אור ברסלב
מהרש חלק א סימן עז

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן עז

סימן עו

להרב הגדול החו"ב המפורסים וכו' כש"ת מוהר"פ צימעטבוים נ"י ראב"ד דק' גראס ווערדיין במדינת הגר יע"א:

בדבר שאלתו שהביאו עשרה שקים קמחא דפסחא וראו מבחוץ שהם נקיים אך אחרי נמכר משק א' מעט קמח נמצא מבפנים בשני שקים בצק יבש מדובק בדבק טוב בהשק עד שבקושי גדול ניקח מהשק ונתייבש כ"כ עד שאינו נפרך ביד בנקל והאיש שהביא הקמח אומר כי ראה היטב ולא נפל שום דבר לח על הקמח ורצונו להתיר עפ"י שי' הט"ז דדוקא ריקוד נ"מ אחר שכבר נתייבש אבל לאחוז מקום היבש מהני אף לאחר שנתייבש ול"ח שמא כבר נפל איזה פירור בשאר הקמח ועומד בעיני ול"ב כמ"ש המג"א דאף דקמח בקמח מיקרי לח בלח מ"מ הכא הפירוד עומד בעינו אך בכה"ג ל"ח לזה. אולם אח"ז ראה בשבעה שקים הנמכר מהם כבר מצא ג"כ בשני שקים דבק בצק בבצק הנ"ל והרבה מהקונים כבר אפו את המצות ולא נודע מאיזה שקים לקחו אי מהנקיים או משאינו נקיים זה תורף שאלתו:

וכת"ה התחיל לדון בכחא דהיתרא עפמ"ש הח"י בשם הדרישה דהיכי דיש ס' שמא נתלחלח ממ"פ שרי מכח ס"ס שמא נתלחלח ממ"פ ואת"ל ממים שמא לא נתערב בו כלום ואף דמפורש ברמ"א גבי דגן שנתלחלח דאף במקום ס"ס אפ"ה אין מתירין באכילה מ"מ סיים הט"ז דהיכי שאין לו אחרת מתירין באכילה א"כ הכ"נ הוא שעה"ד. הנה לכאורה הי' אפ"ל דאף לשי' המחמירין דל"מ ס"ס מ"מ עיקר הטעם די"ל משום דחשיב דשיל"מ לשי' הר"מ ז"ל ובדשיל"מ ל"מ ס"ס כנודע מדברי הרמ"א בסי' ק"י ושי' הש"ך שם דבאם יש ב' ס' שאין כאן איסור כלל אז שרי אך לשי' הט"ז בדשיל"מ באיסור ד"ת ל"מ שום ס"ס ובדרבנן מהני ס"ס ורק ס' א' בגוף וס' א' בתערובות ל"מ אף בדרבנן וכמבואר שם א"כ י"ל דוקא שם דיש חשש על כל החטין שמא נתחמצו א"כ הו"ל איסור תורה ובדשיל"מ חמיר חד דרגא ול"מ ס"ס אבל הכא ל"מ לשי' הט"ז דס"ל דעיקר החשש כיון דלא נטחנו יחד א"כ קמח בקמח מיקרי יבש ביבש וא"כ באופה תוה"פ בודאי אסור דחוזר וניעור ויש לאסור אף באופה קוה"פ שמא יאפם בפסח א"כ עיקר החשש מכח חו"נ וזה הוא רק מדרבנן דמה"ת אף בפסח בטל ובפרט דגוף הדין דחו"נ הוא ב' דעות וכיון שכן דאינו נוגע בחשש איסור תורה א"כ בודאי היכי דיש ס"ס שאין כאן איסור אף דעצם איסור חמץ הוא מה"ת מ"מ מותר ואף לדעת המג"א דהחשש משום דפירור הוי יבש בלח ובכה"ג לכ"ע חו"נ מ"מ הוא רק חשש דרבנן והיכי דלא משכחת שיהי' בפסח איסור תורה אז בודאי מהני הס"ס. ושם גבי ביצה למ"ד משום הכנה א"כ כשלוקח הביצה אף דבטל מה"ת מ"מ צריך הס"ס לענין הד"ת עכ"פ אם יתוודע אח"כ שאותו הביצה הוא האיסור אבל הכא לא משכחת שיהי' ס' הראשון בד"ת דהא על הקמח ליכא חשש רק מכח חו"נ. וגם עוד י"ל בטעם המחמירין דל"מ ס"ס בחמץ לפי טעם הר"מ ז"ל בטעם הס"ס לפי שס' הראשון מותר מה"ת וס' השני הו"ל סד"ר וא"כ לפי גירסת הכ"מ דס' כרת אף להר"מ ז"ל אסור מה"ת א"כ שוב לא יועיל ס"ס ולהרשב"א ז"ל בטעם הס"ס משום דהו"ל כמו רוב א"כ י"ל לשי' רש"י חולין דקל"ד דבאיסור כרת ל"מ חזקה וי"ל דגם רוב ל"מ וכמו דהחמירו במשאל"ס מפני חומר איסור כרת וכמו במיעוט מקדשי והדר מסבלי דחוששין וכ' התוס' והריטב"א דמפני חומר א"א חוששין למיעוט א"כ י"ל דוקא שם דנוגע הס' לאיסור ל"מ ס"ס אבל הכא דעיקר החשש על הקמח מכח חו"נ א"כ ליכא חשש איסור כרת א"כ בודאי דיועיל ס"ס לכ"ע:

ובאמת לטעם הר"מ ק"ל מהא דמפורש בש"ס נדה דט"ז כל הנשים בח"ט לבעליהן אמר ר"ה ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע שעת וסתה אסורה קסבר וסת ד"ת ורבב"ח אמר אפי' הגיע שעת וסתה מותרת קסבר וסת דרבנן וקאמר ר"י בעלה מחשב ימי וסתה ובא עלי' ופריך אפי' ילדה דבזוזה למיטבל ומשני ודאי ראתה מי אמר ופי' דהיכי דודאי ראתה לא סמכינן אהא דעברו ימים שתוכל לספור ולטבול רק בס' ראתה מותר מטעם ס"ס. וידוע פלוגתת הפוסקים דלדעת רש"י ותוס' למ"ד וסת ד"ת ל"מ ימים שתוכל לספור ולטבול ומאן דמתיר משום דוסת דרבנן רק בשעברו ימים שתוכל לספור ולטבול ולשי' הרי"ף והר"מ ז"ל למ"ד וסת דרבנן ל"צ שתמתין ימים שתוכל ולמ"ד וסת ד"ת סמכינן בשעברו ימים שתוכל לספור ולטבול וק"ל לשי' הרי"ף והר"מ מאי מהני הס"ס נהי דגם למ"ד וסת ד"ת אפ"ה לא מחזיקינן לודאי ראתה רק דגזה"כ דמחזיקין לי' בטומאת ס' כמ"ש רש"י ז"ל שם והארכתי בזה א"כ שפיר חשיב ס"ס מ"מ הא הך ס' טבלה הו"ל ס' נגד ח"א ול"מ לשי' הסוברים דאף באם ס' א' היא נגד חזקה ג"כ ל"מ ואף להסוברים דמועיל כ' בחו"י הטעם דמתחילה אנו דנין בהס' שאינו נגד החזקה והוי מה"ת לקולא וממילא מהני סד"ר אף כנגד' חזקה או דכיון דהס' שלא נגד חזקה הוי מה"ת לקולא שוב ח"ל ס' השני אף דהוי נגד חזקה וכמ"ש בתוס' כתובות דס' אונס ח"ל ולא באפי נפשי'. אבל הכא אם דנין בס' הראשון שמא ראתה א"כ הוי מה"ת לחומרא דהא קיי"ל וסת ד"ת א"כ עיקר הוא הס' השני והו"ל נגד חזקה. ולטעם הרשב"א ג"כ קשה דעכ"פ נימא סמל"ח מדרבנן עכ"פ. ובאמת י"ל דגם רש"י בעצמו נהי דס"ל דגם למ"ד וסת ד"ת אפ"ה רק ס' הוי ואפ"ה נייד מסברת הרי"ף והר"מ ז"ל מכח קושיתי רק למ"ד וסת דרבנן מהני הס"ס. אבל עכ"פ נשמע לכאורה דדעת הרי"ף והר"מ ז"ל דס"ס נגד ח"א מהני. אבל עכ"פ נשמע דגם באיסור כרת מהני ס"ס ומכ"ש הכא וע' בפמ"א ובפמ"ג בפתיחה לטריפות ובמשאל"ס שאני מפני חומר א"א חוששין לכתחילה ובדיעבד ל"ת. ומש"ה א"ש דעת הט"ז דגם בדגן שהי' מונח בעלי' יש להקל לעת הצורך ומכ"ש הכא דיש להקל כדעת הדרישה וכמ"ש הח"י ובאמת מפורש במג"א דלענין תערובות סמכינן אס"ס אך באמת בעיקר דברי הח"י לכאורה עיקר היתר שלו הוא רק לשהות אבל לאכילה אם יאפה אותו עם מים א"כ יהי' מ"פ עם מים ואדרבה ממהר להחמיץ ועי' בפמ"ג סי' תס"ו שכ' כן א"כ אדרבה נפל היתר דס"ס דאף א"נ דס"ס מהני בחמץ מ"מ הכא ליכא ס"ס. אף שי"ל לשי' הסוברים דבמעט מ"פ ליכא חשש א"כ ניחא אבל באמת לשי' הפוסקים שחששו בשומים הנמצאים בחטין מחשב מ"פ עם מים א"כ נשמע דגם במעט מ"פ יש חשש. וי"ל עוד צד היתר כיון דנתייבש הקמח עוד קודם שבא עליהם מים א"ח בזה:

אך באמת הח"י מחמיר אף באם נתייבש המ"פ עי' בפמ"ג סוסי' תס"ז במעשה דקאמארנא ובשו"ת מהר"ם מינץ א"כ שוב נפל הס"ס. ואף שי"ל דכיון דמ"פ עם מים ל"ח רק נוקשה והוי רק איד"ר וא"כ הו"ל ס"ס בד"ת וס' א' בדרבנן ומהני וכמ"ש בש"ך סי' פ"ד לענין ס' נמלחו עם דגים טמאים ומותר מטעם ס"ס אף דמדרבנן אף בלי שמנונית אסור מ"מ הו"ל ס"ס בד"ת וס' א' בדרבנן ועי' בשעה"מ שהוכיח הסברא מש"ס פסחים ד"ט ואב"א ס' וס' הוי עיי"ש. אך באמת לפמ"ש הנוב"י דאי נוקשה דרבנן ע"כ דמ"פ עם מים הוי חמץ גמור א"כ ליתא לכ"ז ואף להחולקים על הנוב"י עי' בשו"ת ב"א ובמק"ח אפ"ה י"ל דבאמת הקשה הפמ"ג אשי' הט"ז דמקיל בדינו דהאגור אף לענין אכילה הא בסי' ק"ב נראה מדברי הט"ז שתופס לעיקר שי' הר"מ ז"ל דחמץ הוי דשיל"מ א"כ אמאי מהני הס"ס ותירץ דכיון דבלי הס"ס אסור ג"כ להשהותו וכיון דמועיל הס"ס לענין שהיהה ה"ה דמועיל לענין אכילה דאין ס"ס לחצאין א"כ י"ל אדרבה שם בדינו דאגור שוה הס"ס לענין אכילה כמו לענין שהיהה ומועיל אבל הכא נהי דמה"ת שוה הס"ס לענין שהה כמו לענין אכילה אבל כיון דנוקשה אסור באכילה ומותר בשהיהה א"כ הו"ל לענין אכילה ס' א' בדרבנן ונוקשה בודאי הו"ל דשיל"ת וס' בדרבנן בדשיל"ת לחומרא וזה הס' הוא רק לענין אכילה דשהיהה מותר בנוקשה. וכבר כ' בחו"י די"ל דאף לשי' החולקים על הר"מ ז"ל דחמץ ל"ח דשיל"מ משום דאסור להשהותו ולענין ב"י ל"ש ביטול דהוי כמו טומאת משא ונהי שי"ל דאי בטל לענין אכילה ממילא ל"ש טעם התשב"ץ אבל עכ"פ אי לא הי' בטל מה"ת שוב הי' אסור להשהותו וא"כ ל"ש עד שתאכלנו או משום דאחה"פ אסור מדרבנן כמ"ש הר"ן וא"כ בנוקשה י"ל דחשיב דשיל"מ והאחרונים האריכו בזה ובאמת נפמ"ש הר"ן ז"ל בטעם הר"מ דס"ל דחמץ חשיב דשיל"מ אף דאסור מדרבנן לאחה"פ משום דחז"ל ל"א להקל רק להחמיר וע"י חומרת חז"ל לא יוכל לצמוח קולא. ולפ"ז י"ל בטעם דפוסק הר"מ ז"ל דסתם כלים ש"ע ב"י הן. דהנה בבישלו בכלי חמץ קוה"פ ל"א סתם כלים אב"י כמפורש בש"ע סי' תמ"ז וכ' בס' ישי"ע סי' תמ"ז וסי' ק"ג דלכאורה לפמ"ש בפוסקים הטעם דסתם כלים אב"י משום דיש ס"ס שמא לא שימשו היום ושמא בדבר המותר הא לשי' הפוסקים בסי' צ"ד וסי' ק"ג דאם חממו מים צריך מעל"ע משעת חימום המים א"כ ליכא ס"ס אך באמת הוא רק משום דהמים נ"נ וא"כ הוי ס"ס בד"ת וס' א' בדרבנן. ומיושב נמי קושי' השני' דהוי ס"ס מש"א. ועפ"ז א"ש דיש נ"מ בין הס' לענין אם נאסור מדרבנן עכ"פ ולפ"ז בחמץ קוה"פ דל"ש חנ"נ דהוי היתר א"כ ל"מ הס"ס דהוי מש"א עיי"ש:

נשמע לכאורה דבאמת לדינא ד"ת קודם שגזרו חז"ל דחנ"נ לא הי' שייך לומר סתם כלים אב"י דהא הי' חשיב ס"ס מש"א אך אחר שאמרו חז"ל דחנ"נ שוב יש נ"מ בין הס' וא"כ א"נ דע"י חומרת חז"ל לא יוכל לצמוח קולא לד"ת א"כ שוב לא הי' מועיל הס"ס דהא מה"ת חשיב ס"ס מש"א אך לדידן דס"ל דחמץ ל"ח דשיל"מ והטעם דאסור לאחה"פ אף דאינו אסיר רק מדרבנן וחזינן דמחומרת חז"ל יוכל לצמוח מזה קולא א"כ שפיר הכ"נ כיון דמדרבנן עכ"פ נ"נ ויש נ"מ בין הס' שפיר חשיב ס"ס אבל הר"מ ז"ל לשי' דפסק דחמץ חשיב דשיל"מ והטעם אף דמדרבנן אסור לאחה"פ מ"מ לא נוכל להקל ע"י חומרת חז"ל ה"ה הכא כיון דמה"ת אין נ"מ בין הס' שפיר חשיב ס"ס מש"א

אך לכאורה יש לשדות בה נרגא דהא עיקר הסברא דס"ס מש"א ל"מ נצמח מדברי התוס' כתובות ד"ט. והנה הר"מ ז"ל פסק דקטנה שזינתה ברצונה נאסרה לבעלה וכ' כמ"פ דיצא לו מכח קושית התוס' הנ"ל ולא ס"ל תירוץ התוס' ונשמע דלא ס"ל להר"מ ז"ל כלל הסברא דס"ס מש"א ל"מ. אך באמת עי' בשו"ת ח"ס אה"ע ח"ב סי' קע"ב שהוכיח דגם הר"מ ז"ל מודה דקטנה שאין לה דעת כלל חשיב אונס וקשה לדידי' ג"כ קושית התוס' ומוכרח לתירוצם ונשמע דגם הר"מ ס"ל דמש"א ל"ח ס"ס וא"כ א"ש דברינו ואף די"ל לפמ"ש הפמ"ג ובפנ"י קידושין דע"ג דמה"ת מהני ס"ס מש"א א"כ י"ל דדרבנן מהני לדרבנן ורק בחמץ ס"ל להר"מ דדשיל"מ מה"ת ל"ב כמ"ש בכ"מ פ"ז ממעילה. אך באמת לשי' רוב הפוסקים דדשיל"מ בטל מה"ת ע"כ ס"ל להר"מ ז"ל דגם לענין דרבנן ל"מ קולא ע"י איד"ר. ובפרט דמשיטת התוס' כתובות מוכח דגם מה"ת ל"מ ס"ס מש"א דבדרבנן ל"ש שאחד"א לשי' כמ"פ וא"ש דברינו בס"ד ע"נ:

נחזור להנ"ל דבאמת י"ל כיון דנוקשה דרבנן לא החמירו בו יותר מד"ת וכיון דחמץ ד"ת ל"ח דשיל"מ לא החמירו בנוקשה אבל י"ל כיון דעכ"פ בחמץ גמור הוא במשהו משום איסור כרת שוב לא יהי' נוקשה חמיר א"כ נהי דבנוקשה ליכא כרת שוב י"ל בי' הטעם משום דשיל"מ. אך אכתי הי' חומר בע"פ דבחמץ גמור יתבטל ובנוקשה לא יתבטל ועי' במק"ח שכ' דבע"פ אף לשי' הר"מ ז"ל ל"ח דשיל"מ ובנוקשה ל"ש זה. אך לשי' הסוברים דמש"ה חמץ ל"ח דשיל"מ משום דחוזר לאיסורו א"כ גם נוקשה ל"ח דשיל"מ. אבל הכא בס' נוקשה בודאי חשיב דשיל"מ לכל הטעמים דהא מותר להשהותו ויהי' מותר לאחה"פ וטעם דחו"נ ג"כ ל"ש דבאמת כ' המפורשים דהא דבחו"נ אי חשיב דשיל"מ תלוי בפלוגתת רש"י והר"ן ז"ל דלטעם רש"י ז"ל שייך עד שתאכלנו דעכ"פ יוכל לאכלו בזמן היתר ולטעם הר"ן ז"ל ל"ח דשיל"מ דהוי שם איסור. א"כ כ"ז לענין ביטול אבל בס' דהחמירו בדשיל"מ כבר הקשו המפורשים דבס' ל"ש טעם הר"ן ותירצו דרק לענין ביטול לא ניחא לי' להר"ן בטעמו של רש"י משום דפרח לאיסורי' אבל בס' מודה לסברת רש"י וכיון שכן אף בחו"נ חשיב דשיל"מ עי' בצל"ח ובשו"ת ח"ס מ"ש לענין ס' מילה שלב"ז אי מותר למול ביו"ט א"כ בודאי חשיב דשיל"מ ול"א סד"ר להקל הגם דבמרדכי פ"ק דביצה לא משמע כן ועי' בא"מ בתשו' ה' במק"א הארכתי בזה. נשמע דא"נ דבמעט מ"פ ובפרט אחר שכבר נתייבש ליכא חשש מ"פ עם מים א"כ בודאי דיועיל הס"ס אף לשי' האגור. אך א"נ דגם במעט מ"פ יש חשש ואפי' בכבר נתייבש א"כ לשי' הנוב"י דמ"פ עם מים בודאי הוי חמץ גמור א"כ בודאי ליכא ס"ס אף לשי' הב"א והמק"ח מ"מ הו"ל סד"ר בדשיל"מ ויש להחמיר אך עכ"פ כיון דיש ס' מי שלקח מהשקים שאינם נקיים א"כ שפיר הו"ל ג' ס' בד"ת וס"ס בדרבנן א"כ שוב י"ל דמועיל אף לשי' האגור וכמש"ל דבכה"ג דליכא חשש רק מכח פירור משהו א"כ בין לשי' הט"ז ובין לשי' הש"ך בודאי שרי הגם דל"ד להא דשני שבילין דשם הטעם משום ח"ט או משום ס' טומאה ברה"ר ועי' ביו"ד סי' ק"ץ בהא דשתי נשים שלבשו חלוק א' ושתי נשים שנמצאו בהם דם ולא נתעסקו אלא בכסלע דדעת הט"ז להחמיר ודעת הנקה"כ להקל אף בשתי נשים שלבשו חלוק א' ודעת הסד"ט לחלק דבלבשו חלוק א' דעיקר הס' הוא מכח חברתה מחמירין ובדין דנתעסקו יש להקל ועי' בסו"פ סי' קי"א ובמלמ"ל הל' א"ה ועי' שו"ת נפש חיי'. וגם מהא דב' כתי עדים שם הטעם כיון דמעיקרא הי' שנים כשירים ומש"ה כיון דכת א' נשאר בחזקה הראשונה יש להקל אבל באיסור בתולדה א"כ היכי דאיקבע יש להחמיר ועי' בהג"ה ט"ז בחו"מ סי' ל"ד שכ' סברא זו א"כ הכא יש ס' על הקמח מתחילתו שמא תיכף לקחו אותו בהשקים של חמץ א"כ ליכא חזקה אבל עכ"פ שייכו ס' הנ"ל א"כ יש להקל לעת הצורך ובשעה"ד ובפרט דרבו הפוסקים דמעט מ"פ אין חשש ובפרט אחר שכבר נתייבש:

אך כ"ז באם יש להסתפק אם נתלחלח ממ"פ דהיינו אם מצוי דתמיד קיי"ל תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ומידי דל"ש אינו מצטרף אפי' לס"ס ועי' בתוס' כתובות ד"ט ובדברי הריב"ש הנודע ועי' בש"ך יו"ד סי' נ"ג וד"ז תלוי לפי ענין המקום אם יש לתלות ואף דבפמ"ג סי' נ' נסתפק אי מצוי הוי כמו רוב עיי"ש מ"מ אם אינו מצוי אין לצרפו לס"ס. ומ"ש כת"ה היתר משום דכיון דלא ניכר הבצק מקודם שנתערב רק אחר שכבר לקחו מהם א"כ הו"ל כלא ניכר מעולם בכה"ג אף בדשיל"מ בטל. וא"כ עיקר הטעם דאמרי' חו"נ הוא משום דחשיב דשיל"מ והכא אף בדשיל"מ בטל באמת בפמ"ג בפתיחה לסי' תמ"ז כ' דלשי' הר"מ ז"ל דטעם דחמץ במשהו דחשיב דשיל"מ א"כ מדס"ל חו"נ ע"כ דחולק אדינו דגיגית דהא הו"ל נולד בתערובות א"כ ע"כ לדידן בע"כ דגם נולד בתערובות מחמירין בחמץ. ואף די"ל דבנתערב קוה"פ ל"ח נולד בתערובות כיון דעכ"פ הי' החמץ ניכר וכמו דקיי"ל דבחמץ ל"ח נטבנ"ט ול"ח היתרא בלע משום דשמו עליו א"כ הכ"נ ל"ח נולד בתערובות א"כ שוב י"ל דבכה"ג חשיב נולד בתערובות. אך באמת מפורש בפמ"ג סי' ק"א דדוקא היכי דלא הי' באמת איסור מקודם שנתערב אז בטל אבל בעשו גבינות מבהמה ואח"כ נודע שבהמה א' טריפה נהי דהאיסור לא נודע עד אחר שנתערב מ"מ עכ"פ אמ"ל שהי' איסור קודם שנתערב בכה"ג שפיר ל"ב א"כ הכ"נ נתגלה שהי' הבצק בהשק קודם שנתערב נהי דאנו לא ידענו מ"מ ל"ח כנולד בתערובות. ועי' בלב"ש בח"ד שכ' דהא דמקילין בס' נתגלגל בלא נודע דוקא היכי דלא הי' אפשר להתוודע אבל בע"א לא א"כ אזדא היתר זה. אך עכ"פ יש שאר היתרים שכ' לעיל ע"כ יש להקל בשעה"ד אם י"ל דנתלחלח מדברים שאינן מחמיצים. ומ"ש כת"ה דבזה בודאי מהני ס"ס דל"ש הטעם דדשיל"מ לפי שהמצוה לא יוכל לקיים אחר יו"ט. ז"א דמ"ל אם יקיים בזה המצוה הא עיקר אנו דנין אם יוכל לאכלו בשום פעם בלי ביטול ויוצמח דבחמץ שנתערב במצה יתבטל לשי' הר"מ ז"ל וזה בודאי אינו ורק לענין לצאת ידי חובת מצה בזה יש להסתפק באם ע"י הביטול חשיב ככולו משומר או דעכ"פ ל"ח כמשומר וכבר דיברו בזה המפורשים וי"ל עוד דביטול הו"ל כמאן דליתא אבל אינו מועיל להשלים השיעור ועי' בישי"ע מ"ש בזה לענין מצה של טבל דל"מ ביטול דבעי שכל הכזית יהי' ראוי לחול, איסור חמץ והארכתי בזה בתשובה להרב מדינוב והבאתי דברי הפוסקים דזוחלין שרבו על הנוטפין דמהני אף בליכא מ' סאה בזוחלין לחוד אבל לומר להיפוך דע"י מצות מצה ל"ח דשיל"מ זה בודאי אינו ודוקא לענין הנאה וטילטול כ' הצל"ח דל"ח דשיל"מ לפי שיוכל להנות היום ומחר אבל באכילה ל"ש זה ועי' במפורשים שנסתפקו דשליש זית טבל שנתערב בשני שלישי זית כשר חשיב איסורו משום ב"ת חמץ דהא ע"י התערובות יתבטל איסור טבל ויחול איסור חמץ ובאמת לפ"ז הי' אפ"ל קושית התוס' בע"ז דע"ד דנקט ר"י הטעם דטבל ל"ב משום דכהיתרו כך איסורי ולא נקט הטעם דדשיל"מ ותירץ לפי שאין הבעלים בעיר וק"ל הא בתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים ועי' שו"ת ח"ס סי' ש"כ ולפ"ז ניחא דנ"מ בטבל שנתערב בשני שליש זית כשר וצריך לצאת מצות מצה דמטעם דשיל"מ הי' בטל ומש"ה קאמר הטעם דכהיתרו כך איסורו. אבל באמת ז"א כמ"ש דעכ"פ חשיב דשיל"מ ורק אם אין לו מצה אחרת לצאת בו יש להסתפק אי חז"ל העמידו דבריהם במקום ביטול מצוה דהא נסתפק השא"ר די"ל עדל"ת וי"ל דעכ"פ בדבריהם דוחה או די"ל דהעמידו דבריהם אף במקום ביטול מצוה בשוא"ת וז"ב:

ועפמש"ל דטבל שנתערב בשני שלישי זית כשר דלענין מצוה ל"ח דשיל"מ וממילא ל"ח מה"ב וכ' דבאמת אף אי חשיב דשיל"מ מ"מ חשיב איסורו משום ב"ת חמץ דהא עכ"פ מה"ת בטל ושוב על איד"ר מצי לחול איסור חמץ כדמשמע בש"ס יומא דע"ה דעל ח"ש לר"ל חייל ורק אי מדרבנן לא הי' בטל שוב הי' חשיב מה"ב אבל כיון דלענין מצוה ל"ח דשיל"מ ושפיר בטל אף מדרבנן ול"ח מה"ב אבל אי הטעם בטבל משום כהיתרו כך איסורו שוב אף בכה"ג ל"ב ושוב אינו יוצא משום דהו"ל עכ"פ מה"ב וגם בעבירה דרבנן פסלינן מה"ב ומיושב קושית התוס' בע"ז. ועפ"ז י"ל דברי הר"מ ז"ל דנקט בטבל הטעם דדשיל"מ:

ועפ"ז א"ש דכבר הוכחתי בחו"י לפי שי' הכ"מ בפ"ז ממעילה דדשיל"מ אף מה"ת ל"ב ומש"ה דעת הר"מ ז"ל דחמץ חשיב דשיל"מ נהי דגם לאחה"פ אסור מדרבנן מ"מ כיון דדשיל"מ אף מה"ת ל"ב ומה"ת חשיב דשיל"מ. ומש"ה ר"י ס"ל דחמץ ל"ח דשיל"מ לפי שס"ל דדשיל"מ מה"ת בטל ולפ"ז חמץ דמדרבנן איל"מ בטל. ולפ"ז א"ש ר"י לשי' דדשיל"מ מה"ת בטל א"כ פשיטא דטבל שנתערב ונתחמץ דודאי חל איסור דנהי דטבל ל"ב דחשיב דשיל"מ מ"מ כיון דמה"ת בטל א"כ חל איסור חמץ על איסור טבל דרבנן ושוב חשיב איסורו משום ב"ת חמץ וא"כ אי עיקר הטעם דבטבל ל"ב מדרבנן משום דשיל"מ א"כ לענין מצה לא הי' שייך דשיל"מ ושוב לא הי' חשיב מה"ב אבל השתא דל"ב הוא מטעם דכהיתרו כך איסורו שוב עכ"פ חשיב מה"ב. אבל הר"מ ז"ל דפסק דשיל"מ מה"ת ל"ב א"כ פשיטא דטבל שנתערב בשני שלישים כשר דבודאי אינו יוצא דנהי די"ל דבטבל משום דלענין המצוה ל"ח דשיל"מ וא"כ ל"ח מה"ב מ"מ עכ"פ חשיב אין איסורו משום ב"ת חמץ דאי לא הי' ראוי לצאת יד"ח מצה רק אי הי' נתחמץ שוב הי' חשיב דשיל"מ ולא הי' בטל איסור טבל וממילא לא הי' חל איסור חמץ ושוב בודאי אינו יוצא אף לטעם דדשיל"מ ואין שום הוספה בטעם דכהיתרו כך איסורו וא"כ לכך נקט הטעם דדשיל"מ שכולל אף תרומת מעשר וא"כ א"ש הכל בס"ד דלר"י שפיר יש נ"מ בטעם דכהיתרו כך איסורו ולשי' הר"מ ז"ל אין שום נ"מ וז"ב:

ומיושב נמי קושית התוס' בסוכה ד"ל דל"ל להש"ס להטעם דא"י במצה של טבל משום דאין איסורו משום ב"ת חמץ ת"ל משום מה"ב. ועפ"ז א"ש דיש נ"מ בנתערב שליש טבל בשני שלישים כשר דלטעם מה"ב לא הי' שייך דהא טבל בטל ואף דחשיב דשיל"מ ומה"ת ג"כ ל"ב מ"מ לענין מצות מצה ל"ש דשיל"מ וא"כ כיון דבטל ממילא ל"ח מה"ב. אבל השתא דכתיב ל"ת חמץ א"כ שפיר א"י נהי דהשתא בטל איסור טבל מ"מ אי נתחמץ שוב לא הי' בטל איסור טבל וא"כ שוב לא הי' חל עליו איסור חמץ דהשתא קיימינן דדשיל"מ מה"ת ל"ב ומה"ת בודאי חשיב דשיל"מ וא"כ כיון דלא הי' חל עליו איסור חמץ א"כ בודאי א"י מצות מצה ומיושב קושית התוס' בס"ד ע"נ:

ומ"ש כת"ה עפ"י דברי המוצל מאש דס"ס ל"מ ליפטור מחיוב מצוה וכ' דלטעם הר"מ ז"ל בס' מצוה הוי ד"ת לחומרא ול"ש טעם הרמב"ם וטעם הרשב"א נמי ל"ש לפי שרוב הוא בגדר ס' וכמ"ש הש"מ והריב"ש ועפ"ז מיישב דברי הר"מ ז"ל שפסק בטבעת של ע"ז מהני נפל א' לים ובקרבנות ל"מ וכ' דבקרבן א"י חיוב שלו בס"ס. וכ' עוד עפמ"ש הרמב"ן דבתרומה ל"א ס' ברה"ר טהור דעכ"פ ל"ח שימור ה"ה הכא נהי דיש ס"ס מ"מ ל"ח שימור והאריך בזה. הנה באמת לטעם הר"מ ז"ל יפה כ' דבמצוה הואיל שיש עליו חזקת חיוב לעשות המצוה בעי לעשות בענין שיהי' קיום ודאי מצוה דס' אינו פוטרו מחיוב שחל עליו ועי' בפמ"ג בפ"כ מה שמפלפל שם לענין תקיעות היכי שכבר שמע ס' א' ויש ס' אי יתקעו באיזה מקום שאר ס' אפ"ה צריך לילך למקום שיש ס' אם יתקעו ולא למקום שמתפללין משום דל"ש טעם הר"מ ז"ל ועיי"ש במג"א סי' תקצ"ה ובמחה"ש שם משמע דגם בס' מצוה אפ"ה מה"ת לקולא. אך כ"ז לטעם הר"מ ז"ל אבל לשי' הרשב"א דחשיב כרוב וכ' הפמ"ג בפ"כ דעדיף מרובא דיליף מק"ו והראי' דהא ר"מ חולק ברוב ומודה בס"ס והפמ"ו כ' דתלוי בפלוגתת ר"א ורבנן אי מכשירי מילה דו"ש א"כ אדרבה באמת רוב מהני אף בקרבן והראי' דהא החוו"ד בסי' ק"י מתרץ הקושי' שהקשו על הר"מ ז"ל מהא דקרבן של עולה ותירץ דשם בעי תמים ודאי וכשר ודאי ולכך ע"כ נשמע דאזלינן בת"ר והוי תמים ודאי ונשמע דרוב מהני בקרבנות דחשיב כודאי לפוטרו מחיובו ורק במעשר דבפי' כתבה התורה העשירי יהי' קודש אז כ' הש"מ כיון דיש א' הפוטר לפנינו לא מיקרי עשירי ודאי אבל בשאר מקומות כמו דמהני רוב בקרבן לענין טריפות ה"ה דמהני ס"ס דעדיף מרוב וז"ב ופשוט דלטעם הרשב"א ז"ל מועיל ס"ס אף לענין חיוב מצוה ולענין קרבן ועיי"ש בפמ"ג שכ' בפי' דלטעם הרשב"א ז"ל אף במצוה מועיל ס"ס:

ובאמת עפ"ז י"ל שי' הר"מ ז"ל שפסק כל הזבחים שנתערבו ימותו. ולפ"ז י"ל דעפמ"ש הפמ"ג דלר"א דס"ל מכשירי מילה דו"ש ע"כ דרובא מפורש בקרא דהא קשה שמא נפל הוא עיי"ש ולכך מועיל לר"א ס"ס ברה"י. א"כ י"ל דהש"ס דהכא קאי אליבא דר"א א"כ לדידי' גם לענין מצוה מועיל ס"ס ומשני הש"ס שפיר רב דאמר כר"א דבאמת לר"א גם שם מהני אם קרב א'. אבל הר"מ ז"ל לשי' דמכשירי מילה אדו"ש א"כ ע"כ טעם הש"ס משום דס' מה"ת לקולא א"כ לענין מצוה ל"מ ס"ס כמ"ש הפמ"ג א"כ ניחא דברי הר"מ ז"ל בס"ד. וחוץ לזה י"ל דוקא אי עיקר הס"ס אין נ"מ רק לענין מצוה אז י"ל דל"מ ס"ס אבל הכא עיקר הס"ס צריכין לענין היתר אכילה וכיון שע"כ מחליטין דמותר באכילה א"כ א"א לומר הס"ס לחצאין והוי כמו רוב שכבר הוחזק שמועיל אף לממון נהי דבממון כ' בתה"ד דל"מ רוב משום דל"ח ראי' מ"מ בכבר הוחזק מהני מכ"ש הכא כיון דכבר הוחלטנו שמותר באכילה ממילא דיוצא בו יד"ח מצוה. ולענין קרבן י"ל דיש חילוק באותן שאסורים גם להדיוט כגון טריפה ושה"נ אז כיון דצריכין הס"ס גם לענין היתר אכילה שוב כיון שכבר הוחלטנו מכח הס"ס שהוא מותר ממילא מותר לגביה אבל באותן שאסורים רק לגבוה אז עיקר הס"ס צריכין לענין קרבן שפיר י"ל לשי' הר"מ ז"ל בטעם הס"ס משום דס' הראשון מה"ת לקולא א"כ הכא ל"ש זה. אך עדין י"ל דכיון דבמקריב בע"מ למזבח לוקה וכיון שכן צריכין הס"ס לענין שלא יתחייב וא"כ שוב ממילא יצא יד"ח הקרבן אך הכא בתערובות בלא"ה ליכא מלקות משום דהא דד"ח ל"ב הוא רק מדרבנן אף דמשמע בתוס' מעילה דכ"א דמה"ת ל"ב כבר הקשה במלמ"ל פ"ז ממעילה עיי"ש א"כ עיקר הס"ס צריכין רק לענין שיוכל להקריב ולצאת יד"ח שפיר י"ל דל"מ ס"ס לשי' הר"מ אבל לשי' הרשב"א בודאי מהני וז"ב:

אבל הכא כיון דצריכין הס"ס לענין היתר אכילה ומתירין מכח ס"ס שוב מהני אף לצאת בו יד"ח המצוה וה"ה בטריפה כיון דמועיל הס"ס לענין היתר אכילה ממילא מותר להקריב. וראי' לזה דא"כ מאי פריך בש"ס מנחות ד"ו מן הבקר למ"ל להוציא את הטריפה ופריך ת"ל ממשקה ישראל מן המותר לישראל וקשה הא יש נ"מ היכי שיש ס"ס אם הוא טריפה דאם דנין מצד מותר לישראל אז כשיש ס"ס הוא מותר לישראל אבל אם כתבה התורה דטריפה פסול להקרבה א"כ אף ס"ס ל"מ וכעין זה ראיתי לח"א. ועכצ"ל דנהי דכתבה התורה בפי' דטריפה פסול מ"מ כשיש ס"ס כיון דמתירין באכילה ממילא מותר בהקרבה וז"ב:

ובזה הענין שמעתי מקשים בהא דפריך הש"ס למ"ל מן הבקר ת"ל ממשקה ישראל והא יש נ"מ אי יתערב טריפה ונעבד וכשירה דכשדנין לענין היתר אכילה הטריפה בטל בהכשירה ונעבד וא"כ אי לא הי' כתיב רק ממשקה ישראל א"כ הכא דבטל לענין אכילה שוב יש שני דברים דמותרים לגבוה ושוב הוי הנעבד בטל בהטריפה וכשירה אבל השתא דכתב התורה דטריפה פסול א"כ יש שני דברים דאסורין לגבוה. והנלענ"ד דבאמת לשי' הרא"ש אמרי' נהפך. ולשי' הרשב"א ז"ל אסור לאוכלן כאחד דעיקר ההיתר משים דתולין שאין זה האיסור ואף דמשמע לכאורה דמה"ת גם לשי' הרשב"א אמרי' נהפך וכן כ' הפמ"ג אך בארוך מוכח דגם מה"ת ל"א נהפך א"כ ממ"נ א"ש דלשי' הרשב"א עיקר ההיתר באכילה משום דתולין שהוא אינו הטריפה רק הכשירה או הנעבד אבל אח"כ כשנרצה לדין לענין גבוה שפיר דאסור דממ"נ אם הוא הנעבד אסור ואם הוא הטריפה ג"כ אסור דהא אינו מותר לישראל ונהי דלענין אכילה הותרנו לפי שאמרנו דאינו הטריפה לפי שהוא רובי היתר אבל הכא אם אינו הטריפה א"כ אסור משום נעבד א"כ בודאי יאסור להקרבה ולשי' הרא"ש שוב אף אי כתב התורה דטריפה אסור מ"מ אם נתערב בנעבד וכשירה כיון שמותרין באכילה ע"כ דפרח מיני' שם טריפה וא"כ שוב מותר אף לגבוה דאאפ"ל שני הפכים דלענין אכילה אין עליו שם טריפה ולגבוה יהי' עליו שם טריפה והרבה יש לדבר בזה:

ומ"ש דעכ"פ ל"ח שימור ועפמ"ש הרמב"ן ז"ל כבר העיר בזה בשו"ת שו"מ מה"ק ח"א סי' צ"ד ובח"ג סי' פ"ז ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ג' דלענין שמירה ל"מ ס"ס והארכתי בזה בישוב קושית התוס' חולין ד"ב. אך באמת לדעת הסוברים בשי' הרא"ש דסגי בשימור דלישה א"כ ל"ש זה. ובאמת בעיקר סברת הרמב"ן אקושית התוס' בהא דטמא במוקדשין דהא עזרה הו"ל רה"ר ובאמת מוכח לכאורה דגם חזקה ל"מ דהא באמת לענין טומאה יש לבהמה בחיי' ח"ה כמ"ש בשו"ת נוב"י סי' מ"ג ומקורו מדברי הש"ס חולין ד"ט בח"ט ל"א. ומוכח לכאורה דגם מכח חזקה אפ"ה ל"ח שימור דחזקה ג"כ ל"ח בירור. ויש להעיר מהא דהקשו בתוס' נדה ד"ב והא ס' טומאה ברה"ר טהור וחילקו בין ס' מגע לס' ראיי'. והא שם מיירי לענין תרומה וקדשים א"כ ל"מ ס' טומאה ברה"ר וגם חזקה ל"מ. וע"כ לחלק דשם נולד הס' על התרומה אם הטמא נגע בו שפיר ל"ח שימור אבל הכא עיקר הס' על האשה אם ראתה ואין נ"מ דוקא לענין קדשים רק גם לבעלה ולענין ביאת מקדש וכשדנין מצד החזקה או ס' ברה"ר דטהור שוב אין ס' לענין טהרות ומיושב קושית התורי"ד דאמאי קאמר הש"ס בח"ט עומדת ואמאי ל"ק אוקמי טהרות אחזקתן ולפ"ז א"ש דאי לא יהי' ח"ט באשה רק יצטרך לדון מכח חזקת טהרות שוב לא יחשב שימור וא"ש בס"ד:

א"כ הכ"נ י"ל כיון דדנין אם הוא מותר באכילה ומתירין מכח ס"ס שוב אף כשנולד אח"כ הס' לענין מצות מצה אפ"ה מהני. אך עכ"ז י"ל דיש חילוק דשם הס' באשה הוא מילתא באפי נפשי' א"כ לא נולד הס' בהטהרות והוי כהא דמפורש בש"ס סכין איתרע בהמה לא איתרע ה"ה הכא בהטהרות ליכא ריעותא אבל הכא בגוף הקמח נולד הס' נהי דיש ס"ס מ"מ י"ל דל"ח שימור וא"כ אי יהי' הדין דשימור משעת טחינה מעכב א"כ בודאי דיש להחמיר ולומר דל"ח שימור אך באמת יש שי' כמ"פ דסגי בשימור דלישה א"כ אזדא כ"ז. ע"כ נ"ל בודאי דלענין מצות מצה יש להחמיר לכתחילה ובאם אין לו אחרת יוצא בה מהטעם שכ' ולענין אכילה בשאר ימי החג פשיטא דשרי, ואף די"ל דלענין הברכה דיש חומר ל"ת כ' הפמ"ג דאף ס"ס ל"מ וכמפורש באו"ח סי' ח' דלענין חשש בגד ד' כנפות בלא ציצית סמכינן אחזקה ולענין הברכה לא סמכינן וכמ"ש הט"ז. והכונה י"ל עפמ"ש הפנ"י דהיכא דליכא חשש איסור בקו"ע רק בשוא"ת אז ס' מותר מה"ת א"כ ציצית מפורש בש"ס יבמות ד"צ דחשיב שוא"ת משום דחל לאחר שנתעטף כמ"ש התוס' או כמ"ש בשא"ר סי' ל"ב משום דאין הבגד בעצמו האיסור וכמו בבא למקדש בלי קרבן ברגל דחשיב לאו שאב"מ א"כ שפיר סמכינן אחזקה אבל לענין הברכה יש חשש דמשקר בברכתו וע"י החזקה לא נוכל להחזיק דבר שקר וכמ"ש בתוס' לענין נסקלין בנשרפין ע' זבחים דע"ג וסנהדרין דע"ט. אך באמת לשי' כמ"פ ברכה שא"צ הוא רק מדרבנן כמ"ש בתוס' ר"ה דל"ג ובאמת בהגה"מ לענין הא דנשבע ר"נ דטבע חסא מוכח דבמשאל"ס מותר לישבע עפ"י הרוב ועי' שו"ת בר"א חו"מ סי' ג' ועי' בשו"ת מהר"ם מינץ לענין פדה"ב שלא בפני הבן שפסק דמותר לברך עפ"י רוב וה"ה הכא כיון דיוצא ידי חובת המצוה מכח הס"ס שפיר יש לברך. ועי' בפר"ח סי' ס' שחילק בהא דטומטום אינו מברך ובס' קרא ק"ש מברך דוקא בטומטום דיש ס' על עיקר החיוב מש"ה אינו מברך אבל הכא שמחויב בודאי א"כ כך תיקנו דבשעה שעושה המצוה מחויב לברך א"כ מכ"ש בנ"ד דיש ס"ס ומועיל לענין המצוה בודאי דיש לברך אך באפשר באחר בודאי דיש להחמיר לענין קיום מצות מצה וכמש"ל ובאכילה בודאי דמותר כנ"ל בס"ד לדינא:

בעה"ח אי אחרי תר"ן לפ"ק ראדימושלא. והנני ידידו"ש הק'

שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה