אור ברסלב
מהרש חלק ב סימן יא

מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל

סימן יא

סימן י

לכבוד ש"ב הרב חריף עצום ובקי נפלא חו"ש וכו' כש"ת ה"ר יצחק ענגעל שיחי' ז"ל מק' טארני יצ"ו

בדבר קושיתך בש"ס יומא דפ"ג דקאמר הא דרבה תנאי הוא דתניא מי שנשכו נחש וגוזזין לו את הכרישין נמאכילין אותו וא"צ לעשר ראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר וכו' כי קאמר רבי במעשר ירק דרבנן אבל בעציץ שאינו נקוב מודה ע"כ סוגית הש"ס והקשה ע"ז עפ"י המבואר בש"ס פסחים דל"ג דאין תורמין מחמץ משום דכתיב תתן לו וכ' התוס' דלמ"ד חמץ אסור בהנאה פשיטא דל"מ תרומה משום דכתיב תתן ובדבר שאסור בהנאה ל"ש בי' נתינה משום דלא יהיב לי' מידי דאסור בהנאה וא"כ תיקשי הכא דכרישין הם מוקצה שנגזזו בשבת א"כ לרבה דס"ל מוקצה ד"ת א"כ לפמ"ש הפמ"ג בפתיחם להל' יו"ט די"ל דלמ"ד מוקצה ד"ת מוקצה אסור בהנאה וא"כ לא יועיל ההפרשה דהא לא יהיב לי' מידי שאסור בהנאה עכת"ק:

א) והנה בסברת התוס' הנ"ל י"ל ל"מ לפמ"ש בשו"ת נוב"י מה"ת או"ח סי' ר"א דנהי דחטה אחת פוטרת את הכרי מ"מ זה רק להפקיע איסור טבל אבל לקיים מצוה מן המובחר בעי שו"פ וכמ"ש בתוס' רי"ד הובא במל"מ פ"ו מהל' מ"ע דלמצוה מהמובחר בעי כזית או שו"פ א"כ שפיר ל"מ נתינה בדבר שאסור בהנאה דהא לא שוה פרוטה ואף לשי' התוס' בכמה מקומות דמצינו נתינה אף בפחות משו"פ מ"מ י"ל דבאיסורי הנאה בוודאי ל"מ דפחות משו"פ נהי דל"ח הנאה וכסף לענין קידושין אבל עכ"פ שייך זכות בגוה אבל בא"ה דלא שוה מידי וחשיב הפקר כמ"ש הרשב"א והר"ן נדרים דפ"ה א"כ ל"ח נתינה א"כ ל"ח כלל של כהן ואף דבגט קיי"ל כתבו על א"ה כשר שם ל"צ כלל תורת זכיה רק נתינה לחוד כמ"ש בקצה"ח סי' ר' בהא דמהני גיטה וחצירה באין כאחד משום דל"צ תורת זכיה ומש"ה חידש בא"מ סי' ל"ה דש"ש שכתבו של"ש דפסול דכיון דבעי זכיה שוב ל"א גיטו וידו באין כאחד עיי"ש. אבל הכא דבעי עכ"פ שיהי' להכהן זכות בגוה שוב ל"מ בא"ה ונודע מ"ש הריטב"א דמש"ה א"י לקדש בא"ה אף דאפרן מותר מ"מ ל"ח יהיב לה מידי דהאפר חשיב של הפקר והרשב"א כ' דהאפר חשיב דשלב"ל וע' תוס' פסחים ד"ה שהקשו דהא אפשר להנות מגחלתו וכ' הא"מ בתשובה סי' ב' עפמ"ש הרשב"א דהאפר חשיב פנים חדשות:

אך באמת לכאורה כל קושיתו לק"מ די"ל דרק בא"ה שאין להם היתר אז שפיר ל"ח של כהן דא"ה כזה אין להבעלים שוב זכות בו אבל הכא דאחר שבת יופקע א"ה שוב יהי' לו קנין בהדבר י"ל דאף בשבת ל"ח של הפקר כיון דאחר השבת יהי' לו היתר שוב א"ה כזו ל"ח הפקר אף בשעת איסורו דעכ"פ שום אדם א"א לזכות בגוה בשעת איסורו ואח"ז איסורו יחזור ממילא לרשות בעלים וע' במג"א סי' רמ"ו דהפקר ליום שבת שום אדם לא יוכל לזכות בו וע' במג"א סי' תמ"ח ורק בחמץ י"ל דקאי למ"ד חמץ שעה"פ. אסור אך באמת מוכח שם דגם למ"ד חמץ שעה"פ מותר אפ"ה ל"מ ההפרשה אך באמת י"ל שאני חמץ דיש איסור ב"י וממילא ע"כ לא יוכל לשהותו עד לאחה"פ ומש"ה ל"ח איסור שיש לו היתר נהי דאם יעבור ע"ז וישהה עד לאחה"פ יהי' שלו מ"מ כיון דרצון התורה שלא ישהה אותו א"כ חשיב של הפקר כמ"ש בתוס' ביצה די"ב דבמבשל איסור נהי דרצונו לעבור מ"מ ל"ח א"נ רק צורך קצת מיקרי ועיי"ש במהרמ"ל. והראי' שכ' המפורשים דלר"ש עשה דתשביתו אינו חידוש דאי הי' מותר לשהותו שוב הי' חשיב גל"מ ושוב הי' מיקרי שלו אבל עכ"פ כיון דיש עשה דתשביתו שוב ל"ח גל"מ ושוב ב"י חידוש הוא וע' בשא"ר סו' ע"ז ובס' ב"ט א"כ שם כיון דצריכין לבערו מן העולם בכה"ג שייך לומר כמ"ש ובפרט לר"ש כיון דבעי שריפה אמרי' כשרוף דמי ע' באה"ע סי' קכ"ד אבל הכא כיון דמותר לשהותו י"ל דגם בשעת איסורו יש לו בו קנין וחשיב נתינה ובפר שי"ל דכיין דעכ"פ יהי' לו קנין אחר השבת שפיר מעיל ההפרשה וביותר י"ל דאף א"נ דבעי שיהי' תיכף להכהן קנין בהדבר ונימא דגם איסור שיש לו היתר אפ"ה בשעת איסורו חשיב של הפקר אפ"ה י"ל כ"ז למ"ד דהגל"מ לאו כממון דמי אבל למ"ד כממון דמי א"כ חזינן דלכ"מ חשיב שלו א"כ מכ"ש בא"ה כזו דודאי יהי' לו היתר אח"ז ומותר לשהותו אז בוודאי דחשיב שלו אף בשעת איסורו א"כ הכא לראב"ש דמפורש שבועות דל"ב דס"ל משביע ע"א חייב והטעם דס"ל דהגל"מ כממון דמי א"כ בוודאי דמועיל ההפרשה אך לפ"ז תיקשי מהיכי נלמוד דרבי ס"ל דלא כרבה דילמא הטעם דלא יועיל ההפרשה משום דס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי א"כ ממילא דחשיב הדבר של הפקר ולא יועיל ההפרשה וראב"ש לשיטתו דס"ל דהגל"מ כממון דמי וא"כ חשיב הדבר קנינו של כה ומש"ה ס"ל דלא יאכל עד שיעשר ועכצ"ל כסברא הנ"ל דאף מאן דלא ס"ל דהגל"מ כממון דמי מ"מ כ"ז דוקא היכי דבאמת הדבר אינו שלו כמי הקדש שקיבל אחריות או חמץ של עכו"ם שקע"א אז לר"ש חשיב עי"ז כאלו יש לו קנין בגוף החפץ ולרבנן ל"ח קנינו אבל הכא דבאמת הדבר שלו רק ע"י א"ה מפקע מרשותי' שפיר אמרי' דהיכי שסופו לחזור לרשותו ממילא ורק היום גורם אז אף בשעת איסורו ל"ח של הפקר וכמ"ש בתוס' יבמות דפ"ט דהיכי שסופו לחזור לרשותו ל"א הפבד"ה ה"ה הכא אין לומר דחשיב הפקר כיון דבטח יחזור לרשותו ומחו"ז לאו כמחוסר מעשה דמי ע' ש"ס נדרים דפ"ט ובר"ן שם לענין אין מתירין את הנדר עד שלא חל ולענין דשלב"ל במלמ"ל וע' שו"ת נוב"י מה"ת אה"ע סי' נ"ד שהאריך בזה ועיין באעו"ז ובברכת אברהם שכ' דלר"ש ב"י אינו חידוש לפי שעומד להנות מגחלתו ועי"ז מועיל אפי' לאח"ז איסורו דל"ח של הפקר והשתא התם דגוף הדבר מעולם לא יהי' לו שעת היתר דהא צריך לשורפו אפ"ה כיון שיוכל לצמוח לו הנאה מגחלתו שוב ל"ח של הפקר מכ"ש הכא דוודאי יהנה מגוף הדבר בוודאי דל"ח של הפקר ושפיר מועיל ההפרשה וז"ב ונכון. ומ"ש כת"ה בשם ח"א שכ' לתרץ דמיירי במפריש מכרישין אחרים שלא נגזזו בשבת ורק כ"ז אי מיירי באפשר בחולין אבל א"נ דמיירי בא"א בחולין א"כ ע"כ יהי' צריך להפריש מיני' ובי' ושוב לא יועיל ההפרשה ומיושב קושית המהרש"א ודחות דבריו דהא א"נ דמיירי בא"א בחולין ולא פליגי בדרבה א"כ שוב לא ס"ל דמוקצה ד"ת וא"כ אינו אסור בהנאה ושוב יועיל ההפרשה מיני' ובי' עכת"ד. באמת לא אבין דבריו מ"ש דאי מיירי בא"א בחולין א"כ ע"כ לא משכחת הפרשה רק מיני' ובי' לענ"ד י"ל דכמו לפי"מ דמוקמי באפשר בחולין היינו שיש ג' זיתים כרישין שנגזזו היום וח"ז כרישין שנגזזו קודם שבת והחולה סגי לו בשני זתים וא"כ מפרישין הח"ז מאתמול לתרומה והג' זתים נשארו חולין ולהחולה סגי בשני זתים מהג' ה"ה א"נ דמיירי בא"א בחולין היינו ביש לי ג' זתים שנגזזו היום ויש לו עוד זית א' מאתמול וצריך ד' זתים דאז לת"ק אין מפרישין ומאכילין אותו כל ד' זתים טבל ולב"ת מפרישין מזית של אתמול ויש ח"ז תרומה שאינו מוקצה ואוכל החולין עם הח"ז תרומה וא"כ שפיר משכחת הפרשה ממקום אחר אבל האמת יורה דרכו דגם הפרשה מיני' ובי' מועיל מטעם שכתבתי לעיל וז"ב:

ב) ובעיקר פלוגתת ת"ק וב"ת נלע"ד דפליגי בסברת רש"י ותוס' יבמות דפ"ו. והנה נודע מחלוקת הרמ"א והט"ז בסי' קכ"ז אי ניקור הגיד מיקרי איתחזק איסורא דהא האיסור גופא לא ישוב להיות היתר ועל ההיתר גופא מעולם לא נקרא שם איסור ורק הוי כמפריד איסור וע' בש"ש שהאריך בזה ובט"ג גיטין ד"ב ועיי"ש בהג"ה אמ"ב וכעין זה כ' בתוס' פסחים דכ"ה לענין ערלה דהוי לא הי"ל שעה"כ עיי"ש וע' תוס' יבמות דפ"ב דבשתי קופות ל"ש לאוקמי אחזקת היתר וע' בר"ש פ"ז מתרומות ובמג"ש פסחים ד"ט א"כ י"ל א"נ דאיסור טבל הוא מפאת תרומה המעורב בו אבל אינו איסור תורה עצמו א"כ ל"ש לומר דהוי קיל משום דחזי לתקוני דהא באמת האיסור שבו א"א להיות היתר ושאר התבואה מבלעדי התרומה גם קודם הפרשה לא הי' עליו שם איסור א"כ אדרבה י"ל דקודם הפרשה חמיר כיון דאז כח התרומה שבתוכו אסור אף לכהנים א"כ עדיף טפי להאכילו אחר הפרשה דאז יש בו קולא מצד דמותר לכהנים א"כ עכ"פ קיל איסורו גם לגבי זרים אבל א"נ דאיסור טבל הוי עצם איסור א"כ שפיר אחר הפרשה שב האיסור להיות היתר ושפיר י"ל דטבל קיל כיון דאיסור זה אפשר להפקיע ע"י הפרשה דקודם הפרשה הי' על התבואה בעצם שם איסור א"כ י"ל דב"ת ס"ל כשי' רש"י דאיסור טבל משום תרומה דפתיך בי' א"כ ל"ש לומר דחזי לתקוני דהא איסור תרומה שבתוך החיטין א"א להיות היתר א"כ שוב עדיף טפי להאכילו תרומה אחר הפרשה דאז מותר עכ"פ לכהנים א"כ גם לגבי זר הוקל איסורו ולת"ק הוא. איסור עצמי א"כ שפיר נהי דאיסור זה חמיר מצד א' שאסור אף לכהנים מ"מ עכ"פ קיל לפי שאפשר לאיסור זה לחזור להיתר דקודם הפרשה הוי כולו איסור ואחר הפרשה נפקע איסורו. א"כ יצא דלדידן דס"ל כת"ק דטבל הוא איסור עצמו מש"ה חשיב קיל לפי שאיסור זה ישוב להיות היתר וז"ב ונכון:

ג) והנה עפ"ז י"ל בהא דפריך בשבת פשיטא טילטול בעלמא הוא והקשו המפורשים דהא הפרשת תרומה אסור משום מתקן ונהי שי"ל דלגבי חולה דבלא"ה מותר לאכול ל"ש מתקן מ"מ לפמ"ש המפורשים לחדש דמש"ה בכלי שנטמא באה"ט חשיב תיקון אף דחזי להשתמש בדברים טמאים והטעם דנהי דל"ח תיקון מצד הגברא מ"מ חשיב תיקון מצד הכלי דנפקע ממנו שם טומאה וא"כ הכא בטבל ד"ת נהי דל"ח תיקון מצד הגברא מ"מ עכ"פ חשיב תיקון מצד החפץ דהא כל איסורין הם דחוין אצל פק"נ וא"כ עדן חשיב שם איסור וע"י הפרשה נפקע שם איסור ורק שי"ל דזה תלוי באמת בפלוגתא זו דאי איסור טבל הוא איסור עצמי א"כ ע"י הפרשה נפקע שם איסור מהחיטין גופא ושפיר חשיב תיקון מצד החפץ א"כ גם לגבי חולה חשיב תיקון אבל א"נ דהוי רק מצד תרומה דפתיך בי' א"כ זה שהוא איסור ישאר באיסורו גם אחר הפרשה ורק הוי כמפריד ושאר החיטין לא הי' מעולם שם איסור עליהם א"כ ל"ח תיקון רק מצד הגברא וא"כ בחולה דמותר לאכול ממנו שוב ל"ח מתקן. יצא דא"נ כשי' רשי' הי' מיושב קושית הכפ"ת. אך לפמ"ש דלת"ק הוי איסור עצמי א"כ שוב תיקשי דחשיב מתקן מצד החפץ לס"ד דלא ידע דמיירי בעציץ שאינו נקוב ובד"ת חשיב שם איסור על החפץ והנה עפ"ז יש להעיר בהא דנקט רש"י ריש גיטין דטבל חשיב איתחזק וכמפורש בש"ס יבמות דפ"ח דהטעם משום דבידו לתקוני הא י"ל דזה ל"ח איתחזק דהוי רק כמו ניקור הגיד דאומר שהפריד האיסור מן ההיתר וכמ"ש רש"י שם דלא איתחזק בהאי חתיכה גופא וכ' המפורשים דקאי בשי' הרמ"א וא"כ הכא דעיקר איסורו מצד תערובות תרומה א"כ לא אמר שנעשה מאיסור היתר אך לפמ"ש דלת"ק טבל הוי איסור עצמי וא"כ שוב חשיב איתחזק ועכצ"ל משום דבידו עכ"פ יש ראי' לסברא הנ"ל דאיסור טבל הוי איסור עצמי ורק י"ל ע"י איסור תרומה שבו חל איסור על כל התבואה והוי איסור עצמי ואחר הפרשה נפקע שם האיסור והוי כעין שכ' הש"ך ביו"ד סי' ק"ה דבב"ח דבעודן בתערובתן חל שם איסור עצמי ואם נסחט החלב שוב נשאר היתר ומש"ה א"ש מה דבב"ח חשיב הי"ל שעה"כ אף לסברת תוס' פסחים הנ"ל לענין ערלה משום דבב"ח אם יופרד האיסור יהי' כולו היתר ועיי"ש רש"י וז"ב בס"ד:

ד) והנה כת"ה הביא שי' התוס' בכורות די"ב אהא דבעי הש"ס לפטור עיסת שביעית מחלה משום דכתיב לאכלה ולא לשריפה והאי אילו מיטמא מטמא בת שריפה הוא וכ' התוס' ואע"ג דיוכל להפריש מעיסה אחרת שאינו של שביעית מ"מ האי לאו בת חלה הוא ולא מצי לאפרושי מגופה הוי כמו מחיוב על הפטור וה"ה הכא כיון דלא מצי לאפרושי מגופה משום דאסור בהנאה שוב ל"מ הפרשת כרישין אחרים:

והנה באמת עיי"ש בריט"א שהעיר הא אף לשי' הרמב"ן דיש עשה לאכלה ולא לשריפה מ"מ עיקר מ"ע זו הוא רק בכזית אבל הכא אפשר להפריש חלה פחות מזית ובזה ליכא עשה. ולענ"ד לק"מ דדוקא במידי דכתיב אכילה לציווי כמו בערב תאכלו מצות דכוונת התורה שיאכל מצה זו אז קפידת התורה דוקא במידי דנקרא אכילה ובפחות מכזית י"ל דאינו מקיים אף קצת מצוה כנודע וה"ה בענין התלוי במניעה היינו שהקפידה התורה שלא לאכול נבילה בזה ג"כ לר"ל המניעה רק בכזית אבל הכא דהאיסור הוא לאו בענין אכילה דאז נהי דכתיב ואכלת היינו הציווי הוא במידי דמיקרי אכילה אבל המניעה הוא אף במידי דלא מיקרי אכילה כיון דהמניעה הוא דבר שנא מענין אכילה וע' בפמ"ג בפתיחה לה"ש שכ' דא"נ דנבילה יש עליו עשה וזבחת אז יש העשה אף בכ"ש נהי דכתיב ואכלת מ"מ לא קאי ואכלת על המניעה ה"ה הכא. וביותר ביאור י"ל דכבר נסתפקו המפורשים לענין לאו דבל תותירו אי עובר בכ"ש אי נאמר דבכל דבר היכי דלא נתפרש בו שיעור הלכה בכזית או להיפוך ותלוי בהא דמצינו בש"ס חולין דר"ג דבמידי דחידוש אינו מצטרף בכא"פ ובש"ס זבחים ד"ע משמע להיפך וע' במנ"ח שהאריך בזה ובח"ס כ' דא"נ סתם אכילה בכ"ש א"כ במידי דחידש הדרינן לסברא החיצונה דע"כפ מצטרף אף ביותר מכא"פ אבל א"נ דסתם אכילה בכזית א"כ במידי דחידוש ל"א הלכה דמצטרף בכא"פ ויצא דלמ"ד סתם אכילה בכ"ש א"כ הלכה הוא בכ"מ דבעי כזית אבל אי סתם אכילה בכזית א"כ במידי דאזהרה הוא שלא בענין אכילה יש איסור בכ"ש וא"כ יש לומר דש"ס דבכורות קאי בשיטה זו וז"ב:

ה) עוד הקשה שם לשי' הסוברים דבפחות מכביצה אף טומאת עצמן אין בהם א"כ ל"ש אי מיטמא דהא יוכל להפריש פחות מכביצה דאינו מקבל טומאה והנלע"ד עפ"י המפורש בש"ס נדה ד"ו ובע"ז דנ"ו נולד לה ס' טומאה עד שלא גילגלה תעשה בטומאה משגילגלה תעשה בטהרה והטעם דקודם גילגול עדן לא פתיך בי' חלה ומותר לטמאתה אבל משגילגלה תיכף חל עליו חיוב חלה ויש בתוכן קדושת חלה ואסור לטמאתה. וא"כ פשיטא דאם אחר הגילגול נטמאה טומאת ודאי דאז אם יפרוש אח"כ החלה בוודאי יהי' בעי שריפה וא"כ נודע דנהי דבפחות מכביצה אין מקב"ט מ"מ אם בשעת קבלת טומאה הי' בכביצה נהי שנשבר אח"כ מ"מ לא פרח טומאה אף בפחות מכביצה כמ"ש בתוס' פסחים דל"ד משם הת"כ אי אתה שובר אוכלין לטהרתן והמלמ"ל פכ"ג מכלים כ' זאת מסברא דנפשי' דאף דבגד שנפחת מג' על ג' פקע טומאתו מ"מ באוכלין לא דנשאר עליו שם אוכל והקשה ע"ז מהא דתורמוסין שם לפי"מ דמפרש שם בה"ל טומאת אוכלין דמיירי שהי' מקודם כביצה ואפ"ה בשעה שצמקו פקע טומאתו ורק אח"כ שתפח חזרה טומאתו ולפלא על המ"ל שלא העיר מדברי התוס' הנ"ל וע' בשעה"מ ה"ל ברכות א"כ עכ"פ אם אירע טומאה עד שלא הופרש ואחר הגילגול דאז כבר יש בו קדושת חלה למ"ד חולין הטבולין לחלה כחלה דמי וא"כ שוב אח"כ אם יפריש פחות מכביצה מ"מ לא יופקע טומאתו וז"ב בס"ד ולק"מ:

נחזור לדבריו דזה טעות לדמות הך לשם דבשלמא שם א"ש כיון דבאמת קיי"ל דתיכף משגילגל אסור לגרום לה טומאה והטעם דפתיך בי' חלה וע"כ דבכל עיסה ועיסה יש בה כח החלה ונהי דמהני הפרשה ממק"א זה הוי כמו פדיון דמחליף עם הכהן וגזרה התורה דפקעה קדושה זו ע"י שנותן לכהן דבר וא"כ שפיר כ' התוס' דהכא אם יזדמן לה טומאה קודם ההפרשה, ואחר הגילגול דאז עכ"פ יצטרך לשרפה וא"כ ע"כ לא חייבה התורה עיסה זו בחלה להפריש מגופה וכיון דע"כ אסור להפריש מגופה וע"כ דאין בו קדושת חלה כלל א"כ שפיר אם יפרוש ממק"א הוי מחיוב על הפטור. אבל הכא דבעצם אפשר להפריש מגופה ונהי דבמקרה נזדמן שא"א להפריש היום משום איסור מוקצה דמעכב אבל עכ"פ כח התרומה מעורב בו ושפיר מועיל תפרשה ממק"ע וז"ב אף לפי"מ דמסיק בש"ס פסחים דבחמץ ל"מ הפרשה משום דכתיב תתן לו או משוה דבעי ראשית ששרים ניכרים אפ"פ יועיל הפרשה ממק"א לענין שיופקע עכ"פ איסור טבל ומכ"ש דאם יאכל בלי הפרשה יהי' חייב משום טבל אף דלא משכחת הפרשה מגופה וא"כ לסברת התוס' ל"מ שום הפרשה ממק"א ושוב לא יהי' איסור טבל כלל ובפי' מפורש בש"ס דבטבל שנתחמץ יש איסור טבל ורק אי חל איסור חמץ בזה פליגי ר"ש ורבנן ובנתחמץ במועד בוודאי לא דל"ח כולל כמ"ש הגרעק"א ובטעה"מ עיי"ש אבל עכ"פ יש איסור טבל וע"כ דכיון דרק במקרה נזדמן של"מ כעת הפרשה מגופה אבל עכ"פ מועיל הפרשה ממק"א ולא פקע איסור טבל וז"ב:

ו) ובאמת יש להעיר מתוס' נדה ד"ו שכ' דאף אם לא נולד ס' טומאה שנוהג בחולין אפ"ה ל"ש הפסד כהן לפי שיוכל להפריש ממק"א וחזינן דאף דל"מ הפרשה מגופה דהא אינו ראוי לאכילה אפ"ה מהני הפרשה ממק"א ואדרבה בהא שכ' התוס' דשם מש"ה אין בוצרין עם הבוצר בטומאה משום הפסד כהן אדרבה י"ל שם לפי שעכ"פ בדיעבד יועיל אם יפרישו קודם שיקפה א"כ נהי דעדן לא נקרא משמרת תרומתי כמ"ש בתוספתא עכ"פ חשיב כהי' לו שעה"כ לתרומה ושוב יותר להפריש אף אם יוטמא דבכה"ג דהי"ל שעה"כ לא איכפת לן בהא דלו ולא לאורו וא"כ כיון דאפשר להפריש מיני' ובי' שוב מועיל הפרשה ממק"א וליכא בזה הפסד כהן אבל הכא קודם הגילגול לא יועיל קריאת חלה אף בדיעבד ושוב הוי לא הי"ל שעה"כ ושוב לא יועיל ההפרשה מיני' ובי' משום תתן לו והיכי שא"א להפריש מיני' ובי' גם הפרשה ממק"א ל"מ ושוב חשיב הפסד כהן ואף שי"ל דגם קודם הגילגול חשיב הי"ל שעה"כ לחלה דנהי דל"מ הפרשת חלה בעודו קמח מ"מ עכ"פ יוכל להפריש עכשיו חלה ממק"א ולומר עיסה זו יהי' חלה ע"ז לכשילוש ול"ח דשלב"ל משום דבידו ללוש כמ"ש בתוס' נזיר די"ב ושוב חשיב הי"ל שעה"כ לחלה ויועיל ההפרשה אף לאחר שיוטמא ושוב כיון דאפשר להפריש מיני' ובי' יועיל הפרשה ממק"א ושוב ליכא הפסד כהן ז"א דעכ"פ כיון דלא יחול עתה שם חלה קודם ם הגילגול שוב הוי בכלל לא הי"ל שעה"כ וראי' לזה מש"ס שם דבאחמיץ במחובר ל"מ ההפרשה דחשיב לא הי"ל שעה"כ לתרומה כמ"ש ברש"י שם דבמחובר ל"מ תרומה וקשה דהא מפורש בקידושין דס"ד דבאומר פירות ערוגה זו תלושין יהי' תרומה על מחובר לכשיתלשו דמהני ובתוס' נזיר שם מביא רא"י מזה לחלה א"כ הכ"נ חשיב הי"ל שעה"כ לתרומה וע"כ דכיון דלא יחול שם תרומה עכשיו רק דל"ח דשלב"ל אבל עכ"פ כיון דלא חל עכשיו חשיב לא הי' לו שעה"כ א"כ ה"ה הכא חשיב לא הי"ל שעה"כ. ואין לומר דבאמת אם כבר בידו לתלוש דאז שפיר יוכל להפריש ממק"א עליו לכשיתלשו שוב שפיר חשיב הי"ל שעה"כ רק דהא דקאמר בש"ס דאחמיץ במחובר מיירי דעוד לא ראוין לתלוש שלא נתייבשו עדן ושם לא יועיל אף אם יפריש ממק"א ויאמר לכשיתלשו דעיקר הטעם משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והכא אין בידו לתולשן ז"א דכ"ז שצריכים לקרקע אינם מקבלים חימוץ כמ"ש הרשב"א בס' הבתים וכ' הרשב"א דהא דמפורש בש"ס דשייך חימוץ במחובר דוקא בכבר נתייבשו וראוים לקצור וע' שו"ת ד"ח או"ח ח"ב סי' ל"ט וא"כ שוב יועיל אם יפרוש עתה ויאמר שיחול לכשיתלשו יה"י בידו ועכצ"ל דאפ"ה חשיב בכלל לא הי"ל שעה"כ לתרומה לפי שלא יחול התרומה מעכשיו א"כ ה"ה הכא דלא יועיל ההפרשה דחלה רק לכשילוש א"כ שוב הוי בכלל לא הי"ל שעה"כ ולא יועיל ההפרשה מיני' וב"י וממילא לא יועיל הפרשה ממק"א ג"כ ושוב יהי' הפסד כהן ויש לכאורה ראי' לשי' המעיל צדקה דגם בצריך לקרקע מקבל חימוץ ולפ"ז י"ל דדוקא בצריך לקרקע חשיב לא הי"ל שעה"כ אבל בעומד לתלוש כיון שיוכל לתרום עכ"פ שיחול לכשיתלוש חשיב הי"ל שעה"כ ומהני הפרשה א"כ ה"ה בחלה כיון שיוכל הפריש קודם לישה שיחול לכשילוש חשיב הי' לו שעה"כ ומהני הפרשה מיני' ובי' וממילא מהני הפרשה ממק"א ול"ח מפסיד לכהן וצע"ג. עכ"פ נשמע דהיכי שרק במקרה נזדמן שלא יוכל להפריש מגופה שפיר יש איסור טבל ומועיל הפרשה ממק"א וז"ב בס"ד:

ולפ"ז אזדא כל פלפולך ומה שהעירות בסברת ת"ק וב"ת דפליגי אי רבוי הכמות שהוא אפשריות מכריע או מיעוט הכמות שהוא בפועל מכריע והנה דוגמא לזה מצינו בש"ס מנחות דס' ע"ב דר"ש אומר מנחת סוטה מצווי' טפי לפי שאפשר להיות כ"פ ביום אף שהוא רק אפשריות ור"י ס"ל דמנחת עומר מצווי' טפי לפי שהוא וודאית. ועוד מצינו כזה בש"ס כתובות דמ"ג דר"ש ס"ל לא שביק איניש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ ורבנן ס"ל לא שביק איניש מידי דאי מודה מחייב ותבע מידי דאי מודה מיפטר ונשמע דר"ש ס"ל דכיון דקנס חיובו בכמות דהוא מידי דקייץ אף שהוא רק אפשריות מ"מ עדיף ורבנן ס"ל דמידי דוודאי אף שהוא מיעוט הכמות עדיף וי"ל דר"ש לשיטתו דס"ל שם דמנחת סוטה מצווי' טפי וז"ב וחוץ לזה כיון דטבל חשיב בידו לתקוני א"כ כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ומועיל בדשלב"ל כמפורש בש"ס קידושין דס"ב ובש"ס יבמות דפ"ח מפורש דטבל חשיב בידו א"כ מפורש ברש"י פסחים דל"ח דמידי דבידו מהני אף למ"ד דל"ל הואיל מ"מ הואיל דבידו מהני דהוי ככבר נעשה א"כ זה ל"ח אפשריות רק וודאי וז"ב ונכון:

אך גם לסברתך בשי' ת"ק דס"ל דהיתר דריבוי הכמות והוא אפשריות אפ"ה חדשת דהיכי דא"א לעשות כולו היתר אז שוב ל"ח ריבוי הכמות ולפ"ז חדשת דלת"ק דטבל קיל ושוב אסור להפריש מיני' ב"י שוב לא יועיל הפרשה ממק"א עפ"י סברת התוס' הנ"ל ושוב ע"כ צריך להפריש מיני וביה ושוב א"א לעשות כולו היתר ושוב ל"ח טבל קיל עכת"ד לענ"ד כמה טעותים יש בדבריך א' דבאמת אפשר להפריש מיני 'ובי' ויועיל ההפרשה ונהי דעכשיו שצריך לאכול לצורך פק"נ ס"ל לת"ק דיותר קיל טבל אבל באמת בעצם יועיל ההפרשה ורצון התורה להפריש ממנו וממילא מועיל הפרשה ממק"א וחוץ לזה אף א"א לעשות כולו היתר רק יפריש ממנו חטה אחת לתרומה אפ"ה עכ"פ הנשאר יהי' היתר אף לזרים ותרומה עכ"פ אסור לזרים וא"כ ע"כ דהוא משום ריבוי הכמות לפי שאפשר לעשות היתר אפי' לזרים וז"ב פשוט ובזה י"ל דברי הרמב"ם בפי"ד מהמ"א שכ' טבל ותרומה אם א"א לתקן הטבל מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה והקשו מדוע לא מפרש כפשוטו היכי שא"א בחולין היינו שאין די בחולין כפירש"י דכן מוכח פי' דברי הש"ס וע' בפר"ד שכ' דהרמב"ם מפרש פי' אחר בש"ס מכח קושיתו אך לשון הש"ס דקאמר היכי דא"א בחולין משמע כפירש"י ונקדים קושית המהרש"א דשמא רבי וראב"ש מיירי בא"א בחולין ופליגי בפלוגתת ת"ק וב"ת ונקדים קושיות הפר"ד והח"צ דנפריש וניבטיל דאף א"נ דמה"ת אסור לבטל מ"מ הוא רק איסור לחוד ועדיף שלא יאכל טבל או תרומה דהוי מיתה ביד"ש וע' שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קל"ה וברש"י יומא דכ"ט לענין קומץ ועיי"ש בח"ב סי' צ"ט וע' שו"ת ח"ס יו"ד סי' שי"ט ולכאורה הי' אפ"ל דבאמת פריך בש"ס נדרים דנ"ט דתרומה לא יתבטל משום דהוי דשיל"מ ורק משום דלאו מצוה לאיתשולי אך באמת העיר בט"ז סי' שכ"ג דהא יש לו פתח ע"י תערובות וע' בישי"ע הל' יוהכ"פ שהאריך בזה ורק שי"ל דכיון דקודם שנתערב לא הי' דשיל"מ וא"כ זה פשוט דאם הפריש תרומה והוא חולה דלת"ק דס"ל טבל קיל א"כ מצוה לישאל על התרומה כדי להאכילו טבל דקיל ושוב י"ל דאם יתערב תרומה זו דל"ב דכיון דקודם שנתערב הי' מצוה לישאל כדי שלא להאכילו תרומה ושוב ממ"נ אחר התערובות תמיד חשיב דשיל"מ והכא קודם שנתערב ג"כ הי' מצוה לישאל א"כ ל"ב ואף דאחר שנתערב ובטל מה"ת שוב אין מצוה לישאל מ"מ עיקר תלוי באם קודם התערובות הי' מצוה לישאל וא"כ שוב לא. יתבטל ומש"ה מאכילין אותו טבל וכ"ז לת"ק דס"ל טבל קיל אבל לב"ת דס"ל תרומה קיל וא"כ שוב אין מצוה לישאל ושוב מערבין ומבטלין וא"כ יצא דלב"ת לפי דס"ל דמאכילין אותו תרומה שוב א"צ להאכילו שום איסור ומיושב קושית המפורשים דלב"ת נהי דתרומה קיל מ"מ צריך לעבור גם שבות בהפרשה. ולפ"ז ניחא דבאמת לב"ת אחר ההפרשה יבטל ולא יאכל שום איסור וז"ב:

ח) עוד י"ל בישוב קושיא הנ"ל דנפריש ונבטיל דהנה א"נ דמה"ת אסור לבטל איסיר ובפרט בתרומה כ' בא"מ בתשובה סי' י"ח דוודאי אסור מה"ת לבטל דהוי כמפסיד לכהן א"כ י"ל דאאלא"ח כדי שיזכה חבירך ובשלמא הא דשוחטין לחולה בשבת הטעם דכיון דהחולה א"צ להדר אחר נבילה משום דשבת הותרה כמ"ש הפוסקים ומזה תרנגולת א"א להחולה לאכול בלתי שחיטה א"כ הוי השחיטה לצורך החולה אבל הכא אין נ"מ להחולה אי מעושר רק להציל מאיסור והוי בכלל אאלא"ח:

אך י"ל לשי' התוס' דבטבל הנאה של כילוי אסור מה"ת א"כ המאכיל טבל לחבירו המאכיל עובר על א"ה ושוב י"ל דמותר לבטל כדי שלא יעבור על א"ה אך לשי' הר"ש הובא במלמ"ל פ"ו מתרומות דבתרומה הנאה של כילוי הוא רק מדרבנן ובטבל הוא מה"ת א"כ י"ל דזה תלוי בשי' ת"ק וב"ת דלת"ק דטבל קיל א"כ אי לא מפריש ויבטל שוב לא יוכל להפריש רק יהי' צריך להאכיל טבל ולזה שוב הוי כמו חטא כדי שתזכה אתה ומפרישין ומערבין ולב"ת דתרומה קיל א"כ לא יאכל טבל רק תרומה ובזה הוי חטא כדי שתזכה חבירך ולזה שוב אסור לערב ונשמע דלת"ק באמת אין מאכילין שום איסור והיינו משום דס"ל טבל קיל מש"ה מותר לעשר ולבטיל ומיושב עפ"ז קושית המהרש"א דשמא רבי מיירי בא"א בחולין וס"ל כת"ק ולפ"ז א"ש דא"כ למה קאמר א"צ לעשר אדרבה משום דס"ל טבל קיל שוב מעשרין ומבטלין. ונשמע דהא דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל לא משכחת לה רק בשני קופות א' טבל וא' תרומה וא"א בהפרשה היינו באין הבעלים בעיר דאז באמת מאכילין טבל אבל באפשר בהפרשה אין מאכילין אותו שום איסור ול"ק דהא בש"ס משמע דגם בקופה א' אפ"ה בא"א בחולין מאכילין טבל ז"א דבש"ס משמע רק הכוונה דאם היינו מוכרחין להאכיל שום איסור שוב הי' טבל קיל וממילא כיון דע"כ היינו מאכילין טבל שוב מפרישין ומבטלין. ובאמת להאכיל טבל לא משכחת רק בשני קופות וא"א בהפרשה באין הבעלים בעיר וא"ש שי' הרמב"ם לנכון בס"ד:

ט) ומה שהביא קו' האחרונים דאיך מועיל ההפרשה הא לא הוי ראשית ששרי' ניכרין דהא השרים אסורים משום מוקצה. לענד"נ דבאמת שפיר חשיב שרים ניכרין כיון דעכ"פ פקע איסור טבל ואיסור מוקצה הוי רק תלוי בזמן וזמן ממילא קאתי ושאני חמץ דאסור לשהותו וכמש"ל. ובפרט מ"ש כת"ה דא"כ לא יהי' טבול כלל לחלה כיון דא"א בהפרשה ז"א דעיקר חיוב תרומה נולד בשעה שנגמר מלאכתן ולדבריך יוצמח דבנגזזו בשבת ונגמר מלאכתן לא יחול מעולם איסור טבל ועכצ"ל דבאמת תיכף חל איסור טבל כיון דעכ"פ נגמר מלאכתן ונהי שי"ל דל"ח שריים ניכרין ולא חל התרומה עכשיו מיני' ובי' מ"מ עכ"פ חל עליו שם טבל ומועיל הפרשה ממק"א ורק באמת שפיר חשיב שריים ניכרין דפקע איסור טבל ואי דאסור משום מוקצה מ"מ זה הוי רק איסור מצד זמן ול"ח איסור חפצא ושפיר נפקע האיסור מהחפץ ועומד להנות ממנו למחר וז"ב. ובזה א"ש גם במה שהעירות איך חל איסור טבל על איסור מוקצה לשי' התוס' דאיסור לאו לא חל על איסור עשה:

ולכאורה הי' אפ"ל עפמ"ש בש"ך יו"ד סי' רל"ח דנשבע שלא לאכול נבילה ואח"כ' נעשה חשיב"ס דאפ"ה א"צ להתיר שבועתו אף דעכשיו פקע איסור נבילה אפ"ה לא חל השבועה. וכבר העיר בפמ"ג ובנוב"י דהא שני איסורים יש אך כ' הא"מ בתשובה דבשבועה אף שני איסורים ליכא:

ולכאורה י"ל א"נ דאיסורים הותרו אצל פק"נ א"כ ניחא דהא מתלוי תלוי אי משכחת רווחא חל אך בשבועה ל"א מתלוי תלוי כמ"ש בשעה"מ פי"ז מהא"ב וראייתו מתוס' נדרים ד"צ וע' בא"מ בתשובה הנ"ל. וע' שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' שכ"ח שהאריך בזה. ולפ"ז י"ל נהי דלא חל איסור טבל מ"מ עכ"פ כשנעשה חשיב"ס ופקע איסור מוקצה יתעורר איסור טבל דהא בטבל יש עכ"פ שני איסורים ובאיסור הבא מאליו אמרי' מתלוי תלוי וקאי ורק שם בנבילה כיון דהוי רק דחויה אצל פק"נ עדיין י"ל אאחע"א אבל באיסור מוקצה דהוי איסור שבת והותרה אצל פק"נ כמ"ש הראב"ד א"כ שפיר חל איסור טבל ושפיר ס"ל לראב"ש לא יאכל עד שיעשר אך באמת תיקשי לפ"ז מנ"ל להש"ס דפליגי בדרבה שמא כ"ע מודים דמותר להפריש ולעבור על איסור שבות בהפרשת תרומה כדי שלא להאכיל טבל ורק הכא פליגי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אי איסורי שבת הותרו אצל פק"נ דהרמב"ם ס"ל דחויה כמ"ש פ"ב משבת א"כ י"ל דרבי ס"ל שבת דחויה אצל פק"נ ושוב לא חל איסור טבל ומש"ה א"צ לעשר דהא לא פקע איסור מוקצה מש"ה ס"ל דא"צ לעשר דהא לא חל איסור טבל יראב"ש ס"ל שבת הותרה אצל פק"נ מש"ה חל איסור טבל דהא פקע איסור מוקצה וחל איסור טבל:

אך בעיקר קושיתך דאיך יחול איסור טבל אאיסור מוקצה. י"ל עפ"י פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בפ"ד משבועות בהא דשבועה שלא אוכל היום ואח"כ אמר שבועה שלא אוכלנה דכ' הר"מ דאיני חייב אלא אחת והראב"ד כ' דחל שבועה שניה משום דהוי מוסיף על שאר הימים וכ' הכ"מ והרדב"ז בטעמו של הרמב"ם משום דס"ל דבעי שיהי' מוסיף בשעתה ולגבי אותי יום ליכא תוספות.וביארתי בתשובה דאף לשי' הר"מ דס"ל דאף שמוסיף על שאר הימים ל"ח מוסיף מ"מ זה דוקא בשבועה דנשבע בחד שביעה על היום יעל שאר הימים וא"נ דלא חל ביום ראשון שמעכב שבועה הראשונה שוב גם בשאר הימים לא יחול שבועה שניה דהא יצא שבועה לבטלה ובשבועה ל"א כיון דמשכחת רווחא חל וכיון שכך ל"ח מוסיף דהא אם לא יחול היום ממילא לא יחול גם למחר ושוב ל"ח מוסיף וכנודע מ"ש הרמב"ם בנק"ה. וע' בקצה"ח סי' ע"ג מ"ש ליישב שי' הראב"ד דס"ל במתחיל באיסור ל"א כולל והקשו מדברי הבעה"מ שדחה דברי הירושלמי מקושית הש"ס בנבילות ושחיטות והא שם מיירי במתחיל באיסור וכ' הקצה"ח דשם מיירי בשבועה דאמר בחד דיבור וא"כ במתחיל באיסור יצא לבטלה וליכא כולל אבל באיסור טבל דאף אי לא יחול היום מ"מ למחר עכ"פ חל ושוב חשיב מוסיף. וא"כ הכ"נ זה פשוט דאף אי לא יחול היום מכח איסור מוקצה דמעכב מ"מ יחול למחר ושוב חשיב מוסיף וחל אף לשי' הרמב"ם ומכ"ש לשי' הראב"ד:

י) ועפ"ז י"ל קושית המפורשים שהקשו דהא חמץ חשוב מוסיף מטעם ב"י וא"כ לשי' תוס' כריתות דכ"ג דר"ש ס"ל מוסיף א"כ יחול איסור חמץ וע"ק למה לא נקט שאר מ"ד דל"ל כולל ועוד הקשו דהכא חשיב ב"א דהא אי לא הי' נתחמץ הי' פקע איסור טבל משום עדל"ת ורק ע"י שנתחמץ חל איסור טבל וא"כ חשוב ב"א:

אך י"ל דנודע שי' הר"ן והרשב"ץ דטעם דב"י משום דילמא אתי למיכל מיני' וא"כ י"ל היכי דלא חל איסור חמץ שוב ליכא ב"י ול"ח מוסיף ואף א"נ דחשיב מוסיף וחל איסור חמץ שוב יש ב"י מ"מ ל"ח מוסיף דבע"כ חל אך כ"ז לר"ש דדריש ט"ד א"כ היכי דלא חל איסור חמץ ליכא ב"י ושוב ל"ח מוסיף אבל לשאר המ"ד דלא דרשו ט"ד א"כ אף אי לא יחיל איסור חמץ מ"מ יש ב"י ושוב חשיב מוסיף והנה טבל על חמץ בשנתמרח אחר שנתחמץ דאז טבל חשיב מוסיף דמוסיף על שאר הימים אחה"פ לר"ש דס"ל דחמץ שעה"פ מותר וא"כ ל"מ לשי' הראב"ד בוודאי חשיב מוסיף ואף לשי' הר"מ מ"מ הכא באיסור הבא מאליו הוי מוסיף וא"כ שוב ל"ק קושית הרי"ם דנודע מ"ש בתוס' רי"ד דהא דב"א חל משום הי מינייהו מפקית וכ' המפורשים דאם א' הוי מוסיף למאן דס"ל מוסיף חל רק המוסיף וא"כ הכא חמץ על טבל ל"ח מוסיף לר"ש וטבל על חמץ חשיב מוסיף ושוב אף בב"א לא חל רק האיסור טבל וכ"ז לר"ש דדריש ט"ד וא"כ ב"י ל"ח מוסיף וגם ס"ל חמץ שעה"פ מותר א"כ טבל הוי מוסיף אבל לשאר המ"ד חמץ על טבל ג"כ הוי מוסיף א"כ נהי דל"ל מוסיף מ"מ חייל מטעם ב"א וא"ש הכל בס"ד:

עכ"פ בוודאי דחל איסור טבל על מוקצה דהוי מוסיף וז"ב. ומה שהביא בשם ח"א שכ' בטעם תוס' הנ"ל דכיון דצריך לקרוא שם קדוש על התרומה וא"ה אין להם בעלים וא"ב להקדישו עכת"ד. וכת"ה כ' דבשלמא בהקדש דצריך להקנותו לרשות הקדש ולפ"ז אמרי' בא"ה דא"ב א"ב להקנהו לזולתו אולם לא כן בתרומה אף דצריך להטיל קדושה על הנתרם בדיבורו מ"מ כיון דא"צ להוציאו מרל"ר שוב לא מזיק הא דא"ב. הנה כמה תשובות בדבר א' דכבר כ' דהכא בא"ה כזו שבוודאי יהי' לו היתר למחר ומותר להשהותו עד שעת היתרו א"ה כזו בוודאי אף בשעת איסורו חשיב ברשותו:

ועוד י"ל כדבריך דבשלמא התם דקודם הי' ברשותו ועתה צריך להקנותו לרשות אחר ומידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ בדשא"ב אבל תרומה לפי"מ דקיי"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין וכ' הרשב"א דהוי רק כמברר חלקו של כהן וע' בקצה"ח סי' רמ"ג שכ' דמש"ה מהני תרומת אפוטרופסין משום דיש לו שותפות בתבואה וא"כ אינו אלא חלוקה עיי"ש א"כ ל"ש לומר בזה דדשא"ב א"י להקדיש דהא א"צ להקדישו דממילא הוא של כהן ורק דמברר חלקו וא"כ לש"ל בזה דא"י להקדישו. וחוץ לזה הא כ' הריב"ש דקדושת הגוף חל אף בדשא"ב וע' תוס' קידושין דס"ג ובפנ"י ובמקנה שם וע' בפנ"י כתובות דנ"ט וע' בקצה"ח סי' קי"ז יע' במנ"ח שהביא קושית התפ"צ בהא דנסתפקו תוס' חולין דק"מ בבהמת עהנ"ד בעבר והקדישה אי מהני כיון דלשריפה קיימא והעיר דאיך חל ההקדש הא א"ה א"ב להקדישו ותירץ דשם בשוה"נ ל"ש קדוה"ג דהא נוגח פסול להקרבה וקדושת בדה"ב לא חל בדשא"ב אבל הכא מיירי בקדוה"ג דחל אף בדשא"ב א"כ תרומה הוי קדוה"ג כמפורש בש"ס תמורה ד"ג א"כ בוודאי דחל אף בדשא"ב ועכצ"ל בדברי התוס' כפשוטו דא"ה חשיב א"ב ול"ח של כהן ובעי שיתן לכהן מידי שיהי' לכהן זכיה בו ואין החסרון מצד הנותן רק שהמקבל אין לו שום זכיה בדבר וא"כ ל"ח של כהן ול"מ וע' בקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק ד' לענין ליתן לקטן מ"כ כ' דהקטן זוכה ממילא דהוי כשלו ול"צ להקנאה דהוי כמי ירושה. וא"כ שוב כבר כ' דהכא חשוב ממונו של כהן אף בשעת איסורו כיון דוודאי יהי' שלו אחר השבת שוב הפקר ליום שבת לחוד ל"ח הפקר ושפיר מהני התרומה וא"ש:

ומ"ש בשם הג' מטארני ז"ל שנסתפק אי חשיב"ס כיון דמותר אליו הא"ה מפני פק"נ שוב ברשותו להקדיש או נימא דאפ"ה א"ב להקדישו. וכתבת דזה תלוי אי פק"נ דחויה או הותרה. לענ"ד יש להעיר מש"ס פסחים ד"ז דפריך ולאח"ז איסור לא מצי לבטל והתנן הי' לו חמץ בביתו ויושב בבהמ"ד מבטלו בלבו ופריך והא יו"ט לאח"ז איסורו וקשה שמא מיירי בחשיב"ס ורפואתו בחמץ דמותר אצלו ושוב חשיב ברשותו לבטל ונשמע ע"כ דגם בחשיב"ס דמותר אצלו כל איסורין מ"מ רק בשעת אכילה אז הוי לגמרי היתר אבל קודם אכילתו שפיר חשיב א"ב. וע' במהרש"א יבמות דל"ג שכ' דכהן שנטמא מקודם כיון דטומאה הותרה בציבור אם נעשה אח"כ בע"מ אפ"ה לא חל עליו איסור טומאה כיון דבשעת טומאתו הותרה הטומאה הוי כלא נטמא והמהרש"ל משיג דנהי דהותרה בשעת עבודה מ"מ שם טומאתו עליו וע' ש"ס ביצה די"א ע"ב לענין הפותח חביתו ברגל, עיי"ש ה"ה לגבי חשיב"ס אף דמותר לאכול מ"מ שם א"ה עליו וחשוב א"ב:

ועוד י"ל מקושית התפ"צ דהא משכחת להקדיש בחשיב"ס וע"כ דא"ב להקדיש דקודם אכילה לא הותר אצלו דהא צריך לאכול פחות פחות משיעור. ואף דלסברת הר"ן א"נ דחשיב ברשותו שוב לא יועיל ביטול בלב כמ"ש בשא"ר סי' ע"ז לר"י אך לשי' רש"י דביטול הוא משום תשביתו יש הוכחה דא"ב וז"ב בס"ד:

ומה שהערות עפ"ז דלרבי לשי' דס"ל הואיל וקשה קושית התוס' דבטלת כל מלאכת שבת הואיל דחזי לחשיב"ס וע"כ כ' העט"ח דבמידי שהוא דחויה ל"א הואיל וא"כ ע"כ דס"ל שבת דחויה גבי פק"נ ושוב חשיב א"ב ומש"ה לא יועיל ההפרשה ומש"ה א"צ לעשר:

אך לדבריך יוצמח דראב"ש ס"ל שבת הותרה גבי פק"נ והא בוודאי ס"ל כשי' אביו ר"ש דס"ל טומאה דחויה בציבור ונודע שי' הרמב"ם כפי שפי' הכ"מ בפ"ב משבת דמ"ד טומאה דחויה ה"ה דשבת לגבי פק"נ הני דחויה והא שהקשו מש"ס יומא דמ"ז דקאמר שבת הותרה טומאה דחויה כבר כ' בשו"ת עט"ח או"ח סי' ד' ובישי"ע סי' שט"ז דיש לחלק בין שבת אצל קרבנות לפק"נ דזה הוי ענין מיקרי ועפמ"ש ברמב"ן ברכות ד"כ א"כ לשי' שבת דחויה גבי פק"נ וא"כ אמאי ס"ל דצריך לעשר וע"כ דליתא לכל דבריך דהכא חשוב ברשותו לפי שמותר ליום אחר ובפרט לראב"ש דס"ל בשבועות דל"ב דהגל"מ כממון דמי וכמש"ל. ושאני חמץ דאסור לשהותו וכנ"ל. וחוץ לזה עיקר סברת העט"ח הוא לרבא דס"ל במנחות דס"ד דמחשבתו לאיסור חייב והקשה בתוס' שם דאמאי אמרי' הואיל הא הוי מחשבתו לאיסור ותירץ בתוס' דבמידי דהוי הותרה לא איכפת לן במחשבת איסור ומש"ה מיישב קושית התוס' ממלאכת שבת בחשיב"ס דשם הוי דחויה ושוב ל"א הואיל דהא מחשבתו לאיסור וכ"ז לרבא אבל הכא ביומא קאי הש"ס בשיטת רבה דס"ל מחשבתו לאיסור פטור אף בדחויה א"כ בלא"ה תיקשו קושית התוס' ממלאכת שבת דהא גם בדחויה שייך הואיל ועכצ"ל כתירוץ התוס' ושוב לא נשמע דרבי ס"ל פק"נ דחויה. וא"ל דהא דס"ל לרבה פטור בהעלה תינוק משום דס"ל פק"נ הותרה ז"א דא"כ למה פסק הרמב"ם בפ"ב משבת דהעלה תינוק פטור והא הרמב"ם ס"ל שבת אצל פק"נ דחויה וע"כ דס"ל דמחשבתו לאיסור פטור אף בדחויה ושוב שייך הואיל ובפי' כ' בתוס' פסחים דמ"ז דגם במידי דדחויה שייך הואיל ורק שכ' המלמ"ל דהיכי דישאר עשה שוב הואיל דאיסור ל"א ושוב גם בפק"נ שייך הואיל ועכצ"ל דענין הואיל תלוי במתוך לא כמ"ש בתוס' שם רק כמ"ש הרשב"א ז"ל וע' בס' נחלת יעקב שהאריך בזה וא"כ אזדא כל דבריך והרבה יש לדבר בזה:

שוב הבאת קושית הפר"ד לפמ"ש הר"ן דהרבה זיתי נבילה חמיר מאיסור שחיטה בשבת והקשה בהכ"נ כמה זיתי טבל חמיר מתרומה אף שבעצם קיל. והנה הבאת דוגמא לסברת הר"ן מש"ס יומא דל"ב דיליף מטבילה לבגדי לבן מק"ו מבגדי זהב שאין נכנסין בהם לפני ולפנים בגדי לבן לכ"ש איכא למיפרך מה לבגדי לבן שכן כפרתן מרובה הנה בגדי לבן חמיר באיכות ובגדי זהב הם ריבוי הכמות א"כ לתדב"י חמיר באיכות עדיף. ועפ"ז הארכתי בספרי סי' צ"ג לתרץ קושית המהרש"א שם ועפ"ז י"ל דברי הרמב"ם שכ' טבל ותרומה אם א"א לתקן הטבל מאכילין אותו טבל ומפרש הפר"ד דמיירי בשני קופות א' של טבל ואחד של תרומה ובא"א בהפרשה שאין הבעלים בעיר וקשה דלשון הש"ס משמע דגם באפשר בהפרשה מ"מ בא"א בחולין מאכילין אותו טבל:

ועפ"ז א"ש דבאמת מודה הרמב"ם דהש"ס מיירי אף בקופה א' ואפשר בהפרשה רק סוגית הש"ס קאי לר' דוסא דאזיל בתר ריבוי הכמות כתדבר"י וס"ל דאף לגבי כה"ג יהי' הורדה מקדושה מש"ה גם זית של תרומה חמיר מכמה זיתי טבל מש"ה אף באפשר בהפרשה מאכילין טבל אבל הרמב"ם דפסק בפ"ח מהלכות כלי המקדש כרבי וע"כ דכשר לכה"ג וס"ל דריבוי הכמות עדיף א"כ נהי דס"ל טבל קיל בעצם מתרומה מ"מ באפשר בהפרשה אין מאכילין טבל דחמיר ריבוי הכמות מריבוי האיכות ולא משכחת הא דמאכילין טבל רק בשני קופות ובא"א בהפרשה באין הבעלים בעיר וכמות תרוויהן שוה דאז טבל קיל דקיל באיכות ושוה בכמות וז"ב בס"ד ונכון:

נחזור למש"כ לתרץ קושית הפר"ד עפ"י שי' רש"י יבמות דפ"ו דאיסור טבל משום תרומה דפתיך בי' א"כ אין האיסור טבל גדול בכמות יותר מהאיסור תרומה דכל איסורו הוא רק מפאת תרומה המעורב בי ועפ"ז ישבת קושית המהרש"א דהכא לענין מעשר שהוא איסור עצמו שוב לכ"ע טבל חמיר לפי שיש בו כמה זתים של איסור וע"כ דמיירי באפשר בחולין ופליגי בדרבה. אך הרמב"ם ז"ל שנראה מדבריו דגם טבול למעשר הוא מפאת תרומת מעשר דפתיך בי' וא"כ שוב אפשר לאוקמי פלוגתתם בא"א בחולין ובאמת באפשר בחולין כ"ע ס"ל כרבה עכ"ד:

הנה כמה תמיהות בדבר א' דכבר כ' דאף א"נ כשי' רש"י הוא רק לב"ת אבל לת"ק ע"כ דס"ל דהוא איסור עצמו. וחוץ לזה לא אבין דבריו דעכ"פ אף לדעת רש"י אפי' בלא נתרם ממנו תר"ג נסי דיש בו איסור מפאת תרומה המעורב בו מ"מ יש בו איסור טבל מכח תרומת מעשר ג"כ וזה הוא איסור עצמו ושוב קשה נהי דמפאת איסור תרומה ל"ח טבל חמיר בכמות אבל עכ"פ טבל חמיר בכמות מכח האיסור תרומת מעשר שבו וזה הוא איסור עצמו וגם מפאת מעשר נהי דזה הוי רק איסור לאו מ"מ לשי' הר"ן הרבה איסורי לאו חמיר מאיסור מיתה וה"ה ממיתה ביד"ש ויציבא בארעא דאם נתרם ממנו תר"ג שוב טבל חמיר ואם יש בו ג"כ תר"ג יהי' טבל קיל. ואף שלדבריך הי' מקום לומר בהא דנקט ת"ק דטבל קיל מיירי בהקדים תרומת מעשר היינו מעשר ראשון לתר"ג ואף שיש בזה איסור מ"מ בדיעבד מהני כמ"ש ברמב"ם פ"ג מתרומות הלכה כ"ג וא"כ בכה"ג ל"ח איסור עצמו ושוב אין טבל חמיר בכמות:

אך לפ"ז לא צ"ל בישוב קושית המהרש"א מטעם דהכא מיירי בכבר נתרם ממנו תר"ג רק כיון דנקט לא יאכל עד שיעשר ע"כ מיירי בלא נתרם מעשר שוב חשיב איסור עצמו ושוב חשיב בכמות. ועפ"ז הו' אפ"ל שי' הרמב"ם דנקט טבל ותרומה ואם א"א לתקן הטבל מאכילין אותו טבל ומשמע דקאי בב' קופות וכשי' הפר"ד וקשה דבש"ס משמע דאף בקופה אחת מ"מ היכי דא"א בחולין מאכילין טבל ולפ"ז א"ש דבש"ס מיירי באמת בקופה אחת ורק ע"כ נצטרך לאוקמי באיסור היכי שהקדים מעשר לתר"ג אבל הרמב"ם לא ניחא לי' למינקט באיסור מש"ה נקט בשני קופות והיכי דא"א בהפרשה דשוה בכמות לכך מאכילין טבל דקיל באיכות ושוה בכמות אך באמת זה דחוק לומר דהש"ס מיירי באופן שהפריש באיסור. וחוץ לזה לא שמעתי לומר רש"י לשי' והרמב"ם לשי' דאי אמרי' מכח קושית המהרש"א דסוגית הש"ס מוכח כשי' רש"י דטבל הטבול למעשר היא איסור עצמי א"כ תיקשי להרמב"ם מש"ס הלזו דקאמר בדרבה פליגי הא י"ל דמיירי בא"א בחולין ופליגי בפלוגתת ת"ק וב"ת. ומדקאמר סתמא דהש"ס לימא כתנאי ע"כ דמשמע להו דאיסור טבל הוא איסור עצמי ובשלמא אם מצינו בזה פלוגתא דתנאי הי' אפ"ל דסוגיא דהכא סברו כמ"ד דהוא איסור עצמו והרמב"ם כמ"ד השני אבל לדבריך דלא מצינו בזה פלוגתא דתנאי וא"כ כיון דסוגית הש"ס מסייע לרש"י מכח קושית המהרש"א א"כ יהי' דברי הרמב"ם תמוהים:

ועוד דלדבריך מדוע לא נקט הרמב"ם הך דטבל ותרומה אף בקופה אחת ואף דאפשר בהפרשה אפ"ה טבל קיל דשוה בכמות וקיל באיכות ע"כ כל דבריך בזה אינם נכונים. ובאמת אף הרמב"ם ס"ל דהוא איסור עצמי אפ"ה כ"ז שיש בו תר"ג ותר"מ דאחר ההפרשה יהי' בו ענין מיתה אז קודם הפרשה ס"ל על כל החיטין יש שם איסור מיתה ומש"ה לוקה בכזית ממנו אבל אחר הפרשת תר"ג ותר"מ הוקל איסורו מאיסור מיתה לאיסור לאו אבל באמת הוא איסור עצמי וז"ב:

ומה שהעיר בהא דנימא דאין איסור טבל חל על איסור מוקצה כבר הארכתי בזה הרבה, וכת"ה כ' עפ"י המבואר בש"ס כריתות דכ"ג דבקדשים אחע"א א"כ י"ל דא"נ דאיסור טבל הוא איסור עצמו א"כ ל"ח קדשים ואאחע"א אבל אם הוא מפאת תרומה דפתיך בי' א"כ הוי כקדשים וחל על איסור וא"כ לפי"מ שהקשה בס' ב"מ לשי' רש"י לא יהי' ענוש על הטבל דהא לא הוי רק ח"ש:

אך לר"ש דס"ל כ"ש למלקות א"כ שוב י"ל דאיסור טבל הוא משום תרומה דפתיך בי' א"כ ראב"ש דקאי בשי' אביו א"כ ס"ל דאיסור טבל הוא משום תרומה דפתיך בי' שוב חל איסור טבל וצריך לעשר אבל רבי דס"ל דבעי כזית א"כ ע"כ דטבל הוא איסור עצמי ושוב אאחע"א ומש"ה פסק הר"מ כראב"ש עכת"ד:

הנה לענ"ד י"ל בדבריך דא"כ מדוע קאמר הש"ס באמת דפליגי בדרבה שמא הטעם דרבי משום דלא יועיל ההפרשה דאאחע"א ובאמת בנגזזו בחול שפיר מותר להפריש ומדנקט הש"ס בדרבה פליגי ע"כ דידע הש"ס דחל איסור טבל ורק שאסור להפריש ונהי דקשה קושיתך אבל עכ"פ מנ"ל להרמב"ם דפליגי בהא דאאחע"א והגם דלפמש"ל הי' מקום לומר דזב"ז תלוי דידע הש"ס דא"נ דלית בהפרשה רק איסור טלטול בוודאי דמותר להפריש אך כבר העירותי די"ל שיש בזה איסור מתקן נהי דלגבי חולה דבלא"ה מותר לאכול ל"ח מתקן מ"מ חשוב מתקן לגבי גוף האיסור א"נ דגם איסורי דרבנן חשיבי איסורי חפצא כמ"ש הח"ס ולא כמ"ש הנה"מ בסי' רל"ד. אך כבר כ' דא"נ דהוא איסור עצמי וע"י הפרשה נפקע האיסור עצמי של הטבל שפיר חשוב מתקן דנפקע שם איסור טבל אבל א"נ דהוי רק מפאת תרומה שוב ל"ח מתקן לגבי החפץ דהא האיסור לא ישוב להיות היתר רק דהוי כמברר חלקו של כהן ולפ"ז ל"ח מתקן רק לגבי הגברא ושוב כיון דבלא"ה החולה יוכל לאכול ממנו ל"ח מתקן:

ולפ"ז שפיר קאמר הש"ס פליגי בדרבה נהי שי"ל דפליגי בהא אי חל איסור טבל אבל ממילא נשמע דפליגי בדרבה דלרבי לשי' דלא חל איסור טבל וע"כ דס"ל דהוי איסור עצמי ושוב חשוב תיקון ושפיר אסור להפריש אף בנגזזו בחול אבל ראב"ש דס"ל דחל איסור טבל וע"כ דהוי מפאת תרומה דפתיך בי' וממילא ל"ח תיקון ושוב מותר להפריש דלגבי החולה ל"ח שום תיקון. והי' מיושב בזה קושית המהרש"א דשמא זא מיירי בא"א בחולין ופליגי בפלוגתא דת"ק וב"ת ז"א דהכא באמת לרבי לא חל כלל איסור טבל ורק כוונת הש"ס מדס"ל דאיסור טבל לא חל וע"כ דהוי איסור עצמי ושוב ל"ח מתקן. אך מדדחי הש"ס ע"כ ל"ק רבי רק במעשר ורק דרבנן משמע דטעמא דרבי דחל איסור טבל ואסור להפריש ולא מטעם דלא חל איסור טבל על איסור מוקצה ולפלא שלא הערות בזה. וחוץ לזה גוף הדבר שכתבת דבקדשים אמרי' אחע"א:

הנה באמת בכריתות מיירי רק היכי דהוי מוסיף היינו נותר על עולין או טומאה על עולין דהוי כולל או מעילה על חלב דהוי מוסיף מטעם הנאה וכולל ג"כ א"כ שפיר נהי דס"ל להש"ס דר"ש גם מוסיף ל"ל מכל מקום בקדשים ס"ל מוסיף אבל במידי דליכא כולל או מוסיף לא שמעת לי דס"ל איסור חל על איסור בקדשים א"כ הכא לדבריך דליכא כולל ומוסוף לא חל וא"נ כמ"ש משום דהוי מוסיף על שאר הימים א"כ בזה שוב בקדשים ס"ל מוסיף וא"כ א"ש בפשיטות לרבי נהי דל"ח קדשים מ"מ ס"ל מוסיף. ובאמת עפ"ז הי' אפ"ל דהא בש"ס דכריתות דל"א רבי ס"ל חמיר על קל חייל ולא קל על חמיר וכ' רש"י דהא דחל חמיר על קל לא איתפריש היכי ולפ"ז י"ל דיצא מסוגיא זו דס"ל דחל איסור טבל על איסור מוקצה מטעם מוסיף וז"ב. וע' ברמב"ם שכ' דהא דחל נבילה על חלב הוא מטעם מוסיף אף דר"ש ג"כ ס"ל דרשא דיבא איסור נבילה ויחול על חלב מ"מ עיקר גילוי התורה דהכא אמרי' כולל וע' בשעה"מ פי"ז מהא"ב שכ' בהא דפסקינן דאוכל תרומה טמאה בטוה"ג דחינו חייב משום דחשיב מחוללת זה רק בטומאת בשר קדים אז גילתה התורה דל"א כולל אבל בטוה"ג קדים ל"א דפקע ומש"ה זר שאכל תרומה טמאה חייב משום דזרות קדים וחזינן דאמרי' אין לך בו אלא חידושו דהיינו דל"א כולל אבל לא לומר עוד דאף טומאת בשר מאוחר אפ"ה לא יהי' חייב ה"ה הכא לר"ש גילתה התורה רק דהכא בקדשים אמרי' כולל אבל לא לחלק עוד דבעלמא אף מוסיף ל"ל ובקדשים אף איסור לחוד חל זה בוודאי אינו וחוץ לזה מ"ש דלר"ש י"ל דאיסור טבל הוא מפאות איסור תרומה דהא ס"ל כ"ש למלקות:

הנה באמת כבר נודע מיש בתוס' ע"ז דס"ח דבתערובות גם לר"ש בעי כזית ומה שהקשה משבועות דכ"א מ"מ הכא בלא"ה לשי' התוס' שם דלכרת ג"כ בעי לר"ש כזית ונשמע לפ"ז דגם במיתה ביד"ש בעי כזית ונהי דמפורש בש"ס מכות די"ז דר"ש מחייב באוכל כ"ש מטבל זה דוקא למלקות אבל לא למיתה ביד"ש וע' בריט"א שפלפל בזה ובס' לק"ט לאחיך הגאון נ"י וביארתי בחידושי דעפ"י דברי הריטב"א שכ' בטעמא דר"ש משום אחשבי' א"כ אין חילוק בין איסור מיתה וכרת למלקות רק בין שוגג למזיד וא"נ סתם אכילה בכ"ש ורק הלל"מ דלקרבן בעי כזית י"ל דלכרת ומיתה ביד"ש דחמיר בוודאי דבעי כזית ובאוכל בתערובות ההבר להיפוך דלטעם דאחשב"י בוודאי ל"ש אחשבי' בכה"ג ולטעם דסתם אכילה בכ"ש אין חילוק וא"כ שוב תקשי מדוע חייב מיתה ביד"ש בכזית טבל גם לר"ש הא לית בי' רק כ"ש איסור וממ"נ לטעם דסתם אכילה בכ"ש עכ"פ מיתה ביד"ש ליכא ולטעם דאחשבי' שוב הכא בתערובות ליכא איסור וחוץ לזה אף א"נ דכ"ש בתערובות אסור זה דיקא היכי דמשכחת האיסור באפי נפשי' והי' עליו שם איסור שוב אף בתערובות לא פקע האיסור אבל הכא דלא הוכר האיסור מעולם ואחר ההפרשה יהי' מותר לכהנים ולא משכחת האיסור לכהן רק כשהוא בתערובות בכה"ג בוודאי אינו חייב בכ"ש:

וא) והנה לדבריך דמש"ה חל טבל על איסור מוקצה דחשיב קודש לפי שאיסורו מפאת תרומה הי' אפ"ל עפ"ז בהא דקאמר הש"ס במצה של טבל ר"ש הוא והקשו דהא הוי ב"א דאי לא הי' נתחמץ הי' מותר לצאת בו דהא עדל"ת ולא הי' בו איסור טבל ורק ע"י שנתחמץ נתעורר איסור טבל ושוב הו"ל ב"א ועפ"ז א"ש דכבר כ' בתוס' רי"ד דטעם דב"א חל הוא משום הי מינייהו מפקית והכא חמץ על טבל לא חל לר"ש וטבל על חמץ היינו בשנתמרח אחר שנתחמץ בוודאי דחל איסור טבל דהוי כקדשים לר"ש ושוב. אף בב"א לא חל רק איסור טבל דל"ש הי מינייהו מפקית וא"ש ג"כ דלא נקטי שאר מ"ד דל"ל כולל ז"א דלשאר המ"ד דל"ל כ"ש למלקות א"כ איסור טבל הוי איסור עצמי ולא חל על איסור אחר ושוב חל מטעם ב"א והי' מיושב נמי עפ"ז דברי רש"י שם אך כבר הארכתי דא"א לומר כנ"ל ודגם לר"ש בכה"ג עכ"פ ליכא איסור מיתה ביד"ש וע"כ דהוי איסור עצמי וז"ב בס"ד לנכון. ומה שהעיר דאמאי לא יחול איסור חמץ על איסור טבל הא כמו בקדשים אחע"א משים שאין האיסורים שוים כמו כן איסור קודש לא יעכב איסור אחר לחול וכתבת דר"ש ל"ל הך סברא דאיסור טבל הוי מפאת קדושת תרומה רק יסבור דהוא איסור עצמי הנה זה היפוך ממ"ש לעיל בשי' ר"ש ובעיקר הדבר דאמרי' בקדשים אחע"א כבר הוכחתי דזה רק היכי דהוי מוסיף וגילתה התורה דבקדשים מהני מוסיף אבל לא שיחול עליו איסור אחר וחוץ לזה עפמ"ש בחידושי בהסבר פלוגתת רש"י ותוס' אי נדר חל על נבילה דדעת רש"י דחל והתוס' ס"ל דלא חל רק בביטול מצוה:

והנה בדכ"ד שם פליגי רש"י ותוס' באומר סתם שבועה שלא אוכלנה אי גם נבילה בכלל דדעת רש"י דחל והתוס' פליג וכתבתי דזב"ז תלוי דנודע מ"ש הר"ן דמש"ה נדר על שבועה חל ושבועה על נדר לא חל משום דשבועה לית בי' רק איסור גברא לחוד ונדר יש בו תרווייהו א"כ י"ל דפליגי אי כל האיסורין הם גברא או חפצא. והנה דעת רש"י דהם א"ג א"כ ל"ח כמו עפר והוי בכלל סתם שבועה שלא אוכל ול"ד לעפר מש"ה ס"ל נדר חל על נבילה דהוי חפצא על גברא ואף דמרשי' כריתות מוכח דאיסורין חשיבי חפצא כבר העירו מזה ודעת התוס' דחשיב חפצא ומש"ה דמי לעפר מש"ה נדר לא חל על נבילה וכ"א לשי' אזיל ומיושב בזה הא דמסיק ביום שנהרג בו גדלי' כיון דמדרבנן הוא דאיסור חייל לגרסת התוס' והקשה בזוהר הרקיע דהא ביומא משמע דגם בדרבנן חשיב מושבע ועומד ועפ"ז ניחא דמידי דרבנן ל"ח רק גברא ושוב נדר חל וז"ב ומיושב קושית התוס' שהקשו דהא קרא מיירי במתפיס בשבועה ותירצו דילפי' מתפיס בנדר ממתפיס בשבועה והקשו אמאי לא נקטו הברייתא במתפיס בשבועה ועפ"ז א"ש דעיקר כוונת הברייתא להשמיענו דגם במתפיס ביום שנהרג בו גדלי' חל ולפ"ז באמת בשבועה לא יחול דגם דרבנן חשיב מושבע ועומד וז"ב בס"ד לנכון:

נחזור להנ"ל דאף א"נ דכל איסורים הם רק גברא מ"מ איסורי קודש הם חפצא וכמ"ש בר"ן נדרים די"א דשמן מורין על איסורין וע' במפורשים שכ' דמש"ה ס"ל לר"ש דיוה"כ על נבילה ל"ח מוסיף דמוסיף בעי שיהי' אחפצא ע' בב"ט שהוכיח כן משי' רש"י ז"ל ולפ"ז דהא דר"ש ל"ל מוסיף בעלמא משום דס"ל דהוי רק א"ג ומש"ה בקדשים דהוי א"ח מודה דאמרי' מוסיף וכ"ז היכי דאיסור קודש בא אח"כ והוי מוסיף חל אבל באיסור קודש מקודם נהי דנימא דהוי א"ח מ"מ יש בו א"ג ג"כ וכמ"ש בר"ן נדרים די"ט דנדר הוי חפצא וגברא מש"ה באיסור קודש קודם לא חל איסור אחר שאינו קודש וז"ב ומפורש בתוספתא שבועה שלא אוכל ואכל פיגול נותר וטמא אפ"ה לר"ש פוטר ואף דגם על איסור קודש לא חל שבועה וה"ה שום איסור אינו חל אאיסור קודש עיי"ש היטב ומה שהבאת מה שנסתפק הריט"א בהא דבעי שריים ניכרין והיינו דלא יעשה כולו תרומה אי סגי בשיור כ"ש או דבעי כזית לענין שיועיל להפקיע האיסור מהשריים דכמו בחמץ דהשריים לא ניתרו ע"י ההפרשה לא חל שם תרומה ה"ה אם בהנשאר בלא"ה לא הי' בו איסור א"כ לא הועיל ההפרשה מיד עיי"ש והנה הבאת דברי הירושלמי שאסור להפריש חמץ לתרומה משום דבעי שיהי' שריים ניכרין וח"כ גם אם הפריש מחמץ על מצה ג"כ לא הוי תרומה וחדשת דלפי סברת הריט"א דבעי שיהי' השריים כזית א"כ שוב בעי בכל תרומה שיהי' כזית ומשהו כדי שאם היתה תרומה זו באפי נפשי' הי' אפשר להפריש מיני' ובי' והנה עפ"ז יתיישב קושית הב"מ לשי' רש"י לא יהי' עונש על הטבל דהוי רק ח"ש ז"א דרש"י סובר דבעי שיהי' שריים של היתר וא"כ שוב ע"כ דהתרומה הוא כזית ומשהו ושוב לא הוי ח"ש ומאן דלא ס"ל כסברת רש"י יסבור דסגי שריים במציאות:

ולפ"ז הנה התוס' הקשו דהא יש לפסול משום מה"ב אך התירוץ דאפשר לעשות המצוה בלי העבירה דאפשר להפריש ולבטל וסנה לפמ"ש התוס' שם דמיירי בכזית מצומצום א"כ לא אפשר בהפרשה דבעי שריים של היתר א"כ שוב חשיב מה"ב. א"כ לר"ש הוכחנו דלא קאי בשי' רש"י א"כ לשי' א"א לפסול משום מה"ב כיון דל"צ רק שיור במציאות א"כ אפשר לעשות המצוה בלי העבירה אבל הרמב"ם דס"ל כשי' רש"י א"כ בעי שריים של היתר א"כ שוב י"ל מטעם מה"ב וא"א בהפרשה עכת"ד הנה בעיקר ספיקו של הריטב"א אי בעי שיור כזית כיוצא בה מצינו בשבועות דכ"ז שבועה שלא אוכלנה אם נשתייר ממנה כזית יכול לישאל ופחות מכזית ל"ח שיור וחזינן דבפחות מכזית ל"ח שיור והוי כאכלה כולה וה"ה הכא דחשיב כאלו הפריש כולה חלה ועיי"ש בירושלמי דלר"ע דס"ל שבועה שלא אוכל חייב אף בכ"ש חשיב שיור א"כ הכ"נ י"ל דלר"ש גם כ"ש חשיב שיור כיון דיש חיוב טבל בכ"ש אבל לדידן כמו דל"ח שיור לענין שבועה ואף דגם ח"ש אסור בשבועה לשי' רוב הפוסקים והגם דהש"ך מחדש דבשבועה שלא אוכל ליכא איסור בח"ש אך ע' במלמ"ל שהוכיח דשי' הטור דגם בשבועה שלא אוכלנה יש איסור בכ"ש ובפרט דבש"ס קאמר דגם בשבועה שלא אוכלנה אם לא נשאר כזית ל"מ שאלה אף דשם יש איסור בכ"ש וע"כ דכיון דליכא רק איסור לחוד ל"ח שיור וה"ה די"ל דל"ח שיור לענין טבל הגם די"ל דבאמת הקשו המפורשים דהא עכ"פ ח"ש אסור מה"ת וא"כ שוב נימא מיגו דמהני שאלה לח"ש זה יועיל שאלה להמותר והגם שהי' מקום לומר דזה שאמרי' מיגו דמהני שאלה לכזית בתר מהני שאלה לכזית קמא הוא כעין כולל ומוסיף דטעם דאין אחע"א משום דאין על מה לחיל ובכולל דיש עכ"פ על מה לחול מהני וידוע מ"ש הלח"מ בפ"ט מהמ"א דהיכי דליכא בה מוסיף רק איסור ל"ח מוסיף דבעי שהמוסיף יהי' שוה לדבר הניתוסף וא"כ י"ל הכא ג"כ כנ"ל דבעי שיהי' בשוה דאם נשאר כזית אז מועיל בזה לענין מלקות ושוב מועיל גם על מה שאכל אבל בלא נשאר רק ח"ש אז. להדבר שנאכל השאלה גם לענין קרבן ומלקות ובהח"ש ל"צ השאלה רק לענין איסור א"כ ל"ש מיגו וא"כ הי' מיושב קושית המפורשים דנהי דח"ש אסור מה"ת מ"מ ל"ש מיגו דאינו שוה:

אך באמת כ' במק"א דבאמת ל"צ שיהי' המוסיף שוה לדבר הניתוסף רק שם בהנאת בב"ח כיון דליכא רק איסור ונודע דשני איסורים יש אף בלי כולל ומוסיף לכך א"א לכנות הנאה למוסיף כיון דלית בי' דבר שאנו צריכין בו לפעולת המוסיף אבל לר"ש דל"ל הך דלקוברו בין ר"ג א"כ שפיר יחשב מוסיף בכה"ג א"נ דר"ש א"ל מוסיף ושוב הכא במה שאכל אחר השאלה לא ישאר אפי' איסור שוב שייך מיגו אף בנשאר מידי דלית בי' מלקות אך המפורשים תירצו דבשבועה היכי דלא נשאר רק ח"ש א"כ ל"ש ח"ל כיון דהמותר הככר אינו בעולם א"כ ליכא איסור ועוד כ' הא"מ דח"ש בשבועה אינו דבר הנדור רק דבר האסור מש"ה ל"מ כלל שאלה בח"ש זה כיון דלא הוי מענין שבועתו וא"כ י"ל הכא בטבל דגם ח"ש חשיב שיור כיון דעכ"פ יש בו איסור ח"ש מטעם טבל אך מפשטות דברי הש"ס מוכח דמיגו דלית בי' רק איסור ל"ח שיור וה"ה הכא דבעי שיור כזית. אך מ"ש דבכזית מצומצם לא יועיל הפרשה כיון דמיני ובי' ל"מ ההפרשה כיון דלא ישאר רק פחות מכזית דל"ח שיור ה"ה דאסור להפריש ממנה על מק"א. לענ"ד דוקא אם בהטבל יש הרב' זתים א"כ באמת מלשון ראשית משמע דבעי שיהי' המותר יותר מהתרומה ונהי דסגי בשריים פחות אבל עכ"פ בעי מידי דחשיבות אבל אם בכל הטבל ליכא רק כזית ומפריש כ"ש נהי דהנשאר ליכא כזית מ"מ עכ"פ חשיב שרי' ניכרין דנשאר שם יותר מהתרומה ושפיר כיון דעכ"פ הועיל להפקיע איסור טבל ג"כ מועיל דאדרבה היכי דבהתרומה יש יותר א"כ הועיל בהתרומה להתיר לכהנים איסור שהי' חייב מקודם מלקות בעי שיהי' בהנשאר ג"כ שיעור עונש אבל אם בהתרומה ליכא רק משהו א"כ לכהנים מקודם אם הי' אוכל כ"ש לא הי' רק איסור והועיל להתיר רק לאיסור גרידא ה"ה דסגי בהמותר שנותר כ"ש מדין איסור ח"ש:

ועוד אף א"נ דתמיד בעי שיור כזית א"כ בעי שיהי' בהטבל יותר מכזית מ"מ עכ"פ סגי בתרומה ר"ש כיון דעכ"פ בעיסת טבל זה הי' יותר מכזית א"כ שפיר שייך שי"נ ומ"ש דבעי שיפריש כזית ויותר מעט נתרומה דבלא"ה כיון דא"א להפריש מיני' ובי' שוב גם על מק"א אינו רשאי להפריש זה טעות גדול דממ"נ אי ס"ל דעיקר הקפידה שיהי' בהעיסה שיעור כזית ומשהו א"כ התרומה סגי בכ"ש דהא אף לדבריך דבעי שיהי' התרומה כזית ומשהו מטעם דאפשר להפריש מיני' ובי' ע"כ צ"ל דאם כל הטבל לא הי' רק כזית ומשהו הי' אפשר בהפרשה כ"ש א"כ סגי בכל העיסה הוא כזית ומשהו והתרומה הוא כ"ש ישוב הדרא קושית הב"מ לדוכתא דא"כ ל"ח רק ח"ש ואי דבעי שישאר כזית זה רק לפי האמת דיש על טבל חיוב בכזית א"כ שפיר בעי שיהי' השיור ג"כ כזית באופן שיהי' חייבין עליו אבל א"נ דליכא על טבל חיוב כלל רק איסור לחוד א"כ הי' סגי שיור כ"ש כיון דכל איסור טבל אינו רק ח"ש והא הועיל להתיר איסור ח"ש גם מ"ש לתרץ קושית התוס' דהא אפשר לעשות בהיתר היינו להפריש ולבטל לפענ"ד ל"מ לשי' הירושלמי דהדרא לטיבלא א"כ ל"ש ובפרט בתרומה כ' המפורשים דאסור לבטל מה"ת דהוי כמפסיד תרומה א"כ שוב א"א לעשות בהיתר. וחוץ לזה כיון דמיירי בכזית מצומצם א"כ נודע שיטת כמ"פ דביטול אינו מועיל ולהשלים השיעור ורק דהוי כאלו אינו ועיין בספרי סי' ע"ז מ"ש בזה. ומ"ש דלר"ש לשיטתו דס"ל דהוא איסור עצמו א"כ ל"צ שיור של היתר א"כ אפשר בהפרשה ולבטל ושוב ל"ח מה"ב מש"ה צריך ליליף מקרא עכ"ד:

הנה באמת לר"ש בפשיטות כ' לעיל דמועיל הפרשה כיון דס"ל כ"ש למלקות א"כ גם כ"ש חשיב שיריים דהא בהכ"ש יש חיוב מלקות והועיל ההפרשה להצילו מעונש וכמ"ש בירושלמי דלר"ע גם בשבועה סגי בכ"ש לענין דחשוב שיור וז"ב:

אך בגוף הדבר שכ' דלשי' הרמב"ם דס"ל כשיטת רש"י ז"ל א"כ שוב בעי שיריים של היתר ושוב לא יועיל ההפרשה. טעות גדול דל"מ בכל הפיסה יש יותר מכזית בוודאי דסגי בתרומה כ"ש אך גם בכזית מצומצם מ"מ מועיל הפרשה דכיון דבשיעור התרומה שהפריש ליכא רק ח"ש והועיל להתירו מאיסור ה"ה דסגי באם השיריים נותרו מאיסור כ"ש ע"כ כ"ד צע"ג. ובפרט דבלא"ה אין מקום לדבריך אקושית הב"מ דלעולם ל"צ ליתן תרומה מה"ת רק משהו וכדמוכח מתוס' ע"ז שהקשו דלמ"ל שני טעמים בטבל דל"ב הא בירושלמי קאמר משום דשיל"מ ולדבריך י"ל דהירושלמי ס"ל דל"מ רק הפרשה יותר מכזית והירושלמי לשיטתו דכל שמני' ובי' אסור להפריש גם על מק"א אסור להפריש וא"כ ל"ש כהיתרו אך איסורו וע"כ מוכח דלכ"ע סגי בהפרשה כ"ש רק דהשיריים בעי שיהי' כזית ובפרט שכ' לעיל דאף אם כל העיסה ליכא רק כזית אפ"ה מועיל הפרשה דכמו דמועיל להתיר הנפרש לכהן מאיסור ח"ש טבל כן הועיל להתיר הנותר מדין איסור ח"ש טבל ע"כ כ"ד צע"ג בזה:

יב) ובעיקר דברי הרמב"ם במצה של טבל כבר הארכתי בזה. ובפשיטות י"ל דהא בתוס' הקשו די"ל מטעם מה"ב אך המפורשים כ' די"ל עדל"ת אך ממ"נ בכזית מצומצם ל"ח מצתכם ע' תוס' פסחים דל"ח ובמשהו יותר שוב יש איסור בהמותר אך כ' כמ"פ די"ל דהמותר יתבטל ואף שי"ל דהוי נולד בתערובות ול"ש ביטול אך באמת נסתפק המנ"ח דהיכי דהי' עכ"פ ניכר האיסור שוב שייך ביטול וחוץ לזה לפמ"ש הרי"ם דעיקרו ביטול הוא רק בענין שאם. לא הי' בטל הי' המיעוט גובר על הרוב אבל הכא הוי כולו איסור רק דבכזית הי' דוחה ובמותר ל"ש דחויה והוי כולו איסור ושוב ל"צ המיעוט לגבור על הרוב בכה"ג ל"ש ביטול. וחוץ לזה טבל הוי דשיל"מ ול"ב אך כ"ז אי דשיל"מ מה"ת ל"ב א"כ שפיר שייך טעם דמה"ב אבל א"נ דדשיל"מ בטף מה"ת שוב ליש מה"ב:

והנה נודע שי' הכ"מ פ"ז ממעילה דדשיל"מ מה"ת ל"ב וכתבתי בתשובה אליך דזה תלוי בפלוגתא אי רוב מטעם בירור ומש"ה ס"ל לר"י דחמץ בפסח בטל משום דס"ל רוב מטעם בירור מש"ה דשיל"מ בטל מה"ת. וא"כ חמץ ל"ח דשיל"מ כיון דכל חומרות דשיל"מ הוא רק מדרבנן ומדרבנן איל"מ ומש"ה ס"ל בטבל ל"ח דשיל"מ לפי שצריך להפריש רק מעציץ שאינו נקוב וע"כ צ"ל לדין ביטול כמ"ש שם. אבל הרמב"ם שפוסק דרוב הוא מטעם ס' וס"ל כמ"ד בירושלמי דטבל חשיב דשיל"מ וע"כ דס"ל דשיל"מ מה"ת ל"ב וא"כ א"ש הכל דסוגית הש"ס קאי לדידן דדשיל"מ בטל מה"ת ושוב ל"ח מה"ב די"ל עדל"ת ואי שיש מותר מ"מ י"ל דיתבטל מש"ה צריך קרא דא"י במצה של טבל אבל הרמב"ם ז"ל לשי' דטבל חשיב דשיל"מ וע"כ דדשיל"מ מה"ת ל"ב א"כ ל"ש דהמותר יתבטל ושוב ל"ש עדל"ת ושוב שייך טעם דמה"ב וז"ב בס"ד לנכון:

ובהיותי בזה הנה ראיתי בגה"ש בפסחים שם להגרעק"א ז"ל שהעיר דלמ"ל קרא דל"מ הפרשה מחמץ הא למ"ד דאסור בהנאה א"י לקרוא שם דאינו ברשותו. ובאמת כבר כ' לעיל דהכא כיון שא"צ רק לברר חלקו של כהן שפיר מהני אף בא"ב כיון דעכ"פ ל"ת של אחר וגם כיון דתרומה חשיב קדושת הגוף וחל אפי' בדשא"ב. וגם לדבריך הי' נ"מ באם המפריש הוא חשיב"ס דשוב חשוב ברשותו אך האמת כמש"ל. עוד העיר שם דלטעם הש"ס מטעם שי"נ א"כ יועיל הפרשה מחמץ על מצה ולפלא שלא העיר מדברי הירושלמי דכל שמיני' ובי' א"א להפריש ל"מ הפרשה ממנה על מק"א ג"כ וצ"ע והרבה יש לדבר בזה. ומה שהעיר עמ"ש בישוב קו' הריטב"א דכיון דתיכף משעת גילגול פתיך בי' חלה ואסור לטמאותה ושוב אם יוטמא אז אף כשיפריש אח"כ פחות מכביצה לא יופחת ממנו טומאתו. וע"ז תמהת דהא משמע שם בש"ס דהחשש הוא רק דילמא מוטמאה וכדאסיק שם הש"ס דהכא עיקרו לאכילה ופירש"י ז"ל דלא הוי בשריפה רק לכשתיטמא ולדברי הרי כבר נטמאת וא"כ אינו עומד רק לשריפה ומאי זה דקאמר דילמא מיטמא עכת"ד:

הנה לפלא דהא אנן סוברין דעיקר קדושת החלה חל תיכף בשעת הגלגול וא"כ שפיר קאמר הש"ס דכמי דבהמת שביעית פטורה מבכורה דעיקר קדושה חל בפטר רחם והכא א"א להתקדש לפי שידעינן דבוודאי יהי' חלק שצריך שריפה וה"ה הכא עיקר הקדושה חל בשעת גלגול והכא ס"ד דהש"ס דהגלגול אינו מטיל עליו קדושת חלה דהא יש ס' דילמא מיטמאה אחר הגלגול ואז יצטרך לשורפה ורחמנא אמר לאכילה ולא לשריפה א"כ שוב הגלגול לא הטיל עליו קדושת חלה ושוב מותר לאכול מעיסה זו דהא הקדושה לא חל בשעת הפרשה דהפרשה הוי רק כמברר חלקו של כהן ומשני דבשעת גלגול יש ס' דילמא מיטמאה ואדרבה כיון דמצוון לשומרה בטהרה בוודאי לא יזדמן לה טומאה וכיון שכן שפיר בשעת הגלגול חל עליו קדושת חלה כיון דאז עיקרו עומד לאכילה ול"ח דילמא מיעמא כיון דצריך לשומרה בטהרה בטח לא יזדמן לה טומאה וא"ש דברינו בס"ד:

ומה שחדשת דהיכי שא"א לעשות כולו היתר היינו דא"א להפריש ממק"א שוב ל"ח ריבוי כוחני וע"ז אמרתי דלת"ק דטבל קיל שוב א"א להפריש מגופה ושוב ל"מ הפרשה ממק"א ושוב יצטרך להפריש מגופה ושוב ל"ח ריבוי היתר כחוני ודחיתי דבריך לעיל. לא אדע ע"מ שלא הבנת דברי דבשלמא שם מיד בשעת הגלגול הי' ס' שמא יזדמן טומאה א"כ ע"כ ס"ד דהש"ס דהתרומה לא הטילו עליו חיוב חלה כלל א"כ גם ממק"א ל"מ הפרשה אבל הכא בשעת הגלגול הי' עומד להפריש מגופו וחל עליו קדושת תרומה נהי דאח"כ בשעה שיזדמן חשיב"ס א"כ טבל קיל ואסור להפריש אבל עכ"פ לא פקעה קדושת התרומה שיש בתוכו ושוב חל עליו הפרשה ממק"א ועוד אף אם יצטרך רק להפריש מגופה אפ"ה כחוני טבל עדיף טפי מתרומה:

אך כת"ה דפשיטא לי' דכל איסור שבטבל הוי רק מפאת תרומה דפתיך בי' א"כ הי' א"ש דבריך דכיון דכל איסורו מחמת התרומה א"כ היכי דא"א להפריש ממק"א א"כ שוב אין כוחני שבטבל יותר מאחר הפרשה דהא א"א להתירו לזרים א"כ אחר הפרשה ההיתר לכהנים הוא בפועל ורק היכי שאפשר בהפרשה ממק"א אז מיקרי כחוני יותר דהא אפשר להתירו לזרים ג"כ ע"י הפרשה ממק"א. אבל לפמ"ש דלת"ק איסור טבל הוא איסור עצמי וחל שם האיסור על כל החיטין ושפיר גם ע"י הפרשה מגופה השיב היתר כחוני יותר דקודם שנפרש חל שם איסור על כל התרומה אפי' לכהנים ואחר הפרשה כל התבואה חוץ מהחטה שהופרש יותר אף לזרים א"כ חשוב כחוני יותר ובפרט דבמעורב שאר מעשרות בוודאי דחשוב איסור עצמי ושוב חשוב כוחני יותר וז"ב ופשוט:

גם במ"ש לתרץ קושית הפר"ד דבביטול י"ל דאאלא"ח ורק כ' די"ל דהוי חטא כדי שתזכה אתה דהמאכיל עובר היכי דעושה הנאה של כילוי ובזה שמאכיל הוא להחולה עובר בהנאה של כילוי וחדשתי דבאמת לת"ק בקופה אחת מפרישין ומערבין והקשית חדא דלשון הש"ס טבל ותרומה משמע דבאמת מאכילין טבל ולפלא שלא עיינת בדברי דבאמת הא דנקט טבל ותרומה מיירי בב' קופות דומיא דנקט הש"ס נבילה ושביעית ורק דקאמר רבה דהו"א דאף דאפשר בהפרשה אפ"ה לא נתיר שבות דהפרשה וקאמר רבה דהיכי דאפשר בהפרשה בוודאי מתירין שבות דהפרשה וליכא נ"מ כלל אי טבל חמיר או קיל דאף לת"ק דטבל קיל מ"מ חמיר איסור טבל משבות דהפרשה ורק משכחת פלוגתא דת"ק וב"ת היכי דא"א בהפרשה היינו היכי שיצטרך לאכול גם התרומה דאז תלוי בפלוגתא דלת"ק טבל קיל ושוב היכי דאפשר בהפרשה מפרישין ומערבין ולב"ת דטבל חמיר. מאכילין אותו תרומה דהוי חטא כדי שיזכה חבירך ובאמת היכי שא"א בהפרשה היינו באין הבעלים בעיר ובב' קופות דאז באמת מאכילין אותו טבל ובאמת הא דנקט ת"ק טבל ולא תרומה מיירי בב' קופות ורק רבה נקט דעכ"פ בא"א בחולין היינו שיצטרך לאכול התרומה ג"כ דאז שייך ג"כ פלוגתת ת"ק וב"ת דלת"ק דטבל קיל א"כ שוב מפרישין ומבטלין ולב"ת מאכילין אותו תרומה א"כ הרמב"ם דפסק כת"ק לא משכחת הך דמאכילין אותו טבל רק בב' קופות וא"א בהפרשה אבל לב"ת משכחת הך דתרומה ולא טבל אף בקופה אחת ורק לשי' הטבל חמיר שוב א"א לבטל דהוי חטא כדי שיזכה חבירך וז"ב ונכון:

גם מה שתמהת דזה ל"ח הנאה כלל במה שמחו' להחולה דמלל"נ. לפלא הא כ"מ שנותן לחבירו חשוב הנאה לנותן דהא עיקר היתר הנאה נלמוד מנבילה מנתינתה לנכרי והא כ' בתוס' פסחים כ"ב דאף אם נותן חפץ של חבירו להבעלים גופא אפ"ה מה שהמקבל מחזיק לו טובה חשוב הנאה עיי"ש ונודע מ"ש בר"ן קידושין ד"ז דאם א' נותן מתנה לחבירו גם הנותן יש לו הנאה בזה רק דל"ח הנאת פרוטה ול"מ בקידושין וע' בקצה"ח סי' ק"ץ וע' בט"ז יו"ד סי' ק"ס ס"ק ח' ובהג"ה הגרעק"א שם. וא"כ וכי בשביל שנותן לחולה ומקיים בזה מצוה עי"ז מגרע כח הנאתו ובשלמא הדלקת נ"ח דבאמת כיון דאסור להשתמש לאורה א"כ ל"ח בעצם הנאה רק דנימא דהמצוה משוי לה הנאה ע"ז אמרי' מלל"נ אבל דהנתינה בעצם חשוב הנאה וכי המצוה מגרע ההנאה וע' בישי"ע שהקשה אשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים והקשה שם מדוע אין מערבין בטבל דרבנן והקשה הושי"ע הא טבל אסור בהנאה של כילוי א"כ כשמאכיל לקטן עובר המאכיל על א"ה של כילוי עיי"ש ובמק"א כתבתי דא"נ דא"ה של כילוי הוא רק דרבנן גם בטבל י"ל בטבל דרבנן לא גזרו וע' שו"ת מהרי"א שהאריך בזה. עכ"פ הדבר פשוט דבכה"ג יש הנאה של כילוי וז"ב. ומ"ש קושית הבי"צ מפאת אין שי"נ והקשית דא"כ לא יועיל ההפרשה ולא יהי' חשוב טבל כלל דהא לא באה מעולם לכלל הפרשה ובאמת גם אנכי חדשתי כדבריך כיון דמיירי באפשר בחולין א"כ ישאר על מחר ושפיר חשיב שי"ל דיהי' מותר למחר דל"צ שיהי' היתר מיד בשעת הפרשה רק שיהי' לו שעה"כ עכ"פ לאח"ז ושאני בחמץ דאסור להשהותו אך אף א"נ דבעי שיהי' לו שעת היתר מיד כמ"ש הרשב"א לפרש הא דמהני בלוקח מכותים דלמ"ד י"ב יהי' שי"נ אח"כ בשעה שיעלה הב' לוגין ודחה הש"ס דשם בעי שיהי' שי"נ בשעת קריאת שם אבל לומר דלא חל כלל איסור טבל משום דלא בא לכלל הפרשה זה בוודאי שייך רק במידי דלא יבא לכלל הפרשה כמו בשביעית וה"ה בחמץ כיון דאסור להשהותו א"כ שפיר י"ל דל"ח כלל איסור טבל אבל הכא בוודאי יהי' לו שעת היתר למחר א"כ עכ"פ חל איסור טבל ונהי שלא יועיל ההפרשה בשבת מטעם דבעי שי"נ בשעת קריאת שם אבל הכא עכ"פ חל איסור טבל. ומה שחדשת דהכא ע"כ מיירי בכבר הופרש ממנו תר"ג דבלא"ה לא יהי' טבל כלל כיון דלא משכחת הפרשה שוב אינו טבל כלל ומש"ה לא נקט רק עד שיעשר דבשאר מעשרות ל"צ לר"ש שי"נ:

ובזה נדחים דבריך דהא כיון דמיירי באפשר בחולין א"כ ישאר עכ"פ תבואה ביום מחר שיהי' היתר א"כ ע"כ נהי שי"ל דל"מ הפרשה זאת בשבת אבל עכ"פ הוי טבל וחוץ לזה גם בא"א בחולין מ"מ נהי דעכשיו יצטרך החולה לאוכלה מ"מ עכ"פ בעצם הי' שייך בי' הפרשה באם הי' נתרפא החולה בכזית אחד א"כ עכ"פ חל איסור טבל. ובפרט מה שפשוט לך דע"כ מיירי בכבר נתרם ממנו תר"ג דבלא"ה לא חל כלל איסור טבל ז"א דבאפשר בחולין שוב יבא לכלל הפרשה א"כ נהי דיש לומר דל"מ עכשיו הפרשה דבעי שי"נ מיד מ"מ עכ"פ חל איסור טבל ושפיר ב"ב קופות לב"ת מאכילין תרומה וז"ב ומ"ש דאי איסור הותרו אצל פק"נ א"כ חשיב ברשותו להקדיש ואנכי דחיתי דלא הותרו רק בשעת אכילה אז חשיב כאוכל היתר אבל קודם אכילה שפיר שם איסוה"נ עליו וע"ז הבאת מש"ס פסחים דפ"ה דאי טומאה הותרה א"כ הוי קרבן כשר ויש בו משום שבורת עצם לפלא שלא הבנת החילוק באמת בשעת אכילה למ"ד הותרה הוי כאוכל היתר ממש והראי' דלמ"ד דחויה בעי ריצוי ציץ ולמ"ד הותרה ל"צ ריצוי דהוי כהיתר ממש וע' תוס' יומא ד"ו שכ' דאם נטמאה למ"ד דחויה אף שזורקין הדם מ"מ יש לקנוס שלא יתאכל הבשר דל"ח נזרק בהיתר וע' סנהדרין דט"ז דלמ"ד טומאה הותרה א"צ לעבר השנה אבל למ"ד דחויה מעברין ועיי"ש ביומא ד"ו דלע"ד טומאה דחויה צריכין להפרישו מט"מ כדי שלא יצטרך לעבוד בטומאה ולמ"ד הותרה א"צ ונודע מחלוקת הפוסקים באישתפיך חמימי דלאחה"מ בשבת אי מותר למול כיון דידעינן שנצטרך לחלל שבת ותלוי נמי בזה אי פ"נ דחויה או הותרה אך כ"ז בשעת אכילה אז הוי היתר לגמרי אבל קודם אכילתו בודאי שם א"ה עליו וחשיב א"ב וע"ז הבאתי מחלוקת מהרש"א ומהרש"ל יבמות דל"ג ומש"ס ביצה די"א וע"כ פשיטא דשם א"ה עליו וא"ב להקדיש וז"ב:

ומ"ש דלר"ש דלא חל איסור חמץ אאיסור טבל ורק כשמפריש ממק"א אז נפקע איסור טבל ואז יחול איסור חמץ ושוב לא יועיל ההפרשה דל"ח שי"נ ושוב יש חיסור טבל ורק שי"ל דחשיב ב"א דאי לא הי' נתחמץ הי' פקע איסור טבל ירק ע"י שנתחמץ נתעורר איסור טבל ושוב הוי ב"א ועפ"ז הקשית דמשכחת שיחול איסור חמץ בעודו משום טבל ושוב איסורו משום ב"ת חמץ חשיב בשלמא אי ל"צ שי"נ א"כ לא משכחת שיחול איסור חמץ רק בהפקעת איסור טבל א"כ ל"ח איסורו משום ב"ת חמץ אבל השתא משכחת שיחול איסור חמץ בעודו איסור טבל עליו ועפ"ז ישבת דר"ש ל"צ שיריים של היתר ושוב חשיב אין איסורו משום ב"ת חמץ. אבל הרמב"ם דס"ל בעי שי"נ ושוב בשעת הפרשה ל"מ ההפרשה ושוב משכחת איסור טבל בהדי איסור חמץ א"כ מש"ה לא נקט הרמב"ם הטעם דאאחע"א רק מטעם מה"ב עכת"ד תמי' לי עליך וכי הקושיא על הרמב"ם מדוע לא נקט הטעם דאאחע"א אדרבה הקושיא אהרמב"ם דכיון דס"ל כולל א"כ שפיר חל איסור חמץ אאיסור טבל דהוי כולל ושוב ל"ש אין איסורי משום ב"ת חמץ ואי דטעם הרמב"ם משום מה"ב א"כ מדוע נדחק הש"ס לומר ר"ש הוא מדוע ל"ק משום מה"ב וכת"ה כ' דהרמב"ם לא מצי לומר משום אאחע"א דהא משכחת שיחול איסור חמץ הא בלא"ה לשיטת הרמב"ם חל איסור חמץ משום דס"ל כולל ע"כ דבריך צ"ע. וגם מ"ש דאחר הפרשה יחול איסור חמץ ושוב לא יועיל ההפרשה משום דאין שי"נ תמי' הא בש"ס קאמר דמיירי בטבל שניטל ממנו תר"ג וא"כ בשאר מעשרות לא בעי לר"ש שי"נ וכמ"ש בר"ש פ"ג מתרומות:

יג) והנה עפ"ז הי' מקום ליישב מדוע קאמר רק ר"ש והקשו דהא יש כמה מ"ד דל"ל כולל ועפ"ז ניחא לר"ש הא משכחת שיחול איסור חמץ אאיסור טבל דאחר הפרשה שוב לא יהי' איסור טבל דהא לשאר מעשרות ל"צ לר"ש שי"נ אבל לשאר מ"ד גם בשאר מעשרות בעי שי"נ ושוב משכחת אחר הפרשה שיחול איסור חמץ עם איסור טבל ביחד וז"ב אך בעיקר דבריך לר"ש דס"ל איסור חמץ לא חל בעודו טבל א"כ אחר הפרשה כיון דיחול איסור חמץ שיב לא יועיל ההפרשה כיון שאין שי"נ ושוב חל איסור טבל ורק דחל ג"כ איסור חמץ דהוי ב"א:

הנה זה אמת דבכה"ג י"ל דחשיב ב"א אף שי"ל דחשיב טבל קדים דהא מקודם הי' בו איסור טבל וכיון דההפרשה ל"מ שוב נשאר איסור טבל הקדים אך אפ"ה שייך סברת התוס' רי"ד דהי מיני' מפקית דאי לא יחול איסור חמץ שוב יועיל ההפרשה ויופקע איסור טבל וחל איסור חמץ וכעין המפורש בגיטין דפ"ג ע"מ שלא תנשא לפלוני דאם ניסת לפלוני הגט בטל ושיטת התוס' דרק אחר מיתת המגרש בניסת אז הגט בטל אבל בחיי המגרש כיון דאם הגט בטל לא יחולו הנשואין ושוב לא הוי ביטול התנאי ושיטת הרמב"ן כיון דהי' דרך נשואין שוב הגט בעל וא"כ הקשה הב"ש סי' קמ"ג אהמחבר דמשמע שפסק דע"מ של"ת לאבא אף אם ניסת לו אין הגט בטל ומשמע דכיון דלא חלו הנשואין אין הגט בטל וקשה דע"מ של"ת לפלוני אם ניסת לו אפ"י בחיי המגרש אפ"ה הגט בטל אף דלא חלו הנשואין וכ' הב"ש דהכא ע"כ דהגט בטל דא"נ דאינו בטל שוב יחילו הנשואין ושוב ע"כ יתבטל הגט מש"ה צ"ל דהגט בטל אבל ע"מ של"ת לאבא אף א"נ דאין הגט בטל אפ"ה לא יחולו הנשואין ושוב ל"ח ביטול עיי"ש א"כ הכ"נ ע"כ דחל איסור חמץ דבלא"ה שוב יועיל ההפרשה ושוב לא יה' איסור טבל וע"כ דחל איסור חמץ:

אך באמת לפענד"נ דאפ"ה חשיב אין איסורו משום ב"ת חמץ דבעי שתיכף בשעה שיתחמץ יחול עליו איסור חמץ וכיון דבשעה שנתחמץ קודם הפרשה לא חל עליו נהי דאחר הפרשה יחול מטעם ב"א מ"מ ל"ח איסורו משום ב"ת חמץ כיון דבשעה שנתחמץ לא חל עליו איסור חמץ. ובאמת נספקתי לר"ש דלא חל איסור חמץ אטבל ונימא דאחר הפרשה דפקע איסור טבל חל איסור חמץ ול"צ שי"נ של היתר כס"ד דש"ס פסחים דל"ג דהחמיץ בתלוש מהני הפרשה. וא"כ יש להסתפק בהפריש מיני' ובי' אי חל איסור חמץ על התרומה דהא באמת י"ל דלא חל איסור תרומה ואף שי"ל דחשיב מוסיף לכהנים אך לפי"מ שנסתפק הראש יוסף בענין שבשעת חלות איסורו לא הי' מוסיף ורק אח"כ מת אשת אחיו וא"כ לגבי אותו אח דפקע איסור אחות אשה לדידי' חל איסור אשת אח מי נימא דחייל אכל האחין מטעם מוסיף א"ד כיון דלא הי' מוסיף בתחילת נשואי האח אף דלגבי מי שמשכח רווחא חייל מ"מ ל"ח מוסיף ועיי"ש שהוכיח מתוס' חולין ד"צ דבכה"ג ל"ח מוסיף ושוב י"ל דבכה"ג כיון דבשעה שנתחמץ לא חל לשום אדם דהי' אסור מטעם טבל נהי כשנפרש פקע איסור טבל וחל איסור חמץ לכהנים מ"מ ל"ח מוסיף ולזר אין בו איסור חמץ:

אך י"ל דזה תלוי בשיטת התוס' והרא"ש נדרים די"ב דאיסור תרומה לזר ל"ח דבר הנדור משום דאינו איסור חדש רק שהוא איסור טבל הקדים רק דהועיל הפרשה להתירו לכהן ולהתיר השיריים אך הוכחתי דכמ"פ ס"ל דבעודו טבל חל שם איסור על כל העיסה ובשעת הפרשה פקע איסור הראשון לגמרי ונתחדש איסור תרומה וזה האיסור אסרה התורה רק לזרים וכ"מ שיטת הר"ן שם א"כ י"ל דזב"ז תלוי דא"נ דאיסור תרומה לזרים הוא איסר טבל הקדים א"כ שפיר דמי לדברי הרא"י דבשעת שנתחמץ לא הי' לו חלות לשום אדם נהי דכשנפרש פקע איסור טבל לכהן וחל עליו איסור חמץ דמתלי תלוי מ"מ לגבי זרים עדן איסור הראשון ונהי שי"ל דחשיב מוסיף מ"מ כיון דלא הי' מוסיף בשעתן ל"מ אבל א"נ דאיסור תרומה הוי איסור חדש א"כ י"ל דנהי דקודם הפרשה לא חל איסור חמץ מ"מ אח"כ בשעת הפרשה פקע איסור טבל וחל איסור חמץ עם איסור תרומה מכח ב"א כמ"ש בתוס' שבועות דכ"ד דהא כשמתה פקע איסור אמה"ח וחל איסור יוה"כ ונבילה בב"א עיי"ש וא"כ הכ"נ כן בזה וז"ב בס"ד וא"כ סוגית הש"ס דפסחים דל"ג דס"ד דבהחמיץ בתלוש מהני הפרשה וא"כ מיירי מתני' אף בהחמיץ והפריש אח"כ ואף א"נ דמעיקרא לא חל איסור חמץ אפ"ה אח"כ יחול האיסור חמץ גם על התרומה מטעם דהוי איסור חדש וחלק מטעם ב"א ודו"ק בזה כי הוא הערה יקרה ונכונה ובעיקר הא דשי"נ כי המצל"ח דאף למ"ד אחר חמץ הפסח מותר אפ"ה ל"מ והטעם י"ל משום דאסור להשהותו מכח איסור ב"י וא"כ יש להעיר לפמ"ש האעו"ז והברכת אברהם דלמ"ד חמץ בשריפה א"כ יוכל להנות מגחלתו ושוב מועיל ביטול אף לאחז"א ושוב אפשר לבטלו ושוב לא יעבור על איסור ב"י ושוב יהי' מותר להשהותו ושוב יהי' חשיב שיריים ניכרין והרבה יש להאריך בזה אך רוב הטרדות מנעוני:

תוכן העניינים

מהרש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה