אור ברסלב

מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל

פתיחה

הקדמה

פתיחה בדבר הלכה פסחים דס"ג:

א) שם אמר ר"ל לעולם אינו חייב אלא עד שיהי' לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה ופירש"י ז"ל דאם יש לאחד מבני החבורה כולן עוברים ומוכח דגם כל בני החבורה שנתמנו על פסח זה עוברין אם יש חמץ לאחד מבני החבורה ובפרט הבעל חמץ בוודאי עובר אף אם אחר שוחט את הפסח מ"מ כיון דגם הוא שיתף להפסח עובר אך בתוס' כ' אומר ר"י דאינו חייב אלא השוחט דלא תשחט כתיב ועוד היאך יתחייב לר"י הא לאו שאב"מ הוא:

והנה לכאורה מוכח דב' תירוצי התוס' חולקין דתירוץ הראשון ס"ל דהבעלים א"ע כלל רק דהשוחט חייב אף באין לו חמץ רק שישנו לאחד מבני החבורה ובתירוץ השני ס"ל דבאמת י"ל דהבעלים נמי עוברים ורק דלא לקי משום דהוי לאשאב"מ. והנה במהרש"א בד"ה הואיל דישנו בהלנה כ' בפשיטות דרש"י ותוס' פליגי בזה דלשי' התוס' הבעלים א"ע כלל ולכאורה מתירוץ השני מוכח דס"ל דגם הבעלים עוברים רק דלא לקי משום דהוי לאשאב"מ אך לכאורה יש להעיר עוד מה דנקט התוס' ועוד היאך תחייב לר"י דמשמע דמכח הוכחה זו דהוי לאשאב"מ יש ראי' למ"ש מקודם דאינו חייב אלא השוחט הא מזה לא נשמע כלל דהבעלים א"ע והכי הוי להו למינקט ועוד אף א"נ דהבעלים עוברים אפ"ה לא לקו משום דהוי לאשאב"מ ומאי כ' היאך יתחייב לר"י הא באמת פשיטא דלר"י אין לוקין בלאו שאב"מ וגם לשי' רש"י ז"ל אין הבעלים חייבים מלקות והנה במנ"ח הבין ג"כ בתירוץ השני שבתוס' דכל בני החבורה עוברין ותמה דמנין לחדש איסור על בעל החמץ ובאמת יש להקשות בהא דכ' התוס' בפשיטות דבטל החמץ אין לוקה משום דהוי לאשאב"מ והא לשי' הרמב"ם פי"ג משכירות הלכה ב' דחסמה בקול לוקה וכ' הה"מ משום דהיכי דאפשר לעבור לאו זה במעשה לוקין אף בענין דלית בי' מעשה עיי"ש א"כ הכא משכחת שיקנה חמץ בשעת שחיטת הפסח ואז יהי' לאו שיב"מ א"כ לשי' הס"מ צריך להיות תמיד לוקה ואף שי"ל דבאמת הקשו על הה"מ מהא דכ' הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על ביי אלא בקונה חמץ בפסח אבל בשהה חמץ בביתו לא לקי משום דהוי לאשאב"מ והא כיון דמשכחת במעשה תמיד ילקי וכ' השעה"מ והנוב"י לתרץ דדוקא בחסמה דבאותו בהמה משכחת שיעבור במעשה אז שפיר לוקה אף בחסמה בקול אבל שם בהחמץ שיש לו מכבר לא משכחת במעשה ועוד כתבו דדוקא בחסמה דהוי קצת מעשה דגם קול הוי מעשה כל דהו וגם אפשר במעשה גמור שפיר לוקה אבל היכי דהשתא ליכא אף מעשה כל דהו אז אף באפשר במעשה אפ"ה לא לקי א"כ לפ"ז א"ש הכא דשפיר ביש לו חמץ מכבר בעת שחיטת הפסח אינו לוקה דהוי לאשאב"מ:

אך לכאורה עדן יש לדון בזה דהנה באמת שחיטת הפסח מוטל על הבעלים וא"כ אם שחטו אחר ע"כ דבא בתורת שליחות וכמפורש בש"ס קידושין דמ"א וא"כ לשי' הטור אה"ע סי' קכ"א דאם נשתטו הבעלים בשעת כתיבת הגט פסול מה"ת והסברא דכל שליחות צריך לייחס הפעולה להמשלח ואם המשלח אינו בר עשייה בשעה שעושה השליח ל"מ א"כ גם לגבי בעל החמץ נחשב עכ"פ כקצת מעשה דמעשה השליח חשיב כאלו המשלח הוא עושה ושוב נהי דאפ"ה חשיב לאשאב"מ מ"מ שוב היכי דאפשר במעשה לוקה לשי' הה"מ והנה בספר החינוך מוכח דגם בעל החמץ עובר ולוקה ובמנ"ח העיר דלגבי הבעלים הוי לאשאב"מ ואף בקנה חמץ בעת שחיטת הפסח מ"מ לשי' החינוך שכ' דמש"ה אין לוקין כיון שמשכחת בלי מעשה אז אף כשעובר במעשה לא לקי א"כ הכ"נ אמאי לוקה ונשמע לכאורה דיש בזה ג' שיטות שיטת רש"י ז"ל דגם הבעלים עוברין רק י"ל דלא לקי משום דהוי לאשאב"מ ושי' התוס' בתירוץ הראשון דא"ע רק השוחט ודעת החינוך דבעל החמץ לוקה ג"כ:

והנה ליישב דברי החינוך י"ל דמיירין דבאמת קנה חמץ בעת שחיטת הפסח ול"ק דהא לשיטתו היכי דאפשר בלי מעשה תמיד אינו לוקה ז"א דהא לכאורה תיקשי לשי' מהא דקנה חמץ בפסח לוקה ועכצ"ל כמ"ש הנוב"י והשעה"מ דהיכי דבחמץ זה א"א לעבור במעשה לא לקי א"כ הכ"נ ניחא וגם בזה שייך סברא השניה של הנוב"י די"ל דגם החינוך לא ס"ל רק בלאשאב"מ כלל אז כיון דמשכחת בלי מעשה כלל אז אין לוקין בלאו זה אף בעושה מעשה דל"ד ללאו דחסימה אבל היכי דלא משכחת רק עכ"פ במעשה כל דהו ומשכחת במעשה ממש אז תמיד לוקין ובאמת בחסמה בקול י"ל דגם להחינוך לקי א"כ הכ"נ ס"ל להחינוך כיון דתמיד הפעולה מתייחס להמשלח, א"כ נחשב כקצת פעולה וכיון דמשכחת שיקנה חמץ בעת שחיטת הפסח ויהי' חשיב מעשה גמור שוב לקי תמיד אף אם יש לו חמץ מכבר ושוב הדרא קושיא על תוס' מדוע פשיטא להו דע"כ בעל החמץ אינו לוקה:

והנלע"ד דכבר כתבתי דהיכי שאינו עושה עכשיו אף קצת מעשה אז אף באפשר במעשה אינו לוקה והנה באמת יש לחקור עוד בעיקר שי' רש"י דגם בני חבורה עוברין הא לכאורה יפה כ' בתוס' דלא תשחט כתיב הגם שי"ל דכיון דפעולה מתייחס להמשלח הוי כאלו הוא המשלח וכמ"ש בתוס' קידושין ד"ז דאם שליח אחד מקדש ב' נשים לשני אנשים חשיבי ב' נותנים וע' בתוי"ש יומא ד"נ שכ' דאם נטמא הכה"ג אחר שחיטת הפר כיון דה שני שלוחו של ראשון אכתי פרו קרינן וה"ט דפעולה מתייחס למשלח הגם דבאמת בטמא כיון דלמ"ע ל"מ שליחות כמפורש בש"ס ב"ק דק"י אך עכ"פ קשה באיזו סברא פליגי רש"י ותוס' הא אדרבה לשיטת התוס' דפעולה מתייחס למשלח א"כ הוי כמו שחט בעצמו:

והנלע"ד דהנה ידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מחגיגה דאם בא למקדש ברגל בלי קרבן עובר בל"ת ורק דאין לוקין דהוי לאשאב"מ אף דזה הוי מעשה מה דנכנס למקדש מ"מ כיון דהביאה למקדש אינו האיסור רק עיקר האיסור מה שאינו מביא קרבן בשעה שבא להמקדש וזה ל"ח מעשה נשמע כיון דקפידת התורה רק שיביא קרבן בשעת ביאה למקדש חשיב לאשאב"מ אבל אם הי' הקפידה דבלי קרבן אסור לבוא למקדש שפיר הי' חשיב לאו שיב"מ וע' בשא"ר סי' ל"ב שכ' דמש"ה ציצית חשיב שוא"ת אף דהחיוב בשעת לבישה כיון שאין האיסור עצם הלבישת ד' כנפות רק האיסור מה שהוא בלי ציצית וזה חשיב שוא"ת א"כ הכא בל"ת דלא תשחט פסח על החמץ א"נ דכוונת התורה דבשעה שיש לו חמץ לא ישחוט והאיסור הוא השחיטה שפיר הוי לאו שיב"מ אבל א"נ דאזהרת התורה רק שלא יהי' ו חמץ בעת שחיטת הפסח ושהיית החמץ הוא האיסור שוב הוי לאשאב"מ והנה בשו"ת נוב"י מה"ת או"ח סי' ע"ו העיר השואל בהא דכ' הרמב"ם ז"ל פ"ב מעכו"ם דאין המתגלח לוקה אא"כ סייע להמגלח והקשה לשי' הה"מ תמיד חשיב לאו שיב"מ וכ' הנוב"י דלפמ"ש הה"מ שם דבלא סייע למגלח א"ע שום איסור א"כ בשלמא א"נ דגם בלי סיוע עובר איסור רק דהוי לאשאב"מ אז שפיר אמרי' כיון דאפשר במעשה לקי אבל באם עכשיו אינו בכלל האיסור כלל א"כ אין הפטור מטעם לאשאב"מ א"כ שפיר אף באפשר במעשה פטור אך העיר שם דבש"ס דמכות משמע דגם בלי סיוע יש איסור דקאמר הש"ס דקאי למ"ד לאשאב"מ לוקין ורק דאח"כ משנין במסייע וד"ה ומשמע דאף בלי סיוע ש איסור וכ"ה שי' הראב"ד וע' בנקה"כ יו"ד סי' קצ"ח שכ' ג"כ דאף בלי סיוע יש איסור וכ' הנוב"י דבאמת מצד הסברא י"ל דבלי עשייה לא יעבור שום איסור רק היכי דלא משכחת הל"ת רק בענין דלית בי' מעשה אז ע"כ דאסרה התורה אף בלי מעשה רק דלא נקי לר"י אבל היכי דיש לפרש הלאו בענין דיש בו עשיה שוב י"ל דהיכי דאינו עושה מעשה א"ע איסור כלל א"כ הכא דגילתה התורה לא תקיפו לשון רבים דמשמע דגם הניקף עובר ובס"ד דס"ל דבניקף לא משכחת מעשה א"כ ע"כ דעובר הניקף אף בלי מעשה רק דלא לקי אבל למסקנא דחידש הש"ס דמשכחת בניקף דיעבור במעשה היינו במסייע שוב אמרי' דבלי סיוע אין הניקף עובר שום איסור עיי"ש ודפח"ח:

א"כ הכ"נ י"ל דבאמת מצד הסברא בעל החמץ א"צ לעבור שום איסור כיון דאינו עושה מעשה וי"ל דהלאו קאי רק על השוחט דעושה מעשה אבל בעל החמץ נהי דאמרי' פעולה מתייחס להמשלח מ"מ ל"ח כעושה מעשה וא"כ י"ל דבלי עשיה א"ע שום איסור "דהלאו לא נאמר רק באופן שעושה מעשה היינו השוחט:

אך כ"ז אם נימא דהאזהרה הוא על השחיטה א"כ לגבי השוחט הוי לאו שיב"מ א"כ שפיר י"ל דבעל החמץ א"ע דהתורה לא כתבה לאו זה רק בענין שיב"מ אבל א"נ דהאזהרה הי' שלא יהי' לו חמץ בעת שחיטת הפסח א"כ שוב י"ל כיון דעכ"פ הפעולה מתייחס למשלח א"כ הקפידה התורה שלא והי' לו חמץ דבזה שיש לו החמץ אין השוחט עושה שום מעשה טפי מבעל החמץ א"כ לפ"ז נצמח דגם השוחט אינו לוקה כיון דאין השחיטה האיסור רק שהית החמץ א"כ חשיב לאשאב"מ ואף בקונה חמץ בעת שחיטת הפסח דהוי מעשה ומשכחת במעשה מ"מ כיון דבחמץ שיש לו מכבר אינו עושה מעשה כלל וגם בחמץ זה שיש לו מכבר לא משכחת מעשה שוב אינו לוקה אף לשי' הה"מ וכמ"ש בשעה"מ ונוב"י וא"כ י"ל דזה כוונת התוס' דבתחילה חידשו דבעל החמץ א"ע דלא תשחט כתיב וכוונתם דעיקר האיסור הוא השחיטה היינו דהקפידה התורה שבשעה שיש לו חמץ לא ישחוט הפסח א"כ נהי די"ל דגם הבעלים חשיבי בכלל שוחט כיון דהפעולה מתייחס למשלח מ"מ כיון דלגבי הבעלים יהי' הלאו בלי מעשה א"כ יש סברא דרחמנא לא כתבה הלאו רק על השוחט דעובר במעשה אבל לגבי הבעלים דאינם עושים מעשים אינם כלל בכלל האזהרה וס"ל להתוס' דפשטות הקרא מוכח דאזהרה הוא על השחיטה ועוד כתבו הוכחה לזה דהבעלים א"ע דאין לומר דעיקר האיסור הוא שהיות החמץ ולענין זה י"ל דהבעלים נמי עוברין דלענין זה גם השוחט אינו עושה שום מעשה בשהיות החמץ ושוב י"ל דגם הבעלים עוברין כיון דהקפידה התורה שבשעת שחיטת פסחו לא יהי' חמץ בביתו ע"ז כ' דא"כ היאך יתחייב לר"י אין כוונתם על בעל החמץ רק הכוונה דאיך יתחייב אף השוחט דהוי לאשאב"מ כיון שאין השחיטה עצם האיסור רק שהיות החמץ ושוב חשיב לאשאב"מ ובזה לא מהני מה דאפשר במעשה היינו בקנה חמץ בעת שחיטת הפסח כיון דעכשיו ליכא אף קצת מעשה וגם דבחמץ זה שיש לו מכבר לא משכחת במעשה ומדחזינן דהשוחט חייב ע"כ דעיקר האיסור הוא השחיטה וזה חשיב לגבי השוחט לשיב"מ וכיון דלגבי הבעלים יהי' הלאו בלי מעשה יש סברא דהתורה לא כ' לאו זה רק למי שעובר במעשה והבעלים דל"ח עושים מעשה אינם בכלל האיסור ול"ק דהא לגבי הבעלים נמי משכחת במעשה היינו שיקנו חמץ בעת השחיטה ז"א דבשלמא אי הי' ס"ל דגם בהחמץ שיש לו מכבר עוברין הבעלים ורק דנרצה לפוטרם ממלקות משום לאשאב"מ הי' מקום לומר כיון דמשכחת במעשה לוקין אבל השתא ס"ל ממ"נ א"נ דהבעלים עוברין ע"כ דאין השחיטה הוא האיסור רק שהיות החמץ א"כ גם לגבי השוחט חשיב לאשאב"מ כלל ושוב אינו חייב אף דאפשר במעשה וא"נ דהשוחט חייב ע"כ דאזהרה הוא על השחיטה ושוב הבעלים א"ע כלל אף בקנה חמץ בעת השחיטה כיון דעיקר האיסור הוא השחיטה והבעלים ל"ח כעושים מעשה בשחיטה א"כ לא כ' התורה כלל הלאו למי שאינו עושה מעשה א"כ באמת בתוס' ליכא ב' סברות רק דס"ל בפשיטות דהבעלים א"ע רק הא שכ' ועוד הוא ראי' לסברא הראשונה ושפיר כ' במהרש"א דלשי' התוס' בני החבורה א"ע ועכצ"ל בשיטת החינוך דס"ל כשיטת הראב"ד שם פ"ב מעכו"ם דגם בניקף אף באינו מסייע אפ"ה עובר בלאו אף דלא לקי כמ"ש בנקה"כ סי' צ"ח א"כ הכ"נ הבעלים עוברים דכיון דפעולה מתייחס למשלח חשיב כעושה קצת מעשה וכיון דעושה קצת מעשה ומשכחת מעשה. גמור בכה"ג שפיר לקי ומיושב הכל בסיד לנכון ודוק:

ב) בש"ס כתובות דל"ג ר"ל אמר ה"מ ר"מ דס"ל לוקה ומשלם ופריך אי ר"מ אפי' גנב וטבח בשבת נמי וכ"ת מת ומשלם ל"ל והתניא גנב וטבח בשבת ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ומשני דמיירי בטובח ע"י אחר ופריך והא אשלד"ע ומשני אמר קרא וטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר דבי חזקיה תנא או לרבות השליח דבי ר"י תנא תחת לרבות שליח ופריך הש"ס מא"מ דאילו עביד איהו לא מחייב ומשני איהו נמי מיחייב רק משום דקלבד"מ ופריך אי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי ומשני דפליגי בשחיטה שא"ר ובתוס' הקשו די"ל טעמא דרבנן דלא דרשו או ותחת והעירו המפורשים דא"כ א"נ טעמא דרבנן דלא דרשו או ותחת וס"ל דגם בטביחה אשלד"ע א"כ מדוע פליגי דוקא בשבת הא פלוגתא זו שייך אף בחול אם ישחוט עי"ש אי יתחייב ועוד העירו המפורשים דנהי דלא דרשו או ותחת מ"מ נשמע מהא דטבחו ומכרו דבטביחה ישלד"ע ועוד יש להעיר דאיך אפ"ל דבטבח בשבת עי"ש יתחייב בדו"ה הא באמת כיון דבקנס אין חיוב רק עפ"י עדים א"כ י"ל כיון דהשליח חילל שבת בשחיטתו ונעשה רשע ונפסל לעדות א"כ שוב י"ל נמצא א' קא"פ עדותן בטלה למ"ד דפוסל אף בלי כוונה וכדפריך בש"ס מכות ד"ו הרוג יציל ורק דמשני הש"ס דל"ח בכלל מקיימו דבר אבל הכא דהחיוב ע"י מעשה השליח והחיוב על המשלח א"כ שוב חשיב השליח בכלל מקיימי דבר ואין לומר דכיון דאמרי' ששא"כ א"כ שוב השליח בכלל עושי הדבר ז"א דהא קיי"ל שליח נעשה עד וא"כ יש על השליח שם עד ושוב י"ל דקא"פ מבטל כל העדות:

והנלע"ד דהנה בש"ס קידושין דמ"ג פליגי אי שליח נ"ע דבי ר' שילא ס"ל אין שנ"ע דכיון דאמרי' ששא"כ ה"ל כגופו ורב ס"ל שנ"ע והנה הריב"ש הקשה דכיון דבאמת ששא"כ א"כ אמאי שנ"ע וכ' הריב"ש דכיון שבא לב"ד פרח מיני' שם בע"ד לכך נ"ע עיי"ש ולכאורה הדבר צ"ב דכ"ז ניחא בממון דעיקר העדות הוא רק לברר הדבר דהא מועיל הודאות בע"ד וא"כ צריכין רק לדון מכח עדותו בשעה שבא לב"ד ואז כבר פרח מיני' שם בע"ד אבל בקידושין בעי עדות על עצם המעשה דהא אף בשניהם מודים ל"מ א"כ צריך להיות על השליח שם עדות מיד בשעת הקידושין ואז הי' חשיב בע"ד ושוב הוי כקידושין בלי עדים וידוע שיטת הריטב"א דאף לשי' התוס' והרא"ש דקא"פ אינו מבטל העדות רק ע"י הגדה בב"ד אבל בקידושין נתבטל העדות ע"י ראיה לחוד כיון דבקידושין בעיי עדות על עצם המעשה חל על העדים שם עדות תיכף בשעת ראיה וי"ל דע"י ראיה לחוד בצירוף קא"פ נתבטל העדות וע' בקצה"ח סי' ל"ו עכ"פ סברת הריב"ש צ"ב:

והנה הג' מליסא ז"ל כ' דבאמת על עצם מעשה הקידושין צריך עדים אחרים רק אח"כ אם האשה כופרת בהקידושין אז השליח נ"ע לברר לפני הב"ד שנתקדשה לפני עדים אחרים דאז כבר פרח מיני' שם בע"ד אך באמת מפשטות דברי הש"ס מוכח דמהני עדותן על עצם הקידושין ושוב קשה להבין הסברא דבשעת הקידושין הי' עליהם שם בע"ד אך באמת י"ל לשי' הטור דנשתטה המשלח בשעת כתיבת הגט פסול וע"כ דבכל עניני שליחות צריכין לייחס הפעולה להמשלח דהתורה גילתה דעי"ש הוי כאלו המשלח בעצמו עשה הדבר וכמ"ש בש"ך סי' רמ"ג דחצר המשתמרת אף באינו עומד בצדו מועיל מדין יד דהוי כידו אריכתא וא"כ נשמט דבכל שליחות לא נחשב הפעולה להשליח רק להמשלח א"כ זה כוונת הריב"ש כיון דבשעה שבא לב"ד פרח שם בע"ד מהשליח היינו דלא נחשב הפעולה להשליח רק להמשלח א"כ גם בשעת הקידושין ל"ח השליח כגופו דהא הפעולה מתייחס להמשלח ושפיר נעשה עד ח"ב בכוונתו. עכ"פ חזינן דבכל עניני שליחות צריכין לייחס הפעולה למשלח אבל אם א"א לייחס הפעולה למשלח לא מהני שליחות ולפ"ז ע לומר לענין טביחה אף דבזה אמרי' ישלד"ע מ"מ יש נ"מ דאם נלמוד מטבחו ומכרו א"כ זה הקרא אינו מיותר כמ"ש בתוס' ב"ק דע"ט רק דע"כ נלמוד דמועיל שליחות א"כ עכ"פ לא עדיף מכל שליחות שבתורה דמכ"פ בעי לייחס הפעולה למשלח רק דהי' הו"א דבדבר עבירה לא יועיל שליחות ונלמוד מקרא דטבחו דבזה אין ריעותא מה שהוא לד"ע אבל עכ"פ לא עדיף מכל שליחות דצריך לייחס הפעולה למשלח אבל אם נלמוד מקרא מיותר דמועיל שליחות בטביחה י"ל דגילתה התורה דהכא חייב עי"ש אף במקום שא"א לייחס הפעולה למשלח דהכא גזה"כ הוא דחייב אף ע"י פעולת שליח והנ"מ י"ל היכי דטבח בשבת עי"ש דאז א"נ דא"צ לייחס הפעולה למשלח שפיר י"ל דחייב כיון דהשתא אינו חייב מיתה ול"ש בזה לומר מא"מ דעביד איהו לא מיחייב דשפיר משני הש"ס דגם הוא הי' חייב רק משום דקלבד"מ ועי"ש דאינו חייב מיתה חייב בדו"ה אבל א"נ דצריך לייחס הפעולה להמשלח אם כן בשבת א"א לייחס הפעולה למשלח דהא שוב נהי דלא יתחייב מיתה ע"י עשיית השליח דהא לענין חיוב שבת אמרי' אשלד"ע וגם כמ"ש הבי"מ דבשבת ל"ש שליחות דהא גופו שובת אבל עכ"פ לא גרע מחייבי מיתות שוגגין דג"כ פטורין וכמ"ש ברש"י ב"ק דל"ה דגם בעושה בשבת מלאכת קלקול אפ"ה אם עושה אז היזק ממון אפ"ה מיפטר מטעם קלבד"מ דלא גרע מח"מ שוגגין עיי"ש וא"כ כיון דא"א לייחס הפעולה למשלח שפיר פטור מדו"ה וא"כ א"ש מה דבי חזקיה ור"י דרשו מאו ותחת ולא ניחא להו בדרשא דטבחו ומכרו ולהנ"ל ניחא דמשם לא נשמע רק היכי שאפשר לייחס הפעולה למשלח וא"כ בטבח בשבת דא"א לייחס הפעולה למשלח לא הי' מתחייב בדו"ה אבל כיון דיש קרא מיותר נלמוד דאף בא"א לייחס הפעולה להמשלח מ"מ חייב א"כ י"ל דזה כוונת התוס' בהא דכ' דהמ"ל טעמא דרבנן משום דלא דרשי או ותחת היינו באמת בחול מודים דחייב בטבח עי"ש דבחול אפשר לייחס הפעולה למשלח ולא גרע מכל שליחות רק דהי' הו"א לפוטרו מטעם אשלד"ע וזה שפיר נלמוד מטבחו דבזה ל"א אשלד"ע רק דבשבת אז א"א לייחס הפעולה למשלח דהא יהי' פטור מטעם דלא גרע מח"מ שוגגין וא"כ אף בלי הטעם דאשלד"ע א"א לחייבו רק דתרצה לומר דהכא עדיף מכל שליחות מקרא דאו ותחת וע"ז י"ל דרבנן לא דרשו או ותחת וא"כ בטבח בשבת עי"ש פטור ומיושב קושיות המפורשים דא"כ ליפלגי בחול ולהנ"ל ניחא דבחול לכ"ע חייב בטבח עיי"ש וממילא מיושב קושיות המפורשים דנימא בזה דיתבטל כל העדות משום דהשליח הוא רשע וחשיב קא"פ והשליח יש עליו שם עדות ולהנ"ל ניחא דבאמת הקשה הריב"ש דנימא דהשליח לא יוכל להעיד דהוי בע"ד רק שביארתי בכוונת תירוצו כיון דהפעולה מתייחס להמשלח אין על השליח שם בע"ד אבל הכא בטבח בשבת דא"א לייחס הפעולה להמשלח דהא יהי' פטור משום דלא גרע מח"מ שוגגין רק עכצ"ל דהכא גילתה התורה או ותחת לרבות השליח היינו דא"צ לייחס הפעולה להמשלח א"כ כיון דעיקר החיוב על פעולת השליח דהוי כאלו השליח עשה הפעולה א"כ שוב חשיב בע"ד ולא יוכל לבטל העדות כמו בהא דהרוג יציל דהכא השליח חשיב כבע"ד ומיושב הכל בס"ד לנכון ודוק:

ג) בש"ס ב"ק דס"ז דפריך הש"ס למ"ד יאוש ל"ק מהא דתנן הגנב והגזלן הקדישן הקדש ומשני התם איכא שה"ש מעיקרא חולין והשתא הקדש ובתוס' כ' דבקדשים שאינו חייב באחריותו לא הי' צריך ליתן טעם זה רק מטעם ש"ר רק דבעי לאוקמי אפי' בחטאת ואשם מש"ה מוכרח לתרץ דחשיב שה"ש ומוכח לכאורה משיטת התוס' דס"ל דהקדש באחריות ל"ח ש"ר וכעין שיטת הרשב"ם ב"ב דמ"ד דמכירה באחריות ל"ח ש"ר והנה הג' מפלאצק ז"ל הקשה לפ"ז דלפי"מ דמפורש בש"ס ב"ק דס"ח דרב ששת ס"ל מוכר לפני יאוש אינו חייב דו"ה דבעי דומיא דטביחה שיהי' אהני מעשיו וא"כ קיי"ל סתם מכירה באחריות הוא וא"כ ל"ח ש"ר ושוב ל"ח אהני מעשיו והיאך משכחת חיוב דו"ה לרב ששת ועוד הקשה הג' הנ"ל דכמו שהקשה בתוס' אהא דמשני הש"ס דחשיב שה"ש הקשו דהוי חוזר לברייתו ע"י שאלה א"כ י"ל דרק מכירה חשיב ש"ר הואיל שא"א להפקיע החפץ מרשות הלוקח אבל בהקדש כיון דאפשר בשאלה ל"ח ש"ר:

והנלע"ד עפימ"ש הריט"א פ"ה מבכורות בהא דכ' בתוס' כריתות די"ד דבקדשי מזבח כ"ז שלא נשחט ונזרק זמן כהלכתן איתא בשאלה ובקדשי בדה"ב משבא ליד הגזבר ל"מ שאלה וכ' דעיקר הא דמהני שאלה בהקדש יש כמה סברות בהקדש שחייב באחריותן כיון דיש לו עוד קצת זכות בההקדש דהא חייב באחריות נהי דקיי"ל דהגל"מ לאו כממון דמי מ"מ עכ"פ ל"ח עוד נסתלק מההקדש ויוכל לישאל ובקדשים, שא"ח באחריות י"ל עוד שני טעמים א' משום שיהי' לו כפרה בזריקת דמו נהי דקאמר בש"ס חולין ד"מ דע"י דקניא לי' לכפרה ל"ח שלו וא"י לאסור אבל עכ"פ מועיל לענין שאלה ב' משום שיש לו זכות ט"ה ליתנו לכל כהן שירצה ונהי דט"ה אינו ממון מ"מ מועיל לענין שיוכל לישאל על ההקדש דלענין זה מועיל אף זכות כל דהו עיי"ש א"כ י"ל דבר חדש דאם הקדיש דבר הגזול לאחר יאוש ורוצה לישאל על ההקדש יש להסתפק אי מהני שאלה והנה בקדשים שחייב באחריות פשיטא דיוכל לישאל דע"י שחייב באחריותו יוכל לישאל אבל אי א"ח באחריות י"ל דל"מ שאלה דחשיב אינו שלו דבשלמא אי מקדיש דבר שלו ומותר להקריבו על גבי המזבח ויהי' לו כפרה בזריקת דמו שפיר ע"י זכות הכפרה יוכל לישאל אבל במקדיש דבר הגזול ולמ"ד יאוש ל"ק נהי דחל ההקדש מכח ש"ר מ"מ כ' בתוס' דפסול להקרבה מטעם מהב"ע ושוב אינו עומד להתכפר בו וי"ל דל"מ שאלה רק לפי"מ דמשני הש"ס דהקדש חשיב שה"ש ממילא חשיב ג"כ קנין להגזלן ושוב יש לו זכות ט"ה ושפיר יוכל לישאל אבל א"נ דל"ח שה"ש רק דחל ההקדש מכח שיר א"כ ל"ח קנין להגזלן רק דממילא נקנה לההקדש משום דלגבי ההקדש חשיב בהיתרא אתי לידה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל אבל עכ"פ הגזל אין לו שום ט"ה דהא חשיב אינו שלו ושוב לא יוכלן לישאל על ההקדש אבל עכ"פ אם חייב באחריות מועיל האחריות שיוכל לישאל על ההקדש א"כ א"ש הכל בס"ד דבאמת ס"ל להתוס' דגם מכירה באחריות חשיב ש"ר מש"ה א"ש דמכירה לאחר יאוש חייב בדו"ה לרב ששר דחשיב אהני מעשיו אף במכירה באחריות מ"מ חשיב ש"ר רק זה כוונת התוס' דבאמת י"ל דהקדש ל"ח ש"ר משום דאפשר להפקיע זכות ההקדש ע"י שאלה ורק שי"ל דבהקדש שא"ח באחריות ולס"ד דלא ידע הש"ס דהקדש חשיב שה"ש א"כ שוב י"ל דמועיל מטעם ש"ר ואין לומר דהא אפשר בשאלה ז"א דבקדשים שא"ח באחריותן והקדיש דבר הגזול למ"ד יאוש ל"ק שוב י"ל דל"מ שאלה דאין לו שום זכות דהא לא יתכפר בו דפסול להקרבה משום מהב"ע ובט"ה לא זכה דהא אין לו קנין להגזלן בההקדש ושוב שפיר חשיב ש"ר וע"ז כ' בתוס' דעכ"פ בקדשים שחייב באחריות נהי דגם מכירה באחריות חשיב ש"ר מ"מ עכ"פ מועיל זכות אחריות שיוכל לישאל ושוב ל"ח ש"ר משום דאפשר להפקיע זכות ההקדש ע"י שאלה מש"ה מוכרח הש"ס לחדש דחשיב שה"ש ובאמת בתר דחידש הש"ס דחשיב שה"ש שוב יוכל לישאל אף בקדשים שא"ח באחריות משום דזוכה בט"ה ושוב ל"ח ש"ר משום דחוזר לברייתו ע"י שאלה ושוב יפה הקשה בתוס' דגם שה"ש לא יועיל דהוי חוזר לברייתו ע"י שאלה ומוכרחים לתירוץ התוס' אבל עכ"פ נשמע דהתוס' ס"ל דגם מכירה באחריות חשיב ש"ר ומיושב קושיות הנ"ל בס"ד לנכון ודוק:

ד) ובאמת עפ"ז י"ל קושיות הט"ג בהא דהקשה בתוס' דנימא דל"ח שה"ש משום דחוזר לברייתו ע"י שאלה וקשה דנימא דמיירי בבא ליד הגזבר דל"מ שאלה והגם דבקדשי מזבח מהני שאלה כ"ז שלא נזרק דמן אבל באמת הכא פסול להקרבה מטעם מהב"ע ושוב לא יתכפר בו ושוב שפיר י"ל דל"מ שאלה:

והנלע"ד עפמ"ש הרשב"א בתשובה דאף דבס' בקנין מוקמינן בחמ"ק מ"מ כשהי' וודאי קנין וס' בתנאי לא אתי ס' תנאי ומבטל קנין ברור עיי"ש ונודע מ"ש הבשמים ראש דמש"ה מהני תנאי בנדר אף דא"א עי"ש משום דהוי כנדרי' ופתחו עמו חזינן דהיתר ע"י פתח חשיב כמו תנאי והנה בש"ש הקשה לפי דברי הגה"מ דהיכי דלפי דברי העד לא התחיל החזקה לכ"ע ע"א מהימן א"כ בש"ס יבמות דפ"ח דרצה למילף דע"א נאמן נגד ח"א מהא דמהימן לומר ששאל על ההקדש והא ע"י השאלה נתבטל ההקדש מעיקרא וממילא ליכא ח"א כלל ותירץ דנהי דע"י שאלה נתבטל ההקדש למפרע מ"מ חשיב נגד ח"א דעכ"פ הי' קודש קודם השאלה נשמע דגם ע"י שאלה ל"ח כאלו לא הי' הקדש מעולם רק דהוי כהקדש ע"ת ולא נתקיים התנאי דנתבטל ההקדש וא"כ י"ל מפמ"ש הנוב"י מה"ת סי' קנ"ד דמש"ה בבא ליד הגזבר ל"מ שאלה משום דיש סי' שמא אין לו חרטה דמעיקרא ומס' א"י להוציא מהגזבר ולכאורה צ"ע דהא בס' בקנין מוקמינן בחמ"ק וגם בס' הקדש אזלינן לקולא כנודע מפלוגתת הפוסקים בהא דשכ"מ שהקדיש ובפרט בס' צדקה לשי' הר"ן נדרים ד"ז חשיב כס' ממון אך לשיטת הש"ש דבאומר ששאל על ההקדש חשיב נגד ח"א ועכצ"ל דל"ח כאלו לא הקדיש כלל רק כמו לא נתקיים התנאי א"כ שפיר באם יש ס' שמא אין לו חרטה דמעיקרא א"כ שוב ס' בתנא לא מבטל קנין ברור א"כ כ"ז במקדיש דבר שלו דאז אף אי יועיל שאלה אפ"ה עכ"פ הי' חל ההקדש קודם השאלה ורק דע"י החרטה נתבטל א"כ שפיר אם יש ס' על החרטה י"ל דס' בתנאי לא מבטל הקדש ברור אבל במקדיש דבר הגזול ולמ"ד יאוש ל"ק א"כ א"י להקדיש רק דע"י ההקדש חשיב שה"ש וחל ההקדש אבל א"נ דמועיל שאלה שוב חשיב שינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה ולא התחיל ההקדש כלל דא"י להקדיש דשא"ש א"כ ממילא אף כשבא ליד הגזבר מהני שאלם ואין לומר דהא יש ס' שמא אין לו חרטה דמעיקרא ז"א דבכה"ג דא"נ שיש לו חרטה שוב לא התחיל ההקדש דהוי שינוי החוזר והוי ס', על תחילת ההקדש ושוב מוקמינן בחמ"ק ושפיר מהני שאלה אף בבא ליד הגזבר ומיושב קושיות הט"ג בס"ד לנכון ודוק:

ה) ובאמת עפ"ז י"ל דברי הרא"ש ב"ק דס"ו שכ' דקיי"ל כרבה דיאוש קני עכ"פ מדרבנן ולכך אם קידש בגזל אחר יאוש צריכה גט והקשו על דבריו דמשמע דלמ"ד יאוש ל"ק ל"מ הקידושין והא בקידושין הוי ג"כ ש"ר ושוב מקודשת מטעם יאוש וש"ר וכמפורש באה"ע סי' כ"ח:

והנלע"ד דהנה באמת יש להסתפק אי נתן דבר הגזול לאחר יאוש לאחד במתנה עמ"ל אי חשיב ש"ר והנה לשי' הר"א דבמעמ"ל א"צ לחזור ולהקנות רק דממילא חוזר להבעלים ע' בקצה"ח סי' רמ"א א"כ בוודאי דל"ח ש"ר הואיל שבוודאי יחזור לרשות גזלן אך לשי' הרא"ש דמעמ"ל חשיב קנין גמור וצריך לחזור ולהקנות לו י"ל דלע"ע חשיב מתנה גמורה וחשיב ש"ר:

אך באמת י"ל דאפ"ה ל"ח ש"ר לא מבעיא לשי' הרשב"ם דבאחריות ל"ח ש"ר חזינן דהיכי דליכא פסידא להלוקח והמקבל מתנה ל"ח ש"ר א"כ ה"ה במעמ"ל דליכא פסידא להמקבל מתנה דבלא"ה יחזור להבעלים שוב י"ל דל"ח ש"ר ואף לשי' התוס' דגם במכירה באחריות חשיב ש"ר אפ"ה י"ל לפמ"ש הג' מפלאצק ז"ל די"ל דהקדש ל"ח ש"ר לפי שאפשר להפקיע זכות ההקדש ע"י שאלה ה"ה הכא דעכ"פ לא ישאר הדבר ברשות המקבל מתנה דהא צריך לקיים התנאי א"כ לא דמי למכירה ול"ח ש"ר ואם כנים דברינו בזה י"ל דהנה ידוע פלוגתת התוס' והרא"ש לענין מעמ"ל בקידושין ולא כפל לתנאי דדעת התוס' דאפ"ה צריכה לקיים התנאי מטעם אומדנא וממילא הקידושין בטלין דבמעמ"ל אינה מקודשת דדמי לחלופין ודעת הרא"ש דבלא כפל לתנאי א"צ לקיים התנאי וממילא מקודשת דל"ח מעמ"ל והנה כבר כ' הרשב"א דס' בתנאי לא מבטל קנין ברור א"כ לפ"ז נלע"ד דבאמת י"ל דגם הרא"ש ז"ל מודה דבקידושין יש אומדנא דמקפיד על קיום התנאי אף בלא כפל רק דלא חשיב בירור אם מקפיד על קיום התנאי כיון דלא כפליה וא"כ י"ל דס' בתנאי א"י לבטל קנין ברור דהא לשיטת הרא"ש במעמ"ל אף בכפליה אפ"ה חשיב לע"ע מתנה רק דצריך לחזור ולהקנותו ואם לא יקיים התנאי יתבטל הקנין וא"כ בלא כפל דיש ס' אם מקפיד על קיום התנאי שוב ס' בתנאי לא מבטל קנין ברור א"כ י"ל כ"ז במקדש בחפץ שלו דאז אף אם יכפול התנאי אפ"ה מה"ת חל קידושין במעמ"ל ושוב זוכית בהחפץ נהי שאם לא תחזור החפץ תתבטל המתנה שוב אמרי' דאם לא כפל יש ס' אם מקפיד על קיום התנאי וכיון דעכ"פ זכתה בבירור דהא גם במעמ"ל יש לה קנין בבירור קודם חזרה שוב ס' בתנאי לא מבטל קנין ברור אבל באם קידשה בחפץ הגזול לאחר יאוש ונתן לה במעמ"ל רק דלא כפליה ובזה אי היו בירור שמקפיד על קיום התנאי שוב לא הי' חשיב ש"ר ולא התחיל המתנה ורק אם נותן המתנה בלי תנאי חשיב ש"ר וחל המתנה וא"כ בהתנה תנאי אף דלא כפל מ"מ יש אומדנא שהקפיד על קיום התנאי וממילא ל"ח ש"ר ולא התחיל המתנה כלל וא"כ מס' אמרי' מוקמינן בחמ"ק ואמרי' דהקפיד על קיום התנאי ושוב לא חלה המתנה כלל דל"ח ש"ר ומיושב שיטת הרא"ש שכ' דקיי"ל יחוש קני מדרבנן מש"ה בקידש בגזל לאחר יאוש צריכה גט והקשו דהא בלא"ה מקודשת מטעם יאוש וש"ר ועפ"ז י"ל דמיירי דנתן לה החפץ במעמ"ל ורק דלא כפל התנאי דבכה"ג בחפץ שלו לשי' הרא"ש א"צ לקיים התנאי ומקודשת דל"ח מעמ"ל ומשום דס' בתנאי לא מבטל מתנה ברורה אבל בחפץ הגזול דבמעמ"ל ל"ח ש"ר א"כ בכה"ג יש ס' שמא הקפיד על קיום התנאי ול"ח ש"ר ושוב לא היתה מקודשת כיון דצריכה להחזיר עכ"פ ל"ח ש"ר אבל כיון דס"ל להרא"ש דיאוש קני עכ"פ מדרבנן א"כ נהי דנימא דהקפיד על קיום התנאי ול"ח ש"ר אפ"ה תחול עכ"פ המתנה עד שתחזור דהא כבר קנה מדרבנן וחשיב חפץ שלו וכיון דעכ"פ בוודאי חלה המתנה ובלא כפליה יש ס' על קפידת התנאי ושוב ס' בתנאי לא מבטל קנין ברור ושוב א"צ להחזיר ושוב חשיב ש"ר ומקודשת מה"ת רק עיקר הא דחלו הקידושין הוא רק משום דעכ"פ ע"י יאוש קני מדרבנן אבל באמת במקדש בחפץ הגזול לאחר יאוש ונותן לה לחלוטין אז אף למ"ד יאוש ל"ק אפ"ה מקודשת מטעם יאוש וש"ר רק הרא"ש קאי אמעמ"ל ומיושב הכל בס"ד לנכון ודוק:

ו') ובאמת עפ"ז י"ל קושיות העולם בהא דקאמר בש"ס פסחים דמ"ד דיקדש הוי ב"כ והא צריך קרא דיקדש כדי שיהי' לתו"ע וכמפורש בש"ס זבחים דצ"ז:

והנלע"ד דהנה לכאורה יש להעיר מאי פריך הש"ס שם דנימא עדל"ת הא לשיטת התוס' כריתות די"ד דרק בנשחט ונזרק דמן כהלכתן ל"ש שאלה עיי"ש א"כ הכא שנתפגל הקרבן אפשר בשאלה ושוב י"ל דל"ש עדל"ת דאפלק"ש ע"י שאלה ואף דהש"ס משמע לי' דמיירי באם כבר נאבדו כל הקדשים פסולים ולא נשאר רק מה שנבלע בקדשים הכשרים, וא"כ שוב הוי כליתא בעולם והיכי דל"ש הסברא דמחוסר מלקות ל"מ שאלה אף לאמימר שבועות דכ"ח אך באמת כיון דהבליעה אוסר ואמרי' המ"ל שוב חשיב כישנו בעולם וכמ"ש האחרונים דע"י טעכ"ע חשיב כישנו בעולם מכ"ש ע"י המ"ל בוודאי דמהני שאלה ושוב י"ל דל"ש עדל"ת אך באמת י"ל דל"ח אפלק"ש בהיתר דאם יתשול יעבור למפרע אהכנסת חולין בעזרה וע' ברש"י ובתוס' פסחים דכ"ב ובפרט במידי שהוא דרך פנים לכ"ע יש איסור ד"ת וכמ"ש בתוס' ב"ב דפ"א ע"ב וע' במלמ"ל פ"ב משחיטה:

אך באמת י"ל לפי"מ דמבואר בש"ס מנחות דמ"ח דאם פדה הקדש אף כשהוא בפנים אפ"ה ל"ח בכלל חולין בעזרה דחולין ממילא הוי ופירש"י ז"ל דעכ"פ הוא לא הכניסן משנעשה חולין ואף דלכאורה י"ל דזה רק בפדיון שהוא רק מכאן ולהבא אבל בשאלה שנעקר ההקדש למפרע י"ל דחשיב חולין בעזרה אך הטו"א כ' דגם ע"י שאלה ל"ח חב"ע דעכ"פ הוא לא עשה מעשה בפועל בהכנסת חב"ע דהא כבר הוכחתי מיבמות דפ"ח דגם ע"י שאלה אפ"ה חשיב כהתחיל ההקדש ונתבטל ודמי למ"ש בתוס' שבועות די"ז דמידי דהכניסה הי' בהיתר רק השהיה הי' באיסור ל"ח רק שוא"ת אך באמת הסברא דחולין ממילא הוי הוא לרבי לשי' דס"ל כבשי עצרת מקדשין את הלחם בשחיטתן א"כ ע"כ הא דתני בברייתא דבנשחט על ד' חלות פודה שנים וע"כ דפודן מבפנים שפיר מוכרחין לסברא דחולין ממילא הוי אבל באמת מפורש שם דלחד מ"ד אין פודן אלא בחוץ ופירש"י ז"ל דל"ל הסברא דחולין ממילא הוי ורק דקאי לראב"ש דס"ל דהלחם אינו מתקדש רק ע"י זריקת דם בהכשר נשמע דרק למ"ד דהלחם מתקדש מיד בשחיטתן שפיר מוכרחין לסברא דחולין ממילא הוי ולשי' הטו"א אף ע"י שאלה חשיב חולין ממילא אבל ראב"ש ל"ל הסברא דחולין ממילא הוי אף ע"י פדיון ומכ"ש ע"י שאלה והנה שם במנחות דמ"ז קאמר רב ששת דר"ע ג"כ ס"ל כרבי דשחיטה מקדשה א"כ מיושב הכל בס"ד די"ל דקושיות הש"ס בזבחים קאי לראב"ש דס"ל כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם רק בזריקת דמן בהכשר א"כ לדידי' לא נשמע הסברא דחולין ממילא הוי א"כ שפיר פריך נימא עדל"ת ואין לומר דחשיב אפלק"ש ע"י שאלה ז"א דאסור לישאל דשוב יהי' חולין למפרע אבל הש"ס בפסחים דקאי לר"ט א"כ לר"ע לשי' דס"ל כבשו עצרת מקדשין את הלחם בשחיטתן א"כ ע"כ מוכרחין לסברא דחולין מעילא הוי ושוב ל"ח חב"ע ושוב לדידי' ל"ק דנימא עדל"ת ז"א דהא אפלקיש ע"י שאלה ולא יהי' עבר בחב"ע דחולין ממילא הוי ושוב ל"צ קרא דיקדש ושפיר חשיב ב"כ ומיושב קושיות המפורשים בטו"ט ודוק היטב:

ז') ועפ"ז י"ל קושיות התוס' ביצה די"ב בהא דהשוחט עונ"ד ביו"ט לוקה וקאמר ה"מ ב"ש דל"ל מתוך והקשו בתוס' דהמ"ל ר"ע דג"כ ל"ל מתוך עיי"ש ולהנ"ל ניחא דבאמת הקשה הטו"א דלב"ה בלא"ה י"ל דאינו לוקה מטעם הואיל דאי בעי מיתשיל:

אך באמת י"ל דסוגיות הש"ס ס"ל כראב"ש דל"ל הסברא דחולין ממילא הוי א"כ שוב נ"ש הואיל דילקה למפרע משום חב"ע אף דל"ח חולין בשעת כניסה מ"מ כיון דע"י פדיון ג"כ חשיב חב"ע מכ"ש ע"י שאלה ואף א"נ דלא לקי משום חב"ע דעכ"פ לא הי' התראת וודאי לענין חב"ע דיש ס' שמא לא יתשול וע' ברש"י שבועות ד"כ שכ' דבעי שיתרו בו מפורש משום איזה לאו עובר ואף דאפשר להתרות בו דממ"נ יעבור או בלאו דיו"ט או בלאו דחב"ע אבל עכ"פ לא ילקה כמ"ש ברש"י זבחים דע"ח בהא דפיגול ונותר שבללו זב"ז ועיי"ש בתוס' אפ"ה כיון דעכ"פ יש איסור שוב ל"א הואיל כנודע מדברי המלמ"ל בהא דש"ס פסחים דמ"ו דקאמר כתישה ביו"ט מי שרי דהואיל באיסור ל"א עיי"ש ושוב עכצ"ל מטעם מתוך אבל לר"ע לשי' דס"ל שחיטה מקדשה ונשמע ע"כ דס"ל הסברא דחולין ממילא הוי ומכ"ש ע"י שאלה בוודאי דל"ח חב"ע ושוב לדידי' נהי דל"ל מתוך מ"מ י"ל היתר מטעם הואיל דאי בעי מיתשיל לשי' התוס' פסחים דמ"ז דהואיל אינו תלוי במתוך לא כסברת הרשב"א שבת דל"ט ע"ב ואין לומר דיהי' איסור למפרע מטעם חב"ע ז"א דע"י שאלה ליכא איסור מטעם חב"ע דחולין ממילא הוי ומיושב קושיות התוס' והטו"א לנכון בס"ד ודוק:

ח') ועפ"ז מיושב קושיות התוס' דאמאי חל הקדש בדבר הגזול הא הוי שינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה וכבר כתבתי דהכא יועיל שאלה אף בבא ליד הגזבר:

והנלע"ד די"ל דמיירי שכבר בא להעזרה דהנה כבר כ' המפו' דקולא דישנו בשאלה הוא רק במקום דהשאלה הוא בהיתר אבל היכי דהשאלה יהי' באיסור ל"ח ישנו בשאלה דהא אינו עומד לכך וא"כ י"ל דכיון דבא לעזרה שוב אסור לישאל ושוב ל"ח חוזר לברייתו ע"י שאלה והנה באמת גם בכל קודש י"ל דאסור לישאל אחר שבא לעזרה מטעם חב"ע אך באמת למ"ד חולין ממילא הוי שוב ל"ח חב"ע ושוב מותר לישאל אך עיקר הסברא דע"י שאלה חשיב חולין ממילא י"ל הטעם דעכ"פ חשיב כהתחיל ההקדש ונתבטל א"כ כ"ז במקדיש בהמה שלו דאף לאחר ששאל על ההקדש עכ"פ נתגלה שהי' בהמה שלו והי' ביכולתו להקדיש א"כ שפיר חשיב כהתחיל ההקדש ונתבטל אבל בהקדיש דבר הגזול דעיקר חלות ההקדש למ"ד יאוש ל"ק משום דע"י ההקדש חשיב שה"ש נמצא שע"י שאלה כיון דנתבטל ההקדש א"כ ממילא לא התחיל קנינו ולא התחיל כלל ההקדש ושוב הוי חולין למפרע א"כ שוב אסור לישאל מטעם חב"ע ושוב ל"ח בכלל שינוי החוזר מטעם דאסור לישאל ומיושב קושיות התוס' לנכון בס"ד ודוק:

ט') ועפ"ז יש לפלפל בש"ס גיטין דנ"ה דקאמר עולא חטאת הגזולה בין נודעה א לא נודעה אינה מכפרת מ"ט קסבר יאוש כדי ל"ק והר"ת כ' דבאמת ס"ל לעולא יאוש קני רק הכא הטעם משום מהב"ע והקשו המפו' לשי' מהרש"א סוכה ד"ל דבשני קנינים ל"ח מהב"ע א"כ הכא בהקדש יש יאוש ושה"ש ושוב בשני קנינים ל"ח מהב"ע:

והנלע"ד דהנה באמת רק למ"ד יאוש ל"ק א' שפיר בהקדיש דבר הגזול חשיב שה"ש ול"ח שינוי החוזר דאסור לישאל משום חב"ע וכנ"ל אבל למ"ד יאוש קני א"כ שפיר בהקדיש דבר הגזול אחר יאוש ל"ח שה"ש משום דהוי שה"ש החוזר ע"י שאלה דהשאלה הוא בהיתר דל"ח חולין למפרע כיון דגם אחר השאלה נשאר הדבר שלו והי' ביכולתו להקדיש ושוב חשיב כהתחיל ההקדש ול"ח חב"ע דחולין ממילא הוי א"כ י"ל כיון דבאמת ס"ל לעולא דלענין קנין מהני יאוש כדי ורק דלהקרבה ל"מ חד קנין א"כ ממילא בהקדיש דבר הגזול ל"ח רק חד קנין דהא כיון דיאוש קני א"כ אף אחר השאלה יהי' שלו והי' ביכולתו להקדיש וחשיב כהתחיל ההקדש ושוב ל"ח חב"ע דדמי לפדיון דחולין ממילא הוי ושוב השאלה הוא בהיתר ושוב חשיב שינוי החוזר א"כ כיון דס"ל לעולא דיאוש כדי מהני שוב גם בהקדש ל"ח רק חד קנין ול"מ לענין הקרבה ושפיר קאמר הש"ס קסבר יאוש לחוד ל"ק היינו דל"מ חד קנין לענין הקרבה וכיון דס"ל באמת יאוש כדי קני שוב גם בהקדש ל"ח רק חד קנין ושוב חשיב מהב"ע ומיושב הכל בס"ד לנכון וז"ב למעיין היטב ודוק:

תוכן העניינים

מהרש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה