אור ברסלב
מהרש חלק א סימן צד

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן צד

סימן צג

להרב החו"ב המפורסים וכו' כש"ת מוהר"ח נ"י מוצד"ק לאנצק יע"א:

בדבר שאלתו באיש א' מקהלתו שזה כמה שנים שנסע למדינת אמעריקא ונסע לעיר ווארטערבערג והניח בביתו אשה ובשנת תרנ"ח בא לאשתו אגרת מאחיו שדר בנאוירק שיצא קול שבעלה הי' מאבד עצמו לדעת ר"ל היינו שהפיל א"ע מהגג ונהרג והשתדלו להשיג גב"ע משם ובא גב"ע משם אשר ב' אנשים העידו לפני השו"ב דשם שאיש מאיר רויז מק' לאנצק במדינת גליציא אשר הכירו אותו כל ימי שבתו בעיר הנ"ל נהרג ר"ל י"ג לחודש תשרי תרנ"ח ונקבר י"ד לח"ז ואמרו סי' חוטמו עבה מעט מפאת פניו הי' גבח עד חצי ראשו על וור, פניו הי' בהרת כהות מצרעת הנקרא פאקען וחתמו ע"ז ב' עדים והשו"ב דשם קיים חתימתם ובפניו העידו וחתמו א"ע. אך חתימת העדים לא ניכר לשום איש גם חת"י השו"ב לא ניכר גם השיגו טאטען שיין מקוים בחותם ונכתב שם שמאיר רויז מלאלצק מת דען 10 אקטבר למספה"ע יאהרע 97 והוא מכוון ליום י"ד לחודש תשרי שנת תרנ"ח. זה תוכן הגב"ע וכמעט מהנמנע להשיג גב"ע אחרת כי בעיר הנ"ל לא נמצא שם רב והעדים לא ירצו ליסע למקום שיש ב"ד. ואבי האשה אמר כי מכיר את ע"א החתום על הגב"ע שהוא מקראקא והי' בביתו איש ישר רק חתימתו אינו ניכר עוד נולד חדשות שהעגונה שמעה מאשה א' מקהלתכם שלפני איזה שבועות נסעה על מסילת הברזל ונסע שם ג"כ איש א' מגארליץ וכששמע שהיא מלאנצק שאל אותה מה תעשה שמה ה' שרה רויז אם עשתה איזה שידוך ושאלה האשה להאיש מאין הכרתם להאשה והשיב במסל"ת איך שיש לו אח בעיר ווארטערבערג ושלח לו אחיו מעות שיבא שמה יען כי אחיו הי' חולה ונסע שמה והי' שם ג"ח ובתוך זה"ז הי' דר האיש מאיר רויז בבית אחיו וחלה ל"ע בחולי המתדבק וכשראה שאין לו תקוה הפיל א"ע מהגג ונהרג ר"ל והוא הי' שמה בעת מיתתו וקבורתו. אך שמו לא הגיד זה תורן שאלתו. והש"י יעזרני שלא נכשל בדבר הלכה:

והנה יש בזה איזה צדדי היתר א) מכח המכתב שבא מאחי האשה שיצא קול שבעלה נהרג. ב) מכח הגדת העדים לפני השו"ב איך שהכירו את מאיר רויז מעיר לאנצק ונהרג והי' בעת קבורתו ובהגב"ע נרשם איזה סי' וכפי הנראה המדובר הי' בו סי' הללו. ג) מכח הטאטען שיין שנכתב בו שמת האיש מאיר רוזע מלאנצק ומכוון אותו היום ליום קבורתו כפי שכתבו בהגב"ע. ד) מצד ששמעה האשה מפי האיש מגארליץ איך שהוא הי' בעצמו שמה וראה כי מאיר רויזט מלאנצק נפטר ונקבר זה יש לדבר בענין זה ובכ"א מהצדדים יש להסתפק אם מועיל ועכ"פ בצירוף כולם יש לפלפל אם יש בזה מקום להתיר עפ"י דתה"ק. הנה מכח המכתב שבא מאחי בעלה שיצא קול שבעלה נהרג ע"ז בודאי אין לסמוך דקול לחוד לא הוי דבר ברור דאפ"י לחומרא קיי"ל דלקלא בתר נישואין ל"ח כמפורש בש"ס גיטין דפ"ט ואף שבתוס' יבמות דצ"ב יש שי' א' דדוקא ביצא קול שתחילת הנישואין הי' באיסור אז ל"ח דמדעשו נישואין שפיר דקו אבל ביוצא קול דנאסרה אח"כ חוששין לקלא אבל באמת דחו התוס' ד"ז ואדרבה הסברא להיפך דאם הקול שנאסרה אח"כ הוי נגד ח"ה ול"מ קול להוציא מח"ה דדוקא קלא דקודם נישואין נהי דהוי נגד ח"פ מ"מ י"ל דכל אשה לנישואין עומדת וכמ"ש הרמב"ן במלחמות כתובות דט"ז דבאם יש ס' אם ניסת בתולה ל"ש חה"ג דכל אשה עומדת לנישואין וחה"ג ל"מ רק לענין ס' זינתה או ס' במומין והגם דבאמת בס' נתקדשה ג"כ אמרי' אוקמי אח"פ כמ"ש בתוס' כתובות דכ"ג אך באמת כ' התוס' שם דהיכי דאיתרע החזקה כמו בהי' מטה מוצעת דבכה"ג ל"ש ח"פ והא דחוששין לקלא דקודם נישואין הוא רק בענין שראו מטה מוצעת כמפורש בש"ס שם ובש"ע אה"ע סי' מ"ו ובכה"ג איתרע ח"פ לדעת כמ"פ אף מה"ת עי' שו"ת מהרי"ט סי' מ"א ובא"מ:

יצא דעכ"פ אחר הנישואין דיש ח"ה לבעלה ל"מ קול אף בהוחזק בב"ד ורואין שיש ממש בקול דבכה"ג הוא דחוששין לקלא דקמא נישואין כמפורש ברמ"א שם אפ"ה אין חוששין ועיי"ש בהג"ה סעיף ח' דאף אם יצא קול כבר שלא הוחזק בב"ד עד לאחר שנתארסה אין בודקין אחר הקול להחזיקו. ואף דבאמת בש"ס דכתובות דכ"ו משמע דמורידין עפ"י קול פירש"י ז"ל שם דאינו הורדה גמורה רק עד שיברר ועיי"ש בתוס' שכ' דהקול עדיף מע"א דעיקר דמועיל ע"א להכשירו משום דחזקת כשרות מסייע ובאמת כ' רש"י ז"ל דבתו"ת מוקמינן לי' אחזקה שהוחזקנו אותו עפ"י עד הראשון וקול לאו עוררין וחזינן דאחר שנתברר דליכא רק תו"ת מהני ח"ה ול"מ קול לאסור ואף דבתו"ת אאפ"ל דהחזקה חשיב בירור דהא תרי כמאה וכמ"ש הרי"ם רק דמס' א"א לשנות מכפי שהוחלטנו עד עתה מ"מ ל"מ קול לאסור. ומשמע דחזקה מהני אף נגד ס' דתו"ת וקול מסייע להפוסלין ועיי"ש בש"מ ובתוס' דהכא מבטלין קלא והכא לחד תירוץ רק לתרומה דרבנן מותר עיי"ש ובש"ס ב"ב דל"ב כ' ג"כ שני התירוצים דהכא דלחד תירוץ מותר אף בתרומה ד"ת ומבטלין לקלא לגמרי ובאמת רוב שיטות הפוסקים דקול זנות אינו אוסר רק לבועל דלגבי הבועל ליכא ח"ה דלע"ע אסורה לי משום א"א ועי' בש"ש ש"א פ"ז מ"ש בישוב קושית התוס' דהיכי דייק דס' טומאה ברה"ר טהור אף בליכא חזקה הא ממ"נ אי בסוטה יש חזקה היכי יליף מיני' לרה"ר ואי ליכא חזקה בסוטה היכי יליף מיני' לרה"י. וכ' דנלמוד מבועל וזה תלוי בפלוגתא דרבה ואביי יבמות דל"א אי בס' גירושי ערוה קרוב לה אי שייך לומר ח"ה וה"ה בס' דרוסה בנולד ריעותא מחיים תלוי ג"כ בפלוגתתם ועפמ"ש ברשב"א ז"ל שם ועי' בש"ך סי' נ' ובחוו"ד סי' ק"י ועי' במנ"ח שהעיר דהא מוכח בירושלמי דמקנין לה משני אנשים כאחד ולשי' מהרא"ש לבועל שני לא נאסרה א"כ לא הוי דומיא דסוטה ואפ"ה מוכח בירישלמי דנאסרה על הבועלים בתורת ודאי ותירוץ דדוקא היכי דיש. חזקה להתיר כמו בהא דב' נזירים אז אם אינו דומיא דסוטה אינו טמא ודאי כמ"ש בתוס' נזיר דנ"ז אבל לגבי הבועל דליכא חזקה להתיר אז ל"צ שיהי' דומיא דסוטה ופלפלתי בזה הרבה בישוב שי' מהרא"ש מה שהקשו עליו מש"ס סנהדרין דמ"א ואכמ"ל:

עכ"פ נשמע דקול ל"מ נגד ח"ה אף לחומרא ומכ"ש לקולא נגד חא"א וחזקת חי בודאי דל"מ קול אף לעשות ס' וגדולה מזו שי' הרמ"א דאם יצא קול וכ' א' שמת ל"מ דחוששין שמא מפני הקול כ' כן ועיי"ש בב"ש סקל"א שכ' דאם יצא קול שנהרג פלוני וא' אימר שנהרג אמרי' שאמר מפני הקול והב"י חולק ע"ז וכ' הב"ש דאם באמת יצא הקול שנהרג אז ל"מ עדות הא' די"ל באמת מחמת הקול אומר כן ובאמת א"י שמת ועיי"ש בט"ז דאם הקול הוא מקדם ואח"כ כ' א' אע"פ שאותו הקול לא הי' בירור מותרת ומוכח דעכ"פ קול לחוד בודאי ל"מ נגד חא"א ורק אם ע"א אומר שמת יש לחוש שאומר כן מפני הקול:

עתה נדבר מכח הגדת ב' עדים לפני השו"ב שהכירו את מאיר רויזע מלאנצק והי' בעת מיתתו וקבורתו הנה באמת לכאורה יש בעדותם כדאי להתיר דל"מ לשי' הסוברים דשמו ושם עירו סגי אף בלי שם אביו א"כ בודאי מהני אף לשי' הסוברים דבעי ג"כ שם אביו אפ"ה מפורש בשו"ת הרא"מ דשמו ושם כינוי ושם עירו סגי לכ"ע ועיי"ש בב"ש ס"ק נ"ח ועי' בקונטרס התשובות וכן הסכימו כל הפוסקים ואף דבנוב"י משמע דשם כינוי ל"מ כשם אביו מ"מ ע"י הסי' גרועים עכ"פ חשיב כאומדנא וסגי לכ"ע בשם עירו כמפורש בש"ע. אך כת"ה העיר כיון דלא הכירו אותו בשם זה רק עפ"י עצמו יש לחוש לרמאות וכמ"ש בשו"ת ח"ס ח"א סי' מ"ה. הנה באמת כפי הנראה האיש הנ"ל הי' שמה זמן רב ומפורש באה"ע סי' ק"כ סעיף ג' דאם הוחזק בעיר ל' יום אין חוששין יותר ומקורו מש"ס דב"ב שם ועי' בחו"מ סי' מ"ט ובקצה"ח שם דמה"ת מהני להחזיק שמו עפ"י עצמו ורק מדרבנן חוששין לרמאי ומש"ה סמכינן עפ"י הכרת אשה ודעת כמ"פ דמש"ה מהימן משום דהוי מדע"ל אך באמת בממון ל"מ ע"א אף במדע"ל וע"כ משום דרק חומרת חז"ל שלא להאמין לבע"ד עצמו. ועי' בקצה"ח סי' ל"ט שהביא קושית אחיו בהא דקאמר בש"ס שבועות ש"מ משביעי עדי קרקע חייב ולשי' הרשב"א דמה"ת מטלטלי דיתמי משתעבדי א"כ לר"פ אזלינן לענין ק"ש בתר ד"ת. ומתרץ הקצה"ח דע"א בעדות אשה ל"מ רק מדרבנן וכיון דמדרבנן לא נגבה רק מקרקע א"צ לחייב ק"ש והקשה לשי' הסוברים דע"א בעדות אשה נאמן מה"ת והאריך ג"כ בדברי הריב"ש דלענין ממון בודאי א"נ מה"ת ולפלא דהריטב"א פי', כונת התוס' ש"מ משביעי עדי קרקע חייב היינו דכתובה אף מן הבעל אינו נגבה אלא מן הקרקע ובאמת העירו על הריטב"א דהא בלא"ה הוי מטלטלי דיתמי ובא"מ סי' ק' נדחק בזה ועיי"ש בהג"ה:

באמת עפ"ז ניחא דנודע שי' הריטב"א דע"א בעדות אשה נאמן מה"ת וא"כ י"ל דנהי דבממון ל"מ ע"א אף במדע"ל זה דוקא היכי דעיקר עדותן הוא לענין ממון אז י"ל דאינו מועיל דגזה"כ דעפ"י ב' עדים יקום דבר ואף דעדות. אשה הוי דש"ב וילפי' דבר דבר מממון מ"מ באמת שי התוס' דלהתיר ל"א בדש"ב דליבעי שנים ואף דבש"ס יבמות פריך מדש"ב וח"א אהא דנאמנות ע"א באשה שם י"ל דהנה באמת כ' בתוס' גיטין דלמ"ד ע"א נאמן אף נגד ח"א א"כ למ"ל וספרה ותירצו דס"ד דהוי דש"ב וכ' בס' ט"ג דלפ"ז נשמע דאף להתיר א"נ בדש"ב אך א"נ דנגד ח"א ל"מ א"כ צריך וספרה לגופה א"כ י"ל דלהתיר ל"ש דש"ב וא"כ פריך הש"ס ממ"נ והא הוי ח"א וא"נ דנגד ח"א מהימן ע"כ נשמע דגם להתיר הוי דש"ב א"כ י"ל דלמסקנא באמת להתיר ל"ש דש"ב, ואף דע"כ אינו נאמן נגד ח"א מ"מ זה הוא רק מחשש משקר ובמדע"ל ליכא חשש משקר א"כ שפיר ע"א בעדות אשה נאמן מה"ת ושוב כיון דכבר הוחזקנו נאמנות העד לענין שתהי' מותרת להינשא א"כ אף שנצמח אח"כ לענין כתובה ג"כ נאמן וא"כ שפיר הוצרך הריטב"א לדחוק דמיני' דידי' נמי אינו גובה רק מקרקע וצ"ע בסתירת דברי הקצה"ח בסי' ל"ט לדבריו שבא"מ סי' ק'. עכ"פ נשמע דאף אם לא הוחזק ל' יום מ"מ מה"ת אין חוששין שמא שינה שמו ומפורש בשו"ת הב"ח דבמקום עיגון מקילין אף בלי הכרת השמות ועיי"ש בבי"מ ובהג"ה הג' רב"פ ז"ל ובפרט שנראה שהי' שמה זמן רב והוחזק בשם זה בודאי ל"ח שמא שינה שמו ובפרט דבאמת הסכימו רוב הפוסקים דהבעל בעצמו נאמן על שמו ומהראי' שהביא בשו"ת הרא"מ ועי' שו"ת ב"א סי' ז' שהביא שי' מהריב"ל דרק משום קולת עגונה נאמן הבעל על שמו ועי' שו"ת מהרמ"ל סי' קכ"ט:

והנה באמת א"נ דרק מצד קולת עגונה נאמן הבעל עפ"י עצמו א"כ הי' מקום לומר דכיון דהכתב אינו מקוים א"כ באמת יש חשש מזויף רק שכ' כמ"פ דכיון דחשש מזויף הוא רק דרבנן אף בא"י מתחת איש ידוע א"כ לענין עגונה מוקמינן אד"ת כמ"ש בתוס' גיטין ד"ב דמש"ה בגט ל"ח לזיוף. א"כ באמת דעת קצת הפוסקים דבכתב מע"א למ"ד דע"א א"נ מה"ת שוב באינו מקוים ל"מ דממ"נ מה"ת ע"א ל"מ ומדרבנן שוב חוששין לזיוף ואך שהנוב"י כ' דעכ"פ לענין חשש זיוף הוי רק דרבנן וראי' מהא דקאמר בש"ס קיום שטרות דרבנן והא לשי' הרמב"ם עדות בשטר אינו רק דרבנן ואפ"ה אמרי' דמשום עגונה אוקמה אד"ת ובאמת כבר קדמו המהרי"ט בזה ועי' בקצה"ח סי' מ"ו. אך באמת יש לחלק דשם הא דעדות שבשטר אינו מועיל מה"ת אינו מחשש משקר ושפיר ל"ח נזיוף אבל לענין ע"א לשי' הסוברים דא"נ מה"ת הוא מחשש משקר א"כ ב' החששות הם בענין א' וי"ל דהוי כעין תרי מיעוטי דמיעוט מזייפי ומיעוט דפעמים משקר ע"א ונודע שי' הר"ן דב' מיעוטי הוי כפלגא. א"כ הכ"נ דמה"ת ל"מ הכרת שמו עפ"י הבעל ונהי דמדרבנן נאמן מ"מ שוב יש חשש מזיוף והוי שתי חששות לאיסור א' שמא שינה שמו ושמא הכתב מזויף אך באמת שי' הקצה"ח בסי' מ"ט דמה"ת נאמן עפ"י עצמו והטעם די"ל דהוי כמו אשתמועדהו דאחוה דמיתנא וכמ"ש הרי"ף פ' החולץ דכיון דעדותו הוא רק לגלות שמו ל"ח דש"ב ונאמן ועי' בחי' הרי"ם גיטין ובתשובה לאחי הרב הגדול שיחי'. יבפרע דהכא כבר הוחזק יותר מל' יום בשם זה א"כ פשיטא דמצד זה אין חשש:

אך כת"ה העיר שני חששות א' דהכתב אינו מקוים וגם דשם רובן חשודים בעבירה ד"ת פסול בעדות אשה. הנה מחמת שהכתב אינו מקוים כבר הכריעו ריב הפוסקים להקל דבמקום עיגון ל"ח לזיוף ואף שי"ל דרק באם שטר יוצא מת"י המלוה יש חזקה דאיש זה לא חציף לזייף אבל בבא כתב ע"י הבי"ד א"כ יש לחוש לזיוף מ"מ כ' בשו"ת ח"ס סי' מ"ג וסי' מ"ט דעכ"פ רובא דרובא לא נחשוד לזייף ורק יש לחוש לה' נשים והם בגדר מיעוטא דמיעוטא ובפרט דהכא ידעינן דאחי האשה נסע לשם להשתדל עבור הגב"ע ושייך בי' חזקה דלא נחשוד לזייף ועי' בנוב"י שדעתו דגם ע"א בכתב שאינו מקוים יש להקל ובפרט בשני עדים דמהימני מה"ת בודאי אוקמה אד"ת דלא חשידי לזייף ובפרט דיש לצרף מזה שהי' קול מקודם נהי דקול ל"מ נגד חא"א עכ"פ יש קצת רגל"ד ואיתרע חא"א ושוב י"ל דל"ח לזיוף ועי' שו"ת נוב"י סי' ל"א וטו"ז ס"ק מ' ושו"ת בי"ש אה"ע סי' ל"ג סי' ל"ד וסי' ל"ה וחשש הב' דשם רובן פסילים באמת קשה לומר על מדינה דרובן פסולים ובפרט שנראה שהעד יוסף אליהו הי' איש כשר כפי דברי אבי האשה א"כ י"ל דלא מוציאין אותו מחזקת כשרות מס' ובפרט דבעובר עבירה דרבנן כשר לעדות אשה ורק דנימא דנעשה פסול אף מה"ת זה בודאי עכ"פ אינו בגדר רובא ושוב א"א להוציא מח"כ ובפרט דבאמת בהא דב' אומרים גזלן וב' מכחישים שי' התוס' כתובות דכ"ב דנשאר כשר ושי' רש"י והרא"ש דתו"ת עכ"פ סד"ר וכ' במהרש"ל שם דכ"ו דדעת התוס' דלהחזיק אדם ברשע לא מחזיקינן אף מדרבנן וחזינן דאעפ"י דל"מ ח"כ בתו"ת לענין ס' חלל אבל בס' חסול מחמת עבירה ח"כ מהני אף מדרבנן ובפרט דמפורש בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ד דלענין לפוסלו מה"ת בעי שיהי' מתרין בו שהיום שבת ומלאכה זו אסירה וגם שיופסל עי"ז דבלא"ה יש לתלות דהוי בכלל אומר מותר ועי' שו"ת בנין ציון סי' כ"ג דנהי דמחלל שבת בפרהסיא מנסך יין מ"מ מחללי שבתות שבזמנינו הוי כאומרי מותר ועי' שו"ת שאי"ע סי' ל' ובפרט השו"ב א"א לחשוד בודאי שהוא פסול ד"ת דגם במדינות הגרועות עכ"פ מקפידים על השו"ב שלא יהי' מחלל שבת בפרהסיא וכיון שהוא נתן קיום בודאי ידע דהעדים אינם פסולי ד"ת ונהי דגם חתימת השו"ב אינו מקוים מ"מ מה"ת ל"ח לזיוף ועי' באה"ע סי' קמ"ב ובט"ז שם ובפרט שיש לצרף שי' הנמ"י דרשע שאינו דחמס כשר לעדות אשה ועי' קצה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ז ובסי' נ"ב ובנה"מ דחה דבריו ועי' שו"ת בי"צ בכ"מ. עכ"פ יש כמה וכמה ס' להתיר א' שמא העדים אינם פסולים מה"ת היינו שא"ע עבירות כאלו שיופסלו מה"ת ועכ"פ י"ל דעכ"פ מיעוט כשרים יש וי"ל קבוע כמע"מ ומהני ח"כ ובפר שמא כשי' הנמ"י דרשע שאינו דחמס כשר לעדות אשה:

ובאמת בחי' העליתי דאף דשי' רש"י דס' פסול אינו כשר לעדות אשה ול"מ בח"כ י"ל דוקא בס' גזלן דיש חשש משקר א"כ יש באמת חשש הוצאת ממון שלא כדין שפיר י"ל דח"כ ל"ח בירור דל"מ בממון אבל בס' רשע שאינו דחמס דעכ"פ אינו משקר בעדותו ובדיעבד לא יהי' חשש הוצאת ממון שלא כדין רק דגזה"כ דהב"ד לא יוכלו לדון עפ"י עדותו לזה מהני ח"כ וכנודע שי' הר"ן דהוכיח דבדיעבד יהי' זכות עפ"י דין מהני סברא קלה להגבותו לכתחלה. ובתשו' הארכתי בזה בסוגיא דחוששין לתרי יצחק עכ"פ יש בזה כמה סברות להקל עפ"י עדות הב' אנשים ואף שכ' בתשובה די"ל דהואיל דהעדים אינם לפנינו וא"צ לדון עליהם שוב ח"כ של אנשים שאינם לפנינו אינו מועיל להוציא מחא"א וכמ"ש הפוסקים דהואיל דהוי נגד חשע"ש ל"מ ח"פ של הקרובות שאינם לפנינו אבל עכ"פ יש ס"ס שמא כשרים ושמא כשי' הנמ"י והנה מצד הטאטען שיין נודע שהגאון רמ"ב ובשו"ת עט"ח סי' ח' כ' דל"מ בעגונה דרק בממון מהני מפני נעילת דלת לכמ"פ והאריך דערכאות לא מיקרי רק השופט שממונה על הדינין וגם בעי שיהי' ידוע דלא מקבלי שוחדא וגם דבאמת האדון הגדול אינו רואה מה שנעשה במלחמה רק מה שמספרין הבע"מ להרופא:

ובאמת לסברא זו במת על מטתו דהנימוס דהרופא הולך בעצמו לראות את המת א"כ י"ל דחשיב כמו ערכאות דלא מרעי נפשייהו ומועיל עכ"פ בעדות אשה כיון דל"צ בזה תו"ע רק בירור הדברים והא דערכאות לא מרעי נפשייהו הוי כבירור ועי' ברשב"א דגם שטר הנעשה בערכאות ע"י קטן כשר כיון דאינו בתורת עדות ורק מתורת בירור. אך עכ"פ שייך סברת הנ"ל דהרופא לא מיקרי ערכי וגם בעי שלא יקבלו שוחדא. אך נודע דכמ"פ ס"ל דמעטריקע מועיל כמו ערכאות. וגם בשו"ת ד"ח אף שמביא בשם חותנו הג' ז"ל דלא רצה להקל ע"י טאטען שיין מ"מ כ' דאינו רוצה לחלוק על המתירין שבימיו ועכ"פ היכי שיש אומדנות בלא"ה גם הד"ח מודה דמצרפין תעודת הטאטען שיין והכא עכ"פ יש קצת ראי' מכח הסי' הגם דקשה לומר דחשיב עכ"פ כסי' אמצעי דבזה דעת כמ"פ דאם ניסת ל"ת ודעת הרמב"ם ז"ל דמה"ת מהני סי' אמצעי ורק חז"ל החמירו שלא לסמוך אסי' ובפרט לדידן דמספקא לן שמא באמת סי' ד"ת אך סי' גרוע כמו ארוך וגוץ ל"מ אף מה"ת. אך באמת י"ל דעכ"פ ע"י הסי' חשיב עכ"פ כרגל"ד ועי' שו"ת נוב"י סי' ל"א דהיכי שיש רגל"ד מהני עכו"ם אף בלי מסל"ת ועיי"ש מה שהאריך בביאור דברי המחבר יו"ד סי' ס"ט. א"כ שוב בודאי מועיל הטאטען שיין דעיקר החולקים על סמיכת הטאטען שיין משום דל"ח ערכאות רק במקום המשפט שקורין געריכט אבל תעודת הגעמיינדעאמט ל"ח ערכאות וגם דבעי שלא יקבלו שוחדא אבל עכ"פ אינם גרועים משאר עכו"ם דעכ"פ במסל"ת מהימן וה"ה ברגל"ד בלי מסל"ת והכא ע"י הסי' חשיב עכ"פ כרגל"ד ומהני עכו"ם בלי מסל"ת שוב בודאי מועיל הטאטען שיין וגם דעת הרי"ף והרא"ש דאף פסולי ד"ת כשרים במסל"ת וה"ה ברגל"ד ועכ"פ אף דבאמת חלקו על הנוב"י אבל עכ"פ נהי דלא סמכינן אעכו"ם באינו מסל"ת אף במקום רגל"ד אבל עכ"פ לסניף יחשב לכל מש"ל. ובפרט עפי"מ שאמרה האשה בשם אשה א' ששמעה מפי א' על הבאהן שהי' שמה בעת מיתת האיש הנ"ל וראה קבורתו א"כ כפי הנראה האיש מגארליץ הוא איש כשר א"כ עמפ"ע בודאי נאמן:

באמת מהנכון לחקור אצל אשת ר"ד מקהלתכם אם שמעה כדברים הנ"ל מפי האיש מגארליץ. ומה שהעיר כת"ה דבאמר לה לדידה ול"א לב"ד אמאי לא יתחייב ק"ש הא אם הוא בעיר צריך לבוא לב"ד באמת כ' הר"ן ז"ל שם דכיון דהאשה היתה יכולה לומר סתם מת בעלי ולא היתה צריכה לעדותו מש"ה ל"ח כמפסיד אע"פ דהשתא דהעד אומר להיפך העד מהימן ומפסיד לה מ"מ כיון דלא היתה צריכה לעדותו אינו חייב ק"ש ובק"ע למהרח"ש מביא ראי' מזה דהראשון הכופר נאמן יותר מהא דאשמועינן ר"פ דבכה"ג פטור מק"ש וא"נ דא"נ הראשון יותר א"כ פשיטא דפטור מק"ש דאינו מפסיד לה וע"כ דהראשון נאמן ואפ"ה פטור משום דהיא גרמה לנפשה מה שלא אמרה סתם מת בעלי ועי' ש"ש פי"ד ה"ו דאף א"נ דהראשון א"נ יותר מ"מ עכ"פ חשיב חד כנגד חד ומפסדת כתובתה:

עכ"פ קושית כת"ה ל"ק דהא יכולה לומר סתם מת בעלי ועיי"ש בתוס' דל"ב ד"ה הכל מודים דבעד סוטה שהוא חייב והקשו דהא אפשר להשקותה וכ' דהרבה פעמים זכות תולה והקשה במל"מ אקושית התוס' דהא דעת כמ"פ דהיכי דיש ע"א שנטמאת ל"מ השקאה וכ' בא"מ סי' קע"ח דהשתא דכפר העד שוב א"י להעיד ושוב אפשר להשקות ונשמע מזה דאף במקום שהי' צריך להעד דקודם שכפר העד לא הי' אפשר להשקות אפ"ה אם אחר כפירתו הוי מצי להשקות ולא הפסיד בכפירתו שוב אינו חייב ק"ש והכא מוכח להיפך דאף דמפסיד לה בכפירתו מ"מ כיון דמקודם הי' בידה להגיד בסתם ולומר מת בעלי והיתה נוטלת כתובתה שוב א"ח ק"ש והרבה יש לדבר בזה:

עכ"פ אם תגיד אשת הר"ד כדברים הנ"ל לפע"ד יש בזה להתיר האשה מכבלי העיגון ואם אפשר לברר בגארליץ לפני הבד"צ שיעיד שמה האיש הנ"ל מה טוב ואם א"א זאת עכ"פ אם תגיד אשת ר"ד כדברים הנ"ל בודאי יש בזה להתיר אך אולי שקר בפי האשה כי לא שמעה מפי אשת ר"ד אז אף שבלא"ה יש כמה צדדים להתיר עפ"י הגב"ע מב' אנשים וחת"י השו"ב וגם מצד הטאטען שיין וכבר יצא קול מקודם שנהרג ואף שהקול שהפיל א"ע מהגג וא"כ י"ל דהוי נגד ח"כ של זה דהמאבד עצמו לד"ת הוי רשע ואף דע"כ איש א' הפיל א"ע לדעת מ"מ י"ל דעדיף ח"כ של זה שמכירין אותו מח"כ של איש אחר דכמה רשעים יש בעולם וכמ"ש הב"ש בס' ג"י דאוסרין דמוקמינן בעלה של זו בחזקת חי אף דע"כ א' מת ועפמ"ש בשו"ת נוב"י סי' ל"א ועפמ"ש בתוס' שבועות דמ"ה ועי' שו"ת מהרי"ט סי' ל"ז:

אך באמת אם הפיל א"ע מחמת יסורין אינו נפסל עי' שו"ת פר"מ סי' כ"ו ושו"ת ח"ס יו"ד שי' שכ"ו א"כ יש לסמוך על כל מש"ל. ועי' בא"מ סי' קכ"ז מ"ש בישוב שי' הטור בהא דשמא יחפה והבן. מ"מ מיראי הוראה אנכי עכ"ז אם יסכים גדול א' להתיר אז יוכל לצרף גם דעתי וישבו ב"ד של ג' להתיר האשה כדין הניסת בע"א והש"י יצילנו משגיאות:

שלום תנינא להרב הנ"ל

הנה ע"ד שהארכתי דל"מ קול נגד חא"א. הנה מפורש הדבר ברמ"א סעיף ג' ובסעיף י"א בהג"ה ועי' בסעיף כ"ז בט"ז סק"מ דאם הי' קול אף שאון בקול זה ממש מ"מ מהני באם יש אח"כ הכרה אף דהוא ס' אחר ג"י ועי' שו"ת נוב"י קמא סי' ל"א דעכ"פ ע"י החזקה אתרע חא"א ושוב ל"ח לס' ג"י עיי"ש ומוכח דל"מ קול בהיתר עגונה. וכת"ה העיר דרק נגד ח"ה ל"מ קול אבל עגונה דאקילו רבנן דמהני עכו"ם מסל"ת וכמ"ש בתשובה הראשונה דלהתיר ל"א דש"ב א"כ גם קול מהני:

הנה באמת כבר העירו המפורשים דבש"ס קאמר ב' טעמים להקל בעגונה א' מכח מדע"ל וגם משום עיגונא אקילו בי' רבנן וכ' מהרח"ש דבאמת י"ל בהא דבעינן עדים הוא משני טעמם א' לברר שהדבר אמת וב' אף אם ידעינן דאינו שקר אפ"ה גזה"כ דבעי תו"ע. והנה אם הי' בע"א חשש משקר לא הי' יכולין חז"ל להקל משום עגונה דחשש מכשול באיסור א"א הוי איסור חמור דהא חזינן דהחמירו במשאל"ס וע"כ אמרי' דמכח סברת מדע"ל יש בירור דאינו משקר וא"כ ליכא מכשול באיסור א"א ונהי שגזה"כ דאעפ"י שהדבר אמת אפ"ה גזה"כ דבעי תו"ע בזה כיון דליכא חשש מכשול באיסור א"ש שוב יוכלו להקל משום עגונה ומש"ה בע"א נהי דמהני בעגונה מ"מ ל"מ לענין הורדה לנחלה ובמשאל"ס הוא להיפך דשם יש חשש שמא חי הוא ומחמירין יותר לענין עגונה ועי' בשו"ת ח"ס אה"ע ח"ב סי' צ"ט שהאריך בזה וכבר קדמו במהרח"ש. א"כ אזדא סברת כת"ה דנהי דמהני ע"א ועכו"ם מסל"ת זה הוא רק היכי דהעד מעיד ע"ד ברור ומכח סברת מדע"ל הוי כבירר דאינו משקר או מכח המסל"ת יש בירור דאינו משקר או מכח המסל"ת יש בירור דאינו משקר ועי' שו"ת ח"ס ח"א סי' מ"ח דגם נכרי מסל"ת נאמן מה"ת בעדות אשה:

ובאמת לפמ"ש בנוב"י קמא סי' ל"א וסי' ל"ג דהא דע"א בעדות אשה נאמן מה"ת הוא דבאמת במקום שאינו נגד ח"א ע"א נאמן מה"ת וא"כ חזקת דייקא מרעא לחא"א ושוב ע"א נאמן מה"ת וא"כ לסברא זו דוקא בעד ישראל דעכ"פ נאמן היכי דליכא ח"א וא"כ ע"י חזקת דייקא חשיב כלא אתחזק ונאמן אבל בעכו"ם דאינו כלל בגדר עדות י"ל דל"מ מה"ת אך א"נ כסברת הרמב"ם ז"ל דהיכי דידעינן בירור הדברים בלי עדים ל"צ תו"ע וא"כ י"ל דגם עכו"ם מסל"ת נאמן מה"ת. והנה כ"ז א"נ דלהתיר ל"ש דש"ב א"כ י"ל דע"א נאמן מה"ת אבל א"נ דלהתיר ג"כ שייך דש"ב א"כ נהי דסברת דייקא מרעא נחא"א אבל עכ"פ ל"מ נגד דש"ב. וא"כ לפמש"ל יצא דא"נ דע"א א"נ נגד ח"א א"כ צריך וספרה לגופה וי"ל דלהתיר ל"ש דש"ב א"כ הכא חשיב כלא אתחזק מכח דייקא אבל א"נ דנגד ח"א מהימן נשמע מהא דוספרה דאף להתיר א"נ בדש"ב ושוב י"ל דהכא א"נ מה"ת. ורו"מ כ' דהתוס' לא כתבו רק דמרעא לחזקה ועי' בנוב"י קמא סי' כ"ט שכ' כן דרק מרעא לחזקה אבל עכ"פ בא"ת קאי אך באמת היכי דל"ח רק איקבע ע"א נאמן כמפורש ברש"י גיטין ד"ב ד"ה לא אתחזק בהאי חתיכה גופה ועיי"ש בפנ"י:

והנה בשו"ת מ"כ סי' ה' וסי' ו' האריך דא"נ דע"א נאמן נגד ח"א א"כ שוב י"ל דלימוד דדש"ב הוא רק היכי דהוי נגד חזקה וא"כ י"ל הכא ע"י סברת דייקא חשיב כליכא ח"א ושוב ע"א נאמן אף בדש"ב ומש"ה פריך הש"ס שפיר רק למ"ד דע"א א"נ נגד ח"א ושוב נשמע דדש"ב ל"מ אף כשאינו נגד חזקה ולסברתו להיפך הוא דלמ"ד ע"א נאמן נגד ח"א פשיטא דע"א בעדות אשה נאמן מה"ת. ולפמ"ש הפמ"ג בהנהגות או"ה דמה"ת פשיטא דע"א נאמן נגד ח"א א"כ פשיטא דע"א בעדות אשה נאמן מה"ת. אך כ"ז באם העד מעיד ע"ד ברור שפיר מהני דידעינן שאינו משקר וזה דנימא דגזה"כ דבעי תו"ע עכ"פ ליכא בזה מכשול באיסור א"א והקילו משום עגונה אבל באם ליכא רק קול וליכא בירור על הדבר אם הוא אמת בודאי ל"מ בזה קולת עגונה דלא יוכלו להקל בחשש מכשול באיסור א"א ואדרבה מצינו בש"ס דהחמירו לענין הכרת פרצוף בלי פדחת והסברא כנ"ל דהכא יש חשש מכשול באיסור א"א וסברת דייקא ל"מ בזה דהא באמת ס סברא זו ל"מ רק היכי דאומרת ברי לי שמת בעלי וה"ה ביש ע"א כמ"ש הנוב"י דכיון דהעד יודע שהאשה תידוק מתירא יותר לשקר אבל באם ליכא רק קול אין לסמוך אדיוק דידה דהא האשה בעצמה אומרת שאין לה שום ידיעה א"כ באם ליכא רק קלא פשיטא דל"מ ורק עכ"פ אתרע הא"א עי"ז כמ"ש הנוב"י שם וה"ה הכא עכ"פ אתרע קצת חא"א ומהני עי"ז כתב שאינו מקוים דהיכי דאינו נגד חזקה שפיר ל"ח לזיוף דרוב אין מזייפין כמ"ש הב"ש דאע"פ דשי' הר"א דהיכי דבע"ד טוען מזויף בעי קיום מה"ת אבל אם כבר הוחזקנו העד בשעה שלא טען מזויף שפיר א"צ קיום מה"ת ובאמת בקול מקוננות הוי כעדות מעליא ורק שכ' לעיל דהיכי דהוי רק קול הברה כמו בנדון שאלתו דרק קול בנויארק שמת אבל ל"א ששמעו משום איש קול כזה ל"מ בעגונה. ורו"מ כ' דלטעמא דדייקא קול מהני בעגונה ובזה פליגי ב' לישני בבכורות:

ולע"ד ז"א דסברת דייקא נ"מ רק לאלים נאמנות העד וכמ"ש הנוב"י דע"י דדייקא הוי עד"ל ומש"ה נסתפקו בע"א ביבמה או במלחמה דל"ש דייקא שוב ל"ח עד"ל דשמא אף אם הוא חי לא יבוא וא"כ לענין קול ל"מ צירוף סברת דייקא היכי דהקול גופא אין בו ממש ובאמת היכי דהקול הוא ששמע מפי אחר זה בודאי מועיל בעגונה ורק שכ' דקול הברה בעלמא ל"מ. ומ"ש המנ"ח לתרץ דמש"ה מועיל נקנות מב' אנשים אף דאיני דומיא דסוטה דבבועל דליכא חזקה ל"צ שיהי' דומיא דסוטה. וע"ז כ' רו"מ דגבי ב' נזירים ג"כ ליכא חזקה דהא ע"כ צריך לשאל על חבירו דבלא"ה הי' טמא מכח ס' טומאה ברה"י ושוב דמי לב' שבילין ומיישב בזה דברי התוס' מקושית המהר"ם והמהרש"א הנודע:

הנה לפלא שכל דבריו מפורש בישי"ע אה"ע ועי' שו"ת בי"ש אה"ע סי' כ"ט הובא שם תשובת הישו"ע וכבר העיר בזה בכו"פ לענין שתי קדירות של היתר דל"א שאני אומר משום דעיקר הס' נולד ע"י קדירה השני' וא"כ ע"כ צריך לשאל גם על קדירה השני' ומאי חזית דמקלקלת להאי ועי' בסד"ט סי' ק"ץ שהאריך בזה בהא דשתי נשים שלבשו חלוק א' ונמצא כתם דמטמאין שניהם אף בבאו לישאל בזא"ז משום דע"כ עיקר הס' נולד ע"י אשה השני' ועיי"ש בט"ז לענין ב' נשים שנתעסקו בכסלע ונמצא על כל כסלע ועיי"ש בנקה"כ. ועי' שו"ת נפש חי' שהאריך בזה עכ"פ נהי דל"מ החזקה לטהר ודאי עכ"פ מועיל שלא לטמא ודאי ומ"ש לפמ"ש הש"ש דס' טומאה ברה"ר ילפינן מבועל נשמע דברה"ר אף דליכא חזקה ואינו באפשר להיות דומיא דסוטה ג"כ טהור מסוטה:

הנה לפלא שטעה טעות גדול דהא שכ' המנ"ח דבב' בועלים אינו דומיא דסוטה זה הוא רק לענין לטמא ברה"י דאז כיון דעכ"פ לבועל שני לא נאסרה שוב ל"א טהורה ואינו דומיא דסוטה אבל להיפך לטהר ברה"ר שפיר הוי דומיא דסוטה דאפשר שלא נבעלה לשום א' מהם ובשלמא ב' נזירים אינו דומיא דסוטה דא' טמא ודאי אבל בנסתרה השתא בבועל א' חשיב ס' לטהר ברה"ר כיון שאפשר שלא נבעלה ומכ"ש בב' בועלים דל"א טהורה בודאי וי"ל דלא נבעלה כלל בודאי דטהורה אבל בב' נזירים דא' טמא בודאי זה א"א ללמוד מסוטה שיהי' טהור בלי חזקה ולפלא שטעה בדבר פשוט כזה. ובדברי מהרא"ש כבר הארכתי בחי' והנה הבאתי פי' הריטב"א בהא דש"מ משביעי עדי קרקע דהכונה אף מני' דידי'. וכ' כת"ה דר"פ בודאי ס"ל דע"א בעדות אשה אינו רק דרבנן דאל"כ תיקשי דאמאי באמר לדידה פטור מק"ש הא איהו מהימן מה"ת והאשה א"נ רק מדרבנן ור"פ אזיל בתר ד"ת:

באמת הקצה"ח בסי' ל"ט מקשה לשי' הרשב"א דמה"ת מטלטלי דיתמי משתעבדי ומתרץ דע"א ל"מ רק מדרבנן והקשה לשי' הסוברים דע"א נאמן מה"ת ולדברי רו"מ הלא ר"פ בודאי סובר דנאמן רק מדרבנן. והנה מ"ש רו"מ דצריך להיות חייב ק"ש דהאשה א"נ רק מדרבנן ור"פ אזיל בתר ד"ת באמת זה טעות דעיקר חיוב ק"ש היכי דאפסיד ממון בכפירתו ומש"ה ס"ל לראב"י דמשחק בקוביא כיון דעכ"פ מדרבנן פסול ולא יועיל בעדותו א"ח ק"ש כמפורש בש"ס יומא דע"ד ור"פ ס"ל כיון דעכ"פ נאמן מה"ת ומועיל תפיסה כמ"ש הרשב"א ז"ל שם חייב ק"ש אבל בעד מיתה אחר שהכשירו חז"ל עדות האשה בעצמה א"כ שוב לא אפסדה בכפירתו ומה שייך לומר דאזיל בתר ד"ת כיון דעכ"פ לא אפסדה כלום ופשיטא דבכה"ג א"ח ק"ש ובאמת בשו"ת שי"צ סי' פ"א יפה הקשה דעכ"פ אפסדה דהעד הי' נאמן אף לענין תוספת כתובה והאשה בעצמה א"נ רק לענין עיקר הכתובה ומכח זה רוצה להכריח דר"פ ס"ל דע"א ל"מ רק מדרבנן ואח"ז דחה די"ל דהש"ס ס"ל דגם האשה נאמנת לענין ת"כ מק"ו ומיישב בזה שיטת הר"מ ז"ל עכ"פ י"ל דגם ר"פ ס"ל דע"א נאמן מה"ת והרבה יש לדבר בזה ולדינא כבר גליתי דעתי:

שלום תליתאה להרב הנ"ל: הנה בדבר העגונה כבר גליתי דעתי להתיר. אך כעת נולד חשש מחמת שיצא קול על האשה שחשודה עם איש א' ויוכל להיות כי אם הי' גב"ע בב"ד היינו יכולין לאוסרה על בעלה מחמת עדי כיעור וקול דלכמ"פ מועיל אף לאוסרה על בעלה בע"כ וקול א"כ שוב י"ל דלפי"מ דמוכח בש"ס דנסתפקו בע"א במלחמה דלא יועיל משום דל"ש דייקא א"כ עיקר סברת דייקא הוא משום חומר שהחמרת עלי' שתצא מן הבעל הראשון ולכך הוי כבירר וא"כ היכי דזינתה ובלא"ה תאסור על בעלה הראשון וחזינן דלא איכפת לה בזה א"כ שוב י"ל, דאין מועיל עדות העד שאמר על הבאהן שהי' שמה בשעת מיתתו וקבורתו דהא בנאמנות ע"א צריכין לצרף סברת דייקא והגם די"ל דאפ"ה דייקת בשעה שניסת לשני דמתיראת שתצא מהשני אפ"ה הביא שי' הירושלמי המובא בשו"ת נוב"י סי' מ"ב דאף במקום דלא איכפת לה שתאסור על הראשון אפ"ה דייקת שלא תצא מהשני ובח"ס משמע להיפך ורו"מ האריך בזה:

הנה באמת בתוס' ב"ב דל"ב משמע דרק היכי דתאסור על הראשון שייך סברת דייקא דהקשו אהא דרמנב"י דס"ל ניסת ואח"כ באו עדים ל"ת הא אם ניסת בעדים ל"ת וליכא חומר בסופה ושוב בחטאת קאי ותירצו דכיון דהשתא אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי לי שוב תצא והוי חומר בסופה ומשמע דאם הי' הדין דמותרת לחזור לראשון אף שעכ"פ תצא מן השני כמפורש בש"ס ובמות דפ"ח ואפ"ה ס"ל להתוס' דהיכי דמותרת לחזור לראשון ל"ש סברת דייקא וא"כ שוב י"ל דהיכי דבלא"ה זינתה ולא תוכל לחזור לראשון שוב לא דייקא כלל ועיי"ש במהרש"א שהקשה מדוע לא הקשו בתוס' רק לרמנב"י ויפה כ' בשעה"מ סוף הל' גירושין דבבאו עדים ואח"כ ניסת פשיטא דדייקא דבטח תצא מהשני כיון דסמכו אעדים שאמרו מת אבל ניסת קודם שבאו עדים ס"ד דל"ת אף אם יבוא בעלה דמאי הוי לה למעבד כיון שניסת בהיתר גמור וע"ז תירצו דאם תטעון אח"כ ברי לי תצא מהראשון ושייך דייקא. ומוכח דאף דכבר ניסת אפ"ה לא דייקא כדי שלא תצא מהשני מכ"ש היכי דלא ניסת אם אין לה נ"מ לענין הראשון ועי' תוס' כתובות דכ"ו ועי' בשו"ת דברי אמת:

אך באמת י"ל להיפך דהיכי דלא ניסת עדיין פשיטא דדייקת שפיר אף אם לא תוכל לחזור לראשון דעל הס' לא תרצה להינשא לבעל ותפסיד הוצאות כדאמרו בש"ם חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ורק אם כבר ניסת קודם שבאו עדים אז ס"ד דהתוס' דל"ש סברת דלראשון תהי' מותרת לחזור ולהשני מאי נ"מ לה הא אם לא תטעון ברי לי בלא"ה לא תוכל לדור עמו וכבר דה הוצאות ע"ז חידשו דשוב אם תשאר תחת בעלה בטענת ברי שלה תצא מהראשון ושייך דייקא ומיושב בזה קושית המהרש"א דעל רבנן ל"ק דבבאו עדים ואח"כ ניסת שפיר שייך סברת דייקא אף דתהי' מותרת לחזור לראשון מ"מ תידוק ולא תרצה להינשא על הס' ורק הקושיא על ניסת ואח"כ באו עדים ותירצו דתהי' אסורה על הראשון.עכ"פ י"ל דהיכי דנולד ס' קודם שניסת לשני שייך סברת דייקא שלא תרצה להינשא לשני על הס'. אך באמת בתוס' כתובות הקשו גם על רבנן דבשני עדים לא דייקא ותירצו דכיון דאיכא עדים המכחישין תצא שוב דייקא ונשמע דעיקר דיוק הוא בשביל שלא תוכל לחזור לבעלה וא"כ י"ל כסברת הח"ס דהיכי דזינתה ל"ש סברת דייקא:

אך בעיקר הדבר אי היתה נאסרת בכה"ג על בעלה לשי' רוב הפוסקים אין מוציאין מהבעל עכ"פ ביש לה בנים רק בע"ט ולשי' הרי"ף והרמב"ם אף באין לה בנים אין מוציאין מבעל רק בע"ט ולשי' הרמ"א עכ"פ ביש לה בנים בעי ע"ט ואף דלשי' השאלתות ע"כ וקדל"פ מהני גם לגבי בעל אף ביש לה בנים ובנוב"י סי' ע"ב הכריח כשי' זו דבעל ובועל שוים מסנהדרין דמ"א דפריך והא יכולין לומר לאוסרה על בועל שני באנו והא י"ל דר"ח ס"ל כרבי דלבועל בע"כ סגי א"כ הי' סגי להעיד בדבר מכוער ובפשיטות י"ל דבאמת דבבועל שני כיון דל"ש איסור לגבי בעל ממילא לא נגרם איסור לבועל רק י"ל דאנו דנין מצד עצם הביאה כיון דביאה זו באמת מטיל עליו ש"ט לגבי בעל אף דהכא לבעל כבר שבע לה טומאה מ"מ עצם הביאה מטיל ש"ט בין לבועל בין לבעל ועי' בהג"ה אמ"ב שם לענין אשת כהן שזינתה פעם שנית באונס אי נאסרה על הבועל:

והנה באמת העיר הב"ש היכי אפשר בע"כ לאוסרה על הבועל הא בעי כשם שאסורה לבעל והכא לא נקרא עליו ש"ט לגבי הבעל. אך י"ל כיון דעכ"פ בע"כ מצוה לגרשה א"כ שפיר דלא נקרא עליו שם טומאה מ"מ עכ"פ עושה קצת פעולה לגבי הבעל ושייך כשם שאסורה אף דמבועל תצא ומבעל לא מ"מ קצת איסור נגרם לגבי הבעל ג"כ ועי' בא"מ סי' י"א שכ' דמש"ה מקנין מקרובים אף דל"ש כשם שאסורה לבועל דעכ"פ חל איסור טומאה כמפורש בש"ס לקוברו בין רשעים גמורים ושייך כשם שאסורה לבועל אף בשביל איסור לחוד ואף שנודע שי' הלח"מ דמש"ה הנאת בב"ח ל"ח מוסיף לפי שאין בו רק איסור לחוד שם הוא ענין אחר דכיון דלענין איסור לחוד ל"צ לפעולת המוסיף דהא ב' איסורים בלא"ה יש א"כ א"א לכנות הנאה בגדר מוסיף לפי שאין בו דבר שצריכין לפעולת המוסיף. ובתשובה הארכתי בזה ואכ"מ:

עכ"פ י"ל דכ"ז בזנות ראשון שפיר מהני ע"י. ע"כ לבועל נהי דמצד עצם הביאה ל"ש כשם דלא חל עלה ש"ט מ"מ עכ"פ מועיל לענין שיהי' הבעל מצוה לגרשה אבל בזנות שני דכבר נאסרה מזנות ראשון אז אם יש ע"ט אמרי' כיון דעכ"פ עצם הביאה מטיל ש"ט נהי דלגבי הבעל לא יוכל לחול דשבע לה טומאה הראשונה מ"מ עצם הביאה מטיל ש"ט וחל לגבי השני אבל בע"כ ממ"נ עצם הביאה לא חל ש"ט דהא ליכא רק ע"כ ואי דעכ"פ גורם איסור לגבי בעל שיהי' מצוה לגרשה הא לגבי בעל כבר אסורה וממילא לא נאסרה לבועל ובמ"ש הג' רב"פ ז"ל לענין זנות כהן באונס דבפעם שנית לא נאסרה וא"כ מיושב קושית הנוב"י ושפיר דגם לרבי ל"מ ע"כ נאוסרה על הבעל ואדרבה יש עוד ראי' מסוגיא הנ"ל לשי' הרי"ף והרמב"ם דלכאורה קשה לשי' ר"ת הנודע דבביאת עכו"ם אינה מחויבת מיתה ואפ"ה אסורה לבעל כמ"ש בתוס' בכ"מ א"כ מאי קאמר שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו הא לזה הי' סגי לומר שזינתה מעכו"ם אך י"ל דרצו לאוסרה על הבועל אך תיקשי מדוע קאמר לאוסרה על בעלה באני הא לזה הי' סגי לומר שזינתה מעכו"ם וע"כ דעל הבועל רצו לאוסרה א"כ לינקט לאוסרה על בועלה באנו אך באמת נשמע דלבעל ראשון סגי בע"כ א"כ הי' סגי לומר שראו דבר מכוער ורק הם רצו לאוסרה על הבועל ובעל וא"כ הוצרכו להעיד על טומאה ממש לאוסרה גם על הבעל והוצרכו להעיד שזינתה מישראל לאוסרה על בועלה דבזנות עכו"ם לא נאסרה לבועל לשי' ר"ת וא"נ כשי' השאלתות דבעל ובועל שוים א"כ ממ"נ אי רצו רק לאוסרה על בעלה הי' סני לומר שזינתה מעכו"ם ואי רצו רק לאוסרה על הבועל א"כ לימא לאוסרה על בועל באנו וע"כ בשי' הרי"ף יצא דבזנות ראשון מהני בבועל ע"כ ובזנות שני לא נאסרה בע"כ וי"ל דזה כונת מהרא"ש דבזנות שני לא נאסרה היינו היכי דליכא ע"ט וא"ש הכל בס"ד ע"נ:

נחזור להנ"ל דלרוב שיטת הפוסקים ע"כ וקלא דלא פסיק ל"מ להוציא מבעל עכ"פ ביש לה בנים וא"כ שוב תהי' מותרת לחזור לו ושוב שייך סברת דייקא ומינסבא ואף א"נ דע"כ וקול מהני לאוסרה על בעלה מ"מ הכא הכא די"ל דשונאים דאפקי לקלא בכה"ג מפורש ואיפסק כן בש"ע דל"ח קול וע"כ לחוד בודאי אינו מועיל לאוסרה לבעל שוב שייך סברת דייקא אף לענין של"ת מבטל הראשון ובפרט לסברת הנוב"י דבאמת עיקר הנאמנות משום דהוי מדע"ל רק בש"ס נסתפקו אי אינו מועיל הא דעד"ל לחוד דשמא לא יתברר שקרו רק ע"י דאשה דייקא א"כ מתירא העד שהאשה תידוק ויתגלה שקרו ושוב הוי מדלעג"ל ובמקום דל"ש סברת דייקא אינו מתיירא העד לשקר:

וא"כ הכא דעכ"פ בשעת שהעידו עדים לא הי' עוד קול חשד עליו ואז הי' שייך הסברא דדייקא ומינסבא כדי שלא תצטרך ליצא מן הראשון וא"כ מתיירא העד לשקר והועיל נאמנות העד א"כ אף דעכשיו אזדא הסברא דדייקא מ"מ כ"ז אי עיקר ההיתר הי' משום דדייקא אז הוי אמרינן דעיקר הדיוק הוא בשעת נישואין וכיון דהשתא אסורה בלא"ה לבעלה ל"ש סברת דייקא אבל כיון דל"צ סברת דייקא רק דעי"ז מתיירא העד לשקר א"כ כיון דבשעת שהעידו אז לא הי' עדין החשד והי' שייך סברת דייקא ועי"ז נתחזק נאמנותו של העד ושוב מהני מצד נאמנות העדים. ואף דהרבה חלקו על סברת הנו"ב וס"ל דעיקר הנאמנות בצירוף סברת דייקא וא"כ בעי שיהי' שייך סברת דייקא על שעת הנשואין מ"מ לשיטת הרבה פוסקים איפשטא האבעי' מהא דדיגלת דמהני ע"א במלחמה דאי הבעי' מחשש משקר א"כ איפשטא מהא דדיגלת דמהני ע"א אף בלי סברת דייקא ורק לשיטת הרז"ה לא איפשטא די"ל דשם מיירי בלא ראה הטביעה אבל עכ"פ שנימא דהיכי דליכא סברת דייקא העד משקר ע"ז בודאי איפשטא מהא דדיגלת דנאמן ע"א אף בלי סברת דייקא. ובפרט דבאמת הוכחתי די"ל דע"י ע"כ לא נאסרה לבעלה א"כ שייך גם עכשיו סברת דייקא אף לענין שלא תצא מן הראשון ובפרט דבאמת יש בזה צד היתר גדול מצד הטאטען שיין דמהני לשיטת הרבה פוסקים מטעם ערכאות לא מרעי נפשייהו וזה בודאי מועיל אף בלי צירוף סברת דייקא רק משום דהוי בירור ולענין הא דבעי תו"ע מהני סברת אקילו בה רבנן משום עגונה וכסברת מהרח"ש ובשו"ת א"צ מקיל בפשיטות ע"י היתר הטאטען שיין עיי"ש מ"ש להרה"ק מצאנז זצ"ל:

וגם המכתב מב' עדים דמועיל אף מפי כתבם ולזה א"צ צירוף סברת דייקא ושפיר מועיל אף באינו מקיים ועכ"פ הוי כעין כמה ס' להתיר א' שמא מהני סברת דייקא נגד השני ושמא ע"כ אין מועיל לאוסרה לבעל ושייך ברת דייקא. ומ"ש כת"ה נצרף מטעם דע"א מועיל מטעם אפקעינהו ושוב לא תאסור מטעם הזנות. באמת זה טעות כמו שהקשה הפמ"א דא"כ אמאי בבא בעלה תצא ואף שי"ל דלפמ"ש בשו"ת בר"א חאה"ע סי' כ"ט דגם היכי דאמרי' אפקעינהו עכ"פ נשאר קדושי דרבנן וכבר קדמו בזה השטמ"ק ועי' שו"ת בי"צ סי' מ"א. וא"כ לפמ"ש מהר"י באסון דבקידושין דרבנן לא נאסרה בזנות א"כ שוב תהי' מותרת לחזור ושייך סברת דייקא. אך באמת כ' בפמ"א דכ"ז אם לא יבוא בעלה רק שנאמר דע"א ל"מ נגד דש"ב ע"ז אמרי' אפקעינהו אבל כשיבוא בעלה ויתברר שהוא שקר אז לא נימא אפקעינהו ע"כ כ"ד צ"ע. אך לפמש"ל יש בזה די מקום להתיר אך יען שהוא דבר חדש ע"כ אין ברצוני לסמוך עלי לבדי רק אם יעיין כת"ה בצירוף הבד"צ דק' צאנז ויסכימו להתירה אז גם אנכי אצטרף בזה כנלע"ד בס"ד לדינא:

בעה"ח יום ד' בחקותי תרס"ב לפ"ק ראדימושלא. והנני ידידוש"ת הק'

שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה