מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
סימן צט
להרב הה"ג חו"ב נפלא חו"פ המפורסים בנש"ק וכו' כקש"ת מוה' יעקב יוסף (נ"י) ז"ל האבד"ק קלאביצק במדינת רו"פ:
בדבר פלפולו בסוגיא דחזקי' ור"א והביא דברי הר"מ ז"ל דפסק אב"ג בנו"ט ואפ"ה פוסק ג"ה מותר בהנאה והוא תמוה ממסקנת הש"ס פסחים דכ"ב. וטרם שנבוא ליישב דבריו אציע מקודם איזה דברים בסוגיא הנ"ל:
והנה שם אמר חזקי' מנין לחב"פ שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהי' בו היתר אכילה טעמא דכ' רחמנא לא יאכל הלא"ה הו"א א"ה לא משמע ופליג אר"א דאמר כ"מ שנאמר ל"ת אסור בהנאה. והנה הר"מ בפ"א מחו"מ מביא א"ה דחמץ מלא יאכל וקשה דהא בפ"ח מהמ"א פסק כר"א דיליף מנבילה כ"מ שנאמר ל"ת א"ה במשמע והדברים עתיקין. והנלע"ד ונקדים קושית המפו' שהקשו בהא דקאמר הש"ס ופליג אר"א שמא בעלמא ס"ל כר"א רק הכא באמת אי אמרי' דחב"פ אסור בהנאה א"כ מצד הסברא א"צ לעבור בב"י דהא כיון דכתיב לך וע' הא"ה חשיב אינו שלו כמפורש בש"ס שם ד"ו דב' דברים א"ב ועשאן הכתוב כאלו ברשותו וא"כ עכצ"ל דב"י הוי חידוש וא"כ כ"ז אי גילתה התורה בפי' דחמץ אסור בהנאה ע"כ מוכרחין לומר דב"י הוי חידוש ונהי דמיעטה התורה דעל דשא"ש א"ע זה רק במידי דלא הוי שלו מעולם אבל בחמץ שהי' באמת שלו ורק ע"י האיסור נעשה אינו שלו בכה"ג אמרי' דעובר בב"י והסברא י"ל לכאורה לפי"מ דמוכח משיטת רש"י ז"ל דעובר בב"י משעה ז' ועי' שו"ת נוב"י מה"ק סי' כ' שכ' דלמ"ד דחמץ אסור באכילה ובהנאה מה"ת משבע וה"ה דעובר בב"י מז' א"כ שפיר י"ל דחל עליו ב"י דברגע חלות הלאו דב"י אז עדין הוי שלו ואף דתיכף ברגע חלות הב"י שוב נעשה אינו שלו מכח הא"ה מ"מ אמרי' דחלותו והפקעה מרשותו באין כאחד וכמ"ש המג"א בסי' תנ"א לענין כבוש בכלי דאמרי' בליעה ופגימה באין כאחד וכדמצינו גיטו וידו באין כאחד:
אך כ"ז אי יש קרא מיותר דחמץ אסור בהנאה ע"כ מוכרחין לומר דעובר בב"י מטעם זה אבל אי ליכא קרא מיוחד דאסור בהנאה נהי דאפשר למיליף מנבילה מ"מ א"נ דאסור בהנאה יהי' ב"י חידוש א"כ יותר י"ל דיהי' מותר בהנאה משנאמר דב"י הוי חידוש ולכך מוכרח ליליף מלא יאכל דמשמע בפי' מלשון הקרא דאסור בהנאה וא"כ ע"כ דב"י חידוש הוא ומטעם הנ"ל דברגע חלות הב"י עדין הוא ברשותו ונהי דברגע זו פקע רשותו ממנו מ"מ כמו דאם נעשה שלו ברגע זו מהני ה"ה להיפך אם ברגע אחת עדין שלו שוב עובר. ובישוב קושיא זו י"ל דנודע מ"ש האעו"ז ובס' ברכת אברהם דהא דמוכרחין לומר דב"י הוי חידוש הוא רק למ"ד חמץ מהנקברים וא"כ אפרן אסור ושוב אין לו שום זכות בהחמץ ושפיר חשיב אינו שלו וא"כ מצד הסברא אין לו לעבור דל"ח שלו וע"כ דב"י חידוש הוא אבל למ"ד חמץ מהנשרפים ואפרן מותר א"כ יש לו זכות להנות מאפרו שוב חשיב שלו ועובר בב"י מצד הסברא. ועוד כ' בס' הנ"ל דלמ"ד חמץ מהנשרפים מועיל ביטול אף לאח"ז איסורו דחשיב עדין ברשותו. אך באמת יש לפלפל בזה הרבה מ"ש דגם אח"ז איסורו מועיל ביטול. לענ"ד יש להעיר דבאמת מצינו כזאת בתוס' פסחים ד"ה דלמ"ד חמץ מהנשרפים היכי דרוצה לבשל אצל הגחלת מותר לשורפו ביו"ט דחשיב א"נ אף דא"י להנות מגוף החמץ מ"מ חשיב כמו מלאכת א"נ וה"ה די"ל דע"י זכות הנאת הגחלת חשיב שלו. אך נודע שנחלקו בזה הקדמונים דהתוס' בפסחים דכ"ט כ' דהיכי דהאפר שו"פ מקודשת בא"ה והרשב"א ז"ל כ' דחשיב דשלב"ל ופנ"ח בא לכאן והריטב"א ביאר עוד יותר די"ל דהאפר חשיב הפקר ולאו מדידי' קמתהני ובאמת בתוס' פסחים דכ"ח כ' ב' תירוצים בהא דא"מ בא"ה תירץ הא' משום דהשתא לא שוה מידי ובתירוץ הב' כ' דמיירי שהאפר אינו שו"פ:
ובאמת לתירוץ הב' קשה דמשמע דבחמץ לא מעל אף אם אחרי שישרפנו יהי' שו"פ וקשה הא חזי לפדותו אחר שישרפנו אך באמת י"ל דלכאורה יפה כ' הרשב"א די"ל דהאפר חשיב דשלב"ל. אך באמת י"ל דלפי"מ דקיי"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכ' התוס' בסוטה דבמידי דמצוה אמרי' כל העומד וא"כ י"ל בכה"ג. כיון דמכח המצוה אמרי' כל העומד והוי ככבר נעשה א"כ י"ל אדרבה בחב"פ כיון דהוי כשרוף כבר א"כ שפיר חשיב שלו ע"י זכות האפר דאף שכ' הרשב"א שם דבמידי דהגוף משתנה ל"מ סברת בידו שיהי' מיחשב כשלו אבל עכ"פ במידי דמכח המצוה הוי כמאן דשרפו א"כ שוב חשיב ככבר נעשה ועי' בש"ס חגיגה ד"ד למ"א ח"ע חייב בראי' וכ' התוס' הטעם דעומד לשחרר כמשוחרר דמי והא דבגיטין משמע דאדון אכתי מיקרי ותירץ דשם כיון שמת אמ"ל דלא הי' עומד לשחרר. אבל עכ"פ מוכח סברא זו דבעומד לשחרר. הוי כמשוחרר כבר וה"ה דאמרי' דהוי כאלו כבר האפר הוא ברשותו. ובאמת סברא זו תמוה מתוס' ב"ב דע"ט דמשמע דגם בח"ע אפי' היכי דכופין לשחרר מ"מ א"י לקדש קודם השחרור והארכתי בזה:
עכ"פ י"ל דשפיר בחמץ כיון דעומד לשרוף חשיב כשלו ומהני לקידושין וכ"ז א"נ דאח"ז איסורו ל"מ ביטול א"כ שוב ע"כ עומד לשריפה מכח איסור ב"י ושוב הוי ככבר שרפו וחשיב שלו ושפיר י"ל דמועיל לקידושין אבל א"נ דגם לאח"ז איסורו מועיל ביטול א"כ שוב אין מצוה לשורפו דוקא וא"כ ל"ש לומר כל העומד וא"כ שוב לענין האפר הוי דשלב"ל ול"מ לקידושין א"כ שוב היכי אפ"ל דמש"ה יועיל ביטול לאח"ז איסורו משום שיוכל להנות מאפרו א"כ שוב חשיב שלו הא באמת חזינן דאין מועיל זכות שיש לו באפר לענין שיוחשב כשלו דהאפר הוי דשלב"ל רק שי"ל בסברת התוס' משום דמצוה לשורפו וחשיב ככבר נשרף אבל היכי שייך לומר דמשום דחשיב שלו ע"י זכות האפר יועיל ביטול הא אי יועיל ביטול שוב לא יהי' מצוה לשורפו וא"כ לא יהי' חשיב שלו ועכצ"ל דבאמת ל"מ ביטול לאח"ז איסורו ושוב עומד לשריפה והוי ככבר נשרף וחשיב שלו וז"ב ופשוט:
ועפ"ז מיישב נמי מה שהקשיתי דלפי תירוץ הב' דגבי קידושין אם האפר שו"פ מקודשת א"כ תיקשי דגם גבי המקדש לימעול היכי דהאפר יהי' שו"פ. ולפי הנ"ל ניחא דבאמת כ' די"ל דזכות האפר הוי דשלב"ל רק כיון דמצוה לשורפו וכל העומד לשרוף כשרוף דמי ומש"ה ל"ח דשלב"ל וכ"ז בחמץ של הדיוט דעובר עליו בב"י ועשה דתשביתו א"כ עומד לשרוף וכשרוף דמי ושפיר י"ל דחשיב שלו ע"י זכות האפר ומהני לקידושין אבל בחמץ של הקדש דליכא ב"י ואינו עומד לשורפו ושוב זכות האפר חשיב דשלב"ל ומש"ה ל"ח שווי מידי ומש"ה לא מעל וא"ש. והנה עפי"ז י"ל דהנה באמת בתוס' פסחים בסוגין משמע דלמ"ד מהנקברים אפרן אסור. והנה גם בש"ע אה"ע סי' כ"ח מפורש כן וכ' דהמקדש בחב"פ יש לחוש לקידושין דשמא הלכה כר"י דאפרן מותר ומשמע דלרבנן אפרן אסור:
והנה באמת הקשו דא"כ משמע דגם לרבנן מותר לשרוף ג"כ והא יש לחוש שמא יהנה מאפרן והנה באמת בא"מ כ' דגם למ"ד מהנקברים אפ"ה האפר מותר בחמץ דעיקר סברת התוס' משום דבנשרפים הוי נעשה מצותו אבל בנקברים לא וכ"ז בדברים שא"צ קבורה מה"ת אבל הכא בחמץ דעכ"פ צריך מה"ת לבערו מהעולם א"כ חשיב נעשה מצותו ושוב האפר מותר. ויצא דלפ"ז צריך בחמץ להיות קדושי ודאי היכי דהאפר שו"פ וא"כ לכאורה מפורש בש"ע דלא כמ"ש הא"מ. אך באמת י"ל דבאמת כתבתי דשייך סברת התוס' והרשב"א די"ל דהאפר חשיב דשלב"ל ול"ח שלו ורק בשלמא אי הדין דאבחא"ש א"כ הוי מצוה לשורפו ואמרי' כל העומד וממילא ל"ח דשלב"ל וי"ל דמועיל לקידושין אבל א"נ דהשבתו בכ"ד נהי די"ל דגם שריפה בכלל וא"כ ממילא יהי' האפר מותר ול"ש החשש דיביא להקל לענין האפר אבל מ"מ ליכא דוקא מצוה לשורפו וא"כ ל"ש כל העומד וא"כ שוב האפר חשיב דשלב"ל ובודאי ל"מ לקידושין היכי דקידש בגוף החמץ א"כ שפיר לרבנן נהי שי"ל דבשרפו האפר מותר מ"מ ל"מ לקידושין ולכך לא הוי רק קדושי ס' וז"ב:
נחזור למ"ש הברכ"א דמש"ה עובר בב"י לר"י משום דחשיב שלו ע"י זכות האפר. ולענ"ד יש להעיר דבאמת כ' די"ל דע"י זכות האפר ל"ח שלו דהאפר הוי דשלב"ל רק מכח דעומד לשרוף מחמת מצוה שוב ל"ח דשלב"ל וכ"ז אחר שגילתה התורה דעובר בב"י אף דחשיב אינו שלו וממילא עומד לשרוף מחמת איסור ב"י ושוב חשיב שלו אבל היאך אפ"ל דמש"ה עובר בב"י משום דחשיב שלו ע"י זכות האפר ז"א דהא באמת חשיב אינו שלו מחמת א"ה וא"נ דלא עבר בב"י שוב אינו עומד לשרוף ושוב ל"ח שלו דזכות האפר הוי דשלב"ל ואף דע"י זכות ב"י חשיב שלו דשייך כל העומד אבל כ"ז שלא ידעינן איסור ב"י שוב חשיב אינו שלו. אך באמת א"ש כמו דמצינו בש"ס גיטה וחצירה באין כאחד והסברא כיון דע"י הגט נעשה חצירה שוב מצי קני לה הגט וה"ה הכא נהי דבלי איסור ב"י הוי אינו שלו מ"מ כיון דברגע חלות האיסור ב"י נעשה שלו דהא עומד לשרוף ושוב חשיב שלו ע"י זכות האפר שוב עובר בב"י דגם שם אי לא יוקנה לה הגט שוב ל"ח חצירה מ"מ כיון דע"י חלות הגט נעשה חצירה שוב מהני קנין חצר שיוקנה לה הגט ה"ה הכא כיון דע"י איסור ב"י נעשה שלו שוב מהני לענין שיחשב שלו דיעבור בב"י ואף לשי' הקצה"ח בסי' ר' דדוקא בגט דל"צ תורת זכי' ורק ונתן בידה אז אמרי' סברא זו אבל במידי דבעי שיהי' לו קנין בהחפץ ל"מ היכי שלא הי' חצירו מקודם. א"כ הכא י"ל כיון דבעי שיהי' לו קנין בהחמץ א"כ כיון דע"י שהוא אסור בהנאה חשיב אינו שלו א"כ א"צ לעבור בב"י נהי דע"י שיעבור בב"י שוב יהי' חשיב שלו מ"מ כ"ז דלא עבר בב"י חשיב אינו שלו. מ"מ י"ל לפי שי' הנוב"י דבזמן שמתחיל האיסור אכילה והנאה מה"ת אז מתחיל גם ב"י א"כ שוב מעולם לא נפקע מרשותו דעד חצות הי' ברשותו וברגע חלות הא"ה אז תיכף נעשה שלו משים זכות האפר ע"י זכות האיסור ב"י בכה"ג שפיר חשיב שלו דמעולם לא נפקא מרשותו. ואף לשי' רוב הפוסקים דגם לר"י ליכא ב"י עד הלילה א"כ שוב י"ל דתיכף מחצות נעשה אינו שלו ושוב א"צ לעבור בב"י דאף דא"נ דעובר בב"י נעשה שלו דהא יהי' עומד לשרוף ושוב יהי' חשיב שלו מ"מ כ"ז דלא ידעינן דעובר בב"י הוי אינו שלו. מ"מ א"ש מתרי טעמי חדא דעכ"פ לענין עשה דתשביתו בודאי אינו חידוש דהא חל מחצות מזמן שמתחיל הא"ה ובכה"ג דברגע הפקעת מרשותו נעשה שוב שלו ע"י חלות העשה דתשביתו בודאי דחשיב כאלו הוא שלי וא"כ שוב עומד לשרוף אף אי לא יחול האיסור ב"י ושוב כיון דעומד לשרוף ושוב חשיב דשלב"ל ושוב חשיב שלו ע"י זכות האפר. וחוץ לזה באמת כבר העירו המפורשים די"ל דב"י אינו חידוש כלל דהא כיון דקיי"ל דבחמץ עובר ע"י זכות גל"מ א"כ אי לא יעבור בב"י שוב יהי' מותר לשהותו וחשיב גל"מ למ"ד חמץ שעה"פ מותר ושוב עובר ע"י זכות גל"מ ואף דע"י עבירת ב"י שוב ל"ח גל"מ דהא לא ישהנו מחמת איסור ב"י מ"מ היכי אפ"ל דלא יעבור בב"י הא אי לא יעבור חשיב גל"מ אך כ' המפורשים דשפיר הוי ב"י חידוש דהא כיון דעכ"פ חל עשה דתשביתו א"כ אסור לשהותו משום איסור דעשה דתשביתו ושוב ל"ח גל"מ ושוב ע"כ דב"י חידוש הוא נשמע דבאמת עשה דתשביתו אינו חידוש דאי לא הי' עובר בעשה דתשביתו שוב הי' חשיב גל"מ וא"כ א"ש סברא הנ"ל דלמ"ד דהוא מהנשרפים א"כ שפיר אינו חידוש דממ"נ לענין העשה דתשביתו אף דבזה ל"ש לומר דמש"ה חשיב שלו ע"י זכות האפר דהא א"נ דחשיב אינו שלו וא"ע בעשה דתשביתו א"כ שוב אינו מצוה לשורפו ושוב הוי האפר דשלב"ל מ"מ בעשה דתשביתו פשיטא דעובר דא"נ דא"ע שוב חשיב גל"מ ושוב כיון דע"כ עובר בעשה דתשביתו א"כ שוב נהי דל"ח גל"מ וא"צ לעבור בב"י מתחילת ליל פסח מ"מ כיון דכבר חל עליו עשה דתשביתו א"כ מצוה לשורפו ושייך סברת כל העומד ושוב זכות האפר נ"ח דשלב"ל וממילא חשיב שלו ושפיר עובר בב"י ונשמע דשפיר י"ל דלמ"ד חמץ מהנשרפים א"כ הא דעובר בב"י אינו חידוש כלל דנהי דאסור בהנאה מ"מ חשיב שלו ע"י זכות האפר ורק זה פשיטא דביטול ל"מ לאח"ז איסורו:
ועפ"ז י"ל דזה כונת ריה"ג דקאמר חמץ מותר בהנאה ובאמת ס"ל כר"א רק דס"ל דא"נ דאסור בהנאה א"כ ע"י דב"י חידוש הוא וא"כ יותר סברא לומר דאינו אסור בהנאה משנאמר דחידשה התורה לענין ב"י ובאמת י"ל דזה הוא כונת הש"ס בדכ"ח דקאמר ריה"ג תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל ז' היינו הכונה כנ"ל דא"נ דאסור א"כ מוכרח לומר דב"י הוא חידוש א"כ יותר י"ל דמותר בהנאה וזה כונת הש"ס תמה על עצמך היינו מתחלה מביא דברי ר"י דעובר גם לפני זמנו ור"ש ס"ל לפני זמנו מותר א"כ תמה על עצמך היינו לר"ש דלר"י לא מצי פריך דלדידי' שפיר י"ל דאסור בהנאה דמשמעות ל"ת משמע א"ה דנלמוד מנבילה ואי דתיקשי מדוע עובר בב"י ז"א דלר"י דס"ל אבחא"ש א"כ חשיב שלו ע"י זכות האפר ושפיר עובר בב"י אבל מקשה לר"ש דבודאי ס"ל כרבנן דהשבתו בכ"ד א"כ שוב א"נ דחמץ אסור בהנאה שוב נצטרך לומר דב"י הוא חידוש א"כ יותר י"ל דמותר בהנאה כדי שלא והי' ב"י חידוש. אך באמת בדר"ג משמע דהא דלריה"ג חמץ מותר בהנאה הוא מקרא דלך. אך באמת י"ל דעיקר פירכת הש"ס הוא רק מקרא דלא יאכל דבאמת אי לא כתיב לא יאכל לא הי' קשה לריה"ג מר"א די"ל דהכא מודה ר"א דלא משמע א"ה דהא באמת משמעות דל"ת אינו במשמע א"ה רק דנלמוד מנבילה א"כ שפיר נאמר דהכא לא נלמוד מנבילה כדי שלא נצטרך לדחוק דב"י הוי חידוש אבל כיון דכתיב לא יאכל א"כ משמעותו הוא א"ה א"כ עכצ"ל דב"י הוא חידוש וע"ז משני הש"ס דיש קרא מיותר:
נחזור להנ"ל דלמ"ד חמץ מהנשרפים אף אם חמץ אסור בהנאה מ"מ ב"י אינו חידוש דשפיר חשיב שלו ע"י זכות האפר א"כ מיושב שפיר קושיא הנ"ל שהקשו דנימא דמש"ה אאפ"ל א"ה מל"ת דהי' הו"א דודאי מותר בהנאה כדי שלא נצטרך לדחוק דב"י הוא חידוש. ולפ"ז א"ש דהכא מפורש במתני' ולא יסיק בו תנור וקאמר הש"ס ה"מ ר"י ולדידי' שפיר קאמר הש"ס ופליגי דר"א דלר"י דס"ל אבחא"ש וקס"ד דמותר ליהנות גם בשעת שריפה מש"ה שפיר קאמר הש"ס ופליגא דר"א דבלא"ה ל"צ ללמוד מקרא דלא יאכל דיש ללמוד מנבילה דאסור בהנאה ולא תיקשי דא"נ דאסור בהנאה א"כ ב"י הוא חידוש. ויותר י"ל דלא נלמוד מנבילה משנאמר דב"י הוא חידוש וכבר נודע שיטת הריטב"א דהיכי דהסמוכין אינן מיותרין לא דרשינן מיני' לסתור כללא דמעשהז"ג נשים פטורות ה"ה הכא כיון דהלימוד דנבילה אינו דוקא לענין חמץ דהא מסיק הש"ס חשנ"ב איכא בינייהו א"כ שוב אין לדרוש מיני' א"ה שנצטרך לביא לחידוש באיסור ב"י ז"א דלר"י אף אם חמץ אסור בהנאה מ"מ ב"י אינו חידוש דע"י זכות האפר חשיב שלו ושפיר קאמר הש"ס ופליגי דר"א וכ"ז הכא דמסתמא קאי הש"ס לר"י דס"ל אבחא"ש. אבל הר"מ ז"ל דפסק חמץ מהנקברים א"כ אף א"נ כשי' הא"מ דבשרפו האפר מותר מ"מ עכ"פ אינו עומד לשרוף וא"כ שוב נהי דיוכל ליהנות מאפרו מ"מ חשיב אינו שלו דהוי דשלב"ל וא"כ עכצ"ל דב"י חידוש הוא א"כ שפיר אי לא הי' כתוב רק ל"ת היינו אומרים דשרי בהנאה אף שיש ללמוד מנבילה מ"מ יותר יש סברא דיהי' מותר בהנאה ולא נלמוד מנבילה משנאמר דאסור בהנאה ונצטרך לדחוק דב"י הוא חידוש ומש"ה מוכרח הר"מ ז"ל לפרש דמדשינתה התורה וכתבה לא יאכל מזה נשמע דע"כ חמץ אסור בהנאה ועכצ"ל דחידוש הוא לענין ב"י דעשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו ושפיר מוכרח הר"מ ז"ל לפרש ה' בחמץ מדרשא דחזקי' ומיושב דברי הר"מ ז"ל בס"ד ע"נ:
יצא דלאח"ז איסורו בודאי ל"מ ביטול אף למ"ד חמץ מהנשרפים וי"ל דחשיב שלו ע"י זכות האפר מ"מ א"נ דמועיל ביטול א"כ איני עומד לשרוף וליכא מצוה דוקא בשריפה ול"ה כשרוף וא"כ זכות האפר הוי דשלב"ל ול"ח עי"ז כשלו ורק לשי' הסוברים דבחמץ ידוע ל"מ ביטול וכ' הפוסקים דעכ"פ לענין הלאו מועיל הביטול ורק לענין העשה ל"מ ביטול א"כ שפיר י"ל דמועיל ביטול אף לאח"ז איסורו דהא שייך סברא הנ"ל דחשיב שלו ע"י זכות האפר ול"ח דשלב"ל דהא אף אי יועיל הביטול מ"מ ישאר העשה ויצטרך לשורפו כדי לקיים העשה וא"כ שוב עומד לשרוף וממילא ל"ח דשלב"ל ושוב מהני הביטול עכ"פ לענין הלאו:
אך א"נ דבח"י מועיל ביטול אף לענין העשה א"כ שוב ע"כ דל"מ ביטול לאח"ז איסורו אף למ"ד שהוא בשריפה דא"נ דמהני ביטול שוב אין מצוה בשריפה ושוב ל"ח שלו דזכות האפר הוי דשלב"ל. יצא דא"נ דמועיל ביטול לאח"ז איסור ע"כ דס"ל דבר"י ל"מ ביטול עכ"פ לענין העשה. ועפ"ז י"ל הא דבש"ס פסחים ד"ו פריך הש"ס ובתר זמן איסור לא מצי לבטל והתנן הי' יושב בבהמ"ד מבטלו בלבו א' שבת וא' ביו"ט והא יו"ט לאח"ז איסורו וקשה שמא קאי לר"י דס"ל אבחא"ש ולדידי' מועיל ביטול לאח"ז איסורו. ועפ"ז א"ש דבאמת כבר העירו המפורשים דהא מהא דהי' יושב בבהמ"ד נשמע דמועיל ביטול אף בח"י אף לענין העשה דא"נ דלענין העשה ל"מ ביטול א"כ הי' צריך לחזור לביתו ולבער כדי שלא יעבור בעשה דתשביתו וע"כ דסוגיא זו סוברת דמועיל ביטול אף בח"י וא"כ שוב ע"כ דלאח"ז איסורו ל"מ ביטול אף אי חמץ מהנשרפים דהא א"נ דמהני ביטול א"כ שוב אינו עומד לשורפו ושוב ע"י זכות האפר ל"ח שלו דהוי דשלב"ל וא"נ דמועיל ביטול לאח"ז איסורו וא"כ שוב דלא הי' מועיל הביטול עכ"פ לענין העשה וא"כ שפיר פריך הש"ס ומוכרח לאוקמי דמיירי בעיסה מגולגלת ובאמת בשבת מועיל הביטול אף לענין העשה וא"ש. ועפ"י הנ"ל י"ל נמי מה שהקשו אסברת האעו"ז שחידש דלמ"ד אבחא"ש מהני ביטול לאח"ז איסורו א"כ תיקשי אהא דקאמר הש"ס בדכ"ח בהא דקאמר ר"י אבחא"ש וקאמרו רבנן לא מצא עצים לשורפו יהי' יושב ובטל. והקשו המפורשים דהא אפשר בביטול ורק ניחא לשי' ר"ת שכ' דהא דבעי ר"י שריפה הוא לאח"ז איסורו ואז ל"מ ביטול וקשה הא אדרבה א"נ דבעי שריפה שוב יועיל ביטול לאח"ז איסורו. אך לפמ"ש ניחא דבאמת כתבתי דעיקר הטעם דחשיב שלו ע"י זכות האפר משום דמצוה לשורפו ואמרי' כל העומד וכ"ז אי ל"מ ביטול אבל אי יועיל ביטול א"כ שוב לא יהי' עומד לשרוף ושוב חשיב דשלב"ל. אך שכ' דא"נ דלח"י ל"מ ביטול לענין העשה דתשביתו א"כ שוב עומד לשרוף מכח העשה דתשביתו ושוב עכ"פ מועיל ביטול לענין הלאו אף לאח"ז איסורו:
א"כ לפ"ז שפיר קאמר לא מצא עצים לשורפו יהי' יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם היינו הכונה ממ"נ דא"נ דלח"י מועיל ביטול אף לענין העשה א"כ שוב לא יהי' עומד לשרוף א"כ חשיב זכות האפר דשלב"ל ושוב ל"מ ביטול לאח"ז איסורו ור"י קאמר אבחא"ש לאח"ז איסורו וא"נ דמועיל ביטול לאח"ז עכצ"ל דעכ"פ לענין העשה ל"מ ביטול בח"י ושוב עכ"פ יהי' יושב בטל לענין העשה ומש"ה נקט הש"ס התורה אמרה תשביתו וא"ש ע"נ בס"ד. ועפי"מ שהעליתי דא"נ דעכ"פ לענין העשה ל"מ ביטול בח"י שוב י"ל דלענין הלאו מועיל ביטול לאח"ז איסורו למ"ד חמץ מהנשרפים דהא עומד לשרוף מכח העשה ושוב זכות האפר משוי לי' כשלו ומועיל ביטול. ועפ"ז י"ל סוגית הש"ס פסחים ד"ה דקאמר ר"ע דתשביתו מעיו"ט דהא כתיב אך ביום הראשון ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וקאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אבחא"ש ונודע קושית המפורשים דשמא באמת השבתה בכ"ד רק אפ"ה אסור לבער משום דאחשבי' להבערתן או דעכ"פ נהי דהשבתה בכ"ד מ"מ משמע דגם שריפה בכלל ושריפה אסור ביו"ט ושוב נשמע דע"כ הוא מעיו"ט. ועוד קשה בדברי רש"י ז"ל שפי' מדלא נפקא לי' ומשמע דמהא גופא דקאמר דע"כ תשביתו מעיו"ט דאי מיו"ט אסור לבערו לא נשמע דס"ל אבחא"ש רק מדלא נפקא לי' ממק"א מזה נלמוד דס"ל אבחא"ש וזה תמוה כנודע:
והנה בחי' מכבר אמרתי עפ"י הנ"ל דבאמת מהא דקאמר ר"ע דאסור לבער ביו"ט לא נשמע דס"ל אבחא"ש די"ל כקושית המפורשים דאחשבי' להבערתן או דעכ"פ גם שריפה בכלל רק זה כונת הש"ס דהא בלא"ה אפ"ל דתשביתו מעיו"ט דהא לשי' רש"י ז"ל ביטול הוא הפי' דתשביתו ולאח"ז איסורו ל"מ ביטול וע"כ דס"ל אבחא"ש וממילא מהני ביטול אף לאח"ז איסורו דחשיב שלו ע"י זכות הנאת הגחלת ושוב הי' הו"א דתשביתו מיירי ביו"ט ולכך מוכרח ר"ע לדחוק דעכ"פ נכלל בכלל תשביתו ביטול וגם שריפה וכמ"ש המג"ש בשי' רש"י ז"ל דב' מיני השבתות הם א' ביטול וא' ביעור ובכלל ביעור נחלקו ר"י ורבנן וא"כ עיקר הא דדייק רבא דר"ע ס"ל אבחא"ש מדלא נפקא לי' דתשביתו מעיו"ט מהא דביטול. אך לפי דברינו דגם למ"ד אבחא"ש מ"מ ל"מ ביטוי לאח"ז איסורו א"כ אזדא דברינו ונשאר קושיא הנ"ל. אך לפי דברינו דא"נ דבח"י ל"מ ביטול לענין העשה וא"כ כונת הקרא דתשביתו דבחמץ שאין ידוע מתקן תשביתו בביטול ובח"י ל"מ לענין העשה רק ביעור אבל הלאו דב"י בודאי מתוקן בביטול א"כ לפ"ז למ"ד אבחא"ש שפיר מועיל ביטול לח"י אף לאח"ז איסורו דהא עכ"פ גם לאחר הביטול עומד לשרוף מחמת העשה ושוב ל"ח האפר דשלב"ל ושוב חשיב שלו:
ולפ"ז מיושב הכל ע"נ דכבר העירו דהא אפ"ל דתשביתו ביו"ט ומותר לשרוף משום דעדל"ת ורק שתירצו משום דהוי יו"ט עשה ול"ת אך קשה הא גם בחמץ יש ל"ת דב"י וא"כ נימא דלתו"ע דחמץ ידחה ללתו"ע דיו"ט ונודע דברי רש"י והרי"ף ז"ל ב"מ דל"ב ועי' במג"א סי' תמ"ו. אך באמת א"נ דאבחא"ש וא"כ נצמח דיש לו זכו להנות מגחלתו וממילא בח"י כיון דס"ל דלענין העשה ל"מ ביטול שוב י"ל דמועיל ביטול לענין הלאו גם לאח"ז האיסור דהא עכ"פ עומד לשרוף מחמת העשה ושוב חשיב שלו ע"י זכות האפר וכיון דהל"ת מתוקן בביטול ולא נשאר רק העשה ושוב לא דחה לל"ת דיו"ט וכ"ז א"נ דס"ל דאבחא"ש א"כ ממונא דבח"י עכ"פ לשי' הכלבו כיון דלענין העשה ל"מ ביטול שוב מועיל ביטול לענין הלאו אף לאח"ז איסורו ולא נשאר רק עשה ולא דחה אבל א"נ דהשבתה בכ"ד ונהי דהי' אפ"ל דאפ"ה אסור ביו"ט משום דאחשבי' להבערתן או דעכ"פ גם שריפה בכלל אבל עכ"פ הי' נצמח דחשיב אינו שלו כמש"ל דלמ"ד דל"צ שריפה דוקא אז אף א"נ כשי' הא"מ דבשרפו האפר מותר מ"מ עכ"פ ל"ח שלו דזכות האפר הוי דשלב"ל וכיון שכן בודאי לא הי' מועיל ביטול לאח"ז איסורו אף לענין הלאו ושוב הי' אפ"ל דמותר לשרוף משום דהלתו"ע דחמץ הי' דוחה ללתו"ע דיו"ט. אך באמת י"ל דהכא ל"ש כלל לומר עדל"ת די"ל משהה חמץ ע"מ לבערו א"ע. אך בהא דנקט ר"ע שהוא אב מלאכה פי' המפורשים הכונה עפמ"ש ברשב"א יבמות ד"ו בשם מורו דבמידי דל"ח אב מלאכה ליכא עשה דשבתון וא"כ זה כונת ר"ע שהוא אב מלאכה היינו שיש עשה דשבתון מכלל דס"ל דבזה ג"כ י"ל עדל"ת ורק הכא יש לתו"ע א"כ זה כונת רש"י ז"ל בהא דנקט מדלא נפקא לי' דבפשיטות מהא דקאמר ר"ע דביו"ט לא הי' אפשר להשבית א"א למידק דס"ל דאבחא"ש די"ל גם שאר השבתת אסור או דגם שריפה בכלל רק כ' הכונה דבשלמא א"נ דאבחא"ש וא"כ נצמח דבח"י מועיל ביטול לענין הלאו אף לאח"ז איסורו וא"כ ליכא רק עשה אבל א"נ דהשבתה בכ"ד א"כ ל"מ ביטול ושוב יש לתו"ע ויש לדחות:
אך קשה לרש"י ז"ל שמא הכא ל"ש כלל ענין דחויה דמשהה חמץ ע"מ לבערו א"ע וזה כונת רש"י ז"ל דא"נ דהכא ל"ש כלל ענין דחויה א"כ למה נדחק ר"ע כלל לפרש דהבערה הוא אב מלאכה הא בפשיטות יוכל לומר דע"כ בעיו"ט דביו"ט עכ"פ יש איסור לאו בהבערה וע"כ מדלא יליף ר"ע רק משום דהבערה אב מלאכה ע"כ דס"ל דל"ת לחוד הי' נדחה ומש"ה לא דייק רק משום דבהבערה יש לתו"ע ושוב א"נ דהשבתה בכ"ד נהי דגם בכל מיני השבתה יש לתו"ע מ"מ כיון דל"מ ביטול ושוב לתו"ע דחמץ דוחה וע"כ דס"ל אבחא"ש וממילא דחשיב שלו כיון דעכ"פ עומד לשרוף בח"י מכח העשה ושוב הל"ת מתוקן בביטול אף לאח"ז איסור ושוב לא נשאר רק העשה ולא דחה ללתו"ע דיו"ט ומיושב שפיר מה דנקט רש"י מדלא נפקא לי' וכל הקושית יהי' א"ש ע"נ בס"ד:
ועפמ"ש בסברת התוס' י"ל דא"ש ג"כ סברת הרשב"א ז"ל דס"ל באמת דא"י לקדש באפר דהוי דשלב"ל וי"ל דתוס' דכ' שני תירוצים דלתירוץ הא' ס"ל דאף אם שו"פ מ"מ ל"מ לקידושין ובתירוץ הב' כ' דאם האפר שו"פ מקודשת וי"ל דתלוי בהחילוק שבין דברי התוס' חגיגה לתוס' ערכין דכבר הבאתי דברי הש"ס חגיגה דלמ"א ח"ע חייב בראי' והקשו דהא בש"ס גיטין משמע דגם למ"ד בהמית חייב קנס ותירצו בחגיגה דבאמת כיון דעומד לכוף ולשחרר כמשוחרר דמי רק שם בגיטין כיון שמת אמ"ל שלא הי' עומד לשחרר. נמצא דס"ל להתוס' דבאמת היכי דעומד לשחרר הוי כמשוחרר כבר וחייב בראי' ובק"פ וה"ה דל"ח דשלב"ל ובאמת לשי' זו אם חב"ח קידש אשה אלאחר שישתחרר יתפסו קדושין כיון דעומד לכוף ל"ח דשלב"ל ואף דמפורש בש"ס קדושין דס"ג דבשחרור ל"מ אף היכי דבידו לשחרר מ"מ היכי דכופין עדיף דהוי כמשוחרר כבר אך בתוס' ערכין תירץ דכיון דא"י לעכבו מלעלות לרגל שוב חייב בראי' משום צד חרות אבל באמת הצד עבדות חשיב יש לו אדון ולשי' זו נאמר דגם בעומד לכוף על השחרור אפ"ה ל"ח כמשוחרר ולשי' זו גם בחב"ח שקידש אלאחר שישתחרר לא יועיל למ"ד אאמדשלב"ל וכ"ה שי' הריב"ן הובא בתוס' ב"ב דע"ט וכבר הארכתי בזה:
נמצא דתירוץ הראשון בפסחים קאי בשי' התוס' ערכין א"כ גם בעומד לשרוף מחמת מצוה אפ"ה ל"ח כשרוף וממילא זכות האפר חשיב דשלב"ל. ובתירוץ הב' קאי בשי' התוס' חגיגה דעומד לשחרר כמשוחרר דמי ול"ח דשלב"ל ה"ה הכא דעומד לשרוף מחמת המצוה ל"ח זכות האפר דשלב"ל. ולפ"ז הרשב"א בגיטין לא מביא רק תירוץ התוס' בערכין דרק משום דא"י לעכבו מלעלות לרגל אבל לא ס"ל דעומד לשחרור כמשוחרר דמי ויצא דבעבד גמור אף במקום דכופין לשחרר אפ"ה א"ח בראי' כמ"ש בתשובה. א"כ נשמע דחב"ח שקידש לא יועיל לשי' הרשב"א ז"ל מש"ה ס"ל דגם בחמץ ל"מ קדושין אף אם האפר שו"פ אפ"ה לדידי' אף דעומד לשרוף מחמת איסור ב"י מ"מ זכות האפר חשיב דשלב"ל וא"ש כ"א לשיטתו ע"נ בס"ד:
עוד י"ל בהא דנקט ריה"ג תמה על עצמך. עפמ"ש הברכ"א דלר"י ב"י אינו חידוש משום שיוכל להנות מאפרו ונאמר כשיטתו דהיכי שיש לו עכ"פ זכות אפר נהי דחשיב פנ"ח מ"מ חשיב שלו. ועפ"ז י"ל דאף א"נ כשי' התוס' דלמ"ד השבתה בכ"ד אפרו אסור מ"מ כבר כ' בפנ"י ובפמ"ג סי' פ"ז דעכ"פ מה"ת האפר מותר דהוי שלכ"א ורק מדרבנן בשלכ"א אסור אז גם האפר אסור ונשמע דבאמת מה"ת ב"י אינו חידוש דהא מה"ת דאפרו מותר א"כ שוב חשיב כשלו ומה"ת הי' מועיל ביטול גם לאח"ז איסור דחשיב שלו ע"י זכות האפר ורק אחר שאסרו חז"ל האפר שוב חידוש הוא הא דעובר בב"י וממילא מדרבנן ל"מ ביטול לאח"ז איסור. וא"כ י"ל זה כונת ריה"ג תמה על עצמך היינו דקשה לו האיך נימא דחמץ אסור בהנאה הא שוב יהי' חידוש הא דעובר בב"י דהא חשיב אינו שלו. וזה כונתו דבשלמא לדידן שפיר י"ל דאסור בהנאה ואפ"ה ל"ח ב"י חידוש מה"ת דהא מה"ת אפרו מותר אף א"נ דהשבתה בכ"ד מ"מ שלכ"א מותר א"כ שוב חשיב שלו משום דיוכל להנות מאפרן. אך קאמר לר"ש תמה על עצמך היינו לר"ש דס"ל כ"ש למלקות וכ' במהרש"ל שבועות דל"ג דלר"ש גם שלכ"א אסור מה"ת א"כ לדידי' פשיטא דאי חמץ אסור בהנאה א"כ גם האפר אסור מה"ת ושוב יהי' חשיב אינו שלו וא"כ יהי' ב"י חידוש ויותר י"ל שיהי' מותר בהנאה כדי שלא יהי' הב"י חידוש וז"ב בישוב דברים הנ"ל ע"נ:
וביותר ביאור י"ל הכונה תמה על עצמך דבאמת כתבתי די"ל דגם למ"ד חמץ מהנקברים אפ"ה האפר מותר מה"ת דהוי שלכ"א אך באמת שי' המהרש"א דגם לר"ש שלכ"א מותר. אך נודע מ"ש המק"ח דבחמץ גם שלכ"א אסור כיון דלר"ש נפקא איסור אכילה בחמץ מתשביתו והתם לא כתיב אכילה וא"כ נשמע דבע"פ דיש איסור אכילה מתשביתו יש איסור גם בשלכ"א א"כ עכ"פ לא גרע תוך הפסח מע"פ ושוב גם בפסח אסור בשלכ"א ועי' במנ"ח מ"ש בזה. וכ' בתשובה דכ"ז לר"ש דס"ל לפני זמנו א"ע בלאו א"כ ע"כ דנלמוד איסור אכילה בע"פ מתשביתו א"כ ממילא גם שלכ"א אסור אבל לדידן דיש לאו גם בע"פ א"כ לא ילפינן כלל איסור אכילה מתשביתו ושפיר י"ל דשלכ"א מותר בחמץ והארכתי בזה. וי"ל דזה כונת ריה"ג אהא דקאמר ר"ש דלפ"ז א"ע בלאו רק תו"ז אסור אף בהנאה וע"ז מקשה דבשלמא אי הי' ס"ל דגם לפ"ז הוא בלאו שפיר הי' אפ"ל דאסור בהנאה ואפ"ה לא יהי' חידוש הא דעובר בב"י כיון דגם לפ"ז בלאו א"כ נשמע דשלכ"א מותר וא"כ עכ"פ אף אי חמץ הוא מהנקברים מ"מ מה"ת האפר מותר וי"ל דחשיב. שלו הואיל שיוכל להנות מאפרו או שיוכל להנות מהחמץ בעין שלכ"א אבל לר"ש דס"ל לפ"ז בלא כלום ואפ"ה יש איסור ד"ת מתשביתו וא"כ גם שלכ"א אסור א"כ א"נ דחמץ אסור בהנאה יותסר אף בשלכה"נ א"כ שפיר יהי' ב"י חידוש ויותר סברא לומר דמותר בהנאה כדי שלא יהי' ב"י חידוש וזה הכונה תמה על עצמך בזה שס"ל דלפ"ז א"ע בלאו ואפ"ה בפסח אסור בהנאה וזה הוי תרתי דסתרי. ונשמע דהא דמפורש בש"ס ד"ו דעשאן הכתוב כאלו ברשותו ומשמע דגם מה"ת חשיב אינו שלו י"ל דקאי לר"ש ולדידי' אפ"ה בע"פ עכ"פ אסור מה"ת באכילה ומדרבנן אסור בהנאה ג"כ ולדידי' שפיר בחמץ אסור אף שלכ"א ושוב לא יוכל להנות מאפרן ושפיר גם מה"ת חשיב אינו שלו ונשמע דגם לר"ש אסור בע"פ כשי' התוס' בדכ"ח. דבלא"ה א"נ כשי' הבעה"מ דלר"ש מותר בע"פ וא"כ ע"כ דסוגית הש"ס קאי לר"י וא"כ לדידי' עכ"פ האפר מותר דשלכ"א מותר גם בחמץ וא"כ ל"ש עשאן הכתוב כאלו ברשותו. הגם דלפמש"ל עכ"פ למ"ד מהנקברים עכ"פ אין מצוה לשורפו ושוב זכות האפר חשיב דשלב"ל ואף דהכא סוגית הש"ס הוא לרב ורב ס"ל אמדשלב"ל מ"מ כבר כ' הרשב"א ז"ל דהיכי דהגוף משתנה גרע. אך לפי פשטות דברי האעו"ז מוכרחין לומר דסוגית הש"ס קאי למ"ד מהנקברים וס"ל דבחמץ גם שלכ"א אסור דנפקא איסור אכילה מתשביתו וא"כ שפיר ב"י הוא חידוש וא"ש הכל בס"ד:
עוד י"ל הכונה בהא דתמה על עצמך ג"כ ע"ד הנ"ל דכבר הבאתי דברי המפורשים די"ל דמש"ה עובר בב"י אף דמכח א"ה חשיב אינו שלו מ"מ א"נ דא"ע בב"י שוב יהי' מותר להשהותו עד לאחה"פ וחשיב גל"מ ואף דע"י דעובר בב"י שוב ל"ח גל"מ מ"מ כיון דבלי הב"י חשיב גל"מ מש"ה שפיר עובר. אך באמת כ' דזה ניחא לענין העשה דתשביתו שפיר י"ל דא"נ דלא חל משום דנעשה אינו שלו שוב ישאר לו זכות גל"מ ומש"ה עובר אבל כיון דכבר חל עשה דתשביתו ממש א"כ שוב ל"ח גל"מ דאסור לשהותו מחמת העשה דתשביתו ושוב בלילה כשחל ב"י שוב חשיב אינו שלו וכבר כ' דא"נ דגם עשה דתשביתו ג"כ לא חל רק מבערב א"כ שוב י"ל דב"י אינו חידוש דהא א"נ דלא חל שוב חשיב גל"מ ואף שי"ל דעכ"פ אסור לשהותו מחמת העשה דתשביתו מ"מ שייך הסברא דהי מנייהו מפקית דכיון דשניהם חלין ברגע וכ"א מעכב על חבירו מלחול דהא אם יחול ב"י מקודם שוב לא יחול עשה דתשביתו ושוב בב"א חלין תרווייהו וכבר כ' הנוב"י דאי חמץ משש הוא בלאו וא"כ יש ב"י ג"כ משש וא"כ שוב י"ל דב"י אינו חידוש. נשמע דא"נ דחמץ משש הוא בלאו שפיר י"ל דב"י אינו חידוש דהא א"נ דלא חל שוב חשיב גל"מ וכיון דצריך ע"כ לחול עכ"פ או עשה דתשביתו או הלאו דב"י שוב חלין תרווייהו ואי דתיקשי דלמ"ל לא ימצא לרבות קבלת פקדונות הא כבר נשמע דעובר בב"י ע"י זכות גל"מ ז"א דהי' מקום לחלק דרק בגורם כזה דע"ע הי' ממש שלו ועכשיו נשאר לו זכות גורם עובר אבל היכי דמעולם לא הי' שלו א"ע וכדמצינו חילוק זה בתוס' פסחים ד"ו וב"מ דע"א וב"ב ד"נ. או דהו"א שיש חילוק בין מידי שחשיב גורם אף באיתא בעין ובקבלת אחריות יוצמח רק זכותו אחר שיאבד הדבר וכדקאמר הש"ס חילוק כזה לר"ש. אך א"נ דתשביתו הוא משש ואז שפיר חל דחשיב גורם ושוב בב"י דמתחדש בלילה אז ל"ח גל"מ ושוב ע"כ דב"י הוא חידוש או למ"ד דגם אחה"פ אסור מה"ת ג"כ הוי ב"י חידוש דשוב אינו גל"מ אבל לדידן דס"ל לפ"ז בלאו ואח"ז מותר שוב אינו חידוש:
א"כ י"ל דזה כונת ריה"ג תמה על עצמך דאם לא היית אומר דלפ"ז אינו בלאו שפיר הי' מקים לומר דחמץ אסור בהנאה ואפ"ה ב"י לא הי' חידוש דכיון דחל משש גם איסור ב"י ואז חשיב גורם אבל כיון דאמרת לפ"ז אינו בלאו ממילא גם הלאו דב"י לא חל אז אף די"ל היקש דשאור שאור מ"מ היקשא עדיף כמ"ש הנוב"י ושוב כיון דב"י חל מבערב ואז כבר אסור לשהותו מחמת העשה דתשביתו ושוב א"נ דאסור בהנאה שוב יהי' ב"י חידוש דל"ח גורם ושוב יותר י"ל דיהי' מותר בהנאה כדי שלא יהי' ב"י חידוש וזה הכונה תמה על עצמך היינו זה שאמרת דלפ"ז אינו בלאו ובתו"ז אסור בהנאה זה הוי תרתי דסתרי וז"ב בס"ד ע"נ:
עכ"פ נשמע דהא דב"י חידוש הוא זה רק לר"ש דס"ל ב"י אינו עד הלילה ותשביתו הוא משש וא"כ ע"כ הא דקאמר הש"ס ועשאן הכתוב קאי לר"ש ונשמע דגם לר"ש עכ"פ בע"פ אסור באכילה מה"ת ובהנאה עכ"פ מדרבנן כשי' הבעה"ט ודלא כשי' הבעה"מ וא"ש הכל ע"נ. עו י"ל הכונה בהא תמה על עצמך דכבר העירו המפורשים דאמאי צריך קרא בחמץ של הקדש דא"ע בב"י הא לשי' הר"ן ורשב"ץ בטעם דב"י משום דילמא אתי למיכל מיני' ונשמע דבמקום דלא חל איסור אכילת חמץ ליכא ב"י וא"כ ממ"נ אי בשנתחמץ מקודם למ"ד דאסור בהנאה א"כ ל"מ ההקדש דהוי דשא"ב ואי בשהקדיש מקודם א"כ שוב איסור חמץ לא חל אאיסור קודש ושוב ליכא ב"י ולמ"ל כלל קרא דלך למעט של גבוה. ולכאורה י"ל דשפיר הי' הו"א דעובר בב"י דבאמת א"נ דעובר בב"י שוב יחול איסור חמץ אאיסור קודש מטעם מוסיף מכח ב"י ושוב חשיב איסורו משום ב"ת חמץ וממילא יש ב"י ובאמת אחר שגילתה התורה דעל הקדש א"ע בב"י שוב ל"ח מוסיף ובאמת א"ח משום חמץ. אך באמת כ' המפורשים דמוסיף בעי שיהי' הדבר איסור חפצא וכיון שנתחדש דבר בהחפץ מש"ה חל אאיסור הקדים אבל היכי דל"ח רק איסור גברא אינו חל אאיסור הקדים אף דהוי מוסיף וכבר כ' בחי' עפמ"ש בתוס' קדושין דכ"ט דלמ"ד מילה שלב"ז נוהג אף בלילה ל"ח מעשהז"ג לפי שמיום ח' ואילך אין לו הפסק. ועפ"ז כ' דלמ"ד חמץ שעה"פ אסור מה"ת א"כ איסור חמץ חשיב א"ח ולמ"ד דמותר לאחה"פ שוב ל"ח רק א"ג. נשמע דזה כונת ריה"ג תמה על עצמך היינו לר"ש כיון שס"ל לפ"ז ואח"ז אינו בלאו א"כ תיקשי היאך חמץ אסור בהנאה בשלמא אי הי' חמץ מותר בהנאה א"כ משכחת חמץ של הקדש היינו בנתחמץ מקודם ואח"כ הקדישו ואפ"ה חל ההקדש משום דמותר בהנאה א"כ בכה"ג שפיר עכ"פ איסור חמץ לא פקע וממילא הי' הו"א דיהי' איסור ב"י ומש"ה בעי קרא דלך אבל א"נ דאסור בהנאה א"כ לא משכחת חמץ של הקדש רק בהקדיש קודם שנתחמץ וא"כ למ"ל קרא דלך למעט דא"ע בב"י הא פשיטא דא"ע בב"י דכיון דלא חל איסור חמץ אאיסור קודש א"כ ל"ש דילמא אתי למיכל מיני' ושוב ליכא ב"י ופשיטא דא"ע בב"י ואין לומר דא"נ דעובר בב"י שוב חל איסור חמץ וממילא יש ב"י ז"א דכ"ז ניחא א"נ דחמץ שעה"פ אסור א"כ הי' חשיב א"ח ומהני מטעם מוסיף אבל א"נ דחמץ שעה"פ מותר א"כ ל"ח רק א"ג ול"ח מוסיף א"כ זה כונת ריה"ג תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה היינו כנ"ל דבשלמא אי ס"ל חמץ מותר בהנאה א"כ משכחת חמץ של הקדש אף בהקדישו אחר שנתחמץ א"כ בכה"ג שפיר צריך קרא דלך למעט דא"ע בב"י אף שיש איסור חמץ אבל א"נ דאסור בהנאה א"כ לא משכחת רק בהקדישו קודם שנתחמץ א"כ למ"ל קרא דלך הא פשיטא דכיון דלא חל איסור חמץ שוב ליכא ב"י ובשלמא אי הי' ס"ל חמץ שעה"פ אסור א"כ הי' חשיב א"ח א"כ שפיר ע"י איסור ב"י הי' חשיב מוסיף ושוב חל איסור חמץ ומש"ה צריך קרא. אבל תמה על עצמך דס"ל חמץ שעה"פ מותר א"כ ל"ח מוסיף ושוב לא חל איסור חמץ אאיסור קודש ושוב ליכא ב"י וא"כ א"נ דאסור בהנאה א"כ ל"מ הקדש אחר שנתחמץ א"כ למ"ל למעט דא"ע בב"י בחמץ של הקדש וזה הכונה תמה על עצמך דזה שאמרת דחמץ שעה"פ מותר ואפ"ה חמץ אסור בהנאה הם תרתי דסתרי:
עוי"ל הכונה תמה על עצמך ע"ד הנ"ל דקשה א"נ דחמץ אסור בהנאה א"כ ל"מ הקדש אחר שנתחמץ א"כ אם הקדיש מקודם לא חל איסור חמץ ושוב ליכא ב"י. אך י"ל דחשיב מוסיף משום איסור ב"י ושוב חל איסור חמץ. אך באמת א"נ דטעם דב"י משום דילמא אתי למיכל מיני' א"כ אי לא יחול איסור חמץ לא יהי' ב"י ג"כ ושוב ל"ח מוסיף דבעי שהמוסיף יהי' חל בבירור אף אי ל"נ מוסיף אפ"ה יחול במקצת ונודע סברת הר"מ ז"ל דהנאת בב"ח ל"ח מוסיף וזה גרע עוד דשם עכ"פ לא נצמח א"ה מכח איסור אכילה אבל הכא עיקר הב"י נצמח מגזירה דאכילה א"כ כ"ז שלא נדע בזה איסור אכילה ליכא ב"י ול"ח מוסיף וקשה שוב קושיא הנ"ל ועי' במהרש"א חולין ד"צ אך א"נ דב"י הוא גזה"כ א"כ פשיטא דגם אי לא יחול איסור חמץ אפ"ה יש ב"י וא"כ אי לא גילתה התורה בחמץ של הקדש דא"ע בב"י הי' הו"א דעובר בב"י דאף אי לא יחול איסור אכילת חמץ מ"מ יהי' ב"י דבזה אינו מעכב שום איסור ובאמת כיון דהי' שייך ב"י שוב הי' חל איסור חמץ משום מוסיף ועכשיו דגילתה התורה דא"ע בב"י א"כ שוב לא חל איסור אכילת חמץ וכבר כ' בחי' דסברת הר"ן והרשב"ץ יצדקו לר"ש דדריש ט"ד לקולא א"כ שפיר אמרי' דטעם דב"י משום דילמא אתי למיכל מיני' והיכי דלא חל איסור אכילת חמץ ליכא ב"י אבל לדידן דלא דרשינן ט"ד א"כ ב"י הוא גזה"כ וא"כ אף אי לא יחול איסור אכילת חמץ משום שמעכב עליו איסור אחר מלחול עליו מ"מ יש ב"י. א"כ זה כונת ריה"ג א"נ דחמץ מותר בהנאה א"כ משכחת חמץ של הקדש בהקדיש אחר שנתחמץ ובזה יש איסור אכילת חמץ וא"כ הי' הו"א דיהי' ב"י ומש"ה צריך קרא למעט אבל א"נ דחמץ אסור בהנאה א"כ לא משכחת חמץ של הקדש רק בהקדיש מקודם א"כ למ"ל למעט דא"ע בב"י הא כיון דלא חל איסור אכילת חמץ שוב ליכא ב"י ואף די"ל דחשיב מוסיף משום ב"י ז"א דכיון דעיקר איסור דב"י נצמח מחשש דילמא אתי למיכל וא"כ כיון דאמרי' דלא חל איסור אכילת חמץ פשיטא דליכא ב"י ושוב ל"ח מוסיף וזה הכונה תמה על עצמך היינו לר"ש דדריש ט"ד א"כ איסור ב"י מחשש דילמא אתי למיכל וא"כ הכא דלא חל איסור אכילת חמץ ליכא ב"י ושוב ל"ח מוסיף וא"כ מוכרח אתה לומר דחמץ מותר בהנאה כדי שיהי' משכחת שהקדיש אחר שנתחמץ ופריך רק לר"ש דדריש ט"ד אבל לשאר מ"ד לא מקשה דלדידהו אף אי לא חל איסור חמץ אפ"ה יש ב"י ומש"ה צריך לך למעט דא"ע בב"י וא"ש הכונה תמה על עצמך וזה ברור:
ועפ"י הנ"ל י"ל קושית התוס' בדמ"ו שהקשו דיעבור בב"י בחמץ של הקדש הואיל דאי בעי מתשיל ונ"ל דנודע מ"ש השא"ר דהך ענינא דהואיל לא משוי לי' כשלו ממש רק כיון דבחמץ גילתה התורה דעובר ע"י זכות כל דהו כמו בקע"א וה"ה די"ל דעובר ע"י זכות הואיל דלא גרע מגל"מ ונודע מ"ש בט"ז סי' ת"מ דהא דעובר בב"י היכי דקע"א חידוש הוא כיון דבאמת גל"מ לאו כממון דמי דבשלמא בחמץ שלו דבלי האיסור הוא שלו גילתה התורה דנהי דע"י האיסור נעשה הפקר מ"מ כיון דבעצם הוא שלו עובר ולא מיקרי חידוש ומש"ה אף כשאינו בבתיכם עובר אבל בקע"א דכל הענין הא דעובר בב"י חידוש הוא בעי עכ"פ שיהיה בבתיכם וכבר נודע דבמידי דחידוש ל"א מגו עי' בתוי"ש כתובות ד"כ ובר"ן קדושין דס"ו:
ולפ"ז נלע"ד לומר דאף דאמרי' דאיסור מוסיף חל והסברא דכיון דחל איסור על דבר חדש גורר ג"כ איסור אף לענין דבר שמעכב בו איסור הקדים מלחול וכ"ז היכי דהדבר שנתוסף איסורו אינו חידוש לכך מועיל לגרור איסור גם ע"ד שחל בו איסור הקדים אבל היכי דגוף החלות איסור הנוסף הוא חידוש עכ"פ ל"ח מוסיף שנאמר מגו דחל ע"ז חל נמי ע"ז דגוף חלות איסור הנוסף הוי חידוש ודי שחל בעצמו אבל לא שיגרור עוד איסור ע"ד שמעכב בו איסור הקדים וזה עמוק בס"ד:
ולפ"ז באמת הקשו דפשיטא דליכא ב"י שחמץ של הקדש דהא אינו חל איסור חמץ ושוב ליכא ב"י לשי' הר"ן והרשב"ץ ורק שכתבתי די"ל דבאמת חל איסור חמץ משום דחשיב מוסיף מכח איסור ב"י א"כ כ"ז אי לא הי' כתוב לך א"כ לא הי' איסור ב"י חידוש כלל דהא בחמץ שלו איסור ב"י אינו חידוש כמ"ש הט"ז ובפרט אי לא הי' כתוב לך והי' עובר גם בחמץ של חבירו א"כ פשיטא דלא הי' חידוש הא דעובר בב"י א"כ פשיטא דחשיב מוסיף וחל איסור חמץ אאיסור קודש אבל השתא דכתוב לך וא"כ פשיטא דבחמץ של הקדש היכי דלא יוכל לשאל לא יעבור בב"י א"כ אף דיש הו"א דהיכי דאפשר בשאלה יעבור בב"י משום הואיל מ"מ אף אי עובר בב"י משום זכות הואיל מ"מ לא עדיף מזכות גל"מ ושוב הא דעובר בב"י הוי חידוש א"כ שוב אין לומר דיעבור בב"י דהדרא קושיא הנ"ל דהא לא חל איסור חמץ אאיסור קודש ושוב ליכא ב"י וא"ל דחשיב מוסיף מכח איסור ב"י ז"א דאף אי יעבור בב"י יהי' רק מצד חידוש דל"ח רק כמו גורם ומידי דחידוש לא חשיב למשוי איסור על איסור שמעכב בו איסור אחר וכיון דל"ח מוסיף ולא חל איסור חמץ שוב פשיטא דליכא ב"י לשיטת הרשב"ץ ומיושב קושית התוס' בס"ד:
אך יוקשה עוד קושית התוס' לר"ש דס"ל דהגל"מ כממון דמי ולדידי' כ' הט"ז דאינו חידוש כלל הא דעובר בקע"א וא"כ לדידי' תיקשי קושית התוס' וצ"ל כתירוץ התוס' ובזה א"ש שי' הרמב"ם דפסק בהא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דבעי שיגיע זמנו קודם הפסח דבלא"ה אמרי' הואיל דאי בעי פריק וקשה דא"כ הדרא קושית התוס' דיעבור בחמץ של הקדש הואיל דאי בעי פריק. ולפ"ז א"ש דלדידן דס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי ל"ק כלל קושית התוס' וא"ש שי' הרמב"ם לנכון:
ועפ"י דרך הנ"ל י"ל שי' הירושלמי בפ"ב מפסחים דאיתא שם תני חדא אי אתה רואה של גבוה ותני חדא אבל אתה רואה של גבוה ומשני הא דתני אי אתה רואה של גבוה תיפתר בקדשים שחייב באחריותן ור"ש. והקשו המפורשים דלמ"ל למינקט כר"ש הא בחמץ גילתה התורה דגם לדידן עובר ע"י זכות קע"א ובאמת חידוש הוא לדידן אבל עכ"פ עובר והארכתי בזה בחי'. אך עפ"י הנ"ל א"ש דבאמת בלא"ה פשיטא דא"ע בב"י בחמץ של הקדש כיון דלא חל איסור חמץ שוב ליכא ב"י רק התירוץ דהו"א דחשיב מוסיף אבל השתא דכתוב לך ונשמע דעכ"פ בחמץ של הקדש היכי דלא קע"א א"ע א"כ שוב אף א"נ דיעבור היכי דקע"א מ"מ יהי' רק מצד חידוש א"כ פשיטא דעכ"פ לא יחול איסור אכילת חמץ אאיסור קודש וא"ל דחשיב מוסיף לענין ב"י ז"א דכיון דכל איסור דב"י הוא חידוש עכ"פ אין בכחו לחדש עוד איסור עי"ז לענין אכילה שמעכב בו איסור קודש מלחול וכיון שלא חל איסור אכילת חמץ ממילא ליכא ב"י לשי' הרשב"ץ לכך נקט הירושלמי דהא דעובר בקע"א לר"ש דס"ל באמת דהגל"מ כממון דמי א"כ שוב איסור ב"י אינו חידוש ושוב חשיב מוסיף ושפיר חל איסור אכילת חמץ ושוב יש ב"י. נשמע דבאמת לדידן דס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי א"ע בב"י בחמץ של הקדש שקע"א והטעם משום דליכא איסור אכילת חמץ ושוב ליכא ב"י ונשמע דיש ראי' לשיטת הר"ן והרשב"ץ משי' הירושלמי וזה ברור בסיעתא דשמיא ודו"ק כי חריף הוא:
ועפ"ז י"ל בהא דקאמר בש"ס דא"י במצה של טבל משום דלא חל איסור אכילת חמץ על טבל וקאי אליבא דמאן דל"ל כולל והקשו דהא חמץ חשיב מוסיף משום איסור ב"י ואף דאי לא יחול איסור אכילת חמץ ממילא ליכא ב"י מ"מ ע"י איסור ב"י חל נמי איסור אכילה ושוב חשיב מוסיף. אך י"ל דכבר העיר במנ"ח דנימא בטבל שנתחמץ לא יהי' איסור דכיון דבעי לך וא"כ כמו דא"י באתרוג של של טבל משום דאין לו היתר אכילה ל"ח לך ה"ה הכא ל"ח לך ושוב ליכא ב"י ואף דבחמץ עשאו כאלו ברשותו מ"מ זה רק היכי דבלי האיסור חמץ הי' שלו שפיר עובר אבל הכא דבלי האיסור חמץ ג"כ אינו שלו מחמת איסור טבל לא יעבור בב"י. אך כ' המנ"ח דבשלמא לענין אתרוג דבעי ממש לכם מש"ה בטבל שאין לו היתר אכילה ל"ח שלו אבל הכא כיון דגם ע"י זכות גל"מ ג"כ עובר א"כ טבל דעכ"פ מותר בהנאה עכ"פ לא גרע מזכות גל"מ ושפיר עובר. ולפ"ז י"ל דבאמת י"ל בפשיטות דלא יעבור בב"י בטבל שנתחמץ דכיון דלא חל איסור חמץ שוב ליכא ב"י ורק שי"ל דחשיב מוסיף וממילא חל איסור חמץ אך כ"ז אי טבל הי' מותר באכילה א"כ חשיב שלו ממש וא"כ הא דעובר בב"י אינו חידוש ושפיר חשיב מוסיף שיחול ג"כ איסור אכילת חמץ אבל כיון דבאמת טבל ל"ח היתר אכילה ואף א"נ דעובר בב"י הוא רק משום דלא גרע מזכות גל"מ אבל עכ"פ ל"מ למשוי מוסיף וכיון שכן לא חל איסור אכילת חמץ ושוב ליכא ב"י ונשמע דבאמת למאן דס"ל כולל ושפיר חל איסור חמץ אף בלי איסור ב"י וכיון דע"כ חל איסור חמץ שוב יש ב"י ג"כ נהי דטבל ל"ח היתר אכילה מ"מ לא גרע מזכות קע"א אבל לר"ש דל"ל כולל א"כ בלי איסור דב"י לא יחול איסור חמץ ורק ע"י איסור דב"י י"ל שיחול איסור חמץ ושוב אמרי' דכיון דכיון דעכ"פ זכות טבל לא עדיף מזכות גל"מ ושוב אף א"נ דיעבור בב"י יהי' מצד חידוש ושוב לא מצי לגרור איסור אכילה עפמש"ל דבמידי דחידוש ל"א מגו וה"ה דל"ח שיהי' עי"ז מוסיף ושפיר לא חל איסור חמץ ושוב ליכא ב"י. נשמע דלדידן דס"ל כולל ממילא בטבל שנתחמץ יש ב"י ולמ"ד דל"א כולל שוב ליכא ב"י ומיושב קושית המפורשים על נכון בסייעתא דשמיא
והנה בעיקר הקושיא דלמ"ל קרא למעט דא"ע בחמץ של הקדש הא כיון דחמץ אסור בהנאה א"כ לא משכחת חמץ של הקדש רק בהקדיש קודם שנתחמץ וא"כ לא חל איסור חמץ אאיסור קודש ושוב ליכא ב"י. ולכאורה הי' אפ"ל דבאמת לכאורה חמץ הוי איסור כולל ורק נודע שי' הלח"מ דל"ח כולל וביאר בשו"ת רעק"א דבנתחמץ בע"פ שפיר הוי כולל אבל בנתחמץ בפסח ל"ח כולל דשאר חמצים כבר נאסרו משקידש היום ולפ"ז לכאורה י"ל דעיקר קרא דלך בעי רק לחמץ של הקדש שנתחמץ בע"פ וא"כ שפיר חל איסור חמץ מטעם כולל ושוב שייך החשש דילמא אתי למיכל וא"כ הי' הו"א שיעבור בב"י אך באמת עפמש"ל י"ל להיפך דבאמת קשה קושית התוס' דיעבור בחמץ של הקדש הואיל דאי בעי מיתשל רק שכ' דבלא"ה א"ע בחמץ של הקדש כיון דלא חל איסור חמץ שוב ליכא ב"י ורק הי' הו"א לומר דאיסור חמץ חל מטעם מוסיף מכח איסור ב"י אבל השתא דגילתה התורה לך רק דנימא דיעבור אטעם הואיל אי בעי מתשיל אבל עכ"פ לא עדיף מזכות גל"מ וא"כ אף אי יעבור בב"י הוא מצד חידוש ועכ"פ לא יוכל לגרור איסור אכילה ושוב לא חל איסור אכילת חמץ ושוב ליכא ב"י. אך כ"ז בנתחמץ בפסח דאז ל"ח כולל וא"כ אי לא יחשב מוסיף מטעם ב"י לא יחול איסור חמץ וא"כ שוב ליכא ב"י ולכך שפיר אף די"ל דיעבור מטעם הואיל מ"מ כיון דאי ל"ח מוסיף לא יחול חיסור חמץ ואיסור ב"י שהוא חידוש בודאי ל"ח מוסיף ושוב לא חל איסור חמץ ושוב ליכא ב"י אבל בנתחמץ בע"פ דאז כיון דודאי חל איסור חמץ מטעם כולל שוב יש ב"י משום הואיל דאפשר בשאלה ועכ"פ לא גרע מגל"מ ונהי דל"ח מוסיף מטעם ב"י מ"מ עכ"פ חל איסור חמץ מטעם כולל אבל לר"ש דל"ל כולל א"כ אף אי מוסיף א"ל מ"מ פשיטא דע"י זכות שאלה ל"ח מוסיף ושוב כיון דלא חל איסור חמץ ממילא ליכא ב"י יצא שיש נ"מ לדינא בחמץ של הקדש לדידן בנתחמץ בע"פ יעבור בב"י היכי דאפשר בשאלה ובנתחמץ בפסח לא יעבור ולר"ש אף בנתחמץ בע"פ א"ע רק בקע"א אבל משום זכות שאלה לר"ש לא יעבור אף בנתחמץ בע"פ וז"ב בס"ד:
ובאמת גם בקע"א על חמץ של הקדש יעבור לרבנן היכי דנתחמץ בע"פ ולר"ש בין בנתחמץ בע"פ או בפסח ע"י זכות שאלה לא יעבור ובקע"א עובר וא"ש הכל בס"ד. אך יצא דכ"ז לטעם הר"ן והרשב"ץ דאיסור ב"י משום דילמא אתי למיכל מיני' אז שפיר י"ל דבנתחמץ בפסח דל"ח כולל או למאן דל"ל כולל אז גם בנתחמץ בע"פ א"ע בחמץ של הקדש אף היכי דאפשר בשאלה כיון דעכ"פ ל"ח מוסיף לענין שיחול איסור אכילת חמץ א"כ נהי די"ל דיעבור בב"י משום דיוכל לשאל אבל עכ"פ ל"ש החשש שמא אתי למיכל. אבל א"נ דב"י גזה"כ הוא ואף בלא חל איסור אכילת חמץ מ"מ יש ב"י א"כ פשיטא דבחמץ של הקדש היכי דיועיל שאלה יעבור בב"י:
ועפ"ז י"ל מה שהקשה הפמ"ג בפ"כ לטעם הר"ן והרשב"ץ א"כ למ"ל למעט של גבוה מקרא הא בלא"ה פשיטא דא"ע בחמץ של הקדש דשל גבוה בדיל מיני' כמפורש בש"ס ד"ו וראיתי לח"א שכ' ליישב דבהקדש שלו כ"ז שלא מסרו ליד הגזבר לא בדיל מיני'. ובאמת תמי' דלפי שיטת התוס' כ"ז שיוכל לישאל שוב עובר בב"י ועיקר הא דא"ע הוא רק כשמסרו לגזבר וא"כ בזה שוב ל"צ קרא דהא בדיל מיני'. אך לפי דברינו שפיר י"ל דעיקר קרא צריך למעט היכי דלא מסרו לגזבר ואי דבלא מסרו לגזבר שוב עובר ע"י זכות שאלה ז"א דלפי סברא דהשתא דס"ל דעיקר הב"י הוא משום שמא אתי למיכל ומש"ה קיימינן דבשל גבוה היכי דמסרו לגזבר ל"צ קרא דבלא"ה בדיל מיני' א"כ שוב יצא דא"ע אף היכי דאפשר בשאלה דכיון דעכ"פ ל"ח מוסיף אף אי יעבור בב"י א"כ שוב לא חל איסור חמץ ושוב ליכא ב"י א"כ שוב י"ל דעיקר הלימוד הוא רק היכי דלא מסרו לגזבר ולא בדיל מיני' והי' הו"א שיעבור וגילתה התורה דעכ"פ ל"ח שלו ורק משום הואיל ושוב לא חל איסור חמץ ושוב ליכא ב"י. אך קושית התוס' הוא רק משום דס"ל דב"י הוא גזה"כ וא"כ בזה אף אי לא יחול איסור חמץ אפ"ה יש ב"י א"כ שפיר הקשו דיעבור משום הואיל דאפשר בשאלה ולפי סברא זו שפיר תירצו דכיון דב"י הוא גזה"כ א"כ שפיר צריך קרא למעט של הקדש דא"ע בב"י אף כשמסרו לגזבר דנהי דבדיל מיני' מ"מ הי' הו"א שיעבור ולזה שפיר צריך קרא. עכ"פ מיושב קושית הפמ"ג דלשי' הר"ן א"ע בחמץ של הקדש אף באפשר בשאלה וא"כ שפיר בעי קרא לזה דכ"ז שלא מסרו לגזבר לא בדיל מיני' וא"ש הכל בס"ד. והנה בעיקר סברת הר"ן והרשב"ץ דטעם דב"י משום דילמא אתי למיכל מיני' י"ל דכ"ז דוקא א"נ דחמץ אסור בהנאה א"כ שוב חשיב אינו שלו לשי' הסוברים דא"ה חשיב אינו שלו ובפרט הכא דעכ"פ העשה דתשביתו בודאי חל דבלא"ה חשיב גל"מ וא"כ א"ה שצריכין לבערו מהעולם בודאי דל"ח שלו כמ"ש האחרונים:
א"כ תיקשי מדוע עובר בב"י בחמץ שלו הא גם שלו חשיב אינו שלו. ועכצ"ל דהטעם משום שמא אתי למיכל וא"כ שפיר יש חילוק דחמץ שבעצם אינו שלו שפיר בדיל מיני' אבל הכא דבעצם הוא שלו א"כ נהי דע"י שאסור בהנאה חשיב אינו שלו אבל עכ"ח לא בדיל מיני' אבל למ"ד דחמץ מותר בהנאה א"כ שוב הדרינן לסברא החיצונה דב"י הוא גזה"כ והנה כבר הקדמתי דלמ"ד חמץ מהנשרפים י"ל דב"י אינו חידוש די"ל ע"י שיוכל להנות מאפרו מש"ה חשיב שלו. וגם הקדמתי דלמ"ד דב"י הוא מחנות ג"כ אינו חידוש דכיון דתשביתו עם הל"ת דב"י חלין ביחד שוב שייך הסברא דהי מינייהו מפקית דאי לא יחולו שניהם שוב יהי' גל"מ וע"כ דחיילי תרווייהו. נשמע דר"ש דס"ל לפ"ז אינו בלאו וס"ל כרבנן דהשבתה בכ"ד א"כ שוב תיקשי מדוע עובר בב"י הא חשיב אינו שלו דכיון דתשביתו חל מחצות שוב ל"ח גורם דב"י לר"ש אינו רק בלילה כמ"ש הנוב"י ואין לו הנאת הגחלת. ועכצ"ל לדידי' הטעם משום שמא אתי למיכל דעכ"פ בשלו לא בדיל ונשמע דבמקום דלא חל איסור חמץ ליכא ב"י. ומיושב עפ"ז קושית כמ"פ בסוגי' דמצה של טבל שהקשו דחמץ חשיב מוסיף מטעם ב"י:
אך באמת לשי' הר"ן א"ש דכיון דלא חל איסור אכילה א"כ ליכא ב"י וא"ל דחשיב מוסיף דהא כיון דלא יחול איסור אכילה שוב ליכא ב"י ישוב ל"ח מוסיף עפמ"ש הר"מ ז"ל בפיהמ"ש לכריתות. וא"כ לר"ש דס"ל דב"י הוא רק בלילה וס"ל השבתה בכ"ד א"כ ע"כ דטעם דב"י משום שמא אתי למיכל מיני' וא"כ אי לא יחול איסור חמץ לא יהי' ב"י ושוב. ל"ח מוסיף. וא"ש ג"כ מה דלא נקטו שאר מ"ד דל"ל כולל ולפ"ז א"ש דלשאר מ"ד דס"ל לפ"ז בלאו א"כ שוב ב"י הוא מחצות א"כ ב"י אינו חידוש ושוב י"ל דגזה"כ וא"כ אף אי לא יחול איסור חמץ מ"מ יהי' ב"י ושוב חשיב מוסיף ולכך לא נקט רק כר"ש. ועפ"ז י"ל דזה כונת ריה"ג תמה על עצמך היינו כיון דס"ל לפ"ז אינו בלאו א"כ ב"י הוא רק משתחשך א"כ אי תסבור דאסור בהנאה ע"כ תצטרך לומר דטעם דב"י משום שמא אתי למיכל מיני' א"כ שוב ב"י ל"ח מוסיף דהא אם לא יחול איסור אכילה לא יהי' ב"י א"כ שוב תיקשי למ"ל קרא דא"ע בחמץ של הקדש הא כיון דלא חל איסור חמץ שוב ליכא ב"י. וע"כ יותר סברא לומר דמותר בהנאה וא"כ ב"י הוא מגזה"כ ושוב הי' הו"א דיעבור בב"י בחמץ של הקדש ומש"ה צריך קרא וא"ש הכונה תמה על עצמך בס"ד:
ועפ"ז י"ל בש"ס דכ"ח דקאמר האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל וקאמר ה"מ רנב"ה דס"ל כרת פוטר מתשלומין והקשו המפורשים דהא לא חל איסור חמץ אאיסור קודש וא"כ ליכא כרת ול"ח מוסיף לענין ב"י דהא בחמץ של הקדש ליכא ב"י. ובאמת י"ל דמיירי בחמץ שנתחמץ בע"פ וחל משום כולל אך לשי' הלח"מ דל"ח כולל שוב תיקשי וכבר העירו בזה המפורשים. אך באמת י"ל דלפמש"ל דלשי' התוס' כ"ז שלא בא ליד הגזבר דמועיל שאלה שוב עובר בב"י א"כ י"ל דמיירי הכא בהקדש שלא בא ליד הגזבר ושוב עובר בב"י ושוב חשיב מוסיף וחל איסור חמץ ושוב איכא כרת ואף שכתבתי לעיל דע"י זכות הואיל אף אי עובר בב"י מ"מ ל"ח מוסיף מ"מ זה כתבתי רק ליישב קושית התוס' אבל התוס' גופא לא ס"ל הכי. וא"כ שפיר מיירי בהקדש כזה דעובר עליו בב"י ועפ"ז מיושב נמי בהא דקשה דקאמר לא מעל משום דרנב"ה הא לפמ"ש בתוס' קדושין דמ"ג דחיוב מעילה הוא מיד בשעת הגבהה א"כ שוב ל"ש קלבד"מ דמדאגבה נתחייב במעילת קודש וכרת א"ח רק בשעת אכילה. אך כבר נודע שי' הראב"ד דבעה"ב על הקדש שלו כ"ז שלא מסרו לגזבר א"ע משום מעילה רק בשעת שאוכלו או שמוציאו מרשות הקדש ממש וה"ה הגזבר בעצמו לא מעל רק בשעה שמוציאו ועי' בהפלא"ה כתובות ד"ל שהאריך בזה:
ולפ"ז מיושב הכל בס"ד דהא בלא"ה תיקשי אמאי לא מעל הא ליכא כלל כרת דהא איסור חמץ לא חל אאיסור קודש ועכצ"ל דמיירי בהקדש שלא מסרו ליד הגזבר ומועיל שאלה ושוב יש ב"י ושוב חל איסור אכילת חמץ ויש כרת. וא"כ כיון דמיירי בהקדש שלו ולא בא ליד הגזבר וא"כ שוב בחמץ שלו כ"ז שלא בא ליד הגזבר אין מועל רק בשעת אכילה וא"כ שוב חיוב מעילה עם איסור אכילת חמץ באין כאחד ושוב י"ל קלבד"מ וא"ש מה דנקט לא מעל משום דקאי לרנב"ה וא"ש הכל בס"ד ונכון וברור למעיין היטב:
נחזור למה שנסתפק כת"ה לר"א אי אמ"ה אסור בהנאה בב"נ מי נימא כיון דעיקר ההיתר משום דאיתקש לדם וא"כ בב"נ דלא נאמר לו ההיקש שוב אסור בהנאה או נימא להיפך כיון דלגבייהו ליכא הלימוד מנבילה שוב ליכא שום משמעות לאסור בהנאה עכת"ד בקיצור. ומקודם שנפלפל בדבר הס' שלו נפלפל קצת בישוב דברי הר"מ ז"ל שהביא כת"ה שפסק דאין בגידין בנו"ט ופסק דג"ה מותר בהנאה וצע"ג:
ונלענ"ד לומר דבר חדש דהנה בירושלמי מביא קושית הש"ס והרי חדש ומתרץ דשאני חדש משום דיש היתר לאיסורו והכונה דבאמת אף ר"א מודה דל"ת אינו א"ה במשמע רק כיון דגילתה התורה היתר הנאה בנבילה ובטריפה מכלל דבעלמא אסור. וכעין דמצינו בש"ס יבמות ד"ו בהא דאת שבתותי תשמרו ופירשו בתוס' דלגופה ל"צ דמצד הסברא אין עדל"ת שיב"כ רק לאשמועינן דבעלמא דחי. וא"כ עיקר הלימוד הא דאיסורין שדומין לנבילה אסור בהנאה וא"כ במידי שיש היתר לאיסורו חשיב קיל כמפורש בש"ס קדושין דל"ח ובפסחים דמ"ד וחולין דס"ט דאמ"ה חשיב קיל משים דיש נו תקנתא בשחיטה עיי"ש לענין חלב וא"כ באיסור כזה אאפ"ל מנבילה דבשלמא אי הי' אמרי' דמשמעות הקרא דל"ת משמע א"ה א"כ לא הי' מקום לחלק אבל כיון דל"ת אינו א"ה במשמע רק דנלמוד מנבילה א"כ זה רק באיסורין שדומין לנבילה וכעין שכ' המהרלב"ח דכיון דח"ש נלמוד מכ"ח באיסור שהי' לו שעה"כ ח"ש מותר עיי"ש מ"ש ליישב שי' הר"מ ז"ל ועי' בס' פתח הבית מ"ש בזה. וא"כ לכאורה לפי המבואר בחולין דק"ג דבאמה"ח חלקו מבחוץ פטור כיון דאמ"ה הא דמצטרף גידין ועצמות חידוש הוא וא"כ אין לך בו אלא חידושו ולא מצטרף בכא"פ. וחזינן דס"ל להש"ס כיון דסתם אכילה בכזית ומשמעות הקרא שיאכלנו ביחד ונהי דהלל"מ דמצטרף בכא"פ מ"מ במידי דחידוש לא אזלינן בתר הלל"מ רק בתר המפורש בקרא. א"כ הכ"נ נימא כיון דבאמת ל"ת אינו א"ה במשמע רק דנלמוד מנבילה ונשמע משי' הירושלמי דבאיסור שאינו דומה לנבילה אינו אסור בהנאה וא"כ י"ל בג"ה דאי אב"ג בנו"ט א"כ כל איסורו חידוש הוא וא"כ אין לך בו אלא חידושו ולית בי' א"ה דמידי דחידוש הוא עכ"פ קיל איסורו מנבילה ואאפ"ל איסורו מנבילה א"כ תיקשי לכאורה בהא דפריך הש"ס והרי ג"ה הא י"ל שאני ג"ה שאיסורו חידוש היא ולא נלמוד מנבילה וכעין קושיא זו העיר בני יקירי הרו"ש כ' חיים שיחי':
אך לפ"ז קשה מה פריך הש"ס התינח למ"ד יב"ג בנו"ט דלדידי' שפיר אפ"ל מנבילה. וע"ק בהא דפריך הש"ס אלא למ"ד אב"ג בנו"ט מא"ל הא אדרבה אי ס"ל אב"ג בנו"ט א"כ אאפ"ל מנבילה ושוב ליכא שום הו"א לאסור בהנאה. אך באמת י"ל לפמ"ש הב"ט דנהי דאב"ג בנו"ט מ"מ עכ"פ לא גרע משלכ"א וכ' עפמ"ש המהרש"ל דלר"ש גם בשלכ"א אסור. ובאמת זה תמי' דא"כ אמאי פוטר ר"ש בג"ה של טמאה גם משום טומאה הא עכ"פ שלכ"א אסור. ועכצ"ל או דלא כמהרש"ל או דגרע משלכ"א. אך באמת י"ל דבאמת אף דאב"ג נו"ט מ"מ לא גרע משלכ"א. אך באמת י"ל דבאמת אף דאב"ג בנו"ט מ"מ לא גרע משלכ"א רק דנימא כשיטת המהרש"א דגם לר"ש מותר בשלכ"א:
אך י"ל עפי"מ שנסתפקו המפורשים במידי דלא כתיב בי' אכילה רק שלא הי' אפשר למיכתב בי' אכילה כמו ביוה"כ דשיעורו גדול או במעילה אי אסור שלכ"א ועי' בשעה"מ ריש הל' יסוה"ת ועי' במהרש"א פסחים דכ"ו. וכ' המפורשים דזה יהי' תלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן דבשלמא לר"ש דס"ל כ"ש למלקות א"כ חזינן דלא הקפידה התורה אמידי דחשיבות א"כ מצד הסברא הי' צריך להיות חייב גם בשלכ"א ונהי דהיכי דכתבה התורה אכילה ע"כ דמיעטה בשלכ"א אבל היכי דכתיב אכילה נהי דלא הי' אפשר למיכתב עכ"פ הדרינן לסברא החיצונה דחייב' בשלכ"א אבל לרבנן דס"ל בכזית א"כ מצד הסברא שלכ"א פטור דבעי מידי דחשיבות א"כ אף דהיכי דלא כתיב אכילה חייב בשלכ"א משום דחזינן דשינתה התורה אבל היכי דלא הי' אפשר למיכתב שוב הדרינן לסברא החיצונה דשלכ"א פטור עי' בישי"ע הל' יוה"כ. יצא דבשלכ"א היכי דחייב לר"ש הוא מצד הסברא ואינו חידוש כלל לפ"ז י"ל דבאמת אף אי אב"ג בנו"ט מ"מ עכ"פ לא גרע משלכ"א ואפ"ה בטמאה פטור כיון דכתיב אכילה וממעטינן שלכ"א שוב פטור אגיד משום טמאה אבל בג"ה דגילתה התורה דחייב בטעם כל דהו אינו חידוש כלל דהא מצד הסברא הי' צ"ל חייב בשלכ"א א"כ י"ל דשפיר מקשה הש"ס בין למ"ד יב"ג בנו"ט ובין למ"ד אב"ג בנו"ט היינו לר"ש דעכ"פ לר"ש נהי דס"ל אב"ג נו"ט מ"מ עכ"פ לא גרע משלכ"א ולר"ש חייב בזה מצד הסברא ושוב לא הוי חידוש ושפיר אפ"ל א"ה מנבילה ורק דמשני הש"ס דהותרה בכלל נבילה ופריך הש"ס לר"ש אאפ"ל מנבילה דהא בנבילה שלכ"א מותר וא"כ בג"ה לא ליחייב משום נבילה וא"כ ל"ש לומר דהותרה ומשני כיון דעיקר קושיתך לר"ש דלדידי' איסור ג"ה לא הוי חידוש ושפיר אפ"ל מנבילה וא"כ לדידי' שפיר ג"ה אסור בהנאה אבל לדידן נהי דפסקינן דאב"ג בנו"ט מ"מ כיון דס"ל כרבנן דכל איסורין בכזית א"כ מצד הסברא שלכ"א מותר וא"כ במקום דגילתה התורה דשלכ"א אסור הוי חידוש א"כ שוב כל איסור גיד הוי חידוש דאף דלא גרע משלכ"א מ"מ הוי חידוש ומידי דאיסורו הוי חידוש שוב אאפ"ל מנבילה ושוב הדרינן לסברא החיצונה דמשמעות ל"ת אינו א"ה במשמע א"כ נהי דאאפ"ל דהותרה בכלל נבילה מ"מ ל"צ היתר כלל דגוף איסורו אאפ"ל מנבילה כיון דכל איסורו הוי חידוש וא"ש פסק הר"מ ז"ל דג"ה מותר בהנאה דאדרבה כיון דס"ל אב"ג בנו"ט פשיטא דשרי בהנאה וא"ש נמי מה דנקט הש"ס מאן תנא כר"ש הא יש כמה מ"ד דס"ל אב"ג בנו"ט ולפ"ז ניחא דעיקר הקושיא לר"ש וא"ש הכל בס"ד:
נחזור להנ"ל דעכ"פ נשמע מדברי הירושלמי דבאמת משמעות דל"ת אינו א"ה במשמע רק הוא לימוד מבחוץ מנבילה וא"כ שפיר יש לחלק בין איסורין הדומין לנבילה אבל א"נ דמשמעות ל"ת א"ה במשמע רק הלימוד דנבילה הוא לגופה להתיר בהנאה א"כ אין לחלק בין יש היתר לאיסורו וע"כ כנ"ל. ובעיקר שי' הירושלמי הקשה הגאבד"ק הרומאלאב ז"ל דא"כ מאי פריך הש"ס והרי אמ"ה הא י"ל שאני אמ"ה שיש היתר לאיסורו לכך מותר בהנאה. והנלע"ד עפמ"ש בחי' להבין סברת מהרלב"ח שכ' לחלק לענין ח"ש בין הי' לו שעה"כ ואמרתי עפמ"ש האחרונים בטעם דח"ש בהא דח"ל משום דהיתר לא ישוב להיות איסור וכ"ז שייך בא"ח אבל בא"ג ל"ש זה. ואמרתי עפמ"ש בתוס' קדושין דכ"ט דמילה ל"ח מעשהז"ג לפי שיום ח' ואילך אין לו הפסק ל"ח תלוי בזמן ולפ"ז כ' דלר"ש דס"ל חמץ שעה"פ מותר א"כ שפיר חשיב איסור התלוי בזמן אבל לר"י דס"ל חמץ שעה"פ אסור ל"ח איסור התלוי בזמן. וא"כ י"ל דזה כונת הירושלמי דרק בא"ח כמו נבילה אז גילתה התורה דאסור בהנאה אבל חדש שיש היתר לאיסורו א"כ ל"ח רק א"ג ואאפ"ל מנבילה ובאמת עפ"ז י"ל קושית הפוסקים בהא דמקשה בירושלמי וליתי עשה דמצה וידחי ל"ת דחדש וקשה דהא אין איסורו משום ב"ת חמץ. וי"ל דבאמת הקשו המפורשים דהא הו"ל ב"א דאם לא הי' נתחמץ הי' יוצא ידי מצה והי' נדחה טבל רק ע"י שנתחמץ נתעורר איסור טבל והו"ל ב"א. אך באמת נודע מ"ש המפורשים דחפצא חל אגברא וא"כ לר"ש לשי' דס"ל חמץ שעה"פ מותר א"כ חמץ חשיב גברא יל"ש הי מינייהו מפקית דטבל אחמץ מצי לחול ומש"ה מוכרח הש"ס לאוקמי דוקא כר"ש. ולפ"ז חדש דג"כ ל"ח רק גברא שוב חל מטעם ב"א ח"ב. עכ"פ רק בחדש דהיתר תלוי בזמן זה חשיב רק א"ג אבל אמ"ה דאין לו היתר רק ע"י מעשה שחיטה וזה חשיב מחוסר מעשה דאף שהנוב"י כ' דמיתה חשיב רק מחוסר זמן מ"מ מעשה השחיטה בודאי דחשיב מחוסר מעשה וא"כ שפיר אפ"ל מנבילה וז"ב. ובאמת עפ"ז הי' אפ"ל דגבי חמץ הא דמפורש בש"ס דלר"א ילפי' א"ה בחמץ מנבילה הוא רק לרבנן דס"ל דחמץ שעה"פ אסור א"כ לדידיהו כ' דל"ח תלוי בזמן וא"כ הוי א"ח ושפיר אפ"ל מנבילה אבל לר"ש דס"ל חמץ שעה"פ מותר א"כ חשיב איסור התלוי בזמן ול"ח רק א"ג ושוב אאפ"ל מנבילה:
ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם פ"א מחו"מ שכ' דא"ה בחמץ ילפי' מלא יאכל כחזקי' והקשו דהא הרמב"ם בפ"ח ממ"א פסק כר"א. ולפ"ז א"ש דבחמץ דל"ח רק א"ג שפיר אאפ"ל מנבילה ולכך צריך קרא דלא יאכל והש"ס דקאמר דפליגו דר"א הוא לר"י ור"י ס"ל חמץ שעה"פ אסור וא"ש הכל בס"ד. והנה כת"ה הביא שי' הירושלמי דבא"ה גם גם לר"ל ח"ש אסור מה"ת והביא דברי הש"ס פסחים דכ"ג דבשרצים מש"ה אסור לכתחלה משום דכתיב לא יהי' והביא דברי הרש"ל שם והקשה דא"כ לשי' הירושלמי תיקשי מה דמשני ר"ל באומר שלא אוכל ח"ש הא בשרצים גם לר"ל אסור מה"ת והי' לכאורה ראי' מדברי הירושלמי לשי' הסוברים דעל ח"ש גם לר"ל במקום שיש איסור אפ"ה חל שבועה עכת"ד כת"ה:
הנה מ"ש כת"ה דגם לר"ל אף במקום דח"ש אסור מה"ת מ"מ חל שבועה. ולענ"ד אאפ"ל כן דלר"ל בודאי אי ח"ש אסור מה"ת לא חל שבועה דכבר כ' בחי' בהא דהעירו המפורשים דבש"ס שבועות פריך ר"י מ"ט ל"א כר"ל משמע דשבועה חל אח"ש ובש"ס יומא משמע איפכא דמפלפל הש"ס גם בח"ש לר"ל כיון דעכ"פ אסור מדרבנן ג"כ לא יחול שבועה ומחדש הש"ס דדרבנן ל"ח מושבע ועומד ומשמע דלר"י בודאי לא חל שבועה עי' ברשב"א ובכפ"ת. וכ' בחי' דבאמת מצד הסברא הדבר נוטה דעל ח"ש אם יש עליו איסור ד"ת לא חל שבועה רק שי"ל דחל מדין מוסיף הואיל שמתחלה לא הי' עליו שום עונש ב"ד וע"י השבועה נתחדש עליו קרבן ומלקות ועפ"י שי' רש"י חולין דק"א דמיתת ב"ד חשיב מוסיף ואף לכל השי' היכי דאיסור הראשון לית בי' שום עונש לא ביד"ש ולא ביד"א בודאי די"ל דחל מדין מוסיף ועיי"ש בטעה"מ פי"ז מהא"ב אך לכאורה י"ל דל"ח מוסיף דא"נ דלא חל השבועה שוב ליכא התחדשות קרבן ומלקות ולא הוי מוסיף דבע"כ חל וכסברת הנקודה הנפלאה. אך באמת כבר כ' המפורשים בטעמא דר"ל דס"ל דל"א כולל באיסור הבא מעצמו לפי דא"נ דלא חל אנבילה לא יחול גם אכשרות מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"כ ל"ח כולל דבע"כ חל וא"כ מוכח מדר"י ס"ל דאמרי' כולל גם בכה"ג ע"כ דס"ל דל"ב כולל דבע"כ חל כיון דעכ"פ אי יחול אנגילות יחול גם אכשרות שוב חשיב כולל וא"כ א"ש הכל דבאמת לר"ל פשיטא להש"ס דאי ח"ש אסיר מה"ת בודאי לא יחול שבועה וא"ל דחל מטעם מוסיף ז"א דכיון דס"ל דל"מ כולל באיסור הבא מעצמו ע"כ דס"ל דבעי כולל דבע"כ חל א"כ שוב בכה"ג בודאי דשבועה אח"ש ל"ח מוסיף דאי לא יחול לא יהי' חשיב מוסיף וס"ד דהש"ס עוד דגם דרבנן חשיב מושבע ועומד אבל בש"ס שבועות שפיר פריך ר"י מ"ט ל"א כר"נ כיון דמשני בכולל דברים המותרים וחזינן דל"ב כולל דבע"כ חל א"כ שפיר י"ל דעל ח"ש יחול שבועה מטעם מוסיף משום דיש התחדשות קרבן ומלקות ובזה ניחא הא דבש"ס יומא מביא גם תירוץ ר"י וקשה הא עיקר הקושיא מתירוץ ר"ל דמשני בח"ש:
ועפ"ז א"ש דבפשיטות לא מצי פריך מר"ל די"ל דחל מדין מוסיף אך מביא גם תירוץ דר"י דמשני בכולל ור"ל אמר אי אתה מוצא ע"כ דס"ל דלא חל כולל באיסור הבא מעצמו משום דלא הוי כולל דבע"כ חל ומשום דנימא נדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"כ שוב אאפ"ל דחל שבועה אח"ש מדין מוסיף דהא לא הוי מוסיף דבע"כ חל ושפיר פשיטא דאי ח"ש אסור מה"ת לא יחול שבועה וס"ד דגם דרבנן חשיב מושבע ועומד ומיושב שפיר סתירת הסוגיות בס"ד ונשמע דרק על ח"ש לר"י אפ"ל דחל שבועה מדין מוסיף אבל לר"ל אי ח"ש יהי' אסור מה"ת בודאי לא יחול שבועה וא"כ א"נ דבשרצים גם לר"ל ח"ש אסור מה"ת א"כ בודאי לא יחול שבועה ועכצ"ל כסברתו דבשרצים כיון דעכ"פ מותר ל"ח א"ה ושפיר ח"ש מותר לר"ל וכמ"ש בכ"מ דמידי דבדיעבד כשר מיקרי ראוי כנודע עכ"פ פשיטא דבשרצים גם לר"ל ח"ש מותר מה"ת. אך באמת בעיקר הס' שלו דנימא דאמ"ה יהי' אסור בהנאה בב"נ לפי שלדידי' ליכא היתר אכילה ומביא קושית האו"ח דנימא דאמ"ה חשיב נשנית למילתה כדי שנלמוד מנבילה שיהי' מותר בהנאה ואף לפי תירוצו דמצד הסברא מותר בהנאה ואדרבה עיקר א"ה נלמוד מנבילה אחר מתן תורה:
ועפ"ז כ' כת"ה דא"נ דאמ"ה אסור בהנאה חשיב נשנית למילתה לענין שנלמוד מנבילה לאסור בהנאה ועפ"ז מיישב כת"ה דברי הש"ס דפריך והרי אמ"ה וקשה שמא מיירי בטמאה דבישראל אינו נוהג איסור אמ"ה ובב"נ נוהג ועוד לשי' הר"מ ז"ל שמא מיירי במפרכסת. וכ' כת"ה דזה כונת הש"ס דמדחזינן דאמ"ה אסור לב"נ ע"כ דאמ"ה מותר בהנאה דא"נ דאסור בהנאה שוב לא הי' נאסר אמ"ה לב"נ דהא הוי נשנית למילתה לענין לאוסרה בהנאה. לענ"ד ז"א דהנה בחולין דק"ב קאמר ר"י דג"ה נוהג אף בטמאה לפי שגם לבנ"י נאסר וחכ"א בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ופי' הר"מ ז"ל בפיהמ"ש דבאמ"ה הי' נוהג בבנ"י רק דאנו לא מחזקינן האיסור לפי שנהג אז בבנ"י לפי שכשבאנו לסיני פסקו איסורים הללו רק שאנו מחזיקין האיסור לפי שצוה הקב"ה בסיני שיתקיים איסור גיד ומש"ה ל"ש לומר שינהוג בטמאה הואיל שנהג מקודם דעכשיו אין לנו שייכות במה שנהג מקודם ובאמת מפורש ברמב"ם פ"י מהל' מלכים שכ' דבא יעקב והוסיף ג"ה ומקשה הלח"מ דהא לרבנן בסיני נאמר ובזה ניחא:
אך נשמע דגם בגיד נהי דלא נשנית בסיני מ"מ עכ"פ עיקר שאנו מחזיקים האיסור גיד ממה שצוה הקב"ה בסיני ורק כיון דלא נכפל אזהרה מפורש במ"ת אינו נוהג בב"נ וא"כ פשיטא דגם אי לא יכפול התורה אזהרת אמ"ה בסיני אפ"ה יהי' רק איסור אמ"ה בישראל חשיב כנוהג מסיני וא"כ בודאי יתסור בהנאה לפי שאז נתחדשה הלכה דנלמוד מנבילה דכל איסורין הם א"ה היכי דליכא היתר מפורש והראי' דהא מפורש בש"ס דלר"ש ג"ה אסור בהנאה ולדידן צ"ל היתר או מנבילה או דיליף ק"ו מחלב וקשה הא ג"ה לא נשנית בסיני וא"כ נוהג איסורו מקודם מ"ת אז מאיסור דבנ"י כשי' הרמב"ם דגם לרבנן נאסר גיד לבנ"י וא"כ אז לא נהג איסור נבילה ומדוע יותסרו בהנאה ועכצ"ל דכיון דמפורש בסיני נאמר והכוונה לפי' הרמב"ם דאנו מחזיקין רק האיסור מסיני ואז כבר נלמוד מנבילה לאסור בהנאה ושפיר י"ל דג"ה יתסור בהנאה מש"ה צ"ל דמותר בהנאה וא"כ פשיטא דאף אי אמ"ה לא יהי' נשנית אפ"ה יהי' חשיב איסורו מסיני ושפיר יתסור בהנאה אך לכאורה תיקשי דמאי פריך הש"ס מהא דשולח אדם ירך לנכרי וכ' התוס' דאתי' כר"י הא ר"י לשיטתו דס"ל לבנ"י נאסר עכצ"ל לשי' הרמב"ם דס"ל דאנו מחזיקין איסור גיד מאז ושוב י"ל דאף דנלמוד מנבילה דל"ת א"ה במשמע זה רק באיסורין שהתחילו מסיני ואז כבר פרטה התורה היתר הנאה בנבילה ונלמוד דבכל איסורין אסור או דנלמוד מאותו אבל בג"ה דנהג קודם מ"ת ולא הי' אז הלימוד דנבילה או לימוד דאותו וא"כ שוב לא יאכלו אינו א"ה במשמע ועכצ"ל דגם ר"י מודה דעיקר איסור גיד נוהג רק מסיני ורק דס"ל דעכ"פ חשיב חמור ולרבנן חמור על קל לא חל ועכ"פ גם ר"י מודה דגם חיסור שנהג קודם מ"ת ולא נשנית בסיני אפ"ה אנו מחזיקים האיסור לפי שצוה הקב"ה בסיני שיתקיים איסורו ושפיר אפ"ל בג"ה א"ה מנבילה או מטריפה וה"ה באמ"ה אף אי לא יהי' נשנית בסיני אפ"ה יתסור בהנאה וא"כ שוב מדנשנית ע"כ דגם לעכו"ם נאמרה ובזה אזדא כל דבריו ועי' בס' פרדס דוד מס' פסחים ודבריו צע"ג:
ובעיקר הקושיא בהא דפריך הש"ס מאמ"ה וקשה שמא מיירי באמ"ה של טמאה דבישראל אינו נוהג איסור אמ"ה בטמאה ובב"נ נוהג או שמא מיירי במפרכסת או בח"ש לר"ל דבב"נ לא נאמר שיעורין או דמיירי בנתבטל חד בתרי דלישראל מהני ביטול ובב"נ ל"מ ביטול כמ"ש הנוב"י ועיי"ש בצל"ח ובפמ"ג יו"ד סי' ס"ב. ולענ"ד י"ל בפשיטות דבאמת כ' הכו"פ בהא דנקט כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ דהו"א דרק בישראל שייך לפ"ע משום ערבות ובאמת בלא קאי בתרי עברי דנהרא כמפורש בתוס' שבת ד"ג דעכ"פ מדרבנן אסור משום דמצוין להפרישו מאיסור ובר"ן ע"ז ד"ו כ' דאין מצוין להפרישו מאיסור בלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר להושיט לו ועי' בש"ך יו"ד סי' קנ"א ובדג"מ שם ועיי"ש בתפארת שמואל ובק"נ:
ובאמת שי' שו"ת פנ"י דבב"נ ל"ש לפ"ע רק מדרבנן לפי שעמד והתירן ושי' רש"י בע"ז ד"ו לא משמע כן. אבל עכ"פ נשמע דהי' הו"א דבב"נ לא יהי' שייך לפ"ע רק עכ"ז אמרי' דגם בעכו"ם שייך לפ"ע והסברא בזה לפי שע"כ נאמר בלאו זה הלאו דלפ"ע שאסור להושיט לישראל איסור זה היכי שיש חשש שיאכלנו כמו בישראל מומר א"כ כיון דאיסור זה כולל ישראל ועכו"ם א"כ כיון דלישראל אסור להושיט האיסור משום לפ"ע א"כ גם בעכו"ם אסור עכ"פ מדרבנן וכ"ז באיסור שמותר בהנאה א"כ ע"כ הא דאסור להושיט האיסור לישראל הוא משום לפ"ע א"כ גם לעכו"ם אסור וא"כ באמ"ה אליבא דאמת דמותר בהנאה וא"כ הא דאסור להושיט אמ"ה למומר הוא מטעם לפ"ע וכיון שכבר נאמר איסור דלפ"ע באיסור אמ"ה שוב אסור להושיט גם לעכו"ם אף בטמאה אף דבישראל ליכא איסור אמ"ה בטמאה מ"מ כבר נאמר הלאו דלפ"ע באיסור אמ"ה אבל א"נ דאמ"ה אסור בהנאה א"כ שוב לא משכחת שיהי' נצרך לאסור אמ"ה ליתן לישראל מטעם לפ"ע דבמקום שאסור לישראל אחר שוב אסור לדידי' ליתנו מטעם שנהנה וא"כ לא משכחת לאו דלפ"ע באמ"ה רק בעכו"ם היינו בטמאה דאז בישראל ליכא אמ"ה ושוב שייך הטעם דלפ"ע וכיון דלא משכחת הלאו דלפ"ע רק לענין עכו"ם שוב לענין עכו"ם לחוד לא נוקמה הלאו דלפ"ע לפי שאין אנו מצוין להפרישו מאיסור ולא שייך ערבות וא"כ אתי שפיר פירכת הש"ס מדחזינן דבאמ"ה נאסר לעכו"ם מטעם לפ"ע ע"כ דאמ"ה מותר בהנאה ושייך הלאו דלפ"ע באיסור אמ"ה לישראל ממילא ממילא דשייך לפ"ע גם בעכו"ם אבל א"נ דאמ"ה אסור בהנאה שוב אף שמשכחת דלא יהי' איסור אמ"ה לישראל ובנכרי יהי' איסור אמ"ה עכ"פ לא הי' שייך לפ"ע בזה:
ועפ"ז י"ל קושית התוס' חגיגה די"ג שהקשו דלמ"ל קרא דמגיד דבריו ליעקב תפ"ל דנכרי העוסק בתורה חייב מיתה וא"כ קעבר משום לפ"ע ועי' במנ"ח. ועפ"ז א"ש דבאיסור שאין לישראל שום שייכות בזה שוב י"ל דל"ש לפ"ע לפי שאינו בכלל ערבות ואין אנו מצוו להפרישו מאיסור. ויתיישב בזה כל הקושיות בסייעתא דשמיא והרבה יש לפלפל בזה אך טרדותי מנעני ולא אשיב רק מפני הכבוד:
בעה"ח ו' לך תרנ"ה ראדימושלא. והנני ידידו חפץ ביקר גדולתו ויהי' לשם ולתפארת לבית אבותיו הקדושים זי"ע. הק'
שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל