אור ברסלב
מהרש חלק א סימן צח

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן צח

סימן צז

לכבוד הרב המאה"ג הצדיק המפורסם בנש"ק כש"ת מוה' שמואל שליט"א אבד"ק דעמביץ יצ"ו:

בדבר שאלתו בעיר אחת ניקו את המקוה וסגרו אותה במפתח כנהוג וקודם שהי' שיעור מקוה מצאו שהעכו"ם המשמש בהמרחץ שהי' בחדר המקוה ונזכרו כי יש להעכו"ם מפתח שני ולא נראה שום ריעותא בהמים היינו שלא ראו תוספות שיעור בהמים מכפי שראוי לבוא מעצמו ויש להסתפק אי צריך לנקות המקוה פעם שנית או לאו:

והנה מתחלה נברר מקור הדין דידוע שבענין שאובין יש הרבה שיטות דעת הרבה פוסקים דאף מקוה שכולו שאוב כשר מה"ת רק דחז"ל פסלו משום גזירה שמא יטבול בתוך הכלי ודעת מקצת פוסקים דכולו שאוב פסול מה"ת אך אם רבו בכשרות מותר מה"ת אך חז"ל אסרו אף בג' לוגין שאובין קודם שיש בו מ' סאה. ודעת ר"ת עוד דאם נפל ג' לוגין שאובין בתחלה קודם שהי' בו מים כלל אסור מה"ת ודעת הר"ש דדוקא בכלים שאינם מקבלים טומאה אז שאוב אסור מדרבנן אבל בכלי המקבל טומאה פסול מה"ת לפי שבעי הויתו בטהרה. ואך עכ"פ באם המים ראוי לבוא למקוה זולתו דאז אין חשש משום הויתו בטהרה אזי אין חשש משום שאובין דהחילוק בין הויתו בטהרה לשאובין דמכח הויתו בטהרה אף אם בא דרך אחורי כלי ג"כ פסול אך אם אפשר לבוא למקוה זולתו כשר. אבל משמע עכ"פ דהויתו בטהרה לכ"ע בעי מה"ת ואך יש בזה מחלוקת הפוסקים כנודע בפי' הדבר באיזה אופן פסול הויתו בטומאה והנה עכ"פ לכל השיטות נשמע דעכ"פ ברוב מים כשרים כשר מה"ת והסברא כ' רוב הפוסקים דהוי מתורת ביטול:

ובאמת לכאורה תמוה דהא דכתבו המפורשים דביטול אינו מועיל להשלים השיעור ורק אמרינן דהוי כמאן דליתא. ומש"ה כ' דאם נתערב שליש זית מצה של טבל בשני שליש מצה כשרה דמטעם מה"ב ליכא דהא איסור טבל בטל ברוב מה"ת אבל עכ"פ כיון דגילתה התורה דמצה של טבל אינו יכול לצאת בו א"כ בעי שכל הכזית יהי' ממה שראוי לצאת בו ידי חובת מצה וביטול אינו מועיל להשלים השיעור. אך באמת כ' דהא עיקר הטעם דבעי שיהי' ראוי לחול עלי' איסור חמץ אם יתחמץ וא"כ זה פשיטא דאם יתערב שליש זית טבל ברוב אז אם יתחמץ בודאי יחול עלי' איסור חמץ דהא איסור טבל פקע ע"י הביטול וא"כ שוב קשה ממ"נ אי בטבל בעין בלא"ה א"י משום דהו"ל מה"ב ואי בנתערב א"כ שוב יחול איסור חמץ ובאמת נסתפקתי היכי דטבל שנתחמץ למ"ד דאין חמץ חל על טבל ונתערב ברוב חמץ אחר למ"ד איסורין (אין מבטלין זא"ז עיין זבחים ע"ט. אי בכה"ג בעל איסור טבל די"ל דלפי סברת המפורשים בטעמא דביטול שיותר יש סברא דרוב יתגבר על מיעוט משנאמר דמיעוט איסור יגרום איסור לרוב היתר וכ"ז היכי דהרוב הוא היתר אבל הכא דגם הרוב הוא אסור משום חמץ א"כ לא יפעול הביטול כלל שוב לא בטל וא"ח משום חמץ. וכעין שאמרו בש"ס פסחים ל"ג דל"מ הפרשה מטבל אחר שנתחמץ לפי דבעי ראשית ששרי' נכרין והיכי דאינו מועיל להתיר השיריים אינו מועיל ההפרשה. ועי' בש"ס יבמות ל"ב דיבום אינו מתיר איסור אשת אח רק היכי דיוכל באמת להתיבם אבל היכי דיחול איסור אחר שוב לא פקע איסור אשת אח. ועי' בשו"ת בית אפרים בהקדמה דהיכי דאחר זריקה ישאר איסור גיד שוב לא מועיל הזריקה להתיר האיסור קידש ומיישב בזה שיטת התוס' חולין ד"צ:

ולכאורה הי' מקים לומר דעכ"פ לאחר הפסח דפקע איסור חמץ ושוב יועיל הביטול ושפיר בטל האיסור טבל. אך לכאורה י"ל לפי שיטת המרדכי דבנולד גם ההיתר בתערובות לא בטל ועי' חוו"ד סי' ק"ו דמש"ה אפשר לסוחטו אסור דהו"ל היתר נולד בתערובות. א"כ י"ל כיון דבתחלת שנתערב הי' הכל איסור ולא הי' מועיל ביטול ואחה"פ דפקע איסור חמץ ונעשה היום היתר מ"מ בנולד בתערובות ל"ש ביטול. אך באמת י"ל דבשלמא שם גבי אפשר לסוחטו הי' על ההיתר מקודם אותו שם איסור שיש על המיעוט היינו שם נבילה אבל הכא גם מקודם לא חל על הרוב שם איסור טבל רק חמץ אבל איסור טבל מעולם לא הי' עלי' ול"ח נולד בתערובות ונהי דכ"ז שהו' עלי' שם איסור חמץ לא הי' מקום לביטול אבל עכשיו דפקע איסור חמץ שוב שפיר אפשר להתבטל

ועוי"ל דגם בימי הפסח י"ל דבטל איסור טבל למ"ד חשעה"פ מותר מה"ת דהא תיכף יש תועלת בהביטול דאם יופקע איסור טבל שוב יהי' לו היתר לאח"ז ואף דמוכח בש"ס דל"מ הפרשה מטבל אחר שנתחמץ דל"ח שיריים ניכרים אף למ"ד חמץ שעה"פ מותר ומשמע דבעי שיהי' שיריים ניכרים תיכף. וה"ה די"ל דביטול בעי שיועיל תיכף הביטול במידי. מ"מ י"ל עפ"י מה שכ' בתשו' דזה רק משום דאסור לשהותו משום איסור ב"י:

והנה כבר העיר במנ"ח די"ל דטבל שנתחמץ לא יהי' איסור ב"י משום דטבל אין לו היתר אכילה ול"ח לכם לענין אתרוג והיכי דחשיב אינו שלו מלבד האיסור חמץ בודאי דאינו עובר בב"י. והוא מתרץ דכיון דעכ"פ מותר בהנאה לא גרע מזכות גורם לממון וביארתי דכ"ז למ"ד דהגל"מ לאו כממון דמי ואפ"ה גילתה התורה דעובר בב"י חזינן דלענין ב"י סגי זכות כל דהו א"כ ה"ה דעובר בטבל אבל לר"ש ולר"מ דס"ל דהגל"מ כממון דמי לדידהו אין ראי' מקע"א דשם חשיב לגמרי כשלו דיש לו קנין בגוף החפץ וכמפורש בש"ס כתובות ל"ד ובש"מ שם ובט"ז או"ח סי' ת"מ וביד אפרים שם ובקצה"ח סי' שפ"ו. א"כ שפיר י"ל בטבל שנתחמץ ליכא ב"י. א"כ לפ"ז שפיר יש לחלק דשם שפיר קאמר הש"ס דל"מ הפרשה לאחר שנתחמץ דהא אם יועיל ההפרשה שוב יהי' חשיב שלו ויהי' איסור ב"י ושוב לא יוכל לשהותו וממילא לא יבוא לכלל היתר ול"ח שיריים ניכרים דהא אינו מועיל להתיר השיריים אבל הכא בטבל שלא הופרש שפיר ליכא ב"י ושוב יוכל לשהותו ושפיר חשיב מועיל הביטול עכ"פ לענין שיהי' מותר לשהותו עד לאחה"פ ויהי' אז מותר. ואף שי"ל דע"י הביטול שוב יהי' כ"י דחשיב שלו ושוב יהי' אסור לשהותו. אך א"נ דיש ב"י שוב לא בטל. וממילא ליכא ב"י ושוב מותר לשהותו וממילא מועיל הביטול וז"ב. ויש לפלפל בזה הרבה בסוגיא דמצה של טבל דקאי לר"ש ולדידי' דחמץ שעה"פ מותר א"כ שוב א"צ לטעם דאין איסורו משום בל תאכל חמץ דיוכל לומר מטעם מה"ב ואין לומר דנ"מ לענין נתערב כנ"ל דהא לדידי' אף בנתחמץ ואפי' בנתערב אחר שנתחמץ אפ"ה פקע איסור טבל וחל איסור חמץ וממילא יוכל לצאת בו ידי חובת מצה ויש להאריך בזה ואכ"מ:

נחזור להנ"ל דהרבה מפורשים כ' דביטול משוי רק כאלו אינו אבל אינו משלים השיעור אך לכאורה יש ראי' דביטול מועיל להשלים השיעור א' מהא דהעיד ר"ש בן יהוצדק דזוחלין שרבו על הנוטפין שהוא כשר. והנה הר"ן ז"ל פירש דהכונה אפי' במקום שנתרחב ע"י הנוטפין אך המהרי"ק פי' אף דליכא מ' סאה בלי הנוטפין אפ"ה מטהר בזחילה וחזינן דביטול מועיל להשלים השיעור וכבר העיר בזה בישי"ע ובתשו' הארכתי בזה. ועוד ראי' מהא דלשיטת הרבה פוסקים דכולו שאוב פסול מה"ת ואפ"ה ג' לוגין אינו פוסל ביותר מכ"א סאה רק מדרבנן וכ' הרא"ש בהל' מקואות דהוא מטעם ביטול וחזינן אף דמ' סאה בעי במקוה בודאי מה"ת ושאוב פוסל אפ"ה אם יש רוב שאינו שאוב כשר ומטעם ביטול ברוב וחזינן דביטול מועיל להשלים השיעור הן אמת די"ל דבר חדש ואקדים מה שקשה לכאורה לפמ"ש הח"מ בסי' כ"ח די"ל דתרי דרבנן חשיב כאין לו עיקר מה"ת וכ' בשו"ת משיב כהלכה דגם אם האיסור דרבנן הוא בעצם היא רק חד דרבנן אך ע"י ביטול הוא תרי דרבנן אפ"ה חשיב אין לו עיקר מה"ת ועי' בפמ"ג או"ח בהנהגות או"ה:

ובאמת עפי"ז יש ליישב לכאורה הא דמפורש בש"ע סעיף ע' צינור שמקלח למקוה ומכתשת נתונה בצדו וס' אם דרך המכתשת מקלח פסול ואם יש כ"א סאין הכשרין בודאי מותר והנה רוב הפוסקים הביאו מזה ראי' דכולו שאוב פסול מה"ת אך צריכים להבין באמת לשיטת הסוברים דכולו שאוב הוא ג"כ מדרבנן א"כ אמאי לא מכשרינן באין בו כ"א סאין הכשרין בודאי ואם זה ל"ח בגדר ס' מים שאובין א"כ גם ביש בו כ"א סאין יופסל אך באמת י"ל דבאמת הש"ך הביא דברי הכ"מ ופי' בו דמיירי שהמכתשת קרוב יותר להמקוה או בענין ששכיח יותר לבוא דרך המכתשת אבל באמת קשה דהא גם בס' דרבנן דהוי לקולא מ"מ היכי דהאיסור שכיח יותר מחמירין דבשכיח לאיסור ל"ח בגדר ס' א"כ ממ"נ לשיטת הסוברים דכולו שאוב הוא רק דרבנן א"כ אי זה חשיב ס' המועיל להתיר א"כ יועיל אף אם יש ס' על כל המים. ואי זה לא חשיב בגדר ס' א"כ אף אם הס' על ג' לוגין ג"כ אסור ומפורש בש"ך סי' ק"י בדיני ס"ס דס' שהאיסור יותר נוטה מן ההיתר ל"ח ס' ובתוס' כתובות ד"ט דרוב שהוא מדרבנן מצטרף לס"ס ולא לס' אחד ועי' בש"ך סי' נ"ג:

אך באמת י"ל דהנה הפמ"ג יו"ד בסי' נ' נסתפק בהא דמפורש בש"ך דבס' בשחיטה אף בס' השכיח להתיר ל"מ וא"נ דשכיח להתיר הוי כמו רובו רק דבס' בשחיטה אמרינן סמוך מיעוט לחזקה ונצמח דעכ"פ מה"ת מותר דסמוך מיעוט לא הוי רק מדרבנן כמ"ש התוס' בכורות ד"כ ומהרש"א חולין י"א או נימא דבאמת שכיח ל"ח כמו רוב רק בכל ס' הוי מה"ת לקולא ורק דחז"ל החמירו ובשכיח להתיר אוקמה אדינא אבל בס' בשחיטה דס' אסור מה"ת שוב גם בשכיח אסור מה"ת. ואנכי בחי' הבאתי הרבה ראיות דשכיח ל"ח כמו רוב. והנה לפ"ז נימא גם לענין ס' דרבנן דא"נ הטעם משום דתולין להקל א"כ בשכיח לאיסור א"א לתלות להקל דתמיד תולין במידי דשכיח. אבל א"נ דחז"ל עשו הס' להיתר גמור א"כ גם בשכיח לאיסור מ"מ כיון דל"ח כמו רוב וא"א לומר דמשוי לי' לאוסור ודאי שוב חז"ל לא גזרו על הס'. הגם די"ל דכמו שכ' הר"ן קידושין ל"ח דבערלה יש הלל"מ דאף ס' הקרוב לודאי מותר בחו"ל ועי' ח"ס בתשו' א"כ ה"ה די"ל דזה שהקילו בס' מים שאובין הי' הלכה בזה להתיר אף ס' השכיח לאיסור:

ובזה יהי' מיושב קושית מר"ן הק' זי"ע בס' ד"ח דלמה הוצרכו לומר ביחוד דהקילו בס' שאובין הא בלא"ה הוי ס' דרבנן ובזה ניחא. וידוע מ"ש הרבה מפורשים דלענין ס' טומאה ברה"ר י"ל דגם רוב לאיסור לא יועיל לפי שי' הש"מ ב"מ ד"ו דרוב ל"ח רק ס' וברה"ר טיהרה התורה הס' ובזה יש הרבה לפלפל דבש"ס כתובות ט"ו נשמע דבהא דתשע חניות אי לאו קבוע גם ברה"ר הי' טמא וכמ"ש רש"י ז"ל שם. אך כ"ז ברוב גמור אבל בשכיח דל"ח כמו רוב בודאי דל"ח בירור ובמקום דלא גזרו על הס' מותר ס' כזה. והנה כבר כתבתי בחי' דא"נ דחז"ל עשו ס' להיתר גמור י"ל דאף בתרתי דסתרי מותר עפ"י שיטת המהרי"ט דס' ממזר מותר בבת ישראל וממזרת ול"ח תרתי דסתרי דגזה"כ דס' ממזר אינו בגדר ס' איסור כלל ועי' ברשב"א ז"ל נדה ד"ב לענין דבר שאין בו דעת לישאל דל"ש תרתי דסתרי לפי שגזה"כ דאינו מקבל טומאה מס ועי' בפר"ח סי' ק"י מה שהעיר ממשנה פ"י דטהרות. אך באמת מדחזינן דבשתי קדירות של היתר ל"א שאני אומר אף בדרבנן נשמע דבאמת עיקר הטעם דס' דרבנן לקולא משום דתולין להקל וא"כ לפ"ז בשכיח לאיסור אסור:

וא"כ לפ"ז י"ל דלפמ"ש הפרישה בדרבנן שאין לו עיקר מה"ת אז אף בתרתי דסתרי אזלינן לקולא ועי' בפמ"ג או"ח סי' שצ"ה ועכצ"ל דס"ל דבאיסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת אז בודאי דלא גזרו על הס' ועשו הס' להיתר גמור א"כ י"ל דבאמת הכא בהך דצינור ס' אם ע"י המכתשת בא היי שכיח לאיסור וא"כ גם בס' דרבנן אזלינן לחומרא. ואך אם נאמר דחז"ל לא גזרו כלל על הס' בשאובין א"כ גם ס כזה מותר דעכ"פ כיון דל"ח רוב בודאי דל"ח בדרבנן א"כ שפיר יש חילוק דבשלמא אם יש ס' על המקוה כולה אם בא ע"י המכתשת א"כ נהי דכולו שאוב דרבנן מ"מ הוי רק חד דרבנן ושוב יש לו עיקר מה"ת כיון דעכ"פ טבילה בכלים אסור מה"ת דמש"ה גזרו על שאובין שמא יטביל בכלי כמ"ש התוס' שם ב"ב דס"ו א"כ נהי דגם בזה אמרינן ס' דרבנן לקולא דהא באמת לשיטת הסוברים דגם כולו שאוב הוא מדרבנן אמרינן דהמתני' דמקוה שהניחו ריקן מיירי אפי' בריקן לגמרי ונשמע דאף בס' שאוב כולו הוא מדרבנן מ"מ הוא רק משום דתולין להקל וא"כ בשכיח לאיסור כמו הכא במכתשת אזלינן לחומרא אבל בס' במכתשת היינו רק הס' על ג' לוגין א"כ הוי תרי דרבנן חדא דגוף שאובין הוא דרבנן וגם רובו אינו שאוב הוא ג"כ דרבנן ותרי דרבנן חשיב אין לו עיקר מה"ת ובזה כ' הפרישה דאף בתרתי דסתרי אהדדי מקילין. א"כ נשמע דבזה אף ס' הוא היתר גמור ולא גזרו על הס' א"כ ממילא אף ס' שהוא שכיח לאיסור מותר ומש"ה יש חילוק בהך דמכתשת בין ס' כולו בא ע"י המכתשת או רק ג' לוגין בא ע"י המכתשת וא"ש:

ומש"ה א"ש שיטת הלבוש שכ' דאדרבה למ"ד כולו שאוב מה"ת מחמירין בהך דמכתשת אף בס' על ג' לוגין. וי"ל הכונה ג"כ כנ"ל דס"ל בשלמא למ"ד כולו שאוב מדרבנן א"כ בחשש ג' לוגין הו"ל תרי דרבנן א"כ חשיב אין לו עיקר מה"ת ובזה הוא היתר גמיר ואין איסור אף בס' השכיח לאיסור אבל למ"ד כולו שאוב הוא מה"ת א"כ גם בחשש ג' לוגין הוי חד דרבנן ושוב בס' הקרוב לודאי מחמירין. אך שיטת הט"ז והש"ך דגם ס' במכתשת הוי ס' השקול מש"ה למ"ד כולו שאוב מדרבנן אז גם כשס' זה על כל המקוה הוא מותר רק לדידן דמחמירין בכולו שאוב יש לחוש שהוא מה"ת מש"ה יש חילוק בזה בין הס' על כל המקוה או רק על ג' לוגין

: עוי"ל ע"ד הנ"ל דבאמת מצינו בש"ע דמקוה שיש בו ס' מ' סאה או שני מקואות אחת יש בו מ' סאה ובאחת אין בו מ' סאה וטבל באחת מהן דס' לחומרא. וכ' הט"ז דאף בטמא טומאה דרבנן מ"מ אזלינן לחומרא משום חזקת טומאה. ובאמת יש בזה פלוגתא רבה עי' ברמב"ם ובמל"מ ובשעה"מ. והנה בדין דס' מים שאובין דאזלינן לקולא הקשו דג"כ ניזל לחומרא משום ח"ט. והנוב"י כ' ליישב דבשלמא בס' מ' סאה א"כ גוף הס' על המקוה הוא ד"ת ורק אם נרצה להקל משום דהטמא הוא רק טמא דרבנן ובזה שוב אמרינן דיש ח"ט אבל בס' שאובין דעצם הס' הוא ס' דרבנן וניזל להקל א"כ אין משגיחין מה שיש בהטמא ח"א דהוי חזקת מסובב:

ובאמת ד"ז אי חזקת מסובב חשיב חזקה מחלוקת הקדמונים הוא כידוע בהא דרוב תינוקות מטפחין ועי' בהא דשיטת רש"י והרי"ף ז"ל דבס' דתרי ותרי על איש א' אם הוא גזלן לא מכשירין וכ' הרא"ש הטעם משום דתרי ותרי ס' דרבנן הוא. ומקצת פוסקים כ' דהוי נגד חזקת ממון והנה התומים הקשה דהא שיטת התוס' דלענין מידי דרבנן מקילין בתרי ותרי וא"כ קיום שטרות דרבנן שוב נוקמה אחזקת כשרות ולפ"ז ניחא כיון דעד גופא ישאר פסול ורק בקיום ניקל לפי שהוא דרבנן א"כ שוב יועיל החזקת ממון. אבל אי הי' ס"ל דהעד גופא כשר לכל עדות כשיטת התוס' א"כ לא הי' משגיחין בחזקת ממון דהוי חזקת מסובב וז"ב:

נחזור להנ"ל דבאמת כמה שיטות סוברים דחזקת מסובב הוי חזקה כנודע מ"ש הר"מ בר שניאור בריש נדה ועי' ס"ט סי' קצ"ט. ובאמת י"ל דשיטת הסוברים דכולו שאיב דרבנן מביאים ראי' מהא דמקוה שהניחו חסר ומצאו מלא דכשר והתוס' דחה דשם משום דיש חזקת הממלא דודאי נעשה בכשרות ואדרבה מביאים מזה ראי' דכולו שאוב הוא מה"ת מדכתב בתוספתא הטעם משום חזקת הממלא בכשרות. ובאמת י"ל דהמחבר ס"ל דצירוף שני הטעמים בעי דאי לא הי' בעי בזה חזקת הממלא בכשרות אז לא הי' מהני הא דס' דרבנן לקולא דהא יש חזקת טומאה ורק משום דיש חזקה נגד חזקה שוב בס' הוי לקולא ומש"ה נקט הטעם דמים שאובין ס' לקולא וא"כ ממילא ע"י שיש חזקה נגד חזקה הוי לקולא:

וא"כ עפי"ז הי' מקום ליישב גם הא דמפורש במחבר סעיף ד' בשם הרא"ש דמקוה שהוא של עכו"ם ומקבל שכר אין להאמין אלא אם יש בו כ"א סאה וקשה בתרתי א' דלשיטת המחבר דפסק כולו שאוב ג"כ דרבנן א"כ אין חילוק באם הס' על כל המקוה או על ג' לוגין ועוד קשה קושית הט"ז והש"ך דהא ברא"ש משמע דהא דמכשיר באם יש בו כ"א סאה משום דשם לא הי' חשש רק שמא המשיך וא"כ שאובין מטהר בריבוי והמשכה. ויותר קשה דאף אם נדחוק דבאמת ביש כ"א סאין הי' מכשיר הרא"ש אף באם יש חשש שמא נתן בידים משום דהו"ל ס' דרבנן ורק דשם הי' ההיתר ברור ע"י המשכה. אך תיקשו דא"נ דבס' דרבנן מכשיר הרא"ש א"כ אף אם לא הי' כ"א ג"כ צ"ל כשר כיון דלא הי' חשש רק דרך המשכה וא"כ נהי דכולו בהמשכה פסול מ"מ כ' התוס' ב"ב דהוא רק דרבנן וא"כ הו"ל ס' דרבנן. וע"כ דהרא"ש לא משוי כלל לס' וא"כ קשה מדוע הקיל המחבר אף בלא המשכה:

אך עפ"י דרך זה הי' ניחא. דהרא"ש לשיטתו דס"ל כולו שאוב מה"ת. א"כ ס"ל דאי הי' חשש שמא הפיל בידים הי' פסול אף בחשש ג' לוגין משום דהו"ל נגד ח"ט ורק משום דליכא חשש רק שמא המשוך דרך הגג א"כ נהי די"ל דזה ל"ח המשכה דבעי ע"ג קרקע מ"מ הו"ל ס"ס בדרבנן וס"ס בדרבנן נגד ח"א מהני אבל אם לא הי' כ"א סאה א"כ הו"ל רק חד ס' שמא לא המשוך ועכ"פ כולה בהמשכה פסול מדרבנן והו"ל חד ס' נגד ח"א. ובפרט שיש ס' שמא ל"ח המשכה והוי פסול ד"ת. ואף שי"ל דהו"ל ס"ס בד"ת וס' אחד בדרבנן מ"מ נגד ח"א הוי לחומרא. וממילא המחבר דפסק כולו שאוב מדרבנן א"כ לדידי' אף ביש חשש שמא נתן שאובין ממש אפ"ה רק אם הס' על כל המקוה אזלינן לחומרא משום ח"א. אבל באם הס' על ג' לוגין א"כ הו"ל הרי דרבנן וחשיב כאין לו עיקר מה"ת ובזה לא גזרו על הס' וא"כ גם נגד חזקה הי' לקולא דהיכי דחכמז"ל לא גזרו על הס' גם נגד חזקה אזלינן לקולא דחזקה ל"ח בירור ועי' בחוו"ד סי' ק"ו מ"ש בזה וא"כ שפיר מחלק המחבר בין יש כ"א סאין הכשרין בודאי:

אך באמת תיקשי לשיטת הרמ"א דפסק כולו שאוב ד"ת א"כ מדוע מקיל היכי דיש חשש שמא הפיל בידים. וחוץ לזה אני תמה דא"נ דתרי דרבנן חשיב אין לו עיקר מה"ת ולדעת הפרישה באין לו עיקר מה"ת אף בתרתי דסתרי מקילין. א"כ תיקשי בהא דמפורש במתני' דשני מקואות שאין בהם מ' סאה ונפל ג' לוגין לתוך אחת מהן דס' לחומרא לפי שאין במה לתלות וקשה לשיטת הסוברים דכולו שאוב הוא דרבנן א"כ בג' לוגין הו"ל תרי דרבנן וא"כ שוב נקיל אף בתרתי דסתרי. ובאמת משמע דבדין זה אף בדיעבד ס' לחומרא ומה שקשה מסעיף ע"ג והגם דהנוב"י משוה שני הדינים. יפה כ' בס' ד"ח דשם בסעיף ע"ג לא נולד הס' רק אחר שכבר נתמלאו א"כ בשעה שנתמלא קודם שנודע הס' הוחזקנו שני המקואות בחזקת היתר ומס' אין מוציאין אותו מחזקה אף דעכשיו נודע שמא תחלת החזקה הי' באיסור מ"מ נודע דברי התב"ש דדבר שהוחזקנו בהיתר אף דעכשיו נולד ריעותא על התחלת הדבר מ"מ חשיב חזקה וראי' מש"ס כתובות כ"ה ועי' ט"ז סי' ע"ה לענין ס' פרע לו מטבע מזויפת דחשיב א"י אם נתחייבתי וא"כ שפיר הכא בשלמא בנודע הס' קודם שנתמלאו א"כ אז ליכא חזקה דעכשיו אכתי שניהם פסולים ואף די"ל דחשיב חזקה שיוכל להמשיך עלי' מים כשרים מ"מ אכתי שם פסול עלי' ונודע שיטת הרבה פוסקים דגם ס' ניקב הושט חשיב ס' בשחיטה אף דהי' לו חזקה דיותר ע"י שחיטה מ"מ לע"ע שם איסור עלי' קודם שנשחט וא"כ כיון דעיקר ההיתר בזה משום ס' דרבנן שפיר בתרתי דסתרי מחמירין אבל שם בנודע הס' אחר שכבר נתמלאו א"כ כבר הוחזקנו בהיתר והיכי דההיתר מטעם חזקה לא איכפת לן בתרתי דסתרי וכמוכח בתוס' נזיר נ"ז שכ' דברה"ר כיון דההיתר מטעם חזקה אז אף כשא' טמא בודאי אפ"ה אזלינן לקולא וכ' המהר"ם שם דברה"י עכ"פ איתרע החזקה:

עכ"פ נחזור להנ"ל דתיקשי לשיטת הסוברים דכולו שאוב דרבנן א"כ בג' לוגין הנ"ל תרי דרבנן וא"כ חשיב אין לו עיקר מה"ת וא"כ אף בתרתי דסתרי נקיל. ועפי"ז נלע"ד לומר דבר חדש דבאמת כבר כתבתי די"ל דביטול אינו מועיל להשלים השיעור. ואך לשיטת הסוברים דכולו שאוב פסול מה"ת ואפ"ה ג' לוגין אינו פוסל רק מדרבנן אף דמ' סאה בעי מה"ת וע"כ דביטול מועיל להשלים השיער ואך לשיטת הסוברים דכולו שאוב הוא רק דרבנן לדידי' י"ל דביטול אינו מועיל להשלים השיעור וממילא אין היתר מכח ביטול ולא דמי לביטול איסור א"כ לפ"ז נצמח דגם ג' לוגין שאובין ל"ח תרי דרבנן דלדידי ס"ל דאם שאוב הי' פוסל מה"ת א"כ הי' בעי מה"ת מ' סאה שלא יהי' שאובין וא"כ נצמח דג' לוגין שאובין ל"ח תרי דרבנן ושפיר מפורש במתני' דבתרתי דסתרי היינו באם נפל לב' מקואות שאין בשום אחד מהן מ' סאה וס' באיזה נפל דשתיהן לחומרא דממ"נ ל"ח רק חד דרבנן וגם אם שאוב כולו דרבנן אפ"ה י"ל דחשיב יש לו עיקר בד"ת היינו טבילה בכלים. ויוצמח לפ"ז דבר חדש דלענין הויתו בטהרה דזה לכ"ע אוסר מה"ת ורק לדעת הרמב"ם ז"ל לא בעי כלל הוי' בטהרה רק לטבילת זב דבעי מים חיים ולדעת הר"א ממי"ץ אינו מטהר בזחילה במעין רק אם הויתו בטהרה אבל עכ"פ דרשה גמורה הוא ויש להסתפק אם ריבי נתהוה בטהרה אי מועיל מס"ת. וי"ל דזה תלוי בפלוגתא הנ"ל דא"נ דכולו שאוב מה"ת ואפ"ה ביותר מכ"א לוגין אם נפל אח"כ שאובין אינו פוסל מה"ת ע"כ דביטול מועיל להשלים השיעור וממילא גם לענין הוי' בטהרה מועיל רוב. וכן לענין זוחלין שרבו מל הנוטפין מהני אף כשהזוחלין הי' פחות ממ' סאה אבל א"נ דכולו שאוב ג"כ דרבנן א"כ ס"ל דביטול אינו מועיל להשלים השיעור א"כ י"ל דלענין הויתו בטהרה דמעכב מה"ת שוב בעי שכל המ' סאה יבואו בטהרה ומעכב מה"ת

ועפי"ז י"ל בהא דמפורש בסי' מ"ד דשאובין מטהר ברבוי והמשכה ובסעיף מ"ו מפורש במחבר דבעי המשכה או עג"ק או ע"ג דבר שלא הי' לו שם כלי בתלוש. וכ' הש"ך ז"ל דאם אין המים ראוי לבוא למקוה זולתו אז אינו מועיל מה שלא הי' לו שם כלי דהא הוי הויתו בטומאה. ובאמת ידוע דענין שאובין אינו תלוי בקבלת טומאה דלענין שאובין אם ניקב רק ככונס משקה אינה נעשה שאובין ולענין שיופקע שם טומאה יש שיעור אחר והנה הדג"מ תמה דאם לא הי' שם כלי בתלוש א"כ לא מקבל טומאה ובאמת לכאורה תמוה דהא נודע מ"ש המהרח"ש והנוב"י דלענין כולו שאוב ל"מ תלוש ולסוף חיברו דרק לענין שאובין דרבנן מקילין כמפורש בש"ס ב"ב ובפרט לטבול בתוך אבן שקבעו ולסוף חקקו בודאי אינו מועיל והרבה דברים נאמרו בזה:

א"כ י"ל דלענין הויתו בטהרה דהוי מה"ת א"כ ל"מ תלוש ולסוף חיברו ומה"ת דינו כתלוש לענין טומאה. ואך באמת זה טעות דהא השתא קיימנין דיש כ"א סאין מים כשרים דהא כולו בהמשכה פסול וא"כ ג' לוגין גם לענין הוי' בטהרה הוא רק דרבנן וא"כ שוב לענין דרבנן אמרינן דתלוש ולסוף חיברו כמחובר. אך לפי מה שהוכחתי י"ל דהש"ך קאי אשיטת המחבר דלשיטתו דס"ל כולו שאוב מדרבנן א"כ לדידי' י"ל דביטול אינו מועיל להשלים השיעור וא"כ לענין הוי' בטהרה י"ל דבעי מה"ת שכל המ' סאה יבואו בטהרה וא"כ ל"מ תלוש ולסוף חיברו לענין דבר שהוא מה"ת ומיושב שפיר שיטת הש"ך. ואך יוצמח דלשיטת הסוברים כולו שאוב מה"ת א"כ ג' לוגין הבא בטומאה אינו רק מדרבנן ושוב יועיל ע"י תלוש ולסוף חיברו:

נחזור להנ"ל דלפי מה שהוכחתי א"כ תמיד חשיב רק חד דרבנן א"כ מדמפורש דבס' שאובין אזלינן לקולא ע"כ דס"ל דבזה לא איכפת לן בחזקת טומאה חדא די"ל דבאמת למאן דס"ל כולו שאוב דרבנן חשיב אין לו עיקר מה"ת ובזה דעת הרבה פוסקים דאזלינן לקולא אף נגד חזקה עי' בנוב"י וחוץ לזה י"ל דהוי חזקת מסובב ואף שכ' האחרונים הישי"ע והד"ח דזה ל"ח חזקת מסובב דעיקר הס' על המקוה אין נ"מ רק לענין שיהי' מותר לטבול בו וכן כ' המפורשים דבס' בסכין אם נפגם קודם גמר שחיטה דקאמר ר"ה דיש חאמ"ה ג"כ ל"ח חזקת מסובב מ"מ לדברי הר"ש הנודע היכי דכבר יצא מח"ט ד"ת לא איכפת לן בח"ט הגם דז"א דלפ"ז יוצמח שיהי' חמור לענין טמא שהי' רק מדרבנן היינו לבעלת הכתם. ובפרט לפמ"ש בחידושי דהיכי דהס' במעשה המתיר אז גם בכה"ג אזלינן לחומרא ועפ"י דברי הרשב"א ז"ל יבמות ל"א א"כ אזדא כ"ז עכ"פ חזינן דגם למ"ד כולו שאוב מה"ת אפ"ה בס' ג' לוגין מקילין ולא מוקמינן בח"ט א"כ ה"ה נקיל למ"ד כולו שאוב דרבנן אף אם יש ס' על כל המקוה דזה חשיב יותר אין לו עיקר מה"ת מלמ"ד כולו שאוב ד"ת:

וא"כ שוב תיקשו על המחבר אי ס"ל דזה חשיב בגדר ס' היכי דהמקוה הי' ברשות עכו"ם א"כ ניקל אף באם הי' ס' על כל המקוה. ועכצ"ל דהמחבר ס"ל דבאמת זה חשיב לס' ורק בכולו שאוב חושש לשיטת הסוברים דכולו שאוב מה"ת ולא אמרינן בזה ס' דרבנן להקל. אבל בס' בג' לוגין בזה מיקל המחבר אף כשהעכו"ם מקבל שכר דאפ"ה לא משוי לי' לודאי ובפרט א"נ דלא כשיטת הפרישה ורק אף באין לו עיקר מה"ת נחמיר בתרתי דסתרי א"כ שוב י"ל דלמ"ד כולו שאוב דרבנן א"כ ג' לוגין הוי תרי דרבנן נקיל יותר ולכך י"ל דס"ל דאם העכו"ם מקבל שכר חשיב שכיח לאיסור וא"כ הרא"ש לשיטתו דס"ל כולו שאוב מה"ת א"כ גם בג' לוגין הוי עכ"פ יש לו עיקר מה"ת א"כ נהי דאמרינן בזה ס' דרבנן לקולא אבל עכ"פ בשכיח לאיסור אסור ולכך לא הקיל רק אם לא הי' יכול לשפוך רק דרך המשכה אבל לדידן דס"ל כולו שאוב דרבנן א"כ בג' לוגין ה"ל תרי דרבנן וחשיב אין לו עיקר מה"ת ממילא אף בשכיח לאיסור מותר כיון דשכיח לא הוי כמו רוב ואתי שפיר שיטת המחבר:

נחזור לענין דינא דלשיטת המחבר משמע דאם רובו הוא בהכשר אף אם המקוה של עכו"ם מותר אך הב"ח והט"ז והש"ך מחמירין דהיכי דיש חשש שמא שפך בידים אסור אך באמת כ' הש"ך דאם אין העכו"ם נהנה בחליפין מותר דל"ח שעשה להכשיל והנה אף דמלשון הט"ז דנקט דאין להאמין לעכו"ם וכ"ש כשנהנה בחליפין ומשמע דכשאין נהנה ג"כ אסור. ובאמת תמוה דברי הט"ז דמאי שייכות דבר זה להא דאין נאמנות לעכו"ם במידי דרבנן הא הכא ההיתר הטעם ס' דרבנן ול"צ כלל לנאמנותו ודוקא בענין קנקנים שס' עברו י"ב חודש בזה אין להקל מס' דיש ח"א וכמ"ש הש"ך סי' צ"ח בזה שפיר אין נאמנות לעכו"ם. אך באמת יפה כ' הט"ז דהוקשה לו על לשון המחבר שכ' דאין להאמין להעכו"ם אלא א"כ יש לו בודאי כ"א סאין ומשמע דבכה"ג סומכין אנאמנותו היינו אף אם לא נוכל להקל מטעם ס' דרבנן היינו בדרך שכ' בשם התוספתא בב' מקואות שאין בשום אחד מהן מ' סאה ונפל לא' מהן דבזה א"א להקל מטעם ס' דרבנן ובזה נסמוך אעכו"ם הואיל דעכ"פ רובו בכשרות. או היכי דיש לו הנאה דבזה שכיח לאיסור וצריכין לנאמנותו א"כ אף עכו"ם אחר אינו נאמן וזה כונת הט"ז. אבל באמת אם אין הנאה לעכו"ם דבזה אף אם נחוש שמא הפיל שלא בכונה מ"מ עכ"פ אין לומר דחשיב שכיח לאיסור א"כ שוב בחשש ג' לוגין בודאי הוי ס' דרבנן ולקולא. ודינא דתוספתא דמפורש דחיישינן שמא זילפו עכצ"ל דמיירי שיש חשש שהעכו"ם זילפו כדי לרחוץ בו וא"כ ל"ח בגדר ס' ועי' בד"ח בסופו להל' מקואות שכ' דהתוספתא ס"ל ס' שאובין לחומרא והלכה כמשנתינו ובאמת דזה תמוה דבאמת מפורש בתוספתא הדין דס' שאובין לקולא ועכצ"ל כמ"ש הרשב"ץ הובא בד"מ דשם מיירי דיש הנאה לעכו"ם אבל בלא"ה אין לחוש:

נמצא דהכא עכ"פ כיון דבשעה שהלך מן המקוה כבר הי' כאצבע מים כשרים ובשעה שמצאו להעכו"ם לא הי' רק ג' אצבעות ואח"כ נתוסף עד ששה אצבעות טרם שהמשיכו מים פסולין א"כ עכ"פ ליכא חשש שמא העכו"ם שאב כל הג' אצבעות מים ונתן אחרים תחתיהם וא"כ עכ"פ רובו בכשרות יש ושוב הו"ל ס' דרבנן ולקולא ואף לשיטת הש"ך והט"ז מ"מ היכי דאין העכו"ם נהנה בחליפין עכ"פ אף אם נחוש מ"מ ל"ח רק ס' והיכי דההיתר מטעם ס' דרבנן ל"צ כלל לנאמנות העכו"ם ובפרט שי"ל דזה עדיף עוד דבשלמא היכי דנפל מים רק הס' אם נפל בו כשיעור אז עכ"פ יש דבר המעורר הס' ואפ"ה מקילין מטעם ס' דרבנן מכ"ש הכא דלא ראינו שום ריעותא הו"ל בכלל אחזיקי ריעותא לא מחזקינן ועי' בתוס' ע"ז די"ב דל"ח אפי' באיסור ד"ת שמא כיון להכשיל לישראל. ובפרט כיון דבאמת בעל המרחץ הוא ישראל א"כ אם יבוא הישראל פתאום ויראה שעשה איזה נגיעה בהמים יפסיד שכרו וכל היכי דיהי' נתפס כגנב מפורש בש"ע לענין יי"נ דמהני ומכ"ש באיסור דרבנן דקיל מהני בודאי סברת מרתת א"כ לא דמי לדינא דהתוספתא דקתני דחוששין שמא זילפו העכו"ם דשם ל"ש סברת מרתת:

ובאמת גם במהרי"ט מפורש סברא זו דמרתת מהני ובפרט הכא גם בס' מותר דהו"ל ס' דרבנן ובפרט דבאמת מוכח דס' מים שאובין קיל עוד מכל איסורי דרבנן דבפירוש הותנו בזה דס' לקולא. אך עדין עומד לנגדינו דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' שאר אבות הטומאה שכ' דבכל ס' מים שאובין אין מורין לו לטבול להתחלה ועי' במל"מ פ"י מהל' מקואות שהביא עוד שיטת הראב"ד ז"ל דאף בכבר טבל אפ"ה אין מורין לו ליגע בטהרות לכתחלה ובאמת שיטת התוס' עירובין ל"ו דבדרבנן ל"א זילי טבילי ואף הגברא טהור. והמל"מ תמה דבשלמא בב' מקואות יש דבר הפוסל בפנינו וכ' דדמי להא דאשם תלוי דבאקבע איסורא חמיר. ובאמת נודע מ"ש הח"צ הובא בהגה ט"ז חו"מ סי' ל"ב דדוקא באיסור שהוא בתולדה אז חמיר חתיכה משתי חתיכות אבל בדבר שיש ס' שמא נעשה עכשיו איסור אז אמרינן דאדרבה היכי שיש עכ"פ אחד ודאי היתר עדיף:

אך באמת יפה כ' המל"מ דבשלמא שם כבר הי' היתר גמור מקודם אבל הכא בב' מקואות יש ס' שמא מעולם לא הי' כשר אף שכ' לעיל דכיון דנודע הריעותא אחר שנתמלא חשיב כמו הוחזק בהיתר מ"מ עכ"פ לענין לכתחלה יש להחמיר ובפרט דיפה כ' המל"מ דבשלמא שם משכחת שיוצמח טומאה ודאית היינו שילך הוא במקוה אחת וחבירו במקוה אחרת ויגעו שניהם בטהרות כמ"ש התוס' פסחים ד"י דמש"ה גברא בעי טבילה לפי שאם יגעו שניהם בטהרות אח"כ יהי' ודאי טומאה. אבל במקוה אחת שהוא ס' א"כ א"א לצמוח מזה ודאי טומאה בודאי די"ל דא"צ טבילה:

ובפרט דיפה כ' בס"ט דרק לטהרות מחמירין אבל לא לבעלה אף דלבעלה הוא בכרת מ"מ מצינו לענין טומאת מעל"ע דמחמירין לטהרות אבל לא נבעלה ועוד נודע שיטת הראב"ד דכל עיקר טומאת כתם הוא רק לטהרות ובאמת נודע שיטת הרמב"ן דלענין טהרות אף ס' טומאה ברה"ר ל"מ ובאמת בש"ע מפורש דל"צ טבילה אף לכתחלה ובפרט שי"ל דאף לשיטת הרמב"ם ז"ל הוא רק משום דהוי כדשיל"מ בניקל דלא אמרינן בזה ס' דרבנן לקולא. והנה באמת י"ל לשיטת הרשב"א ז"ל ע"י הוצאת הגעלה ל"ח דשיל"מ ה"ה הכא שייך סברת הרשב"א ובפרט שכבר נודע שיטת הצל"ח דלענין הנאה וטילטול ל"ש דשיל"מ שיוכל לטלטל היום ומחר וממילא במקום ביטול טבילה לילה אחת ל"ש דשיל"מ וכבר נאמר סברא זו באחרונים לענין הא דמקילין בס' כתם ובפרט די"ל דהכא גם מהרי"ט ז"ל מודה דהכא עכ"פ ליכא חשש שמא שפך העכו"ם מים הרבה דלא הי' פנאי לזה וא"כ יש שיעור מקוה מה שנתהוה מאליו רק יש ס' שמא הפיל ג' לוגין ופסל את המים אבל עכ"פ יש חזקה טובה שמים הללו יהיו כשרים לטבול אחר שיתמלא ובפרט דחלקי על סברת מהרי"ט ובפרט דלענין הא דמחמיר הר"מ ז"ל לכתחלה בזה בודאי יש לסמוך על סברת מירתת ובפרט דברמ"א משמע דבס' שאובין מקילין אף היכי דליכא טורח לשואבו שנית:

ונודע סברת הר"ן ז"ל פ' הכותב דהיכי דבדיעבד יהי' לו זכות עפ"י דין מהני סברא קלה להגבותו לכתחלה ובפרט שנראה שמקוה זו בא ממעין וא"כ רוב הפוסקים הסכימו דבמעין אין פוסל שאובין והרמ"א כ' שכן עיקר אף דבשו"ת ד"ח וכן בס' על מקואות נסתפק הרבה במעיינות שלנו אבל עכ"פ חשיב כעין ס"ס שמא לא עשה העכו"ם שום מעשה ושמא זה חשיב מעין ואין שאובה פוסל וס"ס בדרבנן בודאי מהני אף לכתחלה והראי' שכ' הנו"ב דס"ס בדרבנן מותר אף נגד ח"א וה"ה דבס"ס בדרבנן א"צ לברר א"כ פשיטא דליכא שום חשש ובפרט שכבר טבלו בו נשים א"כ נודע הכרעת הס"ט בסי' קצ"ט דבשכחה ליטול צפורן וכבר לנתה אצל בעלה אז מקילין עכ"פ בידעינן שהי' נקי והמהר"ם מלובלין מקיל אף בא"י שהי' נקי דבכבר לנתה ל"ח לס' מיעוט המקפיד אף דשם יש ח"ט דמש"ה מחמירין בס' חציצה משום דהס' על הגברא אבל עכ"פ בשימשה ל"ח מכ"ש הכא דל"ח ס' נגד ח"א דהס' על המקוה א"כ בודאי אחר שכבר טבלו נשים שוב ע"י חשש הוצאת לעז חשיב כדיעבד וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ מותר ובפרט שהוכחתי דהכא יש גם כמה ספיקות ע"כ לדעתי הדבר פשוט וברור דאין בזה שום חשש ואסור להוציא לעז ח"ו והש"י יצילנו משגיאות:

בעה"ח ה' תרומה תרנ"ח לפ"ק ראדימושלא. והנני ידידו הק'

שמואל ענגעל חופ"ק הנ"ל,

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה