מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל
סימן א
להרב החו"ב המפורסם מו"ה צבי הירש הערציג נ"י:
בדבר שאלתו באיש א' מק' ברלין שמכר חמץ וז"ל השט"מ:
אני משכיר להערלית פלונית את המקום במרתף בעד סך זה וקבלתי דראהן על זה גם אני מוכר לה את היין ומעט ווישניק על תשעה ימים בעד סכום פלוני וגם ע"ז קבלתי דראהן שבאם לא תפרע המעות עד זמן הנ"ל הרי הוא שלו והזמן הוא דען 4\10 למספרם שנה זו היינו עש"ק י"ג ניסן. ונסתפק כת"ה אם היין עכ"פ מותר בהנאה הואיל שדרך לערב בו יי"ש כעת עכת"ד. והנה כת"ה כ' דצדדי האיסור הם א' לפי שלא הי' רק קנין כסף. ב' כיון שמשמעות השטר שמכר רק לט' ימים. ג' מצד שהתנה שאם לא תפרע יהי' שלו:
והנה מקודם נדבר מה שלא נזכר בשטר שאמר להערלית שמקנה לה אג"ק וע"ז כ' כת"ה דבדיעבד סמכינן אקנין כסף ובזה הצדק עמו כמ"ש המ"א והח"י שם דבחמץ סגי בקנין כל דהו ובפרט שיש לצרף דעת הרמב"ם ז"ל דעכו"ם אף לר"י קונה בכסף ובריט"א פ"ב מבכורות פקפק דבמכר בכור בכסף י"ל דיועיל משום דהוי ס"ס שמא כשיטת הרמב"ם ושמא כשי' רש"י דפסק כר"ל ובמק"א ביארתי דלשי' המרדכי סוף יבמות דמש"ה לא סמכינן בבכור אהיתר חולבת לפי שבבכור דיש בו חשש איסור כרת משום קדשים בחוץ ובטומאת הגוף ובאיסור כרת ל"מ רוב ועי' תוס' מנחות דנ"ד לענין מ"פ שכ' כסברא זו. ועי' שו"ת שעא"פ סי' ס"ו א"כ נודע מ"ש בשט"מ דבאיסור כרת ל"מ ס"ס א"כ לפ"ז שפיר לענין מכירת בכור לא סמכינן אקנין כסף אף שיש ס"ס להיתר ה"ה בחמץ כיון דיש חשש ב"י לדעת הסוברים דחמץ שנמכר אינו בכלל הביטול ולפמ"ש הפוסקים דבאיסור תמידי חוששין אף למידי דל"ש והכונה דאיסור תמידי אף שהוא איסור לאו חמיר מאיסור כרת כסברת הר"ן הנודע וא"כ כיון דחוששין למידי דל"ש ה"ה דגם ס"ס ל"מ:
ובאמת יש להעיר בהא דמפורש בש"ס יבמות דפ"ב ודקי"ט וברש"י שם דבמידי דלית בי' חשש איסור רק הוא מטעם הרחקה יש לחלק בין לאו לכרת ורק במידי שהוא חשש איסור בעצם אין לחלק בין לאו לכרת וכדמפורש בתוס' קידושין ד"נ ועי' ברש"י חולין דקל"ד דבאיסור מיתה ל"מ חזקה ועי' שו"ת נוב"י קמא או"ח סי' כ"א שהאריך בזה. ובאמת בש"ס ערכין די"א ע"ב קאמר הש"ס דר"י רצה לסייע בהגפת דלתות וא"ל חזור בך שאתה מן המשוררים ורצה הש"ס לומר דפליגי בזה דמ"ס מיתה הוא וגזרו רבנן במסייע דלא ליעבד ביחידי ומ"ס אינו אלא באזהרה ול"ג בו רבנן ועי' רש"י שם ונשמע עכ"פ דבמידי דהרחקה יש לחלק בין לאו למיתה וצ"ע:
עכ"פ נלע"ד דלענין חמץ שעעה"פ דרבנן בודאי דמועיל הס"ס ואף שי"ל דהוי ס' בנתגלגל דל"מ אף שנעשה אח"כ סד"ר ז"א דהכא באמת אף בפסח גופא הי' ס"ס להקל נהי שי"ל דבאיסור תמידי ל"מ ס"ס מ"מ עכ"פ גם באיסור כרת עכ"פ מה"ת מהני ס"ס דהא עיקר הסברא של השט"מ משום דהחמירו כמו במשאל"ס וחששא דמשאל"ס הוא רק מדרבנן וא"כ כיון דגם בימי פסח הי' רק חומרא דרבגן א"כ לענין חמץ שעעה"פ דרבנן לא החמירו ובזה יש לדחות מ"ש ח"א להסביר שיטת הכ"מ שכ' דבס' כרת גם הרמב"ם מודה דס' מה"ת לחומרא עפמ"ש האחרונים בהסבר שיטת הרמב"ם דס"ל ס' מה"ת לקולא לפי שקודם מ"ת הי' הכל מותר ורק אנו מסופקין עכשיו אם נאסר ד"ז בסיני אמרי' אוקמי' אחזקה דקודם מ"ת שהי' הכל מותר עיי"ש. וא"כ לשיטת רש"י הנ"ל דבאיסור מיתה ל"מ חזקה א"כ שפיר מודה דס' מה"ת לחומרא באיסור כרת עכת"ד:
ועפ"י דברינו ז"א דהא דכ' רש"י דבמיתה ל"מ חזקה הוא רק מדרבנן אבל מה"ת מהני חזקה גם במיתה. א' ובאמת עפ"י דברי האחרונים הנ"ל נלע"ד ליישב מה שהקשו הראשונים על הרמב"ם שס"ל דס' מה"ת לקולח מהא דדייק הש"ס חולין די"א דאזלינן בת"ר שמא הטעם שם משום דס' מה"ת לקולא. ועפ"ז א"ש דהנה באמת בהא דקאמר בש"ס מנה"מ דאזלינן בת"ר הקשה בתוס' והא רובא וחזקה רובא עדיף ותירצו דלראב"י בעי דלא קי"ל חזקה מקרא. יצא דע"כ המקשן דפריך מנה"מ דאזלינן בת"ר ע"כ דלא ידע עדיין שמועיל חזקה א"כ א"ש הכל דעיקר טעם הרמב"ם שס"ל ס' מה"ת לקולא משום דאוקמי' אחזקה והוא רק אליבא דאמת דמועיל חזקה שפיר ס' מה"ת לקולא אבל הכא בס"ד שלא ידע עדיין דמועיל חזקה שוב ל"ש להקל מטעם ס' ומוכרח הש"ס לדייק דאזלינן בת"ר וז"ב בס"ד:
ובאמת עפ"ז העיר בני כמר חיים יחי' ליישב שיטת הרמב"ם דפסק לענין בהמה וחיה שכף יריכם אריך ולא עגול שהוא בעיא דלא איפשוט בש"ס דמספיקא אסור ואין לוקין ומשמע מדבריו דאסור מה"ת מס' וקשה להרמב"ם לשיטתו למה אסור מה"ת מס' אך לפי הנ"ל א"ש דעיקר הטעם דס' מה"ת לקולא משום דאוקמי' אחזקה וכבר נודע מ"ש הפוסקים דבס' דדינא ובעיא דלא איפשטא ל"מ חזקה דבשביל חזקה לא ישתנה הדין א"כ הכא דהוא בעיא דלא איפשטא בש"ס א"כ שוב ליש לאוקמי' אחזקה ושוב גם הרמב"ם מודה דלחומרא אזלינן וא"ש הכל בס"ד. וחוץ לזה י"ל דעיקר הטעם דס' מה"ת לקולא משום דאוקמי אחזקה דקודם מ"ת וא"כ בג"ה שכ' ברמב"ם בפיהמ"ש חולין דק"א דגם לרבנן דאמרו לו בסיני נאמר מודים דג"ה נאסר עוד לב"נ ורק דאנו מחשבים האיסור משעת מ"ת ושוב ליכא חזקה דהא גם קודם מ"ת הי' אסור ומיושב הכל בס"ד. ועי' באחרונים שכ' דגם לענין ס' א' בגוף וס' א' בתערובות דל"מ מ"מ היכי דספק הראשון מותר מה"ת מהני ס' השני חף שהוא בתערובות וה"ה הכא. א"כ פשיטא דבעעה"פ מהני מכירה בקנין כסף לחוד ובפרט באמת הכא שהי' גם שטר נהי דבמטלטלין ל"מ שטרא מ"מ עכ"פ בכסף ושלוסצעטיל כ' האחרונים דחשוב קנין סטימתא ולדעת כמ"פ קנין סטימתא מועיל מה"ת ואף להסוברים דק"ס ל"מ רק מדרבנן מ"מ ל"מ א"נ דחמץ שנמכר הוא בכלל הביטול א"כ לענין ביעור דרבנן בודאי סגי קנין דרבנן ואף א"נ דחמץ שנמכר אינו בכלל הביטול מ"מ לשיטת כמ"פ קנין דרבנן מהני לד"ת ובפרט לענין חמץ שעעה"פ דרבנן בודאי סמכינן אקנין דרבנן:
והנה כת"ה כ' דהא דעת הרמב"ם דבציבורין ל"צ לומר קני אגבן ואף דהרמ"א הכריע כדעת הראב"ד דל"מ היכי דלא א"ל קני אגבן מ"מ הכא דסמכינן אמיעוט הפוסקים דכסף קונה ה"ה דסומכין אשי' הרמב"ם. באמת בזה יש לפקפק דהא כבר כ' בפמ"ג בהגהות או"ה דהיכי דהרמ"א חולק אמחבר וסיים וכן עיקר אין לצרף דעת המחבר לס"ס וה"ה דל"מ לענין איד"ר שיהי' אפשר לומר סד"ר להקל ועי' בהג"ה יד שאול יו"ד סי' צ"ח ובשלמא לענין קנין כסף נהי דפסק בפירוש בש"ע דהלכה כר"י מ"מ עכ"פ ליכא הכרעה דלא כשי' הרמב"ם ז"ל דהא מפורש בש"ע יו"ד סי' ש"כ דבמכירת בכור יש למכור בכסף ומשיכה ועיי"ש בש"ך א"כ עכ"פ כיון דחשיב ס' שפיר מהני לענין חמץ שעעה"פ אבל לענין קנין אג"ק בלא אמרו לו דהרמ"א הכריע כשיטת הראב"ד וסיים וכן נ"ל עיקר א"כ אין לצרף לס"ס. אך אם החמץ משתמר לדעת הלוקח לשיטת הסמ"ע ז"ל גם הראב"ד מודה דמהני מדין חצר וכן כ' בכ"מ שם דלשיטת הרמב"ם ז"ל מהני אף באינו משומר לדעתו דכיון דמונח בתוכו מוכח דמקנה לו אג"ק וכן הבין הסמ"ע דהוי כגופו של קרקע ובלח"מ כ' ג"כ בשם הריב"ש דפלוגתת הרמב"ם והראב"ד הוא באינו משומר לדעת הלוקח רק לדעת המוכר והרמב"ם ס"ל דבדעא"מ מהני אם משתמר לדעת המוכר ובלח"מ מקשה דהא הרמב"ם ז"ל לא פסק כר"פ וכ' בלח"מ דאף דבחצירו מקודם לא קיי"ל כר"פ אבל עכ"פ במקנה לו ביחד מהני בדעא"מ אף כשמשתמר לדעת המוכר וע"ז פליג הראב"ד אבל באם באמת משתמר לדעת הלוקח גם הראב"ד ז"ל מודה דמהני. אך הש"ך הבין דהראב"ד פליג אף כשמשתמר לדעת הלוקח דבעי שיהי' חצירו מקודם והוא להיפך מסברת הריב"ש א"כ לפי הבנת הש"ך בדעת הראב"ד הכא ל"מ:
אך באמת הוכיחו כל האחרונים דאם עיקר הקנאת הקרקע הוא כדי לקנות המטלטלין אגבן לכ"ע מהני אף אם מקנה לו עתה חצירו עי' שו"ת נוב"י תנינא או"ח סי' ס"ג ובקצה"ח בכמ"ק. נמצא דבזה שכ' כת"ה די"ל דמועיל מטעם אגב א"נ דמיירי בחצר שאינו משתמר א"כ אף דלפי הבנת הכ"מ והסמ"ע לשיטת הרמב"ם ז"ל מועיל אף באינו משתמר כלל מ"מ כיון דבזה הכריע הרמ"א כדעת הראב"ד וסיים וכן עיקר א"כ אין לצרף דעת המחבר לא לס"ס ולא לענין שיהי' סד"ר. אך אם הוא משתמר לדעת הלוקח אז לפי הבנת הריב"ש והסמ"ע והלח"מ מהני אף לשיטת הראב"ד ונהי דלשיטת הש"ך ז"ל ל"מ מ"מ לענין חמץ שעעה"פ דרבנן יש לסמוך אדעת הסוברים דבמשתמר לדעת הלוקח מהני אף לשיטת הראב"ד וכן לשיטת הרמ"א בסי' ר' שמביא שיטת הפוסקים דבדעא"מ מהני אף במשתמר לדעת המוכר א"כ פשיטא דה"נ מהני דהכא מיירי במשתמר לדעת המוכר רק באינו משומר אף לדעת המוכר דאז צ"ל מטעם אגב ובזה פליג הראב"ד דאף בציבורין בעי קנין אגבן וה"ה לשיטת הריב"ש הוא רק לפי דהרמב"ם והראב"ד ס"ל דלא כר"פ בזה כ' הראב"ד דגם במקנה לו עתה הקרקע ל"מ אבל לשיטת הפוסקים כר"פ בודאי דה"נ מהני:
יצא דהכא לשיטת הש"ך שהבין דפלוגתת הרמב"ם והראב"ד הוא אף במשתמר לדעת הלוקח א"כ באמת כיון דסיים הרמ"א וכן עיקר כשיטת הראב"ד אין לצרף דעת המחבר לס' אבל לפי הבנת הריב"ש והכ"מ והסמ"ע במשתמר לדעת הלוקח מהני אף לשי' הראב"ד וכבר כ' בנה"מ סי' ר' ס"ק ג' דאם רק מוקף מחיצות חשיב משתמר א"כ י"ל דהכא חשיב משתמר ושפיר מהני מטעם חצר וא"כ עכ"פ לענין חמץ שעעה"פ דרבנן יש לסמוך אכל הני פוסקים דמועיל מטעם חצר עכ"פ מ"ש כת"ה דמועיל מטעם קנין אגב ועוד נקנה מטעם חצר המשתמר. באמת בזה ליכא שני צדדי היתר דל"מ לפי הבנת הש"ך הראב"ד פליג אף בחצר המשתמר וכיון דהרמ"א סיים וכן עיקר אין לצרף לס'. אך אף להבנת הסמ"ע עכ"פ באינו משתמר העיקר כשיטת הראב"ד עכ"פ מצד קנין אגב בלא א"ל קני אגבן העיקר כשיטת הראב"ד ול"ח בכלל ס' אך במשתמר לדעת הלוקח אז י"ל דבזה גם הראב"ד מודה ובמ"ש הריב"ש וכ"מ ולח"מ וסמ"ע:
ומה שהביא דברי המ"א בסי' תרל"ז והוכיח דמועיל מטעם חצר דהא מועיל חזקה בבית אף בנכסי גר דהפקר נינהו וע"כ דמטעם חצר הוא. לפלא שלא ראה מ"ש בקצה"ח סי' רע"ה לדייק מזה דאגב מהני אף בנכסי הפקר ודחה שי"ל דהוא מדין חצר ובאמת כ' שם דבציבורין דא"צ לומר קני אגבן מהני אף בהפקר א"כ מ"ש כת"ה ראי' מדברי המ"א דבציבורין ל"צ לומר קני אגבן ועוד ראי' דבנכסי הפקר עכצ"ל מטעם חצר. ובאמת לדברי הקצה"ח א"נ דל"צ לומר קני אגבן שוב אף בהפקר מהני ושוב א"צ לומר מטעם חצר:
ובאמת בנוב"י תנינא או"ח סי' ס"ג כ' דהפקר אינו נקנה באגב ועי' בנה"מ סי' ר"ב וע"כ צ"ל מטעם חצר עכ"פ הי' מקום לצרף דבחצר המשתמר יועיל מטעם חצר אף לדעת הראבד. אך באמת גם ע"ז יש לפקפק א' דלשיטת הש"ך ל"מ היכי דלא הי' חצירו מקודם וחוץ לזה שיטת כמ"פ דבעכו"ם ל"מ חצר דמשום שליחות הוא ואשל"ע הגם דדעת הנוב"י דהיכי שעומד בצדו מהני מדין יד ומועיל אף בעכו"ם ולדעת הנמ"י חצר המשתמר אף באינו עומד בצדו מועיל מטעם יד ועי' בש"ך סי' רמ"ג אך לעומת זה יש שיטת הרי"ף דחצר דגברא הוא רק מדין שליחות ועי' במחה"ש סי' תמ"ח דבערלית אף באשה י"ל דל"מ חצר וא"כ הוי כמה ס' להחמיר. אך באמת לשיטת הקצה"ח בסי' קצ"ד אף חצר מהני בעכו"ם עכ"פ הי' מקום לצרף לקנין כסף ובפרט בחמץ שעעה"פ:
אך באמת יש בזה כמה ריעותות א' לפי שלא כ' מכירה רק על משך ט' ימים א"כ בשנה זו שהי' שבת ע"פ א"כ מיום עש"ק שנכתב בהשט"מ ועש"ק בכלל וכלו הט' ימים ביום א' אחרון ש"פ וא"כ קיי"ל בקנה חמץ ביו"ט אחרון דאסור ובפרט בחמץ שלו מקודם בודאי אם כלתה קנייתו ביו"ט אחרון אסור דבקנה חמץ העירו כמ"פ דהא אין זכי' בא"ה רק שכ' דעכ"פ לא גרע מקע"א ובזה יש שיטת הח"י דהיכי דלא עבר בב"י רק מטעם קע"א ליכא איסור אחה"פ אבל בחמץ שלו מקודם דאסור לאחה"פ וממילא גם בכלתה קנייתו ביו"ט אחרון אסור חוץ לזה כיון דלא מכר לחלוטין רק על זמן אף דבאמת מכירה לזמן מהני כמ"ש במחבר סי' רי"ב וסי' ר"ז סעיף ה' וכן המוכר או הלוקח שיחזיר לו המקח בזמן פלוני מהני עיי"ש בסמ"ע ועי' שו"ת מח"א הל' רבית סי' י"ג ועי' בנדרים ד"ל בהא דשדה נתונה לך עד שאעלה לירושלים ועיי"ש בר"ן פלוגתת הרשב"א והר"מ מקורטבוריא:
אך באמת כבר כתבתי בספרי סי' ס"ו בענין כזה ושדיתי בה נרגא א' דלשיטת הר"ן נדרים ז"ל דקנין לזמן ל"ח רק כמו ק"פ וא"כ בחמץ היכי שנשאר לו לישראל קצת זכות עובר וזה עדיף מזכות גל"מ דעובר בחמץ ועי' בריט"א פ"ח מבכורות שכ' דאם הקדיש לזמן ק"ד דפקע בכדי ובתוך זמן ההקדש פדה בו בן דבאמת גם בשעת חלות ההקדש עכ"פ חשיב גל"מ כיון שאחר זמן יחזור לרשותו כמפורש בש"ס דבחמץ של הקדש מעל למ"ד דהגול"מ כממון דמי רק כיון דקיי"ל לאו כמ"ד לכן ל"מ הפדיון וכתב שם דאם נתן לחבירו דבר לזמן באופן שאחר הזמן תחזור המתנה לנותן דיוכל לפדות בו חף בתוך זמן המתנה דאף דדהגול"מ לאו כמ"ד מ"מ הכא כל קנין לזמן אינו רק שאלה בעלמא כמ"ש ברא"ש פ' לולב הגזול. יצא מדבריו דבהקדיש לזמן חשיב בתוה"ז גול"מ אבל עכ"פ הוי בשעת מעשה של הקדש דהא מועלין בהקדש לזמן אבל בנותן מתנה אין להמקבל רק זכות שאלה. ובאמת בזה יש לפלפל עפ"י דברי הקצה"ח בסי' רמ"א שהביא שיטת הר"א שקה"ג לשעה חשיב קה"ג. ובאמת יש להעיר בסוכה דמ"א דמבואר דמעמ"ל מהני באתרוג וכ' התוס' דבאתרוג השותפים א"י וצריכים להקנות זל"ז אך כיון שנהגו בכך הוי כאלו התנה שאקנה לו עיי"ש:
והנה ידוע שיטת הרא"ש דמעמ"ל הוי קה"ג בלי שיור ורק המקבל צריך לחזור ולהקנות לו מש"ה אם מחל לו התנאי א"צ קנין חדש אבל קה"ג לשעה ל"מ דחשיב רק כמו שאול כמ"ש בר"ן הנ"ל ועי' בח"ס שהאריך בזה אך שיטת הר"א אינו כן וקשה לי לפימ"ש בר"ן נדרים דמ"ו אהא דתנן במתני' השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר וראב"י אומר זם נכנס לתוך שלו וכ' הר"ן דטעם דרבנן כיון שאין לכ"א רק קה"ג במקצתו ושיעבוד על חצי חבירו וקונם מפקיע מידי שיעבוד וראב"י ס"ל דבשעה שמשתמש בו יש לו בו קה"ג בכולו דמתחלה אדעתא דהכי קנינהו דבשעה שישתמש בו כ"א יהי' לו קה"ג בכולו עיי"ש מ"ש דבכה"ג אמרי' י"ב א"כ תיקשי אמאי צריכים השותפים להקנות כ"א לחבירו האתרוג הניחא לשיטת הרא"ש דקה"ג לשעה ל"מ א"כ נהי דבשעה שיוצא בו יש לו באותו שעה קה"ג בכולו מ"מ כיון דאחר שיצא בו ממילא יחזור לרשותו של חבירו ל"ח רק קה"ג לשעה ול"מ אבל לשיטת הר"א דגם באומר לו שנותן מעמ"ל ג"כ ל"ח רק קה"ג לשעה א"כ בשותפין בלא"ה בשעה שמשתמש בו יש לו באותו זמן קה"ג בכולו ונהי דממילא יחזיר לרשות חבירו מ"מ באתרוג מהני קה"ג לשעה:
והנלע"ד דבאמת הא דנימא דבשעה שמשתמש בו יש לו קה"ג זה תלוי בברירה אך הר"ן ז"ל מחדש דבכה"ג שעיקרו מבורר רק הזמן אינו מבורר בכה"ג י"ב אך עכ"פ ז"פ דלא עדיף מלמ"ד דס"ל תמיד י"ב וכבר נודע מ"ש בשו"ת משאת משה דאף דאמרי' י"ב אפ"ה ל"ח בירור רק שגזה"כ שנסמוך ע"ז אבל באמת חשיב ס' כמ"ש בשטמ"ק ב"מ ד"ו דרוב ל"ח רק ס' וא"כ י"ל דשם לענין קונם כיון דעכ"פ גזה"כ דנימא י"ב א"כ חשיב עכ"פ כאלו בשעה זו אין לחבירו בו קנין ולא יוכל לאסור דבר שלע"ע אינו שלו אבל הכא דבעי לכם א"כ נהי די"ל י"ב דבאותו זמן הוא שלו מ"מ עכ"פ ל"ח ודאי שלו ול"ח לכם וכמ"ש המח"א דקנין דרבנן מהני להפקיע מרשות אבל לא למשוי קנין וה"ה הכא סברא דברירה מהני לומר דבאותו שעה ל"ח הדבר של חבירו ול"מ לאוסרו בקונם אבל ל"ח שלו ממש דהא יש ס' שמא א"ב נהי דגזה"כ דנסמוך שחשיב כשלו אבל עכ"פ ל"ח לכם ודאי ול"מ באתרוג מש"ה צריכין להקנות זל"ז או דמסתמא הוי כהקנו אדעתא דהכי וז"ב ופשוט בס"ד:
אך באמת לענין חמץ אף א"נ דחשיב קה"ג אף כשמוכרו לזמן מ"מ לדברי הריט"א חשיב עכ"פ גול"מ א"כ בחמץ עובר ע"י קע"א וה"ה ע"י שאר גול"מ וא"כ פשיטא דהכא עובר בב"י דעכ"פ חשיב בגדר גול"מ אף לשיטת הריט"א ובפרט לשיטת הרא"ש דבהדיוט קנין לזמן ל"ח רק ק"פ ול"מ בחמץ ואף שמטעם זה הי' מקום לומר דעכ"פ כיון דחלה המכירה רק שי"ל דעובר מצד קע"א א"כ י"ל דאחה"פ מותר וכשיטת הח"י דיש מ"ד בירושלמי דבחמץ שקע"א נהי דעובר בב"י מ"מ מותר אחה"פ. אך באמת אנן קיי"ל דגם בקע"א אסור אחה"פ ובפרט לשיטת הרא"ש קנין לזמן ל"ח רק ק"פ ועדיף מזכות גול"מ ובודאי אסור אחה"פ. וחוץ לזה יש לחלק דהיכי דלא הי' מעולם שלו י"ל דנהי דעובר ע"י קע"א מ"מ ל"ח לגמרי שלו ושרי לאחה"פ אבל במידי שהי' מקודם לגמרי שלו וגם אחר שיוצא מרשותו נשאר לו זכות גול"מ שפיר גם אחה"פ אסור כמ"ש בתוס' ב"ב ד"נ ופסחים ד"ו וב"מ דע"א. עכ"פ מצד זה בודאי אסור אחה"פ וגם מצד דהתנה שאם לא תפרע המעות יהי' המקח בטל ואף שכ' כת"ה דלא הי' משפטי התנאים מ"מ כבר כ' בעט"צ ובנה"מ סי' ר"ז דל"צ ת"כ במטלטלין ובפרט לענין פרעון דמי המכר כ' בנה"מ סי' ק"ץ וסי' קצ"ט דאם מכר לו במזומן ולא פרע לו בזמנו דממילא המקח בטל ועי' תורת גיטין סי' ק"כ ועי' פרמ"ג או"ח בא"א אות ז' דאם לא הי' משפעי תנאים אין מגרע המכירה י"ל שם מכח איסור חמץ ודאי לא הקפיד על התנאי ע"כ הדבר פשוט דאם הי' להמוכר חמץ פשיטא דלא הי' מועיל מחמת הטעמים דלעיל:
אך כיון דלא מכר לו רק יין ואינו ודאי חמץ רק ס' שמא יש בו תערובות חמץ היינו תערובות יי"ש והנה ל"מ אם אין בו שיעור ס' אף דאין בו כבכא"פ אפ"ה נודע שיטת הרמ"ך הובא במ"א סי' תמ"ב דעובר בב"י ואסור אחה"פ ואף אם יש בו ס' ובתערובות משהו לדעת הטור מותר לשהותו ואף לשיטת התוס' מ"מ מותר אחה"פ מ"מ הכא יש חשש די"ל דיי"ש ביין משנה טעמו ונרגש הטעם ועכ"פ מדרבנן לא בטיל בעביד לטעמא וגם יש לחוש דהיי"ש ביין חשיב מעמיד. ומפורש בסי' תמ"ב דמעמיד חשיב כבעין וחייבים לבערו ועי' שו"ת מהרי"א הלוי סי' מ"ז דחושש ג"כ דבתערובות יי"ש שיש ביין חשיב דבר המעיייד ויש דעות דמה"ת לא בטל ועכ"פ נהי דלשיטת רוב הפוסקים כל למעלה מס' הוי רק דרבנן עכ"פ י"ל דאסור לאחה"פ ובאמת בתערובות קודם הפסח פחות מס' משמע במ"א דאסור לאחה"פ ול"מ בי' אף השלכת הנאה לים המלח עיי"ש במ"א ס"ק מ"ה אך לפי"מ שמבואר במחה"ש שם לענין אם אין בו כזית חמץ ולענין הנאה מהני אף אם נתערב קודם הפסח ולשיטת הח"י בסי' תמ"ב לענין מעמיד ג"כ מהני השלכת הנאה לים המלח עכ"פ בהפ"מ ולשיטת הב"ח גם בתערובות קודם הפסח פחות מס' מותר בהנאה אחה"פ ע"י השלכת הנאה לים המלח ה"ה במעמיד ג"כ מהני השלכת הנאה לים המלח ועי' בפמ"ג או"ח סי' תמ"ב בא"א אות ט' שמצדד להיפך דאם מעמיד בחמץ שעעה"פ אסור דכיון דבימי הפסח הי' החמץ בעין ועבר על ב"י ד"ת א"כ אם העמיד בו אח"כ אסור אבל אם העמיד בו קודם הפסח כיון דמה"ת גם מעמיד בטל ולא עבר בב"י ד"ת שוב י"ל דאחה"פ מותר וא"כ הכא א"נ דיי"ש חשיב מעמיד אפ"ה כיון שנעשה התערובות קוה"פ מותר לאחה"פ ובפרט לשיטת המרדכי דמהני בחבית של שכר הדחה בעלמא דבהתירא בלע א"צ לשער נגד כל החבית וכ' המחה"ש בכונתו דיש חלק גדול בשכר ממים ונגד מעט כח מהדגן בטח יש ס' א"כ גם ביי"ש אף אם נעשה מדגן לחוד מ"מ יש בו כח המים ג"כ ובפרט אם יש בו חלק מתפוחי אדמה ג"כ א"כ חשיב זוז"ג דל"ח מעמיד כמ"ש בט"ז שם ואף שי"ל דיי"ש ביין חשיב עביד לטעמא מ"מ כיון שיש בהיי"ש גם שאר מינים חשיב זוז"ג ואף דבפסח גם זוז"ג אסור מ"מ בלח בלח ל"א חוזר וניעור והגם שי"ל דבדבר המעמיד נימא חוזר וניעור. אך באמת בט"ז שם כ' דבאמת קוה"פ חשיב מעמיד דהיתר ובהיתר ל"א חומרא דמעמיד וכ' הט"ז דעכ"פ אמרי' חוזר וניעור ואפ"ה מפורש שם דאם יש מעמיד של היתר ג"כ מותר וע"כ דתרי חומרות לא מחמירין שיהי' נחשב כאלו נעשה התערובות ונצטרך לבוא לחומרא דמשהו לענין שלא יועיל זוז"ג בזה לא מחמירין כולי האי:
עכ"פ י"ל דל"ח רק כמו זוז"ג ובזה ל"א חוזר וניעור וגם י"ל כסברת הפמ"ג דגם בהעמיד בו קוה"פ מ"מ כיון דלא עבר בב"י ד"ת מותר לאחה"פ ועי' שו"ת מהרש"ם סי' קנ"ה שהביא מ"ש בשו"ת מש"נ דאם אין בו כבאכ"פ או עכ"פ ס' מותר ועיי"ש שהאריך דכיון דיש בהיי"ש תערובות הרבה מינים ל"ח כלל מעמיד מגוף החמץ וא"כ מותר אף בלא פדיון ומכ"ש ע"י השלכת הנאה לים המלח א"כ אף אם הי' בירור שיש תערובות יי"ש בהיין ג"כ הי' כמה צדדים להתיר א' די"ל דל"ח מעמיד כיון דהיי"ש יש בו תערובות שאר מינים א"כ אין המעמיד מכח החמץ גרידא וחשיב זוז"ג וגם במעמיד שעה"פ מצדד הפמ"ג להתיר ואף אי ליכא ס' מ"מ לשיטת הב"ח מהני עכ"פ השלכת הנאה לים המלח גם בתערובות פחות מס' ולשיטת הח"י גם במעמיד מהני השלכת הנאה לים המלח:
והנה כת"ה כ' דזה ל"ח מעמיד כיון דלע"ע היין טוב רק היי"ש גורם שלא יחמיץ אח"כ אבל לע"ע היין בעצמו טוב. הנה כסברא זו מפורש בשו"ת נוב"י תנינא חיו"ד סי' קל"ז לענין סתימה בנסרים דכיון דלע"ע אין המים יוצאים רק הנסרים גורמים שלא יצאו המים אח"כ ל"ח בכלל הויתו בטומאה ואף לשיטת הסוברים דסתימת הזחילה אסור בדבר המקב"ט שם כבר נפסלו המים אבל הכא הוא גורם שלא יופסל אח"כ א"כ ה"נ יש מקום לחלק דאם שופך היי"ש בעוד היין משובח ל"ח בכלל מעמיד. ובאמת יש לתמוה על הנוב"י מהא דפירסו סדין על הסכך דפוסל ר"ת אף שהוא רק מניעה מצאתי בשו"ת ח"ס יו"ד סי' ר"ד שמתרץ שמה בטו"ט וכ' בפירוש דזה לא מיקרי מעמיד עיי"ש היטב. ומצד עביד לטעמא בודאי לא נרגש טעם החמץ כיון שיש בהתערובות גם בהיי"ש גופא רק חלק קטן של חמץ כמ"ש בשו"ת מהרש"ם בשם הגה"ק מבוטשאטש ז"ל דיש בהיי"ש רק חלק שלשים של חמץ א"כ עכ"פ מכל הני צדדים ובפרט שיש לצרף מ"ש בשו"ת רח"כ סי' י"ב דעכ"פ במכר נהי דלא הי' המכירה כד"ת מ"מ נראה שלא רצה לזכות בו מותר עפ"י דברי הר"ן ובפרט להסוברים דחמץ שנמכר הוא בכלל הביטול א"כ עיקר הטעם דאף בביטלו אסור לאחה"פ משום דחוששין להערמה וא"כ במכר עכ"פ א"כ למה הי"ל להערים הא הי' יוכל למכור כהוגן וא"כ שוב מותר לאחה"פ דלא עבר אב"י משום דביטלו ובפרט דליכא בירור שיש ביין זה תערובות חמץ כלל וא"כ ס' חמץ שעעה"פ מותר כמפורש בסי' תמ"ט ואף דזה הוי ס' בנתגלגל דעכ"פ בימי הפסח הי' ס' ד"ת אך באמת בלא נודע הס' עד שנעשה דרבנן מותר והכא בימי הפסח סברנו דנמכר כדין ולא הי' לדון על היין הגם דהי' נ"מ אם מותר לשתות היין אך עכ"פ גם בימי הפסח לא הי' חשש רק מכח מעמיד ואינו רק דרבנן והוי סד"ר דשמא אין בו תערובות יי"ש כלל מכ"ש אחה"פ דהוי תרי דרבנן א' דמעמיד מה"ת בטל וחמץ גמור שעעה"פ ג"כ אינו רק דרבנן ותרי דרבנן אף נגד ח"א מותר כמ"ש בש"ך וביו"ד סי' ק"י. ע"כ פשוט דאם הי' במכירה זו חמץ גמור בוודאי דשט"מ זו אין בו ממש יהי' אסור גם אחה"פ אך ביין זה שאין בו רק חשש תערובות ע"כ הדבר פשוט דמותר בהנאה עכ"פ וז"ב בס"ד לדינא.
בעה"ח א' במדבר תרס"ג. והנני ידידו שמואל ענגעל אבד"ק ראדאמישלא והגליל