מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל
סימן ט
להרב הגדול החו"ב המפורסם החסיד וכו' כש"ת מו"ה פנחס הורוויץ נ"י הראבד"ק קאסוב יע"א:
בדבר שאלתו בהפרישו חלה ורצו להשליכו לתנור ונפל תוך התבשיל ונשתהא שם מעט והוציאו אותה מן התבשיל והשליכו לתוך התנור ולא נזכרו לדקדק אם יש בו ס' ועתה נולד ס' אם הי' ס' בהחבשיל נגד החלה כיון דלא ידעו בצמצום שיעור החלה זה תורף שאלתו:
והנה לכאורה הדין פשוט דכיון דאינו לפנינו ואין בזה חסי"ד קיי"ל במב"מ דאזלינן לקולא א"כ ה"ה בגוף האיסור שהוא דרבנן ג"כ הוי לי' סד"ר ולקולא ובאמת הדבר מפורש בט"ז סי' צ"ח שהביא שו"ת הרמ"א בשם או"ה דבשר עוף בחלב ונשפך אזלינן לחומרא ומוכח דבמבשא"מ אף באיד"ר אזלינן לחומרא אך באמת הט"ז בעצמו כ' דרק בבשר עוף בחלב אזלינן לחומרא דבזה תיקנו כעין ד"ת ממש אבל בשאר איד"ר אזלינן לקולא ודעת הש"ך דגם בבשר עוף בחלב אזלינן לקולא בנשפך לדידן דס"ל בב"ח עוף דרבנן. נמצא לכאורה דבנ"ד לשי' הט"ז והש"ך בוודאי שרי':
אך באמת י"ל עוד דגם לשי' הרמ"א שהבין בשי' האו"ה דגם למ"ד בב"ח עוף דרבנן אפ"ה מחמירין אעפ"כ י"ל דהכא מודה דשרי דבאמת צריכים להבין סברת האו"ה לפי הבנת הרמ"א וכי גרע איסור שהוא בעצם דרבנן מס' שהוא דרבנן מצד הביטול אך באמת י"ל דהנה בשו"ת רעק"א סי' פ"ב נסתפק אי במבשא"מ ביבש ונאבד מקצתו ויש ס' אם הי' ס' אי שרי מי נימא דכיון דגם בזה שיעור ס' הוא רק מדרבנן הו"ל סד"ר לקולא וכ' דבאמת לכאורה י"ל דאף בדרבנן ניזול לחומרא בנשפך דהוי נגד ח"א דהא הס' אם נהפך האיסור להיות היתר ושייך ח"א אך באמת א"נ דליכא ס' שוב נעשה מן ההיתר איסור ואיתרע ח"ה וא"כ מוקמינן ח"ה נגד ח"א והו"ל סד"ר ולקולא. אך ביבש דאף בליכא ס' מ"מ ל"ש לומר דנעשה מן ההיתר איסור שוב יש ח"א וגם בדרבנן לחומרא עכת"ד:
אך בעיקר סברתו דיש נגד זה ח"ה באמת נודע מ"ש בתוס' יבמות דפ"ב דבאיסור שנתערב ל"ש ח"ה והסברא דההיתר גופא לא נעשה איסור אך באמת ניחא דמדרבנן דאמרי' חנ"נ א"כ שוב עשה מגוף ההיתר איסור ושייך ח"ה וא"ש סברת הג' הנ"ל:
וא"כ י"ל בסברת הרמ"א בשם האו"ה דס"ל דל"ש בזה ח"ה לפי שלא נעשה מגוף היתר איסור ואף דאמרי' חנ"נ אפ"ה חזינן לענין חהר"ל דל"ח לי' לגוף האיסור וגם לענין כמה דברים ובפרט באיד"ר שיטת כמ"פ דל"א חנ"נ ושוב ליכא ח"ה וממילא גם בנשפך אזלינן לחומרא דהי"ל נגד ח"א ואי דתיקשו דגם במב"מ ונשפך ניזול לחומרא מכח ח"א ז"א דנודע שיטת הר"ש דהיכי דהי' בח"א ד"ת ויצא מח"א ד"ת אז אף דנשאר סד"ר נגד ח"א אפ"ה אזלינן לקולא ובאם מתחילתו לא הי' עליו שם איסור ד"ת אזלינן לחומרא נגד ח"א א"כ שפיר יש חילוק במב"מ ונשפך כיון דעכ"פ נסתלק האיסור ד"ת ע"י ביטול שוב אינו מזיק מה דהוי נגד ח"א אבל בעצם איד"ר ניזול לחומרא משום דהוי נגד ח"א ואף שבאמת העירו על הר"ש מחולין ד"י מנמצא דבר חוצץ אף דמיעוט המקפיד אינו רק מדרבנן:
וביארתי בספרי לחלק בין היכי שהס' במעשה המכשיר או היכי שהס' במעשה האוסר ובין היכי שנעשה השתנות גם לענין הדרבנן עיי"ש. וא"כ הכ"נ יש ס' על מעשה המכשיר ושוב שייך ח"א. אך באמת שם במב"מ דעצם האיסור הוא ד"ת שוב אמרי' חנ"נ אף בשיעור דרבנן ושוב הוי חזקה ניד חזקה אבל בעצם איד"ר ל"א חנ"נ ושוב הו"ל נגד ח"א מש"ה ס"ל להרמ"א בשיטת האו"ה דאזלינן לחומרא משום נגד ח"א. א"כ לפמ"ש הרמב"ם בפ"ו דמקוואות דבטבל מטומא' חמורה אז בס' טבל כהוגן אזלינן לחומרא ובטבל מטומאה קלה אזלינן לקולא ופירשו הנו"כ ז"ל דגם באה"ט דרבנן אזלינן לחומרא דהוי עיקרו מה"ת ואזלינן לחומרא נגד ח"א אבל בעיקרו דרבנן. גם נגד ח"א אזלינן לקולא ובאמת בעירובין דל"ו משני הש"ס בחד תירוצא דמש"ה מחמיר ר"י בטומאה הואיל שיש לו עיקר מה"ת ואף דבאמת ר"י מחמיר נגד ח"א אף בעיקרו דרבנן אך הרמב"ם פסק דבעיקרו דרבנן אזלינן לקולא אף נגד ח"א ובאמת מצינו חילוק בין עיקרו ד"ת לענין אי מועיל חשע"ש ע' תוס' עירובין דל"ב וע' פמ"ג בפתיחה לה"ט וע' פמ"ג או"ח סי' שצ"ד שהביא בשם הדו"פ דבעיקרו דרבנן אף בבאו לישאל בב"א מקלינן ודעתו דבחלת חו"ל גם בב' קדירות שרי:
א) והנה עפ"ז י"ל בהא דפריך בעירובין דל"ה אר"מ דס"ל בס' עירוב ה"ז חמור גמל מהא דטבל מטומאה קלה ס' לקולא והקשה השעה"מ דהרי הוי תרתי דסתרי דאם נרצה להקל נוכל להקל בהאלפים שמצד תחום ביתו ונוכל להקל גם בהאלפים שמצד העירוב ובתרתי דסתרי גם בדרבנן אזלינן לחומרא. אך באמת כ"ז א"נ דטעם דסד"ר להקל משום שתולין להקל בדרבנן ושפיר בס' דסתרי מחמירין דאם ניקול בשניהם בוודאי יבא לידי איסור אבל א"נ דחז"ל עשו הס' להיתר גמור א"כ אף במקום ח"א הוי לקולא דכיון דבאמת על כ"א מהמקומות יש ס' ניזול לקולא ושוב לא שייך תרתי דסתרי דהא חז"ל לא גזרו על הספק ונודע שיטת המהרי"ט דס' ממזר מותר בבת ישראל ובממזרת דהתורה התירה ס' ממזר מותר בבת ישראל ובממזרת ולא שייך תרתי דסתרי וע' בש"ש. והנה גם בהא דנחלקו הש"ך והפר"ח אי בסד"ר נגד ח"א. הוי לחומרא תלוי א"נ דעיקרו משום דתולין להקל א"כ נגד ח"א הוי לחומרא אבל א"נ דחז"ל עשו הס' להיתר גמור א"כ גם במקום ח"א הוי לקולא דחזקה ל"ח בירור לשי' כמ"פ ודעת הפר"ח דבס' ממזר אף במקום ח"א הוי לקולא א"כ שפיר פריך הש"ס דמדחזינן דר"מ מקיל אף נגד ח"ט וא"נ דהטעם משום דתולין להקל א"כ נגד ח"א צ"ל לחומרא וע"כ צ"ל דהטעם משום דחז"ל עשו הס' להיתר גמור א"כ גם בתרתי דסתרי מקילין ומיושב קושיא הנ"ל ע"נ בס"ד. ועפ"ז א"ש סברת הדו"פ הנ"ל דבשלמא בדבר שיש לו עיקר מה"ת דאז מחמירין היכי דהוי הס' נגד ח"א וע"כ דעיקר הטעם משום דתולין להקל א"כ שפיר בתרתי דסתרי מחמירין אבל בדבר שאין לו עיקר מה"ת דמקילין אף נגד ח"א וע"כ דבזה עשו הס' להיתר גמור א"כ שוב גם בתרתי דסתרי מקילין דבס' הוי היתר גמור והוי כמו בס' ממזר דמותר אף בתרתי דסתרי וז"ב בס"ד. עכ"פ נשמע דבאין לו עיקר ומה"ת מקילין אף דהוי נגד ח"א. א"כ אף לשי' הרמ"א בשם או"ה דבאיד"ר במבשא"מ ונשפך דמחמירין מ"מ לפמש"ל עיקר הטעם משום דהו"ל נגד ח"א וא"כ הכא בחלת חו"ל דאין לו עיקר מה"ת מקילין אף נגד חז"א א"כ בוודאי שרי בנאבד האיסור דהוי כנשפך נשמע דהכא אף לשי' הרמ"א בשם או"ה ג"כ שרי ומכ"ש לשי' הט"ז והש"ך דגם בשאר איד"ר מקילין בנשפך מכ"ש הכא דיש להקל:
אך באמת לכאורה י"ל דאף לשי' הט"ז והש"ך דבכל איד"ר מקילין בנשפך אפ"ה י"ל לפמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' שכ"ג דחלה שנתערבה דיוכל לישאל על החלה דזה גופא שאוסר התערובות חשיב פתח. א"כ שוב י"ל דל"ש לומר בזה סד"ר להקל דהיכי שאפשר בשאלה ולא יצטרך להקל מטעם סד"ר ושוב י"ל דל"א בזה סד"ר להקל וכדמפורש בע"ז דל"ז דאף דס' טומאה ברה"ר טהור מ"מ אמרי' הא מיא בשקעותא דנהרי זולי טבילי א"כ י"ל דגם בסד"ר היכי שיש עצה שלא נצטרך להקל בס' לא מקילין ואף דדעת התוס' עירובין דל"ו דבטומאה דרבנן ל"א זילי טבילי מ"מ כמ"פ כ' דגם בדרבנן אמרי' זולי טבילי וע' תוס' פסחים ד"י ותוס' כתובות דכ"ח וחוץ לזה י"ל דבאמת הט"ז מקשה על דין הרמ"א מהא דמפורש בש"ס דתרומה ל"ח דשיל"מ משום דליכא מצוה לאתשולי וקשה להבין הסברא וע"כ משום דאין לו פתח וא"נ דזה גופא חשיב פתח למה תרומה ל"ח דשיל"מ אך המפורשים כ' דדשיל"מ ל"ח רק היכי דהי' עליו שם דשיל"מ קודם שנתערב דאז חשיב שם היתר וא"כ בתרומה דקודם שנתערב לא הי' לו פתח א"כ לא הי' עליו שם היתר קודם שנתערב ל"ח דשיל"מ אף שע"י התערובות יל"מ מ"מ כבר נתבטל עכ"ד א"כ י"ל כ"ז ניחא לענין ביטול שפיר אמרי' דכיון דקודם שנתערב לא הי' עליו שם היתר שפיר בטל אבל לענין סד"ר דבשעה שנולד הסד"ר אז כבר הוא בתערובות ואז יוכל לישאל שוב הו"ל דשיל"מ ובדשיל"מ ל"א סד"ר להקל כמפורש בש"ע סי' ק"ב מקורו מביצה ד"ד נמצא לכאורה דלשי' הט"ז שחולק על הרמ"א וס"ל דמתחרט מכח התערובות ל"ח פתח וא"כ שוב יש להקל מטעם סד"ר אבל לשי' הרמ"א דמהני שאלה א"כ חשיב דשיל"מ ע"י שאלה ושוב לא יועיל סד"ר וביותר ביאור י"ל דלא יועיל בזה סד"ר דעיקר סברת המפורשים דהיכי דלא הי' עליו שם דשיל"מ קודם שנתערב ל"ח דשיל"מ יוצדק לסברת הר"ן דהטעם דדשיל"מ לא בטל משום דהוי היתר בהיתר א"כ שפיר דבמידי דמצוה אמרי' כל העומד וגם מידי דשכיח הוי ככבר יש עליו שם היתר כמ"ש בתוס' ב"ק דס"ו דשינוי החוזר במידי דל"ש ל"ח שינוי החוזר א"כ בתרומה דל"ש פתח אין עליו שם היתר א"כ אף דע"י התערובות חל עליו שם היתר מ"מ בטל אבל לטעם רש"י א"כ גם באפשר לאוכלו בלי ביטול עכ"פ לאחר שנתערב לא יועיל ביטול וע"כ צ"ל דהרמ"א קאי בשיטת הר"ן א"כ לענין סד"ר בדשיל"מ בזה ל"ש טעם הר"ן וכ' המפורשים דבס' גם הר"ן מודה לטעם רש"י א"כ גם כשנתהווה דשיל"מ אחר שנתערב ל"א סד"ר להקל:
ובאמת עפמ"ש דסברת המפורשים דהיכי דלא הי' עליו שם דשיל"מ קודם שנתערב בטל הוא רק לטעם הר"ן אבל לטעם רש"י גם בכה"ג חשיב דשיל"מ והנה באמת לשי' הט"ז ל"מ במתחרט מכח התערובות וא"כ הפי' בש"ס כפשוטו דכיון דליכא מצוה לאתשולי ליכא פתח ועפ"ז י"ל שיטת התוס' ב"מ דנ"ג בהא דפריך בש"ס גבי מעשר ואם איתא לדחזקי' הא הו"ל דשינ"מ והקשו בתוס' והא תרומה ג"כ הו"ל דשיל"מ ותירצו דכיון דליכא מצוה לאתשולי ל"ח דשיל"מ כמפורש בש"ס שם והקשו דהא הוא פירכת הש"ס בנדרים שם אך עפ"י הנ"ל הי' מקום לומר דכבר כתבתי בתשובה דר"י ס"ל בדשיל"מ רק טעם רש"י והרבה מ"ד ס"ל טעם הר"ן וא"כ הי' מקום לומר דשם קאי הש"ס לשי' הסוברים דבדשיל"מ הוא עיקר טעם הר"ן וממילא היכי דלא הי' עליו שם דשיל"מ קודם שנתערב ל"ח דשיל"מ ושפיר קאמר הש"ס דתרומה ל"ח דשיל"מ משום דליכא מצוה לאתשולי א"כ לא הי' לו שם דשיל"מ קודם שנתערב ול"ח דשיל"מ אבל התוס' מקשה שפיר דמתני' בוודאי קאי אליבא דהילכתא דס"ל טעם רש"י עיקר א"כ גם כשיש עליו שם דשיל"מ אחר שנתערב ג"כ חשיב דשיל"מ ושוב י"ל דגם תרומה חשיב דשיל"מ ולכך חידשו התוס' דבאמת הפי' בש"ס כפשוטו דבאמת מתחרט ע"י התערובות ל"ח פתח ושוב ל"ח דשיל"מ דאין לו פתח ונשמע דשיטת התוס' הוא כשיטת הט"ז עכ"פ הי' מקום לומר דלשי' הרמ"א לא נימא בזה סד"ר להקל אך עכ"פ מדברי התוס' יש ראי' לשי' הט"ז ושוב ל"ח דשיל"מ וי"ל סד"ר להקל אך עכ"פ ע"י שאלה בוודאי יש מקום להקל בכה"ג דממ"נ לשי' הרמ"א מועיל שאלה וא"נ דזה ל"ח פתח שוב ל"ח דשיל"מ ושוב י"ל סד"ר להקל. אך באמת גם בלי שאלה יש מקום להקל דבאמת נודע מ"ש המפורשים בהא דהקשו בנדר ע"ד מצוה נימא עדל"ת והוקשו דהא אפלק"ש ע"י שאלה ותירצו דהכא א"נ דל"מ שאלה שוב אמרי' עדל"ת ולא חל הנדר והוי כאין מתירין הנדר עד שיחול נשמע דאף דא"נ דמועיל שאלה שוב ל"ש עדל"ת והוי חל הנדר מ"מ במידי דאי לא יועיל שאלה לא יחול הנדר ושפיר ל"מ שאלה א"כ שוב י"ל הכא דבאמת החלה נשרפה ואינו בעולם ואין על מה לחול כח השאלה דהא אכלה כולה אין נשאלין דאף לאמימר הוא רק משום דמחוסר מלקות אבל הכא דאינו בעולם וליכא נ"מ לענין מלקות ל"מ שאלה ובפרט בזה"ז מ' השער אפרים דל"מ שאלה ואף די"ל דעל טעם לחוד המעורב בתוך התבשיל ג"כ ע"י הטעם הוי כאיתא בעולם והרי מפורש בלב"ש בח"ד דעל טעם לחוד מצי להפריש ול"ח מן החיוב על הפטור כיון דטכ"ע ד"ת ובזה יש מבוכה רבה ע' שו"ת חס"ל וע' בספר נ"ז ח"ב הלכות כינוי נדרים ה"ש סי' ו' וע' שו"ת בי"צ יו"ד ח"א סי' קל"ד. א"כ עכ"פ על טעם הנשאר עכ"פ ל"ח כאכלה כולה ושוב מהני שאלה אך באמת ז"א דכ"ז באם בבירור ליכא ס' שפיר י"ל דמכח טעם האוסר הוי כעדן בעולם ומועיל שאלה אבל הכא דבאמת יש ס' שמא יש ס' ובאמת סד"ר להקל ושוב הוי כליתא בעולם ול"מ שאלה ואף דא"נ דמועיל שאלה שוב לא נימא בזה סד"ר להקל משום דהו"ל ס' בדשיל"מ ושוב יועיל שאלה מ"מ כיון דבלי השאלה שוב נימא סד"ר להקל ואין על מה לחול כח השאלה ושוב ל"ח דשיל"מ וזה כלל גדול דהיכי דבלי כח השאלה לא חל הנדר היינו דכבר ליתא בעולם שוב אין על מה לחול כח השאלה א"כ בנ"ד הדבר פשוט דל"ח דשיל"מ ושוב אמרי' סד"ר להקל ובפרט דלשי' הט"ז זה ל"ח פתח וכ"ה שיטת התוס' וגם יש מקום לומר עפמ"ש בספרי בהא דל"מ סד"ר בדשיל"מ הטעם דכיון שאפשר לעשות בענין שלא נצטרך להקל מטעם סד"ר א"כ הו"ל כגורם סד"ר בידים וביארתי בהא דאסור לגרום סד"ר בידים דא"נ דחז"ל לא גזרו על הס' א"כ סד"ר הוי הותרה ובמידי דהותרה מותר לגרום וכדמצינו בסנהדרין דט"ז דלמ"ד טומאה הותרה אין מעברין השנה מפני הטומאה וכנודע מחלוקת הרז"ה והרמב"ן בהא דאישתפיך חמימ דלאחה"מ בשבת אי מותר למול כיון דנצטרך אח"כ לחלל שבת בשביל פק"נ וכ' המפורשים דא"נ שבת דחויה אסור לגרום אבל א"נ דהותרה מותר לגרום א"כ ממילא ניחא בהא דקמ"ל דאסור לגרום סד"ר בידים דלדידן עיקר הטעם בהא דסד"ר להקל משום דתולין להקל והראי' דמחמירין היכי דהוי נגד ח"א וגם היכי, דהוי תרתי דסתרי אבל בחלת חו"ל דאין לו עיקר מה"ת דבכה"ג הוכחתי דגם נגד ח"א אזלינן לקולא ע"כ דחז"ל עשו בזה הס' להיתר גמור ומש"ה א"ש שיטת הדו"פ דבחלת חו"ל מקילין אף בב' קדירות דכיון דהוי היתר גמור ל"ח תרתי דסתרי וכיון שהס' הוי היתר גמור ושוב י"ל דמותר לגרום סד"ר כזה בידים כיון שהס' יהי' היתר גמור וכיון דמותר לגרום סד"ר שוב יש להקל בס' כזה אף בדשיל"מ והבאתי מ"ש ברשב"א יבמות דק"ג לענין מהב"ע דהיכי דאפשר שאם לא יצא המצוה לא יתעבד האיסור א"כ הוי כעושה עבירה לכתחילה והכ"נ הסברא לענין ס' בדשיל"מ דהיכי דאפשר למיעבד בהיתר גמור הוי כעושה הס' בידים א"כ בכה"ג אפשר להקל אף בדשיל"מ וגם דלשי' הט"ז ל"מ שאלה והוי ס' דשיל"מ ואף דבדשיל"מ כ' בט"ז סי' ק"ב דגם ס' דשיל"מ אסור מ"מ עכ"פ הוי ס"ס שמא יש ס' ושמא ל"ח דשיל"מ ולשי' הט"ז בדשיל"מ בדרבנן מהני ס"ס ובפרט שיש כמה דעות דבחלת חו"ל אף במבשא"מ בטל ברוב והט"ז מביא ד"ז בשם הד"מ א"כ הו"ל ג' ס' שמא יש ס' ושמא בטל ברוב ושמא ל"ח דשיל"מ וגם אפשר לצרף ההיתר דחלוטה אף דקשה לסמוך ע"ז דדברי הח"י הם רק לענין איסור משהו מ"מ עכ"פ לסניף יחשב עכ"פ מכל הנ"ל הדבר פשוט וברור דבכה"ג כשר בלי שום חשש וע' שו"ת ח"ס אה"ע ח"ב ס' צ"ב:
ה' בהעלותך תרנ"ו ראדאמישלא והנני ידידו דו"ש...