מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
סימן עד
להרב הגדול חו"ב וכו' כש"ת מוה' יחיאל לעהרער נ"י בק' באבוב יע"א:
בדבר שאלתו באשה אחת שא"י לטהר והרופא צוה להניח מוך וסמים לתוך הרחם בכל ערב ובבוקר מוצאת בראש המוך וצדו דם שחור משונה מוסתה. וגם כתמים שוים לדם וסתה והרופא אומר שהוא ממכה שיש לה בצד שמאל הרחם ולא במקור והמוך והסמים מושכים את הדם משם זה תירף שאלתו:
הנה מקור הדברים בש"ס נדה דס"ו ואם יש לה מכה תולה במכתה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה הדם יוצא דברי רבי רשב"ג אומר דם מכה הבא מהמקור טמא ופירש"י ז"ל ד"ה דברי רבי הך מילתא לחוד דנאמנת אשה קאמר רבי אבל הך רישא כולה רשב"ג הוא. דרש"י ז"ל ס"ל דלרבי כיון דס"ל בתרי זימני הוי חזקה א"כ ה"ה הכא בב"פ חשיבה רדמ"ת. והנה המפו' הקשו דמאי זה לפלוגתא דרבי ורשב"ג במקור מקומו טמא הא לענין בעלה כ"ע מודים דע"י דם מכה אינה טמאה לבעלה. וע"ק דעיקר דינו של רש"י דגם ברדמ"ת נאסרה לרבי בשני פעמים הוי מצי לפרש תיכף אהא דקתני בברייתא משמשת פעם ראשונה ושני' ושלישית דהוא רק לרשב"ג אבל לרבי סגי בב"פ והכא קאמר רק הש"ס דהא דנאמנת לא קאי רק לרבי ולפ"ז מפרש דרק הך מילתא לחוד לא קאי לרשב"ג והא בפשיטות דרש"י מצי אתיא אף לרשב"ג והו"ל לרש"י ז"ל לפרש לעיל דלרבי סגי בב"פ. והנ"ל עפמ"ש בס"ט בחידוד הלכה דבאמת י"ל דכיון דס"ל מקור מקומו טמא וא"כ שוב עכ"פ היתה טמאה טומאות ערב והס' אם אחר מעל"ע נפסקה הטומאה ושוב י"ל דע"א נגד ח"ט ל"מ ושפיר אף לבעלה א"נ ולכך שפיר קאמר הש"ס דברי רבי. והנה לכאורה עדין תיקשי דנודע דאם נולד ס' על ד"ת ודרבנן ביחד אזלינן בדרבנן לקולא כמו בס' ביצת נבילה דאף דבתרנגולת מחמירין מ"מ לענין הביצה אזלינן לקולא אבל כשנולד ס' בתחילה בד"ת ורק אח"כ נעשה דרבנן שוב אזלינן לחומרא דכבר הוחלטנו הס' לאיסור בהיותו ס' ד"ת. אבל כבר כ' בתשו' דהיכי דהס' בד"ת הי' סד"ד ואם נעשה אח"כ דרבנן י"ל דהוי לקולא דל"ש לומר שכבר הוחלטנו הס' לאיסור ז"א דהא ע"כ הסד"ד במקומו עומד ושוב בדרבנן אזלינן לקולא וכמ"ש הכנה"ג דבסד"ד מהני אף ס' א' בגוף וס' א' בתערובות דל"ש לומר שהוחמרנו בס' הראשון והוחלטנו לודאי איסור דהסד"ד במקומו עומד א"כ י"ל דהא איבעי' בש"ס אי ע"א נגד ח"א מהימן ולא איפשוט ומש"ה שי' הנוב"י דע"א נאמן להעיד שמתה אשתו להתיר לבעלה לישא דנגד חדר"ג דהוי דיק וכ' הרמב"ן ז"ל דבס' אזלינן לקולא א"כ ע"א מהימן דיש סד"ד אי ע"א נאמן נגד ח"א ובס' ד"ק אזלינן לקולא. וא"כ י"ל דהא הכא מיירי הש"ס לענין רדמ"ת ושוב תיקשי דתהי' נאמנת לומר דדם מכה הוא דנהי דמקור מקומו טמא וחשיב נגד ח"א מ"מ עכ"פ הוא בעי' בש"ס ושוב לענין רדמ"ת דרבנן ניזול לקולא ואף שי ל דהא רדמ"ת הוא רק בפעם הג' ובפעם הא' והב' הי' הס' רק לענין נקיים ואז לא היתה נאמנת דהי' נגד ח"א ובד"ת לחומרא אזלינן ואף בפעם הג' דיש נ"מ גם לענין דרבנן מ"מ כיון שכבר הוחמרנו בהיותו ד"ת שוב אין להאמינה אף נגד דרבנן. אך ז"א כיון דגם בשעה שהוחמרנו לענין נקיים לא היינו יכולין להחליט שהוא ודאי איסור דהא הוא בעי' בש"ס רק הוחמרנו מס' אבל הס' במקומו עומד ושוב אחר פעם הג' כשדנין לענין רדמ"ת דרבנן שוב יש להקל:
אך באמת נודע שי' הנוב"י דגם למ"ד וסת דרבנן מ"מ סמוך לוסתה הוא ד"ת דהוי כמו שמא תראה. ולפ"ז י"ל לכאורה דגם רדמ"ת הוא איסור ד"ת. אך הנוב"י כ' דוסת דתשמיש גרע דהוי כוסת דקפיצה וגם סמוך לוסתה הוי דרבנן. אך באמת ד"ז אי תשמיש חשיב כוסת גרוע הוא מחלוקת הט"ז והש"ך דהט"ז הקשה דאמאי בתשמיש פ"א שראתה לא אסרינן לה הא חוששין לוסת שא"ק ותירץ הט"ז דבשביל וסת שא"ק לא אסרינן לבעל אך הש"ך כ' דהוי כוסת דקפיצה וא"ח רק בפעם הג'. ועי' בחוו"ד שכ' ג"כ דתשמיש ל"ח וסת הבא מחמת אונס ודעתו דאם ראתה בליל טבילה שלא ע"י תשמיש א"ח בפ"א דטבילה חשיב אונס ותשמיש חשיב וסת גמור. ובאמת זה הוא פלוגתת רש"י ותוס' בסוגין דרש"י ס"ל דלרבי בב"פ חשיבה רדמ"ת והתוס' חולקים וי"ל דרש"י ס"ל דתשמיש חשיב וסת גמור וסגי בב"פ והתוס' ס"ל כשי' הש"ך דחשיב כוסת דקפיצה ובעי ג"פ. ונשמע דיש עוד נ"מ לדינא דרש"י ס"ל דתשמיש חשיב וסת גמור א"כ י"ל דחוששת מה"ת דשמא תראה הוא ד"ת אך לשי' התוס' ל"ח רק וסת דרבנן:
ונשמע דבאמת מהא דקאמר הש"ס אהך דנאמנת דברי רבי והכונה דרק לרבי דס"ל מקור מקומו טהור אז נאמנת אבל לרשב"ג א"נ דהוי נגד ח"ט וקשה דעכ"פ לענין רדמ"ת דרבנן ע"א נאמן ונהי שבשעה שהי' ס' ד"ת לא היתה נאמנת מ"מ נשאר הס' ושוב כשנעשה אח"כ ס' דרבנן אזלינן לקולא ועכצ"ל דרדמ"ת הוי איסור ד"ת וע"כ דרדמ"ת חשיב וסת גמור וממילא לרבי גם ברדמ"ת סגי בב"פ. נשמע דלעיל בהא דנקט ושלישית לא הוי מצי לפרש דלא קאי לרבי דעדין לא נשמע זה דהא י"ל דרבי מודה בזה דבעי ג"פ דחשיב וסת גרוע אך מדקאמר הש"ס דהך דנאמנת לא קאי רק לרבי אבל לרשב"ג א"נ משום דהוי נגד ח"א וקשה דהא נגד ח"א דרבנן מהימן ע"א ועכצ"ל דרדמ"ת הוי איסור ד"ת וע"כ צ"ל דחשיב וסת גמור ושוב לרבי סגי בב"פ וא"כ ע"כ דרישא לא אתיא כרבי וא"ש דברי רש"י ז"ל דמהא דמוכח בש"ס דהך דנאמנת לא קאי כרשב"ג ונשמע דרישא לא אתי כרבי וא"ש:
עוד י"ל עפמ"ש הסד"ט בסי' קפ"ז דאדרבה לרבי בעי מכה שידוע שמוציא דם ול"ח ס"ס דהוי מש"א אבל לרשב"ג מהני אף אם א"י שמוציא דם דל"ח מש"א דיש נ"מ לענין טומאת ערב. ובאמת כמ"פ כ' דל"ח ס"ס לפי שחזקתו מהמקור וס' צדדין ל"ח ס' וא"כ גם למ"ד מקור מקומו טמא ל"ח ס"ס. ונודע מ"ש כמ"פ דמה"ת מהני ס"ס מש"א ורק מדרבנן ל"מ וא"כ לענין דרבנן מהני ס"ס מש"א וא"כ שוב תיקשי דמדקאמר הש"ס דלרשב"ג ל"צ ידוע שמכתה מוציא ע"כ דחשיב ס"ס וא"כ הא דל"מ לרבי משום דהו"ל ס"ס מש"א וקשה דלענין רדמ"ת דהוי סד"ר מהני אף ס"ס מש"א ועכצ"ל דרדמ"ת הוי איסור ד"ת דסמוך לוסתה הוא מה"ת אך באמת י"ל דהוי וסת גרוע ועכצ"ל דל"ח וסת גרוע כשי' הט"ז ושוב כיון דחשיב וסת גמור שוב סגי לרבי בב"פ. א"כ א"ש דבפשיטות לא נשמע דלרבי ל"צ ג"פ די"ל ברדמ"ת חשיב וסת גרוע וגם לרבי בעי ג"פ אך מדמוכח בש"ס דנרשב"ג סגי אף מכה שא"י אם מוציא דם והטעם משום ס"ס וע"כ דלרבי ל"מ דהוי ס"ס מש"א וקשה דבדרבנן סגי ס"ס מש"א וע"כ דרדמ"ת הוי איסור ד"ת וע"כ דחשיב וסת גמור ושוב סגי לרבי בב"פ וע"כ מדסיפא לא אתי' רק לרבי נשמע דרישא לא אתי' כרבי וא"ש הכל בס"ד:
נחזור למ"ש הסד"ט דלמ"ד מקור מקומו טמא א"נ לומר שהוא דם מכה כיון דכבר נזקקה לטומאות ערב עכ"פ וכת"ה כ' עפמ"ש השמן רוקח שבעודה במקור טמא רק גזה"כ דאחר שיצא לחוץ טהור א"כ הוי כמעיד נגד חזקה. לפעל לפענ"ד י"ל בזה דבכ"מ דמצינו הדין אי ע"א נאמן נגד חזקה היינו בענין שסתירת החזקה הי' צריך להיות ע"י מעשה כמו בהא דגיטין ד"ב דמעיד דהחא"א נסתר ע"י גט שנכתב לשמה יבא הע"א להעיד שנעשה מעשה לסתור החזקה והוי ס' במעשה המתיר אמרי' חזקה שלא נעשה מעשה וכן בהא דיבמות דפ"ח בע"א המעיד על מיתת בעלה וכן בקושית התוס' ריש גיטין שהקשו דנדה חשיב ח"א היינו ג"כ שמעידה שנעשה השתנות שפסק הדם ואנן מסופקין במעשה המתיר אמרי' שמא לא פסק הדם אבל הכא דההיתר הוא ממילא היינו אם הוא דם מכה ממילא בא ההיתר בלי שום מעשה היינו לשי' השמן רוקח אחר שיצא לחוץ ולדידן עכ"פ אחר המעל"ע א"כ העד שמעיד שזה דם מכה הוא ממ"נ א"נ דזה חשיב מעיד נגד חזקה היינו כיון שבתולדה לא הי' לה מכה א"נ לומר שנעשה מעשה חדש ז"א דא"כ אף למ"ד מקור מקומו טהור לא יהי' נאמן ועכצ"ל דכיון דאינו נגד סתירת ח"א מהימן. א"כ אף למ"ד מקור מקומו טמא ל"ש לומר דהוי נגד ח"ט כיון דהדם הי' טמא מבפנים ל"מ ליטהר ז"א דכיון דע"כ עתה הדם הוא בחוץ ואם הוא דם מכה א"כ מעשה המתיר לפנינו בבירור רק הס' שמא דם נדות הוא והיציאה לחוץ אינו פועל ההיתר מ"מ כיון שא"צ העד להעיד שנעשה מעשה חדש לסתור הח"א רק מגלה שהיציאה לאויר גרם היתר היינו שמעיד שהוא דם כזה שטהור ע"י יציאה לחוץ בכה"ג י"ל דודאי ע"א נאמן וה"ה האשה בעצמה נאמנת. ועי' בפוסקים שכ' דס' ניקה"וו ל"ח ס' בשחיטה דבשלמא ס' שהה יש ס' במעשה המתיר דהא יש יציאת נפש לפניך והס' אי נעשה בה כלל פעולת השחיטה אבל ס' ניקה"וו ידעינן דנעשה בה פעולה המתירה היינו דמעשה כזו מועיל להתיר בכל בהמות ונהי דיש ס' שמא בבהמה זו ל"מ פעולה
זו להתיר עכ"פ כיון דליכא ס' במעשה המתיר ל"ח ח"א הכא כיון דאחר מעל"ע עכ"פ דם מכה טהור מגזה"כ ורק דיש ס' שמא בדם זה לא פקע האיסור אחר מעל"ע היינו שדם נדה היא עכ"פ כיון שאין הס' במעשה המתיר שפיר ע"א נאמן ואף לשי' הכו"פ ועוד כמ"פ דס' ניקה"וו חשיב ס' בשחיטה ועי' בהג"ה אמ"ב בסי' ק"י והטעם דכיון דניקה"וו נבילה ויש עליו ח"א דא"ז וי"ל דנשאר שם איסור הראשון ועי' תוס' כתובות דע"ו ובס' עץ הדעת טוב שם מ"מ י"ל כ"ז לענין ס' דאמרי' מס' לא מקלקלין ש"א הראשון אבל לענין ע"א דעיקר הטעם דא"נ נגד ח"א דהחזקה מגלה לן שלא נעשה מעשה חדש ובודאי העד משקר או אומר בדדמי א"כ היכי דההיתר בא ממילא שלא ע"י מעשה חדש שפיר מהימן ובפרט הכא ל"ח שם טומאה חד הוא כיון שבתוך המעל"ע הי' עלי' שם טומאת מגע ועתה רוצין להטיל שם טומאת ראי' ומצינו בתוס' נדה ד"ב ודי"ז דטומאת ראי' לא ילפי' מסוטה בין לטמא בין לטהר וחזינן דיש חילוק בין טומאת מגע לטומאת ראי' א"כ שפיר ע"א מהימן. יצא דלענין נאמנות רופא ישראל י"ל להיפך דאם אומר שהועילו הרפואות א"נ דכיון דעכ"פ מודה שעכ"פ הי' בה איסור ע"ע י"ל דא"נ נגד ח"א ורק עכ"פ י"ל דכיון דאיסור דרדמ"ת הוי דרבנן ונגד ח"א דרבנן מהימן אבל אם חומר שהדם הי' מחמת מכה א"כ לפי"ד לא התחיל האיסור י"ל דנאמן. אבל כ"ז ברופא ישראל אבל ברופא עכו"ם י"ל דא"ל נאמנות כלל אף באיד"ר היכי דאינו במסל"ת וגם במסל"ת היכי דיש ח"א אף באיד"ר ל"מ עי' בש"ך סי' צ"ח וסי' ס"ט לענין אי מהימן במסל"ת שהדיח ומלח הבשר. ועי' שו"ת נוב"י סי' ל"א שכ' דברגליד מהימן אף בלי מסל"ת מש"ה ביודע מנהג ישראל אמרי' דמהימן ושי' הרדב"ז ג"כ דברגל"ד מהימן הרופא. א"כ י"ל דהכא כיון שהדם הוא. משונה מדם וסתה יש קצת הוכחה שמהמכה הוא דהא מצינו קצת דשינוי הדם הוא ראי' דהא מפורש ואם דם מכתה משונה אינה תולה ונחלקו הפוסקים אי צריכין להקיף הדמים עיי"ש בט"ז וש"ך סי' קפ"ז הגם דשם הקפה הוא להחמיר אבל הכא י"ל דגם דם שחור הוא מהמקור דה' דמים טמאים באשה והא בהא דהעלו מטבעין ליבנה ג"כ הי' משונה בצורה ואפ"ה לא האמינו לרופאים י"ל דשם הוא כמ"ש העבוה"ג משום דאיכא לברורי לא סמכו אנאמנות הרופא וגם דשם לא עלה על לבם שום הו"א שיהי' מכה יכול להוציא צורות כאלו וגם הרופא ל"א שרואה המכה רק ע"י שהי' צורות קליפות עי"ז רצה לדון שיש מכה ע"ז לא סמכו רק בצירוף מה שלא נימוח אבל כאן שאומר שרואה המכה בעיניו א"כ שונוי המראה משוי לי' לרגל"ד ונאמן הרופא.
אך עדין י"ל דכ"ז לענין רדמ"ת דהוי רק אוד"ר שפיר י"ל דהיכי שיש רגל"ד מהימן העכו"ם בלי מסל"ת כמ"ש הנוב"י אבל הכא שמוצאת כ"פ גם בבדיקתה ונודע דדם שע"י בדיקה לשי' כמ"פ הוא ד"ת דאמדי' טעתה בהרגשת עד א"כ י"ל לענין ד"ת בודאי א"נ לרופא עכו"ם והגם דשי' הט"ז בסי' ק"ץ דדוקא כשבא ודאי מגופה אז ע"י בדיקת עד הוי ד"ת אבל אם יכולין לתלות תולין וחשיב ס"ס עיי"ש ובס"ט סי' קפ"ג א"כ שוב הכא דאומר הרופא שבא מהמכה א"כ אין מגרע מה שמוצאת בבדיקתה אך עכ"ז י"ל דבשלמא ברדמ"ת אף אם לא נאמין לרופא כלל אפ"ה ליכא איסור ד"ת אבל הכא בלתי דיבור הרופא היינו תולין דטעתה בהרגשת עד ושוב יש בו חשש איסור תורה שפיר י"ל דהרופא א"נ. והנה אם האשה בעצמה היתה מרגשת בהמכה בודאי הי' מועיל אם ידוע לה שמכתה מוציא דם דמכה שמוציא דם מהני אף באשה שאין לה וסת ורק כת"ה נסתפק אם תוכל לתלות במכה אף בשעת הפסק טהרה:
הנה באמת כבר נחלקו בזה הא"מ בתשו' עם הג' מליסא כנודע. והנה בשו"ת ח"ס סי' קע"ו הכריע דאם הי' לה המכה בעת שהי' מעינה סתום ואז היינו תולין במכה נהי דבהגיע זמן וסתה אין תולין במכה מ"מ אם עברו כ"כ ימים שהיתה רגילה להפסיק דמה מקודם שנולד לה מכה זה הוי כהפסק טהרה אבל אם בשעת וסתה לא הי' לה, המכה עדין באופן שבירור ראתה דם מקור אז בשעת הפסק טהרה לא תלינן במכה. ולפי"ד בכאן שכבר הי' לה המכה קודם שהגיע זמן וסתה שוב לשי' הח"ס יועיל אף בלי הפסק טהרה ועוד דבזה הי' אפ"ל דאף לשי' החוו"ד בסי' קצ"ו מ"מ הכא שרי דהנה בח"ס שם מביא שאלה באם היא רואית במ"ר ונתברר ע"י בדיקת מהרי"ו שהדם הוא ממקום מ"ר ואח"כ הגיע זמן וסתה אי מהני הפסק טהרה אף כשראתה אז במ"ר כיון שנתברר שדם ז"א מן המקור או נימא כשי' הא"מ דבשעת הפסק טהרה צריך עוד הפעם בדיקת מהרי"ו. וכ' הח"ס דהא"מ מיירי באם תמיד אינה רואות רק במ"ר א"כ גם בשעת וסתה ראתה רק במ"ר וכיון דאז הוחזקנו דהדר מ"ר למקור ואייתי דם א"כ ממילא צריך שנדע שפסק דם מקור בודאי ונהי שידעינן דמ"ר עלול להביא דם מכליות מ"מ שמא גם עכשיו דם נדות מעורב ומש"ה צריכה עוד הפעם בדיקת מהרי"ו כדי שנדע שכבר פסק דם מקור אבל אם בשעת וסתה ראתה דם ממש א"כ אח"כ אינה רואית רק במ"ר זה חשיב הפסק טהרה עיי"ש. א"כ הכ"נ בשלמא מראה דם מכתה שוה לדם וסתה א"כ בשעת וסתה ג"כ הי' מקום לתלות במכה ורק מכח חזקת הוסת אמרנו שהוא דם נדות א"כ בעי הפסק טהרה שנדע בבירור שהדם נדות פסק אבל הכא שדם מכתה משונה מדם וסתה א"כ בשעת וסת שראתה דם אדום לא הי' מקום לתלות במכה דהא קיי"ל ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה ונודע ב' הפי' שיש בזה אי קאי אדם וסת או אדם שרואית כעת ולא הי' הטומאה משום שלא תטמא לעולם רק שאז לא הי' מקום לתלות במכה וא"כ עתה שפסק ממנה דם אדום ואינה רואית רק דם שחור דומה לדם מכתה שוב זה חשיב הפסק טהרה ברור ע"כ אם הי' בירור שיש לה מכה הי' מקום להקל אף בלי הפסק טהרה. ומה שנסתפק אם יש לתלות גם בכתמים אדומים במכתה הואיל דמראה דם מכתה הוא שחור באמת י"ל לפמ"ש בחוו"ד סי' קפ"ח שכ' דמש"ה בשערות שלא נימוחו אם יש לתלות דמים טמאה אף דכיון שלא נימוחו נתברר שיש לה מכה וא"כ אף הדם שיש עלי' ניתלי שהוא מהמכה ובפרט באשה שיש לה וסת דלשי' הרמ"א תולין אף במכה שא"י אם מוציא דם עיי"ש שתירץ דכאן אין לה מכה מבוררת א"כ הוי ס"ס לחומרא שמא אין לה מכה ושמא דם זה לאו מהמכה ונשמע דאי הי' בירור שיש לה מכה אז הי' תולין הכל במכה אף דלפעמים נמצא כעין קליפות מ"מ הי' אמרי' דהמכה מוציא ב' מינים היינו שמוציא כעין שערות וגם שמוציא דם ולסברת רו"מ מיושב קושית החוו"ד בלא"ה דא"א להמכה להוציא ב' מיני דמים ונשמע ע"כ מדברי החוו"ד דלא כמ"ש רו"מ רק שאפשר לתלות הכל בהמכה לפי שענין חולאת יוכל להוליד כמה מינים שונים וי"ל עוד דאף א"נ דבמכה שא"י אי מוציא דם אין תולין מ"מ אם נתברר שמוציאה דם מין א' היינו שהרגישה ששותת ויורד מהמכה פ"א דם שחור אז תולין במכה זו אף דם אדום אף שלענין דם אדום הוי כא"י אם מוציא דם מ"מ כיון שנתברר שעכ"פ מוציא מין דם א' שוב תולין להקל ויש לכוין זה בלשון הרשב"א בתה"א שכ' דאפי' אינה מרגשת שהדם יורד מהמכה כיון שיש שם דם מהני ונודע מה שנחלקו בפי' דבריו וא"נ כשי' המקילין דל"צ שידוע שמוציא דם בשום פעם מה זה שכ' שיש שם דם עי' שו"ת ח"ס:
ולפ"ז א"ש דבאמת בעי שידוע שמוציא דם רק כיון שעכ"פ ידוע שיש שם דם היינו שהרגישה שזב משם מין דם א' אז אף דדם זה משונה ולענין דם זה הוי כא"י אם מוציאה דם מ"מ כיון שנתברר שעכ"פ מכה זו מוציא דם שוב תולין הכל במכה. יצא שאם הי' נתברר שיש לה מכה שמוציא דם שחור שוב אף הכתמים אדומים הי' תולין במכה ובפרט לענין הכתמים דקיל דאמרי' כאב כמכה בודאי הי' מועיל. אך באמת אין בירור שיש לה מכה ודיבור הרופא עכו"ם על גוף פרטי ל"מ ע"כ קשה להקל. אך לפענ"ד כיון שהאשה אינה מרגשת שיש לה מכה רק עפ"י דיבור של רופא עכו"ם לפענ"ד קשה לסמוך ע"ד לפי סברת הח"ס דהיכי שאומר על גוף פרטי אין לו נאמנות ובפרט דבעי ידוע שמכתה מוציא. דם וע"ז בודאי דאין לו נאמנות ע"כ קשה להתיר והש"י יצילנו משגיאות:
בעה"ח א' שמות תרס"א לפ"ק ראדימושלא. והנני ידידו הק'
שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל.