אור ברסלב
מהרש חלק א סימן צ

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן צ

סימן פט

להרב החו"ב בחדר"ת המפורסים בנש"ק כו' כש"ת מוה' חיים נחום ה"ש נ"י חתן הה"ל מקאמארנא שליט"א:

בדבר שהביא קושית המלמ"ל פי"ד מהל' מעה"ק שכ' דבנדר חייב באחריתו עד שיקריב כמו שנדר. והקשה מש"ס חולין דכ"ב דבעי' הש"ס היכי דנדר מן התורים או מן בני יונה והביא תחילת הציהוב שבזה ובזה מהו מי נימא דברי הוא ולא נפיק או דילמא ס' הוא ונפיק. והקשו בתוס' האיך יצא ידי נדרו הא א"י להקריב מס' דאחד בודאי פסול ותירצו בתירוץ הב' דכיון שהביאן ליד כהן יצא הואיל דאחד מהן ראוי להקריב. והקשה דהא חזינן דלא נפטר מאחריותו עד שיקריב ובהקריבו של"ש לא יצא יד"ח ומכ"ש היכי דהכהן א"י להקריבו בודאי לא יצא עכ"ק המלמ"ל. וטרם שנבוא לתרץ קושית המלמ"ל נדבר קצת מהא דמוכח דחייב באחריות עד שיקריב:

הנה בזה יש לפלפל הרבה עפמ"ש בריט"א פ"ד מבכורות להבין סברת התוס' שכ' דבקדשי מזבח מהני שאלה אף בבא ליד הגזבר. והטעם דכיון דמחויב באחריות עד שיקריב א"כ ע"י זכות אחריות עכ"פ ל"ח כנסתלק מהדבר ויוכל לישאל דלענין שאלה מהני זכות כל דהו. ובאמת עפ"ז י"ל בדברי הירושלמי פ"ב מפסחים שקאמר אהא דתני חדא אי אתה רואה של גבוה תיפתר בקדשים שחייב באחריותן ור"ש והקשה בריטב"א הלא בקדשים לכ"ע עובר ע"י זכות אחריות דיליף מלא ימצא ותירץ דהכא ל"ח אחריות ברור דע"י שאלה יופקע זכות האחריות והוי כגורם דגורם. ובאמת הדבר תמי' דהיכי דאפשר בשאלה שוב עובר ע"י סברת הואיל דאי בעי מיתשיל ורק שכ' התוס' דהא דכ' התורה דבשל גבוה א"ע היכי דבא ליד הגזבר ול"מ שאלה א"כ ממ"נ היכי דמועיל שאלה עובר ע"י סברת הואיל ושוב היכי דל"מ שאלה שוב חשיב אחריות ברור ושוב יעבור גם לרבנן. ובאמת לסברת הריט"א היכי דמחויב באחריות שוב מהני שאלה אף בבא ליד הגזבר ושוב עובר בלא"ה מכח סברת הואיל. א"כ אדרבה רק בחמץ ש"ע בעי קרא דלא ימצא דיעבור ע"י זכות קע"א דהא גל"מ לאו כממון דמי אבל בחמץ של הקדש דעכ"פ ע"י זכות האחריות מהני שאלה ושוב עיבר מכח סברת הואיל. הגם דלסברת השא"ר שכ' דגם הא דעובר ע"י סברת הואיל אי בעי מיתשיל הוא רק משום דגילתה התורה דעובר ע"י זכות אחריות הגם דלרבנן אחריות לא משוי לי' קנין בגוף החפץ כנודע מפלוגתת הקדמונים אי נכסי שומר אישתעבדי משעת שאלה או משעת פשיעה ומקורו מש"ס כתובות דל"ד. ה"ה דעובר ע"י סברת הואיל:

א"כ אי לאו גילוי דקרא דעובר ע"י זכות אחריות א"כ נהי דהי' מועיל שאלה. מ"מ גם ע"י סברת הואיל לא הי' עובר אבל עכ"פ בתר דגילתה התורה דעובר ע"י זכות אחריות א"כ ה"ה דעובר ע"י סברת הואיל א"כ ממ"נ היכי דמועיל שאלה בלא"ה עובר מכח זכות השאלה וא"נ דבבא ליד הגזבר ל"מ שאלה אף היכי דחייב באחריות שוב עכ"פ חשיב אחריות ברור ועובר משום זכות האחריות. ובאמת הי' מקום לומר הכונה להיפך דבאמת הקשו עוד דלישני הא דתני אי אתה רואה מיירי בלא בא ליד הגזבר ועובר משום זכות הואיל. אך באמת י"ל לפמ"ש השא"ר דסברת הואיל ל"ח רק זכות כל דהו ורק דלא גרע מזכות גל"מ. א"כ י"ל להיפוך דרק לרבנן דס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי וע"כ דגילתה התורה דבחמץ עובר בזכות כל דהו ה"ה די"ל דעובר ע"י סברת הואיל. אבל לר"ש דס"ל דהגל"מ כממון דמי היינו דהאחריות משוי לי' קנין בגוף החפץ וחשיב כשלו ממש ואף דס"ד דבבעין ל"א כממון דמי אבל למסקנא בכ"מ אמרי' כממון דמי עי' בט"ז סי' ת"מ וביד אפרים ובב"ט ועי' בקצה"ח סי' שפ"ו. א"כ לדידי' י"ל דע"י סברת הואיל א"ע דלע"ע ל"ח שלו ולדידי' א"ע רק בשלו ממש. וא"כ י"ל הכונה להיפוך דהא דמשני בירושלמי בקדשים שחייב באחריותן ור"ש. היינו דאדרבה לרבנן אף בא"ח באחריות אפ"ה משכחת שיעבור היינו בלא בא ליד הגזבר ועובר ע"י סברת הואיל אך לר"ש א"ע ע"י זכות שאלה רק בקדשים שחייב באחריותן משום דחשיב שלו ממש. אך עפי"ד של הריט"א ג"כ י"ל עפמ"ש הנוב"י דמש"ה בבא ליד הגזבר ל"מ שאלה משים דל"מ לומר שיש לו חרטה דמעיקרא. וא"כ פשיטא דבאם שאל לחכם אחר שבא ליד הגזבר דנהי דא"י להוציא מהגזבר אבל עכ"פ נפטר מאחריות דלגבי זה שיצטרף לשלם אם יאבד שוב מהימן לומר שיש לו חרטה דמעיקרא וא"כ שפיר כ' הירושלמי דבאמת הא דתני אתה רואה של גבוה ע"כ דמיירי בבא ליד הגזבר דל"מ שאלה כמ"ש התוס' וא"כ ממילא דלרבנן א"ע אף בקע"א דבאמת לא יוכל להוציא מהגזבר ול"ש הואיל ואפ"ה ל"ח אחריות ברור דעכ"פ אם ישאל יופטר מאחריות ושוב ל"ח אחריות ברור וא"ע רק לר"ש וז"ב:

עוד י"ל בכונת הירושלמי עפמ"ש בתוס' יומא ד"נ וזבחים ד"ו דאף דמוכח בש"ס דלמ"ד מקופ"ו מתכפרי עושה תמורה ול"ח קרבן שותפין אע"פ דמצינו דיורשין אין ממירין אע"פ דרק מקופ"י מתכפרי וחילקו דשם דליכא מי שיתכפר מקביעותא חשיב קרבן שותפין אבל הכא דכה"ג מתכפר מקביעותא ושאר כהנים מקופ"י בטל זכותם לגבי חלקו של כה"ג. ועפ"ז י"ל לפמ"ש הקדמונים דבעכו"ם ל"ש לומר דבממון ל"מ רוב דעכו"ם ל"ל ח"מ ועפמ"ש בתוס' ב"ק דכ"ז א"כ י"ל כיון דבאמת לדידן אחריות לא משוי לי' קנין בגוף החפץ א"כ י"ל דרק בחמץ ש"ע דגם העכו"ם ל"ח בעלים של החמץ דנכרי אין לו קנין בעצם א"כ שפיר ע"י זכות אחריות של ישראל חשיב עכ"פ כשותף אבל הקדש דיש לו בעצם קנין בהחפץ א"כ זכות האחריות של הדיוט בטל לגבי זכותו של הקדש א"כ רק לר"ש עובר דס"ל אחריות משוי ש לי' קנין בגוף וגם בהקדש חשיב כשותף וז"ב בכונת הירושלמי:

אך יוצמח לפ"ז דגם ע"י זכות שאלה לא יעבור בהקדש לפי"ד השא"ר דהואיל לא עדיף מזכות גל"מ. ובאמת י"ל דזה סברת התוס' שם בתירוץ הא' דאע"פ דיוכל לישאל חשיב רחמנא של גבוה הכונה דכיון דהגביה חשיב בעלים של חפץ א"כ ע"י זכות שאלה אאפ"ל דחשיב בעלים. ואף שי"ל דעכ"פ לא גרע מזכות גל"מ ז"א דבהקדש לרבנן גם ע"י זכות אחריות א"ע. ובאמת עוד י"ל בהא דהקשו בתוס' דיעבור משום הואיל אי בעי מיתשיל הא לפמ"ש בתוס' כתובות דנ"ט בהא דקאמר שם קונם שאני עושה לפיך יפר שמא יגרשנה ופריך והא השתא אינו מועיל והכא אין בידה לגרש א"ע והקשו בתוס' דהא בידה לומר א"נ וכ' בש"מ בשם הרשב"א דכיון דלע"ע הידים הם קנוים לבעל ורק כשאמרה א"נ הוי כקונית הידים לעצמה ובמידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו שיהי' חשיב כשלו ואף דבש"ס גיטין דע"ז קאמר ידה מי קניא לי' וכ' התוס' דכיון דיכולה לומר א"נ. כבר כ' הרשב"א ז"ל שם דבזה שמקבלת את גיטה הוי כאומרת א"נ עיי"ש. עכ"פ תיקשי דהיאך אפ"ל דיעבור בחמץ של הקדש משום הואיל אי בעי מיתשיל הא אף א"נ דזה חשיב בידו כמפורש ביבמות דפ"ח ועיי"ש ברשב"א. אבל עכ"פ במידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו שיהי' מיחשב כשלו. אך באמת י"ל דשם אף א"ת א"נ עכ"פ נשמע דע"ע הי' קנוים לבעל וא"כ שפיר הקדישה דשא"ש וסברת בידו לא משוי לי' כאלו גם עכשיו הוא שלו אבל הכא ע"י זכות שאלה חכם עוקר הנדר למפרע ויתגלה דלמפרע הי' שלו שפיר עובר עי"ז וחשיב גם עכשיו שלו אבל הואיל אי בעי פריק דעכ"פ לא יהי' שלו רק מכאן ולהבא א"כ שפיר במידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ שיהי' חשוב שלו אף אם בידו להכניסו לרשותו. ומש"ה במשכון אמרי' הואיל אי בעי פריק דשם ל"ח מחוסר הקנאה מרל"ר דלע"ע הגוף היא של ישראל ושפיר עובר ע"י זכות הואיל ומיושב שפיר שי' הר"מ ז"ל ע"נ:

נחזור לקושית המלמ"ל דכיון דחזינן דלא נפטר מאחריותו רק אחר שיקריב לשמה א"כ הכא דא"י להקריב מס' א"כ אמאי יצא יד"ח נדרו. והנלע"ד דבאמת ידוע פלוגתת רש"י ותוס' יבמות דצ"ט במידי דלמ"ע מחמת ס' אי משוי שליח ועי' כ"מ פ"ו מאישות לענין היכי דמ"ע מחמת ס' אי חשיב דשלב"ל ועיי"ש במלמ"ל ובא"מ. ונודע מ"ש הר"ן לענין אי חל הנדר מחמת ס' דלמ"ד ס' מה"ת לחומרא דמיקרי חל הנדר ועי' בש"ש. וביארתי בתשו' דבהא דמפורש בשבועות דכ"ז דבנשבע על ככר ואכלו אי לא נשתייר כזית לרבא ל"מ שאלה דחשיב כאכלו כולו וכ' המפו' דאף דגם ח"ש אסיר בשביעה מ"מ כ' הא"מ דהח"ש אינו אסור מצד שבועתו רק דגזה"כ דדבר שנאסר בכזית יש איסור בח"ש אבל הוא איסור הבא ממילא. א"כ היכי דיש ס' אי נשבע אכ"ש א"כ הכ"ש יש עליו איסור בעצם מחמת שבועתו ואסור עכ"פ מס' מחמת איסור שבועה שוב הוי כאיתא בעולם ומועיל השאלה דהשתא לענין תחילת חלות הנדר אמרי' כיון דחל מס' יוכל לישאל מכ"ש אחר שכבר חל ונשאר עכ"פ חלות מס' בודאי מהני שאלה ובזה מיושב הא דכ' הר"ן ז"ל בבעי' דעפר וחרצן דנשאר בתיקו אי כונתו אכ"ש ולכך ס' תיקו לחומרא והקשו דבלא"ה אף בנשבע בפי' בכזית מ"מ ח"ש אסור בשבועה ועפ"ז ניחא. עכ"פ נשמע דגם במידי דחל מס' אפ"ה חשיב בגדר למ"ע ועי' בפוסקים בהא דשומרת יבם שנתקדשה דדעת הלבוש דצריך לגרשה מקודם שתחלוץ דבלא"ה יהי' בכלל חליצה שא"ר ליבום והשב"י חולק דכיון דנכוף לגרש חשיב ראוי ליבום והא רק מספקא לן אי קידושין תופסין ביבמה לשוק א"כ שפיר חשיב מס' עולה ליבום ועכצ"ל דגם בא"ר ליבום מחמת ס' חשיב בכלל א"ר ליום ועי' שו"ת צה"ב שבסו"ס בי"מ סי' א':

אך באמת מפורש בש"ס יבמות דמ"ב דמש"ה בקידש אחת משתי אחיות חשיב ראוי ליבום לפי שאפשך להתברר ע"י אליהו ועיי"ש בתוס' דל"ז שכ' דהיכי דא"צ לגלות רק מה שהוא באותו שעה חשיב עולה ליבום ועי' תוס' מנחות דס"ד בהא דקאמר הש"ס גבי נמצאת ראשונה כחושה בב"מ דלמ"ד אזלינן בתר מעשיו פטור והקשו דא"כ גם גבי נשפך הדם יהי' פטור וכ' דשם חשיב מעשיו בהיתר לפי שהי' אפ"ל ע"י אליהו והכונה ג"כ כמ"ש ביבמות דהיכי דנ"ל עתידות ל"ח אפ"ל ע"י אליהו. ובתשו' הארכתי בזה. ונודע דמידי דמועיל בדיעבד חשיב ראוי עי' תוס' חולין ד"מ לענין 'קרבן יחיד בשבת דחשיב ראוי הואיל דבדיעבד הורצה ועי' בטו"א מ"ש ע"ז מכריתות ועי' תוס' יומא דס"ד ופסחים ד"ה ונדה ד"מ ועי' תוס' זבחים דנ"ט ומנחות דמ"ח ע"ב ובר"ן פ' הכותב ועי' ברשב"א יבמות ד"ב שכ' דהיכי דד"א גרם לה לאסור ל"ש כללא דכל שא"ר ליבום וראי' מנודרת מיבמה. והקשה בשעה"מ פ"ו מיבום דשם לא גרע מכל ח"ל דגילתה התורה דעולה לחליצה. ועפ"ז א"ש דבכל ח"ל עכ"פ בדיעבד אם בעלו קני דאף דבאלמנה מן הנישואין יש לתו"ע מ"מ בדיעבד נדחה כשי' הריב"א אבל בנודרת דהוי עשה דפשיעה כמ"ש השעה"מ פ"ג מנדרים וא"כ אף בדיעבד יהי' באיסור בכה"ג לא נשמע מכל ח"ל לכך צריך לדחוק משום דד"א גרם לה:

עכ"פ נשמע דמידי דמועיל בדיעבד חשוב ראוי. א"כ לפ"ז שפיר בשלמא באם באמת א"ר להקריב שפיר לא יצא ידי נדרו ולא נפטר מאחריות עד שיקריבנו ורק באם לא נדר רק מן התורים אי מייתי תחלת הציהוב כיון שגם בדיעבד אם עבר והקריב לא יצא ידי נדרו עכ"פ מס' א"כ נהי שאפ"ל ע"י אליהו שהוא כשר אבל עכ"פ יוכל להתגלות להיפך שאדרבה בודאי לא יצא בזה וגם בדיעבד עכ"פ ג"כ יהי' רק ס' א"כ שפיר מס' לא יצא מחיוב נדר שעליו אבל בנדר מן התורים או מבני יונה היינו בכ"מ שיביא יצא ידי נדרו אז כשהביא תחלת הציהוב שבזה ובזה כיון דבדיעבד בהקריבו יהי' יוצא ודאי ידי נדרו דממ"נ א' כשר הוא ובזה יצא ידי נדרו וגם לכתחלה נהי דאסור להקריב משום דאחד פסול הוא מ"מ כיון שאפ"ל ע"י אליהו באיזה יוכל לצאת ידי נדרו וכיון דבדיעבד בודאי יהי' יוצא ידי נדרו וגם לכתחלה אפ"ל ע"י אליהו בכה"ג שפיר חשיב ראוי להקריב וכיון דבאמת חשיב ראוי שוב שפיר יוצא ידי נדרו תיכף כשהביאן לכהן ונהי דעדין לא נפטר מאחריות היינו שאם נאבד אמ"ל דלא הי' עומד להקריב אבל כ"ז שהוא בעין וחשיב ראוי תיכף יצא ידי נדרו וכעין זה כ' בתוס' חגיגה ד"ד דכשמת אמ"ל שלא הי' עומד לכוף ישוב מיקרי אדון וה"נ דכוותי' ומיושב קושית המל"מ בס"ד ע"נ:

וביותר ביאור י"ל סברא הנ"ל דבאמת גם מה שהביא מש"ס מעילה די"ט פלוגתת ר"י ור"ש דר"ש ס"ל כיון שהוציא מעל ופירש"י ז"ל דס"ל דמשהביאן לעזרה נפטר מאחריותו ולפ"ז כ' כת"ה דבעי' דר"ז הוא אליבא דר"ש ושפיר יצא יד"ח בשעה שהביא לוד כהן ורק בזרק של"ש עקרן מלשמן. ובאמת כמה תהיות יש בדבר א' דנהי דגם בתוס' פסחים די"ג ע"ב כ' דבזרק של"ש גרע מנשפך הדם ואמ"ל דלא הי' כזרוק בשעת קבלה אבל באמת כ' דלגבי זבח גופא חשיב כזרוק אע"ג דפיגל בזריקה וה"ה בשליש וא"כ א"נ דמש"ה נפטר מאחריותו משהביאן לעזרה משום דאמרי' כל העומד א"כ אף בנשחט של"ש יפטר ידי נדרו וחוץ לזה אף א"נ דמש"ה נפטר מאחריותו משום דאמרי' כל העומד אבל הכא דאינו עומד להקריב עכ"פ מס' שוב ל"ש לומר דכמאן דקריב דמי וא"כ שוב יוקשה קושיא הנ"ל אך באמת נודע שי' הרשב"א הובא ב"י או"ח סי' ל"ב דבאם נדבק אות לחברתה אחר הכתיבה א"צ כלל לגרור דכיון דראוי לגרור שוב אין גרירה מעכבת וכ' דאף דגם בנדבק מתחלת הכתיבה נימא דסגי בראוי לגרור ושוב לא יהי' פסול משום ח"ת ז"א דרק בנדבק אח"כ אף א"נ דמעכב הגרירה מ"מ יהי' ראוי לגרור דאחר הכתיבה ליכא פסול דח"ת וכיון דאף א"נ דמעכב חשיב ראוי שוב לא מעכב. אבל בנדבק מיד דא"נ דמעכב שוב ל"ח ראוי דהא יש פסול ח"ת ושוב אף א"נ דאינו מעכב חשיב ראוי מ"מ לא סגי בראוי הואיל דאי מעכב ל"ח ראוי עיי"ש היטב:

א"כ ה"נ לפ"ז א"ש דבאמת בכל קרבנות י"ל דמיד כשהביאן ד לעזרה יצא ידי נדרו הואיל דראוי להקרבה שוב אין הקרבה מעכבת ל"מ לר"ש דס"ל כיון דראוי להקרבה נפטר מאחריות ואף לדידן י"ל דרק לענין אחריות דכיון דנאבד אמ"ל דלא הי' עומד להקריב כמ"ש בתוס' חגיגה הנ"ל, אבל באמת אמרי' כל העומד. אך דוקא היכי דבאמת ראוי אז אמרי' דמיד יצא ידי נדרו. אבל באמר הרי עלי מן התורים והביא תחלת הציהוב אז לא יצא אף די"ל דכיון דיוצא אף קודם הקרבה א"כ חשיב עכ"פ ראוי היינו שמא יתברר ע"י אליהו שהוא גדולים אבל א"נ דמעכב תו ל"ח ראוי דאף אם יקריבנו גם בדיעבד לא יהי' יצא עכ"פ מס' שוב ל"ח ראוי אבל באמר הרי עלי או מתורים או מבני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ובזה אז שפיר א"נ דלא יצא רק אחר שיקריב אז שפיר לא יהי' יצא כיון דעכ"פ מס' א"א להקריב אבל כיון דסגי בראוי שוב שפיר הכא חשיב ראוי דקמי שמיא גלא דאחד ראוי להקריב וא"ל דכיון דא"נ דמעכב שיב ל"ח ראוי ושוב לא סגי בראוי ז"א דגם א"נ דמעכב מ"מ חשיב ראוי כיון דעכ"פ בדיעבד בודאי יהי' יצא א"כ מידי דמועיל בדיעבד חשיב ראוי וכיון דעכ"פ אף א"נ דמעכב חשיב ראוי שוב שפיר יצא מיד ידי נדרו כיון דחשיב ראוי דקמי שמיא גליא דעכ"פ א' ראוי להקריב וא"ש הכל בס"ד ועמוק:

והנה ראיתי במכתבו שהעיר דלר"ש אמאי צריך כלל להביא לעזרה הא באמת מוכח בש"ס דחולין דבקדשי מזבח לכ"ע אמרי' בי גזא דרחמנא איתא ולא הי' חייב באחריות רק היכי דמחוסר הקרבה עד שיקריב א"כ לר"ש דלא ס"ל דחייב באחריות עד שיקריב א"כ למ"ל כלל להביא לעזרה הא מיד כשהקדיש יצא ידי נדרו. ורצה לחדש דכ"ז שלא הביא לעזרה יוכל לישאל וממילא דלא יצא ושוב לא מעל והקשה לשי' הסוברים דאף בבא ליד הגזבר מהני שאלה א"כ א"ן נ"מ במה שהביא לעזרה. הנה באמת לפמ"ש הריט"א ספ"ד מבכירות הטעם דבקדשי מזבח מהני שאלה אף בבא ליד הגזבר משום דכיון דבאחריותו קאי עד שיזרוק הדם א"כ ע"י זכות האחריות נהי דלאו כממון דמי מ"מ עכ"פ ל"ח כנסתלק זכותו מהחפץ ויוכל לישאל א"כ ממילא נצמח דלר"ש לשי' דס"ל דמיד כשהביא לעזרה נפטר מאחריות אף בקדשי מזבח אף דעדין מחוסר הקרבה א"כ שפיר לא יוכל לישאל. א"כ ל"ק קושיתו דבאמת י"ל דמש"ה צריך להביא לעזרה כדי שלא יוכל לישאל וקודם שהביא לעזרה בודאי דמהני שאלה אף בלי הטעם דאחריות רק משום זכות ט"ה או זכות הקרבת דורן לקונו כמ"ש הריטב"א שם אבל משהביא לעזרה ל"מ שאלה לר"ש ובאמת לר"י כ"ז שלא זרק הדם יוכל לישאל ומה שהביא שי' הש"ך סי' רנ"ה דמש"ה בבא ליד הגזבר ל"מ שאלה משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה והביא קושית המפו' בסוגי' דהואיל דיבטל וכ' דמשום זכות הואיל לא יוכל לבטל:

והקשה כת"ה דממ"נ יוכל לבטל ואי לא ישאל לא יעבור ואי ישאל א"כ שוב הועיל הביטול וכ' דקודם השאלה הוי אינו שלו ולא יועיל ההפקר. ולפ"ז הקשה בכל הקדש כיון דאינו שלו א"כ לא יוכל להקנות לגזבר ול"ח מעשה אך בקדשי בדה"ב יש ט"ה אבל בקדשי מזבח ליכא ט"ה ול"ח מעשה. אך כ' דבעולה כיון דאינו מכפר א"כ לא יוכל להקנות ושוב מהני שאלה אף בבא ליד הגזבר מש"ה לא יצא עד שיזרוק אבל בחטאת דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי וא"כ שוב יוכל להקנות ול"מ שאלה ושפיר מיד כשהביאן לעזרה יצא עכת"ד:

באמת כמה תמוהות בדבריו א' מ"ש דבקדשי בדה"ב יש ט"ה ובקדשי מזבח לא. באמת בש"ס תמורה דל"ב מפורש דבקדשי מזבח יש ט"ה ליתנו לאיזה כהן שירצה דידוע דקרבן יחיד לא הי' עפ"י פיוסו ועי' יומא דכ"ו וברש"י שם ובד"ב. ובקדשי בדה"ב יש שי' רש"י ערכין דכ"ח דליכא ט"ה ועיי"ש בתוס' תמורה ובריט"א ספ"ד מבכורות שהאריך בזה. גם מ"ש דאף אם ישאל אפ"ה לא יועיל ההפקר דהוי א"ב. ז"א דכיון דחכם עוקר הנדר למפרע אמ"ל דתיכף הי' ברשותו כמ"ש בר"ן נדרים ד"ל ובחי' הארכתי בזה. וזה פשיטא דאם א' מכר לחבירו קרקע בתנאי וקודם שעבר הלוקח על התנאי הקדיש המוכר דנהי שסברנו בשעת הקדש דהוי אינו שלו מ"מ אם נתבטל המכירה למפרע חל ההקדש ה"ה הכא. אך באמת הכא מיירי באינו רוצה לישאל ואפ"ה עובר ע"י זכות הואיל דיוכל לישאל ואפ"ה ל"מ ביטול דכ"ז שלא שאל הוי אינו שלו. ומ"ש דע"י זכות כפרה דחשיב כדידי' עי"ז מועיל המסירה ליד הגזבר ושוב לא יוכל לישאל. באמת בהא דקאמר הש"ס חולין דס"ד דכיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי א"כ אדרבה מדס"ד דיוכל לאסור ע"כ דעדין חשיב בעלים וא"כ שוב בודאי מהני שאלה:

ובאמת בתוס' כריתות מוכח להיפך דהיכי דיש לו זכות כפרה יוכל לישאל ושם מיירי בחטאת כמפורש במתני'. ובחי' העירותי דכמו דמהני זכות כפרה לענין שאלה ה"ה דיועיל באמת לענין שיוכל לאסור ומדוע קאמר הש"ס רק ס"ד ובאמת י"ל שאני לענין שאלה דסגי זכות כל דהו כמו זכות אחריות וט"ה ה"ה דמועיל זכות כפרה אבל לא לענין שיחשב באמת כשלו. אך עוד י"ל עפמ"ש בר"ן נדרים דמ"ז לענין אי יוכל המשכיר לאסור בקונם על השוכר דאם רוצה לאסור על השוכר יוכל משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אבל אם לא אסרו על השוכר שוב לא יוכל לאסור על אחרים שיוכלו לומר אנו נכנסים בשל השוכר. א"כ ה"נ בשלמא אי באמת רוצה לשאל על ההקדש שפיר יוכל להפקיע ול"ח כנסתלק מהדבר לפי שעדין יש לו זכות כפרה אבל אי לא שאל על ההקדש שפיר ל"ח שלו ולא יוכל לאסור דאף שיש לו זכות כפרה מ"מ כ"ז שלא שאל על ההקדש חשיב בעלים וז"ב:

עכ"פ מוכח להיפך דלענין שאלה היכי דנשאר לו זכות כפרה יוכל לשאל ובהדיא מפורש בש"ס כריתות דבחטאת מועיל שאלה כ"ז שלא נזרק דמן ובפרט לשי' הריטב"א ע"י זכות אחריות מועיל שאלה. ובגוף דבריו דל"ח מעשה מה שמוסרו ליד הגזבר דהוי כבר אינו שלו. ז"א דנודע מ"ש הפוסקים דנהי דחפץ הגזול א"י הנגזל להקדישו ולמוכרו מ"מ יוכל ליתנו במתנה להגזלן עי' בשא"ר סי' צ"ג ועי' קצה"ח סי' ד"ז ונה"מ סי' ר"ה א"כ הכא עכ"פ יוכל להקנותו לגזבר וגם עכ"פ קודם שמוסרו לגזבר כיון דיוכל לשאל א"כ עדין חשיב בעלים ונהי דפשיטא דא"י ליתנו במתנה לאחר דלע"ע חשיב אינו שלו אבל להגזבר גופא בודאי דיוכל למוסרו. וא"כ שוב שייך הסברא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ע"כ כ"ד תמוהים. ולפלא שלא עיין יפה בענין זה. זו"ז ראיתי כי הוא בטל שכל נפלא:

בעה"ח ו' דחנוכה תרנ"ז גפ"ק ראדימישלא. והנני ידידו"ש הק'

שמואל ענגעל אבד"ק ק הנ"ל

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה