מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל
סימן טו
לכבוד יד"נ הרב הגדול חו"ב עצום הגביר היוחסין וכו' כש"ת מו"ה דובעריש ווידענפעלד שיחי' בהגאון האדיר מאוה"ג אבד"ק הרומליב ז"ל
בדבר פלפולו בש"ס סוכה דל"א בהאי סבתא דקאמר ר"נ אין לה אלא דמי עצים והעיר דהא אנן קיי"ל דלאחר החג צריך להחזיר העצים לגמרי וא"כ הי' לו להשיבה שאחר החג יחזור גם עצים. והביא קושית הא"מ בסי' כ"ח אשי' הרא"ש דס"ל דל"מ באתרוג קנין הגוף לזמן א"כ הכא דאחר החג חייב להחזיר א"כ לא הוי רק קנין לזמן:
והנה באמת אף בלי דברי הרא"ש יש להעיר דבאמת הקשו בתוס' דהא תקנות מריש אינו רק מדרבנן ואיך מועיל לד"ת ובשלמא לדידן דס"ל סוכה שאולה כשירה א"כ עכ"פ מועיל קנין דרבנן שלא יהי' חשיב גזל אבל משמע דגם לר"א מועיל אף דס"ל סוכה שאולה פסול ושוב קנין דרבנן ל"מ לענין שיהי' חשיב כשלו אך באמת כ' המפו' דהיכי דהקנין דרבנן הוא מכח הפבד"ה שוב מועיל לד"ת וא"כ ניחא דאם קנה עכ"פ מתקנות מריש דמועיל מטעם הפבד"ה שוב מהני לד"ת כשי' הב"י לענין מעמ"ש בקידושין ומצאתי בשו"ת בית אפרים חו"מ סי' ח' שהרגיש בזה:
אך נודע מתוס' יבמות דפ"ט ע"ב דבמידי דיחזור ל"ש הפבד"ה וא"כ הכא דתקנות מריש ל"מ רק על ז"י החג ושוב כיון דאחר החג יצטרך להחזיר שוב א"א לומר דמועיל מטעם הפבד"ה ושוב לא יועיל לד"ת וצ"ע:
והנה כת"ה כ' ליישב משום דא"נ דאינו יוצא בהסוכה משום דל"ח רק קנין לזמן א"כ שוב ע"כ יועיל התקנה על כל השנה ושוב בוודאי ניחא להבעלים שיקנו בקנין גמור כדי שיצטרך להחזיר אחר החג. א"כ הכא דגילתה דאין רצונה להקנות שוב עשו תקנה שלא יצטרך להחזיר גם אחר החג עכת"ד מצאתי בס' בית אהרן אה"ע סי' קמ"ג שהעיר בזה ובעיקר הדבר שכ' דאמרי' דרצון הבעלים להקנות לו כבר העיר בזה בשעה"מ הלכות לולב עיי"ש שכ' לחלק בין קטן אף בפעוטות עכ"פ אין בכח הקטן להקנות מ"ה לכך ל"מ אבל בגזל אחר יאוש כיון דאם ירצו הבעלים להקנות יועיל מה"ת א"כ אחר שתיקנו חז"ל דיאוש קונה. עכ"פ מדרבנן א"כ שוב ביהיב דמי הוי כתלויה וזבין דאמרי' דבוודאי גמר ומקני ושוב מועיל מה"ת עיי"ש וסברתו נכונה דנהי דקיי"ל דגזילה ברשות הגזלן אינו בכח הנגזל להקדישו מ"מ יוכל ליתן במתנה לכגזלן ע' בשא"ר סי' צ"ג ובקצה"ח סי' ל"ז ובא"מ סי' כ"ח ובנה"מ סי' ר"ה ומ' בב"ש סי' כ"ח דבריצוי שניהם יוכל להקדיש:
אך אף א"נ דל"מ ליתנו אף להגזלן כיון דא"ב ע' בקצה"ח סי' רי"א מ"מ אחר שהגזלן חפץ לקיים מ"ע דוהשיב שוב בודאי מועיל דשוב נעשה מהגזילה פקדון ושוב יוכל למוכרו ולהקדישו וכמ"ש ברמ"א סי' כ"ח דאשה שחטפה סלע מידו ואח"כ קידשה בו ושתקה ל"מ ומסיק הב"ש דבאמרה הן מהני וכ' הטעם דכיון דאמרה הן שוב נעשה מגזל פקדון ושוב יוכל להקדישו ולקדשה עיי"ש ועיי"ש דבקידשה בגזל דידה דבאמרה הן דמהני וצריך לשלם לה גזילותי והטעם דכיון דרוצה לקדשה ובוודאי רצונו להחזיר לה הגזילה שוב יוכלה להקנות לו ועי"ש ברי"ם שהאריך בזה דקונה מכח קנין אודיתא א"כ עכ"פ אחר תק"ח דיאוש מהני והוא משלם דמים חזינן דרצונו לקיים מצות השבה ושוב חוזר מהגזילה ונעשה פקדון ושוב יוכלו הבעלים להקנות לו:
אך לפמ"ש כת"ה דהאי סבתא ג"ד שאין ברצונה להקנות לו א"כ שוב תיקשו דבכה"ג לא יועיל תקנות אף אי יהי' נקנה לו בקנין עולמית דהא קנין דרבנן ל"מ לד"ת ובאמת משמע בתקנות מריש או היכי דמועיל מדרבנן כמו בגזל אחר יאוש למ"ד דקונה מדרבנן אף היכי דהבעלים אינם רוצין אפ"ה מועיל ובאמת גבי תלויה וזבין דעת כמ"פ דבעי שיאמר רוצה אני ובאמת מצינו לענין זכין לאדם שלב"פ דבאם הבע"ד צווח דאינו רוצה ל"מ זכיה בע"כ וכ' הרשב"א דבזכות גמור מהני אפי' בע"כ וע' ברשב"א קידושין דכ"ג ובפרט במידי דיכולין לכוף מהני אפי' בע"כ עיי"ש ולכן היכי דתיקנו חז"ל שיועיל הקנין משום תקנת השבים א"כ אף בעומד וצווח ל"מ ובפרט מאן לימא דהאי סבתא לא רצתה לקיים תק"ח ושמא לא ידעה הדין מתקנות מריש:
אך בעיקר הסברא דהבעלים בעצמם מקנים לו כדי שיוכל לצאת בו ויוכל להחזיר אחר החג לענ"ד ז"א דבאמת כבר כתבתי דהנגזל יוכל ליתנו במתנה להגזלן אך כ"ז כל זמן שלא קנה הגזלן הגזילה וי"ל דעומד ברשות הבעלים אף דחשיבי א"ב מ"מ עכ"פ מיקרי שלו ושוב שפיר יוכל ליתנו במתנה להגזלן אבל אחר שתיקנו חז"ל דקנה מכח תקנת מריש ושוב נקנה להגזלן עכ"פ בקנין לזמן ושוב עכ"פ על אותו זמן אין להבעלים שום זכות בהדבר והגזלן יוכל להקדיש על אותו זמן ויהי' חשיב של הקדש עכ"פ על אותו זמן דהא קיי"ל מועלין בהקדש לזמן וכ' התוס' בסוכה דמ"א ע"ב דגם במעמ"ל יוכל להקדיש על אותו זמן וע' בריטב"א בכורות פ"ח דבהקדש לזמן לא יוכל לפדות בההקדש תוך הזמן דל"ח רק כמו גל"מ וקיי"ל דלאו כממון דמי ובמק"א פלפלתי בהקדיש חמץ לזמן אי עובר בב"י בתוה"פ היכי דהקדישו עד לאחה"פ לפי באמת מוכח בירושלמי פ"ב מפסחים דבחמץ של הקדש שקע"א א"ע רק לר"ש וחזינן דבהקדש א"ע ע"י זכות גל"מ אם יעבור בכה"ג והארכתי בזה עכ"פ נשמע דבהקדש לזמן עכ"פ בתוך הזמן ל"ח של הבעלים א"כ פשיטא דכיון דעכ"פ קנה הגזלן מתקנות מריש וחשיב קה"ג לזמן ונהי דקנין לזמן ל"מ באתרוג אבל עכ"פ אין להבעלים זכות להקנותו בתוך אותו זמן דלע"ע חשיב לגמרי אינו שלו ובשלמא כ"ז שלא קנה דעכ"פ אין הגזלן יוכל להקדישו והרא"י דלצנועין הנגזל יוכל להקדיש א"כ גם לדידן עכ"פ יוכל ליתנו במתנה להגזלן אבל אחר שקנה עכ"פ בקנין לזמן ויוכל הגזלן להקדיש על אותו זמן שוב אין בכח הנגזל ליתנו במתנה להגזלן דלע"ע חשיב אינו שלו ונודע שיטת הבי"ע דאף בהשכיר הבית א"י בתוך זמן השכירות להשכירו על אחר אותו זמן וע' בש"ך סי' שי"ב וסי' שט"ז ובנה"מ סי' רי"א ואף דפסקינן דיוכל להשכירו אף בתוך הזמן ובפרט למוכרו בוודאי יוכל שם עכ"פ גס לע"ע הגוף שלו ובפרט דדעת כמ"פ דיוכל להפקיע השכירות ע"י קונם אבל הכא דלע"ע לגמרי אינו שלו ואף דל"ח רק מחוסר זמן ונודע שיטת המלמ"ל דמחו"ז ל"ח דשלב"ל מ"מ נודע מ"ש בשטמ"ק כתובות דנ"ט דבמידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו למיחשב כשלו מכ"ש במחו"ז נהי דנ"ח דשלב"ל מ"מ עכ"פ ל"ח שלו ושוב לא יוכלו להקנות לו ושוב לא נשאר רק קנין הגוף לזמן ובפרט ממ"נ א"נ דהבעלים מקנים לו קנין גמור לחלוטין שוב לא יצטרך להחזיר וא"נ דלא מקני לי' רק בקנין לזמן שוב ל"מ באתרוג וסוכה ורק שנצטרך לדחוק דמקנים לי' במעמ"ל וכמצינו בהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה דמהני דאמרי' דהקנה לו במעמ"ל כמ"ש הרא"ש הובא בש"ע סי' כ"ח אך עדן תיקשו מגזילת אשה דבזה נסתפק בש"ס גיטין דכ"א אי אשה ידעה לאקנויי ופירש"י דבמידי דחוזר לרשותה אינה ניתנה רק בשאלה בעלמא ואף דקיי"ל דגם בטבלא שלה מהני הגט מ"מ יש כמ"פ דהטעם דגם בשלה הקנו לו חז"ל וע' באה"ע סי' קכ"ד פלוגתת הרמב"ם והרשב"א וע' שו"ת ח"ס סי' פ"ט לענין שאל חפץ מאשה אי מהני לקידושין אף באשה שאין לה בעל:
ובאמת בש"ס משמע דגם בגזל מאשה מועיל תקנת מריש וא"כ נדחה כל דבריו אך בעיקר קושית הא"מ דהא לא הוי רק קנין לזמן:
והנלע"ד דנודע מה שנסתפק המפורשים למ"ד דיאוש קונה בגזילה אי היאוש עושה קנין או דבאמה עיקר הקנין הוי בשעת הגזילה רק דחיוב השבה מוטל עליו והיאוש אינו רק לסלק חיוב השבה וממילא נגמר הקנין משעת הגזילה ובאמת נודע הפלוגתא בתוס' ב"ק דס"ט אי בשעת יאוש לא הי' ברשות הגזלן אי מהני ותלוי בפלוגתא הנ"ל וע' בנה"מ שכ' דאי בעי שיהי' בחצירו בשעת יאוש תלוי בפלוגתא דרמב"ח ורבא ובאמת פלוגתת רב ורבא סנהדרין דע"ב אי אמרי' בדמים קנינהו היכא דהוי בעין תלוי נמי בהפלוגתא אי יש להגזלן קנין בשעת הגזילה ובאמת מהא דמשני הש"ס ב"ק דס"ו זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות מוכח דהקנין הוא בשעת יאוש וכתבתי בספרי ח"ר סי' צ"ו דא"נ דהקנין הוא בשעת גזילה א"כ הקנין הוא בשעת האיסור וחשיב מהב"ע אף היכי דקני' מקודם המצוה לשי' הר"ת אבל א"נ דהקנין הוא אח"כ בשעת יאוש א"כ הקנין אינו משותף עם האיסור ושפיר ל"ח מהב"ע למ"ד יאוש הוי קנין עיי"ש עכ"פ לפ"ז קושית הא"מ לק"מ דבאמת עיקר קושיתו הוא רק לר"א דס"ל סוכה שאולה פסול א"כ גם קנין לזמן לא יועיל:
ועפ"ז א"ש די"ל דר"א קאי בשיטת המ"ד דיאוש אינו עושה רק סילוק אבל באמת עיקר הקנין יש לכל גזלן בשעת הגזילה וא"כ כיון דעכ"פ מתקנת מריש לע"ע לא חל עליו חיוב השבה א"כ שוב באמת יש לו בהגזילה קנין גמור לחלוטין ונהי דלאח"ז יחול עליו חיוב השבה וממילא יופקע זכותו מהחפץ מ"מ לע"ע לא חל עליו חיוב השבה ושוב יש לו בו קנין גמור ובשלמא אי הי' ס"ל דבשעת הגזילה אין לו קנין רק דעיקר הקנין נצמח מכח תקנות מריש שפיר הי' מקום לומר דל"ח רק קנין לזמן אבל באמת הקנין הוא בעצם בשעת הגזילה רק דתקנת מריש מועיל רק לענין שלא יחול עליו לע"ע חיוב השבה ושוב חשיב שלו לגמרי ומה שיחול עליו החיוב אח"כ ז"א מגרע קנינו עכשיו וגדולה מזו דעת כמ"פ דבחפץ של ריבית יוכל לקדש נהי דצריך להחזיר מכח וחי אחיך מ"מ לע"ע כ"ז שלא החזירו חשיב שלו מכ"ש הכא דלע"ע בימי החג לא חל עליו חיוב השבה בוודאי דחשיב קנין גמור וממילא גם קושיתי שהקשיתי ל"ק דהכא לא יועיל קנין דרבנן דהא ל"ש הפבד"ה דהכא יחזור לרשותו:
עפ"ז ניחא דהכא באמת כבר קני' ורק דתיקון חז"ל מועיל להפקיע מעליו חיוב השבה וזה וודאי יש בכח חז"ל להפקיע החיוב אף בלי הטעם דהפבד"ה ואף דלכמה מ"ד עיקר הקנין הוא בשעת יאוש מ"מ לדידן שוב סיכה שאולה כשרה ועיקר הקושי' לר"א וי"ל דס"ל כרב דהקנין הוא תיכף ובאמת גם בהאי סבתא כוונת הש"ס רק לתרץ דעכ"פ בימי הסוכות לא הי' גזול דקני מתקנת מריש ובאמת אחר החג אי לא חברי' בטונא שפיר יצטרכו להחזיר ומיושב הכל בס"ד לנכון:
ומה שהקשה דלמ"ל למעט מקום מקדש ת"ל דלא הי' בו עץ ובלי עץ אין שום בית מטמא בנגעים כמפורש במתני' דנגעים פי"ב וכת"ה כ' דקושיתו הוא לחד גירסא בכ"מ באמת גם לסברא השניה דלשכת כה"ג הי' בו עץ מ"מ לכאורה התינח לפימ"ש בתוס' יומא ד"ח ע"ב בתחילה דלשכת כה"ג הי' באמת פתוחה לקודש ואפ"ה הי' מותר לישן בה כיון דבנויה בחול וכמו דא"ח טמא הנכנס בה א"כ שפיר אינו מטמא בנגעים אבל לפי"מ דדחה התוס' דהיכי דתוכו קודש לענין אכילת קה"ק אסור לישן בה א"כ ע"כ דה"י פתוחה לחול כמסקנת התוס' שם ובאמת צ"ע מ"ש המלמ"ל בפ"א מהלכות ביהב"ח די"ל דלשכת כה"ג הי' פתוחה לחול ומש"ה הי' מותר להיות בה עץ והדבר מפורש בתוס' שם:
אך באמת אי לשכה זו מטמא בנגעים תלוי בפלוגתא שבין התוי"ש להתוס' דהתוס' כ' דטעמא דר"י דממעט מקום מקדש לפי שלענין אכילת קה"ק חשיב קודש ובתוי"ש כ' דס"ל לר"י דנהי די ושלים נתחלקה מ"מ מקדש לא נתחלקה וא"כ לשיטת התוי"ש גם לשכת כה"ג כיון דעכ"פ הי' בנויה בקודש א"כ לא נתחלק ואינו מטמא בנגעים אבל לשי' התוס' כיון דל"ח קודש לענין אכילת קה"ק שוב מטמא בנגעים ושוב אין לומר דהא דממעט מקום מקדש הוא לענין לשכת כה"ג דהא זה מטמא בנגעים לפי הס"ד ובאמת משכחת בלשכה הבנויה בקודש ופתוחה לחול ורק גגו שוה לקרקע דבכה"ג קיי"ל דגגו חשיב קודש ובאמת הי' מותר לעשות בה עץ כיון דפתוחה לחול ואפ"ה גגו חשיב קודש לענין אכילת קה"ק עיי"ש בפ"ו ושפיר ממעט דאינו מטמא בנגעים לפי שהוא קודש או דמשכחת בלשכת הגזית שהי' חצי' בקודש וחצי' בחול ויש לו שני פתחים כמפורש בש"ס יומא דכ"ה וא"כ הי' מותר להיות בו עץ כיון שהי' חצי' בחול ואפ"ה אינו מטמא עכ"פ בהצד של קודש וז"ב:
אך האמת דלק"מ דרק עץ בולט לא הי' במקדש אבל בבנין הי' מותר לשקוע בה עץ ורק שלא הי' מגולה רק סיידי בסיד כמפורש בש"ס ר"ה ד"ד גבי כורש מנ"ל שהחמיץ וקאמר בש"ס שם דשלמה סיידי בסיד וזה דלא כמ"ש בראב"ד שם הלכה ט' וא"כ לק"מ דלענינן נגעים סגי באם יש עץ שקוע וז"ב ופשוט ומה שהקשה בהא דקידשה ע"מ שאין עליה נדרים די"א דחוששין שמא תלך אצל חכם וקשה הא לע"ע לא תלו הקידושין והא בסי' מ' משמע דקידושי ע"ת אפ"י בתנאי מעכשיו אפ"ה ל"מ הגט קודם שחלו הקידושין אף שיתגלה ע"י קיום התנאי דחלו הקידושין למפרע אפ"ה ל"מ וא"כ ה"ה הכא לא יועיל עכת"ק באמת סברת הפוסקים דנ"מ הגט קודם שחלו הקידושין הוא כעין מ"ש הר"מ בהא דמפורש יבמות דנ"ב לאשה דעלמא אינו גט דאם נכתב הגט בשעה שא"ר לגירושין ה"ל כלא נכתב לשמה:
והנה בתוס' גיטין דכ"ה כ' דבגט אף למ"ד י"ב ל"מ משום דל"ח לשמה ונסתפקתי בספרי ח"ר סי' י"א היכי דאמר כתוב לאיזה שיצאתה בפתח תחילה אי יועיל בגט די"ל דבשלמא באם מחוסר תנאי דלהבא דזה תלוי בברירה ושפיר ל"מ בגט אבל זה הוי כמו וכבר בא חכם דמפורש בש"ס עיר ובין דל"ב דמהני אף למ"ד א"ב י"ל דשוב ל"ח רק חסי"ד ומהני גם בגט ואף דדעת הפני"מ דרק בדרבנן מועיל הא דכבר בא חכם אבל בשעה"מ חולק עליו והוכחתי בכמה ראיות דמהני אף בגט ועפמ"ש בתוס' יבמות דל"ז דהיכי דא"צ לגלות רר מה שהוא באותו שעה חשיב עולה ליבום לפי שאפשר להתגלות ע"י אליהו וע' תוס' מנחות דס"ד וע' שו"ת ח"ס חו"מ סי' ק"ה:
והנה בהא דקאמר בש"ס לענין אאחע"א דאי משכחת רווחא חייל אך בשבועה כ' הפוסקים דהיכי דלא חל בשעתה יצא לבטלה ואף דמשכחת רווחא לא חל והא דנשאל על הראשונה שניה חל עליו שם כיון דחכם עוקר נדר מעיקרא ל"ח כלל יצא לבטלה דנתגלה שהי' לי חלות תיכף ורק הי' חסי"ד ועיי"ש ברש"י שבועות דכ"ז והרא"י דבהתרת בעל ל"א משכחא רווחא חל ע' בש"ך יו"ד סי' רל"ב ובשעה"מ פי"ז מהא"ב וע' תוס' פסחים דמ"ד שכ' דנדר ל"ח יש היתר לאיסורו ע"י שאלה דע"י שאלה נתגלה שהי' טעות בעיקר הנדר ול"ח התחלת האיסור וע' תוס' נזיר דכ"א א"כ עפ"ז א"ש הכל בס"ד בשלמא בקידש ע"ת ונתקיים התנאי אח"כ אף בתנאי מעכשיו מ"מ אאפ"ל דנתגלה דבאמת הי' חלות הקידושין תיכף דהא באמת הי' חסר קיום התנאי ובאמת תנאי דלאו בידו תלוי דברירה ונהי דבתנאי דבידו אינו תלוי בברירה אבל עכ"פ גם עכשיו נתגלה דבשעת הקידושין לא נגמרו דהא מחוסר קיום התנאי א"כ שפיר ל"מ הגט דל"ח מבורר לשמה אבל הכא אם תשאל על הנדר יתגלה דהי' טעות בנדר ובאמת הי' תיכף חלות הקידושין ורק שהי' חסי"ד דלא ידענו מהטעות ועכשיו נתגלה הטעות ובכה"ג כיון דמועיל לענין שבועה ע"כ דחשיב כאלו הי' לו חלות תיכף והוי רק כמו חסי"ד ובכה"ג שפיר חשיב לשמה אף לענין גט וכמו בלאיזה שיצאתה בפתח תחילה וא"כ שפיר יועיל הגט אף קודם ששאלה לחכם דמידי דהוא רק חסי"ד חשיב לשמה ומיושב קושיתו לנכון בס"ד וז"ב:
שוב מצאתי בשו"ת עמק יהושע סי' י"ד שהעיר בדברי כת"ה ומה שהקשה לשי' הנה"מ בסי' ק"ץ דאם מוכר בעד מזומן ואח"כ אינו משלם מעות המקח בטל למפרע א"כ בש"ס ב"ק ד"ע דפריך אהא דעקוץ תאנה מתאנתי ופרך הש"ס דאי תבע קמן לדינא אמרי' דקלבד"מ א"כ שוב ל"ח מכירה וקשה הא בבעין ל"א קלבד"מ כמ"ש המח"א ועיין במלחמות ובקצה"ח סי ש"נ וע' שו"ת ד"ח יו"ד ח"ב סי' ק"ט ובספרי ר"ר ס' א' ורק שתירצו דכיון דנתן לי התאינה בתורת מקח רק דמחויב ליתן לו הגניבה וע"ז שוב אמרי' קלבד"מ שיופטר מליתן הגניבה ולשי' הנה"מ אם אינו נותן לו הגניבה שיב צריך להחזיר התאינה ישוב בבעין ל"א בדמים קנינהו עכת"ק:
אך באמת ז"א דבאמת אם הוא אינו רוצה לשלם לו הדמים בעד החפץ שמכר, לו ממילא בטל קנינו בהחפץ שקנה דהוי כתנאי במקח אבל לע"ע אין לו תביעה על החפץ שמכר רק על חפץ שקנה או על דמי החפץ וכיון דהדין דקלבד"מ שוב הוי כשילם לו דמים ממילא לא נתבטל קנינו בהחפץ הראשון ושוב שפיר קאמר הש"ס דלע"ע אין לו תביעה רק על הגניבה דהוי כמו דמי התאנים ושוב אמרי' קלבד"מ והוי כשילם ולש"ל דבבעין ל"א קלבד"ם דהמיתה א"צ למשוי לי' קנין בהתאנים רק לפוטרו מתשלומין ושוב הוי כשילם ועי' בריטב"א ריש מכות שכ' דגבי ב"ג אף דמפסידו מתנת כהונה ושייך לומר כאשר זמם מ"מ כיון שא"א לעשות כולה הזמה שוב אין עושין מקצת הזמה והקשה דבמקום שהדין דקלבד"מ גבי עדים א"כ ג"כ הוי מקצת הזמה ותירץ דשם דכיון דגילתה התורה דקלבד"מ א"כ המיתה עומד במקום התשלומין ג"כ והוי כולה הזמה וא"כ הכ"נ לש"ל דנתבטל המקח דע"י הדין דקלבד"מ הוי כשילם לו דמי התאנים ושוב לא נתבטל המקח וז"ב בס"ד:
ומה שהעיר אקושית השואל בספרי סי' ס"ט בהא דנזיר בבה"ק הא אין נזירות לחצאין והעיר כת"ה ממ"ש בר"נ נדרים דפ"ג שגבי טומאה לש"ל אין נזירות לחצאין לפי שמשכחת נזירות בלא טומאה באמת כבר העירני בזה כבוד אחיו הרה"ג אבד"ק דאמבראווא נ"י והשבתי לו באריכות דהא מוכח בנזיר די"א בהא דקאמר הריני נזיר אבל סובר אני שיתירו לו לטמא למתים מפני שאני קובר מתים ה"ז מותר ור"ש אוסר ופריך הש"ס אדרבה לר"ש צריך להיות מותר דהא איני נזיר עד שיזיר מכולם ומשני תני ה"ז אסור ור"ש מתיר ואח"כ משני דסיפא מיירי בקיבל עליו נזירות גמור ואח"כ שאל על אחת ולרבנן מישתרי בכולהו ולר"ש אינו מותר בכל אבל עכ"פ מפורש דאם תיכף אינו מקבל עליו נזירות מטומאה כמ"ש בתוס' שם דאף אם לא שייר רק מטומאה אפ"ה ל"מ וע"כ צ"ל דבשלמא באם בתחילה קיבל עליו נזירות מכל דבר ורק אח"כ התירו לו מכ"מ רק אטומאה נשאר שפיר לש"ל בזה אין נזירות לחצאין כיון דמשכחת נזירות בלא טומאה אבל בתחילת הנזירות אם משייר עכ"פ טומאה ל"מ לר"ש דס"ל אינו נזיר עד שיזיר מכולן רק לרבנן חל לגמרי א"כ שוב הכא בקיבל בבה"ק דלא התחיל הנזירות אטומאה שוב י"ל דאין נזירות לחצאין וז"ב בס"ד:
עתה נדבר מה שהעיר כת"ה עמ"ש בספרי סי' ל"ה די"ל דהחמץ משוי להעכו"ם קנין בגוף החצר וע"ז כ' כת"ה דעכו"ם אין לו קנין ע"י חזקה לפלא הלא הבאתי שם לעיין בשו"ת מ"כ סי' א' ושם העיר דעכו"ם אין לו קנין בחזקה אך עיי"ש שהוכיח דשיטת רוב הפוסקים דקונה בחזקה וע' בספר תורת הר"ם שכ' ג"כ דעכו"ם יש לו קנין בחזקה בשדה או בבית וע' בספרי ח"ר סי' ס"ו שהבאתי שם ד"ז דעכו"ם אין לו זכות ע"י שמוש משום דאינו קונה בחזקה:
ועוד כתבתי שם דבר נכון דבאמת קנין ע"י שימוש ל"ח קנין בגוף הקרקע כמ"ש בנה"מ ס' קצ"ב דאם רוצה לקנות שוה דבר ע"י החצר המושכר לו צריך לעשות קנין גמור היינו כסף או שטר או חזקה וא"כ לכאורה תיקשו מאי כ' הרא"ש דמש"ה עובר משום שהשאיל לו ביתו הא אכתי לא מיקרי בבתיכם דאין לו קנין בגוף הבית לשום דבר וע"כ צ"ל דכיון דעכ"פ יש לו קנין לשימוש לא מימעט מבתיכם דכמו דסגי בזכות כל דהו בחמץ ה"ה דסגי בקנין כל דהו בבית וי"ל דזה כוונת הר"י שכ' דחמץ המופקד עובר דהא לא קיי"ל כר"ש בדהגל"מ:
ועפ"ז א"ש דבאמת שייך סברת הרא"ש שהשאיל לו רשות רק דבאמת שימוש לא משוי לי' קנין בגוף החצר ול"ח בבתיכם וא"כ אי הי' ס"ל דהגל"מ כממון דמי וא"כ הי' חשיב לגמרי שלו דהא למסקנת הש"ס אף בבעין אמרי' דהגל"מ כעמון דמי ועיין ביד אפרים סי' ת"מ ובקצ"ח סי שפ"ו ובב"ט ושוב לא נשמע דעובר ע"י זכות כל דהו וה"ה דבעי שיהי' לו קנין גמור בהבית ושימוש ל"ח קנין גמור אבל כיון דס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי ואפ"ה עובר בקע"א ע"כ דבחמץ עובר ע"י זכות כל דהו ושוב ע"י זכות שימוש שיש לו בהבית ג"כ עובר:
ועוד י"ל ע"ד הנ"ל דהנה בט"ז. סי' ת"מ כ' דחידוש דבבתיכם לא קאי רק אחמץ שקע"א וי"ל הכונה כנ"ל דבשלמא בחמץ שלו שייך לומר דמשוי לי' קנין בהחצר אבל בחמץ שקע"א כיון דקיי"ל דהגל"מ לאו כממון דמי נהי דעובר בחמץ ע"י זכות כל דהו מ"מ עכ"פ אין לו קנין בהחמץ ולא יוכל למשוי לי' קנין בהבית ושוב ל"ח בבתיכם וכ"ז למ"ד דהגל"מ לאו כממון דמי שפיר יש לחלק אם מונח ברשות אחרים דבגוף החמץ שלו יוכל למשוי לי קנין בהבית אבל חמץ שקע"א לא משוי לי קנין בהחצר דהא גוף החמץ אינו שלו ול"ח בבתיכם אבל למ"ד דהגל"מ כממון דמי וע"כ דחשיב כשלו ושוב יוכל למשוי ני' קנין בהחצר ואפ"ה כ' רחמנא בבתיכם והיינו מוכרחין לומר כיון דשימוש לא משוי לי' קנין בהחצר ל"ח בבתיכם א"כ גם בחמץ שלו המופקד ברשות אחרים א"ע ומש"ה שפיר כ' הר"י דלא קיי"ל כר"ש בדהגל"מ ושפיר יש חילוק בין חמץ שלו לקע"א לענין אם מונח ברשות אחרים וז"ב:
עכ"פ כתבתי שם בספרי סי' ע"ו דאף א"נ דנכרי קונה בחזקה מ"מ לא יוכל לקנות את החמץ ע"י החצר דשימוש לא משוי לי' קנין בהחצר שיוכל לקנותו על ידו:
והנה מ"ש כת"ה לתרץ דברי הלבוש שכ' דבחמצו של ישראל המופקד אם המפקיד עובר אין הנפקד עובר וכ' כת"ה משום דכיון דנעשה חצירו של המפקיד שוב לגבי הנפקד ל"ח בבתיכם כבר העיר בכעין זה בשו"ת מהרש"מ ח"א סי' י' שהביא קושית השא"ר על הרא"ש דהא שכירות לא קניא וכתב דעכ"פ מדרבנן שכירות קונה ושוב לגבי הנפקד ל"ח בבתיכם אבל לגבי עכו"ם דלא עבדינן תקנתא לעכו"ם שוב הנפקד עובר עיי"ש ובאמת יש להעיר מש"ס פסחים ד"ו דפריך למימרא דשכירות קונה:
אך באמת דקושית השא"ר לק"מ דנהי דשכירות ל"ק מ"מ עכ"פ חשיב כאלו יש לו קצת זכת בהבית ושפיר עובר כמו דעובר ע"י זכות גל"מ דהא בלא"ה נהי דנימא דשכירות קונה מ"מ עכ"פ קנין ע"י שימוש ל"ח קנין בגוף הבית וע"כ דעכ"פ לא מימעט הקרא דבבתיכם כיון דיש לו עכ"פ קצת זכות אבל עכ"פ עיקר ד"ז דנימא דכיון דקנוי להמפקיד לא יחשב חצירו של הנפקד באמת המפקיד לא קניא רק לשימוש אבל הנפקד יש לו קנין גמור בהחצר ויוכל לקנות כל דבר ע"י החצר מכ"ש דעובר השתא דאם יש לו רק קנין לשימוש אפ"ה חשיב בבתיכם לענין חמץ מכ"ש הנפקד דיש לו קנין הגוף בהחצר ויוכל לקנות כל דבר ע"י החצר מכ"ש דיוכל לעבור בב"י דחשיב בבתיכם וז"ב ובעיקר דברי הלבוש י"ל עפמ"ש בספרי סי' צ' להבין שיטת הירושלמי דמשמע דקע"א אחמץ של הקדש א"ע לרבנן ובריט"א מעיר ע"ז וכתבתי עפמ"ש בתוס' זבחים ד"ו ובתוס' יומא ד"נ דיורש אף דלא מתכפר רק מקופיא אפ"ה קרבן של ב' יורשין אינו עושה תמורה וקרבן של כה"ג עושה תמורה. דשם בטל זכותם לגבי זכותו של כה"ג א"כ הכ"נ לדידן דס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי א"כ אין לו רק זכות כל דהו רק בעכו"ם דאין לו ח"מ כמ"ש כמ"פ הובא בשטמ"ק ספ"ק דכתובות א"כ גם ע"י זכות קע"א חשיב כאלו יש לו זכות בהחמץ וחשיב מצוי אבל בהקדש דיש לו זכות ממון גמור כשיטת רוב הפוסקים דלא כהש"ש א"כ נהי דאחר קע"א בטל זכותן לגבי זכותו של הקדש ולכך א"ע רק לר"ש. ומש"ה א"ש שי' הלבוש דלגבי חמצו של ישראל דהמפקיד יש לו קנין גמור בהחמץ שפיר הנפקד ל"ח בעלים ע"י זכות קע"א:
ועפ"ז מיושב קושית הא"ר דלישני הא דכתיב אבל אתה רואה של אחרים מיירי בשל ישראל דאז א"ע אף בקע"א ועיי"ש בצל"ח ד"ו ועפ"ז א"ש דהש"ס דהכא קאי אף למ"ד דהגל"מ כממון דמי כמפורש בש"ס דפריך הניחא וא"כ למ"ד דהגל"מ כממון דמי אז יש לו קנין גמור בהחמץ ושוב אף בקע"א אחמץ של ישראל ג"כ עובר וכדמפורש בירושלמי דלר"ש עובר אף בקע"א אחמץ של הקדש ושוב לא מצו הש"ס לשנוי הכי אבל הלבוש קאי לדידן דס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי ושפיר א"ע בקע"א אחמץ של הקדש וז"ב בס"ד ונכון:
ומה שהעיר כת"ה מדברי הרמב"ם פי"ב מעדות דמי שהאכיל טריפות מיפסיל לעדות אף דאלפ"ע לא לקי מ"מ חשוד לאכול טריפות באמת שם מיירי דהוא בעצמו מאכיל לטריפות א"כ כיון דחשוד להאכיל טריפות בידים שפיר י"ל דחשוד ג"כ על אכילת נו"ט וכמצינו בש"ס דרק כותי חשוד אלפ"ע אף דאינו אוכל נבילות אבל ישראל מי שחשוד להאכיל טריפות בידים חשוד לאכול טריפות אבל בנידון בספרי סי' י"ז דהוא לא האכיל הטריפות בידים רק שהי' יכול להפריש מאיסור ומי שאינו מקפיד להפריש חבירו מאיסור אפ"ה כיון שאינו מאכילו בידים בוודאי אינו חשוד לאכול טריפות ולא מיפסיל לעדות עי"ז ורק יען שעכ"פ הוכחתי מדברי המלמ"ל פ"א מכלאים דגם במה שאינו מפרישו מאיסור עובר בלפ"ע נהי דאינו עיבר במעשה ובוודאי לא מיפסיל עי"ז לעדות מה"ת:
אך כ"ז אם יתברר שהמעשה אמת אפ"ה לא יופסל עי"ז לעדות אבל הוא בעצמו אינו נאמן לומר שלא חש להפריש מאיסור דגם באיסור שאין בו מלקות שייך לומר אאמע"ר אף דבשו"ת נוב"י מה"ת חאה"ע סי' קנ"ו נסתפק בזה אך לשי' הרשב"א ז"ל גם בזה שייך לומר אאמע"ר וז"ב ופשוט:
ומה שהעיר כת"ה בהא דש"ס גיטין דע"ז דפריך חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה שהארכתי בספרי סי' ס"ה והקשה ממ"ש ברמב"ן ב"ב דקלו' לענין מכר הבן ואח"כ מת האב דמש"ה מהני מכירתו משום דהיכי דהק"פ חזר אח"כ למי שהי' לו קנין הגוף אז אמרי' אמ"ל דהי' שלו עכ"ד וא"כ מ"פ הש"ס והבן עכ"ד לכאורה יפה העיר אך באמת יש הרבה לפלפל דשם כיון דתיכף יש לו קה"ג עכ"פ שפיר ל"ש הסברא דשלב"ל דעיקר הטעם דאין על מה לחול והכא כיון דיש לו עכ"פ קה"ג תיכף שוב יש על מה לחול וגדולה מזו דעת הכ"מ דבמידי שבידו לעשות מס' ל"ח דשלב"ל אבל הכא דלא משכחת חלות הגט בשעת שיופקע הק"פ של הבעל דאז הוי גט לאח"מ ורק דבעי שיחול תיכף ואז עדיין הוי של הבעל והרבה יש להאריך בזה:
ובדבר תמיהתן בש"ס סנהדרין דפ"א בהא דמשמע דבהמה שעוברה ונגחה בעודה מעוברת דמותר להדיוט ואין גומרין דין של הוולד ופריך והא"ר וולד הנרבעת אסורה היא וולדה נרבעו היא וולדה נגחו והקשה דהא מפורש בש"ס ב"ק דל"ט ע"ב דלשמואל בשור האיצטדין נהי דפטור ממיתה מ"מ לקרבן מיפסיל כיון דעכ"פ נעבדה בה עבירה א"כ הכ"נ העובר אינו נוגח ברצונו ופטור ממיתה ואפ"ה מיפסיל לקרבן משום דעכ"פ נעבדה בו עבירה עכת"ק והנה באמת ברמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח פוסק כרב דשור האיצטדין אינו מיפסיל להקרבה דבאונס לא מיפסיל א"כ לכאורה א"נ דהטעם בוולד שפטור ממיתה דחשיב כנוגח מחמת אונס א"כ גם לגבוה צריך להיות מותר דהלכתא כרב באיסורי וחוץ לזה לסברתו מאי מסיק הש"ס דהוולד גומרין דינו משום דהיא וולדה נגחי הא עכ"פ חשיב כנגיחה באונס ומפורש במתני' דשור האיצטדין פטור ממיתה וע"כ צ"ל דדוקא מי שיש לו דעת ואפ"ה אינו נוגח ברצונו כמו בשור האיצטדין אז מיפטר ממיתה דהוי כי יגח ולא שיגחוהו אבל העובר דעכ"פ נוגח בעצמו נהי שהוא ע"י נגיחת אמו מ"מ נהי דעובר לאו ירך אמו מ"מ עכ"פ ל"ח בכלל שיגחוהו דהא באמת האם אינו עושית פעולת הנגיחה בהוולד רק שהיא נוגחת וממילא גם הולד נוגח אבל ל"ח בכלל יגחוהו ושפיר חייב מיתה דבשלמא אם הפטור בשור האיצטדין אינו מקרא בכי יגח ולא שיגחוהו רק הי' הפטור מצד הסברא כיון שהוא אנוס א"כ פשיטא דהעובר לא הי נסקל דגם הוא הוי אנוס דגם פיתוי קטנה קיי"ל אנוס הוא ובקטנה שאין לה דעת כלל כ' בשו"ת ח"ס יו"ד סי' קע"ב ובח"ס אה"ע ח"ב דגה לדעת הרמב"ם ז"ל חשיב אונס אבל הכא הפטור בשור האיצטדין אינו מצד הסברא רק מקרא דכי יגח ולא שוגחוהו א"כ כ"ז בשור האיצטדין דאחרים עושים הפעולה בשור הנוגח שפיר חשיב בכלל יגחוהו אבל הכא דהבהמה אינו עושית הפעולה בהוולד שפיר ל"ח בכלל יגחוהו וידוע שיטת הראב"ד בהא דעבד שעשאו רבו אפותיקו דהיכי דבדידי' קעביד מעשה אף שחבירו ממילא כפסד ל"ח גרמי וע' בחידושי הרי"ם קידושון דמ"ז.. גם סברתו דלשמואל דס"ל דשור האיצטדין מיפסיל להקרבה משום שנעבדה בה עבירה ה"ה הכא דהולד מיפסיל משום שנעבד בה בעירה לפענ"ד י"ל עפמ"ש בתוס' זבחים ד"ו ויומא ד"נ דזכות שאר הכהנים בטל לגבי זכותה של כה"ג א"כ הכ"נ העובר הוי טפל לגבי הבהמה ול"ח נעבדה בה עבירה דהעבירה נעשית רק בהבהמה וע' תוס' שבועות דכ' ע"ב דאם נדר על איסור ד"ת נהי דחל הנדר מ"מ ל"ח שם דבר הנדור דעכ"פ אין נקרא על הדבר רק שם איסור הראשון זולת אם האיסור האחרון הוא חמור א"כ הכ"נ הוולד טפל לגבי האם ול"ח לגבי הוולד שם נעבדה בה עבירה:
אך באמת שייך בזה ג"כ חיוב מיתה ול"ד לשור האיצטדין דשם הפטור מקרא דכי יגח ולא שיגחוהו אבל הכא דל"ח בכלל יגחוהו שפיר מחייב וז"ב בס"ד והרבה יש לדבר בזה אך לחכם כמי"ב הקיצור עדיף:
בעה"ח ה' נח תרס"ו ראדאמישלא והנני ידידו אוהבו.