אור ברסלב
מהרש חלק ב סימן ה

מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל

סימן ה

סימן ד

להרב החריף חכם ושלם וכו' כש"ת מו"ה אהרן הכהן נ"י בק' לאנדאן הבירה

בדבר שאלתו באחד שדר עם אשתו איזה שנים ואח"כ אומר כי בעת שקידש אותה אמר הרי יד מקודשת לי כי סבר שהמקדש צ"ל כך וידע שפירש יד הוא האנד רק סבר שכך הוא נוסח הקידושין אך זאת אומר שהי' בדעתו לקדשה קידושין גמורים וגם האשה נתכוונה לקידושין גמורים והמסדר קידושין והעדים סברו שאמר הרי את כנהוג זה תורף שאלתו:

והנה אם היינו יודעין שהמקדש לא נתכוין רק לקדש ידה ורק האשה נתכוונה לקידושין גמורים הי' מקום להסתפק דהנה באמת בקידושין ד"ז קאמר הש"ס חציך מקודשת לי אינה מקודשת ופריך וניפשטו קדושה בכולו ומשני התם בהמה הכל שלו אמרי' דפשטה בכולו אבל הכא דבעי דעת האשה והיא אינה מתרצית רק לחציי ושם בהא דבטי רבא חציך בפרוטה וחציך בפרוטה מהו והקשו בתוס' דאמאי לא יועיל דהא לעיל אמר הטעם דל"א פשטו קידושין בכולה משום דהאשה אינה מתרצית והכא היא מתרצית בקידושי כולה ושוב נימא פשטו קידושין בכולה:

והנה באמת י"ל קושית התוס' דלכאורה י"ל דענין דפשטו קדושה בכולה הוא רק כמו בהא דמצינו בש"ס דאע"ג דאאחע"א מ"מ בכולל חל ומש"ה חל הקדש אחלב מיגו דחל הקדש על כל הבהמה ה"ה דחל איסור קודש אחלב ונודע סברת הרמב"ם בנק"ה בכריתות דדוקא במוקדשין דאף אם לא יתפשט האיסור בכולה מ"מ עכ"פ יהי' אסור בהנאה דהנאת הקדש הוא אף במידי שאינו ראוי לאכילה כמ"ש הטעה"מ ושוב אמרי' דכיון דע"כ חל האיסור קודש לענין הנאה ה"ה לענין אכילה אבל באיסור בב"ח דאי לא יחול אחלב לא יתסור אף בהנאה שוב ל"ח מוסיף. וא"כ י"ל דהא דאמרי' פשטו קדושה בכולו דוקא בדבר שמשכחת קדושה גם אחד אבר ומפורש בתמורה די"א ובערכין ד"ה דגם לר"מ עכ"פ אותו אבר קדוש ותמכר לצרכי עולה ודמי' חולין חוץ מדמי אותו אבר ולכך ס"ל לר"י ור"ש דכיון דעכ"פ חל קדושה בבירור אאותו אבר ממילא גורר הקדושה אכל הבהמה אבל באשה דלא משכחת אישות לחצאין ולא תהי' מקודשת כלל בכה"ג ל"א דנגרור קדושה אכולה דאדרבא אם לא יחול אכולו לא יחול כלל ומצאתי במקנה שם שהעיר בכעין זה. אך באמת כמ"פ חולקים בסברת הרמב"ם כנודע משיטת הלח"מ ורש"י ותוס' חוליו דק"א:

והנה האחרונים כ' די"ל דזה תלוי בהא דר"י ור"ל שבועות דכ"ג דר"י ס"ל כולל בא באיסור הבא מעצמו ור"ל לא ס"ל כולל באיסור הבא מעצמו דהכא י"ל אי לא יחול אנבילות יתבטל גם מהשחוטות משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו ודמי להנאת בב"ח שכ' הרמב"ם דל"ח מוסיף מכ"ש כולל דל"מ בכה"ג וע' בא"מ בתשובה סי' י"ב ובשו"ת מרכבת יוסף סי' ל"ב שהאריכו בזה. ונשמע לכאורה דר"י ס"ל דל"צ כולל דבע"כ חל ורק נהי שאפ"ל דלא יחול כלל מ"מ אמרי' מיגו דחל אשחוטות גורר אנבילה וה"ה שי"ל הכא אף דאי לא יתפשט הקדושה בכולו לא יחולו כלל הקידושין מ"מ אמרי' דבאמת גורר הקדושה בכולו ושפיר חל. אך באמת בשיטת ר"י בוודאי דא"א לומר כן דהא מפורש בנדרים דכ"ז דרק במשנה אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולה ועיי"ש בנמ"י דבאוסר בשר ויין והותר מקצתו אי הותר כולו דכיון דלא הוי משנה ל"א נדר שהותר מקצתו ואף שברא"ש שם נסתפק דכיון דל"ש בי' מעמיד ומשנה נימא נדר שהותר מקצתו אך בנמ"י מפורש להיפוך וע' שו"ת פרח מטה אהרן ובפרשת דרכים וא"כ שוב בלא"ה ל"ש בזה נדר שהותר מקצתו דהא ליכא משנה וא"כ ליכא למידק מזה דר"י יסבור להיפוך מסברת הרמב"ם דהכא שפיר אף אי לא יחול אנבילה מ"מ יחול אשחוטות:

אך בהא דקאמר בש"ס שם אמר רבא למאן דא"ל כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה אתאנים וענבים וקאמר הש"ס פשיטא ומשני מהו דתימא באיסור הבא מעצמו ל"א כולל קמ"ל ויש להבין בהא דס"ד שיהי' חילוק בין איסור הבא מאליו איזה סברא יש בזה. ועפ"ז א"ש דבאמת לשי' הרמב"ם י"ל דזה ל"ח כולל דאי לא יחול אכולו לא יחול כלל משום נדר שהותר מקצתו ורק שכתבתי דל"ש בזה נדר שהותר מקצתו לפי דל"ח משנה. אבל רבא לשיטתו דס"ל בנדרים שם דאף במעמיד אמרי' הותר כולה ושפיר י"ל דבאיסור הבא מעצמו ל"א כולל דל"ח כולל דבע"כ חל קמ"ל דאפ"ה חל והטעם דס"ל עיקר הטעם דאמרי' הותר כולה משום דלא הי' בדעתו רק שיתקיים בכולו וא"כ הכא דעכ"פ יתסור בתאנים משום שבועה הראשונה שוב ל"א הותר כולה וכמ"ש הב"ט ונשמע דבשיטת ר"י דמפרש מתני' בכולל ופשיטא לי' דכולל חל באיסור הבא מעצמו אף לשי' הרא"ש דבמקום דל"ש מעמיד ומשנה אמרי' הותר כולה וע"כ דס"ל דל"צ כולל דבע"כ חל ואך רבא דהוצרך להשמיענו הדין באיסור הבא מעצמו ע"כ דס"ל דל"א כולל במידי דאפשר שלא יחול כלל ומש"ה הוצרך להשמיענו דהכא ל"ש הותר כולה משום דעכ"פ יתסור בתאנים משום שבועה הראשונה ולפ"ז י"ל דהא דפריך הש"ס לרבינא נימא פשטו קידושין בכולה זה דוקא לשי' ר"י דמוכח דס"ל דאף במקום שאפשר לומר שלא יחול כלל אפ"ה אמרינן דשחוטות גורר אנבילות ה"ה דהכא י"ל פשטו קידושין ויחולו הקידושין אבל הא דבעי רבא גבי חציך בפרוטה רבא לשיטתו דהוצרך להשמיענו דגם האיסור הבא מעצמו אמרי' כולל ע"כ דס"ל דבמקום שאפשר שלא יחול כלל לא חל באמת כשיטת הרמב"ם ולכך ס"ד דנימא בזה הותר כולה וקמ"ל דל"ש בזה הותר כולה דעכ"פ יתסור בתאנים משום שבועה הראשונה א"כ פשיטא דלדידי' ל"ש באשה לומר דיפשטו קידושין בכולו דאדרבה א"נ דלא פשטו קידושין בכולו לא יחול כלל ומיושב קושית התוס' וז"ב ונכון בס"ד:

ב

) עוד נלע"ד בישוב קושית התוס' הנ"ל דהנה לעיל העירותי בהא דפריך מר זוטרא לרבינא ונפשטו קידושין בכולו די"ל דל"ש פשטו כיון דאם לא יחול בכולו לא יחול כלל ודמי לסברת הרמב"ם הנ"ל:

והנ"ל דהנה בש"ס פסחים דל"ה קאמר הש"ס הטעם דא"י במצה של טבל משום דלר"ש אאחע"א ורבינא קאמר אפ"ת רבנן ודריש בלבד. ותמוה מדוע נדחק רבינא משום בלבד דקשה באמת מידי בלבד כתיב ואמאי לא ניחא לי' דקאי לר"ש דזה יותר אינו דחוק כ"כ מלדחוק בלבד. רק שי"ל דרבינא לא ניחא לי' אף אליבא דר"ש דבאמת העירו המפרשים דגם לר"ש יחול איסור חמץ דחשיב מוסיף מטעם ב"י אך אנכי חדשתי דלשי' הר"ן והרשב"ץ דטעם דב"י משום דילמא אתי למיכל מיני' והכא דלא חל איסור חמץ ממילא ליכא ב"י ושוב ל"ח מוסיף ואף דאי יהי' ב"י ממילא יחול איסור חמץ מ"מ ל"ח מוסיף כסברת הרמב"ם הנ"ל. ולפ"ז י"ל דרבינא ס"ל דל"צ מוסיף דבע"כ חל ושוב לא ניחא לי' אף לר"ש דהא חשיב מוסיף משום ב"י ואף שי"ל דלא יחול כלל מ"מ חשיב מוסיף ושוב ע"כ צריך לאוקמי הברייתא משום דבעי שלא יהי' בו רק איסור חמץ ושוב אתיא אף כרבנן נשמע דרבינא ס"ל דל"צ מוסיף דבע"כ חל וא"כ לדידי' פריך שפיר דניפשוט קדושין בכולו ואף שי"ל דלא יחול כלל מ"מ נימא דפשטו ושוב יחולו הקידושין וכ"ז לרבינא לשיטתי דל"צ מוסיף דבע"כ חל שפיר פריך דניפשוט קידושין בכולו אבל רבא דבעי חציך בפרוטה קאי לדידן דלא ניחא לן בתירוץ בלבד רק מוקמינן כר"ש וע"כ דס"ל דבעי מוסיף דבע"כ חל ושוב ל"ש באשה לומר פשטו קידושין בכולו כיון דאם לא נימא פשטו לא יחול כלל ודמי לסברת הרמב"ם הנ"ל ומיושב קושית התוס' ע"נ בס"ד וז"ב ודו"ק:

נחזור לדברי התוס' שתירצו באמת דבאמר לה לשון קידושין בכה"ג אמרי' פשטו קידושין בכולו אך בב"ש סי' ל"א הבוא בשם מהרי"ט דבקידושין דכיון דעכ"פ מצידו לא פשטו הקידושין הוי קידושין מכוחה ול"מ. ולפ"ז אם הוא נתכוין לקדש ידה ורק היא סוברת שמקדשה כולה א"כ לשי' התוס' אמרי' פשטו קידושין בכולה ולשי' המהרי"ט ל"מ. וחוץ מזה אף לשי' התוס' מ"מ במקדש ידה שהוא אבר שאין הנשמה תלויה בו בזה ס"ל לר"מ דל"א פשטו קידושין בכולו כמפורש בתמורה די"א וערכין ד"ה והרמב"ם פט"ו ממעה"ק פסק כר"מ וא"כ אי באמת הוא לא נתכוין רק לקדש ידה אף שהיא נתכוונה לקידושין גמורים אפ"ה לא יחולו הקידושין לר"מ דהוי אבר שאין הנשמה תלויה בו וגם לר"י ור"ש אפ"ה לשיטת מהרי"ט ל"ש הך ענינא דפשטו בקידושין דהוי כקידושין מחמתה. אך בנ"ד שניהם נתכוונו לקידושין גמורים כיון דחזינן שדר עמה איזה שנים כדרך איש ואשה וחזקה אאעבב"ז וגמר ובעל לשם קידושין ומכ"ש היכי דנתן לה קידושין רק ה"ס אם נתכוין לקידושין פשיטא דכיון שבעל אח"כ ע"כ דנתכוין בשעת קידושין לקידושין גמורי' ורק דטעה בלשונו. והנה א"נ דבקידושין ל"צ דיבור רק נתינה סגי בשתיקה א"כ הי' מקום לומר דאף שאמר לשון שסותר כוונתו מ"מ נימא דוודאי הי' כוונתו לקידושין רק שסבר דלשון זה סגי בקידושין אבל באמת עשה כרצון חכמים ואם הי' ידע דאותו לשון ל"מ הי' אומר לשון אחר וכמפורש בערכין ד"ה דר"א ס"ל דאם אמר ערך פחות מבן חודש עלי נותן דמיו וקאמר הש"ס אדם יודע וכ' בתוס' דאפי' אינו יודע מ"מ דעתו עפ"י שתיקנו חז"ל הלשון וע' כעין זה בתוס' מנחות דס"ג ובתוס' שבועות ד"כ ואף שקיי"ל כרבנן דערך פחות מבן חודש עלי אינו נותן כלום כדפסק הרמב"ם פ"א מערכין הלכה ג' והטעם דאמרי' אמד"ל כ"ז באם נימא דהוציא דבריו לבטלה אינו עושה איסור אבל הכא דאי לא נתכוין לקידושין עושה ב"ז ע"כ דנתכוין לשם קידושין ובאמת קיי"ל בקטן דבעל משהגדיל אמרי' דכיון דידע שאין קידושי קטן כלום בעל לשם קידושין אבל במקום שי"ל דטעה דסבר שקידושיו הי' טובים ל"א דבעל לשם קידושין אך כ"ז במקום שנתברר דהקידושין לא הועילו אבל עכ"פ אמרי' הסברא דוודאי גמר בדעתו לקידושין רק שטעה וסבר דלשון זה מועיל ואם הי' ידע דלשון זה ל"מ הי' אומר לשון אחר וכמ"ש בתוס' ערכי שם דדוקא בנתכוין לומר תרומה וטעה בלשון או אינו כלום אבל היכי דלא טעה רק סבר דלשון זה מועיל א"כ שפיר מהני א"כ הכ"נ שייך סברא זו וכעין זה כ' בתוס' פסחים דס"ג לענין דברים שבלב ובר"ן שבועות לענין פת הנודע וע' בר"ן קדושין ד"נ. אך כ"ז אי סגי נתן לה בשתיקה א"כ אף בהוציא דיבור שאינו לשון קידושין מ"מ היכי שי"ל דהוא סבר שאותו לשון הוא קידושין שפיר מהני ובפרט שאמר כדמו"י מוכח דסמך אדעתא דרבנן וע' תוס' ב"ב דמ"ח וכתובות ד"ב. אבל א"נ דל"מ נתן לה בשתיקה רק על אמירה הקפידה התורה ושוב י"ל דאם הוציא לשון שאינו מועיל אף שיש הוכחה שנתכוין לקידושין מ"מ עכ"פ ל"ח הוציא בפה. ובספרי ביארתי בהא דפליגי אביי ור"א שבועות ד"כ אי במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא ואח"כ אמר שבועה שאוכל דלאביי נאסור ולר"א לא דאביי ס"ל דהא דגילתה התורה בשבועה לבטא בשפתים היינו לגלות מחשבת הלב ולפ"ז אין חילוק אם יש הוכחה מצד הלשון גופא או מצד הענין מ"מ יש גילוי מחשבתו ור"א ס"ל דגזה"כ דבעי דיבור פה ולכך בעי שיהי' הדיבור פה מצד עצמו מוכיח על איסור וע' תוס' חולין די"ב שכ' דדבר שאין הוכחה מצד עצם המעשה חשיב רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והנה באמת בקידושין ד"ו מפורש דאם הי' מדבר עמה על עסקי ק קדושין אף בנתן לה בשתיקה מהני ורק באומר מיוחדת לי מספקא לי' להש"ס דשמא חוזר מקידושין ומכוין רק למלאכה ולכך הוי רק ס"ק וכ"ז שם דאפ"ל דחזר בו מקידושין וקאמר למלאכה אבל הכא באומר הרי יד מקודשת דבאמת קאמר מקודשת לי דנתכוין לקידושין רק דטעה בלשון זה מהני אבל באמת לא נתכוין לד"א א"כ כיון שכבר נשתדכה מקודם והכינו כל צרכי נישואין כנהוג היינו שכיסו ראש הכלה וגם עשו החופה כד"ת א"כ פשיטא דחשיב עכ"פ כמדבר עמה על עסקי קידושיה וא"כ אף בנתן לה בשתיקה סגי א"כ נהי שהוציא לשון שאינו מועיל מ"מ אמרי' דוודאי נתכוין לקידושין ובפרט שהם אומרים שנתכוונו לקידושין וא"כ בוודאי מועיל דאיירי' שרצה לעשות כתק"ח ואם לשון זה אינו מועיל מתכוין לקדשה בכולה וגדולה מזו דעת המהר"ם דאף בלא דיבר עמה על עסקי קידושי' ונתן לה בשתיקה והם אומרים שנתכוונו לשם קידושין מהני ואף שכל הפוסקים חלקו ע"ז דהוי קידושין בלא עדים מ"מ י"ל בכמו דנ"ד דהוא אמר לשון יד מקודשת לי והעדים סברו דאמר הרי את כד"ת והם אומרים דנתכוונו לשם קידושין דמהני דממ"נ מצד העדים הא הם סברו דאמר לשון קידושין ואי דהמקדש והמתקדשת יודעים דל"א לשון המועיל מ"מ הם אומרים דבאמת נתכוונו לקידושין וכעין שכ' בשו"ת נוב"י מה"ת סי' ע"ז בקידש בגזל והעדים לא ידעו שהוא גזל ונודע שכבר נתייאשו הבעלים דמהני דממ"נ העדים לא ידעו שהוא גזל ואי דבעי שיהי' שלו הא באמת נתייאש. וז"ב בס"ד:

ובפרט דעיקר הטעם דקידושין בלי עדים ל"מ מפורש בש"ס קידושין דס"ה משום דח' לאחריני והכא לכ"ע פשיטא דנאסרה עפ"י העדים שאמרו שהי' קידושין כד"ת והמקדש א"נ להוציאה מחא"א דאף לשי' הגה"מ דהיכי דלפי דבריו לא התחיל האיסור נאמן בדש"ב מ"מ הכא שכבר מוחזקת בא"א שיב בוודאי א"נ וכיון דעכ"פ נאסרה ונ"ח חב לאחריני שוב מהני אף בלי עדים. וגם דהוי כמדבר עמה על עסקי קידושי' וסגי בנתן בשתיקה אף שטעה בלשון מ"מ מהני. ובפרט שנודע דעת מהריב"ל דכ"מ דפריש מהני ה"ה דע"י איסור חשיב כפריש וע' במל"מ פ"א ממכירה א"כ בנ"ד א"נ דלא נתכוין לקידושין עושה איסור בביאתו שוב ע"כ שנתכוין לקידושין ומכח האיסור הוי כידוע לכל העולם דנתכוונו לקידושין ובדבר הגלוי לכל העולם ל"ח דברים שבלב כנודע. ואף שי"ל כיון דב"ז אינו רק מדרבנן י"ל דאיד"ר ל"ח כפריש דהרבה לא זהירי בדרבנן:

אך באמת בפנויה יש איסור תורה לשי' הרמב"ם ובאמת הה"מ מביא ראי' לשי' הרמב"ם מהא דאמרי' חזקה אאעבב"ז. וע"כ דהסוברים דביאת פנויה אינו רק דרבנן ס"ל דגם באיד"ר שייך חזקה ובפרט שי"ל דאיד"ר בתמידות חמיר עכ"פ כמו איסור ד"ת כנודע שיטת הר"ן דהרבה זיתי נבילה נבילה חמירי מאיסור שבת וע' יומא דל"ב ותוס' ע"ז דט"ו עכ"פ מכל הני טעמי הדבר פשוט דא"צ לקדשה מחדש וליתר שאת יתכוין עתה לקדשה מחדש בביאה וא"צ עידי יחוד כמפורש סוף סי' ל"א דלהרבה פוסקים ל"צ בזה עידי יחוד ואף דמפורש מחלוקת הפוסקים שם מ"מ הכא שהוכחתי דל"צ קידושין ורק לחומרא בעלמא עכ"פ יש לסמוך אשיטת הפוסקים דבאיש ואשתו ל"צ עידי יחוד כנלענ"ד לדינא בס"ד ומצאתי בשו"ת בי"צ אה"ע ח"א סי' קמ"ה שפסק כן והש"י יצילנו משגיאות

ה' וירא תר"ס ראדאמישלא. והנני דו"ש....

תוכן העניינים

מהרש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה