מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל
סימן ד
שלום לכבוד מחו' הרה"ג חו"ב כש"ת מו"ה דוד אלימלך נ"י ראבד"ק דינוב יע"א:
בדבר שאלתו אנשים המהדרין ליקח שמן זית מא"י להדלקת נ"ח ונסתפק כת"ה דיש בזה חשש מחמת קדושת שביעית. הנה מקור הענין הוא בש"ס גיטין דל"ו דפריך הש"ס ומי איכא מידי דמד"ת משמט ומשני רבי הוא דאמר דשמיטת כספים תלוי בשמיטת קרקע והשתא ליכא שמיטת כספים רק מדרבנן. עכ"פ מוכח דקדושת שביעית אף לענין קרקע הוא רק מדרבנן דל"מ לפירש"י דשמיטת קרקע קאי אשמיטה בוודאי נשמע דשמיטה עכ"פ לענין קרקע דאינו מה"ת וגם לפי' ר"ת דשמיטת קרקע קאי איובל מ"מ הא דקתני שמיטת כספים אינו נוהג בזה"ז קאי בין לענין הלואה בין לענין שביתת קרקע והגם דהכ"מ כ' דלשי' ר"ת י"ל דרק שמיטת כספים איתקש ליובל א"כ נשמע דשביתת קרקע בשמיטה לכ"ע הוי מה"ת אך במלמ"ל דחה דמש"ס מ"ק מוכח דגם לענין שביתת קרקע הוא רק מדרבנן וכמ"ש רש"י שם וע' בתוס' סנהדרין דכ"ו בחד תירוצא ובאמת א"נ כשיטת הר"מ וכפי שפי' הכ"מ בדבריו א"כ נהי שכ' הרא"ש בפ"ק דמכות דקיי"ל שביעית בזה"ז דרבנן י"ל דכ"ז שם דמיירי לענין שמיטת כספים אבל לענין קרקע י"ל דהוי מה"ת. אך באמת כמ"פ לא כ' הכי ובאמת א"נ דעכ"פ מדרבנן נוהג שמיטת קרקע מוכח בתוס' דרק יובל לא תיקנו לפי שקשה לעמוד שתי שנים בלי עבודת קרקע ונשמע דעכ"פ קדושת שביעית דאינו רק שנה א' גזרו אבל בפרישה סי' ס"ז מוכח דרק שמיטת כספים לפי שאינו תלוי בארץ גזרו עכ"פ מדרבנן אבל שביתת קרקע שתלוי בארץ לא גזרו כלל ובאמת הר"ן ז"ל בגיטין מביא שם שיטת כמ"פ דבזה"ז אינו נוהג שמיטה כלל שעכשיו שאין יובל נוהג כלל אף מדרבנן גם שמיטה אינו נוהג:
אך באמת מוכח שיטת כמ"פ דעכ"פ מדרבנן נוהג שמיטת קרקע אף בזה"ז עכ"פ בארץ אבל איסור תורה בוודאי ליכא כאשר גם הרי"ף ז"ל בגיטין שם מביא הך תירוצא דרבי הוא וס"ל דתירוצא דרבא קאי רק אהא דתנו רבנן דתשמט ע"ז קאמר רבא משום הפבד"ה אבל לעקור מצות שמיטת כספים לגמרי ע"ז ל"מ הפבד"ה וכמפורש בק"נ שם. עכ"פ לפי"מ שמפורש ברמ"א סי' ס"ז דעכשיו אין נוהגין שמיטת כספים ה"ה די"ל דבטל שמיטה אף לענין שביתת קרקע הגם דלטעם הרא"ש שכ' דמכח המנהג הוי כמאן דהותנה ע"מ שלא תשמיטני שביעית ובדרבנן ס"ל דתנאי קיים אבל לענין שביתת קרקע י"ל דעכ"פ נוהג מדרבנן אבל עכ"פ איסור ד"ת בוודאי ליכא. והנה לענין קרקע של עכו"ם אם נוהג בה קדושת שביעית הנה מפורש הדבר ברמב"ם ה"ש פ"ד הכ"ט דבקרקע של עכו"ם ליכא איסור שביעית ועיי"ש בכ"מ שכ' דלא מבעיא א"נ דשביעית בזה"ז הוא דרבנן לא גזרו בעכו"ם אך אף א"נ דהוא מה"ת וי"ל דאין קנין לנכרי להפקיע מ"מ זה רק כשחזר הישראל ולקח הקרקע אבל אם העכו"ם לקט הפירות אין בו קדושת שביעית ועיי"ש שהביא דברי הירושלמי ופי' דבריו דריב"ל הי' ס"ל דבקרקע של עכו"ם ליכא איסור רק דחייש שמא הקרקע גזולה הוא מישראל א"ל דגם בגינתא דססרא יש חשש זה רק דבאמת א"צ להחמיר הואיל שבחזקת עכו"ם הוא ועכו"ם עבדו. והנה באמת צ"ל מדוע לא נחוש באמת שמא קרקע גזולה הוא א"כ אם השדה גופו של ישראל אף שהעכו"ם עבד יש בו קדושת שביעית ומדוע נחוש גבי אוונכרי שמא קרקע גזולה הוא. והנה לכאורה הי' מקום לומר לפמ"ש הפמ"ג באו"ח סי' י"ז וסו' ש"מ דהא דס' ד"ת מה"ת לחומרא דוקא באיסור לאו אבל באיסור עשה לכ"ע ס' מה"ת לקולא ואף שדעת החוו"ד והמוצל מאש דבמ"ע ס' מה"ת לחומרא לכ"ע אך באיסור עשה לכ"ע ס' מה"ת לקולא וכמ"ש במלמ"ל פ"א מיו"ט לענין מ"ל איסור כרת דאיסור עשה קיל וכמ"ש בנוב"י דגם ר"מ באיסור עשה ל"ח למיעוט וא"כ י"ל דלענין מ"ע דלולב צריכין לחוש לס' גזל דבעי שיהי' וודאי לכם אבל לענין איסור בפירות שביעית דהוי רק עשה כנודע א"כ ס' מה"ת לקולא וא"כ כיון שיש עכ"פ ס' שמא לא גזלה העכו"ם שוב בס' מה"ת לקולא. ובפרט לפמ"ש היראים דגם למ"ד גז"ע מותר מה"ת אפ"ה לא מיקרי לכם וא"כ י"ל דהחשש בש"ס לאו דוקא משום חשש גזל ישראל כפירש"י ז"ל דבאמת י"ל דהחשש גזל ישראל הוי רק בגדר מיעוט כיון שאפשר למיתלי שלקחו וגם שגזלו מעכו"ם ומפורש בש"ס חולין ד"י דהיכי דאיכא למיתלי באדם טהור ובשרצים הוי החשש דאדם טמא בגדר מיעוט וא"כ הכ"נ עיקר הטעם דיש חשש גם על גז"ע ונהי די"ל דגז"ע מותר עכ"פ לא מיקרי לכם וא"כ הכא לענין חשש שביעית גזל ישראל הוי רק בגדר מיעוט אך לפירש"י דהחשש הוא רק משום גזל ישראל ועכצ"ל דחשיב עכ"פ בגדר ס' גזל ישראל א"כ תיקשי דגם הכא נחוש וע"כ צריך לתרץ כמ"ש דשם יש חיוב מצוה וודאי ובעי שיהי' לכם וס' גזל ל"ח לכם אבל הכא ס' איסור פירות שביעית דאינו רק ס' איסור עשה ובזה ס' מה"ת לקולא ונהי דרבנן החמירו בזה מ"מ לענין דהוי רק לחומרא מדרבנן שוב ל"ח לה:
אך כ"ז א"נ דעכ"פ חשיב בגדר ס' גזל שפיר י"ל דבאיסור שביעית לא גזרו אך לשיטת הריב"ש דחשיב לה לוודאי גזל וע' בשעה"מ פ"א מגירושין ופ"ד מגזילה שהביא דברי הריב"ש לענין קושית הכפ"ת על הה"מ דס"ל דבס' גזל מהני שינוי החוזר והקשה מש"ס הנ"ל והביא ע"ז דברי הריב"ש וא"כ שוב תיקשי דנחוש אף נענין שביעית וע' בישי"ט שהאריך בזה וצ"ע:
נחזור להנ"ל דעכ"פ מוכח בירושלמי כפי שפי' הכ"מ דבריו דבקרקע ש"ע ליכא קדושת שביעית וא"צ לחוש שמא הקרקע גזולה הוא ואף שבשו"ת מהרי"ט סי' מ"ג פי' הכונה להיפך דצריך להחמיר גם בש"ע מטעם דאין קנין מ"מ עכ"פ לדידן דס"ל דשביעית בזה"ז אינו רק דרבנן וא"כ הוי סד"ר שמא כשיטת הכ"מ דאף דאין קנין לעכו"ם מ"מ זה דוקא בחזר ישראל וקנהו. וכת"ה כ' דיש לחוש שמא הקרקע הוא גזולה וכמו בהא דאוונכרי. ובאמת מוכח בירושלמי דריב"ל מחמיר על עצמו הי' אבל מצד הדין א"צ לחוש לזה וע"כ מטעם שכתבתי דל"מ לשיטת הרמב"ן דבאוונכרי החשש הוא גם לגז"ע אבל החשש ישראל הוי רק בגדר מיעוט דל"ח לה. וגם לשיטת רש"י י"ל ס' מה"ת לקולא. עוד כ' כת"ה דיש חשש דאף א"נ דהשמן נעשה מזיתי עכו"ם מ"מ לא נשמ מתערובות זיתי ישראל דגם בכ"ש חל עליהם קדושת שביעית דכ"ז שלא הוציאם לחוץ לא הי' עליהם שם איסור והוי כנולד בתערובות. הנה באמת לא אבין דבריו דגם קודם שנתערב הי' על זיתי ישראל שם איסור להוציאם לחוץ וכמו ביכורים שיש עליהם שם איסור לאוכלם חוץ לירושלים וחשיב דשיל"מ וע' בחוו"ד סי' ק"ב שכ' דמש"ה גם לענין זרים חשיב דשיל"מ דעכ"פ נהי דנשאר איסור זרות מ"מ איסור דחוץ לירושלים יל"מ והוי כמ"ש הפוסקים דמוטב לאוכלו בביטול איסור אחד ורק יפה כ' בשו"ת תורת חסד דזה תלוי במחלוקת בהא דפי' הרא"ש והר"מ בהא דביכורים שנתערב דלפ' א' הכוונה שנתערב בתרומה דעיקר הביטול הוא לענין כהן וע"ז שפיר חשיב דשיל"מ אבל באמת בנתערב בחולין בטל לגבי זר דכיון דהאיסור זרות אל"מ שפיר בטל עיי"ש. עכ"פ גם הכא בפירות שביעית תיכף חל עליהם קדושת שביעית לענין שאסור להוציאם ונהי דהעכו"ם אין חושש לאיסור מ"מ עכ"פ הי' עליו שם איסור וע' בפמ"ג סי' ק"א דאם נתערבו גבינות ואח"כ מצאו טריפות בבהמה באופן שנודע שהי' הטריפות קודם עשיית הגבינות דל"ח כאיסור שנולד בתערובות דאמ"ל שהי' האיסור עוד קודם שנתערב. ובפרט דא"נ דחשיב כנולד בתערובות א"כ אדרבה ההיתר הי' ניכר מקודם ורק האיסור נולד בתערובות בכה"ג אף בדשיל"מ בטל כנודע מהא דגיגית וכמ"ש כל האחרונים:
א) והנה באמת ע"ד החידוד י"ל דאם יש חשש זיתי ישראל אז ל"מ ביטול אף אם חלק העכו"ם הוא רוב דבאמת גם בקרקע ש"ע יש לחוש שמא גזל ישראל ורק שכתבתי דבאיסור עשה ס' מה"ת לקולא ובפרט לשיטת הסוברים דקדושת שביעית בזה"ז הוא רק דרבנן א"כ הוי רק סד"ר וכבר נודע מ"ש בכנה"ג דביטול בעי רק איסור בוודאי היתר אבל ס' איסור א"י לבטל איסור ולפ"ז י"ל דגם ס' איסור דרבנן א"י לבטל איסור דנהי דסד"ר לקולא מ"מ ל"ח וודאי היתר:
ובאמת עפ"ז י"ל שיטת רש"י פסחים דע"ו בפלוגתא דרב ולוי בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה ופליגי אי ריחא מילתא ופירש"י ז"ל שצלאו בשני שפודין וקשה דגם בצלאו בגוף התנור היכי דלא נגעו זו בזו ג"כ יש להתיר דהא יש ס' אי אפיה מפעפע בכל התנור ולשיטת רש"י דטכ"ע לאו ד"ת א"כ הוי סד"ר והגם דדעת הנוב"י דטעם בקדירה לכ"ע הוי ד"ת. אך באמת שיטת הכו"פ דבליעה בקדירה גם בב"ח לאו ד"ת וכן מפורש ברשב"א חולין ד"ק ובפמ"ג בפתיחה להל' בב"ח מפורש דלמ"ד טכ"ע בשאר איסורין ל"ד גם בב"ח בליעת הקדירה לאו ד"ת ושוב תיקש מדוע פירש"י שצלאו בשני שפודין. אך להנ"ל, ניחא דהכא באמת יש חשש משום ריחא רק דס"ל ריחא לאו מילתא וכ' הכו"פ דעכ"פ יש משהו רק דבטל כנודע משיטת הרי"ף ז"ל וע' במג"א סי' תמ"ז וא"כ כ"ז בצלאו בשני שפודין דאז הבשר שחיטה הוא היתר וודאי ושפיר יוכל לבטל את ריח משהו מנבילה הנכנס בו אבל אי צלאו בגוף התנור אז באמת יש ס' שמא אפיה מפעפע בכל התנור ונאסר גם הבשר שחיטה ונהי דהבשר שחיטה מותר מטעם סד"ר אבל עכ"פ לא יוכל לבטל את ריח משהו הנכנס בו מנבילה ולכך מוכרח רש"י לפרש דמיירי בצלאו בשני שפודין וז"ב בס"ד:
ועפ"ז יש לפלפל בסוגיא דביצה ד"מ בהא דשנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דרב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר חבית נמי אסורה וקמפרש טעמא דרב משום דינקי תחומין אהדדי ופריך מ"ש לאיסור מוקצה לא חששו ולאיסור תחומין חששו ומשני שתיק רב והרמב"ם ז"ל פסק בהמה אסורה חבית מותרת והקשו דהא בש"ס קאמר שתיק רב. והנלע"ד ליישב דבאמת הקשה השעה"מ דמאי קאמר הש"ס לאיסור מוקצה לא חששו וכ' בתוס' דיש איסור משום שמנונית הנולד הא י"ל דבטל ברוב דבאיסור הנולד בתערובות גם בדשיל"מ בטל ובאמת י"ל דזה קושית הש"ס דממ"נ אי שייך ביטול א"כ גם לאיסור תחומין אין לחוש דנהי דיונק מחלק חבירו מ"מ איסור הנולד בתערובות בטל. אך לפמ"ש הר"ן דהא דבדרבנן י"ב הוא מטעם ס' א"כ שפיר יש חילוק לאוכלו כאן דחלק שישנו בעולם הוא וודאי היתר א"כ שפיר יוכל לבטל את שמנונית הנולד אבל להוליכו למקום עירובו יש באמת ס' שמא א"ב א"כ כ"מ שנטל יש בו איסור להוליכו למקום עירובו רק דשרי מטעם סד"ר אך עכ"פ ס' איסור לא יוכל לבטל את מה שיונק מחלק חבירו. אך נודע מ"ש הקצה"ח בסי' ס"א דמ"ד אדמדשלב"ל ס"ל וודאי י"ב וכבר קדמו בזה בסהי"ש לר"ת א"כ הכא פריך לרב דס"ל ב"מ דט"ז אמדש"לבל. א"כ בוודאי ס"ל י"ב א"כ שוב יוכל לבטל היניקה ושפיר שתיק רב אבל הרמב"ם דס"ל דרק בדרבנן י"ב והוי רק מטעם ס' א"כ שפיר לא יוכל לבטל את היניקה ושפיר יש חילוק בין חבית לבהמה וא"ש הכל בס"ד. א"כ גם בנ"ד דכיון דגם בפירות ש"ע יש חשש שמא גזלו מישראל רק דשרי מטעם ס' אבל עכ"פ אין בכוחו לבטל את חלק מזיתו ישראל המעורב בו וז"ב בס"ד:
אך באמת לפמש"ל דלחשש גזל ישראל לחוד הוי רק בגדר מיעוט ול"ח לה שוב יוכל לבטל את חלק ישראל המעורב בו וז"ב. ומ"ש כת"ה דכיון שלא נודע לנו אם מכרם ישראל הוא א"כ אף שרוב כרמי נכרים הם אפ"ה הוי קבוע. לפלא דהא אדרבה בעכו"ם שלקחו שלא בפנינו אף ממקום הקביעות אפ"ה כיון דבעודו ביד עכו"ם לא הי' שום נ"מ חשיב כפירש ורק בלקח ישראל ממקום הקביעות דאז נולד הס' במקום הקבוע וע' בקצה"ח סי' רצ"ב דבאיסור שעכו"ם ג"כ מצוה עליו אז גם בלקח עכו"ם חשיב כקבוע וגם בפירש ובפנינו מוכח בתוספתא דהוי קבוע ד"ת אבל עכ"פ הכא שמביאים לנו והס' לא נולד ממקום הקביעות שפיר חשיב כפירש והגם דיש לדחוק דנתגלה לנו עכשיו שישראל לקח בא"י ממקום הקביעות ורק דלא נודע לו אז מחשש איסור ולמפרע הוי קבוע אך באמת זה טעות דישראל שלוקח שמן בוודאי קנה מרוב המוכרים ואם אינו הולך לביתם לקנות רק שמביאים למכור שוב חשיב כפירש וא"כ אם יש ס' שמא הוא מגינות עכו"ם שפיר אזלינן בתר רוב. ומ"ש כת"ה דגם לבעל הכרם יש לאסור להדליק בו דלא מבעיא למ"ד אסור להשתמש לאורה א"כ חשיב בכלל לאכלה ולא להפסיד ואף למ"ד מותר להשתמש מ"מ עכ"פ במותר השמן אסור להשתמש לכ"ע א"כ הוי בכלל מפסיד שמן שביעית עכ"ד. לענ"ד ז"א דאף למ"ד אסור להשתמש הוא רק כדי שיהי' ניכר שדולק לשם נר מצוה או דבעי דומיא דמנורה כמ"ש ברש"י ור"ן שם אבל עכ"פ לא גרע הנאת הדלקה לצורך מצוה והראי' דלענין יו"ט ט צריך קרא דלכם ולא לגבוה ואדרבא גם בא"ה מותר להדליק לצורך גבוה דמלל"נ אבל ל"ח כמפסיד השמן אם מדליקו לצורך מצוה הגם שי"ל לפמ"ש המפורשים בטעמא דמלל"נ משום דהנאת המצוה חשיב שלכדה"נ א"כ שוב י"ל דשפיר הוי כמפסיד השמן אם משתמש בו שלכדה"נ ויש בזה לפלפל בדברי השעא"פ בחמאה שטיגנו בכלי בשר אי מותר להדליק בו נ"ח לפי דמלל"נ ולפ"ז בב"ח דיש איסור גם בשלכדה"נ ל"ש הסברא דמלל"נ והרבה יש לדבר בזה. עכ"פ י"ל דכשמדליקו לצורך מצוה ל"ח מפסיד. הגם שי"ל דהכא ג"כ כתיב לכת לאכלה ויש לדרוש לכם ולא לגבוה ולפ"ז י"ל דגם אי מותר להשתמש בו בשעת הדלקה אפ"ה ל"ח לכם כמ"ש בתוס' שבת דכ"ו דגם אי מותר להנות בשעת שריפה אפ"ה בטל חלק הדיוט לגבי חלק גבוה. ומ"ש כת"ה דגם למ"ד מותר להשתמש אפ"ה כיון דמותר השמן לכ"ע אסור להשתמש א"כ הוי כמפסיד באמת ז"א דלפמ"ש בט"ז סי' תרע"ג דבאם כבר דלק כשיעור מותר אח"כ לכבותה רק באם נשאר שמן משיעור חצי שעה זה אסור דהוי כהוקצה למצותו א"כ כשמדליקו לצורך נ"ח ל"ח כמפסידו דל"מ אם מדליק בשיעור מצומצם א"כ אין הכרח שיבא לידי הפסד דקרוב הדבר שלא תכבה בזמן השיעור ושוב מותר להנות בו בשעת הדלקה. ואף דבש"ס בכורות די"ב פריך דעיסת שביעית יופטר מחלה דשמא תיטמא אף שאין הכרח שתקבל טומאה. שם שאני דפריך הש"ס דנימא דהתורה לא תתחייב בחלה עיסת שביעית דעכ"פ א"א שלא תזדמן טומאה בשום פעם אבל כאן במקרה להדליק נ"ח בשמן שביעית אין הכרח שתכבה בזמן דשיעור חצי שעה וע' ברש"י ברכות ד"כ וברמב"ן בתה"א לחלק לענין טומאת כה"ג ונזיר למ"מ דא"א שלא יזדמן בשום פעם והוי הותרה אבל שיזדמן מ"מ בשעת שחיטת הפסח אין הכרח וחשיב רק דחויה והכ"נ יש לחלק כנ"ל:
ואף באם נכבה בתוך הזמן ולא הדליקו שנית דאז ממילא אסור להנות בו ומגיע לידי הפסד עכ"פ הוא הדליק בשמן יפה שאינו עומד לכבות ובפרט דיוכל לשהותו לשנה הבאה רק דאסור מחשש תקלה והוא רק גזירה דרבנן ושוב ל"ח כמפסיד כמ"ש בריטב"א דאם מקבל רק טומאה דרבנן ל"ח ש בכלל לאכלה ולא לשריפה. ואף אם נתן בו יותר מהשיעור שוב יוכל לכבותה להשתמש בו לצורכו ואף להמחמירין דגם מותר השמן שאחר השיעור מ"מ אסור מטעם מוקצה אך באמת מפורש שם דתנאי מהני להשתמש א"כ הכא דא"נ דאסור להשתמש בו יעבור איסור למפרע דאסור להפסיד שמן שביעית א"כ נימא מכח האיסור הוי כהותנה שיהי' מותר להשתמש בו וכנודע מ"ש מהריב"ל דכ"מ דפריש מהני ה"ה דאיסור הוי כפריש וע' במל"מ פ"א ממכירה מה שהעיר עליו מתוס' קידושין ד"י לשיטת הרמב"ן דהך לאכלה הוי עשה גמורה ועיין בריט"א הל' חלה מ"ש בזה א"כ בוודאי דהוי כהותנה, וא"כ שוב אין בו איסור כשמדליקו לצורך נ"ח:
אך כ"ז לבעל הכרם אבל למי שמכרו יש מקום לאסור הגם דהפי' ברמב"ם מכרו ולקח בו שמן אחר היינו רק דשמן אחר אסור דדמי שביעית אסור בהדלקה אבל שמן שמכרו אם אינו דרך חלופין בשמן אחר גם הלוקח מותר להדליק בו דזה השמן ל"ח דמי שביעית. אך הכא כבר הוכחתי דבשל נכרי ליכא כלל איסור שביעית וגם אם יש בו תערובות שמן ישראל בטל אם הרוב היא שמן ש"ע. ובפרט שאין להחזיק ריעותא ולחוש לתערובות שמן ישראל ולחוש שמא הוא מגינות ישראל אין לחוש דרוב גינות הם ש"ע ואזלינן בתר רוב. ובפרט דגם בשל ישראל הוא רק קדושה דרבנן א"כ בס' הוי לקולא ובפרט דרוב מהני אף בד"ת. ומה שהעיר דיש כמה ס' לחומרא א' שמא גם בש"ע יש קדושת שביעית ושמא של ישראל הוא ושמא אף אם הוא ש"ע מ"מ יש בו תערובות שמן ישראל ואף דהוי משם א' מ"מ עכ"פ מוסיף במציאות וחוץ לזה יש נ"מ לדינא אם הוא הכל של ישראל צריך עכ"פ לחלל רוב השמן כדי שהמיעוט יתבטל אבל אם יש בו רק תערובות שמן ישראל סגי לחלל מחצה השמן ושוב ישאר רוב לבטל:
הנה מה דפשיט לי' דאם יחלל רוב השמן יתבטל המיעוט באמת נודע מ"ש בחוו"ד סי' ק"ו בהא דאפל"ס אסור לפי שמקודם הי' הכל איסור רק אחר שסחטו נעשה רוב היתר והוי היתר נולד בתערובות דל"ש ביטול וע' במנ"ח מצוה ב' מ"ש בזה א"כ הכא דבשעת התערובות הי' הכל איסור רק ע"י החילול נפקע האיסור מכאן ולהבא עכ"פ הוי כהיתר נולד בתערובות דלא בטל והכא גרע טפי משם דהכא הוי איסור בתולדה. אך באמת בירושלמי פ"ו דתרומות מפורש דבמתקן רובו של כרי שייך ביטול עכ"פ לשי' הח"ד הנ"מ שכ' כת"ה אינו עולה יפה. ובפרט שחלק ההיתר אינו מבורר אף דממ"נ יש רוב היתר מ"מ ל"ש ביטול בהיתר שאינו מבורר וכעין שכ' ברש"י סנהדרין דע"ט ע"ב לענין אין גומרין דינו של שור אלא בפניו דבתערובות אף שבוודאי יש כאן מ"מ כיון שאין מכירין בו ל"ח בפניו עיי"ש יע' בפמ"ג סי' ק"ה והבן:
אך עכ"פ יפה כ' כת"ה דהיכי שמוסיף במציאות ל"ח משם א' ובפרט דעכ"פ יש נ"מ אם יתערב אח"כ בשמן של היתר אי יצטרך אח"כ שיעור לבטל כל שמן הראשון או רק לפי ערך שמן ישראל המעורב בו דעכ"פ לא נעשה השמן כולו איסור ובפרט שכ' הפמ"ג דמה"ת מהני ס"ס אף מש"א א"כ ממילא להחמיר גם ס"ס מש"א מהני וגם שדעת הרמב"ם דפיתוי קטנה רצון הוא וכ' כמ"פ שראייתו מש"ס כתובות ד"ט וע"כ דס"ל דס"ס מש"א מהני ואף שבשו"ת ח"ס אה"ע סי' קע"ב הוכיח דגם הרמב"ם מודה דס"ס מש"א ל"א ורק שיש חילוק בין קטנה שאין לה דעת או אם כבר הגיעה לכלל דעת עיי"ש. אך עכ"פ לחומרא פשיטא דגם ס"ס מש"א מהני. אך באמת אין לחוש לתערובות שמן ישראל דלא מחזיקין איסורא. ולשמא הוא מכרם ישראל לגמרי ע"ז אין לחוש א' דלשיטת כמ"פ הוי סד"ר ובפרט דרוב הם ש"ע ורוב מהני אף בד"ת וז"ב. ומ"ש כת"ה דאם עושה איסור בהדלקה י"ל דלא יצא יד"ח דחשיב מהב"ע כיון דא"נ דלא יצא שוב מותר להשתמש בו ול"ח הפסד והיכי שאפשר לומר שלא עשה איסור לכ"ע א"י במהב"ע כמ"ש ברשב"א יבמות דק"ג עכת"ד. הנה באמת נודע דעת הרמב"ם ז"ל דגזול ביו"ט שני כשר מה"ת דס"ל דבמצוה דרבנן ל"ש פסול משום מהב"ע ואף לדידן דגם במצוה דרבנן שייך מהב"ע מ"מ בנ"ד ליכא פסול משום מהב"ע דכיון דבשעת הדלקה ליכא שום איסור דשמא לא תכבה בזמן השיעור דחצי שעה ולא ילך לאיבוד ואף אם נכבה אח"כ ונאסר מלהשתמש בו ושוב נגרם אז איסור דהולך לאיבוד מ"מ ידוע דעת המרדכי דבאם העבירה אינו בשעת המצוה ל"ח מהב"ע ה"ה היכי דהעבירה הוא רק אחר עשיית המצוה ג"כ ל"ח מה"ב דבשמן יפה א"א לומר אמ"ל שהי' עומד לכבות. ובפרט שכתבתי דליכא בזה חשש איסור כלל. ובעיקר הדבר דברתי היום עם איש א' מאה"ק והגיד שבשם פשטה ההוראה דבש"ע ליכא קדושת שביעית כדעת הב"י וגם שרובא ככלו הגינות הם ש"ע רק מיעוטא דמיעוטא הנמצא שהם של ישראל עושים שט"מ בשנה השביעית ונוהגים בו היתר שם ושמן הנשלח לחו"ל הם וודאי מגינות ש"ע ע"כ ליכא חשש בזה אף להמהדרין. ומה שהעיר דאסור להוציא פירות א"י לחול ופלפל בדברי הגה"צ בעל א"נ זצ"ל הנה גם אנכי ראיתי דבריו ואם שיש מקום לפלפל בדבריו אך כבר פשטה ההוראה לנהוג היתר בשתיית יין של א"י וגם שי"ל דשייך בזה הואיל שכבר נהגו בזה הוי כנטעו מתחילה לכך כמ"ש בשו"ת מהרש"ם. ובפרט שבדבר מועט ל"ש יוקר השער וכבר אמרו אם הלכה רופפת בידך הולכין בתר המנהג ע"כ אין מקום לפקפק בזה:
בעה"ח ה' וישלח תרס"ד ראדאמושלא. והנני מחו'..