ז א"ש הכל דלפי"מ דס"ד דסד"ר מותר בדשיל"מ ע"כ דל"ל הסברא דדשיל"מ ל"ב משום דאסור לגרום דיחוי וע"כ דהטעם כפשוטו דהיכי שאפשר להתיר בלי ביטול ל"מ ביטול א"כ פשיטא דגם ביש בד"ז איסור א' שאיל"מ אפ"ה איסור שיל"מ ל"ב א"כ פשיטא דטריפה שנולדה ביו"ט איסור יו"ט ל"ב א"כ שפיר פריך הש"ס אי מיירי בביצת ס"ט א"כ אמאי ל"ב וא"ל דמיירי בנולד ביו"ט ז"א דביו"ט אף טריפה וודאי ל"ב אך למסקנת הש"ס דבדשיל"מ ל"א סד"ר להקל וע"כ מטעם שאסור לגרום דיחוי א"כ הטעם בדשיל"מ משום שאפשר לעשות בלי דיחוי אסור לגרום דיחוי א"כ בטריפה שנולדה ביו"ט שפיר בטל כיון דע"כ נדחה איסור טריפה היה דמותר לדחות איסור יו"ט וא"כ ביצת טריפה שנולד ביו"ט בטל ולכך השמיענו הרשב"א דהו"א דדוקא בטריפה וודאי דעכ"פ נדחה וודאי איסור טריפה ה"ה דנדחה איסור יו"ט אבל בס"ט שי"ל דלמחר לא נצטרך לדחות שום איסור דשמא יחי' כ"א יום א"כ שפיר לא נגרום דיחוי לאיסור יו"ט קמ"ל דעכ"פ כיון שלפנינו הוא ס' איסור וע"כ צ"ל לביטול א"כ שוב לא החמירו חז"ל וא"ש דבס"ד ממ"נ ס' תרנגולת טריפה בלא"ה בטל כקושית הצ"צ ואם נולד ביו"ט גם וודאי טריפה ל"ב משום איסור יו"ט ועיקר פלוגתת הפוסקים אי בטל בדשיל"מ היכי שמעורב בו איסור שאיל"מ הוא רק לפי המסקנא וא"ש הכל בס"ד:

ז) ובאמת עפ"י הנ"ל י"ל קושיות המרש"א ביצה ד"ב בהא דפירש"י לא תאכל בו ביום ובג"מ מפרש טעמא והקשו בתוס' אמאי לא קתני אוסרין ומתירין דגם ע"ד שאינו אסור רק ליומא שייך למיתני לשון אסור ותירצו דנקט תאכל להשמיעני דב"ש מתיר אף באכילה והוקשו דא"כ משמע דלב"ה עכ"פ מותר בטילטול והא קיי"ל דאף לטלטל אסור והקשה במהרש"א די"ל כמו דמפורש בש"ס דלאוקמתא דר"נ דפליגי בנולד פריך וליפלגי בתרנגולת וכ"ת להשמיענו כח דב"ש דמתיר אף בביצה ופריך וליפלגי בתרנגולת להודיע כח דב"ה וכ"ת כח דהיתרא עדיף ליפלגי בתרווייהו והכוונה כמ"ש בתוס' דא"צ להאריך בלשון וא"כ שוב י"ל הכ"נ מש"ה נקט תאכל להודיע כח דב"ש דמתיר אף באכילה אף דניטעו דגם לב"ה מותר בטילטול אפ"ה כח דהיתרא עדיף:

והנלע"ד לפמ"ש הצל"ח הטעם דכח דהיתרא עדיף משום דכח האוסר אם יהי' לנו ס' אם אוסר בזה ניזול מס' לחומרא אבל אם יהי' לנו ס' בדברי המתיר לא נוכל להקל מס' ולכך צריך להשמיענו כח דהיתרא ולפ"ז כ' דבאידך ל"ש כח דהיתרא עדיף דגם אם יהי' לנו ס' בדבר ניזול לקולא ואדרבא צריך להשמיעני כח האוסר דהא בס' ניזול לקולא ולא כמ"ש ש"ב ה"ג הר' יוסף יחי' בספרו צ"ל כלל זיין:

אך באמת בדשיל"מ דגם סד"ר לחומרא ובפרט לענין איסור מוקצה דהוי כעין ד"ת כמ"ש בתוי"ש שם א"כ בוודאי דבאיסור מוקצה אם יש לנו איזה ס' ניזול לחומרא וא"כ שפיר קאמר בש"ס דכח דב"ש דמתיר עדיף דהא כח דב"ה א"צ להשמיעני דאף אם יהי' לנו ס' אם אוסר רק הביצה משום דהוי נולד או דגם מוקצה ס"ל ואוסר גם התרנגולת אפ"ה נחמיר מס' משום דהוי דשיל"מ אבל אם יהי' לנו ס' בדברי ב"ש אם גם נולד ל"ל נחמיר מ"ס ולכך השמיעני כח דב"ש דאף דב"ש במקום ב"ה אינו משנה מ"מ אם לא צריך להשמיענו כח דב"ה משמיעני כח דב"ש אך נודע דעת הצל"ח דלענין טילטול ל"ש דשיל"מ וא"כ שפיר אם אני מסופקין אם ב"ה אוסר בטילטול לא נוכל להחמיר מס' דהוי סד"ר ולקולא וא"ל דהוי דשיל"מ ז"א דלענין טילטול ל"ש דשיל"מ וניזול בס' לקולא א"כ נהי דצריך להשמיעני כח דב"ש דמתיר אף באכילה דאם יהי' לנו ס' בדברי ב"ש נחמיר מ"ס משום דלענין אכילה הוי דשיל"מ ואזלינן בס' לחומרא מ"מ כיון דגם בדברי ב"ה צריך להשמיעני דאוסר אף בטילטול דאם יהי' לנו ס' בדבר לא נוכל להחמיר מס' בטילטול דהא לענין טילטול ל"ח בכלל דשיל"מ ואזלינן בס' לקולא ולכן כיון דצריך להשמיעני כח דב"ה שוב אמרי' ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ומיושב קושית המהרש"א בס"ד:

ח) ובאמת עפ"ז י"ל קושיות התוס' דאמאי לא נקט אסור ויהי' משמע דאף בטילטול אסור:

והנלע"ד עפי"מ דקאמר ר"ו חמץ בנו"ט וכ' הרמב"ן בשם הר"י דל"ל לר"י הא דר"א בביצה דקאמר דשיל"מ ל"ב וקשה דהא מתני' מפורש הוא דבנדר ל"ב משום דהוי דשיל"מ וכתב הרא"י דבאיסור שהוא מצד היום ל"ש חומרא דדשיל"מ והא דבביצה ל"ב אף שהוא רק מצד היום מ"מ כיון דלא הי"ל שעה"כ חשיב כמו עצם איסור ושפיר ל"ב א"כ י"ל עפמ"ש הננ"ח דבטילטול ל"ש דשיל"מ א"כ זה כוונת המתני' לא תאכל היינו אף ע"י הביטול משום דהוי דשיל"מ והוצרך להשמיענו דהו"א משום דהאיסור הוא רק ליומא שאין בו חומרא דדשיל"מ קמ"ל כיון דלא הי"ל שעה"כ שפיר נקרא עלה שם איסור ושייך הסברא דעד שתאכלנו באיסור ולפ"ז אם הי' נקט ב"ה אוסרין נהי דהי' נשמע דאף בטילטול אסור מ"מ לא הי' נשמע דאסור אף ע"י ביטול דהא פשיטא דלענין טילטול בטל דבזה ל"ש הסברא דדשיל"מ וא"כ ע"כ הכוונה אוסרין היינו בעינא א"כ הי' הו"א דאף לענין אכילה בטל דבאיסור שהוא מצד היום ל"ש דשיל"מ ולכך נקט לא תאכל להשמיעני דאף ע"י ביטול אסור דכיון דלא הי"ל שעה"כ חשיב כעצם האיסור ול"ב בדשיל"מ וזה כוונת רש"י דנקט בו ביום היינו לפי שהאיסור הוא רק ליומא הי' הו"א דבטל השמיעני דאפ"ה ל"ב וכיון דגם לב"ה השמיעני כח דאיסורא עכ"פ לענין ביטול שפיר נקט אופן זה דהוא כח ההיתר לב"ש ולב"ה נהי דהו"א להתיר בטילטול מ"מ השמיעני דין אחר דל"ב לענין אכילה וז"ב ופשוט בס"ד:

ט') נחזור לדעת הרמב"ם דס"ל דחמץ חשיב דשיל"מ דבאמת תיקשי דלכאורה הקשו הפוסקים דהא א"א להשהותו משום דעובר בב"י ותירצו דעכ"פ נהי דע"כ צ"ל לביטול לענין איסור בי' מ"מ אמרי' עד שתאכלנו בביטול שני איסורים תאכלנו בביטול איסור א' אך באמת הקשו דלענין בי' ל"ש ביטול דהוי כמו טומאת משא ורק שי"ל דלשיטת הר"ן והרשב"ץ דטעם דב"י משום דילמא אתי למיכל מיני' ומשום שיש איסור כרת וא"כ כשבטל לענין אכילה ממילא ל"ש החשש שמא אתי למיכל וממילא ליכא בי' אך כיון דל"ב לענין אכילה שוב אסיר לשהותו דלענין בי' ל"ש ביטול ושוב ל"ח שיל"מ ואף דא"נ דבטל לענין אכילה שוב יהי' מותר לשהותו ושוב יהי' חשיב דשיל"מ אבל האיך אפ"ל דחשיב דשיל"מ הא ממילא הוי איל"מ אך באמת י"ל דנהי דנימא דחשיב דשיל"מ מ"מ כיון דמה"ת עכ"פ בטל וליכא כרת שוב ל"ש החשש שמא אתי למיכל מיני' וליכא בי' וממילא חשיב דשיל"מ:

אך עדין תיקשי דעיקר הטעם דדשיל"מ לפי שאפשר לאוכלו בלי ביטול והכא ע"כ צ"ל לביטול דאי לא הי' בטל שוב הי' שייך ב"י ולא הי' חשיב דשיל"מ רק ע"י שבטל מה"ת עכ"פ מש"ה ל"ש ב"י ושוב חשיב דשיל"מ א"כ ל"ש עד שתאכלנו דהא עכצ"ל לביטול ויש מזה להוכיח דבאמת בחמץ ל"ש טעם רש"י רק טעם הר"ן דעכ"פ לענין אכילה יש עליו שם היתר לאחר הפסח ומש"ה ס"ל לר"י חמץ בנו"ט משום דבאמת היכי דשייך טעם רש"י גם ר"י מודה דל"ב רק בחמץ כיון דליש טעם רש"י וטעם הר"ן לא ס"ל לר"י מש"ה בטל ומש"ה א"ש בהא דר"י ס"ל ע"ז ע"ג דבטבל הטעם דל"ב משום דכהיתרו כך איסורו והקשו בתוס' אמאי ל"ק משום דשיל"מ ועפ"ז א"ש דבטבל כ' המפורשים דל"ש טעם רש"י לפי שבטל עכ"פ מה"ת שוב א"א להפריש רק מחיוב דרבנן ועכצ"ל מטעם ביטול וכ' דבזה ל"ש רק טעם הר"ן א"כ ר"י לשיטתו דקאי בשיטת רש"י ולכן טבל ל"ח דשיל"מ אבל הרמב"ם שפיר נקט בטבל הטעם דדשיל"מ דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דחמץ חשיב דשיל"מ א"כ גם טבל חשיב דשיל"מ אף דל"ש רק טעם הר"ן ומש"ה נקט הטעם דדשיל"מ משום שכולל אף תו"מ וז"ב בס"ד:

נחזור להנ"ל די"ל בטעם החולקים אשיטת הרמב"ם לפי שע"כ צ"ל לביטול לענין אכילה דאי ל"ב לענין אכילה שוב ל"ש ביטול לענין ב"י ואסור לשהותו מה"ת ואף שכיון דבטל עכ"פ מה"ת שוב ל"ש ב"י ומותר לשהותו מ"מ כיון דעכ"פ מה"ת צ"ל לביטול שוב ל"ש הטעם עד שתאכלנו ול"ש טעם רש"י ז"ל וא"כ בנוקשה דליכא ב"י לשיטת כמ"פ שוב מה"ת ל"צ לבוא לביטול ואף דנוקשה עכ"פ אסור לשהותו עכ"פ לכתחילה וכמ"ש בתוס' פסחים ד"ב ודעת הטור דאף למ"ד דנוקשה דרבנן אפ"ה אסיר לשהותו עכ"פ אך כיון דעכ"פ מה"ת אפשר לאוכלו בלי ביטול ושוב חשיב דשיל"מ דהא באמת חמץ גם לאחה"פ אסור מדרבנן וע"כ כסברת הר"ן דכיון שמה"ת אפשר לאוכלו בלי ביטול ושוב חשיב דשיל"מ ומש"ה דעת הש"ך בסי' ק"ב דכלי שנתערב בין הכלים דצריך לשהותו מעל"ע אף דכלי שאב"י אסור מדרבנן וע"כ דכיון דמה"ת מותר שוב שייך הטעם דדשיל"מ וע' בשו"ת רעק"א שכ' דתלוי בסברת הרמב"ם א"כ י"ל גם בנוקשה שוב חשיב דשיל"מ א"כ שוב לא ניתלי להקל בזה:

אך באמת בש"ע משמע דהטעם דס"ל דחמץ ל"ח דשיל"מ לפי שחוזר ונאסר וא"כ גם בנוקשה ל"ח דשיל"מ וא"כ שוב אפשר לתלות להקל בזה והגם די"ל דבאמת כ' הצל"ח דלטעם רש"י ז"ל גם בחוזר ונאסר שייך דשיל"מ דעכ"פ אפשר לאוכלו בזמן ההיתר רק דטעם הר"ן ז"ל ל"ש דבחוזר ונאסר אין עליו שם היתר עכ"פ בזמן האיסור א"כ י"ל דוקא בחמץ גמור דל"ש טעם רש"י ז"ל משום דיש ב"י ורק הא דאפשר להחמיר ולומר דחשיב דשיל"מ הוא רק לטעם הר"ן ז"ל א"כ שפיר כ' הפוסקים דכיון דחוזר ונאסר אף טעם הר"ן ז"ל ל"ש אבל בנוקשה דליכא ב"י שוב י"ל דאף דחוזר ונאסר מ"מ חשיב דשיל"מ מטעם רש"י ז"ל אך אף אם נימא דהיכי דחוזר ונאסר גם בנוקשה ל"ח דשיל"מ מ"מ לשיטת הנו"ב דמ"פ עם מים בוודאי הוי איסור ד"ת שוב בד"ת דהוי לי' קבוע ד"ת שוב י"ל כשיטת הרא"ה דבקבוע ד"ת ל"א כל דפריש מרובא פריש אף בלקח קודם שנולד הס' ובשעת שלקח לא נודע עכ"ז מכח זה הי' כמה צדדים להקל דא"נ דל"ח דשיל"מ א"כ אי לא הי' רק איד"ר בוודאי תולין להקל ולדעת הפר"ת אף בקבוע ד"ת אפ"ה אם לקח מקודם שרי והרבה חלקו על הנוב"י ודעתם דהוי רק איד"ר וחוץ לזה לדעת המ"א במעט מ"פ אינו ממהר להחמיץ וגם היכי שנתייבש המ"פ בהקמח קודם שבא המים דעת כמ"פ דלא מצטרף אח"כ לגרום חימוץ ועי' בחי' סי' תס"ב ובפמ"ג שם ובפמ"ג כי' תס"ז במעשה דקאמינא שכ' די"ל דכיון שהי' מים בשעת אפיה נתעורר אח"כ בבוא להמ"פ א"כ אם נחליט הדבר דאין האיסור רק משום מ"פ א"כ הי' מקום לצדד עפ"י הסברות הנ"ל וגם מטעם שכ' כת"ה דעכ"פ עי"ת יש בוודאי ס' נגד הקנעבליך ובכה"ג ליכא חשש:

אך לכאורה יש עוד חשש מטעם חריפות ונהי שכ' הח"ס דכיון שנתערב בהקמח בטל חורפייהו מ"מ י"ל הכא שנתערב עם עוד קמח דהיתר בוודאי בטל חורפייהו והכא ל"ש החשש דאין מבטלין כמ"ש הח"ס דאדרבה מבטלין שלא יבא לידי איסור וכמ"ש בתוי"ט לענין כלאים דהיכי דמבטלין כדי שלא יבא לידי איסור מותר לבטל ובפרט הכא שנתערב קודם שנודע האיסור והוי לי' כשוגג ובשוגג ביטלו מותר:

אך כ"ז א"נ דמיירי שנתערבו הקנעבליך וא"כ דעת כמ"פ דקמח מיקרי לח בלח ובפרט היכי שנתערב קודם הטחינה בכה"ג כ' הט"ז דטחינה משוי לי' כגוף א' והוי לי' לח בלח ומותר אף לאפותו בתוה"פ ובפרט היכי שנאפה קוה"פ:

אך באמת לענין פרורין כ' המ"א דהוי כבעין ול"מ אף בנאפה קוה"פ וע"ע בסי' תס"ז דבנתלחלח השק ולא לקחו בעוד לח דאסור משום דננישה פרורין ועומד בעין א"כ הכ"נ יש לחוש כמ"ש הח"ס דמקום הקנעבליך לא מתערב כלל בתוך הקמח ועומד בעין וגם יש לחוש שמא שהו בתוכו זמן רב ונתחמץ ומכח חשש הנ"ל אזדא כל הנ"ל ההיתר מטעם מ"פ מעט דאינו בטל כלל וגם יש לחוש למ"ש בשו"ת ד"ח שיש חשש על כל החיטין שיש חריפות א"כ רק באם בעצם יש מעט קנעבליך אז אין חשש על השדה אבל הכא שיש בעצם הרבה קנעבליך נהי שעי"ת שאר החיטין יש ס' מ"מ בעצם יש חשש על כל השדה וחוץ לזה י"ל דבכה"ג דבאמת לע"ע כל החיטים הם של היתר א"כ ל"ש לומר דין קבוע ובוודאי תולין שהי' מהרוב ולא מחזיקין איסור שנטחנו החיטים שיש בהם קנעבליך ויאסרו בשעת לישה א"כ נהי דלשיטת הד"ח יש להחמיר מ"מ באמת מוכח מכל הפוסקים דליכא חשש על השדה וא"כ שוב שייך כל היתרים הנ"ל וגם אפשר לנפות הקמח וליקח העגילים ולזרוק כמ"ש הח"ס לכן נלע"ד דאותן י"ח כורין שעדין לא נטחנו ונמצא בהם ערך ח' בקווארט לא יכשירו אותם לפסח ורק אותן שכבר נטחנו לפי שלדעת הח"ס והושי"ע אין איסור בדיעבד וגם לדעת הב"א יש להתיר מכח תערובות רוב כשרים ובפרט שבנ"ד יש צד גדול לתלות שמהרוב כשרים נטחנו ולא נטחן כלל מהחיטים שיש להם קנעבליך ע"כ פשיטא שיש להכשיר הקמח שכבר נטחן ורק יש לנפות הקמח ולזרוק העגולים לצאת ידי חובת הח"ס אבל באופן כזה בוודאי דשרי והיתר שכ' הגה"צ מדעש ז"ל דהמים יצרפו ל"ס כבר רצה א' להקל בחוטים אפי' בלי ס' נגד המצומחין משום דהמים יצרפו לס' הובא בשו"ת תוע"ר ובשו"ת שו"מ וכל חכמי הדור דחו דבריו והרבה יש לדבר בזה:

בעה"ח ב' תשא י"א אדר תר"נ ראדימושלא והנני ידדוש"ת.

תוכן העניינים

מהרש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה