אור ברסלב
מהרש חלק ב סימן ג

מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל

סימן ג

סימן ב

פלפול בסוגיא דכבתה שבת דכ"א שם אר"ה פו"ש שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה בין בחול בין בשבת וקאמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה ור"ח אמר מדליקין בחול אבל לא בשבת קסבר כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה ושייך החשש שמא יטה א"ר זירא אמר רב מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה אמרוה קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קיבלה ומשמי' דר"י קיבלו. ופריך וכבתה אין זקוק לה והתניא מצותה משתשקע החמה מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק ומשני לא דאי לא אדליק מדליק א"נ לשיעורא. ע"כ סוגית הש"ס השייך לענינו. ויש בזה הרבה

לדבר: א) קשה מדוע מקודם שאמרו לו לאביי משמי' דר' ירמי' לא קיבלה ורק כשאמרו לו משמי' דר"י קיבלה. ועוד ידוע דעת הרי"ף שכ' דמותר להדליק בשמנים הפסולין בחנוכה בין בשבת בין בחול וכ' מדקאמר מדליקין בהן בשבת מכלל דס"ל אסור להשתמש לאורה וליכא חשש שמא יטה ותו מדמדליקין בהן בשבת ש"מ דכבתה אין זקוק לה דא"נ דזקוק לה שוב אסור להדליק בשבת דשמה תכבה ולא יוכל להדליק כקושית התוס'. ודברי הרי"ף ז"ל תמוהים דאמאי לא יליף דכבתה אין זקוק לה מהא דמותר להדליק בחול דא"ת כבתה זקוק לה שוב אסור להדליק מחשש שמא יפשע כדחייש ר"ה. והנה בק"נ שם כ' דהרי"ף ס"ל די"ל דוקא בשבת כבתה אין זקוק לה לפי שא"א להדליק וכ' דבזה נסתלק קושית התוס' שהקשו דלרב לינקט מדליקין סתם ועפ"ז ניחא דהו"א דוקא בשבת מדליקין דבשבת כבתה אין זקוק לה. אך לדבריו שוב תיקשי מנ"ל לרבא דר"ה ס"ל מותר להשתמש לאורה שמא ס"ל אסור להשתמש לאורה ורק הטעם דאין מדליקין בשבת לפי שכבתה זקוק לה לעיכובא וכ"ת לינקט אין מדליקין סתם ז"א דהו"א דרק בחול אין מדליקין דבחול זקוק לה ושמא יפשע אבל בשבת דלא יוכל להדליק שוב לא יהי' עיכוב בדבר ולכך השמיענו דכבתה זקוק לה לעיכובא וממילא גם בשבת אסור וצ"ע. יעוד הקשה הק"נ על הרי"ף דמאי פריך הש"ס מהא דמצותה שמא באמת בחול כבתה זקוק לה רק בשבת אינו לעיכוב ואף שהי' מקום לומר דהרי"ף ס"ל דמהא דמתיר רב להדליק בחול לא נשמע דס"ל כבתה אין זקוק לה דשמא ס"ל דבדרבנן ל"ח לשמא יפשע ורק משבת שפיר נשמע דכבתה אין זקוק לה דבשבת לא יוכל להדליק. אך אכתי תיקשו מאי פריך מהא דמצותה שמא באמת בחול זקוק לה עכ"פ למצוה ורק דמותר להדליק משום דל"ח לשמא יפשע ורק בשבת מותר להדליק דבשבת כבתה אין זקוק לה:

ומקודם שנבוא ליישב זאת נקדים דברי הטור בסי' תרע"ג שכ' מותר להדליק בשו"פ בחנוכה בין בחול בין בשבת וליכא למיחש שמא יטה דהא אסור להשתמש לאורה וגם ליכא למיחש שמא תכבה ויחזור וידליקנה דהא כבתה אין זקוק לה נשמע מדבריו דלמ"ד כבתה זקוק לה יש בשבת חשש שמא תכבה ויחזור וידליקנה והקשה בזה העט"ח דא"כ מנ"ל לרבא דר"ה ס"ל מותר להשתמש לאורה שמא ס"ל אסור להשתמש לאורה ירק הטעם דאסור בשבת משום דס"ל כבתה זקוק לה ויש לחוש שמא תכבה ויחזור וידליקנה. ואין לומר דא"כ לינקט אין מדליקין סתם ז"א דיש חילוק דבחול דהחשש רק שמא יפשע בזה כ' הפנ"י דבאין לו שמן אחר מיתר להדליק לפי שא"א להניח את הוודאי ולתפוס את הס' ובשבת דיש חשש חילול שבת בזה בוודאי אף באין לו שמן אחר אסור והוא קושיא גדולה:

והנלע"ד דבאמת בעיקר דברי הפנ"י דבאין לו שמן אחר מותר להדליק. באמת מצינו בר"נ ריש ברכות שכ' דבלא קרא ק"ש עד אחר חצות דאסור לקרות אף דזמן ק"ש מה"ת עד אור היום מ"מ מחשש שמא יפשע יוכל לבטל מצות ק"ש כמו דגזרו בשופר ולולב. והשא"ר דחה דשם גבי שופר ולולב יש חשש דיעבור איסור בקו"ע אז יוכלו לבטל בשוא"ת אבל הכא דליכא רק חשש ביטול אותו מצוה בשוא"ת בזה אין לבטל מצוה דעכשיו בשביל חשש ביטול אותו מצוה בפ"א עיי"ש וכעין זו כ' בחא"ש שבת דכ"ג. נמצא דסברת הפנ"י תלוי בפלוגתא של הר"י והשא"ר. אך לענד"נ דזה תלוי בפלוגתא דהנה בביצה דט"ז מפורש ב' טעמים אהא דבעי ע"ת לבשל מיו"ט לשבת דרבא ס"ל משום כדי שיברור ור"א ס"ל שמא יאפה מיו"ט לחול:

והנה קיי"ל בלא הניח ע"ת אסור לבשל ניו"ט לשבת ומבטלין מצות עונג שבת. והנה בשלמא לר"א שפיר אפשר לבטל מצות עונג שבת בשוא"ת בשביל חשש איסור בקו"ע שיאפה מיו"ט לחול אבל לרבא הוא רק חשש ביטול עונג שבת וחזינן דאף בשביל חשש ביטול אותו מצוה אפ"ה מבטלין לשעה כדי שלא יתבטל אותו מצוה בפ"א. ועפ"ז א"ש דהפנ"י קאי לדידן דס"ל בע"ת טעם דר"א וא"כ שפיר י"ל בשביל חשש ביטול איתו מצוה בשוא"פ אין מבטלין עכשיו וא"כ לשיטתו שפיר באין לו שמן אחר מותר להדליק בחול דא"א להניח את הוודאי ולתפוס הס'. אבל הכא קאמר רבא מ"ט דר"ה ורבא לשיטתו דס"ל בע"ת טעם כדי שיברור וע"כ דגם בשביל ביטול אותו מצוה מבטלין לפרקים כדי שלא יתבטל בפ"א (וא"כ לשיטתו אף בחול בשביל חשש שמא יפשע אסור הדליק אף באין לו שמן אחר וא"כ שוב א"א לומר דבשבת הטעם משום דכבתה זקוק לה ויש לחוש שתכבה ויחזור וידליקנה דא"כ לינקט אין מדליקין סתם כיון דבשניהם טעם אחד הוא. ואין לומר שיש חילוק דבחול באין לו שמן אחר מותר. ז"א דרבא לשיטתו גם בחול אסור אף באין לו שמן אחר. וע"כ מדלא נקט סתם ע"כ דבשבת יש טעם אחר היינו שמא יטה ומיושב קושיא הנ"ל לנכון בס"ד. ולדברינו נצמח דלרבא לשיטתו אסור להדליק גם בחול אף באין לו שמן אחר וא"כ שוב תיקשו מנ"ל לרבא דר"ה ס"ל מותר להשתמש שמא ס"ל אסור להשתמש רק הטעם דאסור בחול ובשבת משום דכבתה זקוק לה כקושית התוס' רק שכ' בתוס' דמדלא נקט א"מ סתם רק בין בחול בין בשבת ע"כ דיש טעם אחר לאסור בשבת מחשש שמא יטה. ולכאורה מאי נ"מ בטעם השני. רק לפי דברי הפנ"י הי' ניחא דמטעם כבתה זקוק לה אז שפיר הי' שרי להדליק באין לי שמן אחר אבל מטעם שמא יטה גם באין לו שמן אחר אסור אך עפ"ז הדרא קושיא הגדולה ש העט"ח וע"כ צ"ל כמ"ש דלרבא לשיטתו אסור להדליק אף בחול ואף באין לו שמן אחר ג"כ אסור ושוב ליכא נ"מ בהטעם דשמא יטה ושוב הדרא קושיא התוס' לדוכתא. אך הנלע"ד ליישב בפשיטות דרבא באמת ק"ל מדוע נקט ר"ה א"מ בין בחול בין בשבת לינקט א"מ סתם ונימא דהטעם לפי שכבתה זקוק לה ובחול יש חשש שמא יפשע ובשבת משום שלא יוכל להדליק ואי דנוטעי דרק בשבת אסור אבל בחול מותר כמ"ש התוי"ש שם ז"א דא"נ דס"ל אסור להשתמש א"כ ל"ש בשבת החשש דשמא יטה וע"כ דטעם האיסור בשבת משום שלא יוכל להדליק וא"כ ממילא גם בחול יש לאסור מחשש שמא יפשע והי' מצי למינקט א"מ סתם וע"כ מדנקט ר"ה בין בחול בין בשבת ע"כ דס"ל מותר להשתמש ושוב שייך בשבת החשש דשמא יטה ושפיר לא מצי למינקט א"מ סתם דהו"א דוקא בשבת אסור מחשש דשמא יטה אבל בחול מותר דכבתה אין זקוק לה ולכך השמיענו בפ"י דגם בחול אסור משום דכבתה זקוק לה ושייך שמא יפשע וזה הטעם כולל בין חול בין שבת. וא"כ אין דיוקו דרבא דר"ה ס"ל מותר להשתמש מהא דאסור להדליק בשבת ז"א כקושית התוס' רק עיקר הדיוק מהא דנקט בין בחול בין בשבת ולא נקט א"מ סתם ע"כ דס"ל מותר להשתמש א"כ יש בשבת סברא נוספת לאיסור וא"כ אי הי' נקט סתם הו"א דרק בשבת אסור ולכך הוצרך לומר דגם בחול יש איסור והטעם דכבתה זקוק לה ושייך שמא יפשע ומיושב קושית התוס' בס"ד לנכון:

עוד נראה לפי עניות דעתי ליישב קושית העט"ח הנ"ל דשמא בשבת הטעם דשמא תכבה ויחזור וידליקנה. והנלע"ד דבאמת קשה היכי שייך החשש שמא תכבה ויחזור וידליקנה הא יהי' טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דבשלמא בשופר ולולב כ' דל"ש טעה בדבר מצוה דשם יש ס' שמא היום לאו יו"ט הוא והוי לי' לא עשה מצוה וכמ"ש הר"ן בר"ה וע' בשעה"מ פ"ב משופר. והגם שכ' שם די"ל דבמצוה דרבנן לא פטרינן בעשה מצוה דרבנן אך כ' שם דיש מחלוקת בזה וא"כ שוב א"נ דגם בעשה מצוה דרבנן פטור שוב תיקשי. אך באמת י"ל דהכא לא יהי' חשוב עשה מצוה דהו"ל מה"ב דבשלמא בשופר ולולב כיון שאין האיסור בשעת המצוה ל"ח מה"ב כנודע מדברי הרשב"א והמרדכי ומקורו מדברי הירושלמי הוציא מצה מרה"י לרה"ר הכא הוא עבר עבירה והכוונה דהאיסור הוא מקודם וע' במעה"מ פ"ח מלולב. אבל הכא דהאיסור הוא בשעת המצוה שוב יופסל משום מה"ב. והנה באמת לכאורה הי' מקום לומר דכ"ז א"נ הדלקה עושה מצוה א"כ הדליקה חש"ו ל"מ א"כ עיקר המצוה הוא בשעת הדלקה וא"כ בעושה עבירה בשעת הדלקה שפיר הוי מה"ב אבל א"נ הנחה עושה מצוה א"כ אף בהדליקה חש"ו כשר א"כ עיקר המצוה אינו בשעת הדלקה א"כ אף אם ההדלקה הי' באיסור מ"מ א"א לפוסלו משום מה"ב דהא האיסור הוא רק בשעת תחילת הדלקה והמצוה הוא במשך זמן הדלקה ובכה"ג ל"ש מה"ב כסברת המרדכי הנ"ל. וא"כ לפי"מ דרצה הש"ס לומר לקמן דרבא ס"ל הנחה עושה מצוה והגם דהש"ס דחי לה מ"מ בס"ד סבר הש"ס דרבא ס"ל הנחה עושה מצוה. וא"כ י"ל קושית העט"ח דהטור לשיטתו דס"ל הדלקה עושה מצוה א"כ שפיר כ' דלמ"ד כבתה זקוק לה שייך החשש שמא תכבה ויחזור וידליקנה ואין לומר דיהי' טעה בדבר מצוה ז"א דיהי' חשוב לא עשה מצוה דשייך מה"ב כיון דעיקר המצוה הוא בשעת הדלקה ואז הוא העבירה אבל רבא לשיטתו דס"ל הנחה עושה מצוה א"כ לדידי' ל"ש החשש שמא תכבה ויחזור וידליקנה דיהי' חשיב טעה בד"מ ועשה מצוה ואין לומר דחשוב מה"ב ז"א דהא כיון דס"ל הנחה עושה מצוה א"כ אין העבירה בשעת קיום המצוה ושוב ל"ח מה"ב. אך אף א"נ דרבא ס"ל הדלקה עושה מצוה מ"מ י"ל לפי"מ דמפורש בש"ס סוכה ד"ל דר"י ס"ל דלולב הגזול פסול אף ביו"ט שני משום מה"ב ושמואל ס"ל דביו"ט שני כשר וכ' בתוס' הטעם משום דס"ל דבמצוה דרבנן ל"ח מה"ב ובאמת פליגי בזה סוגיא דגיטין עם סוגיא דברכות דבש"ס ברכות דמ"ז פריך והא מה"ב ובגיטין דל"ח לא פריך וע"כ דפליגי בזה אי במצוה דרבנן שייך מה"ב:

והנה בש"ס שם פריך מהא דתנן לולב הגזול והיבש פסול אלוימא ביו"ט ראשון שאול נמי פסול ומשני רבא לעולם ביו"ט ראשון והנה בתוס' ב"מ ד"י, כ' דהיכי דרבא קאמר לעולם הכי ס"ל לרבא. א"כ מוכח דרבא ס"ל דבמצוה דרבנן לא מיפסל משום מה"ב. וא"כ א"ש הכל דהטור לשיטתו דס"ל דגזול ביו"ט שני פסול וע"כ דס"ל דגם במצות דרבנן יש לפסול משום מה"ב א"כ שפיר כ' דלמ"ד כבתה זקוק לה שייך החשש דשמא תכבה ויחזור וידליקנה ואין לומר דיהי' חשיב טעה בד"מ ועשה מצוה דהא יופסל משום מה"ב דהא ס"ל דגם במצוה דרבנן שייך מה"ב. אבל רבא לשיטתו דס"ל במצוה דרבנן ליש מה"ב א"כ לדידי' ל"ש החשש דשמא תכבה ויחזור וידליקנה דיהי' חשיב טעה בד"מ ועשה מצוה דבמצות דרבנן ל"ש מה"ב וא"כ מיושב קושיות העט"ח דלרבא ל"ש החשש דשמא תכבה ויחזור וידליקנה וז"ב בס"ד:

ג) נחזור ליישב שיטת הרי"ף ז"ל דבאמת הרי"ף ס"ל דמהא דמותר להדליק בחול אין לדייק דס"ל כבתה אין זקוק לה דבאמת י"ל דכבתה זקוק לה רק דל"ח לשמא יפשע ורק עיקר הדיוק מהא דמותר להדליק בשבת ע"כ דכבתה אין זקוק לה ואין הכוונה דאי זקוק לה הי' אסור להדליק משום שמא תכבה ולא יוכל להדליק ז"א דבזה הי' מקום לומר דרק בשבת אין זקוק לה ובחול זקוק לה וא"כ הי' א"ש דהא דתניא מצותה משתשקע עד שתכלה היינו בחול דבחול כבתה זקוק לה למצוה רק כוונת הרי"ף דא"נ דבחול עכ"פ כבתה זקוק לה שוב אף דבשבת אין זקוק לה מ"מ הי' אסור להדליק בשבת דשייך החשש דשמא תכבה ויחזור וידליקנה היינו שישכח שהוא שבת ויסבור שהיום חול ובחול כבתה זקוק לה וע"כ מדמותר בשבת נשמע דגם בחול כבתה אין זקוק לה אף למצוה ושוב ע"כ הא דתניא מצותה משתשקע אין הכוונה שיצטרך לחזור ולהדליק רק לענין שיעור. ומחול גופא לא נשמע דס"ל כבתה אין זקוק לה ושפיר הי' מצי לפרש להא דמצותה לענין זקוק לה ורק מהא דשבת דמותר להדליק נשמע דגם בחול א"צ להדליק אף למצוה ושוב ע"כ הא דמצותה לענין שיעור או לענין הא דאי לא אדליק מדליק ומיושב שיטת הרי"ף ז"ל בס"ד:

ד) ובזה א"ש הא דלא ניחא לי' לאביי כשאמרו לי' משמי' דר' ירמי' היינו דלא ניחא לי הא דקאמרו לי משמי' דר' ירמי' הטעם משום דכבתה אין זקוק לה דהי' משמע לי' דמהא דתנא מצותה משמע דעכ"פ למצוה זקוק לה ונהי דהי' ניחא לי' די"ל דבשבת אין זקוק לה כיון שלא יוכל להדליק מ"מ הי' ק"ל דס"ל דכיון דעכ"פ בחול זקוק לה נהי שאפשר לומר דבחול מותר להדליק דל"ח שמא יפשע מ"מ ק"ל אמאי מותר בשבת נהי דבלא יוכל להדליק יהי' יוצא מ"מ שייך החשש שמא תכבה ויחזור וידליקנה והי' ס"ל דר' ירמי' ס"ל דבמצוה דרבנן ל"ש מה"ב מש"ה שפיר קאמר ר' ירמי' דמותר להדליק בשבת משום דס"ל כבתה אין זקוק היינו בשבת אין זקוק לה ויוצא אם נכבית ול"ש שום חשש ואין לומר דעכ"פ שייך החשש דשמא תכבה ויחזור וידליקנה כיון דעכ"פ בחול זקוק לה ז"א דיהי' חשוב טעה בד"מ ועשה מצוה דבמצוה דרבנן ל"ש מה"ב. וא"כ אביי ס"ל דגם במצוה דרבנן שייך מה"ב א"כ כיון דנשמע מהא דמצותה דעכ"פ בחול זקוק לה א"כ גם בשבת אסור להדליק מחשש שמא תכבה ויחזור וידליקנה אבל כדמשמע משמי' דר"י ור"י דס"ל בסוכה ד"ל דגם במצוה דרבנן שייך מה"ב ואפ"ה ס"ל דמותר להדליק בשבת ע"כ דס"ל דגם בחול אין זקוק לה אף למצוה דא"נ דבחול זקוק לה א"כ נהי דבחול י"ל דהי' מותר להדליק דל"ח לשמא יפשע מ"מ הי' אסור להדליק בשבת נהי שי"ל דבשבת אין זקוק לה מ"מ עכ"פ ה"נ אסור להדליק מחשש שמא תכבה ויחזור וידליק דישכח שהיא שבת ובחול זקוק לה וע"כ מדר"י מתיר ע"כ דס"ל דגם בחול אין זקוק לה אף למצוה ושוב ע"כ הא דמצותה לא לענין דאי כבתה זקוק לה רק דאי לא אדליק מדליק א"נ לשיעורא. ולכך שפיר בתר דשמע מר"י קיבלה ומיושבים הקושיית לנכון בס"ד:

ה) עוד נראה לע"ד לישב קושית העט"ח הנ"ל דהנה באמת הקשו האחרונים אהא דקאמר רבא מ"ט דר"ה קסבר מותר להשתמש לאורה וחוששין שמא יטה הא נ"ח ונר שבת נר שבת קודם ונר שבת צריך להיות משמן כשר והיכי דיש לו שמן כשר ל"ח שמא יטה כמ"ש בתוס'. והנה לעיל הקשיתי האיך שייך שמא תכבה ויחזור וידליקנה הא הוי לי' טעה בד"מ ועשה מצוה ואף שי"ל דהוי לי' לא עשה מצוה משום דהוי לי' מה"ב מ"מ לרבא דס"ל במצוה דרבנן ל"ח מה"ב שוב תיקשו. אך לכאורה צריך להבין כוונת רבא בטעמו דס"ל דבמצוה דרבנן ל"ח למה"ב. ונ"ל לומר בכוונת רבא עפמ"ש בשו"ת ב"א יו"ד סי' ל"ט דמש"ה בשוחט בשבת ל"א אעל"מ אף לרבא משום דהא דאעל"מ הוי רק כמסלק הכוונה וא"כ בשחיטה דאצ"כ שוב ל"ש אעל"מ עיי"ש א"כ הכ"נ דמה"ב העבירה מסלק את הכוונה וחשוב כמצוה בלי כוונה וא"כ במצוה דרבנן דאצ"כ שפיר ל"ש מה"ב וע"כ מוכרח רבא לסבור כן דאלת"ה שוב יוקשה לרבא משוחט בשבת. אך באמת עיקר הטעם דמצות דרבנן אצ"כ הטעם משום דהמעשה מוכיח על הכוונה והראי' דבמתכוין להיפוך גם בדרבנן לא יצא וגם במידי דתלוי בדיבור בדרבנן בעי כוונה כמ"ש בפמ"ג בפתיחה כוללת:

והנה בנ"ח א"נ מותר להשתמש לאורה א"כ אין המעשה מוכיח שעושה לשם מצוה ושוב בעי כוונה בפירוש ושפיר חשוב מה"ב דהא מסלק הכוונה ושפיר שייך החשש דשמא תכבה ויחזור וידליקנה אבל א"נ אסור להשתמש לאורה ושוב המעשה מוכיח ושוב אצ"כ ושוב ל"ח מה"ב ושוב הוי טעה בד"מ ועשה מצוה ושוב ל"ש הטעם דשמא תכבה ויחזור וידליקנה. א"כ א"ש הכל בס"ד דבאמת קשה קושית התוס' דמנ"ל לרבא דטעם דר"ה משום דמותר להשתמש לאורה הא י"ל גם בשבת הטעם משום דכבתה זקוק לה. אך לפ"ז א"ש דבאמת אף דס"ל לר"ה מותר להשתמש לאורה מ"מ ליכא חשש שמא יטה דכיון דיש נר שבת משמן כשר ליכא חשש שמא יטה רק דעיקר האיסור בשבת משום דכבתה זקוק לה ואין הטעם דשמא תכבה ולא יוכל להדליק דבאמת בשבת אין זקוק לה כמ"ש הק"נ בשיטת הרי"ף רק דשייך הטעם שמא תכבה ויחזור וידליקנה רק זה הוא רק אי אמרי' מותר להשתמש לאורה אז שייך החשש דשמא תכבה ויחזור וידליקנה ולא תיקשי דהא יהי' טעה בד"מ ועשה מצוה ז"א דהא חשוב לא עשה מצוה דהוי לי' מה"ב דכיון דס"ל מותר להשתמש לאורה א"כ אין המעשה מוכיח על הכוונה ובעי כוונה בפירוש והעבירה מסלק הכוונה. אבל א"נ אסור להשתמש לאורה א"כ שוב המעשה מוכיח ואצ"כ בפירוש ושוב הי' חשיב טעה בד"מ ולא הי' שייך החשש דשמא תכבה ויחזור וידליקנה. א"כ הטור לשיטתו דפסק גזול ביו"ט שני פסול ע"כ דס"ל דהעבירה מסלק גוף המעשה א"כ אף דפסק אסור להשתמש לאורה אפ"ה אי הי' ס"ל כבתה זקוק לה שפיר שייך החשש דשמא תכבה והי' אסור להדליק בשבת ושפיר דייק מהא דמותר להדליק בשבת דכבתה אין זקוק לה. אבל רבא לשיטתו שפיר דייק דר"ה ס"ל מותר להשתמש ואין הטעם משום שמא יטה דהא ביש לו נר כשר ל"ש שמא יטה רק עיקר הטעם כיון דס"ל כבתה זקוק לה שייך החשש דשמא תכבה ויחזור וידליקנה וא"כ ע"כ דמותר להשתמש לאורה ושפיר חשוב מה"ב דכיון דהמעשה אינו מוכיח ובעי כוונה בפירוש והאיסור מסלק הכוונה וחשיב לא עשה מצוה ושפיר שייך החשש דשמא תכבה ומש"ה נקט הטור החשש דשמא תכבה ויחזור וידליקנה דהי' ק"ל להטור מדוע קאמר רבא וקסבר מותר להשתמש מש לאורה הא הטעם דשמא יטה ל"ש דהא מיירי ביש לו נר כשר וא"כ עיקר הטעם דר"ה משום דס"ל כבתה זקוק לה וא"נ דהכוונה משום שמא תכבה ולא יוכל להדליק מה שייך לזה הטעם דמותר להשתמש לאורה וע"כ דבאמת עיקר הטעם משום דכבתה זקוק לה ויש לחוש שמא תכבה ויחזור וידליקנה וע"ז קאי שפיר מה דקאמר ומותר להשתמש לאורה כיון דלרבא זה בזה תלוי ומיושב הכל לנכון בס"ד:

ועוד נלע"ד ליישב דברי הרי"ף בהא דלא יליף כבתה אין זקוק לה מחול רק משבת וגם קושית הק"נ שמא התם מיירי בחול מש"ה כבתה זקוק לה לשיטת הרי"ף גם מדוע כשאמרו לו משמי' דר' ירמי' לא קיבלו וכשאמרו לו משמי' דר"י קיבלו. והנלע"ד ונקדים פלוגתת ר"י ור"ל בירושלמי בקידש את האשה ע"מ שאבוא ליום פלוני ולא בא מחמת אונס דר"י ס"ל דבטלו הקדושין דבשלמא היכי דקיום התנאי הוא בשוא"ת לכך אף בעבר מחמת אונס הוי לי' כמאן דלא עבר אבל הכא דהקפידא הוא על קיום בפועל ואונסא.

כמאן דעביד ל"א וע' בר"ן פ"ג מקידושין ובט"ז יו"ד סי' רל"ו ובחו"מ סי' כ"א היוצא מזה דאם אחד עבר על ל"ת מחמת אונס היי כמאן דלא עבר אבל באם אינו מקיים מ"ע מחמת אונס נהי דל"ח מבטל עשה אבל עכ"פ מקיים העשה ל"ח וכ' האחרונים שזה הוא טעם דעדל"ת דלגבי הל"ת אם עובר כדי לקיים מ"ע והוי אנוס מחמת העשה הוי כמאן דלא עבר אבל אם לא יקיים המ"ע מחמת הל"ת נהי דהוי אונס מחמת הל"ת מ"מ עכ"פ ל"ח מקיים המ"ע דאונסא כמאן דעביד ל"א עכ"ד:

ובאמת עפ"ז הי' מקום לפרש דברי הרמב"ם בפ"ג מחו"מ שפסק דהמוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו כלי ואסור לשורפו והקשו הא באמת בפסחים ד"ה קאמר ש"מ מדר"ע דל"ל מתוך וכ' בתוס' דחשיב צורך שמה שמקיים המצוה חשוב צורך וא"כ הרמב"ם דס"ל מתוך מדוע אסור לשרפו. והנה הכ"מ כ' די"ל דלא עבר בב"י רק כשאינו אנוס מלבער אבל באם הוא אנוס מלבער לא עבר בב"י קשה דא"כ היכי נשמע דר"ע ל"ל מתוך הא י"ל דל"ח צורך דהיכי דאנוס מלבער מחמת איסור יו"ט לא עבר בב"י אך עפ"י הנ"ל י"ל דלכאורה י"ל דבשלמא לענין איסור ב"י דהקפידא הוא שלא יהי' לו חמץ שפיר י"ל דבמשהה מחמת אונס א"ע אבל לענין קיום מ"ע דתשביתו דהמצוה הוא בפועל א"כ וכי אפשר לומר דאם הוא אנוס יחשב כאילו ביערו בפועל הא אכתי ל"ח כמאן דהשביתו:

אך באמת י"ל דדוקא במצוה דלא משכחת רק בקיום בפועל שפיר לא משכחת ע"י אונס שיחשב כאילו קיים המצוה אבל הכא דהקפידא רק שלא יהי' לו חמץ ואם אין לו חמץ חשיב קיום מצות תשביתו וא"כ י"ל דבמשהה מחמת אונס ל"ח כיש לו חמץ:

אך ידוע מ"ש האחרונים די"ל דבאין לו חמץ צריך לקנות חמץ כדי לקיים מ"ע דתשביתו א"כ שוב בזה במשהה מחמת אונס מ"מ לא יהי' כמקיים בפועל. אך באמת זה תלוי א"נ דמצות תשביתו הוא רק לחזק הלאו דב"י אז שפיר באין לו חמץ חשיב כמקיים העשה בפועל אבל א"נ דהוי מצוה מיוחדת שפיר י"ל דצריך לקנות חמץ. וכבר כ' המפורשים דלמ"ד אבחא"ש הוי עשה מיוחדת וצריך לקנות חמץ ביו"ט אבל אי השבתה בכ"ד שוב א"צ לקנות חמץ. וא"כ א"ש באמת לר"ע דס"ל אבחא"ש וע"כ דהוא מצוה מיוחדת וצריך לקנות חמץ וממילא אף אם ישהה החמץ מחמת אונס היינו מחמת עבירת הל"ת דיו"ט אפ"ה לא יהי' חשיב כקיים מצות תשביתו וא"כ שפיר חשיב צורך וא"כ אי הי' ס"ל לר"ע מתוך הי' מתיר לשרפו ביו"ט. אבל הרמב"ם דפסק השבתה בכ"ד וא"כ א"צ לקנות חמץ וא"כ אם משהה מחמת אונס חשיב כאין נו חמץ ושפיר אף למאן דס"ל מתוך מ"מ אסור לשרפו דל"ח צורך דאם משהה מחמת אונס א"ע וא"ש הכל בס"ד:

נחזור להנ"ל די"ל דטעם דעדל"ת דלגבי הל"ת אם עובר מחמת אונס המ"ע הוי כמאן דלא עבר ולענין העשה לא יהי' כמאן דעביד. אך כ"ז לר"י אבל לר"ל דס"ל אונסא כמאן דעביד ע"כ דטעם ש"צ עדל"ת מגזה"כ וא"כ לכאורה י"ל דנ"מ לענין עדל"ת שיב"כ דאי נימא דהטעם דעדל"ת משום דאונסא כמאן עביד לא וא"כ י"ל דגם בל"ת שיב"כ דוחה דעכ"פ הוי לעניין הל"ת כמאן דלא עבר אבל א"נ דאונסא כמאן דעביד א"כ ע"כ דטעם דעדל"ת מגזה"כ ושוב י"ל דאעדל"ת שיב"כ דלא נשמע רק מכלאים בציצית ושם ליכא רק ל"ת גרידא. והנה באמת הי' מקום לומר דגם למ"ד אונסא כמאן דעביד ל"א אפ"ה אי נימא דטעם דעדל"ת הוא משום טעם זה זה יהי' תלוי אי דרשינן ט"ד אבל אי לא דרשינן ט"ד לקולא שוב נ"א הסברא דעדילת משום דאונסא כמאן דלא עבר וא"כ הי' מקום ליישב דברי הרמב"ם בהא דפסק דאין יוצאין במצה של טבל וקשה הא בש"ס קאמר רק משום דאאחע"א ור"ש ל"ל כולל והא הרמב"ם פסק דכולל חל. אך באמת כ' הטעם משום מה"ב רק באמת הקשו בתוס' סוכה ד"ל דאמאי ל"ק בש"ס משום מה"ב אך באמת י"ל דהש"ס קאי שם לר"ש ולדידי' דדריש ט"ד א"כ אמרי' טעם דעדל"ת משום דלענין הל"ת הוי כמאן דלא עבר אבל לענין העשה לא יהי' כאילו קיים וא"כ שוב גם ל"ת שיב"כ נדחה וא"כ שפיר ל"ש הטעם דמה"ב דהא י"ל עדל"ת אף דהוי ל"ת שיש בו מיתה ביד"ש. אבל לדידן דלא דרשינן ט"ד שוב שפיר שייך לומר משום מה"ב ול"ש עדל"ת דהוי ל"ת שיש בו מיתה ביד"ש וז"ב בס"ד:

נחזור להנ"ל דלמ"ד אונסא כמאן דעביד ל"א וא"כ טעם דעדל"ת משום דלענין הל"ת הוי כאנוס א"כ עדל"ת אף בל"ת שיב"כ אבל למ"ד אונסא כמאן דעביד שוב ע"כ דטעם עדל"ת כפשוטו ושוב בל"ת שיב"כ לא דחי וא"כ לפי שיטת הר"ש מקינון הובא במהרש"ל ריש יבמות דכ"ע סוברים עדל"ת שיב"כ ורק רבא ס"ל אעדל"ת שיב"כ כמפורש שם ד"ח רבא אמר ערוה גופא ל"צ קרא. וא"כ ע"כ דאנן ס"ל הטעם דעדל"ת משום דאונסא כמאן דעביד ל"א ושפיר גם ל"ת שוב"כ נדחה. ולפ"ז נשמע דרבא דס"ל אעדל"ת שיב"כ יסבור כר"ל דאונסא הוי אף כמאן דעביד וא"כ גם אי לא יקיים העשה מחמת שאנוס מכח הל"ת יהי' חשיב כקיים העשה ורק הא דעדל"ת מגזה"כ ולכך שפיר ל"ת שיב"כ לא דחו. ונשמע דרבא ס"ל כר"ל ומיושב בזה קושית התוס' בהא דקאמר רבא מ"ט דר"ה קסבר מותר להשתמש לאורה והקשה בתוס' מנ"ל דמותר להשתמש שמא הטעם רק משום דכבתה זקוק לה ושמא תכבה ולא יוכל להדליק:

ועפ"ז א"ש דבאמת בשבת יהי' אנוס מלהדליק מחמת איסור שבת וא"כ א"נ דאונסא כמאן דעביד שוב בשבת יהי' חשיב כקיים המצוה וא"כ רבא לשיטתו דהוכחתי דס"ל כר"ל דאונסא כמאן דעביד א"כ לשיטתו ל"ש הטעם דכבתה זקוק לה רק אחול אבל בשבת באמת יהי' נחשב כקיים המצוה ומיושב קושית התוס' בס"ד נשמע דבשבת אי שייך לאסור למ"ד דכבתה זקוק לה תלוי א"נ דאונסא לא הוי כמאן דעביד אבל א"נ דהוי כמאן דעביד ל"ש לאסור בשבת. וא"כ לפ"ז א"ש דברי הרי"ף דמחול ס"ל דליכא למידק דס"ל כבתה אין זקוק לה די"ל דל"ח שמא יפשע רק שפיר יליף מהא דמותר להדליק בשבת ע"כ דאין זקוק לה אף בחול ואין לומר דרק בשבת יוצא אף אם לא ידליק ז"א דהרי"ף ז"ל פסח כר"י דאונסא כמאן דעביד ל"א א"כ אף אם יהי' אנוס מחמת איסור שבת מ"מ לא יהי' חשיב כאילו הדליק א"כ א"נ דבחול זקוק לה א"כ גם בשבת לא יהי' חשיב כמקיים המצוה ושוב הי' מקום לאסור בשבת וע"כ נשמע מדמותר בשבת ע"כ דגם בחול אין זקוק לה ושוב צריך לפרש הא דמצותה לשיעורא:

ובזה א"ש מה דאביי לא ניחא לי' בטעם דר' ירמי' ולא קיבלה דהי' משמע לי' מהא דתנן מצותה דכבתה זקוק לה ונהי דהי' ניחא לי' דמותר להדליק בחול משום דל"ח לשמא יפשע אבל מ"מ קשה לו משבת הא לא יוכל להדליק והי' ס"ל דר' ירמי' ס"ל כר"ל דאונסא כמאן דעביד א"כ שפיר ר' ירמיה ס"ל נהי דבחול זקוק כדמשמע מהא דמצותה מ"מ ס"ל דמותר להדליק בשבת דבשבת כבתה אין זקוק לה היינו הכונה דבשבת דאנוס מלהדליק הוי לי' כנדלק שנית וא"כ אביי דס"ל דאונסא כמאן דעביד ל"א א"כ גם בשבת זקוק לה ואם לא יוכל להדליק לא יהי' חשיב כמקיים המצוה ושוב יתסור מלהדליק בשבת אבל כדשמע משמי' דר"י ור' לשיטתו דאונסא כמאן דעביד ל"א ועכצ"ל דבאמת גם בחול אין זקוק לה ולכך מותר להדליק בשבת ולכך שפיר קיבלה וממילא מוכרח לפרש הא תנן מצותה לשיעורא א"נ דאי לא אדליק מדליק ומיושב הכל בס"ד:

ז) עוד נלע"ד ליישב קושית העט"ח הנ"ל דהנה באמת לכאורה צריך להבין הך חששא דשמא תכבה ויחזור וידליקנה הא ידוע מ"ש השא"ר בהא דקאמר רבה במגילה דאין קורין בשבת מחששא דשמא יעבירנו וכו' ור' יוסף קאמר טעם אחר והא בשופר ולולב ע"כ מכרח גם ר"י לטעם דשמא יעבירנו וא"כ למה מחפש במגילה טעם אחר וכ' דר"י ס"ל דרק במצוה ד"ת אז החוב גדול עליו ובהול מאד לקיים המצוה ויש חשש שמא ישכח עי"ז שהוא שבת אבל במצוה דרבנו אין בהול כ"כ ול"ש שישכח שהוא שבת והנה באמת מוכח דרבה יסבור דגם בדרבנן בהול וישכח שהוא שבת ובאמת מצינו דרבה בעצמו קאמר הטעם דאסור להטביל כלים ביו"ט מחששא דשמא יעבירנו וכ' בתוס' שם דהא דלטעם זה בוולד הטומאה מטבילין דבוולד הטומאה אין להוט כ"כ להטבילו וחזינן דבדרבנן אינו להוט כ"כ כמ"ש הה"מ פ"א מאישות דכמה אנשים לא זהירי בדרבנן ולכאורה יש מזה סתירה על רבה:

אך שיש לחלק דשם אף באה"ט ליכא איסור ברור דיוכל ליזהר שלא ישתמש בו בדברים טהורים רק עכ"פ באה"ט דעכ"פ אפשר שבא לידי טומאה ד"ת וגם משום דמצוה לטהר כלים ברגל וע' באב"מ בתשובה סי' י' שהאריך בזה לכך חשיב בהול אבל בוולד הטומאה שא"א לצמוח איסור ד"ת אינו בהול כ"כ אבל באמת אם עוסק במצוה חיובית אף אם הוא מצוה דרבנן מ"מ כיון שחובה מוטל עליו לקיים המצוה שפיר חשיב בהול ובפרט שי"ל דמק"מ חשיב ד"ק כמ"ש הב"ח דס' ד"ק הוי לחומרא שפיר י"ל דחשיב טירחא גדולה ויש חשש שמא יעבירנו. אך עכ"פ נשמע דר"י ס"ל דגם במק"מ ל"ח בהול כ"כ א"כ שוב תיקשי דהכא באין לו שמן אחר היכי אפשר לבטל מצות הדלקת נ"ח מחשש דשמא תכבה ויחזור וידליקנה הא כיון שאינו מצוה ד"ת אינו בהול כ"כ ול"ש חששא שישכח שהוא שבת בשלמא למ"ד מותר להשתמש שפיר יש חשש דבשעת תשמיש ישכח שהוא שבת ויטה לצורך תשמישו דחשש דשמא יטה הוא חשש קרוב כמו דאסרו להדליק לנר שבת אבל אי באמת אסור להשתמש לאורה רק דהחשש דידליק לצורך מצותו א"כ בדרבנן אינו בהול כ"כ אך באמת י"ל דרבה ור"י פליגי בסברת הה"מ דהה"מ כ' דבדרבנן ל"ש החזקה דאאעב"ז דכמה לא זהירי בדרבנן אך כמ"פ חולקים דדרבנן חמיר כד"ת ושייך בי' החזקה. ובאמת מצינו בש"ס פלוגתא אי במומר לחלל שבת במלאכה דרבנן אי הוי כמומר לכה"ת. וא"כ רבה ס"ל דגם בדרבנן זהירי בי' וא"כ בקיום מצוה דרבנן טרוד כמו בקיום מצוה ד"ת ושייך החשש ור"י ס"ל דבדרבנן לא זהירי כ"כ ואם עוסק במצוה דרבנן אינו טרוד כ"כ. ובזה ניחא נמי לפמ"ש הפוסקים דמש"ה במילה בשבת ל"ח שמא יעבירנו דמצוה וודאית אין לבטלה מחששא דשמא יבא לידי חילול שבת א"כ אמאי ביטלו מצות נ"ח מחששא שישכח שהוא שבת הא הוי מצוה וודאית וי"ל דרק לבטל מצוה ד"ת וודאית לא יכלו מחששא אבל יכולין לבטל מצוה דרבנן וודאית בשביל חשש שיבא לידי איסור תורה:

נחזור להנ"ל דר"י ס"ל דמצוה דרבנן אין חמיר כ"כ בעיני אדם ול"ח טרוד. וי"ל דזה תלוי ג"כ אי נחוש בנ"ח לשמא יפשע ולא ידליק דאי הי' בזה קיום מצוה ד"ת בוודאי כיון דכ"ע זהירי בי' ל"ח שמא יפשע אך בדרבנן כיון דלאו כ"ע זהירי ב"י וגם הזהיר בי' עכ"פ אינו בהול כ"כ לקיימו א"כ יש חשש דאחר שתכבה ותעצל מלהדליקו עוד הפעם דלא יהי' זהיר כ"כ בדרבנן אבל לרבה דס"ל דגם בדרבנן חשיב בהול ע"כ דד"ק חמיר בעיני המקיימו כד"ת א"כ ליכא חשש שמא יפשע דוודאי ידליקנו שנית ולא יתעצל שנית ונשמע לפ"ז דאדרבה אי יש לאסור בשבת להדליק בשמנים הפסולים למ"ד דאסור להשתמש לאורה זה תלוי א"נ דבחול אסור להדליק והטעם דס"ל כבתה זקוק לה ושמא יפשע וע"כ דס"ל דד"ק לא חמיר בעיני העולם כד"ת א"כ שוב י"ל דבשבת מותר להדליק דאף דלא יוכל להדליק שנית בזה ליכא חשש כיון דבאמת יהי' אנוס יהי' חשיב כמקיים המצוה, כמ"ש הק"ן ואי דיש לחוש שמא ישכח שהוא שבת וידליקנה שנית ז"א כיון דהשתא ס"ל דד"ק אינו חמיר בעיני העולם כ"כ א"כ אינו בהול כ"כ ולא ישכח שהוא שבת אבל א"נ דבחול מותר להדליק והטעם אף דכבתה זקוק לה מ"מ ל"ח שמא יפשע א"כ שוב הי' מקום לאסור בשבת דכיון דל"ח שמא יפשע ע"כ דד"ק חמיר בעיני העולם א"כ חשיב בהול ויש לחוש שישכח שהוא שבת וע"כ מדחזינן דמותר להדליק בחול וגם בשבת ע"כ דבאמת כבתה אין זקוק לה וא"ש שיטת הרי"ף שכ' דלרב דקאמר מדליקין בין בחול בין בשבת נהי דמחול אין לדייק דס"ל כבתה אין זקוק לה די"ל דהטעם משום דל"ח לשמא יפשע אבל עכ"פ שוב נשמע משבת דהשתא דס"ל דל"ח שמא יפשע א"כ שוב ע"כ דד"ק חמיר א"כ חשיב בהול ושייך חשש שישכח שהוא שבת וע"כ דבאמת כבתה אין זקוק לה וא"ש שיטת הרי"ף וגם שיטת הטור דקאי לדידן דס"ל מותר להדליק בחול שפיר קאמר דא"נ כבתה זקוק לה ורק דמותר בחול דל"ח שמא יפשע א"כ שוב יהי' אסור בשבת וע"כ מדמותר בשבת ע"כ דכבתה אין זקוק לה. ומיושב קושית העט"ח דלר"ה דס"ל דבחול אסור להדליק מחששא דשמא יפשע ע"כ דבדרבנן לא זהיר כ"כ וגם בד"ק אינו חמיר כד"ת א"כ שוב אינו בהול כ"כ לקיים המצוה וליכא למיחש שישכח שהוא שבת ומיושב הכל בס"ד לנכון:

א) הנלע"ד ליישב קושית המרש"א שהקשה בהא שכ' בתוס' דמש"ה לא מצי רב למינקט מדליקין סתם דהו"א דוקא בחול אבל בשבת יתסור דמצד הסברא הי' אמרי' מותר להשתמש לאורה והקשה דא"כ מדוע נקט ר"ה בין בשבת בין בחול להשמיענו הדין דבשבת יש טעם אחר לאסור משום שמא יטה ואתי לאשמעינן הדין דמותר להשתמש לאורה וגם יש נ"מ דבחול דהטעם רק משום דכבתה זקוק לה באין לו שמן אחר מותר ובשבת דהטעם משום שמא יטה אף באין לו שמן אחר אסור וקשה הא אף אם ינקוט סתמא מ"מ מצד הסברא מותר להשתמש לאורה והנלע"ד ליישב דבאמת יש להסתפק למ"ד כבתה זקוק לה א"נ דהיכי דכבתה בתוך חצי שעה הוי כלא הדליק כלל וחל עליו חיוב המצוה מחודש בכל פרטי המצוה. דהנה באמת י"ל דנודע מ"ש הפוסקים דלשיטת הרמב"ם דמילה בעכו"ם כשרה א"כ אמאי מילה דו"ש הא אפשר ע"י עכו"ם ובאמת א"נ דשבת אצל מילה הוי הותרה כמו גבי קרבנות א"כ במידי דהוי הותרה לא איכפת לן בהא דאפלק"ש כמפורש בתוס' מנחות ד"מ וע' בפוסקים מ"ש ליישב קושית העולם דא"נ דשנים שוחטין זבח א' א"כ אמאי קרבנות דו"ש הא אפשר ע"י שנים וכ' דכיון דשבת אצל קרבנות הוי הותרה כמפורש ביומא דמ"ז וע' שו"ת עט"ח סי' ד' א"כ אף באפלק"ש מותר וע' בשא"ר ובח"ס מ"ש לענין שני מוהלים בשבת אך הח"ס כ' דבמילה יש ב' עניני מצות א' דרצון התורה שהתינוק יהי' נימול ב' שמצוה מוטלת על האב שימול וא"כ ע"י עכו"ם מקוים רק מצוה א' היינו שעכ"פ התינוק נימול אבל עכ"פ מצוה המוטלת על האב זה א"א לקיים רק ע"י מי שהוא בר שליחות עיי"ש א"כ י"ל דגם במצות נ"ח יש ב' עניני מצות א' דבעי שיהי' דולק לשם מצות נ"ח חצי שעה ב' דבעי שיהי' כ"א מישראל מדליק בעצמו הנ"ח ועכ"פ ע"י מי שהוא בר שליחות ולכך אם הדליקה חש"ו אף אם הישראל עע"ג ומלמדו לעשות לשמה דזה מועיל בקטן כמ"ש בתוס' חולין די"ג וגיטין דכ"ח ובפרט לשי' רש"י דמעשה עם דיבור מועיל בקטן ועכ"פ כיון דלא בר שליחות הוא ל"מ הדלקת חש"ו ובפרט דמי שאינו מחויב בדבר לא יוכל להוציא כמ"ש בתוס' גיטין דכ"ג דא"נ דבעי שליחות בכתיבה ל"מ ע"י חש"ו. והנה למ"ד כבתה אין זקוק לה י"ל דס"ל דחובת המצוה הוא רק שידליק שמן בשיעור זה שיוכל להיות דולק חצי שעה. ומ"ד כבתה זקוק לה ס"ל דיש ב' עניני מצות בזה א' דבעי שיהי' כ"א דולק בעצמו לשם מצות נ"ח ב' שיהי' באמת דולק שיעור חצי שעה וא"כ במדליק ע"י חש"ו מקוים רק ענין א' היינו שדולק לשם נ"ח חצי שעה אבל הבעלים לא קיימו המצוה ודמי למילה ע"י עכו"ם שכ' הח"ס דהאב לא קיים המצוה אבל עכ"פ י"ל דאם כבר הדליק ורק דכבתה אח"כ נהי דהדר זקוק לה אבל עכ"פ י"ל דכבר קיימו הבעלים מצוה שבגופו ורק דקפידת חכמים שיהי' דולק חצי שעה אבל עכ"פ עיקר המצוה כבר קיים בשעת הדלקה א"כ שוב מהני אף אם הדליקה שנית ע"י חש"ו או ע"י עכו"ם דממ"נ מצוה שמוטלת על הבעלים הוא בשעת הדלקה וזה כבר קיים ומצוה שהקפידו שיהי' דולק חצי שעה זה מהני אף ע"י מי שאינו בר שליחות דעכ"פ דולק חצי שעה לשם נ"ח. ואם כנים דברינו בזה דאחר שכבתה מהני הדלקה אף ע"י חש"ו ועכו"ם אם הישראל מכוין לשם נ"ח הי' מקום ליישב קושית התוס' שהקשו דנימא דבאמת ס"ל לר"ה אסור להשתמש לאורה ורק הא דאסור בשבת משום שמא תכבה ולא יוכל להדליק ולפ"ז א"ש דלפי המבואר ברמ"א סי' רע"ו דיש מתירין שבות דאמירה לנכרי במלאכה ד"ת במקום מצוה וע' תוס' גיטין ד"ח ע"ב וב"ק ד"פ וא"כ יש עצה אחר שתכבה יוכל להדליק ע"י נכרי דהוי שבות במקום מצוה דמותר ואף דכבתה זקוק לה מ"מ אחר שכבר הדליקה בעצמו שוב אפשר להדליקה שנית ע"י חש"ו או עכו"ם וא"כ ליכא לאסור בשבת מטעם דכבתה זקוק לה ומוכרח לומר הטעם משום דמותר להשתמש לאורה. אף דלכאורה ז"א דהא מפורש במג"א סי' רע"ו דהא דמתירין שבות במקום מצוה דוקא היכי שיש בו הנאת הגוף וא"כ הכא לפי"מ דס"ד בקושין דאסור להשתמש לאורה א"כ מצוה ל"ח הנאה דלשי' כמ"פ גם מצות דרבנן לל"נ א"כ שוב א"א לעשות אף ע"י עכו"ם. אך באמת במחה"ש שם דחה דברי המג"א ודעתו דבכל מצוה שנעשה המצוה תיכף מתירין אמירה לנכרי וא"ש דברינו:

אך באמת א"נ דלא כסברא דלעיל רק אי כבתה למ"ד דזקוק לה הוי כלא התחיל כלל חיוב המצוה ובעי שנית להדליקה ע"י בר חיובא דעיקר המצוה הוא מצוה נמשכת ובעי שבכ"ז ההדלקה יהי' נמשך לפעולת המדליק וכנודע מדברי הנמ"י ב"ק דלמ"ד אשו משום חציו הוי כאילו כל ההדלקה נגמר מע"ש א"כ היכי דכבתה ל"מ הדלקה שנית ע"י חש"ו ועכו"ם א"כ נסתר דברינו וע' ברשב"א קידושין דבמקדש לאחר ל' יום בעי שכל שעה מהל' יום יהי' ראוי לקידושין וע' ב"י אה"ע סי קכ"ד די"ל בנשתטה בין כתיבה לנתינה ג"כ יופסל. אך באמת י"ל דהנה באמת י"ל אם אנו מסופקין בכוונת חז"ל אי אסרו להשתמש לאור הנ"ח א"כ י"ל לכאורה סד"ר להקל כיון דעיקר המצוה הוא רק דרבנן ולשיטת כמ"פ גם בד"ק אזלינן לקולא מכ"ש בחלק מחלקי המצות בוודאי אזלינן לקולא א"כ כשאנו מסופקין אי אסרו התשמיש אמרי' סד"ר להקל ומותר להשתמש ושוב אסור בשבת מחשש שמא יטה לצורך המצוה. אך באמת כמ"פ כ' דסד"ר נגד חזקת חיוב הוי לחומרא א"כ הכא יש חזקת חיוב על הגברא לקיים מצות הדלקת נ"ח והס' שמא אסרו להשתמש בו וא"כ פשיטא דאם משתמש בו ועושה איסור בזה חשיב כלא קיים עדן מצוה דהא נודע מ"ש הפסקי תוס' דאם אינו מקיים מצוה כתקחז"ל אף מה"ת לא יצא מכ"ש במצוה שהוא רק מדרבנן אם אינו מקיים כתיקנו דלא יצא וא"כ כשאנו מסופקין אי אסרו להשתמש ל"ש לומר דהוי סד"ר לקולא לפי דהוי נגד חזקת חיוב אך באמת י"ל דלמ"ד כבתה אין זקוק לה א"כ תיכף בשעת הדלקה נפקע מעליו חזקת חיוב ודמי למ"ש בתוס' כתובות דכ"ג כיון דזרק לה קידושין איתרע הח"פ א"כ הכ"נ כיון דלא משכחת שוב שיהי' עליו חיוב להדליק א"כ פקע חזקת חיוב אבל למ"ד כבתה זקוק לה שוב משכחת שיחול עליו עוד חיוב בפועל להדליק שנית א"כ שוב עדן חשיב חזקת חיוב וא"כ מיושב קושית מהרש"א די"ל דרב לא מצי לומר מדליקין סתם דבאמת אין זה סברא פשוטה לאסור התשמיש בנ"ח או להתיר רק דמצד הסברא הדבר ס' הוי. וא"כ אי הי' נקט מדליקין סתם היינו סוברין דרק בחול מותר משום דכבתה אין זקוק לה אבל בשבת יש לאסור משום דכיון דמצד ס' מותר להשתמש דהוי לי' סד"ר ושוב יש לאסור בשבת דשייך שמא יטה ול"ש לומר דהוי נגד חזקת חיוב דכיון דכבתה אזק"ל א"כ כבר נגמר מצותו ועכ"פ חשיב איתרע החזקה ולכך רב דס"ל באמת אסור להשתמש צריך להשמיעני הדין בפי' אבל ר"ה אי יאמר א"מ סתם לא יהי' נשמע הדין דמותר להשתמש די"ל דכיון דעכ"פ הסברא אין מכריע לא לאיסור לא להיתר שוב יש לאסור מס' להשתמש ולש"ל דהוי לי' סד"ר דהא כיון דס"ל כבתה זק"ל א"כ עדן החזקת חיוב עומד בתקפו ושוב מצד הסברא יש לאסור התשמיש מס' ושוב ל"ש שמא יטה ושוב לא היינו יודעין דבשבת אסור אף בדליכא שמן אחר ולכך נקט ר"ה בפי' בין בשבת להשמיענו דבאמת ליכא ס' בהדבר רק בוודאי מותר להשתמש ושוב שייך שמא יטה ויש בשבת איסור נוסף אף באין לו שמן אחר. אך כ"ז א"נ דלמ"ד כבתה זק"ל הוי כלא התחיל המצוה כלל וצריך להדליקה בעצמו א"כ חשיב סד"ר נגד חזקת חיוב אבל א"נ דאף אי כבתה נהי דזק"ל אפ"ה מהני אח"כ ההדלקה אף ע"י חש"ו ועכו"ם א"כ שוב איתרע חזקת חיוב ושוב י"ל דמס' מותר להשתמש ושוב פשיטא דשייך שמא יטה ושוב לא הי' צריך לפרש איסור הדלקה בשבת רק א"מ סתם. אבל לפמש"ל דא"נ דאחר שכבתה מותר להדליק ע"י עכו"ם א"כ משכחת הדלקה אף בשבת ע"י עכו"ם דשבות במקום מצוה שרי א"כ ממ"נ א"ש דברי רבא דדייק דר"ה ס"ל מותר להשתמש דממ"נ א"נ דאף דכבתה איתרע החזקת חיוב ומהני ההדלקה ע"י עכו"ם א"כ ש כ פשיטא דאי הי' ס"ל אסור להשתמש הי' מותר להדליק בשבת בפו"ש דליכא חשש שתכבה ולא יוכל להדליק דהא יוכל להדליק ע"י עכו"ם וע"כ מדקאמר דאסור להדליק בשבת נשמע דמותר להשתמש לאורה ושייך שמא יטה וע"כ דעיקר קושית התוס' הוא א"נ דכבתה הוי כלא נדלק כלל וא"כ א"א לקיים ע"י עכו"ם ושוב יש לאסור בשבת משום שלא יוכל להדליק וע"ז א"ש תירוצם דא"כ לינקט א"מ סתם ומדנקט בין בשבת מכלל דרוצה לחדש דיש איסור נוסף בשבת וזה לא הי' יודעין אי הי' נקט סתם דכיון דס"ל דכבתה הוי כלא נדלק כלל א"כ כ"ז משך ההדלקה חזקת חיוב בתוקפו ושוב מצד הסברא הדבר ס' אי מותר להשתמש ושוב יש לאסור בס' דהוי נגד חזקת חיוב ושוב ל"ש שמא יטה ולכך מוכרח לומר בין בשבת להשמיענו דליכא ס' בהא דהיתר תשמיש רק דוודאי מותר להשתמש ושוב יש בשבת איסור נוסף מחששא דשמא יטה ויש איסור אף באין לו שמן אחר וא"ש דברי התוס' וממ"נ דייק רבא וא"ש הכל בס"ד וז"ב למעיין היטב:

ט) והנה עפ"י דברינו א"ש מה דקאמר הש"ס דטעמא דר"ח דס"ל כבתה אזק"ל ומותר להשתמש לאורה והקשו דמנ"ל להש"ס לומר דטעמא דר"ח משום דס"ל מותר להשתמש שמא באמת ס"ל אסור להשתמש רק דס"ל כבתה זק"ל ורק בחול מותר דל"ח שמא יפשע ובשבת אסור משום שמא תכבה ולא יוכל להדליק כקושית התוס' ובאמת שם מתרץ התוס' דא"כ לא הי' צריך לפרש בין בשבת בין בחול אבל לר"ח י"ל דהטעם בשבת משום שתכבה ולא יוכל להדליק אך לפי הנ"ל א"ש דבשבת אפשר להדליק ע"י עכו"ם אחר שכבר הדליקה בעצמו וא"כ ליכא חשש ביטול מצוה ועכצ"ל דהטעם משום דס"ל מותר להשתמש ושייך חשש שמא יטה וז"ב. ועפ"ז יש ליישב שיטת הטור דכ' דלמ"ד כבתה זק"ל יש חשש שמא תכבה ויחזור וידליקנה וקשה מנ"ל לחדש חשש חדש. אך עפ"ז ניחא דדייק מהא דנקט הרי"ף דמהא דמדליקין בשבת נשמע דכבתה אזק"ל וקשה אמאי לא יליף מהא דמדליקין בחול דכבתה אזק"ל ועכצ"ל דמחול אין ראי' דשמא באמת כבתה זק"ל ורק דל"ח שמא יפשע רק מהא דמדליקין בשבת נשמע דכבתה אזק"ל דאי כבתה זק"ל אסור להדליק כקושית התוס' אך לפמ"ש אין ראי' לאסור בשבת מחשש שלא יוכל להדליק דהא אפשר להדליק ע"י עכו"ם ועכצ"ל דהרי"ף ס"ל דשייך חשש שמא תכבה ויחזור וידליקנה וא"כ באמת מחול אין ראי' די"ל דל"ח שמא יפשע ומשבת אין ראי' מהא דלא יוכל להדליק דבאמת יוכל להדליק ע"י עכו"ם ורק אי הי' הדין דכבתה זק"ל הי' חשש איסור בשבת דשמא ישכח שהוא שבת ויחזיר וידליקנה ומדמותר להדליק בשבת ע"כ נשמע דבאמת כבתה אזק"ל וא"ש שיטת הטור בס"ד. ובאמת הרי"ף ז"ל שכ' מדקאמר מדליקין בחנוכה בשבת ש"מ אסור להשתמש לאורה ול"ש חשש שמא יטה ותו מדמדליקין בהן בחנוכה בשבת ש"מ כבתה אזק"ל. וקשה מדוע נקט מקודם דנשמע דאסור להשתמש והדר דנשמע דכבתה אזק"ל:

ועפ"ז י"ל דבאמת ידוע קושית האחרונים דאמאי נחוש' לשמא יטה הא עכצ"ל דיש לו נר שבת משמן כשר והיכי שיש לו שמן כשר ל"ש שמא יטה. ועפ"ז י"ל דלפי"מ שכ' המג"א במצוה שאין בו הנאת הגוף אינו מותר אמירה לנכרי א"כ לפ"ז לפי שיטת הרי"ף דס"ל דמחול ליכא למידק דכבתה אזק"ל די"ל דל"ח שמא יפשע ורק דדייק מהא דמותר להדליק בשבת ובשבת לא יוכל להדליק ומזה נשמע דס"ל כבתה אזק"ל:

והנה א"נ דבנ"ח ל"ש החשש שמא יטה כקושית האחרונים וא"כ לא הי' נשמע מהא דמותר להדליק בשבת דאסור להשתמש וממילא לא הי' נשמע ג"כ דס"ל כבתה אזק"ל דהא אפ"ל דבאמת כבתה זק"ל ואפ"ה ליכא חשש שלא יוכל להדליק ז"א דכיון דס"ל מיתר להשתמש א"כ מותר להדליק ע"י עכו"ם דמצוה שיש בו הנאת הגוף ג"כ מותר בו אמירה לנכרי. ולכך כ' הרי"ף מקודם להשמיענו דלא כסברת הפוסקים הנ"ל ורק למ"ד מותר להשתמש יש חשש שמא יטה וא"כ מדמדליקין בשבת נשמע דאסור להשתמש וכיון דאסור להשתמש א"כ אי תכבה לא יוכל להדליק ע"י עכו"ם דכיון דאסור להשתמש הוי מצוה שאין בו הנאת הגוף ואסור בו אמירה לנכרי וע"כ מדמותר להדליק נשמע דבאמת כבתה אזק"ל אף בחול ולכך נקט הרי"ף מקודם דנשמע דאסור להשתמש דמזה נשמע ג"כ דס"ל כבתה אזק"ל וא"ש הכל בס"ד וז"ב למעיין היטב:

ובזה הענין השבתי להרב החו"ב בחדר"ת מוה' יעקב קורץ נ"י מפשעצלוב. בדבר שנסתפק במי שלא הדליק נ"ח בע"ש ובליל ש"ק צריך להדליק נר בשביל חשיב"ס אם יוכל לברך עליו להדליק נ"ח ולצאת בו ידי חובת נ"ח. ולפע"ד לפי"מ דקיי"ל בנ"ח אסור להשתמש לאורה וכ' ברש"י הטעם כדי שתהי' ניכר שדולק לשם נר מצוה וא"כ אם מדליק לצורך חשיב"ס ומשתמש בו שוב אינו ניכר שמדליקו לצורך מצות נ"ח ופשיטא דלא יצא. ואדרבה י"ל אף א"נ דמותר להשתמש בנ"ח הטעם דעכ"פ בשעת הדלקה ניכר כשמדליקו לצורך מצות נ"ח דהא כיון שמברך עליו הברכה מוכח על העשיה ונהי דאח"כ אם משתמש בו אינו ניכר אם הוא נ"ח מ"מ י"ל דהכל נמשך אחר תחילתו וכמפורש ביו"ד סי' ע"ר דאם הישראל מסייע בתחילת העיבוד סגי דהכל נמשך אחר ההתחלה אבל הכא דאדרבה תיכף בשעת הדלקה ניכר שמדליקו לצורך חשיב"ס דבלא"ה הי' אסור להדליקו בשבת וכיון שאין היכר כלל שמדליקו לצורך מצות נ"ח שוב בוודאי אינו יוצא בה. ובפרט דקיי"ל אסור להשתמש לאורה ולפירש"י הטעם כדי שתהי' ניכר כל שעת הדלקה שדולק לשם נ"ח א"כ פשיטא כשמדליקו בשבת לצורך חשיב"ס פשיטא שאינו יוצא בו מצות הדלקה. ובאמת לפ"ז י"ל דברי התוס' שכ' דלרב לא מצי למינקט מדליקין סתם דהו"א דבשבת אסור להדליק דמצד הסברא היינו אומרין דמותר להשתמש לאורה והקשה במהרש"א דא"כ גם ר"ה מצי למינקט א"מ סתם ומצד הסברא היינו אומרין דמותר להשתמש. והנלע"ד דהנה באמת בטעם דאסור להשתמש לאורה י"ל ב' סברות. א' דכיון שתיקנו הנ"ח זכר לנס שנעשה במנורה בעי דומיא דמנורה ובמנורה ה"נ אסור להשתמש לאורה דשמן קודש אסיר בהנאה א"כ ה"ה בנ"ח. ב' י"ל כדי שיהי' ניכר שדולק לשם נר מצוה. והנה באמת מטעם דבעי שיהי' שוה למנורה הוא דבר שמצד הסברא. אך טעם השני אינו מצד הסברא דהא חזינן בהרבה מצות שמותר להנות מהן בשעה שמבערין אותם לצורך מצותן דהא חזינן בש"ש שמותר להנות ממנו בשעת שריפה כמ"ש בתוס' שבת דכ"ו ואף שצריכין לשרפו לקיים בו מצות שריפה מ"מ מותר לבשל אצלו ול"ח שלא יהי' היכר שדולק לשם מצות שריפה וגם בחמץ ס"ד בש"ס פסחים דכ"א דבהדי דקשרף ליתהני בי אף ששרפו לקיים מ"ע דתשביתו ולשיטת כמ"פ צריך לקנות חמץ כדי לקיים מ"ע בתשביתו ובפרט למ"ד אבחא"ש כ' הפוסקים דוודאי צריך לקנות חמץ ולבערו ואפ"ה ס"ד דהש"ס דבשעה ששרפו לקיים המ"ע דתשביתו מותר להניח אז ג"כ ול"ח כנהנה מהחמץ דהנאת הדיוט בטל לי' לגבי חלק גבוה כמ"ש בתוס' שבת שם ואף למסקנת הש"ס דאסור להנות מהן בשעת שריפה זה רק למ"ד חמץ אסור בהנאה אבל באמת לריה"ג אף אם שירפו לקיים מ"ע דתשביתו מ"מ מותר לבשל אצלי בשעת שריפה כמ"ש בתוס' פסחים דכ"ח דהרבה ביחד מיתר להסיקו תחת תבשילו אף ביו"ט וע"כ דאין זה סברא פשוטה. והנה באמת רש"י כ' הטעם דאסור להשתמש משום שיהי' ניכר שדולק לשם נר מצוה ובר"ן כ' הטעם משום דבעי דומיא דמנורה. וי"ל דבאמת אינם סותרין זא"ז. דבאמת במנורה קיי"ל דכבתה זק"ל. ולפי"ז פשיטא דלמ"ד כבתה זק"ל בנ"ח וחזינן דתיקנו עיקר המצוה דומיא דמנורה ה"ה די"ל מצד הסברא דגם בזה תיקנו דומיא דמנורה שיהי' אסור להשתמש לאורה הגם דשם אין המצוה גורם הא"ה רק משום דקודש אסור בהנאה מ"מ י"ל דתיקנו המצוה לגמרי דומיא דמנורה אבל למ"ד כבתה אזק"ל א"כ ע"כ דלא תיקנו דומיא דמנורה אף בעיקר המצוה א"כ הסברא נוטה דיהי' מותר להשתמש לאורה דהא לא תיקנו דומיא דמנורה ואי דבעי שיהי' ניכר לשם מצוה זה אינו מצד הסברא וא"כ א"ש הכל דרב לא מצי למינקט מדליקין סתם דהו"א דוקא בחול אבל בשבת אסור דכיון דס"ל בחול מותר להדליק ע"כ דס"ל כבתה אזק"ל וא"כ ע"כ דלא תיקנו דומיא דמנורה א"כ שוב מצד הסברא מותר להשתמש לאורה ולכך רב דס"ל באמת אסור להשתמש לאורה והטעם דבאמת צריך שיהי' ניכר שדולק לשם נ"ח וזה אינו מצד הסברא לכך צריך להשמיענו בפי' דמותר להדליק בשבת לפי דעכ"פ אסור להשתמש לאורה כדי שיהי' ניכר שדולק לשם נ"ח. וכ"ז לרב דס"ל מדליקין בחול אבל לר"ה דס"ל א"מ בחול ע"כ דס"ל כבתה זק"ל וע"כ דתיקנו דומיא דמנורה ושוב מצד הסברא אסור להשתמש לאורה דגם לענין זה תיקנו דומיא דמנורה ושוב לא הי' חשש בשבת משום שמא יטה ולכך צריך להשמיענו בפי' דבשבת יש חשש שמא יטה והסברא דלא תיקנו דומיא דמנורה רק בדבר שהוא בעיקר המצוה היינו שיהי' דולק כשיעור אבל איסור תשמיש דמנורה הוא רק בשביל שהוא קודש בזה לא דמי נ"ח למנורה וכיון דמותר להשתמש שוב יש חשש שמא יטה וא"ש הכל בס"ד:

והנה כבר הבאתי דמ"ד א"מ בחול ע"כ דס"ל כבתה זק"ל אבל מ"ד מדליקין בחול י"ל ב' סברות או משום דכבתה אזק"ל או דאף דס"ל כבתה זק"ל מ"מ ל"ח לשמא יפשע וא"כ אי לינקט נ"ח מדליקין סתם הו"א דס"ל באמת כבתה זק"ל רק דל"ח שמא יפשע וא"כ כיון דס"ל באמת כבתה זק"ל א"כ שוב תיקנו דומיא דמנורה וא"כ שוב מצד הסברא אסור להשתמש לאורה ויש להתיר אף בשבת ולכך נקט בפי' מדליקין בחול אבל לא בשבת ונשמע דבאמת ס"ל כבתה אזק"ל וממילא כיון דל"צ דומיא דמנורה מותר להשתמש לאורה ושייך שמא יטה ומיושב קושית המהרש"א. ולפ"ז א"ש נמי מ"ש הר"ן הטעם דאסור להשתמש לפי שבעי דומיא דמנורה דכבר נודע שיטת הרי"ף דדייק כבתה אזק"ל רק משבת וס"ל דמחול אין ראי' די"ל באמת כבתה זק"ל ורק דל"ח לשמא יפשע ועיקר הראי' משבת דלא יוכל להדליק וס"ל דעכ"פ אינו מעכב אם כבתה אבל באמת בחול זקוק לכתחילה לתקנה א"כ א"ש הכל דרש"י לשיטתו דס"ל דחוששין לשמא יפשע וס"ל דנשמע כבתה אזק"ל מחול ע"כ דס"ל דגם לכתחילה אזק"ל א"כ אאפ"ל דהטעם דאסור להשתמש משום דבעי שיהי' שוה למנורה דהשתא בדבר שהוא עיקר המצוה דהיינו בכבתה אפ"ה אזק"ל ולא תיקנו דומיא דמנורה מכ"ש איסור תשמיש בוודאי דלא תיקנו דומיא דמנורה ולכך מוכרח לפרש איסור תשמיש דבעי שיהי' ניכר שדולק לשם נ"ח אבל הרי"ף ז"ל דפסק כבתה זק"ל ושוב י"ל דבעי דומיא דמנורה ושוב שפיר כ' הר"ן דאיסור תשמיש הוא ג"כ משום דתיקנו דומיא דמנורה וא"ש הכל בס"ד:

יא) עוד נלע"ד ליישב קושית מהרש"א עפ"י פירש"י ז"ל דהטעם כדי שיהי' ניכר שדולק לשם נר מצוה וי"ל דכ"ז למ"ד כבתה זק"ל א"כ ע"כ דקפידת המצוה שיהי' באמת דולק כל הזמן א"כ י"ל דבעי שכל משך זמן הדלקה יהי' ניכר שדולק לשם נ"ח אבל למ"ד כבתה אזק"ל א"כ חזינן דעיקר המצוה נגמר תיכף בשעת הדלקה א"כ מצד הסברא סגי אם ניכר עכ"פ שהדליקו לשם נ"ח דאח"כ לא גרע מאם כבתה דג"כ קיים המצוה א"כ לפ"ז לר"ה דס"ל כבתה זק"ל א"כ מצד הסברא הי' אסור להשתמש לאורה ולכך אם ר"ה סובר דמותר להשתמש צריך לפרש אבל רב דס"ל כבתה אזק"ל א"כ מצד הסברא דמותר להשתמש לאורה דעכ"פ הי' ניכר בשעת הדלקה לשם מצות נ"ח ונהי דאח"כ אין ניכר מ"מ לא גרע מאם כבתה דכבר יצא ידי חובת המצוה ורק רב ס"ל דנהי דאם כבתה אזק"ל אבל כ"ז שלא נכבה צריך להיות ניכר שדולק לשם נ"ח ועכ"פ לא היינו יודעין זה מצד הסברא לכך צריך להשמיענו וז"ב בס"ד:

עכ"פ נשמע דאם תיכף בשעת הדלקה לא הי' ניכר שדולק לשם נ"ח כמו באם מדליקו לצורך חשיב"ס א"כ אדרבה ניכר שההדלקה הוא לצורך חולה דבלא"ה הי' אסור להדליק א"כ פשיטא דבכה"ג לא יצא כלל יד"ח המצוה וז"ב ופשוט. ועוד י"ל דכיון דבאמת בחול עיקר מצות נ"ח הוא עיקר אחר שקיעת החמה ובע"ש עיקר המצוה הוא ביום ונהי דלכתחילה בעי שיהי' דולק גם בלילה אבל עכ"פ אם נכבה לשיטת התה"ד אף בנכבה קודם ק"ש אזק"ל והט"ז מחלק בין נכבה קודם ביה"ש או אח"כ וע' שו"ת בית אפרים סי' ס"ג עכ"פ מסיק שם דבע"ש עיקר המצוה שיהי' מדליק קודם ק"ש וא"כ אחר ביה"ש כבר עבר זמן מצותה ואם ידלק אז בוודאי דלא יצא בזה יד"ח המצוה אף א"נ דבמצוה דרבנן ל"ח למה"ב מ"מ הכא חשוב כמדליק אח"ז מצותה דבוודאי לא יצא וכמפורש בש"ס ר"ה דכ"ח דמצוה שאדם עושה בשעת פטור אינו פוטרו אשעת חיוב א"כ הכ"נ כיון דעכ"פ בע"ש קבעו חז"ל זמן הדלקה קודם שקיעה א"כ אם לא הדליק אז הוי ככבר עבר זמנו ושוב אף אם נזדמן שמותר להדליק בשבת לצורך חשיב"ס מ"מ כיון דחשיב"ס ל"ש כמ"ש בתוס' פסחים דמ"ו א"כ ע"כ דחז"ל קבעו הזמן אקודם שקיעה א"כ אחר השקיעה כבר עבר זמן מצותה והוי כהא דמפורש בשבת דכ"ו דמש"ה אש"ק ביו"ט דהתורה קבעה בוקר שני לשריפתו וכ' המפורשים דביו"ט אינו כלל זמן המצוה ואם שרפו לא קיים כלל המצוה וגם הל"ת אינו נדחה אף לשיטת הריב"א. ועיין פסחים דנ"ט בהא דפסח קרב אחר התמיד והקשו בתוס' שם דהא פשיטא דתדיר קודם ותירצו דהו"א משום עשה דהשלמה ובמנ"ח כ' דהתורה גילתה דלע"ע אינו עוד כלל זמן הפסח ואף בליכא תמידין אפ"ה אכתי אין שוחטין הפסח רק עד שבע ומחצה. ובאמת זה תמוה דהתוס' בפסחים ד"ה כ' דמחצות ואילך חשוב זמן שחיטה לפי שבדיעבד נשחט קודם לתמיד כשר ולפי דבריו אם אכתי לא מטי זמן פסח א"כ גם בדיעבד יהי' פסול בשלמא אי מטעם תדיר התמיד קרב קודם א"כ בדיעבד בעשאו לשאינו תדיר כשר וע' בהלכות חנוכה לענין קרא שביעי בשל חנוכה אי צריך להפסיק ועיי"ש בטו"ז ובנוב"י מה"ת מ"ש בזה אבל א"נ דאכתי לא מטי זמנו גם בדיעבד יופסל וצ"ע. עכ"פ בנ"ד פשיטא דחשוב אחר זמנו וז"ב בס"ד:

יב) עוד נלע"ד ליישב קושית מהרש"א הנ"ל וגם מדוע כשאמרו לו לאביי משמי' דר' ירמי' לא קיבלה וכשאמרו לו משמי' דר"י קיבלה. דהנה באמת עוד כ' הראשונים בטעם דאסור להשתמש משום דהוקצה למצותה. וא"כ י"ל דלר"ה דס"ל כבתה זק"ל א"כ הוי הוקצה למצותה דהא ע"כ ידע דכולו יהי' נבלה וא"כ שפיר מצד הסברא הי' אסור להשתמש דשייך הסברא דהוקצה למצותה ולכך ר"ה דס"ל מותר להשתמש ולא ס"ל הסברא דהוקצה למצותה שפיר צריך להשמיענו אבל רב דס"ל כבתה אזק"ל א"כ ל"ש הסברא דהוקצה למצותה דהא אין הכרח שידלק לצורך מצוה א"כ מצד הסברא הי' דמותר להשתמש לאורה ולכך הוצרך להשמיענו דאפ"ה אסור להשתמש כפירש"י ז"ל כדי שיהי' ניכר שדולק לשם נ"ח ומיושב קושית מהרש"א בס"ד:

נחזור להסוברים דהאיסור משום דהוקצה למצותה ודעת הרי"ף דבמותר השמן מותר להשתמש והקשה הרשב"א דא"כ יותסר מלהדליק בשבת דשמא יטה במותר השמן. וראיתי לח"א שהעיר דהיאך אפ"ל שיהי' מותר להשתמש במותר השמן הא צריכין לומר הוברר הדבר למפרע שהשמן הזה הי' עומד להיות נשאר והא י"ל א"ב אך שי"ל דבדרבנן י"ב ובזה א"ש הא דלא ניחא לי' לאביי הא דרב דיהי' מותר להדליק בשבת דהי' קשה לו דאכתי שייך שמא יטה במותר השמן אך כששמע משמי' דר"י ור"י לשיטתו דס"ל גם בדרבנן א"ב א"כ שוב אסור להשתמש במותר השמן ולכך מותר להדליק בשבת עכ"ד:

ובאמת דבריו תמוהים א' דהא הרי"ף ז"ל פוסק דמותר להשתמש במותר השמן ואפ"ה פוסק דמותר להדליק בפו"ש. ועוד דמפורש בש"ס ביצה דל"ט בהא דשנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דרב ס"ל י"ב א"כ שוב פשיטא דמותר להשתמש במותר השמן וא"כ שוב יוקשה אמאי מותר להדליק בשבת הא שייך החשש שמא יטה במותר השמן גם בעיקר דבריו שכ' דמש"ה אמרי' דמותר להשתמש במותר השמן דמדרבנן י"ב קשה הא נודע מ"ש הישי"ש דבדשיל"מ אף בדרבנן א"ב דעיקר הטעם דבדרבנן אמרי' י"ב משום דענין ברירה הוי ס' כמ"ש הר"ן ז"ל והוי לי' סד"ר ולקולא א"כ בדשיל"מ דסד"ר לחומרא גם בדרבנן אמרי' א"ב וע' בשעה"מ פ"ג מגירושין ובהלכות עירובין ובשא"ר סי' צ' וא"כ הכא לענין איסור מוקצה דהוי דשיל"מ גם בדרבנן אמרי' א"ב ואף דשם בביצה משמע דגם לענין תחומין אפ"ה ס"ל לרב י"ב אף דהוי דשיל"מ מ"מ י"ל דוקא לענין תחומין דכ' בתוס' עירובין דמ"ה דאמרי' סד"ר להקל אף דהוי דשיל"מ ומש"ה אמרי' בדרבנן י"ב אבל לענין איסור מוקצה אמרי' סד"ר לחומרא א"כ שוב גם בדרבנן אמרי' א"ב והגם דנ"ח ל"ח בכלל דשיל"מ דהא קיי"ל מותר השמן שבנ"ח שנתערב בס' מותר וע"כ דל"ח דשיל"מ אך כבר העירו על המג"א שכ' דמותר השמן שבנ"ח חשוב דשיל"מ דא"כ אף ס' לא יועיל וע' בספר ב"ט שהוכיח דלשיטת רש"י שמן של נ"ח חשיב דשיל"מ דעכ"פ יוכל להשתמש בו לצורך מצוה אך לדעת הר"ן ל"ח דשיל"מ וא"כ שפיר בטל בנתערב בס' דהוי ס' אם חשיב דשיל"מ ואזלינן לקולא אבל לענין סד"ר בדשיל"מ דשם ל"ש טעמו של הר"ן כמ"ש הצל"ח וע"כ דבס' גם הר"ן מודה לטעם דרש"י א"כ גם נ"ח חשוב בכלל דשיל"מ מש"ה אסור להוסיף דהוי ס' בדשיל"מ ואזלינן לחומרא וע' שו"ת רעק"א סי' ל"ח ובהשמטות שם עכ"פ נשמע דבנ"ח ל"א סד"ר לקולא דלענין זה הוי דשיל"מ א"כ שוב אמרי' בזה א"ב והדרא קושיא לדוכתא אמאי מותר להדליק במותר השמן הא י"ל א"ב וא"נ דמותר להדליק במותר השמן א"כ שוב יותסר מלהדליק בשבת דיש לחוש שמא יטה במותר השמן:

והנה באמת לכאורה י"ל דהכא ל"ש כלל הענין דא"ב כיון שא"צ להיות מתברר לבסוף רק דאמרי' דלא הוקצה רק כ"ז שיודלק והשמן הנשאר לא הוקצה אותו ואין נ"מ מאיזה שמן ישאר רק אותו שמן שיושאר לא הוקצה אותו וכעין מ"ש בתוס' מנחות ד"פ דבאמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים ל"ש לומר א"ב דכל מקום שהם קדשי. וגם י"ל דהוקצה באמת כל השמן רק דלא הוקצה אותו רק על זמן חצי שעה וא"כ למ"ד קדושת הגוף פקע בכדי א"כ גם קונם כללי יוכל להקדיש לזמן ואח"כ פקע קדושתו דבשלמא למ"ד קה"ג נמי לא פקע בכדי שפיר כ' הר"ן והריטב"א בנדרים דרק בקונם פרטי פקע בכדי אבל בקונם כללי שאסרו על כל העולם לא פקע בכדי אבל אביי דס"ל קה"ג פקע בכדי א"כ גם קונם כללי יוכל להקדיש לזמן א"כ י"ל דלא היקצה אותו רק על זמן חצי שעה ואחר זמן זה פקע איסור נדרו ואצ"ל דהוברר הדבר שזה הזמן לא הי' עומד להתברר דגם אם הי' עומד להתברר מ"מ לא הקדיש רק מאותו זמן ואח"כ פקע איסורו. אך באמת י"ל דכ"ז אם הי' מפרש דלא הוקצהו רק על זמן זה א"כ אח"כ הי' פקע איסורו אבל כיון דנתן השמן בסתם רק לכאורה י"ל כיון דאמרי' בש"ס דכתובות ד"ל בזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו פטור דאמרי' עקירה צורך הנחה הוא ופירש"י דמהשתא מתחיל חיוב שבת א"כ י"ל דכשמדליק א"כ כל השמן שנותן בהנר חשוב כאלו תיכף נגמר כל ההדלקה וא"כ הוי כאלו הוקצה כל השמן כיון שגמר הדלקה עם תחילת הדלקה הם ענין א' אך לפי"מ דקאמר שם בחד תירוצא דהיכי דמצי לאהדורי ל"א עקירה צורך הנחה הוא א"כ י"ל דהכא כיון דאחר חצי שעה מותר לכבותה א"כ שפיר אפשר לחלק סוף הדלקה מתחילת הדלקה ושוב חשיב כשני מעשים ושוב י"ל דלא הוקצה אותו רק על זמן חצי שעה ושוב ממילא אף אם לא כבה אותו אפ"ה מותר להשתמש בו. וא"ש מ"ש הרי"ף לשיעורא היינו דמותר לכבותה ולהשתמש בו דזה בזה תלוי כיון דמותר לכבותה מש"ה מותר להשתמש לאורה אף בעודו דלוק ונשמע דכ"ז בחול דאפשר לכבותה א"כ חשוב כאפשר לאהדורי ול"א דהוי כאלו תיכף נגמר כל ההדלקה א"כ שפיר מותר להשתמש בו דלא הוקצה אותו רק על זמן חצי שעה אבל בשבת דא"א לכבותה אחר השיעור א"כ שוב חשוב תיכף בתחילתו כאלו נגמר כל ההדלקה ושוב יש בו איסור מוקצה גם אחר השיעור ושוב יש איסור להשתמש ושוב ליכא חשש שמא יטה ומש"ה א"ש שיטת הרי"ף בס"ד:

ועפ"ז א"ש מה דאביי לא ניחא לי' בדינא דרב דקאמר דמותר להדליק בנ"ח בין בשבת בין בחול בפו"ש והי' קשה לו דמברייתא דקתני מצותה משתשקע החמה נשמע או דהכוונה דאי כבתה מדליק או דעכ"פ לשיעורא שאחר זמן החצי שעה מותר להשתמש בו וקשה ממה נפשך א"נ דהכוונה דאי כבתה מדליק א"כ אמאי מותר להדליק בחול ואי הכוונה. דאחר השיעור מותר להשתמש בו א"כ שוב יתסור בשבת דשייך החשש שמא יטה במותר השמן וכדשמע הדין משמי' דר' ירמיה לא קיבלה דבגיטין דנ"ג בהא דקאמר רב מנסך ממש וכדר' ירמיה דאמרי' מדאגבה קניא וכ' בתוס' שם דטעמו דר' ירמיה נהי שא"א לניסוך בלא הגבהה מ"מ ס"ל דהיכי שאפשר לאהדורי ל"א הגבהה צורך ניסוך:

ועוד כ' שם דר' ירמיה לא ס"ל כלל לדר' אבין. ולכך כדשמע משמי' דר' ירמי' לא קיבלה דס"ל דבשלמא ר' ירמיה ניחא לי' דינא דרב ומפרש דבאמת הברייתא ס"ל כבתה אזק"ל ושפיר מותר להדליק בשמו פסול בחול ואי דלפ"ז נשמע דאחר השיעור מותר להשתמש ושוב אמאי מותר בשבת מ"מ ר' ירמיה לשיטתו דס"ל במנסך דאמרי' מדאגבה קניא וא"כ מחלק בין מצי לאהדורי א"כ שפיר י"ל דדוקא בחול דאפשר לכבותה אחר השיעור א"כ חלוק סוף הדלקה מתחילתו ושוב לא הוקצה רק על תחילת זמן הדלקה מש"ה אחר השיעור מותר להשתמש בו אף בעודו דולק א"כ שפיר בשבת דא"א לאהדורי שוב כל ההדלקה נחשב לזמן א' ושוב הוי מוקצה על כל הזמן ושוב ל"ש חשש שמא יטה אבל אביי הי' ס"ל כחילוק הראשון בכתובות שם דהיכי שא"א בלא עקירה אף במצי לאהדורי אפ"ה אמרי' עקירה צורך הנחה הוא א"כ שפיר ס"ל לאביי דאין לחלק בין שבת לחול ואי בחול מותר להשתמש במותר השמן ול"א דנחשב למעשה א' א"כ גם בשבת מותר להשתמש אחר השיעור ושוב שייך החשש בשבת שמא יטה במותר השמן ואי אסור בשבת א"כ גם בחול אסור להשתמש ושוב ע"כ הפי' לשיעורא היינו דאי כבתה מדליק ושוב יותסר בחול אבל כדשמע משמי' דר"י וע"ש דר"י ג"כ ס"ל דיש לחלק בין מצי לאהדורי וע"כ דתירוץ השני שם בכתובות עיקר א"כ שפיר ניחא לי' דבחול מותר להדליק דכבתה אזק"ל ובחול שפיר מותר להשתמש במותר השמן דהא מצי לכבות אחר השיעור וא"כ הוי כמעשה חלוק ושוב שפיר לא הוקצה רק על זמן הראשון ושפיר מותר להשתמש אחר החצי שעה אבל בשבת דא"א לכבותה א"כ נחשב כל מעשה הדלקה למעשה א' והראי' דאם בא חיוב מיתה בגמר המעשה אפ"ה ליכא חיוב תשלומין אף על תחילת המעשה א"כ שוב נעשה מוקצה על כ"ז הדלקה ושוב אסור להשתמש בו אחר חצי שעה ג"כ ושוב ל"ש שמא יטה ומיושב הכל בס"ד:

יג) עוד הנלע"ד לומר בהא דאמרו לו לאביי משמי' דר' ירמיה וכשאמרו לו משמי' דר"י קבלו וקשה מדוע כששמע משמי' דר' ירמיה לא קבלו וכששמע משמי' דר"י קיבלה. אך כבר הבאתי שיטת כמ"פ דבמותר השמן אחר חצי שעה מותר להשתמש אף בעודו דולק. והנה כבר הבאתי די"ל דלא הוקצה רק השמן שיודלק בתוך זה הזמן והשמן הנשאר לא הוקצה מעולם אך באמת זה תלוי אי אמרי' ברירה וא"נ דלדידן א"ב בד"ת וגם בדרבנן החמירו בדשיל"מ א"כ ל"ש היתר זה אך א"נ דבדרבנן אמרי' י"ב בין לקולא בין לחומרא כשיטת הישי"ש א"כ שוב גם בזה. שייך היתר מטעם ברירה. אך באמת יש עוד מקום לומר דמש"ה מותר להשתמש במותר השמן דאמרי' דבאמת מתחילה הוקצה כל השמן רק דהוי כהותנה. שאם ישאר שמן אחר חצי שעה יופקע קדושתו ואמרי' דתנאי מהני להפקיע קדושתו וכמפורש בש"ע דתנאי בוודאי מהני רק דהמתירין ס"ל דגם בסתם הוי כהותנה וע' ש"ס מנחות דל"ד דאף דאין מורידין מקדושה אפ"ה מהני תנאי לשנותו לדבר רשות ושיטת הב"י ולבוש דלדבר קדושה קלה מהני אף בלי תנאי כ"ז שלא נשתמש בו דבר קדושה רק הזמנה לחוד נהי דבגוף הקדושה מילתא הוא לכ"ע לשיטת הנמ"י אפ"ה מותר לשנות לקדושה קלה וע' בפוסקים שפלפלו אי גם לאביי הדין דבהזמנה לחוד מותר לשנות לקדושה קלה וע' שו"ת רעק"א סי' ב' ובמפה"י בסופו בתשובה כ' דהטעם דמסתמא הוי כאלו הותנה שכ"ז שלא ישתמשו בקדושה חמורה יוכלו לשנות לקדושה קלה א"כ הכ"נ הוי כאלו הותנה שאחר חצי שטה אם ישתייר שמן יהי' מותר להשתמש בו:

והנה א"נ דעיקר ההיתר דמותר להשתמש בו משום דהוי כאלו הותנה שאחר הזמן יהי' מותר להשתמש בו ולפ"ז י"ל דכבר נודע מ"ש התוס' קידושין ד"ו דהיכי שמתנה תנאי ותנאי זה עוקר המעשה היינו שא"א להמעשה להתקיים בקיום התנאי שוב אמרי' תנאי בטל ומעשה קיים. א"כ י"ל בהא דהקשו על הרי"ף דס"ל דמותר להדליק במותר השמן א"כ אכתי אמאי מותר להדליק בשבת חנוכה בפו"ש הא א"א לצמצם שיתן בה רק שמן כשיעור ושוב שייך חשש שמא יטה במותר השמן אך לפמ"ש המפורשים דבשבת היכי דשייך החשש שמא יטה אז אף באין לו שמן אחר אסור וגם בדיעבד אם הדליק ולא הטה אפ"ה לא קיים המצוה דחז"ל עשו זה למה"ב ע' בים התלמוד בפתיחה שם. ולפ"ז אם ידליק בשבת בשמן פסול דאז א"נ דאסור להשתמש בכל זמן ההדלקה שוב יהי' יצא בזה יד"ח המצוה דלא יהי' שייך בזה החשש דשמא יטה אבל אם יתנה שאחר השיעור יהי' מותר להשתמש א"כ שוב יהי' שייך החשש שמא יטה ושוב לא יצא יד"ח המצוה א"כ התנאי סותר למעשה דהא הוא הדליקו לצורך נ"ח וע"י התנאי לא יתקיים המעשה ושוב אין התנאי קיים ושוב אסור להשתמש ושוב יצא יד"ח המצוה. ונשמע דאם מדליק נ"ח בשמן כשר אז אף בשבת מותר להשתמש אחר שיעור חצי שעה אבל אם מדליק בשמן פסול אז יש חילוק דבחול מותר להשתמש במותר השמן ובשבת אסור להשתמש בו כ"ז הדלקה ומיושב שפיר דברי הרי"ף דנהי דס"ל מותר להשתמש במותר השמן מ"מ מותר להדליק בשבת בשמן פסול ול"ש החשש שמא יטה במותר השמן ז"א דבשבת אסור להשתמש אף במותר השמן דהרי"ף ס"ל דהא דמותר להשתמש במותר השמן הוא רק מכח התנאי דאין לומר משום ברירה דנהי דהרי"ף פוסק בדרבנן י"ב אך הוא רק מטעם ס' כשיטת הר"ן ולפ"ז בדשיל"מ ל"א ברירה אף בדרבנן ושוב עיקר ההיתר מכח תנאי ובשבת ל"א התנאי ושוב אסור להשתמש ושוב ל"ש החשש שמא יטה ומותר להדליק. וא"כ זה כוונת אביי דהי' משמע לי מהא דתניא מצותה נשמע אחת משתי אלה או דהכוונה דאי כבתה מדליק או דהכוונה דאח"ז זה מותר להשתמש בהשמן והי' ס"ל דההיתר תשמיש הוא משום דבדרבנן י"ב בוודאי כשיטת הישי"ש ושוב הי' קשה לו היאך מותר להדליק בשבת הא שייך החשש שמא יטה במותר השמן וממ"נ א"נ דהכוונה דאי כבתה זק"ל א"כ תיקשי אמאי מותר בחול וא"נ דבאמת כבתה אזק"ל א"כ נשמע מברייתא זו דאח"ז מותר לשמש בו א"כ שוב תיקשי אמאי מותר להדליק בשבת אך כששמע משמי' דר"י דמותר להדליק עכ"פ בחול וס"ל כבתה אזק"ל א"כ ע"כ הפי' בברייתא דמצותה היינו לשיעורא דאח"ז מותר להשתמש ולר"י. בוודאי אין לומר ההיתר מטעם ברירה דהא ר"י ס"ל אף בדרבנן א"ב כמפורש בביצה ד"מ וע"כ הא דמתיר להשתמש במותר השמן הוא דהוי כאלו הותנה ולפ"ז א"ש בשבת דא"נ דהוי כאלו הותנה שיוכל להשתמש במותר השמן א"כ שוב לא יצא יד"ח המצוה ושוב התנאי סותר למעשה והתנאי בטל ושוב אמרי' דאסור להשתמש אף במותר השמן ושוב מותר להדליק בשבת בשמן פסול דבשבת אסור לשמש אף במותר השמן דבאמת לדידן אף דס"ל בדרבנן י"ב מ"מ ס"ל דהטעם הוא רק מכח סד"ר וממילא בדשיל"מ אף בדרבנן א"ב ושוב עיקר ההיתר מכח התנאי ובשבת ל"ש תנאי ושוב אסור להשתמש וממילא מותר להדליק ולכך כששמע משמי' דר"י קיבלה וא"ש הכל בס"ד וז"ב למעיין היטב:

הנלע"ד ליישב קושית הב"י דאמאי עושין ח"י חנוכה הא על לילה א' הי' שמן טהור להדליק וא"כ לא הי' הנס רק על ז"י. והנלע"ד דבאמת העירו המפורשים דהא אף אם לא הי' נעשה נס מ"מ הי' יכולין להדליק בשמן טמא דבצבור מותר לעבוד בטומאה הן אם הותרה או דחויה מ"מ עכ"פ מותר להדליק בשמן טמא. והנה המפורשים כ' דהקב"ה רצה להראות חיבתן שלא יצטרכו לעבוד בטומאה. ובאמת זה אם טומאה דחויה א"כ בקשוי התירו והראי' דבאפשר למיעבד בטהרה מהדרינן א"כ שפיר בעושים בטומאה ל"ח בכלל מצוה מהמובחר ושפיר נעשה נס כדי שלא יהי' המצוה נעשה בקישוי אבל אי טומאה הותרה א"כ ל"ח כלל נעשה באיסור ושוב לא הי' צריך להנס וע' פסחים דפ"ה דכיון דבקרבן פסול ליכא משום שבירת עצם א"כ ה"ה בקרבן טמא אי טומאה דחויה חשוב קרבן פסול ואין בו משום שבירת, עצם אבל אם טומאה הותרה יש בו משום שבירת עצם וע' במהרש"ל יבמות דל"ג שכ' דאי נטמא כהן ואח"כ נעשה בע"מ דלמ"ד טומאה הותרה הוי כחלו שני איסורים בב"א דכ"ז שהי' ראוי לעבוד הוי כלא נטמא כלל א"כ ע"כ עיקר הנס הי' לפי דקיי"ל טומאה דחויה:

והנה. נודע פלוגתת הרז"ה והרמב"ן באישתפיך חמימו שלאחר המילה בשבת דדעת הרז"ה דאסור למול לפי שמכשירי מילה אדו"ש וכיון דידעינן דנצטרך אח"כ לחלל שבת בשביל פק"נ מבטלין מצות מילה כדי שלא נצטרך לחלל שבת בשביל פק"נ ודעת הרמב"ן דאין למצות אלא מקומן ושעתן דלע"ע אין כאן שום דחיית איסור דמילה בשבת התירה התורה ואח"כ שוב יהי' פק"נ וכ' המפורשים דזה תלוי אי שבת הותרה לגבי פ"נ דהרמב"ן ס"ל דהותרה, א"כ מותר לגרום חילול שבת בשביל פ"נ והרז"ה ס"ל דהוי רק דחויה ושפיר צריכין ליזהר שלא יצטרך לבוא לידי דחויה וכמפורש בסנהדרין דט"ז דלמ"ד טומאה דחויה מעברין השנה מפני הטומאה ואי טומאה הותרה אין מעברין ובש"ס יומא ד"ו מוכח ג"כ דלמ"ד טומאה דחויה צריכין להפריש מטומאת מת והכל בשביל מהדרינן אטהרה והנה באמת העירו המפרשים דאמאי הי' צריך להנס הא הי' אפשר לערב השמן טמא טיפין טיפין בתוך השמן טהור ונימא קמא בטל. הגם דנודע שיטת כמ"פ דביטול ל"מ להשלים השיעור א"כ הכא דבעי שיעור שידליק כל הלילה א"כ ל"מ לזה ביטול רק באמת דעת כמ"פ דביטול מהני להשלים השיעור ע' רש"י מנחות דכ"ב ובש"ך יו"ד סי' ר"א דבזוחלין שרבו על הנוטפין מהני אף אם ליכא מ"ס רק עם הנוטפין ונשמע דביטול מהני להשלים השיעור הגם דמשם אין ראי' דבאמת האריך בשו"ת ח"ס להוכיח שיטת כמ"פ דגם הא דמקוה פסול בזוחלין הוא רק מדרבנן א י"ל דרק לענין פסול דרבנן אז מועיל ביטול להשלים השיעור דבתערובות לא הטילו חז"ל כלל עליו שם איסור אבל באמת י"ל דבד"ת ל"מ ביטול להשלים השיעור אך באמת הוכחתי דלשיטת כמ"פ דכולו שאוב פסול מה"ת ומ"ס בוודאי מעכב מה"ת עכ"פ במקוה לשי' רוב הפוסקים ודלא כהלבוש ואפ"ה ברבו כשירין היינו כ"א כשבאו מעצמם וי"ט שאובין כשר מה"ת וכ' הרא"ש ז"ל דהוא מדין ביטול ברוב ע"כ נשמע דביטול מועיל להשלים השיעור:

נחזור להנ"ל דהי' עצה לבטל השמן טמא בתוך השמן טהור ונימא קמא קמא בטל ואף די"ל דאסור לבטל לכתחילה ולדעת הראב"ד יש בזה איסור מה"ת ובפרט דהכא י"ל דלכ"ע אסור מה"ת לבטלו לפי שבשמן קודש שנטמא יש מצוה לבערו מהעולם וכשמבטלו מפקיע ממנו חובת המצוה בכה"ג כ' בשו"ת עט"ח דאסור לבטל מה"ת מ"מ י"ל דכ"ז כשמבטלו כדי לאוכלו דבאכילה אינו מקיים מ"ע דתשביתו כמ"ש בתוס' פסחים דכ"ח לענין השבתת חמץ דתשביתו משמע שלכ"א ה"ה בשמן קודש שנטמא דמצותו בשריפה א"כ באכילה אינו מקיים המצוה ושפיר חשוב ע"י ביטול כמו שמפקיע ממנו המצוה אבל הכא שמבטלו כדי להדליקו ולשרפו ל"ח הפקעת המצוה ושפיר מותר לבטל. אך באמת י"ל כיון דגם ענין ביטול בקשוי התירו א"כ כמו דהראה הקב"ה ענין הנס אף שהי' מותר להדליק בטומאה מ"מ כיון שבקשוי התירו טומאה והראי' דצריך ציץ לרצה הראה הקב"ה חיבתו שלא לעשות בטומאה ה"ה דהראה הקב"ה חיבתו שלא נצטרך להדליק בשמן טמא אף ע"י ביטול דזה ג"כ הוי ענין תיעוב:

אך עכ"פ ז"ב דהכהנים שלא ידעו שיזדמן להם נס אך הי' לפניהם ב' דרכים או להדליק בלילה הראשונה כל הפך שמן טהור ובלילה שלאח"כ יהי' נדחה איסור טומאה:

ועוד הי' עצה לחלק הפך שמן טהור על ח' חלקים בח' כלים ובכל כלי להוסיף שמן טמא טיפין טיפין ע"י ביטול. והנה אי הי' הדין דטומאה הותרה שפיר הי' כעת מדליק בכל השמן טהור ולאח"כ ידליק בטומאה רק כיון דטומאה דחויה א"כ נהי דבלילה הראשונה הי' אפשר להדליק בשמן טהור אפ"ה כיון דידעינן דלמחר נצטרך להדליק בשמן טמא א"כ צריכין כעת לחוש שלא נצטרך לבוא לידי דחוית טומאה כשיטת הרז"ה דאסור למול כעת כדי שלא נצטרך לדחות שבת בשביל פ"נ א"כ ע"כ הי' צריכין לחלק השמן על ח' חלקים ולערב השמן טמא בטהור בשיעור שיתבטל דהיינו שנימא קמא קמא בטל א"כ תיכף בלילה הראשונה לקחו חלק שמינית מהפך בכלי ורצו להוסיף שמן טמא ע"י ביטול אך הקב"ה רצה להראות חיבתו שיעשו המצוה מהמובחר בשמן טהור לבדו ונעשה נס שתיכף שקיבלו בכלי חלק שמינית מהפך תיכף ניתוסף ע"י ברכה על שיעור שידליק כל הלילה ולא הי' צריכין להוסיף שמן טמא. נמצא שפיר הי' הנס בכל הח' לילות דאי לאו הנס הי' צריכין בכל הח' לילות להוסיף שמן טמא אך ע"י הנס הדליקו בשמן טהור כל הח' לילות. ומזה יש סיוע גדולה לשי' הסוברים דטומאה דחויה דא"נ טומאה הותרה א"כ שפיר הי' יכולין להדליק לילה הראשונה בשמן טהור לבד ול"ח במה שידליקו אח"כ בשמן טמא ולא הי' צריכין לבטל שמן טמא בלילה הראשונה וא"כ לא הי' הנס רק בז' ימים אבל למ"ד טומאה דחויה שפיר הי' צריכין גם בלילה הראשונה לערב שמן טמא ולבטל כדי שלא יצטרך אח"כ לבוא לידי דחיית טומאה ושפיר הי' נס גם בלילה הראשונה וא"ש הכל בס"ד:

טו) עוד נלע"ד ליישב קושית המפורשים דאמאי הי' צריך להנס הא הי' אפשר לערב שמן טמא טיפין טיפין בתוך השמן טהור ונימא קמא קמא בטל. והנלע"ד דהנה ידוע דהשמן שנתנו במנורה הי' צ"ל שמן קודש היינו שהוקדש מקודם. והנה באמת העירו עוד המפורשים דהיאך הי' אפשר השמן ליטמא הא משקה בית מדבחיא דכן והטעם דמשקה אין מקב"ט מה"ת ובשל קודש לא גזרו א"כ השמן לא נטמא כלל אך באמת כיון דבאו בה פרוצים חללוה כמפורש בש"ס ע"ז דנ"ב וא"כ יצאה מקדושתה ושפיר קיבל טומאה וא"כ אף בנעשה קודש אח"כ מ"מ לא פקע טומאתו דהא מפורש בפסחים די"ז דאף בשמן קודש בנטמא בחוץ והכניסן לפנים אפ"ה לא פקע טומאתו ומכ"ש היכי דבשעה שניטמא לא הי' כלל שמן קודש בוודאי אף כשנעשה קודש אח"כ לא פקע טומאתו וא"כ מפורש בש"ס פסחים דל"ג דפירות שנטמאו תיכף בשעה שתלשן כיון דלא הי' להם שעה"כ ל"מ אם יעשה מהן תרומה דכתיב תתן לו ולא לאורו ה"ה דפשיטא דמידי שנטמא תיכף בתחילת הויתו לא מצי להקדישו דמידי שלא יוכל ההקדש ליהנות ממנו רק לשורפן לא חל עליו שם הקדש דבשלמא מידי שהי' כבר הקדש אף כשנעשה אח"כ נותר וטמא אפ"ה לא פקע הקדישו דדוקא בקדושת דמים אם נאסר אח"כ בהנאה ל"ש מעילה כמפורש בפסחים דכ"ט אבל בקדה"ג לא פקע קדושתו כמפורש במתני' כריתות די"ד ונודע מה שהעירו מזה על המהרש"א קידושין דנ"ז אבל עכ"פ תחילת הקדישו לא חל ע"ד טמא ובפרט שי"ל לפי שיטת רש"י גיטין די"ב דהקדש לא חל על פחות משו"פ וא"כ הכא נהי דכ"ז שהי' שמן חולין אף בטומאתו הי' לו שיויי מ"מ ע"י ההקדש לא יהי' ראוי רק לבערו ולא יהי' שו"פ שוב לא חל ההקדש דכמ"ש הרשב"א ב"ק דס"ו דמש"ה בגנב שהקדיש לאחר יאוש מהני ההקדש כיון שע"י ההקדש נעשה שלו אמרי' הקדישו וקנייתו באין כאחד ה"ה להיפוך היכי דע"י ההקדש נעשה א"ר להיות שו"פ שוב ל"מ ההקדש ואף לשי' התוס' שם דהקדש חל על פחות משו"פ י"ל רק הטעם משום דחזי לאיצטרופי כמפורש בש"ס גיטין ד"כ שאני עלה של זית דח"ל וא"כ הכא בשמן טמא של הקדש דאינו עומד רק לשריפה ולא ישאר ממנו אפר ולא שוה מידי בוודאי די"ל דלא חל ההקדש של שמן טמא וא"כ הכא דבאמת מקודם הי' שמן קודש רק כשבאו בא פרוצים נתחלל קדושתו ואז קיבל טומאה וא"כ מיקרי לא הי"ל שעה"כ דהא תיכף כשנעשה חולין נטמא ושוב לא הי' אפשר להקדישו כ"ז שלא פקע טומאתו וידוע מ"ש הפוסקים דבנתערב חולין בקודש ל"ש ביטול דביטול ל"מ רק לענין איסור דנהפך להיות היתר אבל ל"מ ביטול לעשות מחולין קודש וא"כ הכא ממ"נ קודם שנתערב לא הי' אפשר להקדישו דהא כ"ז שהי' עליו שם טמא לא הי' יכול להקדישו ונהי דע"י ביטול פקע טומאתו מ"מ אז לא יוכל להקדישו דהא כבר השמן אינו בעין ואין על מה לחול ההקדש ואי דנימא דכיון דנתבטל בהשמן קודש נעשה ממילא קודש ז"א דביטול ל"מ למשוי מחולין קודש ושוב לא יוכל להדליק בו דאסור להדליק בשמן חול. נמצא דאי הי' גם שמן קודש מקבל טומאה ולא הי' צריכין לומר דפקע קדושתו שפיר הי' עצה לבטל שמן הטמא בתוך שמן הטהור ונימא קמא קמא בטל אבל לפי"מ דאמרינן דשמן קודש אינו מקב"ט וע"כ צ"ל דפקע קדושתו ושוב נהי דלענין טומאה יועיל הביטול מ"מ לא יוכל להדליק בו דהוי שמן של חולין ומחולין לא נעשה קודש אף ע"י ביטול וא"ש הכל בס"ד:

תוכן העניינים

מהרש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה