אור ברסלב
מהרש חלק א סימן צה

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן צה

סימן צד

לכבוד מחו' הרב הה"ג חו"ב וכו' כש"ת מוה' דוד אלימלך כ"ץ נ"י ראב"ד דק' דינוב יצ"ו:

ע"ד שאלתו במי שקנה מחבירו ונתן לו ערבון ואח"ז רצון הלוקח לחזור מהמקח ורק רוצה לקבל המקח בעד הערבון לחוד אי צריך לקבל מ"ש ע"כ תורף שאלתו:

הנה לפלא הא הדבר מפורש במחבר סי' ר"ד סעיף א' דאפי' לא נתן רק מקצת הדמים קנה ומפורש שם בסמ"ע ס"ק ג' דאף אם רוצה לחזור מהמקח מז שלא קיבל המעות עליו מ"מ צריך לקבל מ"ש והביא מסי' ק"ץ דכל שלא עייל ונפיק אזוזי קנה בקרקע הכל ובמטלטלין עכ"פ למ"ש. ואדרבה מסמ"ע סי' קצ"ח וסי' ר"א משמע דגם בק"ס וסטימתא אפ"ה ל"מ רק בנתן רק מקצת מעות אבל בנתן כל המעות לא דשייך חשש נשרפו חיטך וכ"מ בתוס' ב"מ דמ"ו דרק בק"ס כיון דלא נתן מעות אז ל"ש החשש דנשרפו חיטך דהמוכר יטרח להציל שלא ירצה לדון בדו"ד. אך באמת דעת הנה"מ סי' קצ"ט דהעיקר תלוי באם שם קנין כסף עליו אז אף אם לא נתן רק מקצת מעות אף די"ל דהמוכר יטרח ויציל לפי שמגיע לו עוד מעות מ"מ עקרו קנין כסף אבל אם הי' ק"ס או סטימתא כיון דבזה ברוב פעמים אינו משלם כל המעות ול"ש החשש דנשרפו חיטך אז אף אם נתן כל המעות אפ"ה לא הפקיעו הקנין בשביל דבר דל"ש:

ובאמת מוכח בש"ס חולין דפ"ג דאף בלקח בדינר בשר משור אפ"ה הפקיעו הקנין דקאמר הש"ס שם דבד' פרקים העמידו אד"ת ועי' ברז"ה ומלחמות ב"מ שהקשו מסוגיית הש"ס הללו אשי' הרז"ה. עכ"פ חזינן דהי' הו"א דבנתן כל המעות לא יועיל אף בק"ס ובמקצת המעות יועיל אף בקנין כסף ורק דלא חילקו ולדבריו במקצת המעות ל"מ אף למ"ש לענין המעות שלא קיבל וע"כ דז"א. ועי' שו"ת ח"ס חו"מ סי' צ"ט. יצא לנו דבק"ס אף בנתן כל המעות קנה ואף אם נחוש לשי' הסמ"ע דהיכי דשייך נשרפו חיטך הפקיעו גם בכה"ג עכ"ל י"ל היכי דל"ש חשש נשרפו חיטך כגון שהם במקום דליכא למיחש לדליקה וכדמפורש ברמ"א סי' קצ"ח סעיף ה' דמהני אך דהש"ך פליג וסברת הש"ך דכיון דעקרו קנין כסף לגמריה שוב לא חילקו בין מקום למקום וסברתו נכונה דכיון דקיי"ל דביטלו קנין כסף תיכף אף קודם קבלת מ"ש ואם נשרף פסידא דלוקח דלא כשי' הרז"ה א"כ שוב ביטלו הקנין לגמרי אבל עכ"פ לענין ק"ס דרוב פעמים אינו נותן הכסף ול"ש חשש נשרפו א"כ ק"ס בתוקפו א"כ נהי דאפשר דבנתן כל הכסף י"ל דאינו מועיל אבל עכ"פ אם הוא במקום דליכא למיחש לדליקה שפיר מהני כיון דלא עקרו ק"ס לגמריה וה"ה לענין הותנה ג"כ מהני בק"ס דבאמת דעת הרמ"א דמהני תנאי לענין קנין כסף אך הש"ך חולק דהוי כמתנה ע"ד שאינו קנין לעשותו קנין ובאמת בדרישה כ' ג"כ כדברי הש"ך ומזה דייק הסמ"ע דגם בסטימתא ל"מ בנתן כל המעות דלא עדיף מהותנה בפי' ועי' ח"ס סי' ל"ט:

אך באמת נודע מ"ש המח"א די"ל דתנאי מהני בכסף דהוי כאומר א"א בתק"ח שומעין לו. אך בשו"ת עט"ח כ' דכיון דגם היכי דל"ש נשרפו חיטך אפ"ה ל"מ וע"כ דלא עשו דוקא לטובת הלוקח רק דתחילת התקנה הי' לטובת הלוקחים אבל לא חילקו בקנין זה א"כ נהי דע"י התנאי הוי כמוותר הפסד שלו מ"מ לא עדיך מהיכי דל"ש חשש נשרפו חיטך אפ"ה ל"מ הקנין. ובזה ניחא מה שהביא הרמ"א אלו ב' הדינים ביחד לענין אי מהני במקום דליכא למיחש לדליקה וגם אי מהני תנאי א"כ כ"ז בקנין כסף אבל לענין סטימתא דעכ"פ רוב פעמים לא ביטלו הקנין א"כ שוב אף בנתן כל המעות מ"מ היכי דליכא למיחש לדליקה מהני ושוב מהני תנאי ובפרט דבאמת דעת הח"ס והנה"מ דק"ס וסטימתא מהני אף בנתן כל המעות ואף היכי דשייך חשש נשרפו חיטך ובמעות אף בנתן רק מקצת המעות אפ"ה ל"ק רק למ"ש אבל עכ"פ למ"ש קונה לענין כל המקח ורק אם רוצה להחליט כל הערבון בזה י"ל דאינו מחויב לקבל מ"ש ובזה מיירי המח"א שמביא הפ"ת ובזה דעתו דחשיב סטימתא אבל באינו רוצה להחליט הערבון בודאי צריך לקבל כל המקח ואם לאו מחויב לקבל מ"ש וז"ב ופשוט:

ובתשו' כ' בזה ישוב נחמד אקושית הקצה"ח בסי' ס"ו לשי' הש"ך דבשטרות יש מ"ש אף בלי כומ"ס א"כ אמאי מפורש בהג"א דבמוכר שטרות אין בו משום רבית ודוקא שהקנה בכומ"ס וא"נ דיש מ"ש א"כ מ"ש לענין איסור רבית מהני כמ"ש בתוס' ב"מ דס"ב. וי"ל עפמ"ש בשו"ת הה"כ סי' ל"ו דבמת המוכר ולא קיבל מ"ש יש להסתפק אי יורשיו מחויבים לקיים המקח וי"ל דא"נ דביטלו הקנין כסף תיכף ורק מ"ש מוטל עליו א"כ י"ל דקללה לבנו לא מורית דהא קיי"ל דנודר ומת אין יורשיו מחויבים לקיים נדרו ועי' בקצה"ח סי' רי"ב ובכ"מ שהאריך דבנודר לצדקה א"נ דל"א בזה אמירה לגבוה לא חל על היורשים אבל א"נ דלא ביטלו הקנין רק אחר קבלת מ"ש וא"כ באמת אם אינו חוזר נגמר הקנין למפרע ושוב ליכא איסור רבית וכ"ז במטלטלין דמה"ת כסף קונה א"כ אף אחר תיקון חז"ל מ"מ כיון דיש מ"ש א"כ קודם קבלת מ"ש לא ביטלו הקנין ושוב ליכא איסור רבית אבל בשטרות דגם מה"ת כסף ל"ק א"כ נהי דנימא דעכ"פ יש מ"ש מ"מ אף בנעשה אח"כ קנין המועיל מ"מ לא חל הקנין רק מכאן ולהבא ורק דמ"ש יש בקנין מעות אף דלא הוי קנין כמפורש בש"ס דברים ואיכא בהדייהו מעות יש מ"ש אבל עכ"פ מ"ש לחוד ל"מ לענין קנין ושוב יש איסור רבית ומיושב קושית הקצה"ח וז"ב:

ובדבר שאלתו באחד שהחזיק חליבה בחצר אדון עכו"ם וכעת שכר ישראל א' כל הפאסעסיא והשכיר החליבה לישראל אחר ותובע השוכר הראשון לד"ת כי הוא חזקה שלו והמשכיר טוען כי כבר הושכר לאיש עני וגם מי הכריחו להעמיד פרות לחליבה א"כ הוי דבר חדש. והנה כת"ה כ' בשם המשכיר שטוען כי הוא יהודי ולית בי' טענת חזקה. גם הביא שי' כמ"פ שנסתפקו אי שייך בחליבה דין חזקה וכ' כת"ה דלכה"פ לית בזה רק משום ענו המהפך וא"כ עכ"פ בדיעבד מהני הקנין:

הנה בעיקר הדבר בהא דעני המהפך באמת ידוע שי' ר"ת הובא בנמ"י ב"ב דנ"ד דהיכי דהוי עני המהפך באמת גם בדיעבד מחייבין אותו הב"ד להחזיר. והנה בהא דב"מ ד"י דקאמר הש"ס דלמ"ד המגביה מציאה לחביר' קנה חבירו מיירי מתני' דאמר בשבילי זכיתי תחילה וכ' באס"ז בשם הרדב"ז דהא קמ"ל דלא נימא דלא מהימן למשוי לנפשי' רשע דזה היפך בחררה קמ"ל דבהפקר לא מיקרי רשע וכ' בשו"ת ח"ס סי' שע"ט דמוכח לכאורה דס"ל להרדב"ז דהיכי דמיקרי רשע גם בדיעבד ל"מ זכייתו דא"נ דבדיעבד קנה א"כ מאי ס"ד דלא יהי' נאמן הא אי משקר מיקרי גזלן ממש וע"כ דס"ד דבשביל דהוי רשע לא יועיל הקנין וכמ"ש הר"ן בהא דהקשה ר"ת על רש"י ז"ל מהא דראה את המציאה ונפל עלי' זה שהחזיק בה זכה והקשה הא בדיעבד שפיר זכה וכבר הקשה כן בפנ"י וגם במהרש"ל הקשה היאך אפ"ל דבדיעבד ל"מ הקנין הא מבואר ההיפוך בהא דר' גידיל. אך באמת י"ל דכבר העירו המפו' דנימא דגם בדיעבד לא יועיל הקנין דגם בדרבנן אמרי' לשי' כמ"פ אעל"מ ובפרט במידי דממון דיש כח ביד חז"ל להפקיע זכות מעות כמפורש בש"ס כתובות דפ"א ועי' שו"ת ח"ס יו"ד סי' ו'. אך נודע שי' הב"א דבמידי דמהני בלי כונה ל"ש לומר אעל"מ ומקורו מתוס' תמורה ד"ד עיי"ש לענין צורם אוזן בכור:

וא"כ ממילא ניחא דידוע שי הראב"ד דבדעא"מ ל"צ כונת הלוקח א"כ כיון דבעני המהפך ליכא איסור רק מצד הלוקח א"כ שוב ל"ש לומר אעל"מ כיון דהמוכר לא עביד איסור א"כ לא נתבטל כונת המוכר ונהי דנתבטל כונת הלוקח מ"מ מהני וכ"ז אליבא דאמת דבמציאה ל"ש דין דעני המהפך ורק במקח א"כ שפיר בדיעבד אין מוציאין אבל א"נ דגם במציאה שייך דין דעני המהפך א"כ גם בדיעבד לא יועיל הקנין די"ל בזה אעל"מ דלא הוי דעא"מ א"כ א"ש סברת ר"ת דהקשה אשי' רש"י ז"ל מהא דבא אחר והחזיק בה ומיושב ג"כ שי' הרדב"ז דא"נ דבמציאה שייך דין דעני המהפך לא הי' מועיל מה שאמר לעצמי הגבהתי ול"ק מהא דר' גידיל וז"ב:

נשמע דלשי' ר"ת עיקר הסברא דמהני הקנין בדיעבד משום דליכא איסור מצד המוכר ל"ש בזה דין דאעל"מ. ונשמע לפ"ז באם א' היפך לקנות דבר אצל עכו"ם וקדים א' וקנאה באופן דמיקרי עני המהפך י"ל דל"מ הקנין אפי' בדיעבד דכאן ל"ש הסברא דבדעא"מ ל"צ כונת קנין דבעכו"ם ל"מ אף בדעא"מ דהוא רק מדין זכי' ול"מ בעכו"ם ועי' קצה"ח סי' רע"ה ובח"ס בכמ"ק. א"כ לכאורה הכא ששכירות העסק הוא מעכו"ם א"כ י"ל דל"מ. אך באמת ז"א דהא בשעת שכירות הפאסעסיא לא עשה שום איסור דיוכל להיות שיתן זכות החליבה להמחזיק מקודם אך באמת עכ"פ אחר שהשכיר זכות החליבה לאחר אז ישראל השוכר מיקרי עני המהפך והכא יש איסור גם מצד המשכיר דהא מוטל עליו שלא להיות רשע ולגרום היזק לחבירו וא"כ ממ"נ א"נ דכונתו הי' לשכור הפאסעסיא ולא להחזיר זכות החליבה א"כ עבר תיכף איסור וי"ל דל"מ הקנין דבעכו"ם ל"ש הסברא דדעא"מ וא"נ דכונתו הי' להחזיר זכות החליבה ורק אח"כ שנתכוין לגזול ממנו ובכה"ג מפורש בש"ס ב"מ דכ"ו דבכה"ג באבידה א"ע רק משום השב תשיבם בלבד ועי' תוס' קידושין דל"ד א"כ שוב עכ"פ גם המשכיר עובר איסור בזה שהשכירו לשני א"כ י"ל בזה אעל"מ. יצא דא"נ כשי' רש"י ז"ל דגם במציאה שייך הדין דעני המהפך ועכ"ז בדיעבד מהני הקנין וע"כ צ"ל דל"א בזה אעל"מ א"כ הכ"נ מהני בדיעבד אבל לפי"מ דקיי"ל השי' ר"ת דבמציאה ל"ש דין דעני המהפך וראייתו מהא דבא אחר והחזיק בה ונשמע דהיכי דל"ש הסברא דדעא"מ גם בדיעבד צריך להחזיר וא"כ הכא דגם המשכיר עובר איסור שוב י"ל דגם בדיעבד ל"מ:

יצא דא"נ דזה ל"ח כסחורה בזול וגם לשי' ר"ת שייך בזה דין דעני המהפך כיון דליכא בזה ריוח ברור ובפרט די"ל דזה חשיב אומנתו בכך כמ"ש התוס' גבי מלמד בקידושין דנ"ט ותוס' ב"ב דכ"א א"כ שוב כיון דמיקרי רשע עכ"פ שוב י"ל דגם בדיעבד החיוב עליו להחזיר והרבה יש לדבר בזה. ובפרט דבאמת מפורש בשו"ת ד"ח חו"מ ח"ב סי' מ"ב דגם בחליבה שייך חזקה והביא כן משמי' דהגאון הושי"ע א"כ בודאי גם בדיעבד חייב להחזיר הגם דגם בשכר חזקת חבירו כ' בשו"ת ח"ס חו"מ סי' ק"ד דמהני קנין אבל עכ"פ חייב להחזיר. ובאמת בעיקר הדבר היכי דיש ס' אי שייך בזה חזקה י"ל דכיון דנוגע לס' חרם הוי לחומרא ואף שי"ל דכיון דהשני מוחזק וס' איסור דפתיך בי' ממון לשי' כמ"פ אזלינן בתר צד ממון שבו כמ"ש בתוס' כתובות דט"ו ע"ב ובכורות ד"כ וברמב"ן שם ובתוס' נדה דכ"ה וביו"ד סי' קע"ז אך לפמ"ש בשו"ת מח"א לענין ס' צדקה דא"נ דשייך בזה אמירה לגבוה א"כ תיכף אנו דנין אם זכה בו העני א"כ הדבר נוגע לממון ואזלינן לקולא אבל א"נ דל"ש בזה רק דין נדר א"כ אנו דנים רק בחויב המוטל אקרקפתא דגברא אין ח"מ מכריע לזה ואזלינן בס' לחומרא. א"כ הכ"נ לענין חזקה כיון דלשי' הח"ס אף בשכר חזקת חבירו מ"מ קנה רק דחיוב מוטל עליו א"כ א"א להכריע בזה מחמת ח"מ וי"ל דצריך להחמיר בס' איסור א"כ נהי דפשיטא בדבר שיש ס' אי שייך בזה חזקה אין להפקיע הדבר בע"כ מזכות הלוקח אבל עכ"פ י"ל דצריך לחוש לס' הרם והרבה יש לדבר בזה בקיצור הדבר יש כמה צדדים לכאן ולכאן ובדבר כזה אין להגיד דבר ברור וכ"א ימצא ראיות לדבריו והעיקר דיר"ש יחוש לנפשו והוא אביזרייהו דגזל ונודע שי' השטמ"ק כתובות די"ט דבגזל אמרי' יהרג ואל יעבור ונודע שי' הראב"ד הובא בש"מ ב"ק ד"פ דממון חבירו אסור אף במקום פק"נ ועי' תוס' ב"ק ד"ס ובפדר"ד דרוש י"ט ע"כ מהראוי להחמיר בכ"מ דאפשר כמ"ש הד"ח בשם הישי"ע ואכמ"ל:

ובדבר שאלתו בב' אנשים קנו בית א' מב' אנשים שקנו מתחילה ביחד מעכו"ם ועתה א' מהם מת ונשאר בע"ח גדול ונמכר לשני בע"ח שלו וא' דר בהבית והב' נשאר מבחוץ ויען שאין לו שום הכנסה לזה הגיש הדבר לערכאות למכור הבית על ליצטאציע ויען שא"א למכור חצי בית לזה ההכרח למכור גם חלק השותף החי. ושותף החי טוען מה לכם לגרום לי רעה הלא אתם קניתם רק חלק שותפי ויהי' לכם. והב' משיב גוד או אגוד ובפרט שאין לי שום עצה לזה כי יגיע לי הפ"מ אם לא יהי' נמכר עפ"י ליצטאציע כי אין לי שום הכנסה זה תורף הטו"ת בקצרה ורו"מ מביא דברי הח"ס שכ' דהעיקר כשי' זו דגם בשותפין שייך גוד או אגוד אך רו"מ האריך דגם לשי' הסוברין דל"א בשותפין גא"א דאדעתא דהכי נשתתפו שישתמשו ביחד ואף שהם קנו בזא"ז מ"מ כיון דשותפין הראשונים קנו ביחד ולא הי' בידם לומר גא"א א"כ מאי מכר ראשון לשני כל זכות שבא לידו וכיון דלוקחים הראשונים לא הי' יכולים לומר גא"א גם הם לא יפה כחם כמ"ש הראנ"ח דאם מת א' מהשותפין היורש א"י לומר גא"א דלא עדיף כח יורש מכח מורישו. אך כת"ה כ' דכיון דעכשיו נמכר לב' אנשים א"כ יוכל שמעון לטעון שלא נתרצה ברבוי דיורין והביא מסי' שע"ז א"כ ל"ש לומר דאדעתא דהכי נשתתף להשתמש ביחד דהא ידע שיוכל למחות להוסיף בדיורין וא"כ כיון ששמעון יוכל לטעון גא"א גם הם יוכלו לטעון וכמ"ש הב"י בשם הרשב"א לענין יורש א' שמכר כיון דשותפו שבא מכח ירושה יוכל לטעון גא"א גם הוא יוכל לטעון ה"ה הכא ונסתפק שי"ל גם בשני לוקחין וא' מכר דהשני יוכל לטעון גא"א דיוכל לומר דלא נתרצה להשתמש בשותפות רק עם המוכר וידע שאם ירצה למכור יוכל לזכות מצד בר מצרא וכיון דשותף הב' יוכל לטעון גא"א שוב גם הלוקח יוכל לטעון ורו"מ מביא מ"ש הפמ"א דגם בא' מהשותפים שמת יוכל היורש לטעון גא"א ויפה כחו מכח מורישו מסברא הנ"ל וראייתו מש"ס ב"ב די"ג דפריך הש"ס בח"ע וחב"ח נימא גא"א ושמא מיירי בעבד של ב' לוקחין ושיחררו א' א"כ לא יוכל לטעון גא"א דלא עדיף מהמשחררו וע"כ דבכה"ג שייך גא"א וה"ה בלוקח שמת. וכת"ה כ' דבשלמא שם י"ל דשותף לא נחית רק אדעתא שישאר עבד לעולם דסמך שלא ירצה לעבור אעשה וה"ה במכה י"ל דסמך שיוכל לטעון טענת בר מצרא אבל ביורש שפיר ידע דאדם אינו חי לעולם והאריך בישוב קושית השע"מ שם דבהו"א דלא ידע מהא דכופין א"כ ל"ש גא"א דסמך אדעתא שלא יעבור אעשה אבל למסקנא דכופין וע"כ דבח"ע ל"ש עשה כשי' הרשב"א א"כ י"ל גא"א:

באמת דברי רו"מ בקיצור נאמרו מדוע בהא לא יוכל להקשות. והנה באמת כ' בפמ"ג או"ח סי' קמ"ג דלמ"ר ליכא איסור במשחרר חצי' אך למ"א דכופין יש איסור במשחרר חצי' א"כ יוקשה מאי פריך הש"ס נימא גא"א ופירש"י ז"ל דאף בלי ביטול פ"ו ג"כ נימא גא"א וקשה דבלי ביטול פ"ו לא הי' כופין ושוב ליכא איסור במשחרר חצי' ושוב לא הי' שייך גא"א דהא ידע שרשות בידו לשחרר חצי' ונחית אדעתא דהכי ג"כ ועי' שי"ת מהרי"א הלוי סי' ג' שהשואל העיר בדברי כת"ה. וטרם שנפלפל מעיקר הדין. הנה מה שהביא דאין להוסיף דיורין מסי' שט"ז. באמת י"ל בשם מיירי בהוא נתן לחבירו ביתו במתנה או בשכירות ורק ששייר לעצמו כח שיוכל לדור עמו ביחד יוכל למכור זכותו לאחר ורק שלא יוסיף בדיורין. י"ל שם הוא בעצמו נתן לו ביתו וכבר נסתלק מאותו בית ונהי ששייר לעצמו כח שיוכל לדור שם באמת העיר בסמ"ע ס"ק ד' דבשנים ששכרו ביחד לא יוכל להשכיר לאחר ותירץ דמשייר עדיף אבל עכ"פ לא יוכל להוסיף בדיורין אבל עכ"פ בשני שותפים בגוף הבית וכ"א יש לו קה"ג במקצתו א"כ י"ל באם אין השותף השני רוצה לקנותו יוכל למוכרו אף לכמה אנשים דיוכל לומר בשלי אני מוכר ובאמת בסמ"ע סי' קנ"ד ס"ק ח' משמע דגם בשני שותפים בבית א"י להוסיף בדיורין ובט"ז שם משמע להיפוך י"ל שם מיירי דאין רוצה למוכרו לכך א"י להוסיף בדיורין אבל באם רוצה למוכרו ממ"נ אם השותף רוצה לקנותו הוא קודם מדין בר מצרא ובאם אינו רוצה לקנותו שוב רשות ביד השותף הראשון למוכרו אף לכמה אנשים דבדידי' קעביד מעשה ונודע שי' הראב"ד בהא דעבד שעשאו רבו אפותיקו דהיכי דבדידי' קעביד מעשה ורק שחבירו ממילא נפסד ליכא בזה משום דד"ג ובסוגי' דמכירת שטרות הארכתי:

א"כ שוב אין לחלק בין מכר לא' או לב' דא"נ דלא נתרצה להשתתף רק עמו ולא עם אחר הא גם בא' יוכל לטעון טענת בר מצרא אך באמת י"ל דלא סמך ע"ז דמשכחת לפעמים שלא יוכל לטעון טענת בר מצרא דהיינו במוכר לאשה או ליתומים והגם דמפורש שם סעיף מ"ז דשותף עדיף ממצרן מ"מ מביא בש"ך הרבה שי' דס"ל להיפוך ובס' במצרנות אוקמי אדינא וגם שמא לא יהי' לו אז מעות ויפסיד טענות מצרנות א"כ י"ל דבשעת השותף תיכף נכנס אדעתא דהכי להשתתף גם על הלוקח ממנו וכמ"ש הראנ"ח דגם לגבי היורש לא יוכל לטעון טענת גא"א ה"ה די"ל בלוקח שמכר לאחר ג"כ השותף השני לא יוכל לטעון גא"א והגם דמפורש בסי' קע"ו סעיף י"ט דבא' מהשותפים שמת בטל השותפות וכ' הש"ך סקל"ה דבאורנדי ורחיים א"י לדחותן יעיי"ש בנה"מ דעכ"פ יכולין לטעון גא"א כיון דבטל השותפות ונשמע לכאורה דלא כהראנ"ח. אך יש לחלק דשם מיירי בשכרו עסק לזמן א"כ י"ל דלא אסיק אדעתי' שימות א' מהשותפים באותו זמן ושפיר לא נחית אדעתא דהכי לנהל העסק עם היורש אבל בשותפים בבית דהגוף שלהם והארץ לעולם עומדת א"כ שפיר ידע דאדם עלול למות וע"כ נחית לזה שישתמש בו עם יורשיו ג"כ וה"ה בלוקח ג"כ דנהי דיוכל לטעון טענת בר מצרא מ"מ כיון דמשכחת כמה אופנים דאזדא טענת בר מצרא ובפרט דאם אין לו תיכף מעות אבד זכות בר מצרא א"כ בודאי לא סמך ע"ז ושוב י"ל דנשתתף גם אדעתא להשתמש ביחד עם הלוקח שלו וא"כ לשי' הר"י הלוי י"ל דגם הכא לא יוכלו לטעון גא"א וכשי' הראנ"ח ועי' שו"ת מאמר מרדכי שהאריך בזה ובשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' ג' דדעת השואל דאם א' משותפין מכר הלוקח לא יוכל לטעון דלא עדיף ממי שקנה ממנו והשותף השני יוכל לטעון והוא דחה עפ"י דברי הב"י בשם הרשב"א דלוקח שבא מכח יורש יוכל לטעון אבל מסיק כשי' אביו הג' ז"ל דגם שותף השני לא יוכל לטעון גא"א דידע שהשותף הראשון בידו למכור ונכנס אדעתא דהכי הגם די"ל דבאם באמת בשעת שמכר שותף א' רצה הוא לקנותו וטען טענת בר מצרא ורק המכירה הי' באופן שלא יוכל לטעון טענת בר מצרא דהיינו במכרו לבנו שנסתפק בש"ך דל"מ טענת בר מצרא לגבי בן אבל עכ"פ י"ל דיוכל לטעון גא"א דבאמת נראה שלא רצה להשתתף עם אחר אבל אם בשעת המכירה לא רצה לקנותו שוב א"י לטעון טענת גא"א:

והנה רו"מ הביא שי' הרשב"א דבח"ע חב"ח ליכא העשה דלעולם ב"ת והקשו עליו מש"ס גיטין דל"ח. ורו"מ הביא בשם הג' מבערזאן נ"י שכ' ליישב עפ"י שי' הקצה"ח דעיקר סברת הרשב"א משום דאין עליו רק שיעבוד דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד אבל לאביי דס"ל קה"ג פקעה בכדי א"כ י"ל דביום של רבו הוי עבד גמור ושוב יש עשה דלעולם. באמת בקצה"ח סי' רמ"ט כ' דשיטת הירושלמי הוא באמת למ"ד קה"ג פקע בכדי וס"ל עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד א"כ ביום של רבו הוי עבד גמור ועי' בשו"ת תוע"ר שיישב כן שי' הרשב"א ז"ל. ואף דבר"ן נדרים דכ"ט כ' דאף למ"ד קה"ג פקע מ"מ באישות דלא משכחת ק"פ לא משכחת קנין לזמן ג"כ אך עכ"פ י"ל בין אישות לעבד.

והנה בשו"ת עט"ח כ' ליישב דבאמת אי הי' אפשר לעבוד בו עכ"פ יום א' בע"כ של עבד הי' שייך העשה ורק בשביל ביטול פ"ו בטלו התקנה דעובד את רבו יום א' ושוב ביד העבד שלא לעבוד דיוכל לומר אין רצוני לעבוד בצד חרות שלי ושוב ליכא עשה דלעולם אבל בחצי' שפחה דאינה חייבת בפ"ו א"כ הדין דעובדת את רבה יום א' א"כ שוב יש העשה עכת"ד:

ובאמת די"ז צ"ע דעכ"פ חזינן דלשי' הרשב"א דנהי דהיכי דיש העשה ל"א להרב חטא כדי שיזכה בפ"ו מ"מ עכ"פ מבטלין התקנה דעובד את רבו יום א' ושוב ליכא העשה א"כ י"ל נהי דבשביל שמכשלת הרבים אין מתירין לעבור בעשה דלעולם מ"מ עכ"פ בחצי' שפחה בשביל הצלת הרבים מבטלין התקנה דעובדת את רבה יום א' וממילא ליכא העשה ושוב מתירין לשחרר ושוב יש חילוק בין חצי' שפחה לשפחה גמורה. ובעיקר קושית המפורשים דמאי פריך הש"ס בח"ע נימא גא"א שמא מיירי בעבד של ב' לוקחים וא"כ הלוקחים לא יוכלו לומר גא"א א"כ לא עדיף העבד מהבא מחמתו. באמת בגיטין דמ"א פירש"י דמיירי בשני שותפין או ב' יורשין ושיחרר א' חצי'. והנה בהא דפירש"י דוקא כן מדוע לא פירש"י דהי' של א' ושיחרר חצי' והגם דבש"ס קאמר למ"ד דמשחרר חצי' ל"מ ומוכרח לאוקמי כרבי ומשני בעבד של שני שותפין אך למ"ד דשחרר בכסף מהני מצי לאוקמי בהי' של א' ושיחרר חצי'. אך לכאורה י"ל דבאמת צריכים להבין פלוגתת ב"ש וב"ה. וי"ל דבאמת הקשו בתוס' דניתי עשה וידחה ל"ת ותירצו ג' תירוצים א) משום דאפלק"ש ע"י כפיה ב) משום דל"ח בעידנא ג) משום דבדידה ליכא עשה:

והנה באמת תירוץ א' קשה דזה ל"ח בכלל אפלק"ש דהרב צריך לעבור בעשה דלעולם ב"ת ונודע שי' התוס' פסחים דפ"ה דהיכי דיעבור עכ"פ איד"ר ל"ח בכלל אפלק"ש. ותירוץ הג' קשה דכמו דאומרין להרב חטא כדי שיזכה העבד במצוה רבה ה"ה דנימא להאשה חטא כדי שיזכה הוא. ובשלמא לשי' הרשב"א ז"ל ניחא דהרב א"ע כלל אבל לשי' התוס' קשה. ותירוץ הב' משום דלא הוי בעידנא ידוע שי' הרנב"ר הובא בנמ"י ב"מ בפ"ג דזה הוי בעידנא לפי שהעראה הוא חלק מהמצוה. אך באמת י"ל דכ"ז תלוי א"נ דילפי' עדל"ת מכלאים בציצית א"כ נודע מ"ש בתוס' יבמות ד"צ דכלאים הוי האיסור בשעת לבישה ומצות ציצית אינו חל רק אחר שנתעטף וא"כ ל"ח בעידנא ממש רק שאין הפסק בין התחלת מצוה לגומרו שפיר חשיב בעידנא ועי' בשא"ר סי' ל"ב א"כ הכ"נ חשיב בעידנא אבל באמת הקשו בתוס' יבמות ד"ו דניליף עדל"ת מהא דהוצרכה התורה לאסור שריפת קדשים ביו"ט מכלל דהי' הו"א דעדל"ת ותירצו דהו"א דלא גרע מנדונ"ד:

אך באמת י"ל דהי' הו"א דנימא בי' מתוך כמו שהקשו באמת לשי' רש"י ז"ל דאמרי' מתוך מה"ת אף בליכא צורך כלל א"כ אמאי אסרה התורה שריפת קדשים וכ' במג"ש דכיון דגם השלכה לכלבים אסור דרחמנא אחשבי' להבערתן כמ"ש רש"י ביצה דכ"ז א"כ ל"ש מתוך ועי' בק"נ ביצה די"ב ובשעה"מ ובפנ"י. ונודע דב"ש אוסרין סדין בציצית א"כ לב"ש לא נשמע עדל"ת רק משריפת קדשים דלשיטתם דל"ל מתוך א"כ נשמע מהא דשריפת קדשים דהי' הו"א דעדל"ת אבל עכ"פ י"ל דבעי בעידנא ממש אבל לדידן משריפת קדשים לא נשמע די"ל דהי' הו"א דנימא בי' מתוך ונשמע רק מכלאים בציצית ושוב ל"צ שיהי' בעידנא ממש ועי' בב"ט ובס' שושן עדות שהאריכו בזה ועי' בהקדמתי שהארכתי בזה:

וא"כ י"ל דזה הי' סברת ב"ה מתחילה דבאמת נשאר ח"ע רק דאמרי' עדל"ת דל"צ שיהי' בעידנא ואומרין להאשה חעא כדי שיזכה העבד וב"ש לשי' הי' ס"ל דבעי בעידנא ממש דבשריפת קדשים תיכף כשמניחו על מקוים עכ"פ מצות ביעור במקצת וכמו שנסתפק הב"ט בזה. וחזרו ב"ה משום דס"ל כתירוץ הג' דאין אומרין חטא די"ל דהא דאומרין חטא הוא מדין ערבות ובנשים ל"ש ערבות כמ"ש ברא"ש ברכות ד"כ ובדג"מ סי' רע"א ובפמ"ג בפ"כ לאו"ח א"כ אין להאשה לעבור ושפיר כופין ונשמע דבח"ע של אשה י"ל דאין כופין להאשה לשחרר וי"ל עפ"ז שי' הר"מ ז"ל בפ"א מחגיגה שפסק חב"ח פטור מן מהראי' והקשו דהא למ"א חייב בראי' ולפ"ז משכחת בח"ע של אשה דאין כופין וז"ב:

עוד י"ל דבאמת תירצו בתוס' דאפלק"ש ע"י כפי' והקשה במהרש"א דנימא דעשה דלעולם ב"ת ידחה לל"ת דלא יהי' קדיש אך שכ' המפורשים עפמ"ש הר"ן דהרבה זיתי נבילה חמיר מאיסור שבת א"כ איסור דלא יהי' קדיש יעבור בכל ביאה. אך באמת דברי הר"ן ז"ל אינם מוסכמים ונודע מה שהקשו מש"ס יומא דפ"ג ובחי' העליתי דתלוי בסוגי' דיומא דל"ב דפליגי אי כפרתן מרובה עדיף או לפני ולפנים עדיף ופלפלתי בזה במ"א. א"כ י"ל דזה הי' ס"ד דב"ה דעשה דלעולם ידחה לל"ת דלא יהי' קדש וכ"ז אי הי' שייך לב' אנשים אבל אם א' משחררו א"כ אין לומר דעשה דלעולם ידחה לל"ת דלא יהי' קדש דהא הוי עשה דפשיעה וא"כ פשיטא דגם לב"ה הי' כופין וז"ב בס"ד:

נחזור לקושית הפמ"א דבעבד של ב' שותפין לא עדיף זכות העבד מזכות המוכר. אך באמת י"ל דנהי שכ' העט"ח דיוכל לעבוד בו עבודת עבד אבל עכ"פ לא יוכל לעבוד בו עבודת פרך א"כ מפסיד הרב זכותו גם בח"ע א"כ פשיטא דיוכל לומר גא"א דאין לומר דהא נכנס אדעתא דשותפות ז"א דעכ"פ לא נכנס אדעתא דהכי שלא יוכל לעבוד בהצד עבדות עבודת פרך וגם לא יוכל להיות לו זכות ולדות וא"כ בכה"ג פשיטא שיוכל לומר גא"א וכיון דהרב יוכל לומר גא"א א"כ גם העבד יוכל לומר כמ"ש הב"י בשם הרשב"א דלוקח שבא מכח יורש גם הלוקח יוכל לומר גא"א וכמ"ש בשו"ת מ"מ דבלוקח משותף א"נ דהשותף השני יוכל לומר גא"א גם הלוקח יוכל לומר גא"א א"כ ה"ה הכא ומיושב קושית הפמ"א. אבל באמת י"ל דלוקח בשותפות גם במת או מכר א"י גא"א. א"כ קשה לומר בזה דיוכל לומר גא"א. אבל עכ"פ ז"פ דכיון דבאמת הוא רצונו רק לגבות את שלו ונהי דחבירו ממילא נפסד על ידו מ"מ כבר הבאתי דברי הראב"ד ז"ל דהיכי בדידי' קעביד מעשה אף שחבירו ממילא נפסד ל"ח רק גרמא פטור ועי' בנה"מ סי' קכ"ה באריכות דא"צ להפסיד חוב שלו כדי להציל פקדון חבירו אם הי' באפשריות שהאנס יקח דבר של חבירו ועי' תוס' יומא דפ"ב ויבמות דנ"ג ע"כ הדבר ברור ופשוט דנהי דהוא א"י לכוף את חבירו בגא"א אבל עכ"פ כיון שעושה ליצטאציע עפ"י ערכאות עכ"פ יוכל לטעון קי"ל כשי' הסוברים דגם בשותפין אמרי' גא"א והרבה יש לדבר בזה. אך אכמ"ל:

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה