אור ברסלב
מהרש חלק ב סימן יח

מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל

סימן יח

סימן יז

להרה"ג חו"ב בו"ק חו"פ בנש"ק וכו' כקש"ת מו"ה יעקב יוסף זצ"ל האבד"ק קלאביצק במדינת רו"פ:

בדבר שאלתו שנמלח בשר כבש ועגל עם בשר עוף ביחד ואח"ז נתוודע שהכבש הי' טריפה מחמת מים במוח ושאלה על הבשר וס' לא הוי והבשר עגל הי' מונח תחת הבשר כבש והבשר עוף הי' מונח בצד הבשר כבש מהו הדין זה תורף שאלתו:

הנה מקודם שנבוא לנידון השאלה נדבר מעט מגוף הדין אי מליחה אוסר עד ס' והנה במתני' גיד שנתבשל עם הירך אם יש בה בנו"ט אסור וכ' בתוס' דצריך ס' גם נגד קליפת הירך במקום שנגע בגיד דבשעת מליחה נאסר כ"ק וכ' דלשיטת הר"א דל"א חנ"נ בשאר איסורין ניחא וקשה דעכ"פ כיון דאפ"לס אסור בשאר איסורין א"כ מדוע איתא במתני' אם יש בה בנו"ט אסורה וקשה דאף אם יש ס' עכ"פ תצטרך קליפה דהא כבר נאסר במליחה כ"ק וכת"ה הקשה ג"כ כעין זה דהא בזרוע בשילה כבר נאסר במליחה כ"ק ולמ"ד מליחה ב"ס י"ל דמיירי בשמן אבל א"נ בקליפה קשה וגם למה לא נאמר דזה הוין היתר הבא מכלל איסור ובאמת קושיא זו כבר הרגישו האחרונים:

והנה לכאורה באמת רוב שיטת הפוסקים דאפילס בשאר איסורים הוא רק מדרבנן ע' בפמ"ג סי' צ"ב א"כ לא תיקשו דנימא דזה הוה היתר הבא מכלל איסור אך באמת דעת כמ"פ דאפל"ס אסור מה"ת והטעם כ' בחוו"ד סי' ק"ו דעפ"י דעת המרדכי דבבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול א"כ בשעה שנפל האיסור ולא הי' בהיתר ס' א"כ נעשה הכל איסור לשיטת ר"ת ורק אחר שניתוסף ונתחלק האיסור בשוה בכל החתיכות אז י"ל דבטל מ"מ באותו חתיכה ההיתר נולד בתערובות דקודם שנתפשט הי' הכל איסור ושוב ל"ש ביטול ומש"ה אפל"ס אסור דכיון דעכ"פ נשאר משהו בחתיכה זו וצריך ביטול וא"א לבטל כיון שההיתר נולד בתערובות ועוד כ' דבאמת י"ל דגם ביותר מס' יש עכ"פ טעם רק דהוי לי' טעם קלוש וכ"ז היכי דתיכף בתחילתו הוא טעם קלוש א"י לחול שם איסור אבל בשכבר הי' עליו שם איסור תו לא פקע אף בנשאר טעם קלוש וכמ"ש החילוק דנטבנ"ט דהיתרא מותר ודאיסורא אסור מטעם הלז וכמצינו דבהיתרא בלע גם בע"י אור מהני הגעלה מה"ט דלא נשאר רק טעם קלוש א"כ לפי"ז א"ש שיטת מהר"ם מלובלין בהא דאפ"לס דהיתרא מותר ג"כ מטעם הלז:

והנה באמת סברא הראשונה קשה להבין דבאמת נודע מ"ש בנוב"י מה"ת חיו"ד סי' נ"ד דביטול בס' מהני אף בבא לעולם בתערובות משום דהוי כנאבד מהעולם עיי"ש מ"ש בישוב שיטת חכמי אשכנז לענין חלב מאבר היוצא ורק שכ' האחרונים דגם ביש ס' צריכין לביא מקודם לביטול הכמות ברוב ורק אחר שנתבטל הכמות ברוב שוב הטעם בטל בס' וא"כ בבא לעולם בתערובות דגוף האיסור לא נתבטל ל"מ במה שלא נרגש הטעם וא"כ ממ"נ א"ל דהיכי דיש ס' ל"צ לביטול הכמות ברוב ובאם יש טעם אף הכמות לא בטל א"כ שוב הכא דיש עכשיו ס' וחשיב כנאבד מהעולם גם בבא לעולם בתערובות בטל ורק עיקר החשש דגם בביטול בס' בעי ביטול הכמות ברוב ולפ"ז הכא בתחילת התערובות עכ"פ הכמות נתבטל דהי' רוב ואז לא הי' חשיב בא בתערובות רק דכיון דהי' נרגש הטעם לא הי' בטל ושוב עכשיו דהטעם אינו ניכר שוב לענין הטעם דהוי כנאבד מהעולם והכמות נתבטל כבר ושוב בכה"ג בוודאי מותר והרבה יש לפלפל בזה וגם בעיקר סברת החוו"ד דהוי כהיתר נולד בתערובות לפענ"ד כיון דלרוב שיטת הפוסקים מה"ת מותר לבטל איסור לכתחילה א"כ מעולם לא חל על ההיתר שם איסור דהא הי' בידי להוסיף עד ס' והוי כהא דמפורש בט"ז סי' צ"ט דבכלי מתכות שאפשר להפריד האיסור לא נקרא עליו שם איסור וע' באחרונים שכ' דבתרי דרבנן הואיל שמותר להוסיף ולבטל ל"א חנ"נ א"כ שוב מה"ת דמותר לבטל לא נקרא עליו שם איסור ושוב ע"כ הא דאפל"ס אסור הוא רק מדרבנן וז"ב בס"ד.

נחזור להנ"ל דעכ"פ א"נ דאפל"ס הוא מה"ת שוב תיקשי בזרוע בשילה נצטרך קליפה וגם הכא במתני' בוודאי תיקשי והנה ראיתי בשי"ת הרי"ם שכ' לחדש דמש"ה היכי שנאסר כ"ק ונתבשל בלי קליפה מותר דבאמת יש ס' שמא בהכ"ק עצמו יש ס' נגד הבלוע בו רק מס' אוסרין כמו בנשפך ולפ"ז בנתבשל דאז נתפשט בוודאי בשיעור ס' רק מצד חנ"נ ושוב הוי לי' סד"ר דשמא בהכ"ק עצמו הי' ס' ואף דלידת הס' הי' בד"ת מ"מ מצטרפין שיטת הר"א דל"א חנ"נ ועיי"ש שכ' עוד דלענין חנ"נ יש חזקת היתר דכיון דמדרבנן נעשה מגוף ההיתר איסור שוב יש חזקה:

והנה גוף סברתו דאם נתערב איסור בהיתר והי' ס' שמא יש בהיתר ס' נגד האיסור ואח"כ ניתוסיף שיש בודאי ס' נגד האיסור אך נגד ההיתר בוודאי ליכא ס' אפיה אזלינן לקולא ובאמת בט"ז סי' צ"ח לא מוכח כן בהא דמפורש שם במחבר דבמב"מ מהני נשפך ואם נתערב מינו ושא"מ אמרי' סליק את שא"מ וכ' בט"ז דאי נתערב בא"מ תחילה אז בוודאי אסור דכבר נ"נ קודם שבא לשם מינו וקשה הא מה"ת ל"א חנ"נ ושוב בטל עכשיו במינו וכיון שיש ס' שמא עכשיו יש ס' שוב הוי לי' סד"ר ולא נשאר איסור רק מצד חנ"נ ושוב הוי לי' סד"ר דשמא הי' מקודם בא"מ ס' ומוכח מהט"ז דאף אם יש ס' שמא הי' בא"מ לבד ס' אפ"ה אסור:

ובאמת בפמ"ג הרגיש בזה וכ' דכיון די"א חנ"נ בשאר איסורין מה"ת לכך אינו מקיל כ"כ ובאמת מוכח דאף בלא הי' מתחילה ס' וניתוסיף בענין שיש בודאי ס' נגד האיסור וגם יש ס' שמא יש ס' נגד כל ההיתר דשרי משום דהוי לי' סד"ר וצריך לחלק דהכא מיקרי נולד הס' בד"ת ויש דיעות דבכה"ג ל"א סד"ר להקל ולכך מצרפין גם דעת הסוברים דחנ"נ מה"ת עכ"פ נשמע דלא כסברת הרי"ם ובס' אם הי' מתחילה אף שעכשיו בוודאי יש ס' נגד האיסור אפ"ה אסור ובאמת קושית הפמ"ג נ"ל ליישב, שהקשה דהא כיון דמה"ת מותר עכשיו מכח רוב שוב הוי לי' סד"ר דשמא הי' מקודם בא"מ ס':

והנלע"ד דבאמת המהרש"ל הקשה על הך דין דסליק דהא מ"מ נרגש הטעם בא"מ רק הט"ז כ' דכיון דבטל במינו שוב אמרי' נהפך ושוב אף כשנרגש הטעם מ"מ הוי לי' טעם דהיתרא דאף דלדעת הרשב"א ז"ל בביטול ברוב אסור לאדם אחד לאוכלו ביחד דעיקר ההיתר משום כל דפריש מ"מ מה"ת גם לשיטת הרשב"א אמרי' נהפך כידוע וי"ל הסברא דבאמת כל איסור שתלוי בנתינת טעם אין איסורו מיד בשעת נפילה רק רגע אחת אח"כ בשעה שנתפשט האיסור ונו"ט בהיתר וא"כ שפיר בנפל חתיכת איסור לחתיכת היתר ורוטב א"כ ברגע הנפילה עוד לא נאסרה הרוטב דברגע הנפילה עוד לא נתפשט הטעם ובההותר נתבטל מיד ואמרי' נהפך ושוב אף ברגע אח"כ שכבר נרגש הטעם בהרוטב שוב הוי טעמא דהיתר וכ"ז היכי שנפל ביחד אבל בנפל מקודם בא"מ ונתפשט טעם האיסור בתוך הרוטב וכבר נאסרה הרוטב עכ"פ מקודם א"כ בנפל אח"כ גם מינו ונתבטל עכשיו חתיכת האיסור בתוך ההיתר דמינו מ"מ עכ"פ טעם האיסור שנתפשט לתוך הרוטב נשאר באיסורו דאין הגעלה באוכלין וזה הטעם הנרגש הוא טעם דאיסור וא"כ אף דמה"ת ל"א חנ"נ ומועיל ס' נגד האיסור מ"מ הכא ליכא ס' ורק דבטל מה"ת ברוב אבל עכ"פ טעם הנרגש בהרוטב הוא טעם איסור דאין הגעלה באוכלין וזה הטעם אינו מעורב כלל בתוך מינו דהיתר ונהי דגוף החתיכה נעשה עכשיו היתר מ"מ טעם המעורב בהרוטב הוא איסור ובאמת י"ל דאם ניתוסיף אח"כ עד ס' נגד האיסור שפיר יועיל דהוי לי' סד"ר ואין לחוש לשיטת הסוברים דחנ"נ מה"ת דנגד זה יש שיטת הר"א וז"ב ונכון בס"ד:

ב)

עוד נלע"ד ליישב קושית הפמ"ג הנ"ל דנודע מ"ש המלמ"ל בפ"ח מאה"ט דס"ס לחומרא אף בדרבנן אזלינן לחומרא וע' בשעה"מ ובפמ"ג סי' ק"י ובשושנת עמקים ובשו"ת נוב"י מה"ת יו"ד סי' ס"ד א"כ י"ל בשלמא בנפל ביחד במינו וא"מ שפיר אמרי' סליק ולענין מינו הוי לי' חד סד"ר אבל בנפל מקודם לא"מ וניתוסיף אח"כ מינו שוב הוי לי' ס"ס להחמיר שמא ליכא עכשיו ס' ונאסר גם המינו עכ"פ מדרבנן ואת"ל שיש עכשיו ס' שמא לא הי' מקודם ס' בא"מ ונ"נ ועכ"פ מדרבנן ואף דבצד ס' שמא הי' מקודם ס' שוב ליכא כלל איסור אבל כיון דבצד הס' שמא עכשיו יש ס' עכ"פ ליכא עוד צד היתר בבירור עכ"פ מדרבנן ושוב ל"מ סד"ר בכה"ג דלהחמיר חשיב ס"ס אף שאינו מתהפך אבל באמת באם ניתוסיף עד ס' ורק עיקר החשש מכח נ"נ שוב הוי לי' סד"ר אבל הכא אף א"נ דל"א חנ"נ בשאר איסורין אפ"ה נצטרך לבוא להיתר דסד"ר לקולא דהא גם במב"מ בעי ס' מדרבנן ושוב צריכין הסד"ר לענין שני דברים א' לענין ההיתר דמב"מ וגם לענין חשש איסור דנ"נ ול"מ ס' לקולא בכה"ג וז"ב בס"ד עכ"פ נשמט מדברי הפמ"ג דגם בניתוסיף אח"כ עד ס' אפ"ה ס' לחומרא בכה"ג ודלא כסברת הרי"ם הנ"ל:

ג) ובאמת לסברת הרי"ם דתמיד יש ס' שמא יש בקליפה ס' נגד הבלוע א"ש דברי התוס' דשפיר הקשו דהא הקליפה נ"נ ואין לומר דכיון דחשש נ"נ הוא מדרבנן שוב הוי סד"ר ולקולא דשמא יש בקליפה עצמו ס' ז"א דכיון דגוף הקליפה נאסרה במליחה מס' איסור ד"ת שוב אף כשנעשה דרבנן מחמירין אך שפיר כ' התוס' דלשיטת הר"א ניחא ולא קשה דעכ"פ תאסור הקליפה ז"א דעיקר הטעם דאסור באפ"לס משום דכבר חל עליו שם איסור תו לא פקע אף כשנעשה אח"כ טעם קלוש או משום דהוי כבא לעולם בתערובות אף שההיתר הו' ניכר קודם שנתערב מ"מ כיון דבשעה שנתערב ולא הי' ס' נאסר בוודאי רק ההיתר נולד עכשיו חשיב נולד בתערובות וכ"ז היכי דבוודאי הי' בו מקודם טעם גמור וחל עליו שם איסור בוודאי אבל הכא יש ס' שמא בקליפה עצמו יש ס' ומעולם לא נאסור ונהי דכ"ז שלא ניתוסיף הוחמרנו מכח ס' איסור ד"ת אבל עתה שניתוסיף ורק דנימא דא"א להתבטל משום שנולד בתערובות אמרי' להיפוך דכיון דהי' ניכר ההיתר מקודם שנתערב ויש ס' שמא לא נאסר כלל ושוב ל"ח נולד בתערובות ואדרבה מס' לא נוכל להחליט דהי' עליו שם איסור וגם טעם השני דגם מטעם קלוש לא פקע שם איסור והכא יש ס' שמא מעולם לא הי' רק טעם קלוש וממילא יש ס' על תחילת האיסור ועתה בוודאי ליכא רק טעם קלוש ול"ש לומר דלא פקע דיש ס' שמא מעולם לא הי' רק טעם קלוש ולא חל וא"כ מיושב גם קושיתו דבזרוע בשילה נימא דכבר נאסרה במליחה כ"ק ואפ"לס אסור מה"ת ז"א דבכה"ג דגם בשעת מליחה לא נאסר רק מס' שוב ל"ש לומר אפל"ס אסור מה"ת וא"ש הכל בס"ד:

ד) והנה בהא דנטבנ"ט באיסורא נסתפק בפמ"ג סי' צ"ד אי אסור מה"ת ובאמת יש לחקור עפמ"ש ברש"י יבמות דמ"ט בהא דקאמר שם הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר סוטה דהא תפסי בי' קידושין ופירש"י מדלא פקעו קידושין כשנעשית סוטה ומוכח דשיטת רש"י ז"ל דאי השתא לא תפסי קידושין גם קידושין הראשונים נפקעו ע' בא"מ סי' י"ח א"כ י"ל גם לענין טעם קלוש כמו דא"י לחול עליו איסור ה"ה דנפקע ממנו איסור הקדום:

אך באמת במלמ"ל פכ"ג מכלים נסתפק באם כביצה אוכל קיבל טומאה ואח"כ נתחלק אי פקע טומאתו מי נימא דכמו דפחות מכביצה לא מקב"ט ה"ה דפקע טומאתו או לא ובשעה"מ בהלכות נט"י תמה עליו מדברי הת"כ מובא בתוס' פסחים דל"ג ע"ב דאי אתה שובר אוכלין לטהרתו ומוכח מזה דהואיל דכבר נטמא תו לא פקע אף כשבא לכלל שיעור שא"א לקבל טומאה אפ"ה לא פקע ה"ה שי"ל דכיון דכבר חל שם איסור תו לא פקע אף כשנעשה אח"כ טעם קלוש הגם שיש לחלק דשם אף דנימא דבשעה שליכא כביצה לא יהי' טמא אפ"ה אם יצטרף אח"כ לכביצה בוודאי יטמא דהא נתעורר טומאה הישינה דבאמת נסתפק המל"מ די"ל דאף אם בשעת קבלת טומאה לא הי' כביצה אפ"ה יצטרף אח"כ ורק שכ' דכיון דמעולם לא הי' עליו שם טומאה לא נתעורר טומאה וכמ"ש במהרש"א יבמות דל"ג דכהן שניטמא קודם שנעשה בע"מ כיון דאז טומאה הותרה אצלו הוי כלא נטמא כלל ושוב אף כשנעשה בע"מ לא נתעורר טומאה אבל היכי דכבר הי' עליו שם טומאה קודם שנתחלק אף דנימא דבשעה שליכא שיעור לא מטמא אבל עכ"פ ע"י צירוף הדרא לטומאה הראשונה וא"כ כיון שמשכחת שיהי' עוד טמא שפיר לא פקע טומאתו אף כשליכא השיעור אבל הכא דעל טעם קלוש א"א שיחול עליו עוד איסור י"ל דפקע איסורו:

אך מפשיטת דברי הת"כ משמע דבטומאה לא פקע וה"ה באיסור וא"כ עכצ"ל דסברת רש"י הוא רק למ"ד אק"ת בח"ל אבל לדידן מדבעי קרא דבנדה תופסין קידושין והי' הו"א דלא תפסו אף דלא פקעו וחזינן דמהא דלא פקעי לא נשמע דחלו הקידושין דיש לחלק בין חלות איסור להפקעת איסור ובאמת בסוטה פשיטא דלא פקעי קידושין אף א"נ דלא תפסי ועפ"י סברתינו מיושב קושית התוס' שם דהא נדה לא פקע ואפ"ה בעי קרא דיחול הקידושין ועפ"ז א"ש דשם בנדה ידעינן בוודאי שתיטהר כמ"ש בתוס' גיטין ד"ב דל"ח ח"א דהוי חזקה הפוסקת עיי"ש במהרש"א וא"כ בוודאי תהי' שוב בר תפיסת קידושין ולכך לא פקע אבל בסוטה לר"ע דלא תהי' שוב בר תפיסת קידושין ולכך הי' הו"א דיופקע וז"ב בס"ד עכ"פ נשמע משיטת התוס' דאף כשנעשית אח"כ א"ר לקידושין. אפ"ה לא פקע וה"ה דלא פקע שם טומאה ושוב י"ל דנ"ט בנ"ט אסור מה"ת:

אך באמת הפמ"ג כ' דהוא רק מדרבנן ובפרט הכא דל"ח חל שם איסור דהא יש ס' שמא מעולם לא חל שם איסור ונהי דאסרנו מס' מ"מ עכשיו דודאי ליכא רק טעם קלוש ורק שי"ל דלא פקע וכ"ז היכי דוודאי הי' חל שם איסור אבל הכא דכל חלות האיסור הי' רק מחמת ס' עכ"פ ל"ש הסברא דלא פקע ושוב בודאי בנתבשל מותר וז"ב בס"ד:

ה) עוד נלע"ד ליישב קושיתו דבאמת לכאורה בכל איסור שנפל בהיתר ונשפך נימא אוקמה היתר אחזקתו וקיי"ל אף בחזקה דאיתרע אפ"ה אזלינן בתרה וא"כ נוקמא אחזקתו דבוודאי לא נאסר ההיתר ואף שכ' המפורשים עפ"י סברת התוס' יבמות וכוונתם דכיון דמה"ת ל"א חנ"נ וא"כ שוב לא נעשה מההיתר גוף איסור דהא יוכל לחזור להיתרו ע"י תוספת עד ס' ישוב ל"ש חזקה מ"מ הדבר קשה דהא לע"ע עכ"פ חל על ההיתר שם איסור נהי שאפשר לחזור להיתרו ע"י תוספת היתר זה ההיתר בא מצד אחר דהא גם אחר שניתוסיף אפ"ה לא יופקע ממנו שם איסור רק במכאן ולהבא:

אך י"ל לפי שיטת הרבה קדמונים דכל איסורין הם רק איסור גברא וע' בריטב"א פ"ב דנדרים שכ' דמש"ה ל"מ מתפיס בדבר האיסור לפי שחשיב רק איסור גברא ובמק"א כתבתי שפליגי בזה רש"י ותוס' וא"כ י"ל דנודע שיש שני מיני חזקות יש א' היכי די"ל דלא נעשה השתנות כלל זה חשיב חזקת הגוף גם אפי' במקום שוודאי נעשה השתנות מ"מ היכי שי"ל דלא נשתנה שם הראשון ג"כ שייך חזקה וע' ברשב"א יבמות דל"א שכ' דבס' דרוסה ל"ש מחזיקין מאיסור לאיסור לפי שהס' במעשה האוסר וע' בפוסקים שכ' דבס' ניקב הוושט ל"ח ס' בשחיטה לפי שע"כ נעשה השתנות רק שהס' אם הועיל השחיטה והג' מלייפניק כ' די"ל דנשאר שם איסור הראשון וא"כ י"ל דזהו סברת התוס' דבשלמא בהא דפ"פ שפיר הקשו בתוס' ונוקמה בח"ה לבעלה אף דע"כ נעשה השתנות ול"ש חזקת הגוף אפ"ה כיון דא"א שזינתה טומאה כתיב בה כעריות וכבר כ' המפורשים דעריות חשיב איסורי חפצא ומש"ה שפיר שייך חזקה דא"נ דזינתה ברצון ישתנה שמה מהיתר לאיסור ובזה שייך חזקה דלא ישתנה שמה מאיסור להיתר אבל בנפל איסור ויש ס' אם יש ס' דממ"נ חזקת הגוף ליכא דע"כ נעשה השתנות ושם ח"ה ג"כ ל"ש דגם א"נ דליכא ס' אפ"ה לא יהי' רק איסור גברא ולא ישתנה שם החפץ ולכך ל"ש חזקה והנה באמת י"ל דאף דא"נ דכל איסורין הם גברא דוקא באיסורים כאלו שאסרה התורה כדי שלא יסתאב בהם נפש הישראלי זה חשיב איסור גברא אבל בקדשים האסורים לזר אדרבה הוא משום דנפש הישראלי מסאב לדבר שהוא קודש א"כ עיקר האיסור משום קדושת החפץ דנתחלל קדושתו באכילת זר זה חשיב א"ח:

ולפ"ז בקדשים שנתערב ויש ס' אי יש ס' מותר מטעם חזקה אף בנעשה השתנות אפ"ה שייך חזקה דלא נשתנה שמו וממילא בזרוע בשילה שיש ס' שמא יש בקליפה ס' שוב אף הקליפה מותר מטעם חזקה וז"ב בס"ד. וחוץ לזה י"ל דאף דקיי"ל דבמליחה נאסר כ"ק ולמ"ד חנ"נ צריך אח"כ ס' ואף אי ל"א חנ"נ אפ"ה נאסר הקליפה דוקא היכי שהי' אסור לבשלו היינו אם הוא איסור בעצם ואסור לבשלו כדי לבטלו א"כ אינו עומד לבשלו א"כ שפיר חל שם איסור אבל בז"ב דאדרבה כ"ז שאינו מבשלו אינו אסור ועכ"פ מותר לבשלו א"כ הוי כמו מידי שסופו להתפשט וכמו בדרך הילוכו דל"א חנ"נ ול"ש סברת החוו"ד וא"ש הכל בס"ד:

ו) עוד נלע"ד ליישב קושיתו דבז"ב כבר נאסרה במליחה כ"ק ושוב אפ"לס אסור מה"ת והנלע"ד דבאמת בטעם דאפל"ס אסור מה"ת דכיון דגם ביש ס' נשאר טעם איסור רק דהוי טעם קלוש וכיון שכבר חל שם איסור תו לא פקע אף בליכא רח טעם קלוש וגם דכיון דבשעה שהי' טעם גמור חל גם על ההיתר שם איסור רק בתערובות פקע שם איסור והוי כבא לעולם בתערובות והנה הב"ט כ' לחדש דבז"ב לא חל איסור זרות על הזרוע רק אחר הקטרה דכ"ז שאין שעת היתר לכהנים לא חל איסור זרות ולא חל על איסור מעילה וכמ"ש בתוס' יבמות דל"ג וא"כ פשיטא דבמליחה עדן לא חל איסור זרות רק דאחר ההקטרה דפקע איסור מעילה ואז חל איסור זרות ושוב י"ל דנאסרה הקליפה שיש בה בליעת הזרוע משעת מליחה אך כיון דבאמת עתה ליכא בהקליפה רק טעם קלוש וכיון דלא חל האיסור בעת שהי' בו טעם גמור שוב א"א לחול כעת שם איסור ושוב לא נאסרה הקליפה וגם טעם השני ל"ש דהוי כבא לעולם בת בתערובות דהא לא נאסרה במליחה דאז לא חל שם איסור זרות קודם הקטרה ובשעה שחל איסור זרות אז כבר נסחט רוב איסור ושפיר יוכל לבטל וז"ב בס"ד ונכון:

והנה ראיתי באחרונים שהקשו בפשיטות לשיטת מהר"ם פאדווה דגם בשמן בעי קליפה א"כ מדוע לא הי' צריכין לקלוף את האיל והג' מלבוב ז"ל כ' ליישב דבאמת נודע שיטת מהרי"ו דאם מפריש חלה לאחר אפיה צריך להפריש חלק קטן שיהי' בהעיסה שיעור לבטלה דבלא"ה תאסור למפרע דכמו בזרוע דאמרה התורה שיתנו לכהן אחר הבישול אפ"ה נאסר למפרע מכ"ש הכא המצוה הוא להפריש מהעיסה בוודאי דנאסר למפרע וא"כ כיון דעיקר האיסור הוא רק אחר שנותנו לכהן ורק דנאסור למפרע ושוב הוי אפל"ס דהיתרא באמת בעיקר סברת מהרי"ו הב"ח חולק ורק סברת הט"ז הוא דקדושת חלה הוא תיכף בעודה עיסה וקדושת חלה מעורב בה כמ"ש ברש"י יבמות דפ"ו דאיסור טבל הוא משום תרומה דפתיך בי' וע' בתוס' נדרים די"ב שכ' דמש"ה תרומה ל"ח דבר הנדור לפי שאין זה איסור חדש רק איסור הקדים רק דקריאת שם מועיל להתיר השיריים ולהתירו לכהן ובתשובה ביארתי דתלוי בפלוגתת ת"ק וב"ת יומא דפ"ג אי טבל קיל או תרומה קיל דא"נ דאיסור טבל הוא משום תרומה דפתיך בי' א"כ ל"ח חזי לתקוני דהא באמת כח התרומה שבו שהוא עיקר האיסור זה אין לו שום היתר לזר והתיקון מועיל רק להפריש האיסור מההיתר וידוע סברת הש"ש דניקור ל"ח בידו לפי שגוף האיסור אין בידו להתיר וי"ל להיפך דתרומה קיל היינו אחר ההפרשה דמותר לכהן א"כ גם לגבי זר קיל איסורו אבל א"נ דחשיב איסור בעצם א"כ חשיב חזי לתקוני דהאיסור שיש על כל התבואה אפשר להפקיע יצא דלת"ק אינו מפאת תרומה המעורב בו א"כ שיטת הב"ח והט"ז י"ל דתלוי בזה א"נ שהוא איסור עצמי וגזרה התורה שאחר ההפרשה פקע איסור טבל ורק דחל איסור חלה א"כ א"ש סברת הב"ח והש"ך דכיון דלא עשאו חלה רק אחר האפיה שוב אינו אוסר למפרע אך א"נ כשיטת רש"י ז"ל שפיר אוסר למפרע אך כ"ז בחלה דאין לו שיעור מה"ת עכ"פ א"כ שפיר אף במפריש חלה מ"מ אינו חל למפרע אבל בז"ב דמבורר חלקו של כהן בוודאי שיש לו זכות אף קודם ההפרשה וכמפורש בש"ס מנחות ד"ח דבדבר שברור קומץ דידי' אמרי' משהגיע זמנו לפרוק כמאן דפריק דמי ושוב בוודאי חל האיסור תיכף במליחה וא"צ לומר דנאסר אח"כ למפרע דהא לא הי' צריך להתברר שום דבר אך בעיקר הקושיא כבר תרצתי יפה:

והנה בעיקר פלוגתת הפוסקים אי מליחה אוסר עד ס' הנה באמת מצינו בזה ג' שיטות דעת הרשב"א ז"ל דמליחה בשמן אוסר עד ס' ורק אפ"ה בעי קליפה במקום שנגע דשם מפעפע ביותר וכמ"פ סוברים דהקליפה הוא מחמת ס' דשמא אינו מפעפע יותר ודעת הרמב"ן דאף בשמן אינו אוסר רק כ"ק דאף דלרבינא גם בכחוש אוסר בכולו מ"מ לר"א גרע מצלי ודעת המרדכי דגם ג"ה אוסר במליחה עד ס':

ובאמת נלע"ד ליישב קושית התוס' בהא דקאמר שמואל ל"ש אלא נתבשל אבל נצלה קולף עד שמגיע לגיד והטעם דס"ל כחוש אינו אוסר רק כ"נ ושומן הגיד חשיב כחוש או דלא עדיף מגיד עצמו כמ"ש בתוס' שם והקשו בתוס' דהא ממתני' שמעינן דהא קתני נתבשל אוסר בנו"ט וקשה הא כבר נאסר משעת מליחה וי"ל דבאמת בהא דצלי שמן שאוסר כדי כולו יש דעת הרא"ה דל"מ ס' לפי שבמליחה אינו מתפשט בשוה אך כמ"פ חולקים וא"כ הי' הו"א דבאמת צלי ומליחה אוסר דשומן הגיד חשיב שמן ורק המתני' אשמעינן דאם נתבשל ויש ס' שרי דהו"א דכבר נאסר במליחה כדי כולו ובמליחה אינו מתחלק בשוה וא"כ לא יועיל ס' אף בבישלו אח"כ דכבר נאסר ואפל"ס אסור קמ"ל במתני' דז"א ורק בנתבשל שרי והטעם או דבאמת גם במליחה מתחלק בשוה ומועיל ס' או דמתני' ס"ל אפ"לס מותר ולכך השמיענו שמואל דז"א רק דשומן הגיד חשבינן לכחוש או כסברת התוס' דאינו חמיר מגיד עצמו וא"כ באמת במליחה אינו אוסר ומיושב נמי קושית הרשב"א שהקשה דלרבינא דס"ל דמליחה אוסר עד ס' והטעם דס"ל כרותח דמבושל א"כ במתני' תיכף בשעת מליחה נאסר וי"ל ג"כ כנ"ל דקמ"ל דאם יש ס' שרי דהו"א דנאסר במליחה כדי כולו ול"מ ס' כדעת הרא"ה וא"כ אף בנתבשל אסור דאפל"ס אסור קמ"ל דבמליחה מותר ע"י ס' דנתחלק בשוה וז"ב בס"ד:

נחזור לנד"ד דהנה המרדכי כ' דגם בג"ה בעי ס' במליחה ולכאורה קשה הא באמת מפורש בש"ס דבנצלה קולף עד שמגיע לגיד אך באמת י"ל דמפורש בש"ס דחלב כחוש שרו ויש בזה שני פירושים א' דחלב כחוש דמי לשאר איסור כחוש וסגי בנטילה ופי' השני דיש ס' כנגדו ובאמת הקשה בתוס' דהא שומן הגיד אוסר ותירצו דאינו חמיר יותר מגיד ולפ"ז י"ל דרק למ"ד יב"ג בנו"ט א"כ גם הגיד אוסר וכיון דבצלי הגיד בעצמו אינו מפעפע יותר מכ"נ א"כ השומן לא חמיר מיני' אבל באמת לדידן דפוסקין אב"ג בנו"ט ורק דשומן אוסר א"כ ל"ש לומר דשומן לא חמיר מיני' דהא הגיד אינו אוסר כלל ושוב י"ל דשומן אוסר עד ס' ואף שהתוס' כ' דלמ"ד אב"ג בנו"ט שומן אינו אוסר כלל אך שיטת המרדכי הוא כשיטת הרי"ף דאעפ"י שאב"ג בנו"ט אפ"ה שמנו אוסר וי"ל דגם במליחה אוסר עד ס' והש"ס דפריך מדשמואל ס"ל ג"כ דיב"ג בנו"ט אבל לדידן שפיר אוסר עד ס' כנלע"ד:

נחזור לשאלתינו דדעת כמ"פ דבמליחה בשמן איסר עד ס' ורק דעת הרמב"ן והראבי"ה דאינו אוסר רק כ"ק והיה בפמ"ג הביא דברי השבות יעקב דס"ט שנמלח יש לצרף דעת הראבי"ה ואף שי"ל דחשיב ס' א' בגוף וס' אחד בתערובות מ"מ הכא דנין רק על התערובות ושפיר חשיב ס"ס וע' בפמ"ג סי' צ"ח שכ' ג"כ דס' טריפה שנתערב ונשפך שרי דדנין על התערובות ושפיר חשיב ס"ס וע' בפמ"ג סי' ל' שכ' דבבר אווזא שניקב עצם הגלגולת מעט ונמלח עם שאר דברים אין לומר דחשיב ס"ס דשמא אווז דידן חשיב עוף היבשה ז"א דזה ל"ח בגדר ס' דיותר נוטה שהוא אווז המים ועוד דבמליחה גופא חשיב כמה צדדים לאיסור ועיי"ש בסי' מ"ח לענין מחט בחלל הגוף בעוף שיש לו זפק דמותר במליחה אף בנמלח עם בשר בהמה וע' בסי' ק"ה ובסי' ק"י מביא מזה ראי' דבס"ט שנפל לתבשיל ויש ס' אם יש ס' דמותר דאף דהוי כמו ס' א' בגוף וס' א' בתערובות אפ"ה ההיתר הוי שני הס' ביחד וכמו באלמנת עיסה דמהני ס"ס ואף שמאו"ה משמע דגם בס"ס בגוף אפ"ה היכי דנודע ס' א' קודם השני אסור והכוונה כיון דכבר היינו דנין בס' אחד קודם שנולד ס' השני והוחמרנו מס' שוב א"א לצרפו לס' השני וע' באו"ח סי' תל"ט וע' בט"ז אות י"ד א"כ הכ"נ כיון דכבר נודע הס' האחד היינו באם הרגישו המחט בחלל הגוף מקודם ואף אי לא הרגישו מ"מ כיון דעכ"פ לידת הס' הי' מקודם אפשר להחמיר אך באמת ז"א דעכ"פ כיון דס' הראשון מה"ת לקילא דזה טעם הס"ס לש לשיטת הרמב"ם א"כ כשנולד אח"כ עוד ס' שוב הוי לי' סד"ר בשלמא בהא דמתיר הב"י בס' דרוסה שנתערב באחרים אז בעי דוקא לא נודע דבאמת אף א"נ דהוא רק איד"ר מ"מ בד"ח לא בטל רק דרוצין לומר דכיון דהא דד"ח ל"ב הוא מדרבנן ושוב נימא דכיון דהוא רק ס' איסור הוי סד"ר לקולא ע"ז אמרי' דדוקא היכי דלא נודע הס' עד שנעשה דרבנן אז הוי לקולא אבל באם היינו דנין על הס' בעת שהי' ד"ת וכבר הוחלטנו דעכ"פ מדרבנן אסור שיב אף אם נרצה להקל אח"כ מחמת סד"ר שוב יהי' זילזול אבל הכא לענין ס"ס שפיר אף שהוחלטנו הס' לאיסור מ"מ היא רק מדרבנן לחומרא ושוב ס' השני הוי סד"ר ושפיר י"ל דאף אם נולד ס' הראשון מקודם אפ"ה מועיל ס"ס ובפרט הכא שנראה מתוך שאלתו דהריעותא נודע רק אחר שכבר נמלח וא"כ לדעת השבו"י וכן הסכים הפמ"ג דמותר:

ומה שהעיר כת"ה עפ"י דברי החוו"ד דאף למ"ד טע"כ ל"ד מ"מ הטעם אוסר עכ"פ רק דבטל ברוב וא"כ במב"מ לא בטל אף בטעם והוא להיפוך מדברי הנוב"י ע' בח"ס שהביא ג"כ ד"ז בשם הרשב"א דזה פשיטא דטעם אוסר עכ"פ עד רובא ועיקר הפלוגתא אי טעם אוסר עד ס' וראיתי להג' מלייפניק שהקשה דא"כ היאך אפ"ל טע"כ מבב"ח בשלמא אי הי' הו"א דטעם לא יאסר כלל שפיר הי' אפ"ל דגם בב"ח לא יתסר אבל השתא דעיקר הפלוגתא הוא לענין ביטול א"כ באמת בב"ח חשיב היתר בהיתר רק הא דמותר ביש ס' משום דל"ח דרך בישול וממילא פחות מס' דחשיב דרך בישול שוב ל"ש ביטול ובאמת כ' המפרשים דטעם הנרגש ביותר מס' אז י"ל דשאר איסורין חמיר מבב"ח דבב"ח עכ"פ ל"ח דרך בישול ובאמת דעת רש"י דאי הי' קיי"ל טע"כ ד"ת אז לא הי' מועיל ס' בא"מ רק לפי שטע"כ לאו ד"ת רק דעכ"פ ילפינן מז"ב דבעי ס' ובאמת בקדשים ל"מ ס':

אך לפע"ד אדרבה בשלמא אי טעם גם בשאר איסורין אוסר כ"ז שנרגש וחזינן דטעם חשיב כממש היינו דכלו בניכר האיסור ל"ש ביטל ה"ה בטעמו נרגש א"כ שפיר אמרי' דבב"ח זה חשיב דרך בישול היינו אעפ"י שאין ממשו בתוך הבשר רק טעם בעלמא אבל א"נ דהרגשת טעם בטל וחזינן דל"ח כגוף האיסור דהא בגוף האיסור ניכר ל"ש ביטול ולדעת הט"ז בסי' ק"ד אף בניכר וא"א לבררו אסור ובטעם אינו אוסר ע"כ דגרע מגוף האיסור א"כ שוב הי' מקום לומר דכיון דבב"ח דרך בישול אסרה תורה שוב הקפידה תורה שיהי' ממשו של איסור כאן אבל לא ע"י טעם בעלמא ושפיר אפ"ל מבב"ח ובאמת הי' מקום לומר דזה כונת הש"ס דהא כבוש שרי וז"ב בס"ד ומ"ש כת"ה דגם במב"מ נהי דל"ב מ"מ עכ"פ הוי כח"ש עי"ת כיון שא"א לפגוע באיסור לחוד באמת ידוע דברי המרדכי שמביא ראי' מש"ס חולין דצ"ח דגם ח"ש עי"ת אסור וע' בר"ש פ"ב מטבול יום והגם שהרדב"ז כ' דרק בחלב שיש קרא מיותר אז ל"צ לסברא דח"ל ומש"ה גם עי"ת אסור ובזה מיישב דברי רש"י שם בהא דנקט ויליף מכל חלב עיי"ש:

ז) ובאמת בישוב דברי רש"י ז"ל נלע"ד ואקדים מה שנלע"ד בהא דפליגי רש"י ותוס' פסחים דע"ו אי למ"ד ריחא לאו מילתא שרי אפי' לכתחילה והקשו בתוס' דא"כ אמאי מקשה ללוי מהא דאין צולין שני פסחים הא לכתחילה מודה לוי דאסיר לצלות והנלע"ד דבאמת י"ל דלוי ס"ל דבריחא אף משהו אין נכנס דאי הי' עכ"פ משהו נכנס הי' שייך בזה דין דאין מבטלין איסור לכתחילה אם צלאו במזיד הי' אסור כמו מבטל איסור במזיד וע"כ דבריחא אף משהו אין נכנס רק דאפ"ה י"ל דאסור לכתחילה גזירה שמא יתפשט גוף הטעם ולרוב הפוסקים טכ"ע ד"ת א"כ לכתחילה יש לגזור ריחא אטו תערובות טעמים ובפרט מפני הרואים שיסברו דגם ע"י ריח נכנס הטעם ויבואו להתיר אף בתערובות טעמים וע' בב"י יו"ד סי' קכ"ז ובט"ז סי' קי"ג וע' תוס' נדה דכ"ו ע"ב וכ"ז למ"ד טכ"ע ד"ת א"כ יש לגזור אטו טעם גמור ויוכלו לטעות דגם טעם אינו אוסר כמו דס"ל להרבה מ"ד טכ"ע ל"ד וכמ"ש בש"ך יו"ד סי' פ"ז לענין בשר עוף בחלב שקדים דיטעו דהלכה כמ"ד בשר עוף בחלב מותר הכ"נ כיון דרב ס"ל דע"י ריח נתפשט הטעם א"כ גם לוי ס"ל דנהי דעפ"י דין ע"י ריח לא נתפשט הטעם מ"מ יטעו דגם ע"י ריח נכנס הטעם ואם יראו דיצלו ביחד עם או"ה יסברו דגם טעם אינו אוסר ובשלמא אי טכ"ע אינו רק דרבנן א"כ ליכא חשש מכשול באיסור ד"ת א"כ הי' מותר ריחא אף לכתחילה אבל כיון דבאמת ס"ל טכ"ע ד"ת ובאמת יש פלוגתא בזה א"כ יבואו להקל בד"ת מש"ה ריחא אסור לכתחילה א"כ י"ל עפמ"ש בשו"ת נוב"י מה"ת או"ח סי' ס"ו לענין חלב טמא דכיון דאינו רק בעשה ל"א בי' טכ"ע ד"ת נצמח דבכל איסור עשה טכ"ע דרבנן והסברא דהא דטכ"ע נלמוד ממשרת או מגי"נ והם איסורי לאו א"כ באיסור עשה ל"א טכ"ע ד"ת א"כ י"ל לענין איסור דשלא למנויו דאינו רק איסור להבמכ"ע דנלמוד מקרא דאיש לפי אכלו וא"כ בזה טכ"ע ל"ד וא"כ ליכא בזה חשש מכשול בד"ת א"כ בכה"ג ריחא מותר אף לכתחילה ומיושב קושית התוס' בס"ד:

ח) ועפ"ז מיושב קושית התוס' פסחים דפ"ח בהא דאמרי' שה לבית אבות ל"ד והקשו בתוס' דהיכי מותר הקטן לאכול אם לא נתמנה על הפסח הא יש בזה איסור דשלא למנויו וספי לי' בידים אסור מה"ת וע' בר"ן נדרים דל"ו ובנוב"י מה"ת או"ח סי' א' ועפ"י סברת הנוב"י הנ"ל דכיון דילפינן מכ"ע ממשרת א"כ רק באיסורי לאי הדומה לאסורי נזיר יש איסור תורה בטעם אבל באיסור עשה לא ה"ה לענין הא דאסור למספי לקטן בידים נלמוד רק משרצים ודם כמפורש בש"ס יבמות דקי"ד וא"כ רק באיסורי לאו אסור למספי לקטן בידים מה"ת אבל באיסור דשלא למנויו דרק להבמכ"ע הוא שוב ליכא איסור ד"ת למספי לקטן ונהי דעכ"פ מדרבנן אסור למספי לקטן דהא גם באיד"ר אסור למספי לשיטת כמ"פ דלא כהרשב"א ז"ל אבל כיון דליכא רק איד"ר שוב דרך חינוך בוודאי שרי וכמ"ש בתוס' שם ורק באמת י"ל דאי הי' בזה איסור ד"ת לא הי' מועיל הא דחינוך דאין להתיר עי"ז איסור תורה וראי' דבתוס' ר"ה דל"ג רצו להביא ראי' דנשים מותרים לברך אמעשהז"ג מהא דקטן מותר לברך ודחו דקטן אינו בלא תשא ומוכח דאי הי' בקטן איסור דלא תשא הי' אסור לברך גם דרך חינוך ורק משום דהקטן בעצמו אינו בלא תשא וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו וממילא לענין ספו לי' בידים שיש בזה איסור תורה ל"מ הסברא דחינוך אך כיון דבאיסור עשה ליכא איסור מה"ת למספי לי' וע' במנ"ח מצוה שע"ג ולענין דרבנן שוב מהני הסברא דחינוך וא"ש הכל בס"ד:

ט) ובאמת עפ"י הנ"ל י"ל קושית התוס' בהא דפסחים דצ"ט מי שאבדו פסחיהם ועשאו לאחד שליח למצוא פסחן וציוו לו לשחוט עבורן ואח"כ שחטן בעצמן אם שלו נשחט ראשון שלהן יוצא לבית השריפה ואם שלהן נשחט ראשון הם אין אוכלים עמו דהא חזרו ממינוי שלו והוא אוכל משלו ואם א"י איזה נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אינם אוכלין משום פסח דאכל א' הוי ס' שלא למנויו ואפ"ה פטורין מלעשות פ"ש ופירש"י דממ"נ אימנוי אראשון ואכילת פסחים לא מעכב והקשו התוס' מהא דשכח מה אמר לו רבו דאם בשעת זריקה כבר שכח חייבין לעשות פ"ש דבעי שבשעת זריקה יהי' חזו לאכילה וא"כ הכא דא"י בשעת זריקה איזה פסח נשחט ראשון א"כ הוי בשעת זריקה אינו חזי לאכילה ואף דרק מס' אינו חזי לא כילה מ"מ הוי אינו חזי ול"מ הזריקה וחייבין לעשות פ"ש ובתוס' כ' דלא דמי להא דלעיל ובמהרש"א תמה דאמאי באמת מהני הזריקה הכא וע' בלח"ם פ"ג מהק"פ שתמה דהא אנן קיי"ל כרבנן דאף בנטמא בשר בשעת זריקה אפ"ה לא מצו לזרוק ועיי"ש בתוס' ד"ע דרק בטמא ב"ז שלו אז לר"א אכילה מעכב לפי שמצי להזות ולאכול אבל בעלמא אכילה מעכב ועיי"ש בתוס' דלמ"ד שוחטין על הטמא שרץ א"כ ל"צ קרא דטמא אינו עושה פסח דפשיטא דפטור מפסח הואיל שלא יוכל לאכול ועיי"ש בתוס' דצ"ג מ"ש לענין דרך רחוקה דג"כ פשיטא דפטור היכי שא"י לכנוס בשעת אכילה ול"צ קרא רק דחייב בפ"ש אף דלא חזו בראשון והדרא קושיא לדוכתא:

והנלע"ד דלכאורה יש להעיר אהא דקאמר בשכח מה אמר לו רבו דאם שכח בשעת זריקה חייב לעשות פ"ט הא מפורש בש"ס פסחים דע"ט ע"ב דברוב הציבור נטמאו בין שחיטה לזריקה אז פטורין מלעשות פ"ש וקאמר בש"ס הטעם נהי דרבנן אכילה מעכב מ"מ כיון דמה"ת חזי לאכילה דהוי פסח הבא בטומאה רק מדרבנן א"ר לאכילה גזירה שמא יוטמא אחר זריקה א"כ סגי ופטור מלעשות פ"ש חזינן דהיכי דעכ"פ מה"ת חזי לאכילה מהני הזריקה ואכילה לא מעכב ועיי"ש בתוס' דבנטמא הדם וזרקו במזיד כיון דעכ"פ מה"ת הורצה פטור מלעשות פ"ש ועיי"ש בתוס' דנ"ט שכ' דנהי דאכילת בשר מעכב הכפרה מ"מ היכי דמה"ת מותר הבשר באכילה לא מעכב הכפרה וא"כ י"ל לפמ"ש הגו"ר דאף למ"ד ס' ד"ת מה"ת לחומרא מ"מ בס' איסור עשה לכ"ע מה"ת לקולא והסברא דנלמוד רק מהא דהוצרכה התירה להתיר ס' ממזר ולא נשמע בס' איסור ניודה א"כ הכא באיסור שלא למנויו דהוי רק להבמכ"ע א"כ ס' כזה מה"ת לקולא וא"כ הפסח מותר באכילה דהיי ס' שלא למנויו והיכי דמה"ת חזי לאכילה שיב מועיל הזריקה ואכילה לא מעכב והדבר צע"ג לכאורה:

אך באמת י"ל לפימ"ש המהרי"ט דבאיקבע איסורא אף לדעת הרמב"ם ס' מה"ת לחומרא דבאירבע נלמוד מהא דחיובן בא"ת ולא ס"ל להמהרי"ט לחלק בין ס' לאו לס' כרת ח"כ י"ל דרק היכי דלא הוי איקבע אז מצד הסברא ס' מה"ת לקולא ורק דנלמוד מס' ממזר א"כ שפיר מחלקין בין ס' לאו לס' עשה אבל באיקבע מצד החברא ס' מה"ת לחומרא א"כ שפיר אין לחלק בין איסור לאו לעשה ושוב מה"ת אסור לאכול הואיל ושכח מה אמר לו רבו ושני הפסחים לפניו ופסח א' בוודאי הוי שלא למנויו וא"כ בכה"ג כיון דמה"ת א"ר לאכול מס' עכ"פ חשיב א"ר לאכילה ושוב ל"מ הזריקה וחייב לעשות פ"ש וכ"ז שם דלא נתמנה לכתחילה רק על פסח א' א"כ הוי בגדר איקבע וס' מה"ת לחומרא אבל הכא דבתחילה שווי' לשליח לשחוט עבורם רק הס' שמא חזרו מהמינוי שלו הייני במה ששחטו לעצמם ומיירי שידעינן בבירור שבשעת מינוי השליח אותם על הק"פ עוד לא נשחט שלהם רק הס' שמא שלהם נשחט ראשין וחזרו מהמינוי וכמ"ש בתוס' שם דפ"ח א"כ כשדנין על אכילת קרבן שלו שפיר י"ל ס' מה"ת לקולא כיון דאיסור שלא למנויו הוא רק בעשה ואין לומר דחשיב איקבע דהא ממ"נ אסורין לאכול בקרבן א' ז"א דהכא לענין קרבן שלו שכבר נתמנו עליו ורק הס' שמא חזרו מהמינוי א"כ דמי לדברי הרשב"א הובא במלמ"ל פי"ז מטוען דנהי דס' בקרקע אזלינן בתר חמ"ק מ"מ בס' בתנאי לא אתי ס' בתנאי ומבטל קנין ברור הכ"נ לענין קרבן שלו דוודאי נתמנו עליו י"ל דלא אתי ס' חזרה ומבטל מינוי וודאי וא"כ פשיטא דמה"ת מותרין לאכול קרבן שלו ושוב כיון דמה"ת חזי לאכילה שוב אין אכילה מעכב וזה כוונת רש"י דהא עכ"פ אימנוי עלה ואכילה לא מעכב היינו דעל הקרבן השני הוי הס' על תחילת המינוי ופשיטא דמה"ת אסורין לאכול ממנו וע"ז שכבר אימנו עליו שוב לא אתי ס' חזרה ומבטל מינוי ברור ובפרט דעכ"פ ל"ח בגדר איקבע דבזה כבר אימנו עליו וכיון דמה"ת חזי לאכילה שוב אכילה לא מעכב וכמו בנטמאו רוב הציבור קודם זריקה וא"ש דברי רש"י ז"ל בס"ד וז"ב ונכון:

ו) ובאמת עפי"ז י"ל הא דבחולין די"א רוצה הש"ס לילף דאזלינן בתר רוב מהא דשבירת עצם בפסח ידחה דילמא דמנח גומרתא דהשורף בפסח אין בו משום שבירת עצם והקשו האחרונים דהא גם בהנחת גומרתא יש בו איסור משום הפסד קדשים מפורש בש"ס פסחים דפ"ד ואף שי"ל דכ"ז הוא רק מדרבנן אך באמת בהא דילפינן מועצם לא תשברו בו דאין עדל"ת שבמקדש הקשו בתוס' פסחים דפ"ה דהא אפלק"ש ע"י גומרתא ותירצו דל"ח אפשר דאף הנחת גומרתא אסור והאחרונים הביאו מזה ראי' דהיכי דעכ"פ מדרבנן אאפלק"ש אפ"ה דוחה דהא הנחת גומרתא ע"כ אינו רק איד"ר כדמשמע בש"ס דחולין ואפ"ה חשיב לא אפשר:

אך באמת צ"ע דעכ"פ למ"ל הקרא דועצם לא תשברו בו בפ"ש דנלמוד מהא דכל חוקת הפסח ואין לומר דהי' הו"א דעדל"ת ז"א דמה"ת אפלק"ש ע"י גומרתא וע"כ דהפסד קדשים אסור מה"ת ושוב תיקשי מש"ס חולין הנ"ל אך עפ"י הנ"ל א"ש דהנה זה פשיטא דבקדשים פסולי' לית בי' משום הפסד קדשים וע' במהרש"א פסחים דפ"ג:

והנה הא דהפסד קדשים אסיר מה"ת י"ל עפמ"ש בתוס' פסחים די"ג דמה"ת אסור לשרוף תרומה כמי דאסור לטמא ומוכח דנצמח איסור מקרא דושמרתם א"כ לפמ"ש ברשב"א גיטין דנ"ד בחד תירוצא דרק מדרבנן אסור לטמא תרומה וקדשים א"כ שוב גם הפסד קדשים אינו רק איד"ר אך לתירוץ השני שברשב"א דיש במטמא איסור ד"ת ורק דליכא רק איסור עשה וא"כ גם הפסד קדשים אינו רק איסור עשה ושוב יוצמח דבקדשים ס' פסולים ליכא איסור לטמאות מה"ת דס' איסור עשה מה"ת לקולא:

ועפ"ז א"ש אליבא דאמת דאזלינן אחה"ר וא"כ בשוחט ההפסח הוי הקרבן וודאי כשר מכח הרוב ושוב בו בודאי דאסור לטמאותו דהא וודאי כשר הוא ועכ"פ יש בו' איסור עשה בטומאתו וא"כ ה"ה דאסור להפסידו וממילא הי' ס"ד דמותר לשבור העצם ולהוציא המוח מטעם עדל"ת דל"ח אפלק"ש ע"י גומרתא דהא הפסד קדשים אסור מה"ת אבל בש"ס דחולין דחה שפיר די"ל דלא אזלינן אחה"ר וכיון דלא אזלינן אחה"ר א"כ הוי ס' קרבן כשר ס' טריפה ושוב מותר להניח גומרתא דכל איסור הפסד קדשים בכשרה הוא רק עשה א"כ בס' כשר ס' טריפה הוי מה"ת לקולא ושוב אפשר להניח גומרתא אבל באמת בקרבן כשר הפסד קדשים אסור מה"ת וממילא אליבא דאמת דאזלינן אחה"ר א"כ גם בלי בדיקה מחזיקין דהפסח כשר ושוב א"א להניח גומרתא על העצם ולהוציא המוח דיש בו איסור משום הפסד קדשים ולכך הי' ס"ד דמותר לשבור העצם ולהוציא המוח מטעם עדל"ת ולכך גילתה התורה דאין עדל"ת שיש בו כרת וא"ש הכל בס"ד:

יא) עוד י"ל קושית התוס' פסחים דע"ו הנ"ל והנלע"ד דהנה באמת עיקר הטעם הפוסקים דסברו דלוי מודה לכתחילה משום דס"ל דריחא עכ"פ משהו נכנס רק דבטל וא"כ אין מבטלין איסור לכתחילה ובדיעבד בטל הריחא והנה לכאורה צריכים להבין מדוע בדיעבד בצלאו מותר ומשמע אפי' בידע שהוא איסור והא דביטול איסור קיי"ל דביטלו במזיד אסור הכ"נ כיון דמשהו עכ"פ נכנס שוב יותסר:

אך באמת י"ל דכבר נודע דעת הראב"ד דלענין גרמי רק באם בדחברי' קעביד מעשה חייב ומפורש בתוס' חולין דט"ו דברחיים באם בא רק בכח שני ל"ח כח גברא רק הוי כגרמא וא"כ כיון דביטלו במזיד אסור רק משום קנסא וא"כ י"ל כיון דביטלו בידים א"כ בשעה שנתבטל עושה פעולת האיסור בידים אבל הכא בשעה שמניח את הבשר אצל האש עדן ליכא ריח רק אחר שנתחמם אצל האש אז מוליך הריח וזה הוי רק כגרמא ושוב בכה"ג לא קנסי:

ובאמת י"ל דהא דחייש לוי לריחא לכתחילה הוא מטעם אין מבטלין איסור לכתחילה ורק ש י"ל דא"נ דהא דאין מבטלין הוא רק מדרבנן א"כ בכה"ג שאינו עושה התערובות בידים רק בא ממילא בכח שני ליכא חשש רק שי"ל לשיטת הראב"ד דאסור לבטל מה"ת והטעם מחשש שמא יאכל בלי ביטול וכשיטת הלבוש מש"ה גם הכא אסור לבטל אך שי"ל דבר חדש דהא דחוששין שמא יאכל בלי ביטול זה הוא מדין ס' ד"ת מה"ת לחומרא כיון דחזינן דס' מה"ת לחומרא דצריכין לפרוש מס' שמא פוגע באיסור ד"ת מכ"ש דצריכין לעשות הרחקה שלא יבא לידי איסור ד"ת אף שהוא רק ס' שמא יאכל מ"מ צריכין לחוש לס' ג"כ וכמ"ש הב"י בסי' קפ"ג די"ל דתשמיש ביום ז' אסור מה"ת דבאיסור כרת דלשיטת הכ"מ לכ"ע ס' מה"ת לחומרא א"כ ה"ה דחוששין מה"ת שמא יבא לידי איסור א"כ לפמ"ש הגו"ר דבאיסור לה במכ"ע ל"א ס' מה"ת לחומרא וכיון דס' דידי' מה"ת לקולא א"כ שוב א"צ לחוש מס' שמא יאכל ושוב מותר לבטל מה"ת ורק עכ"פ מדרבנן אסיר לבטל ושוב י"ל בכה"ג דאינו עושה פעולת הביטול בידים ואינו בא מיד בכה"ג ל"ח גרמי רק גרמא וכמ"ש האחרונים דגם במלאכת שבת יש חילוק בין גרמי לגרמא ושוב בכה"ג לא גזרו וא"כ מיושב קושית התוס' דנהי דללוי אסור לכתחילה זה רק באיסור נבילה דהוי איסור לאו וס' מה"ת אסור א"כ שוב אסור לבטל מה"ת שמא יאכל בלי ביטול ואף כה"ג אסור לבטל אבל שם בשני פסחים דאיסור שלא למנויו הוי רק להבמכ"ע וא"כ ס' מותר מה"ת ושוב אף ביטול בידים אינו רק איד"ר ושוב יש חילוק בין עושה פעולת הביטול או בא אח"כ דהוי רק גרמא ושוב אף בכה"ג מותר לכתחילה ומיושב קושית התוס' בס"ד:

ועפ"ז דבאיסור עשה בוודאי דאין איסור לבטל מה"ת רק מדרבנן א"כ בח"ש פשיטא דליכא איסור לבטל מה"ת ומיושב דברי רש"י בהא דנקט ויליף לה מכל חלב. ולפ"ז א"ש דא"נ דעיקר דין דאסור לבטל שמא יאכל בלי ביטול א"כ זה וודאי דאין החשש שמא יאכל במזיד כמ"ש המפורשים ורק החשש שמא יאכל בשוגג א"כ לטעם הח"צ דאיסור ח"ש הוא מטעם אחשביה וידוע מ"ש הריטב"א בשם הרמ"ה דבשוגג ל"ש אחשבוה ומש"ה כ' הישי"ע דבח"ש בשוגג ליכא איסור כלל וא"כ שוב בח"ש מותר לבטל א"נ דעיקר החשש שמא אתי למיכל מיני' והכא בשוגג לא יהי' שום איסור בח"ש אך כבר נודע דברי הרדב"ז דבחלב אף ח"ש עי"ת נמי אסור מה"ת דהכא שיש קרא מיותר א"צ לומר מטעם אחשבוה וא"כ שוב יש לחוש שמא אתי למיכל מיני' וא"ש דברי רש"י בס"ד:

יג) עוד י"ל בישוב דברי רש"י הנ"ל דכבר כ' הפמ"ג דאיסור דח"ש הוא מדין סייג שמא יאכל בכא"פ עוד ח"ז ומש"ה כ' המאירי דבנשבע שלא יאכל ח"ש חל שבועה ול"ח מושבע ועומד דבנשבע שלא יאכל גילה בדעתו שאין רצונו לאכול שוב ליכא איסור וא"כ י"ל באם מערב ח"ש איסור ומבטלו א"כ חזינן דאדרבה אין רצונו לאוכלו בלי ביטול א"כ שוב ל"ש החשש שמא יאכל בכא"פ עוד ח"ז דהא גם זה ח"ז אינו אוכלו בלי ביטול ושוב הח"ש אינו איסור כלל ול"ש לומר אין מבטלין אך בחלב שיש קרא מיותר א"כ הוי הח"ש עצם איסור ושוב שייך החשש דאין מבטלין וא"ש דברי רש"י ז"ל בס"ד:

ועפ"ז א"ש הא דקאמר בש"ס לא תזלזל בשיעורא דרבנן וכי לא ידע דח"ש אסור מה"ת אך בתחילה הי' סובר דאין חילוק בין ח"ש חלב לשאר ח"ש כמ"ש בתוס' יומא דע"ד דבאמת מחלב ילפינן לכה"ת ועיי"ש בר"נ וכיון דבכה"ת ח"ש אינו עצם איסור ה"ה בחלב א"כ בשוגג לירא איסור בח"ש חלב וא"נ דאיד"ר מותר לבטל והטעם דבאיד"ר ליכא איסור בשוגג א"כ ה"ה בח"ש יהי' מותר לבטל וע"כ דגם איד"ר אסור לבטל והא דקאמר ועוד ס"ל דיש חילוק בין ח"ש חלב לבעלמא וא"ש מה שדייקו התוס' ביצה ד"ד דגם איד"ר אסור לבטל מש"ס הלז וקשה הא הכא באמת הוי לי' איסור ד"ת וכבר הרגיש בזה הצל"ח:

אך עפ"ז א"ש דהתוס' סמכו אסוגיא דיומא דפריך לר"ל מכל חלב מכלל דר"י ס"ל דכה"ת נלמוד מחלב וא"כ אין חילוק בין ח"ש חלב לבעלמא וא"כ בכולהו הוי הטעם משום אחשבוה או מחשש שמא יאכל בכא"פ וא"כ בכה"ג שאינו אוכלו רק ע"י ביטול א"כ ליכא חשש שמא יאכל בכא"פ ושוב ליכא איסור ד"ת ומדחזינן דאפ"ה אסור נשמע דגם איד"ר אסור לבטל ואיד"ר יש בח"ש אף בלי הטעס דאחשביה ובלי הטעם דח"ל כמו לר"ל כמ"ש בדג"מ סי' תמ"ב ובזה א"ש נמי מה דלשיטת התוס' ללוי שרי אף לכתחילה וכ' המהרש"א דהא דנקט לשון דיעבד להודיעך כח רב דאסור והקשו דלינקוט רבותא דלוי דכח דהיתרא עדיף ועפ"ז א"ש דכיון דעכ"פ נשמע דלוי מתיר בדיעבד רק דניחוש שמא אוסר לכתחילה דהייינו דיש משהו ויש איסור לבטל לכתחילה וא"כ כיון דלשיטת רוב הפוסקים הך דאין מבטלין הוא רק מדרבנן שיב הוי לי' סד"ר וא"כ אף אי לא ישמיענו בפירוש דמותר לכתחילה מ"מ מס' נתיר אף לכתחילה דהו לי' סד"ר וכמ"ש הצל"ח ביצה ד"ב דבדרבנן ל"צ להשמיענו כחא דהיתרא וז"ב בס"ד:

אך באמת הקשו על המרדכי דהא גם בשיעור שלם בליכא ס' לא משכחת שיאכל האיסור כא"פ אפ"ה אסור לבטלו וע' בח"ס סי' פ"ה שכ' דבשיעור שלם שהי' בפ"א שם איסור עליו בעצם אז אף כשבא לתערובות ועתה א"א לבוא לידי צירוף אפ"ה פשיטא דאסור ורק בח"ש הי' הו"א דכיון דגם קודם התערובות לא הי' עליו רק איסור ד"ה מטעם דח"ל וכיון שנתערב נימא דאמ"ל שלא הי' עומד צירוף ושוב ממילא לא חל עליו איסור קמ"ל דגם בזה ח"ש אסור מה"ת ובאמת בזה דעת הרדב"ז דרק בחלב אסור בכה"ג וע' בספר מחנה לוי אבל בשאר איסורין אמ"ל שלא הי' עומד לצירוף ומעולם לא חל עליו איסור ד"ת וי"ל עוד לשיטת המאירי דאיסור דח"ש הוא מטעם סייג שמא יאכל בכא"פ עוד ח"ז ושוב היכי שא"א לבוא לידי צירוף שוב אמ"ל דלא הי' בו איסור ד"ת אבל בהי' בו שיעור קודם התערובות וחל עליו איסור עצמו אף דע"י התערובות א"א לבוא לידי צירוף מלקות מ"מ עכ"פ איסור תורה שיש בו בעצם לא פקע ודוקא במבשא"מ לשיטת הרמב"ם דטע"כ לאו ד"ת אז בליכא בהתערובות כבכא"פ אף איסור ד"ת ליכא דבטל מה"ת אבל במב"מ דל"ב אף דהיתר לא נעשה איסור אבל כיון דהאיסור ל"ב שוב שפיר לא פקע איסורו וע' בחוו"ד סי' ק"ד שכ' דהיכי דהאיסור נעשה היתר וההיתר לא נעשה איסור אז בעי שיעור ללקות דח"ש עי"ת מותר אבל הכא דבגוף האיסור יש כזית נהי דהשתא א"א לבוא לידי צירוף מ"מ שם גוף האיסור לא פקע ובפרט דגם ח"ש עי"ת אסור לדעת הרא"ש וע' במהרש"א פסחים דמ"ד וז"ב:

ומה שהעיר כת"ה די"ל היכי שאיסור נבלע בה בהיתר א"מ ורק היתר נבלע אח"כ בהיתר אחר שהוא מינו ונרצה לומר דכיון דעכ"פ ההיתר נאסר משום דנרגש בו טעם האיסור שוב יוכל לאסור אח"כ ההיתר משום מב"מ לשיטת הסוברים דהנאסר יוכל לאסור יותר מהאוסר ורצה לומר לשיטת החוו"ד דבמקום דהיוצא מותר טע"כ מותר דלא חמיר מהיוצא וא"כ לפמ"ש הה"מ דבאיסור עשה היוצא מותר וא"כ י"ל כיון דטע"כ הוא רק בעשה וא"כ כיון דגוף האיסור חשיב מבשא"מ רק דההיתר יאסור משום מב"מ כיון דההיתר גופא לא נאסר רק באיסור עשה א"כ היוצא ממנו מותר ושוב ל"א טע"כ בזה עכת"ד הנה בגוף הסברא כבר העיר בזה בשו"ת בי"צ די"ל דנ"ט בנ"ט מותר מה"ת משום דחשיב יוצא מאיסור עשה:

אך באמת לענ"ד ז"א דבשלמא באם גוף האיסור הוא רק איסור עלה כמו בבשר אדם בזה היוצא ממנו מותר אבל הכא דגוף האיסור הוא בלאו אף דמחמת הטעם ליכא רק עשה מ"מ כיון דגוף האיסור הוא איסור לאו שוב היוצא ממנו אסור ושוב טעם יוכל לאסור מה"ת:

נחזור לנידון שאלתינו בגוף הדין בנוב"י סי' ל"ב וס' ל"ז אוסר שכ' שם דשיטת הראבי"ה ל"ח לס' והראי' דגם באיד"ר בשמן אוסרין עד ס' וא"נ דלשיטת הראבי"ה מחשיב לס' א"כ נימא באיד"ר הוי ס' להקל וע"כ דזה ל"ח בגדר ס' דשיטת רוב הפוסקים דבשמן אוסר עד ס' והגם שי"ל דלענין צירוף ס"ס מהני ס"ס אף כש"ס א' רוב נוטה לאיסור כמ"ש בתוס' נדה די"ט ואף שמתוס' כתובות ד"ט משמע להיפך וע' בריב"ש ופני' וש"ש ובס"ט סי' קפ"ז וע' בנוב"י סי' קי"ח שכ' דבצירוף חזקה להיתר מהני ס"ס אף כש"ס א' רוב נוטה לאיסור וא"כ י"ל הכא באמת חשיב חזקה להיתר ומש"ה דעת המהרמ"ל דבמים במוח ס' מקיפו מותר אך הש"ך בסי נ' כ' די"ל דבנולד ריעותא מחיים ל"מ חזקה וגם נודע מ"ש בתב"ש דכיון דליכא חזקה בתולדה לענין מים במוח רק חזקה דאתיא מכח רובא וכיון דנולד רעותא יצא מרובו אבל עכ"פ חשיב חזקה דאתיא מכח רובא ושוב מהני ס"ס אף כשרוב נוטה לאיסור א"כ שפיר י"ל דמצטרף לס"ס אך באמת י"ל כמ"ש הח"ס דהוי ס"ס דסתרו אהדדי דאם יהי' ס' ניקיל אף בלי קליפה דנימא כשיטת הסוברים דבשמן מועיל ס' אף בני קליפה וס"ס דסתרי ל"ח ס"ס כמ"ש בתוס' ב"ק די"א ותוס' נדה דכ"ז:

אך באמת לשיטת הרשב"א דאף בשמן בעי קליפה לא מצד ס' רק שכן הדין נותן דבמקום שנגע יש לי פעפוע יותר א"כ שוב א"א להקל בלי קליפה וא"כ ל"ח ס"ס דסתרו ובאמת עפמ"ש דמש"ה לא מצרפין סברת הראבי"ה לס"ס או לסד"ר משום דהוי תרתי דסתרו כתבתי במק"א לענין בשר עוף בחמאה ע"י טיגון דהוי תרי דרבנן א"כ מקילין היכי שיש ס' אף בלי נטילה דכבר נודע דברי הפרישה דבתרי דרבנן אף בתרתי דסתרו מותר וכמ"ש בפמ"ג סי' שצ"ד:

נחזור לדינא יש מקום להקל כדעת השבו"י והפמ"ג הסכים כן ובאמת נראה דגם הח"ס מסכים לזה וכת"ה כ' דבח"ס משמע דאינו מקיל רק מחמת שהוא מב"מ באמת בח"ס לא משמע כן דפוסק לגמרי כהשבו"י והא דמביא הפלפול לענין אי בשר עוף חשיב מב"מ הביא רק פלפול בדברי השואל אבל באמת עיקר ההיתר שלו מטעם ס"ס אך יען שבנוב"י משמע דבמבשא"מ לא מקיל וגם הלב"ש בח"ד פוסק ג"כ דרק במב"מ יש להקל מהטעם שי"ל דהוי סד"ר ובלא נודע מותר בה"מ אז מצרפין גם שיטת הראבי"ה אבל במבשא"מ מחמיר וכ' שם כשיטת הסוברים דבמליחה ל"א סליק א"כ באמת קשה להקל נגד דעת הנוב"י והלב"ש והחוו"ד ובעיקרי הד"ט מביא שיטת כמ"פ כמו הנוב"י עכ"ז אף דבנוב"י משמע דאווזא עם עופות חשיב מבשא"מ עכ"ז בפמ"ג מסופק בזה א"כ יש כמה ס' לענין ד"ת שמא חשיב מב"מ ובטל ברוב ושמא מים במוח כשר דמוח מקיפו ושמא מליחה בקליפה ואף דגם במב"מ בעי ס' מדרבנן שוב סגי בשני הס' דשמא מוח מקיפו ושמא כדעת הראבי"ה ע"כ אם באמת הוא הפס"מ יש לסמוך על השבו"י והפמ"ג יח"ס שמסכימים לדבריו ואף שדעת התדב"א דבשר כבש עם עוף חשיב מבא"מ מ"מ דעת כמ"פ דבמים בראש וס' מוח מקיפו כשר א"כ יש לצרף עכ"פ לס"ס וההיתר מטעם דקליפה לא הוי רק מדרבנן ע' ברש"י חולין ד"ח ע"ב ובספר בינת אדם וע' בהג"ה יד שאול יו"ד סי' כ"ב שפלפל בזה וקשה לסמוך ע"ז והרבה יש לדבר בזה:

בעה"ח ג' פרשת שמות שנתרנ"ו ראדאמישלא והנני ידידוש"ת

תוכן העניינים

מהרש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה