אור ברסלב
מהרש חלק ב סימן כ

מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל

סימן כ

סימן יט

להרבנים המאוה"ג חו"ב החסידים וכו' כש"ת מוהר"ש נ"י ומוה"ר נפתלי נ"י הבדצד"ק גארליץ יע"א:

בדבר שאלתם באחד שהי' לו יתומים מג' בנות ובת אחד הושארה יתומים קטנים ומכר ביתו לשני נכדיו הגדולים ונתן להם קאנטראקט אצל הנאטאר ונכתב בהקאנטראקט שדמי המכר מחויב ליתן להיתומים קטנים ובעת שיהי' גראסיעהרוג אז ויתן המעות להם והכנסת הבית השאיר לעצמו כל ימי חייו ואם ימות קודם שיהי' היתומים גראסיעהריג אז ישלם מהקרן ה' פט"צ ואחר מיתתו לקח בן מבת האחת מיורשי בת הג' זכותם שמגיע להם מקונה הנ"ל ותובע אותם לד"ת שישלם לו הקרן עם הפטי"צ וטוען הקונה שלא הי' ה"ע והוא טוען שזוכר שהי' עצה"ע ולכן נחלקו כבודם אחד כתב שזה ל"ח אגר נטר כי המקח לא נגמר רק כשיהי' גדולים והפט"צ הוא מה שעולה לחלקם הכנסת הבית והשני אמר לפי שכבר נכתב קאנטראקט על שמם ושוב חשיב ריבית עכת"ד בקצרה. וזה החלי בס"ד:

והנה מפורש בש"ע חו"מ סי' פ"ב דהוציא עליו שטר מקוים והלה אומר שטר זה ריבית הוא אין שומעין לו להשביעו רק ישלם ואח"כ יתבע ואם יכפור ישבע היסת ומקורו מרמב"ם פ"א מטוען ומשמע שם דמש"ה לא ישבע לפי שהשטר בחזקתו עומד דדוקא בטען פרעתי דשטרא לפרעון עומד אז כשאומר השבע לי משביעין אותו אבל בריבית לא ישבע ומוכח שם דאם המלוה מודה על הריבית רק שאומר בהיתר לקחתי צריך לישבע קודם הפרעון בנק"ח ועיי"ש בסמ"ע ועי' ברמ"א יו"ד סי' קס"ט ובסמ"ע סי' ע"ה ואחר הפרעון כשאומר לקחת ממני ריבית בזה בטענת לא לקחתי צריך לשבע ובטענת בהיתר לקחתי א"צ לשבע דהחזקה לא שביק היתרא ואכיל איסורא מסייע שהי' בהיתר:

ונראה דקודם זמן הפרעון אף שיש לו שטר וגם שחזקה זו מסייע לי' אפ"ה כיון דבא להוציא ממון צריך לשבע ואחר הפרעון מהני החזקה הנ"ל לפוטרו משבועה. ובאמת יש להקשות דלפי"מ דקיי"ל דשבועה ל"ש רק במידי דאם יודה יתחייב ממון אבל בדבר שגם אם יודה לא יתחייב ממון פטור משבועה ועיי"ש בש"ך סי' ע"ה ובדבר שאם יודה יתחייב לקבל מ"ש דעת הש"ך דפטור משבועה וע' בכנה"ג ובשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ח' וע' בקצה"ח סי' פ"ז וסי' ר"ד שכ' דנותנים לו מ"ש רק שלא לנוכח וע' בשו"ת הר הכרמל. ודעת הש"ך בסי' פ"ז דאם אמר לעני ליתן מנה והוא כפר צריך לשבע וכתב התומים דדוקא אי שייך בצדקה אמירה לגבוה א"כ נעשה ממון עניים ממש ושפיר שייך שבועה אבל למ"ד דאינו רק מטעם נדר ל"ש שבועה א"כ לשיטת הפוסקים דבריבית אין יורדין לנכסיו דליכא שיעבוד נכסי דגם בריבית קיימת אפ"ה חשיב חפץ של המלוה ויכול לקדש בו האשה וגם במקדש להאשה שלקח ממנה ריבית מקודשת וא"י לומר דידי שקלי ולא עוד דדעת כמ"פ דאף כ"ז שלא נתן לו הריבית אפ"ה א"נ דהמקדש במלוה מקודשת תהי' מקודשת וע"כ דחשיב עכ"פ מלוה כ"ז שהלוה רוצה ליתן רק דגזירת התירה שלא לקבל אבל אם רוצה לקבל חשיב חוב:

ובאמת אם מכר לו הלוקח חפץ בעד דמי ריבות חשיב קנין לשיטת הרמב"ם דמלוה במכר קני וע' במלמ"ל פ"ח ממלוה דאם מכר לו חפץ בעד מה שסבר שחייב לו ואח"כ נתברר שאין חייב דהמקח בטל ול"ד למכר לו בעד ריבית דשם באמת חשיב דנתן דמים דהא הוא חייב לו רק שגזה"כ דצריך להחזיר ושלא ליטול אבל כ"ז שרוצה ליתן וליטול חשיב חוב א"כ קשה אמאי באומר קבלת ממני ריבית צריך המלוה לשבע שלא לקח הא אף אי יודה מ"מ אין יורדין לנכסיו ורק יהי' עליו חיוב להחזיר ולא עדיף מחייב ליתן מטעם נדר דכופין על הצדקם אפ"ה לא נותנין שבועה ע"ז מכ"ש הכא דליכא כלל חיוב ושיעבוד נכסי רק חובת גברא וכי שייך שבועה ע"ז ובשלמא כשבא להוציא הריבית אף במלוה בשטר שפיר צריך לשבע דאף שכ' דגם בריבית קודם נתינה יש להמלוה זכות בהריבית רק שמוטל עליו שלא יקח א"כ אף אי יודה יהי' לו זכות בהממון ז"א דכ"ז אי הלוה רוצה ליתן אבל כשאינו רוצה ליתן א"כ אין להמלוה זכות כלל ואם יטלנו בע"כ חשיב גזל וי"ל דיורדין לנכסיו דבשלמא אם נתן לו מדעתו ל"ח גזל כמפורש בש"ס ב"מ דס"א ריבית מגזל לא אתי למילף שכן מדעתי' א"כ שפיר קני' לי' רק חיוב התורה מוטל עליו להחזיר כשיתבענו אבל בלקחו בע"כ חשיב גזל א"כ אי יודה יופטר הלוה מהדין ולא יחול שום חיוב וע' במח"א שהביא בשם המהראנ"ח דאם הלוה עדן חייב הקרן א"י לשבע שאינו חייב לו כלום ולנכות לו הקרן כיון דהמלוה יש לו קנין בהריבית רק דמצוה רמיא עליו ודחה המח"א דאף בתפס מעות אחר יש לו בהם זכיה גמורה ומכ"ש בחייב עוד הקרן ועוד כ' המח"א דגם ביורשים נהי שאינו חייב להחזיר מ"מ אי חייב עוד הקרן יוכל לנכות ואף אי סילקו בלי זוזי אפוקי ממין היא מ"מ הכא בר"ק דהדין שיוצאין בדיינים ויכול תיכף לנכות הקרן ול"ח כמוציא מיורשין ועיי"ש שנסתפק אי חשיב כגזל ונימא דכ"א בשלו עומד א"נ זה גובה אבל אי קיים המלוה א"כ בחייב הקרן י"ל שאינו חייב לו כלל מכ"ש בלא נתן לו עוד הריבית ואין רוצה ליתן אין להמלוה שום זכות והוי כטענת פרעון וצריך לשבע אבל בנתן לו מדעת אז אין יורדין לנכסיו א"כ ל"ש חיוב שבועה ואף דדעת הר"י דבריבית אין קנין להמלוה ודעת כמ"פ דיש ש"נ ויורדין לנכסיו וע' במח"א שכ' דלרבא דס"ל אעל"מ אין לו קנין בהריבית וע"ע שם שכ' דבאם הוא לפנינו יורדין לנכסיו מדין כפיה שעד שאתה כופהו בגופא כופהו בממונא כדיורדין לנכסיו בצדקה באיתא קמן וא"כ י"ל דחשיב כפירת ממון דאי יודה ירד לנכסיו אבל לפמ"ש בקצה"ח סי' ל"ט דרק בצדקה יורדין לנכסיו דשם יש ש"נ אבל בריבית דליכא ש"נ אף באיתא קמן ולכך אין יורדין וקשה וכי שייך שבועה על חיוב מצוה דהא איהו ידע בנפשי' שצריך לקיים החיוב מצוה המוטל עליו וע' בנמ"י בהא דשכ"מ שהקדיש אם עמד חוזר ואף דאמירה לגבוה זה דיקא בזה שידענו דעתו בברי אבל בס' לא ואיהי ידע בנפשי' א"כ הכ"נ קשה כנ"ל וע' בקצה"ח שהעיר בכעין זה:

אך הנלע"ד ליישב דכיון דאף שאין יורדין לנכסיו אפ"ה אי תפס תפיסתו יהני ויהי' בו זכות גמור כמ"ש המח"א א"כ שפיר חשיב כפירת ממון כמ"ש הרמב"ם בפ"כ מעדות דהיכי דהועילו בעדותן שיועיל תפיסה משלמי בהזמה דתפיסה חשיב דבר קל וע' ברמב"ם פ"ב מגניבה דבקנס מהני תפיסה בס' דדינא וכ' הכ"מ דזה חשיב אשר ירשיעון כיון דמהני תפיסה וע' ברשב"א שבועות דל"א שכ' דהיכי דאי הי' מעידים הי' מהני תפיסה דחשיב כמועיל לממון וחייב ק"ש נראה מזה דתפיסה מהני לחייב העדים שבועה ה"ה דמועיל לחייב שבועה לבע"ד ואף שמפורש בש"ך סי' פ"ז דאם נדר לא"א דבר באתנן והוא כופר א"צ לשבע דל"ח כפירת ממון משום דקלבד"מ והקצה"ח כ' דאי מודה נ' דאתנן וכופר בנ' דהלוואה חשיב מודה במקצת משום דמהני תפיסה מכל מקום בכופר א"צ לשבע נראה דבמידי שאינו מתחייב רק ע"י תפיסה ל"ח כפירת ממון:

אך כבר כ' בתשובה דהנה הש"ש הקשה ממתני' דהדליק גדיש בשבת דפטורין העדים אף דבקלבד"מ מועיל תפיסה ודעת הרשב"א דהיכי דמועיל תפיסה חייב ק"ש וכתבתי דשם במקום דקלבד"מ אסור הב"ד לפסוק דיוכל לתפוס דיהי' בגדר שני רשעיות א"כ ל"ח מועיל בעדותו כיון דהב"ד לא יפסוק כלל עפ"י עדותו ונהי דתפיסתו מהני מ"מ ליכא ע"ז חיוב ק"ש אבל במשחק בקוביא כיון שמה"ת מותרין הב"ד לפסוק חיוב ע"י תפיסה וחשיב כפירת ממון שחייב ק"ש ה"ה הכא כיון שהב"ד בעצמם יכולים לומר שמהני תפיסה כיון דרצון התורה שיחזיר לו מצד קיום מצות ד"ת ונהי דאין יורדין לנכסיו מ"מ כיון שאמרו לו שמועיל תפיסה וא"כ חשיב כפירת ממון וגם כיון דעכ"פ כופין אותו לקיים המצו' ומנדין אותו עד שישלם וכ' בקצה"ח ח בשם הראב"ד דבמידי שאם יודה מנדין אותו שישלם חשיב כפירת ממון וחייב לשבע וה"ה הכא וז"ב דאם לאחר הפרעון הלוה תובע ריבית בחזרה בטענת לא לקחתי צריך לשבע ובטענת בהיתר לקחתי פטור משבועה משום חזקה דלא שביק היתרא אך י"ל היכי שתובע ממני דבר שהוא ס' ר"ק ס' א"ר והוא טוען לא לקחתי אין צריך לשבע ואף דשיטת כמ"פ דבס' ר"ק חייב להחזיר ע' בש"ך סוס"י קע"ז והטעם כמ"ש הח"ס דהכא הדרא קושיות מהר"י באסון דהוי ס' גזל ולגבי השני ל"ח ס' גזל דחייב עכ"פ לצי"ש וחשיב כפירת ממון דאי יודה יהי' חייב ומ"מ פטור דמוחזק בשבועתו יכול לומר קי"ל דא"ר הוא דבכופר מס' א"א לומר דגם אי יודה חייב ותפיסתו מהני כמ"ש בש"ך סי' קס"א דבס' ר"ק מהני תפיסת הלוה מ"מ יוכל לומר קי"ל דא"ר הוא וליכא חיוב שבועה אך קודם שקיבל הריבית מפורש בש"ע דמלוה בשטר, ומודה דשטר זה ריבית רק בהיתר צריך המלוה לשבע אף שיש חזקה דלא שביק היתרא ושטר בחזקתו עומד ומ"מ נ"מ להוציא ממון רקיי"ל ח"כ ל"מ להוציא ממון ומש"ה מי שס' כשר ס' פסול ל"מ עדותו אף שי"ל ח"כ מ"מ ל"מ לענין ממון כש כשיטת רש"י ורי"ף כתובות דכ"ב מש"ה מפורש בש"ע דבמלוה ע"פ והלוה טוען שהוא ריבית והמלוה טוען בהיתר לקחתי הלוה נשבע ונפטר דחזקה דלא שביק היתרא א"מ להוציא ממון ואף שי"ל דחזקה דלא שביק חשיב כחזקה דאאפת"ז דהוי חזקה התלוי בסברא ומהני להוציא אך דמפורש בש"ע שם דבמלוה ע"פ הלוה נשבע ונפטר וצ"ל דשם בטענת פרעון עכ"פ הי' חיוב בשום פעם ואיתרע ח"מ אבל הכא יש ס' על התחלת החיוב א"כ ע"י חזקה א"א לעשות חיוב חדש וע' בפמ"א שחולק על הט"ז בס' פרע לו מטבע מזויפת שכ' דהוי אוא"פ וראי' ממכר לו טבעת ונמצא בדיל ודחה דשם יש ס' על תחילת החיוב אבל הכא כל ס' שיסתפק בפרעון אוקמי אחזקת חיוב ועל קושית הש"ך דנימא אאמע"ר כבר כ' המפורשים דליפטור מממון אמע"ר וע' בהג"ה הג' מלבוב ז"ל נשמע דהיכי שהלוה טוען לא הי' הי"ע נשבע הלוה ונפטר:

ובאמת נלע"ד לומר דהכא ל"ח רק א"ר א' כיון שהתנה רק אי ימות קודם שיהי' גראס יעהריג א"כ הוי כבצד א' בריבית דיש ס' שמא לא יבא כלל לידי ריבית ובצד א' בריבית דעת כמ"פ דל"ח רק א"ר וע' בשו"ת מח"א. ב' אף א"נ דבצד א' בריבית חשיב ר"ק מ"מ י"ל דהכא ל"ח רק א"ר דיש להסתפק אי הקנה תיכף בשעת כתיבת הקאנטראקט המעות לנכדיו רק זקף במלוה אאחר מיתתו וזה שקיבל הכנסה כל ימי חייו ל"ח אגר נטר לפי שהשאיר לעצמו זכות דירה היינו שהושאר לעצמו בית לפירות דאם אמר דמי בית יהי' שלך יש פלוגתא בש"ע אי חשיב דשלב"ל וע' בש"ס גיטין דס"ו דמי חמרא ל"ק ועיי"ש בתוס' ורק הכא בודאי הוי שיור לפירות כמפורש בש"ס ב"ב דס"ג שיורי שייר למקום מעשר אבל י"ל דהקנה להם תיכף המעות ע"י אחר היינו ע"י הקונה ובדעא"מ דעת כמ"פ דקונים מה"ת וא"כ י"ל דל"ח ר"ק כיון שהמעות שייך תיכף להיתומים קטנים והם לא הותנו על נתינת הריבית א"כ הגע עצמך אם אחד מלוה לחבירו ואחר מתנה עם הלוה שלא בידיעת המלוה שיתן ריבית בודאי דל"ח ר"ק דהא לא הי' תנאי מהמלוה ורק עכ"פ חשיב א"ר דעכ"פ לא גרע מריבית מאוחרת דל"מ בפירש לו בשביל מעותיך שיהי' בטילות אצלי בוודאי אסור ובסתם במתנה מרובה לכ"ע אסור ובמתנה מועטת הרמב"ם איסר והראש מתיר בסתם ובשעת הפרעון גם הרא"ש אוסר אף בסתם ואף לשיטת הרמב"ם כפי שפירש הה"מ דבריו משמע דגם בשעת פרעון מתיר הרמב"ם מ"מ עיקר הטעם דאחזיקי ברשיעי לא מחזיקין ותולין שנותן לו בתורת מתנה וכ"ז היכי דלא הי' שום תנאי אבל הכא דניתן מצד התנאי א"כ נראה שניתנו בתורת ריבית א"כ ודאי דאסיר וע' בחוו"ד סי' ק"ס שהקשה בהא דכ' הרמ"א בריבית מוקדמת בפי' לי בשביל שתלויני וקשה דהא עיקר חלות המתנה בשעת קיום התנאי א"כ הוי ר"ק ותירץ דמיירי שלא התנה בתנאי גמור דאף אם לא הי' מלוה ג"כ הי' חל המתנה אפ"ה חשיב א"ר דעכ"פ נודע דנותן לו בשביל הלואה וה"ה הכא דיש תנאי א"כ נודע דנותן מכח התנאי א"כ חשיב א"ר אבל ריבית ד"ת ליכא דהתנאי לא הי' מהמליה וע' בש"ס דקידושין דכ"ג ע"מ שאין לרבך רשות בי דקני רבו והקשה הראב"ד דהא עכ"פ הותנו שהרב לא יקנו וע"ז לא רצה להקנות לו ותירץ הרשב"א כיון דרבו זוכה מיד א"כ חשיב כנותן מתנה לאחד ומתנה עם אחר א"כ י"ל הכ"נ היתמי מקבלי מתנה זוכים תיכף בהמעות בשעת כתיבת הקאנטראקט נהי דזמן הפרעון הי' כשיגדלו מ"מ זכו מיד בהמעות והתנאי הי' מאיש אחר ואף א"נ דלא הקנה להם תיכף מ"מ הקנה להם שעה א' קודם מיתתו אבל עיקר חיוב הריבית נצמח בשעת שהמעות שייך להם א"כ י"ל דל"חר"ק רק א"ר וי"ל דשייך חזק' דלא שביק היתרא דוודאי הי' בהיתר והא ראי' דהיכא שהוא מוחזק פטור בלא שבועה רק דמ"מ במלוה ע"פ ל"מ להוציא ממון דח"כ ל"מ להוציא ממון וה"ה חזקה זו ל"מ חיוב חדש וידוע דעת הר"ן דהיכי דבדיעבד מהני תפיסה מהני סברא קלה להגבותו לכתחילה א"כ י"ל דדוקא בס' רשע דחמס שיש חשש משקר וחשש הוצאת ממון שלא כדין א"כ ל"מ ח"כ אבל בס' רשע שאינו דחמס דליכא חשש משקר כמ"ש הנמ"י בסנהדרין דכשר לעדות אשה וע' בקצה"ח סי' נ"ב א"כ אחר תפיסה יהי' לו זכות עפ"י דין א"כ מהני ח"כ להגבותו אף דל"ח בירור א"כ י"ל כיון דלא הי' תנאי מהמלוה ול"ח ר"ק ובא"ר בדיעבד בגבה אין מוציאין ממנו ואיפסק בש"ע דגם. תפיסת הלוה ל"מ ומפקינן מיני' ואף בחייב עדיין הקרן יש שיטות דסליקי בלי זוזי אפוקי הוא ודעת הרדב"ז ועוד כמ"פ דגם חיוב לצי"ש ליכא וע' במח"א ובמלמ"ל א"כ כיון דבדיעבד יהי' לו זכות א"כ מהני חזקה דלא שביק היתרא לגבותו לכתחילה ואף שי"ל דרק בריבית ד"ת שייך חזקה דלא שביק דוודאי לא יעבור על איסור ד"ת וכיון דריבית ד"ת גם הלוה עובר ושיטת כמ"פ דעובר הלוה בשעת שומא ועובר אלפ"ע ויש חזקה דהתנה בהיתר אבל בדרבנן י"ל, דל"ש חזקה דהלוה א"ע כלל בריבית דרבנן כמ"ש הרא"ש בהא דרי עיליש וע' ברשב"א ומלמ"ל ובחוו"ד ואף המלוה י"ל דלא זהיר בדרבנן וע' במלמ"ל שהקשה אהא דאמרי' דבסתם נותן לו לשם מתנה דאוקמי אח"כ והקשה דהא שיטת הרמב"ם דביאת פנויה יש איסור קדישה וכ' הה"מ ראי' מהא דאמרי' אאבב"ז ובדרבנן י"ל דלא זהירי וע"כ דיש איסור ד"ת נשמע דבדרבנן ל"א חזקה דאאעב"ז וזה הוא ג"כ מצד חזקה דלא שביק היתרא כמ"ש הב"א דהיכי דלא הי' עדות בשעת הביאה היינו שהעדים לא ראו רק שנימא דוודאי קידשה מקודם כמו בסבלונות זה ל"א רק ביש עדים אמרי' חזקה דלא שביק נשמע דבדרבנן ל"ש חזקה וי"ל ממ"נ בריבית ד"ת נהי דשייך חזקה מ"מ י"ל דיש חשש הוצאת ממון שלא כדין אף בדיעבד ול"מ חזקה ובדרבנן ל"ש חזקה אך כמ"פ חולקים על הרמב"ם ודעתם דביאת פנויה ליכא רק איד"ר ומ"מ קיי"ל דהמגרש אשתו ולנה עמו צריכה גט וע"כ דגם בדרבנן שייך חזקה וגם כבר כתבתי בספרי ח"ר סי' א' דדוקא להוציא מח"פ בעי חזקה גמורה מש"ה אי ביאת פנויה לא הוי רק מדרבנן א"כ ל"ח חזקה גמורה דל"ח רק כרוב די"ל מיעוט אנשים לא זהירי בדרבנן ול"מ להוציא מח"פ אבל היכי דלא הוי נגד חזקה א"כ גם באיד"ר שייך חזקה דרוב אנשים זהירי גם בדרבנן מש"ה הכא דעכ"פ יה י' לו זכות בדיעבד מהני לזה סברא קלה וא"כ שפיר מהני חזקה דלא שביק לגבותו ואח"כ יהי' לו זכות עפ"י דין אבל זה פשוט דהמקח נגמר מיד ויש בזה אגר נטר:

ועוד י"ל דל"ח ר"ק דבשלמא אם התנה ליתן הריבית תיכף מפורש בש"ע דתן מתנה לפלוני ואלוה לך דהוי ר"ק וע' במח"א שהביא שיטות אי חשיב כנותן למלוה או דחשיב כמהנה להמלוה וההנאה חשיב ריבית וכדמהני בקידושין בתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דכיון שנהנה שנותן מתנה עפ"י דיבור חשיב ר"ק וע' בט"ז סי' ק"ס ובהג"ה הגרעק"א שם אך כיון דלא התנה ליתן ריבית רק לאחר מותו ואז ע"כ המעות שייך להיורשים והם נעשים מלוים והם לא הותנו דנהי דבשעת התנאי הי' המעות שלו מ"מ כיון שהתנאי הי' על זמן שהמעות יהי' של אחרים ואז הוי המתנה איש אחר שלא בידיעת המלוה וא"כ ל"ח ר"ק דגם היכי דהלואה הי' עי"ש דעת רש"י להתיר ואף דבמלוה בשטר ונכתב שם המלוה בשטר אסור כמ"ש בשו"ת מהרי"ק ועיי"ש בחוו"ד מ"מ כיון דליכא בזה ריבית ד"ת ויהי' לו זכות אחר הגביה שוב י"ל דמהני החזקה דלא שביק לגבותו לכתחילה ובפרט דמפורש ביד אפרים דחמשה פט"צ יש לדון מכח תקנת ארצות ובפרט בהכנסת הבית דהוי ריוח ברור ונהי שקשה לסמוך ע"ז ובפרט להוציא ממון אבל עכ"פ מכל הני צדדים יש לדון דצריך ליתן ויוכלו להטיל על הקונה קב"ח שיודע שהי' עצה"ע כנלע"ד ברור בס"ד להלכה ולמעשה:

בעה"ח ה' פ' שופטים תרנ"ב ראדאמישלא והנני ידידם

בשולי המכתב לעיל הבאתי קושית החוו"ד דהא דכ' הרמ"א בריבית מוקדמת בפי' לו בשביל שתלויני וקשה דהא עיקר חלות המתנה בשעת קיום התנאי א"כ הוי ר"ק עיי"ש שנדחק ליישב דמיירי שהמתנה אינו תלוי בהלואה:

והנלע"ד דידוע קושית התוס' אהא דהילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא והקשה בתוס' הא הוי תנאי ומעשה בדבר א' ותירצו דתנאי ומעשה בדבר א' לא הוי רק היכי דתנאי סותר למעשה היינו בתנאי דאם דאז כיון דכ"ז שלא נתקיים התנאי לא חל המתנה ועיקר חלות המתנה בשעת קיום התנאי ואז אין לו במה לצאת וא"כ שוב התנאי בטל ומעשה קיים אבל בתנאי דע"מ כיון שאם יתקיים התנאי יחול המתנה למפרע ושוב התנאי אינו סותר למעשה ושוב התנאי קיים ומש"ה צריך להחזיר עיי"ש:

ולפ"ז י"ל דהא דנימא דאם המתנה תלוי בה בהלואה הוי' לי' ר"ק דוקא בתנאי דאם כיון דחלות המתנה הוא רק בשעת קיום התנאי מש"ה חשיב ר"ק אבל בתנאי דמעכשיו כיון דנתקיים התנאי משעה ראשונה א"כ ל"ח ר"ק אף שהוא יכול לחזור עד עכשיו מ"מ כיון דעכשיו נגמר המתנה משעה ראשונה ל"ח ר"ק וא"כ נלע"ד ברור דממ"נ באם נתן לו מתנה באם שילוהו דאז א"נ דהמתנה תלוי בתנאי דהיינו שנאמר באם לא ילוה לו יהי' המתנה בטילה א"כ שוב כשילוה לו יהי' ר"ק וקיי"ל ר"ק יוצאה בדיינים א"כ שוב הוי לי' תנאי סותר למעשה דכיון דאמרי' דהמתנה תלוי בהלואה א"כ שוב ע"י קיום התנאי הוי ר"ק ושוב לא חל המתנה וא"כ שוב ממ"נ א"א שיקנה המתנה דממ"נ אם לא וקיים נהי דאז לא אם לא הוי ריבית מ"מ לא נתקיים ואם יתקיים התנאי שוב לא יקנה מטעם ריבית ושוב התנאי סותר למעשה והתנאי בטל והמתנה מתקיימת אף אם לא ילוה לו ושוב ממילא ל"ח ר"ק דהא המתנה אינו תלוי בהלואה רק בתנאי דמעכשיו דאז כיון דאף אם יהי' המתנה תלוי בהלואה מ"מ לא יהי' ר"ק דהא חלה המתנה משעה ראשונה וא"כ כיון דאף אם יתחייב לקיים התנאי מ"מ יתקיים המתנה א"כ שוב מחיוב לקיים התנאי ומ"מ ל"ח ר"ק כיון דחל המתנה משעה ראשונה ואדרבה בתנאי דאם דע"י שנאמר דמחיוב לקיים התנאי שוב יהי' ר"ק א"כ שוב אם המתנה לא יחול רק ע"י קיום התנאי שוב לא יחול כלל ושוב א"צ לקיים התנאי ושוב המתנה חלה אף אם לא ילוה ושוב ל"ח ר"ק:

אך עדן יש מקום לומר עפמ"ש במלמ"ל פ"ו מזכיה ומתנה דדוקא באם מתנה תנאי שבאם לא יתקיים התנאי לא יחול המתנה כלל אז בעי ד"ת אבל באם מתנה תנאי שבאם לא יתקיים התנאי יתבטל המתנה מכאן ועשר שנים בזה ל"צ ד"ת כיון דעכ"פ חלה המעשה במקצת שוב ל"צ ד"ת דעיקר הטעם דבעי ד"ת משום דמצד הסברא לא אתי דיבור ומבטל מעשה רק דילפינן מבני גד ובני ראובן בעי דומיא דהתם אבל באם יש חלות להמעשה במקצת שוב מצד הסברא מהני תנאי כזה וממילא ל"צ ד"ת ומש"ה כ' הפנ"י דנגד הדיבור ל"צ ד"ת וא"כ י"ל דלפמ"ש הריטב"א דאף דר"ק יוצאה בדיינים מ"מ באם מקדש בו את האשה מקודשת ומשמע דנהי דמחויב להחזיר מ"מ יש לו בהחפץ קנין גמור ודעת הרשב"א והריב"ש דליכא שיעבוד נכסים א"כ שוב י"ל דאף אם תלה המתנה באם ילוה דאף בכה"ג דהמתנה תלוי בקיום התנאי וא"כ שוב הוי ר"ק מ"מ מחיוב לקיים התנאי דזה לא הוי תנאי' סותר למעשה דדוקא באומר הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי למ"ד ע"מ לאו כמעכשיו אז שפיר כיון דלא יחול המתנה כלל באם יצטרך לקיים התנאי וא"כ התנאי סותר המעשה לגמרי בכה"ג שוב מצד הסברא אינו תנאי דלא הוי דומיא דב"ג וב"ר אבל הכא נהי דיצטרך לקיים התנאי מ"מ לא יתבטל המתנה לגמרי דנהי דיצטרך להחזיר מ"מ קודם חזרה יש לו בו קנין גמור לקידושין ולכ"מ ושוב לא הוי תנאי סותר למעשה ושוב מועיל התנאי ושוב לא חלה המתנה רק ע"י ההלואה ושוב י"ל דהוי ר"ק:

אך באמת לפימ"ש המח"א דדוקא לאביי דס"ל אע"מ אז שפיר נהי דגילתה התורה דר"ק יוצאה בדיינים מ"מ קודם חזרה יש לו קנין גמור אבל לרבא דס"ל אעל"מ א"כ אין לו קנין כלל בהחפץ אף קודם חזרה ומש"ה דעת הר"י דאינו יכול לקדש בו את האשה ויש שיעבוד נכסים א"כ שוב ל"ש לומר בזה דחשיב ר"ק דממ"נ בתנאי דמעכשיו חל המתנה משעה ראשונה וממילא ל"ח ר"ק ובתנאי דאם שוב כיון דע"י התנאי שוב לא יחול המעשה כלל א"כ שוב הוי לי' תנאי סותר למעשה ולא חל התנאי כלל וא"צ להלוות לו ואפ"ה המתנה קיימת ושוב כיון דהמתנה אינו תלוי בהלואה שוב ל"ח ר"ק ומיושב קושית החוו"ד בס"ד לנכון:

ועפ"ז י"ל דברי הרמב"ם שכ' בפ"ה ממלוה ולוה הלכה י"א אסור להקדים הריבית או לאחר אותו כיצד נתן עיניו ללות ממנו והי' משלח לו סבלונות בשביל שילוהו זהו ריבית מוקדמת לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והי' משלח לו סבלונות בשביל מעותיו שהי' בטילין אצלו זהו ריבית מאוחרת והבינו כולם בדברי רבינו דאוסר אחר פרעון אפי' סתם ואפי' מתנה מועטת והיפך מדברי הרא"ש שמתיר לאחר הפרעון מתנה מועטת בסתם רק מתנה מרובה אסור דהוי כמפרש והקשו דא"כ דברי רבינו סותרין דבשעת פרעון כ' הטור דהרא"ש אוסר בסתם והרמב"ם מתיר וא"כ וכי בשעת פרעון עדיף. וחוץ מזה מדוע כ' הרמב"ם דבסתם אסור הא במתני' משמע דרק במפרש אסור:

והנה הפרישה והב"ח והט"ז והלמ"ל כולם כו' דבאמת בשעת פרעון הרא"ש אוסר בסתם גם למלוה והרמב"ם מתיר מטעם דאחזוקי איניש ברשיעי לא מחזקינן ובוודאי נתנו לשם מתנה אך כ"ז על המלוה דאיהו מותר לסמוך ע"ז שנותנו לשם מתנה אבל הכא קאי על הלוה דאם הלוה מכוין לשם ריבית אסור אפי' בסתם ואפי' לאחר הפרעון והטור מתיר אף במתכוין וי"ל דפלוגתתם תלוי אי בריבית דרבנן עובר הלוה על עצם איסור או לא דא"נ דהלוה עובר גם בריבית דרבנן א"כ שפיר י"ל דאף דהמלוה מותר לקבלו מ"מ באם הלוה יודע בעצמו שנותן לשם ריבית עושה איסור אבל א"נ דהלוה א"ע רק בלפ"ע שפיר י"ל דדוקא במתנה מרובה דאז כ"ע יודעים שנותנו לשם ריבית והמלוה אסור לקבלו שוב עובר בלפ"ע אבל במתנה מועטת כיון דהמלוה מותר לקבלו דיוכל לסמוך דנותנו לשם מתנה שוב אף במתכוין לריבית ג"כ מותר דל"ש לפ"ע כיון שהמלוה נוטלו בהיתר וא"כ י"ל דתלוי בפלוגתת הרא"ש והרשב"א אי עובר הלוה בריבית דרבנן:

אך עדן תיקשי מדוע נקט הרמב"ם ז"ל הכא דין זה ושינה מלשון המתני'. אך לעד"נ דבאמת מודה הרמב"ם ז"ל דאחר הפרעון כשנותנו בסתם בוודאי מותר דהמלוה יוכל לסמוך דנותנו לשם מתנה והטעם דאחזיקי איניש ברשיעי לא מחזיקין וי"ל דגם בשעת הפרעון מתיר בסתם כמו שהבין הטור וי"ל עוד דאף אם מתכוין הלוה בתורת ריבית ג"כ אין איסור דבריבית דרבנן אין הלוה עושה איסור רק דעובר בלפ"ע והכא שהמלוה אינו יודע מחשבתו ויוכל לסמוך שהוא מתנה ממילא ליכא לפ"ע כמ"ש בחוו"ד דמש"ה מותר בפייסו דכיון דהמלוה א"י מהפיוס שוב ליכא לפ"ע והא דמוכח בפ"ה דגם בסתם אסור אף לאחר הפרעון שם מיירי רק במתנה מרובה דהוי כמפרש:

ובאמת גבי מתנה מרובה אף להטור אסור אף שהטור מתיר אף במתכוין הלוה לריבית מ"מ עיקר הטעם כיון דהמלוה מותר לקבל ולסמוך שאינו נותנו לשם ריבית שוב ליכא לפ"ע אבל במתנה מרובה בוודאי אסור והא דלא נקט הרמב"ם הדין במפרש כמו במתני'. י"ל כוונה אחרת בדבר דהנה במתני' מפורש גבי ריבית מוקדמת ואומר בשביל שתלויני ובש"ע ג"כ אף שהוא לשון הרמב"ם כ' הרמ"א ופי' בשביל שילוהו אך הרמב"ם לא נקט ופי' רק שלח לו סבלונות בשביל שילוהו:

והנלע"ד דהנה באמת הקשה החוו"ד דאם אשר לו בשביל שתלויני א"כ עיקר חלות המתנה היא בשעת הלואה ושוב הוי לי' ר"ק אך שכתבתי דאדרבה כיון דאם יהי' המתנה תלוי בתנאי שוב לא יחול המתנה כלל דר"ק יוצאה בדיינים ושוב התנאי סותר למעשה וא"צ לקיים התנאי ושוב ל"ח ר"ק וע"ז חידש הרמב"ם דכ"ז דוקא לדינא דמתני' דר"ק יוצאה בדיינים ושפיר נקט במתני' דגם בפי' בשביל שתלויני ג"כ ל"ח ר"ק אבל לדידן דקיי"ל דאין מקבלין ממלוי בריבית א"כ שוב י"ל דאם פי' לו בשביל שתלויני הוי לי' ר"ק כיון דהמתנה הוא רק בשעת קיום התנאי ול"ש הסברא שכתבתי דא"צ לקיים התנאי דהתנאי סותר למעשה ז"א דהא השתא לאחר התקנה שוב יהי' המתנה קיימת אף דהוי ר"ק ושוב צריך לקיים התנאי והוי לי' ר"ק לכך כשרוצה הרמב"ם לכתוב הדין דריבית מוקדמת מוכרח לכתוב דרק בסתם ובמתנה מרובה דאז יש ג"ד ששולח בשביל ריבית ואפ"ה אינו תלוי בהלואה וממילא הוי א"ר וכיון דהדין דריבית מוקדמת מוכרח לאוקמי בסתם ומתנה מרובה היפוך מלשון המתני' לכך נקט הדין דריבית מאוחרת ג"כ בסתם ומתנה מרובה דומיא דריבית מוקדמת:

ובאמת בסתם ובמתנה מועטת מותר ובריבית מאוחרת הוי מצי למינקט בתרי גווני או במפרש או בסתם ומתנה מרובה רק כיון דבריבית מוקדמת מוכרח לשנות מלשון המתני' ולמינקט רק בסתם ומתנה מרובה שוב גם בריבית מאוחרת נקט בכה"ג ובאמת אין פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש לאחר הפרעון דלכ"ע במתנה מועטת מותר בסתם ומתנה מרובה אסור אף בסתם ומיושב שפיר דברי הרמב"ם ז"ל בס"ד וז"ב ונכון ודוק היטב:

תוכן העניינים

מהרש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה