מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל
סימן ב
להרב החריף ובקי בנש"ק כו' כש"ת מו"ה דוד ה"ש נ"י בהרה"ק משינאווא שליט"א.
בדבר שאלתו באשה אחת אחת שילדה בן ערך שמנה שבועות אחר הלידה טבלה ושימשה ובערך ב' שבועות אח"כ בא בעלה מהדרך ושימש עם אשתו בלי בדיקה ומצאה על העד שקינחו בו דם וגם מצאו על המכנסים שפשעה בלילה כתם ותיכף בדקה א"ע ומצאה שהיא טמאה וגם אמרה האשה שמדומה לה שהרגישה בשעת תשמיש לחלוחית ותלתה בהרגשת שמש זה תורף שאלתו. ויש להסתפק א' אם צריכה כפרה ע"ז ששימשו נדה ר"ל. והנה מקור הדברים מש"ס דשבועות די"ז אהא דתני שם אביי אמר חייב שתים ופריך הש"ס אי בסמוך לווסתה הוי לי' שתי זתים בהעלם א' ואי בשלא בשעת ווסתה אכניסה אנוס הוא ופירש"י ז"ל שלא הי' לו לעלות בדעתו ומשמע דלא משכחת חיוב אכניסה רק בסמוך לווסתה והסברא דכיון דהוא בחזקת מסולקת דמים א"כ לא הי' לה להעלות על הדעת שתראה בשעת תשמיש ובפרט דמה הי' לה למיעבד כיון שאף אם היתה בודקת לא היתה ניצל מהאיסור דהא מיירי שהרגישה בשעת תשמיש א"כ ע"כ דקודם תשמיש לא ראתה והשימוש ה"י בהיתר גמור. יצא דאם שימשה שלא בשעת ווסתה והרגישה בשעת תשמיש ופירש באבר מת וודאי פטור כיון דהי' אונס גמור אף בשימש בלא בדיקה כיון דידעינן וודאי דגם אם היתה בודקת לא היתה ניצל מהאיסור א"כ הו"ל אנוס גמור. וגדולה מזו אף בשימש סמוך לווסתה והרגישה בשעת תשמיש ופירש באבר מת דעת הרז"ה והרמב"ן דפטור למסקנת הש"ס דנהי דאסור לשמש סמוך לווסתה מ"מ עכ"פ חשיב אנוס על הבעילה לענין חיוב חטאת כיון דידעינן דעכ"פ בתחילת הביאה לא ראתה דהא הרגישה באמצע תשמיש. אך באם מצאה דם אחר תשמיש על עד שלו באופן דליכא ס' שמא א"ת בא ואז הדין ברור דבשימשה בבדיקה אז בוודאי פטור דהו"ל אנוס גמור אך אם לא בדקה מקודם אז י"ל שמא אם היתה בודקת היתה ניצלת מאיסור אז י"ל דחייבת ובאשה שאין לה ויסת דאז הדין דאסורה לשמש בלא בדיקה א"כ לא אנוס וחייב וכמו בשימש סמוך לווסתה. אך באשה שיש לה ווסת דקיי"ל דא"צ בדיקה י"ל דחשיב אנוס דלא הי' לו להעלות על הדעת שתמצא נדה וחשוב אנוס וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה משגגות הלכה ו והנה הכ"מ שם כ' די"ל דוקא בשימשה בבדיקה אז חשוב אנוס אבל בלא בדיקה כיון דעכ"פ צנועות בודקת עכ"פ ל"ח אנוס. והסברא לכאורה כמו דבסמוך לויסת כיון דעכ"פ מדרבנן צריך לפרוש עכ"פ ל"ח אנוס דעכ"פ הי' לו לדקדק א"כ הכא כיון שהצנועות בודקת עכ"פ הי' לו להעלות על הדעת שמא ראתה כבר. ובאמת דלשון הרמב"ם ז"ל דנקט כיון דטהורה היא ובשלא בשעת ווסת בעל מה הי' לי' למיעבד מוכח דמיירי בבדיקה דהוי טהורה וודאי קודם התשמיש. אך כ"ז א"נ דעכ"פ הצנועות בודקת א"כ עכ"פ ל"ח אנוס דכ"א צריך לדקדק ולנהוג במנהג הצנועות וא"כ כיון שאפשר שע"י הבדיקה הי' ניצולים מאיסור שפיר חי חייבים. אבל לשיטת ש"פ דבשעת תשמיש א"צ בדיקה כלל קודם תשמיש א"כ שפיר י"ל דהוי אנוס גמור. ולזה מפורש ברמ"א סי' קפ"ה דאם שימשה שלא בשעת ווסת אעפ"י דלא בדקה א"צ כפרה ועי' שו"ת נוב"י מה"ת סי' קפ"ה. אך הגר"ז אלהקר ז"ל תמה אהא דקאמר בש"ס נדה די"ב דבעא מר"ה אשה מהו שתבדוק כדי לחייב את בעלה חטאת וקשה דהא ע"כ מיירי בשלא בשעת ווסת דבסמוך לווסתה ל"ש לבו נוקפו ופירש. א"כ לסוגיא דשבועות ליכא חיוב קרב דאנוס הוא. והנה בנוב"י כ' ליישב דהש"ס דשבועות דמיירי שהרגישה בשעת תשמיש א"כ לא הי' מועיל הבדיקה אבל הכא אם תמצא י"ל דהדם הי' מעיקרא וע"י הבדיקה הי' ניצול י"ל דעכ"פ ל"ח אנוס כיון שהי' אפשר להנצל מהאיסור. אך לכאורה תיקשי בהא דשם בשבועות רוצה לאוקמי הא דנמצא על שלו חייבין מיירי בסמוך לווסתה ומשני לא שלא בשעת ווסת ואפרישה וקשה לישני דמיירי שלא בשעת ווסת ורק בשימשה בלי בדיקה דאז ל"ח אנוס וחייב אכניסה הגם שלכאורה י"ל דזה בזה תלוי דלפי"מ דס"ד דהש"ס בתחילה דבסמוך לווסת חשוב שוגג אף דעדן ליכא איסור ברור לפנינו מ"מ כיון שעכ"פ מדרבנן צריך לפרוש א"כ עכ"פ הי' לו להעלות על הדעת שמא תראה ול"ח אנוס א"כ י"ל דגם שלא בשעת ווסתה מ"מ כיון שאפשר שהיתה ניצלת מהאיסור ע"י הבדיקה עכ"פ הי' לה להעלות על הדעת ולבדוק אבל לפי"מ שדחה הש"ס דמתני' קאי אפרישה והטעם דלא ניחא לי' לאוקמי בסמוך לווסתה דקאי בשיטת הרז"ה דס"ל אף בסמוך לווסתה מ"מ כיון דעדן ליכא איסור ברור לפנינו חשוב אנוס אכניסה מכ"ש שלא בשעת ווסת דעכ"פ ליכא איסור ברור לפנינו שפיר חשיב אנוס. אבל באמת א"נ דבסמוך לווסת חייב חטאת אכניסה א"כ ה"ה די"ל דאף שלא בשעת ווסת מ"מ בשימשה בלא בדיקה ל"ח אנוס. הן אמת דלפעד"נ דגם לפי"מ דמשני שלא בשעת ווסת ואפרישה י"ל דבאמת ס"ל דבסמוך לווסת ל"ח אנוס רק דלא ניחא לי' לאוקמי המתני' בסמוך לווסת דהנה הש"ש מקשה אהא דתני במתני' אח"ז טמאין מס' הא באמת הקשו בתוס' נדה ד"ב דבטומאת מעל"ע יהי' טומאה וודאי דהו"ל ס' טומאה ברה"י ותרצו דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה ודעת מהרש"א דבליכא חזקה אף טומאה למפרע ילפינן מסוטה. וקשה דא"כ בסמוך לווסת דעכ"פ מדרבנן צריכה לפרוש א"כ עכ"פ איתרע חזקה ושוב יהי' טומאה וודאי דהו"ל ס' טומאה ברה"י עיי"ש מ"ש לתרץ. עכ"פ י"ל דהש"ס לא ניחא לי' לאוקמי בסמוך לווסת דאז אף אח"ז חשיב טומאת וודאי דהיכי דליכא חזקה ילפינן מסוטה לטמא וודאי מש"ה מוכרח לדחוק דמיירי שלא בשעת ווסת. אך אכתי אפשר לאוקמי בשימשה שלא בבדיקה דאז חייב חטאת כיון דעכ"פ בבדיקה הי' ניצלת מאיסור ונשמע דגם בשימשה שלא בבדיחה מ"מ חשוב אנוס כיון דיוכל לסמוך אח"ט חשוב אנוס:
א) ה אמת דלכאורה י"ל קושית הגר"ז ז"ל מהא דבעא מר"ה אשה מהו שתבדוק א"ע כדי לחייב את בעלה חטאת ומוכח דגם שלא בשעת ווסת חייב והנלע"ד ליישב דהנה באמת עיקר הטעם דשלא בשעת ווסתה אנוס הוא הוא מטעם דא"צ לבדוק עצמה לפני תשמיש. והנה לכאורה בכל חזקה קיי"ל דהיכי דאיכא לברורי מבררינן ולא סמכינן אחזקה ול"ל דהוי ע"י טירחא ז"א דלפמ"ש החוו"ד דלבעלה אף באשה שאין לה ווסת דלרוב שיטת הפוסקים צריכה בדיקה מ"מ ל"צ בדיקת חורין וסדקין רק לטהרות צריכה בדיקת חורין וסדקין ושוב לא הוי בדיקה ע"י טירחא ושוב תיקשי דהיכי דאיכא לברר מבררינן רק דבאמת הכא לא יהי' בירור גמור דאף אם תבדוק א"ע אכתי תהי' בס' דשמא תראה בשעת תשמיש וכל היכא דליכא לברר בירור גמור א"צ לברר כנודע. אך כבר כתבו האחרונים דכ"ז דוקא היכא דהחזקה הוא באמת חזקה גמורה רק היכא דאיכא לברר עדיף יותר לברר בזה שפיר י"ל דהיכי שא"א לבא לבירור גמור אז שפיר סמכינן אחזקה אבל היכי דהחזקה הוא חזקה גרועה ואפ"ה סמכינן עליה אז שוב כ"מ דאיכא לברר לא סמכינן אחזקה. והנה בהא דקיי"ל ווסת דרבנן כ' המפורשים דמש"ה אף שלא בשעת ווסת לא אלים ח"ט דהא עכ"פ עלולה לראות בשום פעם וכיון דוסת דרבנן אין כאן שום חזקה שלא תראה עד שעת הווסת ועי' בט"ז סי' קפ"ז ובנוב"י וחוו"ד עיי"ש. אך הסד"ט כ' דאדרבה למ"ד ווסת דרבנן היינו משום דח"ט שלה אלים כל כך עד אף שחזקת אורח בזמנו בא כאין נחשבת נגדה ולא יוכל להורע ח"ט שלה ומ"ד ווסת ד"ת ס"ל דח"ט הוי חזקה גרועה לפי שעשוי להשתנות ומש"ה עדיף החזקת אורח בזמנו בא מן הח"ט עיי"ש ובשו"ת ח"ס. ועפ"ז א"ש דלדידן דקיי"ל ווסת דרבנן וע"כ משום דח"ט הוי חזקה אלימתא ושוב שפיר א"צ לברר משום דא"א לבא לבירור גמור ומש"ה שפיר שלא בשעת ווסת חשיבי אנוסים אבל שם בנדה בעא ר"נ מר"ה דס"ל בנדה דט"ז ווסת ד"ת ושוב ליכא חזקה גמורה ושוב צריכה לבדוק עצמה לפני תשמיש אף דלא יהי' בירור גמור ושוב בשלא בדקה א"ע לפני תשמיש שפיר יהי' מחויבים קרבן א"ת וא"ש בעיית הש"ס ולק"מ וז"ב בס"ד. עכ"פ א"ש הסוגיא דשבועות דלדידן שלא בשעת ווסת שפיר אף בשימשו בלי בדיקה אפ"ה פטורין. וא"ש מה דנקט כדי לחייב את בעלה חטאת דהאשה פטורה כיון שהבעל נא צוה עליה לבדוק לא היתה רשאי לבדוק. ובפשיטות י"ל קושיא הנ"ל דאף א"נ כשיטת מוהר"ז י"ל דוקא לענין האיש אבל לענין האשה כיון דאסורה לבדוק חשובה אנוס א"כ במתני' דתני שניהם חייבים ע"כ דקאי או בסמוך לווסתה או דהחיוב אפרישה ובאמרה לו פרוש ממני או בנשמטת מתחתיו כמ"ש הנוב"י והחוו"ד. נחזור להנ"ל דאין ראי' מש"ס דנדה די"ל דקאי למ"ד וסת ד"ת ועכ"פ לענין האשה י"ל דוודאי חשיבי אנוסים. אך לשיטת הרמב"ם דהצנועות בודקת י"ל כסברת הכ"מ דבשימשה שלא בבדיקה ל"ח אנוס וכמ"ש ברשב"א כתובות די"ט דאף נגד מדת חסידות שייך לומר אאמע"ר עיי"ש
ב) עוד י"ל קושית מוהר"ז הנ"ל דבשבועות משמע דלא משכחת חיוב אכניסה שלא בשעת ווסתה ובנדה משמע להיפך דעכ"פ בלא הרגישה היכי שי"ל דמקודם בא הדם חייב חטאת כיון שאפשר שהי' ניצל מהאיסור ע"י בדיקה. הא י"ל דאכתי חשיבי אנוסים דקיי"ל חזקה דהשתא ל"מ נגד חזקה דמעיקרא א"כ נהי שמצאה על עד שלו והוי בירור ששימשו באיסור אבל עכ"פ חזקה דמעיקרא מסייע דוודאי לא ראתה מקודם וא"כ שוב לא הי' ניצולים מהאיסור ע"י הבדיקה ושוב חשיבי אנוסים. ובפרט שלא בשעת ווסת דא"נ דמעיקרא ראתה א"כ הוי נגד סתירת הווסת דחזקה דווסת שלא תראה עד זמן הווסת אבל בזה שנימא דראתה בסיבת התשמיש אינו נגד סתירת הווסת א"כ יותר מסתבר דראתה בשעת התשמיש א"כ לא הי' ניצולים מאיסור ע"י הבדיקה ושוב חשיבי אנוסים. הגם דידוע שיטת הראב"ד דבראתה שלא ע"י בדיקה מקודם ל"ח רדמ"ת דשמא מקודם הי' הדם. אך באמת הקשו עליו דהא חזקה דמעיקרא מסייע דהשתא הוא דראתה ואף בס' דרבנן נגד ח"א הוי לחומרא. ובאמת בסברת הראב"ד י"ל כיון דרוב נשים אין רואין מ"ת א"כ זה עדיף מחזקה דמעיקרא ועכ"פ לס' יחשב והו"ל סד"ר. וביותר ביאור י"ל עפמ"ש הרז"ה דווסת לא מיקרי רק בדבר ברור א"כ לפמ"ש הג' מלייפניק דחזקה דאיתרע נהי דחזקה דמעיקרא עדיף עכ"פ ל"ח בירור ול"מ בד"נ ושוב א"א להיות ווסת עי"ז דווסת בעי שיהי' ברור וכיון דכל איסור רדמ"ת הוא מטעם ווסת דקבעה ווסת למעשה התשמיש וא"כ בלא בדקה די"ל שהדם בא מקודם נהי דחזקה דמעיקרא מברר שהי' בשעת תשמיש מ"מ כיון דדם לפנינו וחזקה דאיתרע ל"ח בירור א"כ ל"מ לענין ווסת וכ"ז שם אבל הכא נימא דחזקה דמעיקרא מברר שהשתא בא הדם וא"כ לא הי' ניצל ע"י הבדיקה ושוב חשוב אנוס. אך באמת י"ל לפמ"ש בט"ז יו"ד סי' שצ"ז לענין ח"ח כיון דהוי חזקה העשוי להשתנות אז אף דכ"ז שלא ראינו השתנות אוקמינן לי' בח"ח מ"מ אם מת מחזיקין על למפרע וידוע שכמ"פ חולקים ע"ז כנודע. וא"כ י"ל דתלוי בפלוגתא דבש"ס חולין ד"י קאמר ר"ה דשוחט בסכין ונמצאת פגומה דאף בשובר בה עצמות אסור ואנן קיי"ל דבשובר בה עצמות מותרת והסברא שנחלקו בזה דר"ח ס"ל דלא אזלינן בתר חזקת אמ"ה רק בתר חזקת הסכין דעיקר אנו דנין בתר חזקת דבר שנולד בה הס' וא"כ מותר אף בס' השקול ור"ה ס"ל דחזקת אמ"ה ל"ח חזקת מסובב לפי שעיקר חזקת הסכין לענין שיהי' מותר לשחוט בו אך אכתי תיקשי דעכ"פי ליחשב כחזקה נגד חזקה ושוב יהי' מותר עכ"פ בשיבר בה עצמות דחשוב כמו רובא להיתר ועכצ"ל דטעמא דר"ה דחזקת הסכין גרוע דעשוי להשתנות וא"כ אחר שאיתרע החזקה אזלינן בתר חזקה דהשתא ושוב היכי שיש חזקה לאיסור ל"מ שכיח להתיר כמ"ש הפמ"ג בסי' נ' ואנן פסקינן דלא כר"ה עכ"פ בשיבר בה עצמות והטעם דס"ל דגם בחזקה העשוי להשתנות אפ"ה אזלינן בתר חזדמע"ק וא"כ נהי שיש חזקת אמ"ה נגדו עכ"פ הוי חזקה נגד חזקה ומהני מצוי להיתר. ולפ"ז א"ש הכל דח"ט הוי ג"כ חזקה העשוי להשתנות וא"כ אחר שכבר ראתה שוב איתרע ח"ט למפרע וא"כ א"ש הכל דבאמת ר"ה לשיטתו שפיר י"ל דאם לא הרגישה באמצע תשמיש מחזיקין שראתה הדם למפרע דבכה"ג שאיתרע ח"ט מחזיקין למפרע וא"כ חשוב כאלו בוודאי הי' ניצל מהאיסור ע"י הבדיקה ושפיר חייב חטאת אבל לדידן דפסקינן דלא כר"ה עכ"פ בשיבר בה עצמות א"כ שוב
אף בנמצא על עד שלו מחזיקין דוודאי לא ראתה מקודם תשמיש ושוב לא הי' מועיל הבדיקה ושפיר חשיב אנוס ומיושב שפיר הכל בס"ד. נמצא דעכ"פ רוב שיטת הפוסקים דאף בשימשה בלי בדיקה מ"מ א"צ כפרה. ולא תיקשי מהא דבניסת עפ"י עדים חייבת בקרבן שם עכ"פ נתברר דוודאי שהי' ניצל מהאיסור אם הי' ממתין אבל הכא י"ל דלא הי' מועיל בהבדיקה שפיר חשיב אנוס וע' תוס' גיטין די"ט ע"ב וברא"ש שם לענין אם לא קראו את הגט ושייך בזה ג"כ סברא הנ"ל עכ"פ רוב הפוסקים הסכימו כשיטת הרמ"א הנ"ל דפטורה וע' שו"ת ח"ס יו"ד סי' קנ"ה וסי' קס"ג ורק לשיטת הרמב"ם ז"ל דהצנועות בודקת א"ע אז כ' הכ"מ דבלא בדקה ל"ח אנוס. אך באמת להלכה דהסכימו רוב הפוסקים דלא כשיטת הרמב"ם כמ"ש במחבר ורמ"א סי' קפד ועיי"ש בסי' קפ"ו שהביא החולקים על הרמב"ם לעיקר א"כ בוודאי חשיב אנוס. והנה כת"ה כ' עוד דבמניקת י"ל דגם לדעת הרמב"ם ז"ל א"צ בדיקה לפי שבמניקת אף בשעת ווסתה א"צ בדיקה אף לכתחילה לכ"ע א"כ י"ל דגם להרמב"ם א"צ לבדוק אף הצנועות ושוב י"ל דוודאי חשובה אנוסה. הנה באמת מ"ש דבמניקת גם לדעת הרמב"ם ז"ל אף הצנועות אין בודקות הנה באמת בשו"ת שו"מ מה"ת סי' ק"ד כ' ג"כ כן והקשה מהא דבת שבע קנחה בי"ג מפות. וכאמת מצד הסברא יש לחלק דבשלמא שלא בשעת ווסתה כבר נודע מ"ש בתה"א הובא בחוו"ד סי' קפ"ו דחזקה דווסת ל"מ לענין זה שנימא דלא תראה עד זמן ווסת א"כ שפיר י"ל דעכ"פ מצד חסידות לבדוק אבל במניקת שהיא מסולקת דמים עד שמועיל נגד חזקת הווסת א"כ פשיטא דל"ח אף בגדר מיעוט וא"כ י"ל דגם הצנועות א"צ לבדוק. אך באמת בעיקר הדבר שמפורש בש"ע סו' קפ"ד דבמעוברת א"צ בדיקה כלל משעת ווסת ובמחבא ל"מ רק לענין אם עבר הווסת ולא בדקה וכ' הסד"ט דלענין מחבא חוששין לדעת הרמב"ם דס"ל אין הלכה כר"מ. אך באמת בעבר הווסת ממ"נ מותר דלדעת הרמב"ם בכל אשה הדין כן דבעבר הווסת ולא בדקה טהורה בלא בדיקה ואי דלדעת ש"פ טמאה עד שתבדוק ממ"נ הם פוסקים כר"מ אבל במעוברת דלכ"ע היא בחזקת מסולקת דמים אז אף לכתחילה ל"צ בדיקה. באמת דברי הסד"ט צ"ע בעין דבאמת ע' ברמב"ם פ"ט מהא"ב הלכה ד' ובמגיד משנה שהוכיח שם דדעת הרמב"ם דאף במעוברת ל"מ רק לענין דיעבד אם לא בדקה אבל לכתחילה צריך לפרוש בזמן ווסתה ולבדוק. ובאמת י"ל הסברא עפמ"ש בח"ס סי' קמ"ג דיש בזה סוגית חלוקוח אי בחזקה צריך לברר א"כ כמו דפסק הרמב"ם דשלא בשעת ווסת הצנועות בודקת וא"ת מדינא מה"ט דאיכא לברורו מש"ה לא סמכינן אחזקה א"כ הכ"נ במעוברת בזמן ווסתה דעכ"פ איתרע ח"ט נגד חזקה א' צריך לברר א"כ לפמ"ש הסד"ט דבמחבא חוששין לשיטת הרמב"ם דאין הלכה כר"מ א"כ במעוברת נמי נחוש לשיטת הרמב"ם דלכתחילה צריכה בדיקה ואסור לשמש. ובאמת בעיקר דברי המ"מ הנ"ל שכ' דבעיית הש"ס הוא רק לענין דיעבד יוקשה דא"כ למ"ד ווסת דרבנן לא יהי' נ"מ בשעת ווסת בין אשה דעלמא למעוברת דבעבר הווסת לשיטת הרמב"ם בכל הנשים טהורה. אך באמת י"ל נ"מ דעיקר סברת הרמב"ם דמקיל בעבר הווסת י"ל משום דאף אם ראתה הי' שלא בהרגשה והוי תרי דרבנן מש"ה מקילין בדיעבד וע' בחוו"ד סי' קפ"ד. ועפ"ז י"ל הפלוגתא שבין הרמב"ם ובין רש"י ותוס' דהרמב"ם מקיל בדיעבד והרשב"א וש"פ ס"ל טמאה עד שתבדוק דהנה נודע מה שנסתפק בשו"ת מהרמ"ל הובא בסד"ט סוס"י קץ בהא דשלא בהרגשה טהור אם הוא מגזה"כ או דנימא דאם ידענו בבירור שבא מהמקור טמא אף שלא בהרגשה רק לפי שרוב דמים בהרגשה הם באים וח"ט מסייע לזה מש"ה תולין שהוא מעלמא דלמא עברה ולאו אדעתי' והנ"מ בזה י"ל לענין שעת ווסתה דבאמת כ' הנוב"י דגם למ"ד ווסת דרבנן מ"מ חזקת ג"פ חשיב חזקה רק דח"ט עדיף וא"כ לפ"ז באם תמצא בשעת ווסת דם אף שלא בהרגשה אז כיון דבאמת אין במה לתלות אז נהי דרוב דמים בהרגשה הם באים מ"מ כיון דח"ט צריך לקלקל חזקת הווסת וחזקה א"י לעשות ב' פעולות כמ"ש בתוס' כתובות דע"ו א"כ שוב כיון דלתלות במעלמא ל"ש שוב ניתלי במידי דל"ש להחמיר היינו שבא מהמקור שלא בהרגשה דרק נגד רו"ח חשיב מיעוטא דמעוטא כמ"ש בתוס' חולין דפ"ו. וע' בתוס' ביצה ד"ז ע"ב ובש"ס פסחים ד"ז גבי פת שעיפשה. אבל א"נ דגזה"כ דשלא בהרגשה טהור אז אף בשעת ווסת ליכא איסור ד"ת בראתה שלא בהרגשה. וא"כ כבר הוכיח שם בסד"ט דשיטת ש"פ דעיקר דבעי הרגשה כדי לברר שהוא מהמקור וא"כ שפיר י"ל דגם בעבר ווסת טמאה עד שתבדוק דל"ש לומר דהוי תרי דרבנן ז"א דבשעת ווסת גם שלא בהרגשה טמא מה"ת אבל בשיטת הרמב"ם ז"ל שם הוכיח בסד"ט דס"ל דגזה"כ דבעי הרגשה אף אם הוא וודאי מהמקור א"כ שוב יש להקל בעבר הווסת ולא בדקה משום דהוי תרי דרבנן. ובאמת הא דנחלקו הפוסקים אי בימי ספירת נקיים דם שלא בהרגשה סותר י"ל ג"כ דתלוי בזה א"נ דאם הוא וודאי מהמקור טמא אף שלא בהרגשה ורק ההיתר בשלא בהרגשה דתולין במעלמא וכמו דתולין במכה ועיקרו משום ח"ט א"כ בספירת נקיים דלשיטת כמ"פ ל"ח ח"ט ולדעת הנוב"י חשיב ח"ט ואף שהחולקים עכ"פ כיון דבעי ספורין לפנינו והכא שנולד ס' עכ"פ ל"ח ספורין לפנינו אבל לדעת הרמב"ם שפיר אינו סותר דדם כזה לא טימאה התורה. עכ"פ עיקר הטעם של הרמב"ם דמקיל בדיעבד משום דלא הרגישה א"כ אם בדקה בעד בשעת ווסת ונאבד העד אז גם לדעת הרמב"ם אסור די"ל כסבורה הרגשת עד כמ"ש בחוו"ד סי' קפ"ד עוברת בדיעבד מותר אף אם בדקה בעד וליכא ראי' מדלא הרגישה מ"מ בדיעבד מהני חזקת מסולקת דמים. עכ"פ לפ"ז י"ל שיטת הסד"ט דבשלמא במחבא דלדעת הרמב"ם אין שום קולא במחבא אף בדיעבד יותר מבשאר נשים ומשכחת אופן שיהי' טמא אף בדיעבד היינו בבדקה בעד ונאבד העד א"כ כיון שמשכחת אופן שיאסור אף בדיעבד לכך חוששין עכ"פ לכתחילה אבל במעוברת דלכ"ע לא משכחת שום איסור בדיעבד אף בנאבד העד אף דלכתחלה יש דעות דצריכה בדיקה מ"מ כיון דבדיעבד ליכא איסור סמכינן אשאר שיטת הפוסקים דבעיית הש"ס הוא אף לענין לכתחילה אף למ"ד ווסת ד"ת מכ"ש למ"ד ווסת דרבנן. נחזור להנ"ל דמשמע דעת הרמב"ם דגם במעוברת ומניקת אפ"ה חוששת לכתחילה לווסת והסברא דכמו דס"ל שלא בשעת ווסת אף שיש ח"ט מ"מ צריך לברר ה"ה במעוברת בזמן ווסת דאז איתרע ח"ט נגד חזקת מעוברת לחוד צריך לברר. הגם שיש לחלק דמעוברת חשיב יותר בחזקת מסולקת משלא בשעת ווסתה דהא מצינו בש"ס דאף ביש לה ווסת שלא בשעת ווסת מטמא למפרע עיי"ש בש"ס נדה ד"ד פלוגתא דר' דוסא ורבנן אהא דאיתא במתני' כל אשה שיש לה ווסת דיי' שעתה וקאמר בש"ס ה"מ ר"ד דתנן ר"א אומר ד' נשים דיין שעתן ור"ד אמר כל אשה שיש לה ווסת דיי' שעתן ומשני אפ"ת רבנן מודים רבנן בשעת ווסתה ופריך ואלא ברייתא דתני אם ראתה כתם מטמאין למפרע שאם ראתה שלא בשעת ווסתה מטמאה למפרע לימא רבנן ולא ר"ד ומשני דשלא בשעת ווסת מודה ר"ד ומתני' כר"ד וברייתא ככ"ע ופריך ולוקמא איפכא ומשני כיון דאיכא לאוקמי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן והדבר צ"ע לכאורה לפמ"ש הפמ"ג בפ"כ לאו"ח ח"א אות יוד דהא דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן הוא רק מס' אבל באמת ליכא עונש ע"ז דשמא באמת כוונת התורה לדרוש ההיקש לקולא א"כ הכא דכל עיקר טומאת מעל"ע הוא רק מדרבנן דמה"ת מוקמינן אח"ט כמ"ש התו"ס דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה וכיון שכן עיקר הס' אם החמירו טומאת מעל"ע באשה שיש לה ווסת א"כ הו"ל ס' בדרבנן וצריך למיזיל לקולא ולאוקמי הפלוגתא להקל. ג) וטרם
שנתרץ קו' זו נבאר מקודם באיזה סברא פליגי הס"ד והמסקנא. וי"ל דהנה באמת בריש נדה טעמא דשמאי משום ח"ט והלל ס"ל כיון דמגופא קאחזיא ל"א אוקמי אחזקה ופירש"י דעלולה לראות לכך אין לה ח"ט. ולפ"ז י"ל דכ"ז באשה שאין לה ווסת דאז ח"ט שלה לא אלים דהא לשיטת רוב הפוסקים אסורה לשמש בלא בדיקה וא"כ בכה"ג אזלינן בתר חזקה דהשתא וכמ"ש בט"ז סי' שצ"ז דבח"ח דעשוי להשתנות אזלינן בתר חזקה דהשתא וכבר קדמו בר"ן גיטין בהא דס' גט קדם למיתה דלא אזלינן בתר חזדמע"ק כיון דמת לפנינו ועיין שו"ת מהרי"מ סי' י"א וסי' מ"א ובשעה"מ פ"ד מאישות הלכה י"ד. א"כ שפיר מטמאה אבל באשה שיש לה ווסת דמותרת לשמש בלא בדיקה לשיטת כמ"פ חלק מהרמב"ם ז"ל ומפורש בש"ס שבועות די"ז דבשימשה שלא בשעת ווסתה אף בראתה בשעת תשמיש אפ"ה פטורה מן הקרבן אף בשימשה בלא בדיקה כמפורש ברמ"א סי' קפ"ה וכנודע מה שפלפלו בזה הפוסקים א"כ בכה"ג ח"ט אלים טובא א"כ אף שהרי דם לפניך מ"מ אמרי' השתא דאיתרע. אך מסקנת הש"ס דבאמת שלא בשעת ווסת ליכא חזקה אלימתא כמ"ש התה"א הובא בחוו"ד סי' קפ"ו דחזקה דווסת הוא רק לענין שתראה בזמן ווסתה אבל לא לענין זה שלא תראה עד זמן ווסתה. א"כ שפיר י"ל דגם באשה שיש לה ווסת אם ראתה שלא בזמן ווסת חוששין על למפרע אך עכ"פ אם ראתה בזמן ווסת אין חוששין על למפרע עפמ"ש בשו"ת ח"ס יו"ד סי' ב'. דאף שכ' בתוס' כתובות דכ"ו דבס' דתו"ת אף דמדרבנן אוקמינן אח"ה מ"מ היכי דאיתרע בפנינו אזלינן בתר חזקה דהשתא זה דוקא במידי דקודם שראינו השתנות היינו מחזיקין שלא ישתנה הדבר וכיון שע"כ עכשיו נעשה השתנות מכפי שסברנו עד עכשיו לכך מחזיקין הריעותא על למפרע אבל במידי שידענו מקודם שיתהווה השתנות אז אף שרואין השתנות מ"מ אמרי' דכ"ז שלא ראינו הריעותא באמת החזקה בתוקפו א"כ הכ"נ בשלמא בראתה שלא בזמן ווסתה אז כיון שהוחלטנו שלא תראה אז וא"כ ע"כ נעשה השתנות שוב חוששין על למפרע אבל אם ראתה בזמן ווסת דאז אם ניתלי שבא הדם עכשיו א"כ לא נעשה השתנות כלל דגם מקודם הוחלטנו דתראה בזמן ווסתה א"כ אדרבה אם ניתלי בזמן ווסת לא יהי' השתנות כלל מכפי שסברנו ע"ע ואם ניתלי שבא מקודם יהי' השתנות מכפי שסברנו ע"ע וא"כ שוב החזקה בתוקפו. ולכך מסיק הש"ס דרק בשעת ווסת מקיל ר"ד ומש"ה א"ש מה דקאמר בש"ס דבכתם אף בשעת ווסת מטמאה למפרע שאם תראה שלא בשעת ווסת מטמא למפרע וצריך להבין דעכ"פ בשעת ווסת די' שעתה וא"כ יצא דכתם חמיר מראי' ובזה הקשו בתוס' דמשמע דד' נשים קילי דשם אף בכתם די' שעתה וקשה דלר"ד משמע דרק באשה שיש לה ווסת די' שעתה ולא בד' נשים:
ובזה א"ש דבאמת אם הי' הדין דגם בשלא בשעת ווסת די' שעתה וע"כ הי' הסברא כנ"ל דבאשה שיש לה ווסת ח"ט שלה אלים טובא ולא בתר חזקה דהשתא א"כ גם בכתם הי' דיי' שעתה אבל כיון דשלא בשעת ווסת מטמא למפרע ע"כ דגם באשה שיש לה ווסת לא אלים חזקתה כ"כ ורק עיקר הטעם דבשעת ווסת דיי' שעתה לפי שעל אותו זמן ידענו מקודם שיהי' השתנות וכ"ז על דם שע"ז יש חזקה דווסת שתראה אז בהרגשה א"כ שפיר לא מחזיקין על למפרע דעל למפרע סברני שלא יהי' השתנות ובאמת נוכל לומר דלא נעשה השתנות אבל בכתם דבא שלא בהרגשה ע"ז ליכא חזקה דווסת דל"ש שתראה כתם בזמן ווסתה וא"כ ע"ז סברנו מקודם שלא תמצא כתם בזמן ווסתה וכיון דע"כ נעשה השתנות מכפי שהוחלטנו ע"ע שוב מחזיקין על למפרע וא"ש מה דנקט הש"ס דמש"ה כתמה טמא למפרע שאם תראה שלא בזמן ווסתה תטמא למפרע וקשה דמה ענין זה לזה דעכ"פ באותו זמן דווסת אין בה טומאה למפרע ובתוס' כ' דגזרינן אטו שלא בשעת ווסת אע"ג דבראי' לא גזרינן וקשה להבין הסברא:
ועפ"ז א"ש דאי הי' הדין דגם בשלא בשעת ווסת די' שעתה וע"כ הי' הטעם דח"ט שלה אלים טובא ולא משגיחין על חזקה דהשתא ושוב אף בכתם הי' טהור אבל השתא דשלא בשעת ווסת טמא למפרע ע"כ דגם בזה ריע חזקתה וע"כ הא דבשעת ווסת דיה שעתה דעל אותו זמן ידענו מקודם שיהי' השתנות אבל על כתם סברנו שלא יהי' השתנות ושוב מחזיקין על למפרע ומש"ה א"ש ב"ד נשים למ"ד דיה שעתן וע"כ הטעם דס"ל דד' נשים שהם בחזקת מסולקת מדם ח"ט שלהם אלים טובא וכמפורש בש"ס דבמעוברת אף בעת ווסתה ל"צ בדיקה ולכך אף דראתה לפנינו מ"מ בחזקה טובה אמרי' השתא דאיתרע ושוב אף בכתם דיה שעתה ומיושב קושית התוס' דבאמת ד' נשים לא עדיפי מאשה שיש לה ווסת ובאמת י"ל דיש לה ווסת עדיף רק כיון דשלא בזמן ווסתה מטמא למפרע א"כ כתם אף בשעת ווסתה דמי לשלא בשעת ווסתה אבל באמת י"ל דאף ר"ה דס"ל בזמן ווסת דיה שעתה אפ"ה בד' נשים מטמא למפרע. ועפ"י סברא זו דבשלמא באשה שיש לה ווסת גם מקודם ידענו שבאותו זמן יהי' השתנות וא"כ אי ניתלי שבא עכשיו לא נעשה השתנות כלל מכפי שהוחלטנו מש"ה לא מחזיקין על למפרע אבל בד' נשים אדרבה הוחלטנו מקודם שלא תראה כלל אף בזמן ווסת א"כ כיון דע"כ נעשה השתנות מכפי שהוחלטנו עד עכשיו ושוב יש לחוש על למפרע וכמ"ש בסד"ט סי' ק"ץ בהא שכ' המנ"י דאף דדעת התה"ד דבהרגשה ובדקה ולא מצאה כלום דטמאה מ"מ במעוברת טהורה אף בהרגישה דכמו במעוברת הדין דא"ח לווסתה ה"ה דא"ח להרגשה ודחה הסד"ט דכיון דמעוברת אינה עלולה להרגיש ואם הרגישה איתרע ח"ט ושוב חוששין שמא ראתה א"כ הכ"נ י"ל סברא זו אם ראתה עכ"פ עכשיו ע"כ נעשה השתנות מכפי שהוחלטנו ע"ע ושוב חוששין על למפרע. אך באמת ר"ד ור"א מחולקין בסברא זו דר"א ס"ל דרק בכל נשים דעכ"פ גם באשה שיש לה ווסת אין לה חזקה טובה ולכך אזלינן בתר חזקה דהשתא ובד' נשים דהוית לגמרי בחזקת מסולקת דם לכך אין מחזיקין על למפרע. ור"ד ס"ל להיפך דגם בחזקה טובה כיון דע"כ נעשה השתנות מכפי שהוחלטנו ע"ע חוששין על למפרע וכן בזמן ווסתה אם ניתלו שבא עכשיו לא יהי' נעשה השתנות מכפי שהוחלטנו ע"ע אבל בד' נשים כיון דע"כ נעשה השתנות שוב חוששין על למפרע. וביותר ביאור י"ל לפמ"ש מהר"י סג"ל הובא בט"ז סי' קפ"ז דלמ"ד ווסת דרבנן מותרת לשמש בין ווסת לווסת ותולין אף במכה שא"י אם מוציא דם ואף בכאב תולין והוקשו דאדרבה למ"ד ווסת ד"ת יותר יש לתלות שלא בשעת ווסת וכ' בסד"ט דבאמת חזקת ג"פ חשיב חזקה גמורה ורק מ"ד ווסת דרבנן ס"ל דח"ט של האשה חשיב בירור ול"מ חזקת הווסת לגרע כח הח"ט ומש"ה מה"ת א"ח לווסת ומ"ד ווסת ד"ת ס"ל דח"ט של האשה ריע טובא ולכך חזקת ג"פ מועיל שתהי' צריכה לחוש מה"ת יצא דלמ"ד ווסת דרבנן ח"ט אלים טובא:
ועפ"ז א"ש הכל דהנה לקמן בדט"ז מפורש דר"א ס"ל ווסת ד"ת א"כ ע"כ דס"ל דח"ט של אשה ריע טובא ומש"ה ס"ל דהא דמחמירין לטמא למפרע משום דהיכי דליכא חזקה דמעיקרא אזלינן בתר חזקה דהשתא ומש"ה בד' נשים דחזקת מסולקת דם אלים טובא א"כ אף שראתה אפ"ה אמרי' השתא דאיתרע אך ר"ד סובר אליבא דהילכתא ווסת דרבנן ע"כ דס"ל דח"ט אלים טובא ואפ"ה מחמירין לטמא למפרע ע"כ דהסברא כמ"ש דאדרבה כיון שמקודם סברנו דלא תהי' השתנות ובפרט בד' נשים הוחלטנו בוודאי שלא תראה וכיון דע"כ נעשה השתנות שוב מחזיקין על למפרע אבל בזמן ווסתה דעל אותו זמן ידענו שתהי' השתנות דהא מדרבנן צריכה לחוש על זמן ווסתה מש"ה תולין דבזמן ווסת בא כדי שלא תהי' השתנות מכפי שהוחלטנו ע"ע ומש"ה לענין כתם דע"כ נעשה השתנות שיב מטמאין למפרע ומיושב קושית התוס' לנכון בס"ד. נחזור למה שהקשיתי דהא כיון דעיקר טומאת מעל"ע הוא רק מדרבנן א"כ אם אנו מסופקין בדעת ר"ד אם מקיל גם בשלא בשעת ווסת הוי סד"ר ולקולא וכמו שכתב הפרי מגדים דהא דלחומרא מקשינן הוא רק מס':
והנלע"ד ונקדים מה דקאמר בש"ס שם ד"ו גבי רבי שבא לפניו שאלה באשה שעברו עליה ג' עונות והורה דדיה שעתה ואח"ז נזכר דרק ר"א ס"ל הכי ואמר כדאי ר"א לסמוך עליו בשעה"ד וכ' בתוס' דאאפ"ל בשני בצורות דבזה אף רבנן מודים רק המעשה שנגעה האשה באדם א' ועסק במעט טהרות קודם שנודע שהאשה טמאה ואח"ז מצאה האשה א"ע טמאה ובא האיש שנגע בה בתוך המעל"ע לשאול על מעט הטהרות ואם הי' זוכר אז דרבים פליגי על ר"א אז לא הי' מיקל בשביל הפסד מעט אך הוא שכח זאת רק הי' סובר דפליגי בזה חד כנגד חד ואחר שטיהר אותו עסק בהרבה טהרות ואחר שנזכר דרבים פליגי עלה נהי דלרבנן צריכין לטמא טהרות לפי שבשעה שנולד הספק עדן לא הי' הפ"מ אבל עכ"פ סמך א"ע בזה אר"א והקשה במהרש"א דאמאי לא נקט בפשיטות דבשעה שמצאה הדם עדן לא עשה הנוגע בה שום טהרות ורק נשאל לרבי אם יוכל לעסוק בטהרות והורה לו להיתר ואחר שעסק בטהרות נזכר דרבים פליגי עלה ואמר כדאי ר"א לסמוך עליו ותירץ דאם לא הי' עוסק כלל בטהרות אז לא הי' מקיל אף אם לא זכר דרבים פליגי עלה עיי"ש ולכאורה צ"ע מש"ס ע"ז ד"ו דהי' א' אוסר ואחד מתיר ריבק"א בשל סופרים הלך אחר המקיל וכן איפסק הילכתא א"כ הכא דכל טומאת מעל"ע הוא רק דרבנן א"כ הוי לי' פלוגתא דרבנן וצריך למיזל לקולא:
אך באמת י"ל לפי המבואר בש"ס ע"ז דל"ו ע"ב דאף דס' ברה"ר ס' טהור אפ"ה הגברא בעי טבילה. ודעת הרמב"ם בפי"ד מאה"ט דגם בס' מקוה שאובין נהי דס' לקולא מ"מ לכתחילה אין מתירין לו לטבול בס' מקוה שאובין ודעת המלמ"ל דאף בכבר טבל אפ"ה אין מתירין לו ליגע בטהרות לכתחילה. ובאמת דעת התוס' עירובין ל"ו דבדרבנן ל"א זולי טבילי וי"ל דזה תלוי א"נ דהטעם דסד"ר להקל משום דתולין להקל א"כ היכי שאפשר לטבול לא תלינן אבל א"נ דחז"ל עשו הס' להיתר גמור א"כ אף שאפשר בטבילה מ"מ כיון דהוי היתר גמור א"צ לטבול פ"א. ועפ"ז י"ל דמש"ה מחמיר הרמב"ם גם בס"ט דרבנן דצריך לטבול משום דס"ל דעיקר הטעם משום דתולין להקל מש"ה שפיר הגברא בעי טבילה כמו בס"ט ברה"ר דג"כ הטעם משום דתולין להקל והראי' דבסתרי אהדדי מחמירין כמ"ש ברשב"א ריש נדה. והתוס' ס"ל דהטעם לפי שחז"ל עשו הס' להיתר גמור א"כ שוב א"צ לטבול. ולפ"ז י"ל דבס' פלוגתא בדרבנן בזה בוודאי ל"ש לומר שעשו הס' להיתר גמור דהא לחד מ"ד הדין דאסור וע"כ עיקר הטעם לפי שתולין להקל ושפיר הגברא בעי טבילה ומש"ה אם לא הי' עושה טהרות מקודם בוודאי הי' מחמיר מס' שיצטרך טבילה וא"כ עיקר מה שהקיל בס' משום שכבר עשה מעט טהרות ואח"כ נזכר שאין זה ס' השקול ורק אז כבר הי' הפ"מ מש"ה סמך אר"א וא"ש סברת מהרש"א בס"ד. וביותר ביאור י"ל בפלוגתת התוס' והרמב"ם אי בדרבנן אמרי' זולי טבילי דהש"ש כ' דלשי' הרמב"ם שס"ל ס' ד"ת מה"ת לקולא א"כ בפשיטות א"ש הא דסד"ר לקולא דרק חז"ל החמירו בס' ד"ת ובדבריהם לא החמירו אך להסוברים דס' ד"ת לחומרא שוב הא דמקלינן בסד"ר אף דהוי ס' לא תסיר ע"כ שעשו הס' להיתר גמור א"כ התוס' לשיטתם שס"ל ס' ד"ת לחומרא כמ"ש במהרי"ט והפר"ח סי' ק"י ובפרט שם בעירובין דקאי לר"מ דס"ל בכריתות די"ז דל"צ חתיכה א' משני חתיכות א"כ לשי' בוודאי ס' ד"ת לחומרא לא כמ"ש הדורש לציון ס' ד' א"כ ע"כ הא דמקילין בסד"ר לפי שעשו הס' להיתר גמור א"כ שפיר א"צ טבילה אבל הרמב"ם לשי' דס' ד"ת לקולא א"כ לדידי' הטעם בסד"ר לפי דתולין להקל א"כ שוב שפיר גברא בעי טבילה דבאפשר לתקן בקל לא תלינן לקולא כמו שהחמירו בסד"ר בדשיל"מ וא"כ בס' פלוגתא זה בוודאי ל"ש לומר דהוי היתר גמור שוב הגברא בעי טבילה וממילא מיושב קושתי דבהא דמפורש במתני' אשה שיש לה יוסת דיה שעתה ע"כ הפי' דאם נגע בה אדם מקודם מציאת הדם מותר לזה הגברא לעשות טהרות אף בלי טבילה דהא אם לא גזרו בו טומאת מעל"ע א"כ הוי טהורה וודאי וא"כ אם אנו מסופקין בפי' המתני' אם הפי' רק בשעת ווסת או אף שלא בשעת ווסת יש הוכחה דהכוונה רק בשעת ווסת דאי הפי' דגם שלא בשעת ווסת דיה שעתה הי' למתני' לפרש כדי שלא ניטעי דהכונה רק בשעת ווסת ונשרוף עי"ז טהרות שלא כד"ת וא"ל דבאמת הפ"י אף שלא בשעת ווסת רק דאפ"ה סתם במתני' וסמך ע"ז דגם בס' ניזול לקולא ז"א דאי יהי' הדבר בס' נחמיר עכ"פ לענין הגברא דבעי טבילה דבאפשר לתקן לא תלינן להקל בס' פלוגתא וא"כ אי באמת הי' הכוונה דגם שלא בשעת ווסת ניזול לקולא הי' למתני' לפרש כדי שנדע דגם לענין הגברא דיה שעתה ומותר ניגע בטהרות בלי טבילה וע"כ מדתני סתמא ע"כ הכוונה דבאמת לחומרא ורק לפי ההו"א שלא ידענו מהברייתא רצו להעמיד המתני' גם לרבנן מש"ה אמרו דרבנן מודים עכ"פ בשעת ווסת ובאמת הפי' במתני' רק בשעת ווסת א"כ כיון דע"כ ברייתא אחת לא אתי כר"ע שוב נשאר ס' בדברי ר"ד אי מקיל אף שלא בשעת ווסת ושוב שפיר קאמר הש"ס לחומרא מקשינן דאי לקולא הי"ל לפרש דמס' לא נוכל להקל עכ"פ לענין הגברא וע"כ דהכוונה באמת להקל רק בשעת ווסת וא"ש הכל בס"ד:
וגם מפורש בש"ע ס' ק"ל בהא דב' נשים שלבשה חלוק א' דזקינה תולה בילדה וכ' בש"ך שם דאף אם הילדה היא שלא בשעת ווסת מ"מ הזקינה תולה בה וע' שו"ת הש"מ לענין זקינה שמצאה דם במר"ג דוודאי מהני בדיקת מהרי"ו אף בלי הרגשת כאב וע' בשמ"א שמקיל לגמרי בזקינה שמצאה במר"ג. ובפרט עכ"פ במניקה שלא בשעת ווסת דאז יש ב' חזקות להיתר א' ח"ט דשלא בשעת ווסת וחזקת סילוק דם דימי מניקתה וכבר כ' בשו"ת הריב"ש סי' שע"ט דב' חזקות עדיף מרוב וע' ושו"ת נובי"ק סי' מ"ג וע' בש"ש שכ' דב' חזקות מועיל אף בס"ט ברה"י א"כ פשיטא דבשני חזקות להיתר דא"צ לברר כלל וא"כ בוודאי דחשיבי אנוסים וברמב"ם פ"ד מהא"ב הט"ז בהא שכ' הדין דצנועות בודקת מסיים דאחר תשמיש בעי בדיקה אף ד' נשים ומשני דלענין לפני תשמיש לענין צנועות אז ד' נשים א"צ בדיקה ועיי"ש ברשב"א שהביא פלוגתא אי ד' נשים צריכין בדיקה בעסוקה בטהרות עיי"ש:
עכ"פ במעוברת שלא בשעת ווסת פשיטא שי"ל דאף הצנועות ל"צ בדיקה א"כ שפיר חשיבי אנוסים ומה שהרגישה באמצע התשמיש וי"ל דעכ"פ הי"ל לומר שהרגישה ועכ"פ לא הי' גומר ביאתו וע' שו"ת ח"ס יו"ד סי' קנ"ה שאם הרגישה כובד באברים ל"ח אנוסה אף באמצע התשמיש מ"מ עכ"פ הבעל חשיב אנוס וגם לענין האשה נסתפק שם די"ל דחשובה אנוסה די"ל יצר אלבשה ובאמת כבר מפורש סברא זו בתוס' שבועות די"ז ד"ה קסבר יכולני לבעול כ' שם דאף שהוא מזיד על הפרישה מ"מ י"ל דחשיב שב מידיעתו לפי שי"ל יצר אלבשה ומשמע דעכ"פ חשיב מזיד ובאמת בלא"ה י"ל דחשיב שב מידיעתו דעד עכשיו מוקמינן בח"כ וע' בקצה"ח סי' נ"ב ובשו"ת ח"ס יו"ד סי' י"ד עכ"פ שם דוקא שהרגישה כובד באברים דזה רגילות בזמן ווסת א"כ הי"ל לידע דשמא הגיע ווסת אבל זיבת דבר לח אף להסוברים דחשיב הרגשה מ"מ כ' הפוסקים דהרגשת זיבת דבר לח אינו מורה על דם כ"ז דליכא דם לפנינו ובפרט אם י"ל דהרגשת שמש הוא אז בוודאי ליכא חשש בהרגשת זיבת דבר לח כמ"ש בסד"ט סי' ק"צ א"כ פשיטא דחשיבי אנוסים ופטורין מכפרה. עוד יש לדבר אם צריכה אח"כ עכ"פ לבדוק לפני תשמיש:
והנה באמת בחוו"ד סי' קפ"ו מפורש דאף באשה שיש לה ווסת אם ראתה פ"א אף במופלג מהתשמיש אפ"ה צריכה אח"כ פ"א לשמש בבדיקה לפני תשמיש ואחר תשמיש ובשו"ת שו"מ מה"ת סי' ל"ב כתב להיפוך ונעלם ממנו דברי חוו"ד הנ"ל א"כ הי' עכ"פ צריכה אח"כ לשמש בבדיקה הגם לפי משמעות השאלה נראה שהגיעה זמן ווסת ע"כ אם הי' זמן ווסתה מקודם שנתעברה היינו שהי' לה ווסת בכ"ה לחדש ועתה ראתה בכ"ה לחדש דבזה י"ל דחזר ווסת הראשון למקומו וקיי"ל בסי' קפ"ט דאף אם נעקר ווסתה בג' פעמים מ"מ אם לא קבעה ווסת אחר אם ראתה פ"א בזמן ווסת הראשון חזר הווסת למקומו והוי לי' ווסת קבוע א"כ י"ל דתולין בווסתה כמפורש בש"ע דשמשה סמוך לווסתה תולין ראייתה בווסתה ומקורו מש"ס נדה דס"ו וא"כ שוב שלא בשעת ווסתה מותר לשמש בלי בדיקה הגם די"ל דבימי עיבור דקיי"ל דא"ח לווסתה לחומרא ה"ה דאין תולין בווסת לקולא אך באמת ל"מ לשי' הפוסקים דגם בלילה שקודם עונת הווסת ל"ח רדמ"ת דתולין בווסתה דנהי דלכתחילה ל"ח שהתשמיש הקדים ראיית הדם בלילה שקודם עונת הווסת מ"מ אם ראתה יותר מסתבר לומר שהתשמיש הקדים ראיית הווסת משנחוש דהתשמיש גרם בעצמי ראיית הדם. א"כ הכ"נ נהי דבימי הנקה א"ח לווסת מ"מ אם ראתה יותר מסתבר דהווסת בא בשעת הנקה ג"כ משנאמר דהדם בא בלי סיבה רק בסיבת התשמיש ואף לשיטת הש"ך דבלילה הקודמת חשובה רדמ"ת אבל בימי הנקה נהי דא"ח לווסת זה כ"ז שלא ראתה אבל אם ראתה חזינן דיצאה מכלל רוב נשים א"כ שוב תולין הראיי' בווסתה וראי' מדברי הסד"ט שכ' אהא דכ' המנ"י בתוה"ש דמעוברת אף הרגישה ובדקה ולא מצאה כלום טהורה דהרגשה לא גרע מראיית ווסת ומעוברת אינה חוששת לווסת ודחה הסד"ט דכיון דהרגשה יצאה מכלל רוב נשים ועיי' ח"ס סי' קמ"ג ע"כ הדבר פשוט דאם הראיי' של עכשיו הי' בזמן ווסת הקדום ע"כ שלא בזמן ווסת תהי' מותרת לשמש בלי בדיקה אבל אם הראי' הי' שלא בזמן ווסת א"כ עכ"פ פ"א תצטרך בדיקה הגם שי"ל דבימי הנקה עדיף מיש לה ווסת וי"ל דאף לכתחילה אינה צריכה לבדוק מ"מ יש להחמיר ולשמש פ"א בבדיקה ואם לא תמצא אזי יהי' דינה ככל נשים והנלע"ד כתבתי:
באעה"ח יום ב' וישלח תרס"א ראדאמישלא