אור ברסלב
מהרש חלק א סימן ע

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן ע

סימן סט

בדבר השאלה באשה אחת שבזקנותה ניסת לאיש ומחמת כמה טעמים לא יכלה לדור עמו וזה איזה שנים שאינה יושבת עם בעלה וברצונה הי' לקבל ג"פ אך בעלה לא רצה לגרשה וכעת בש"ק הלז נודע לה עפ"י ע"א שבעלה מת ואך לא ידוע אם כבר עברו ל' יום מיום מיתתו שאמר לה שא"י אם הוא ד' שבועות מיום מיתתו או ו' שבועות ובאתה לשאול אם היא מחויבת לנהוג באבילות והאשה היא קצת חולנית. זה תורף השאלה בקצרה:

והנה בעיקר הדבר נודע דזה הוא פלוגתת המהר"ם מינץ עם הט"ז דדעת המהר"ם מינץ נהי דס' אבילות לקולא מ"מ אוקמינן גברא בחזקת חי עד עכשיו והט"ז סי' שצ"ז דעתו דבחזקת חי היכי דאתרע לפנינו ל"מ חזקה דמעיקרא וכסברת התוס' יבמות דס"ח לענין חזקת קטנות וכמ"ש במהרי"ט סי' י"א וידוע שרוב הפוסקים ס"ל כשי' מהר"מ מינץ כמ"ש הש"ך ז"ל שם סי' שצ"ז בשם הב"ח ובחכם צבי סי' ב' וג' וגם בנוב"י קמא סי' ל"א חאה"ע ובחת"ס יו"ד סי' שמ"א וכל האחרונים חולקים על סברתו של הט"ז ועי' חת"ס יו"ד סי' ב':

אך באמת בס' עמק המלך על הרמב"ם ז"ל כ' דעפימ"ש התוס' חולין י"ב בחד תירוצא דמש"ה במת הולד תוך ל' אין מתאבלין אף בנפל מן הגג אף דרוב ולדות בני קיימא הן משום דהלכה כדברי המיקל באבל וחזינן דאף דבכל ס' דרבנן היכי דיש רוב לאיסור מחמירין אפ"ה באבילות כיון דאמרו בש"ס הלכה כדברי המיקל באבל א"כ אף נגד רוב לאיסור מקילין וכ"כ התוס' בכורות ד"כ ויבמות ל"ו א"כ כיון דרוב ל"מ לחייב באבילות ה"ה חזקה דמעיקרא דלא עדיף מרובא ול"מ לחייב עי"ז באבילות. וכעין זה מצינו בר"ן פ"ק דקידושין לענין ס' ערלה בח"ל כיון דהלכה נאמרה כך דס' מותר אף ס' הקרוב לודאי מותר ועי' בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רפ"ו וידוע דגם לענין ס"ט ברה"ר דעת הגאון מליסא ז"ל דמה"ת אף ברוב לאיסור מותר ובאמת בש"ס כתובות ט"ו משמע דבט' שרצים וצפרדע א' אי לאו מדין קבוע אף ברה"ר הי' טמא כמ"ש רש"י ז"ל שם ובתוס' חולין ד"ב משמע ג"כ דברוב לאיסור אף ברה"ר טמא. ובש"ש פרק א' מפלפל בזה הרבה לענין ס' ממזר דבפי' התירה התורה הס' אי אף ברוב לאיסור ובתשו' הארכתי בזה ואכ"מ ועכ"פ לשיטת העמק המלך כיון דרוב ל"מ לחייב באבילות ה"ה חזקה ל"מ. הגם דבחו"י העירותי דבהא דמשאל"ס דמפורש בש"ע סי' שע"ה ובש"ך שם סק"ז דאין מתאבלין במשאל"ס ונחלקו הפוסקים באיש פנוי שמת או אשה פנויה אי מתאבלין היכי דטבעו במשאל"ס דעת המהר"ם בן חביב דאין מתאבלין דגזרינן גזירה אטו איש שיש לו אשה. ודעת השבות יעקב דמחויב להתאבל ובח"ס סי' שמ"ד פסק כהשבות יעקב. ולפי דברי התוס' הנ"ל כמו במת תוך ל' דפטור מאבילות מכח מיעוט נפלים ה"ה הכא דעכ"פ יש מיעוט ניצולים נהי דרובן למיתה מ"מ י"ל דל"מ לחייב באבילות. אך לכאורה יש לחלק דדוקא הא דס' נפל דחשיב עכ"פ מיעוט המצוי והראי' דשיטת הנוב"י דבמיעוט כזה בצירוף חזקה חוששין מה"ת אף דסמל"ח הוא רק מדרבנן כמ"ש בתוס' בכורות ד"כ ובמהרש"א חולין די"א דרק מיעוט המצוי עדיף א"כ גם מיעוט המצוי לחוד נהי דאזלינן בתר רוב אבל עכ"פ הרוב ל"ח בירור ול"מ לחייב באבילות דאבילות ל"ג על הס' אבל רוב נטבעין במשאל"ס הוי רוב גמור ושוב י"ל דחשיב בירור ונהי דהחמירו במים שאל"ס הוא רק משום חומר א"א כמ"ש בתוס' בכורות ד"כ ובתוס' ב"מ ד"כ ע"ב א"כ רוב כזה חשיב בירור גמור ומועיל לחייב באבילות. ולכאו' ראי' לזה דבמשאל"ס חשיב רוב גמור מש"ס יבמות דקכ"א משתבע ר"נ דטבע חסא וכ' בהגה"מ כיון דבאמת משאל"ס רובן למיתה ורק בחומר א"א החמירו מש"ה הי' יכול לסמוך על הרוב ולישבע וא"נ דהוי מיעוט המצוי א"כ לפמ"ש בט"ז או"ח סי' ח' דלענין חשש ברכה שוב ל"מ חזקה ועי' בפמ"ג בפ"כ שכ' דלענין ברכה ל"מ אף ס"ס לחיוב אף דלענין ברכה שא"צ הוא רק מדרבנן וכמ"ש בתוס' ר"ה דל"ג ומכ"ש לענין שבועה דל"מ רוב היכי דיש מיעוט המצוי כנגדו וע"כ דזה ל"ח רק מיעוט גרוע ומשום הכי י"ל דמהני לחייב באבילות היכי דלא שייך גזירה:

אך באמת בתוס' ע"ז ד"מ משמע דבמשאל"ס חשיב מיעוט המצוי וא"כ שוב דמי להא דמת תוך ל' דכ' התוס' דרוב ל"מ לחייב באבילות. אך באמת לפמ"ש בשו"ת ח"ס אה"ע סי' ס"ה דהתוס' מיירי בלא שהה עד שת"נ א"כ בשהה חשיב מיעוט המצוי פ"א ביובל והוי מיעוט גרוע וצדקו דברי השבו"י והח"ס דבפנוי' י"ל דחייב באבילות במשאל"ס. אך עפ"ז י"ל דדוקא נגד רוב ולדות בני קיימא דיש מיעוט המצוי כנגדו אז הרוב ל"ח בירור ול"מ באבילות דלא גזרו על הס' אבל בדינו דמהר"ם מינץ והט"ז ז"ל י"ל דחזקת חי דהוי חזקת הגוף חשיב בירור ושפיר מועיל לחייב באבילות. אך באמת נודע מ"ש הנ' מלייפניק ז"ל בהגהותיו לאהע"ז ובספרו שו"ת עטרת חכמים דנהי די"ל דחזקה חשיב בירור מ"מ היכי דכבר אתרע החזקה נהי דילפינן מנגע דחזקה דמעיקרא עדיפא מ"מ עכ"פ ל"ח בירור ואינו מועיל בד"נ משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה עיי"ש מ"ש בכונת דברי התוס' גיטין די"ז ובתשו' הארכתי בזה הרבה:

א"כ שוב א"ש סברת עמק המלך א"כ כיון דעכ"פ מת לפנינו א"כ נהי דיש חזקת חי מ"מ עכ"פ ל"ח בירור ושוב אין מועיל לחייב באבילות כמו דלא מחייבין באבילות מכח רוב ולדות בני קיימא הן ובתשו' להל' נדה הארכתי בזה בישוב שיטת הראב"ד בס' בעה"נ דבלא בדקה לפני התשמיש ל"ח רדמ"ת דשמא בא מקודם אף דהותרנו לשמש בלא בדיקה מכח חזקת טהרה מ"מ כיון דאיתרע החזקה שוב ל"ח בירור ואיסור רדמ"ת הוא מטעם וסת וקביעות וסת ל"ח רק בדבר ברור כמ"ש בס' שיעורי הרז"ה ועי' בהג"ה אמ"ב על החוו"ד בסי' קפ"ד ואם יש מקום לסמוך אשיטת הט"ז מכח סברת הג' בעל עמק המלך נהי דהפוסקים דחו דברי הט"ז אבל עכ"פ סברת העמק המלך נכון הוא. וחוץ לזה אף לסברת המהר"ם מינץ דחזקת חי מהני להתחייב באבילות כמו דבכ"מ פסקינן כשיטת הש"ך דסד"ר נגד החזקה הוי לחומרא מ"מ י"ל לפמ"ש החוו"ד בסי' ק"י דבתרי דרבנן אז אף נגד ח"א אזלינן לקולא וכן כ' בשו"ת רעק"א סי' ס' והסברא י"ל דכבר כ' בתשובה דא"נ דטעם דסד"ר להקל משום דחז"ל לא עשו רק על הודאי א"כ י"ל גם במקום חזקה אזלינן לקולא דחזקה ובפרט היכי דאיתרע ל"ח בירור אבל א"נ דהטעם לפי שתולין להקל א"כ במקום חזקה מסתבר להחמיר וא"כ י"ל לפמ"ש הפרישה הובא בפמ"ג או"ח סי' שצ"ד דבאיסור דרבנן שא"ל עיקר מה"ת אזלינן לקולא אף בס' דסתרי אהדדי כמו בב' קדירות של היתר. ועכצ"ל הסברא משום דחז"ל ל"ג על הס' כלל בכה"ג מש"ה מקילין אף בתרתי דסתרי וכמ"ש המהרי"ט דבס' ממזר כיון דבפי' גילתה התורה דס' מותר א"כ גם בבת ישראל וממזרת מותר א"כ ה"ה הכא דבזה ל"ג כלל על הס' א"כ אף בתרתי דסתרי מקילין א"כ לפמ"ש בח"מ אה"ע סי' כ"ח דתרי דרבנן חשיב כא"ל עיקר מה"ת ובזה עשו הס' להיתר גמור ואף במקום ח"א אזלינן לקולא ולפ"ז י"ל לפמ"ש ברמב"ם פ"ד מהל' אבל דאבילות ז' קרובים הוא מה"ת ורק בעל על אשתו ואשה על בעלה הוא רק מדרבנן ואפי' על אנינות:

והנה הרמב"ם ז"ל ס"ל אבילות וטומאות שייך והנה מה שהוקשו עלי' מיומא די"ד דפריך ומי גזר ר"י שמא יאכל והתנן מתקינן לו אשה אחרת וקשה הא אנינות אשה ל"ה רק דרבנן והוי כאנינות לילה דמותר לעבוד ועיין במנ"ח מצוה רס"ד ובשו"ת שו"מ מה"ק סי' רמ"א. וכ"ק מש"ס דברכות גבי רשב"ג רחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו משום דאנינות לילה דרבנן וקשה הא כל אנינות אשה אינה רק דרבנן. ואמרתי עפמ"ש הישי"ע בהבנת דברי הרמב"ן שכ' דא"א לומר הטעם דמועיל מחילה במוכר שט"ח משום דמשמ"ח דרבנן דא"כ למה מועיל בקידושין ונודע מה שתמהו עלי' וכ' היכי דחז"ל בעצמם עשו הפרש בין דבריהם לד"ת א"כ ע"כ דל"מ לד"ת והדברים עתיקין א"כ הכ"נ לשיטת הרמב"ם ז"ל דאנינות וטומאה ד"א הוא וחז"ל התירו לכהן לטמא לאשתו ע"כ דמועיל להקל לענין טומאה דהוי כמת מצוה וכתירוץ הש"ס יבמות ד"צ ואין הכונה דחשיב מת מצוה דא"כ אף כה"ג ונזיר הי' מותר לטמא לאשתו וע"כ משום דהוי כעין טעם לעקור ובכה"ג יש כח ביד חז"ל לעקור כמ"ש התוס' יבמות פ"ח והמנ"ח ולא כמ"ש הגאון מלבוב שליט"א בספרו שיח יצחק וא"כ כיון דחזינן דמועיל הא דהטילו עלי' חז"ל חיוב לטמא אשתו אף להקל בטומאת כהן ע"כ דעשו כד"ת ממש וא"נ די"ח בין אנינות זה לאנינות דשאר קרובים היינו לענין דמותר לכה"ג לעבוד באנינות וגם להקל באיסטניס וע"כ דלא עשו כד"ת ממש שוב ל"מ להקל בד"ת וע"כ דעשו בזה חומר ד"ת ומיושב שפיר כל הקושיות בס"ד:

עוי"ל הקו' מהא דברכות עפי"מ דקאמר בש"ס דמש"ה מטמא לאשתו קטנה משום דהוי כמ"מ והוקשו בתוס' דא"כ כה"ג ונזיר יטמאו לקרוביהם. ותירץ הריטב"א דשם כיון דזוכה בהירושה מה"ת לא מימנע מהקרובים לקברו אף שאין יורשין אותו אבל הכא כיון דירושת הבעל מדרבנן יתעצלו הקרובים ולא ירצו לקברו כיון שמד"ת הירושה להם והחכמים הוציאו מידם מש"ה לא ירצו לקברו ומש"ה תיקנו לטמא לה נשמע דכ"ז הרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"א מהל' נחלות הל' ח' דירושת הבעל דרבנן א"כ שפיר אפשר לומר בכל אנינות וטומאות הוא רק דרבנן ומש"ה מותר לטמא אף בכהן מכח דברי הריטב"א הנ"ל אבל רשב"ג לשיטתו דס"ל ירושת הבעל ד"ת כתובות דפ"ג א"כ ל"ש לומר מימנע וע"כ מדמותר כהן לטמא לאשתו ע"כ דאנינות ד"ת ובפשיטות י"ל עפמ"ש הלח"מ שם בטעם הרמב"ם ז"ל משום דס"ל לשארו הוי אסמכתא לענין ירושה ה"ה לענין אנינות א"כ רשב"ג לשיטתו דס"ל ירושת הבעל ד"ת ע"כ דשארו דרשא גמורה הוא ה"ה דהוי דרשא גמורה לענין אנינות וז"ב:

נחזור להנ"ל דלשיטת הרמב"ם ז"ל דבעל לגבי אשתי וה"ה אשה לגבי בעל אף אנינות לענין קדשים הוא רק דרבנן א"כ ממילא אשה על בעלה לענין אבילות הוא תרי דרבנן דגוף אבילות אף בשאר קרובים הוא רק דרבנן ואשה על בעלה גם אנינות הוא רק דרבנן וא"כ תרי דרבנן חשיב כאין לו עיקר מה"ת ושוב אף עד ח"א אזלינן לקולא ולפ"ז י"ל דאף לשיטת המהר"ם מינץ דבס' שמועה קרובה אזלינן לחומרא מ"מ עיקר הטעם דנגד חזקה גם ס' דרבנן לחומרא. אבל בס' שמועה קרובה אשה על בעלה דהוי תרי דרבנן אזלינן לקולא יצא דבנ"ד אף לשי' המהר"ם מינץ אפ"ה יש להקל:

והנה הגאון אבד"ק לבוב שיחי' העיר די"ל דכיון דעכ"פ בשמועה רחוקה צריך עכ"פ לנהוג שעה אחת אבילות א"כ הוי כמו חזקה לאיסור דהס' שמא פסק ממנו האבילות ובחזקה לאיסור גם בדרבנן לחומרא וכמו דאמרו בש"ס בכ"מ משנזקק לזיבה טמא ועיין בס"ט נדה דס"ו. ובאמת עפי"ז אזדא מה שכ' בשם עמק המלך דכמו דרוב ל"מ לחייב באבילות ה"ה חזקה ל"מ. ולפ"ז י"ל דחזקה כזו דלא איתרע כלל חשיב בירור ומועיל לחייב באבילות. אך באמת כבר הבאתי דבנ"ד הוי תרי דרבנן ואזלינן בס' לקולא אף נגד ח"א. וחוץ לזה באמת גם באותו שעה שמחויב לנהוג אבילות אף בשמועה רחוקה אפ"ה יש חילוק דמצד אבילות דשמועה קרובה מחויב לנהוג כל דיני אבילות ואסור בהנחת תפילין וביום שמועה רחוקה מותר בהנחת תפילין אף בשעה שנוהג אבילות כמפורש בסי' ת"ב א"כ לא הוי בכלל נזקק לאבילות דגם באותו שעה מס' הי' די אם נהג אבילות בדבר אחד ושוב יש להקל בס'. ולדינא הסכים הג' הנ"ל לדברי וז"ב:

והנה בהא דכ' לעיל בשם עמק המלך שי"ל דאבילות אינו מועיל רוב לחייב באבילות דכיון דאמרו בש"ס הלכה כדברי המקיל באבל משמע אף נגד רוב לאיסור וכמ"ש הר"ן פ"ק דקידושין לענין ס' ערלה בח"ל דאף ברוב לאיסור אפ"ה אזלינן לקולא. והג' מבערזאן שליט"א הביא מ"ש בשו"ת שיבת ציון דבס' ערלה אף חזקה לאיסור מותר ועפי"ז הביא מ"ש בשו"ת בשמים ראש דבעירוב הואיל דאמרינן הלכה כדברי המקיל בעירוב א"כ גם במקום חזקה אזלינן לקולא והעיר מהא דש"ס עירובין דפריך דר' יוסי אדר"י ומשני התם משום דהעמד טמא על חזקתו ופירש"י ז"ל אבל הכא יש חזקת תחום ביתו לחומרא וכנגדה חזקת התרומה להקל ושוב בדרבנן אזלינן לקולא ומשמע דאי הי' חזקה לחומרא לחוד הי' אזלינן לחומרא וביותר משמע שם בש"ס דעירוב בפירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו מודה ר"י דאזלינן לחומרא וה"ט דליכא חזקה להיתר וקשה אף אי נימא דשייך חזקת תחום ביתו אפ"ה בעירוב הוי לקולא אף נגד חזקה והגם דמהא דס' נתקנו אין קושי' די"ל דהוי שני חזקות חזקת טבל וחזקת תחום ביתו ולשי' הריב"ש דתרי חזקות עדיף מרובא א"כ י"ל דאף בס' עירוב היכי דהוי שני חזקות שפיר אזלינן לחומרא ומש"ה פריך שפיר גם אהא דס' נתקנו מבעוד יום נוקי טבל אחזקתו היינו דהוי תרי חזקות לחומרא ובאמת דעת הש"ש דתרי חזקות מועיל אף לענין ס"ט ברה"י ומה שהקשו האחרונים דבסוגיא דהכא קאמר הש"ס דמש"ה מטהר ר"מ בנגע באחד בלילה משום דאיכא תרי חזקות ואפ"ה מוכח בתוספתא דברה"י מודה ר"מ דטמא והא רוב לקולא מהני אף לענין ס"ט ברה"י כמפורש בש"ס כתובות ט"ו דילף קבוע מהא דט' צפרדעים ושרץ אחד דטמא ברה"י וא"כ מוכח דתרי חזקות גרוע:

ובאמת אין ראי' מכאן דבאמת בב' כיתי עדים ליכא חזקה כמ"ש התוס' כתובות כ"ו דאף דמה"ת מהני חזקה בב' כיתי עדים מ"מ משמע בתוס' שם דעכ"פ אזלינן בתר חזקה דהשתא והסברא די"ל דהא דגילתה התורה דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא היכי דאפשר לומר דהחזקה הוי בירור אז אף דאיתרע לפנינו מ"מ אמרינן השתא הוא דאיתרע אבל גבי תרי ותרי באמת העירו המפו' דהיכי שייך לומר גבי תרי ותרי אוקמי אחזקה הא חזקה לא עדיף מעדים ותרי כמאה וכ' המפורשים דבאמת א"א לומר דהחזקה חשיב בירור רק דעכ"פ א"א לשנות מס' מכפי שהוחלטנו עד עכשיו אבל עכ"פ כיון דהחזקה ל"ח בירור שוב אזלינן בתר חזקה דהשתא. וא"כ י"ל דהא דמשני הש"ס הכא איכא תרי חזקה לקולא אין הכונה משום דאיכא תרי חזקה דבאמת גבי תרי ותרי היכי דיש חזקה דהשתא שוב לא מהני חזקה דמעיקרא רק הכונה דיש חזקת טהרה של נוגע וזו החזקה לא איתרע ושוב מהני אף לענין תרי ותרי. וא"כ א"ש דכ"ז ברה"ר דס' טהור לכך מהני עכ"פ חזקת טהרה של נוגע אבל ברה"י נהי דשני חזקות מהני מ"מ י"ל דהא דקתני בתוספתא דברה"י טמא מיירי רק בס' דתרי ותרי וא"כ חזקת חי אתרע ול"מ בתרי ותרי ולא נשאר רק חדא חזקה ול"מ בס' ברה"י אבל י"ל דאם לא יהי' ס' דתרי ותרי אז יועיל אף ברה"י דתרי חזקות עדיף מרובא. ולפ"ז ניחא דעירב בס' ניתקנו אי בס' נתקן מבעוד יום הוי תרי חזקות גמורים ואזלינן לחומרא אף בס' עירוב אך בהא דקאמר עירב בתרומה ס' טהורה ס' טמאה דאזלינן לחומרא וה"ט דליכא חזקה לקולא ושוב יש חזקת תחום ביתו לחומרא ובזה משמע דגם בס' עירוב היכי דהוי חזקה לחומרא מחמירינן ובאמת יש להעיר דבס' עירוב הואיל דהלכה כדברי המיקל בעירוב אף חזקה לחומרא אינו מועיל ובאמת בתוס' ג"כ משמע דבס' עירוב אף למ"ד תחומין דרבנן מ"מ מחמירין בס' נגד חזקה דהוקשו בתוס' בהא דפריך דר"מ אדר"מ מהא דנגע באחד בלילה והוקשו בתוס' שמא הכא משום דיש חזקת תחום ביתו ותירצו בתוס' דהשתא רוצה הש"ס לומר דאף אי ר"מ יסבור תחומין דרבנן אפ"ה ניחא משום דהכא ליכא חזקת התרומה דבתרי ותרי ל"ח חזקה ועכצ"ל דהוי לחומרא משום חזקת תחום ביתו וחזינן דגם בעירוב במקום חזקה הוי לחומרא:

ובאמת יש להעיר דכיון דהקילו בעירוב י"ל דגם במקום חזקה ניזל לקולא. ועפ"י הסברא שכ' לעיל דא"נ הטעם דלא גזרו על הס' א"כ גם במקום ח"א אזלינן לקולא ומש"ה י"ל בעירוב לפמ"ש התוס' עירובין מ"ה ב' דמש"ה מקילין בעירוב בס' אף דהוי דשיל"מ דבעירוב הקילו והכונה עפמ"ש בחי' דא"נ דטעם דס' דרבנן לקולא משום דחז"ל לא גזרו על הס' א"כ אף בדשיל"מ צריך להיות לקולא דל"ש הסברא דעד שתאכל בס' איסור דהא בס' הוי היתר גמור. וביארתי שם ליישב קושית הג' רש"ק ז"ל בהא דפריך הש"ס ביצה ד"ג אהא דס' אסורה דהא הוי ס' דרבנן והקשה דהא קודם שפירש מן הגידין הוי עלה איסור משום אמ"ה ושוב סד"ר נגד ח"א אזלינן לחומרא ולפ"ז ניחא דבס"ד ס"ל להש"ס דהא דס' דרבנן לקולא משום דלא גזרו על הס' ולכך ס"ל דאף בדשיל"מ אזלינן לקולא דל"ח כלל בגדר ס' איסור וממילא אף במקום חזקה אזלינן לקולא כיון דהס' הוי היתר גמור וחידש הש"ס דבדשיל"מ ס' דרבנן לחומרא היינו דעיקר הטעם דסד"ר להקל משום דתולין להקל במידי דרבנן ושוב חשיב בגדר ס' איסור ושייך הסברא דעד שתאכלנו וממילא להלכה דקיי"ל סד"ר בדשיל"מ לחומרא ע"כ דהטעם משום דתולין להקל ושוב נגד ח"א אזלינן לחומרא ומיושב קושית הג' רש"ק ז"ל ובחי' הארכתי בזה. עכ"פ לענין עירוב דכ' התוס' דאף בדשיל"מ אפ"ה מקילין בדרבנן ע"כ דבזה לא גזרו כלל על הס' ול"ש לומר עד שתאכלנו בס' איסור דהס' הוי היתר גמור וא"כ שוב צריך לילך לקולא אף נגד ח"א דחזקה ל"ח בירור וכמ"ש הח"ד דבתרי דרבנן אף נגד ח"א ויש להאריך בזה הרבה בהא דמשמע בש"ס דלמ"ד דס"ל י"ב בדרבנן אמרינן ברירה לענין עירוב והא נודע שיטת הר"ן דהא דקיי"ל בדרבנן י"ב הוא מטעם סד"ר להקל. ובאמת דעת היש"ש דבשיל"מ אף בדרבנן א"ב ועכצ"ל דבעירוב אמרינן סד"ר להקל אף דהוי דשיל"מ ומש"ה אמרינן ברירה לענין עירוב למ"ד דס"ל בדרבנן יש ברירה ובחי' הארכתי בזה הרבה ואכ"מ:

ובאמת מהא דמשני רבה ור"י דמיירי בשתי כיתי עדים ומש"ה הוי לחומרא דבתרי ותרי ל"מ חזקה

ולנכאורה משמע דס"ל דבתרי ותרי סד"ת ואך לפ"ז תיקשי מאי משני רבא התם גבי נגע באחד בלילה הוי תרי חזקה לקולא וקשה נהי דנימא כשיטת הריב"ש דתרי חזקות עדיף מרוב מ"מ לפמ"ש המפורשים דהטעם דמ"ד בתרי ותרי ל"מ חזקה משום דחזקה אינו מועיל רק במקום שאפשר לומר דמברר הס' ובתרי ותרי ל"ח בירור דחזקה לא עדיף מעדים ותרי כמאה א"כ גם כשיש שני חזקות ג"כ ל"מ דלא עדיף מאם יש ג' כיתי עדים נגד כת אחת דג"כ ל"מ ועכצ"ל דבאמת גם גבי תרי ותרי מהני חזקה יורק הא דאזלינן כאן לחומרא כיון דבאמת חזקת טהרה איתרע ונהי דתמיד אזלינן בתר חזקה דמעיקרא זה דוקא היכי דאפ"ל דמועיל מטעם בירור אבל בתרי ותרי דאאפ"ל דמועיל מטעם בירור שוב אזלינן בתר חזקה דהשתא וממילא שפיר קאמר הש"ס דכ"ז נגד חזקת חי דאיתרע שוב ל"מ חזקה דמעיקרא בתרי ותרי אבל חזקת טהרה של הנוגע לא איתרע ושוב מהני אף נגד תרי ותרי וא"כ אדרבה נשמע מסוגיא זו דגם בתרי ותרי מהני חזקה וז"ב:

ובאמת י"ל דבזה נחלקו רבה ור"י עם רבא דרבא משני התם איכא תרי חזקות לקולא ופירש"י ז"ל דבהא דנגע אף דס' תרי ותרי מקילין וקשה למה נדחק רבא לפרש שם הטעם משום תרי חזקה מדוע לא ניחא לי' כתירוץ רבה ור' יוסף דהכא בעירוב מיירי בס' תרי ותרי ושם בנגע באחד בלילה מיירי בסתם ס'. ועפ"ז ניחא דבאמת רבה י"ל דס"ל תרי ותרי ס' ד"ת היינו דל"מ חזקה אף מה"ת משום דחזקה אינו מועיל רק היכי שאפ"ל דהוי בירור וא"כ בתרי ותרי אאפ"ל דחשיב בירור משום דתרי כמאה. ולפ"ז ע"כ צריכין לדחוק דשם בנגע באחד בלילה מיירי בסתם ס' דאי בתרי ותרי לא הי' מועיל אף ביש ב' חזקות דהא עכ"פ לא עדיף מג' כיתי עדים נגד כת אחת ושוב אמרינן תרי כמאה ורבא לא ניחא לו' לאוקמי בסתם ס' דבזה שוב כיון דיש ב' הזקות שוב הי' צריך להיות טהור אף ברה"י דלשיטת הריב"ש ב' חזקות עדיף מרובא ומועיל אף ברה"י וע"כ דמיירי בס' דתרי ותרי דשוב חזקת חי ל"ח חזקה ולא נשאר רק חזקת טהרה ואינו מועיל ברה"י אבל עכ"פ דמועיל ברה"ר מוכח דעכ"פ חזקה דלא אתרע מהני אף נגד תרי ותרי וא"כ באמת י"ל דרבה ורבא פליגי בזה דרבה ס"ל דבתרי ותרי מה"ת ל"מ חזקה ושוב אין חילוק בין חד חזקה לתרי וע"כ דהא דנגע באחד בלילה מיירי בסתם ס' ונשמע דגם ב' חזקות ל"מ בס' טומאה ברה"י. אבל רבא ס"ל דב' חזקות גמורות מהני ברה"י ורק הכא מיירי בס' דתרי ותרי ול"מ חזקת חי דחזקה דאתרע ל"מ בס' דתרי ותרי אבל חזקת טהרה לא איתרע ומהני אף נגד תרי ותרי וא"ש הכל בס"ד:

וראיתי בשו"ת בית יצחק חאה"ע שרצה לומר שמוכח דעת רבנן דמחמירין בלא ראה חי מבערב מוכח דגם בב' חזקות מחמירין וע"כ דלא ס"ל כשיטת הריב"ש. הנה באמת לפי כונת רש"י ז"ל י"ל דשם מיירי ביש הכחשה בין העדים אי הי' מת באותו שעה וא"כ נגד תרי ותרי ל"מ חזקת חי ולא נשאר רק חזקת טהרה ובמקום חד חזקה ס"ל לרבנן דמחמירין בקדשים לילך בתר שעת מציאתן וגם כמ"ש הנוב"י בסי' ל"א. אך באמת יפה כ' דרבה ור"י דמתרצי דהכא משום דמיירי בהכחשה דתרי ותרי ואזדא החזקה ורק בהא דלא ראה חי מבערב מיירי בסתם ספק אבל ס"ל דבס' דתרי ותרי אף ב' חזקות לא הי' מועיל משום דחזקה לא עדיף מעדים ותרי כמאה וכיון דמיירי בסתם ס' תיקשי דלר"מ יועיל אף ברה"י וע"כ דס"ל ב' חזקות ג"כ אינו מועיל ברה"י אך רבא לא ניחא לי' לאוקמי בסתם ס' דא"כ יש שני חזקות וגם ברה"י הי' טהור ועכצ"ל דמיירי בהכחשה דתרי ותרי וס"ל תרי ותרי מהני חזקה ורק דאזלינן בתר חזקה דהשתא וא"כ איתרע החזקת חי אבל חזקת טהרה לא אתרע ומש"ה ברה"ר טהור אבל ברה"י טמא דלא נשאר רק חדא חזקה ול"מ בס' טומאה ברה"י וא"ש הכל בס"ד. אך מדמוכח דגם בעירוב מחמירין היכי דהוי נגד חזקה עכצ"ל דס"ל דחזקה חשיב בירור א"כ אף א"נ דהטעם דספק דרבנן להקל משום דחז"ל לא גזרו איסור על הספק מ"מ אם יש חזקה הוי בגדר ודאי איסור:

ולפ"ז י"ל דבר חדש עפ"י מה שהבאתי טעם המ"ד דס"ל תרי ותרי סד"ת היינו דס"ל הא דמועיל חזקה הוא רק היכי שאפשר לומר דחזקה חשיב בירור א"כ נגד תרי ותרי דאאפ"ל שיועיל מטעם בירור דהחזקה לא עדיף מעדים ותרי כמאה וממילא לא מועיל החזקה כלל. ועפ"ז י"ל גם לענין ס' דרבנן נגד ח"א נהי דמחמירין רק היכי שאפשר לומר דהחזקה חשיב בירור אבל בלא"ה אינו מועיל החזקה דהא חז"ל לא גזרו על הס'. ועפ"ז יש ליישב בהא דש"ס מנחות דס"ח בהא דקאמר שם לחד מ"ד דאכל בחו"ל באורתא דשיתסר נגהי שיבסר דקסבר חדש בחו"ל דרבנן ולספיקא ל"ח וקשה לכאורה הא יש ח"א על התבואה הלזו דעד עכשיו הי' עלה שם איסור מכח חדש ורק ס' שמא כבר פקע איסורו וא"כ חשיב ח"א וכמ"ש המג"א דשבות דאפיקי יומא אסור וחמור משבות דע"ש ועי' בשו"ת שיבת ציון סי' מ"ט דפירות שיש ס' אם כבר עברו ג' שנים דחשיב ח"א דהאילן הי' עלי' עד עכשיו שם איסור ומועיל חזקת איסור דהאילן לענין הפירות ועי' ש"ש פ"א שהעיר ג"כ מדברי רש"י ז"ל שם בקידושין ל"ח ע"ב ומכ"ש הכא דהתבואה בעצמה הי' עלי' עד עכשיו שם איסור פשיטא דחשיב ח"א וא"כ גם בדרבנן צריך ליזל לחומרא:

אך עפי"ז ניחא דבאמת הא דס' דרבנן לקולא משום דחז"ל לא גזרו על הס' ורק אפ"ה נגד ח"א אזלינן לחומרא דחזקה חשיב בירור וכ"ז היכי דיש ס' במציאות אפשר לומר דחזקה מברר הס' אבל הכא א"א לומר דחזקה מברר הס' דהא ע"כ כיון דעשינו יו"ט גם ביום ט"ו וברכנו כמה ברכות ע"כ דעכ"פ חשיב בגדר הס' ונהי דעשו גם יו"ט שני ע"כ דהוא רק מס' והראי' דהתחילו לספור ספירת העומר וכיון שאאפ"ל דחזקה מברר הס' שוב מקילין בדרבנן דרבנן לא גזרו על הס'. ולפ"ז א"ש מה דקשה עוד בהא דקאמר עוד שם דלחד מ"ד לא אכיל רק בצפרא דשיבסר דס"ל חדש בחו"ל ד"ת רק דמה"ת האיר המזרח מתיר ורק מדרבנן יום הנף כולו אסור והוי ס' דרבנן וקשה דהוי ס' בנתגלגל דבליל שיבסר הי' ס' ד"ת והחמרנו מס' א"כ אף דבצפרא ליכא רק ס' דרבנן מ"מ כבר החמרנו בס' זה בהיותו ס' ד"ת ושוב א"א להקל אף כשנעשה ס' דרבנן וכמו בס' דרוסה שנתערב דל"א ס' דרבנן לקולא. הגם די"ל דהכא גם בלילה ידענו שבצפרא יהי' רק ס' דרבנן א"כ לא החמרנו רק כ"ז שיהי' ס' ד"ת ודמי לס' ביצת נבילה אף דמחמירין לענין התרנגולת אפ"ה מקילין לענין הביצה וכמ"ש הפר"ח ועיין שו"ת בית אפרים סי' מ"א שכ' דבס' בקנין חמץ מקילין לאחה"פ אף דבפסח הי' ס' ד"ת מ"מ תיכף ידענו דאחה"פ יהי' ס' דרבנן. אך בפשיטות י"ל דעיקר הטעם דמחמירין בס' היכי שנתגלגל משום דכבר החמרנו בהיותו ס' ד"ת ולא הי' ניכר אי הוחמרנו מכח ודאי או מכח ס' א"כ כשנקיל אח"כ כשנעשה דרבנן יהי' נראה שמזלזל באיסור ודאי דרבנן אבל הכא גם בשעה שאסרנו בליל שיבסר הכל יודעין שאין האיסור רק מחמת ס' דהא כבר עשינו יום ט"ו ליו"ט וע"כ רק מס' אסרנו בליל י"ז ושוב יש להקל בבוקר דהוי ס' דרבנן וא"ש ובהיותי בזה אמרתי בהא דכ' הנוב"י מה"ק סי' ל' לענין ס' מילה שלא בזמנו אי מותר ביו"ט שני שכ' הנוב"י דמותר מטעם ס"ס שמא אינו יו"ט ושמא היום זמנו וכ' הנוב"י דאין לומר דחשיב דשיל"מ לפי שחוזר לאיסורו ובח"ס סי' ר"נ כ' דבאמת דעת הרמב"ם ז"ל דחמץ חשיב דשיל"מ אף שחוזר לאיסורו ורק הרבה פוסקים חולקים וכ' דא"נ דהטעם דדשיל"מ ל"ב משום עד שתאכלנו באיסור א"כ אף בדבר שחוזר לאיסורו מ"מ כיון שעכ"פ יש מציאות בזמן לאוכלו בלי ביטול אך לטעם הר"ן משום דחשיב שם היתר ובדבר שחוזר לאיסורו ל"ח שם היתר לכך בטל וא"כ לענין ס"ס בדשיל"מ א"נ דל"מ בזה ל"ש טעם הר"ן ורק בזה שייך טעם רש"י ז"ל דרק לענין ביטול לא ניחא להר"ן בטעם רש"י ז"ל דס"ל דע"י ביטול חשיב היתר גמור אבל בס' ניחא לי' בטעם רש"י ז"ל ושוב אף בחוזר לאיסורו מ"מ עכ"פ כיון שיש זמן שלא נצטרך לסמוך אס"ס שפיר אין מועיל הס"ס דהוי עכ"פ כאיכא לברורי עיי"ש בח"ס והרבה אחרונים כתבו סברא זו עיין בצל"ח בחי' בנו הג' ז"ל ובטעם המלך:

אך באמת בסוגי' דהכא דקאמר דאכיל באורתא דשיתסר נגהי שיבסר קסבר חדש בחו"ל דרבנן והוקשו המפורשים ועי' במרדכי דהוי ס' דרבנן בדשיל"מ ותירצו דחוזר לאיסורו ועי' בא"מ בתשו' י"א מ"ש בזה אך עכ"פ מוכח דגם לענין וסד"ר בדשיל"מ אפ"ה כ' במרדכי דבחוזר לאיסורו לא מחמירין בדרבנן בס' בדשיל"מ והוא כסברת הנוב"י ולפלא על הח"ס ובן הג' הנוב"י ז"ל שלא העירו בזה. הן אמת דעיקר קושית המרדכי הי' מקום ליישב לפמ"ש לעיל דא"נ דהטעם דס' דרבנן להקל משום דלא גזרו כלל על הס' והוי היתר גמור א"כ גם בדשיל"מ אזלינן לקולא דל"ש הסברא דעד שתאכלנו בס' איסור דהס' הוי היתר גמור ועפי"ז ביארתי דבס"ד דהש"ס ביצה ד"ד דס"ד דס' דרבנן מקילין אף בדשיל"מ ה"ה דגם נגד ח"א אזלינן לקולא דגם חזקה י"ל דל"ח בירור אך הש"ס מחדש דהטעם דס' דרבנן להקל משום דתולין להקל ולכך בדשיל"מ מחמירין די"ל עד שתאכלנו בס' איסור וממילא נגד ח"א מחמירין בס' דרבנן ולפ"ז הכא באמת הקשיתי דבלא"ה צריך להחמיר בס' ט"ז דהוי נגד ח"א וע"כ צ"ל דהש"ס ס"ל דחדש בחו"ל קיל משאר איסור דרבנן דלא גזרו כלל על הס' והוי כמו דהקילו בס' ערלה בחו"ל דהס' הוי היתר גמור דתיכף בשעה שגזרו איסורחדש בחו"ל ידעו דיהי' ס' על יום י"ז ולא עשו כלל איסור על הס' וממילא אף שיש ח"א ג"כ אזלינן לקולא וכמ"ש בשות שיבת ציון לענין ס' ערלה דגם נגד חזקה אזלינן לקולא. ולפ"ז אף בדשיל"מ צ"ל ס' לקולא כיון דהס' הוי היתר גמור וכמ"ש התוס' עירובין מ"ה דבס' עירוב מקילין אף דהוי דשיל"מ. אך לפמ"ש לעיל ישוב אחר אהא דמקילין אף נגד ח"א וא"כ שוב י"ל דלא קיל מכל איסורי דרבנן והדרא קושית המרדכי וע"כ צ"ל כתירוצו ומוכח דגם לענין ס' דרבנן בדשיל"מ מ"מ בחוזר לאיסורו ל"ח דשיל"מ וכמ"ש הנוב"י הנ"ל ודלא כהח"ס ויש הרבה לדבר בזה ואכ"מ עכ"פ לענין דינא הדבר פשוט כמ"ש לעיל דפטורה מאבילות:

בעה"ח עש"ק ב' דחנוכה תרס"ג לפ"ק ראדימושלא. הק'

שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה