אור ברסלב
מהרש חלק א סימן סט

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן סט

סימן סח

להרב הגדול החו"ב בנש"ק וכו' כש"ת מוה' יחזקאל נ"י בהרהגה"צ מאסטראווציא שליט"א:

מה שהביא בשם ח"א שהקשה בהא דשבת דט"ו בהי' טובלין במים מכונסין וסרוחין ואח"כ נתנו עליהם שאובין התחילו לעשותן קבע אמר אביי שהיו אומרין לא אלו מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין אמר רבא מאי נ"מ הא קטבלי בהנך. והקשה הא משכחת אי תטבול רק במי מקוה ואח"כ קודם שתשפך עלי' שאובין יקדש אותה א' בחופה למ"ד חופה קונה ורק לשי' הר"מ ז"ל חופת נדה ל"מ א"כ לפי"מ שסוברין דעדין טמאה היא ל"מ חופה שלה לקנין אבל אם באמת טהורה היא הוית מקודשת ע"י החופה:

באמת יש כמה נ"מ לפי"מ דמפורש בש"ס ר"ה דכ"ח המודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ולשי' הר"ן נדרים דט"ו הטעם משום דהנאת הגוף בהדי מצוה אסור. אך לשי' הרשב"א דהנאת הגוף בהדי מצוה מותר. עכצ"ל הטעם דהא דאסור לטבול בימות החמה הוא כמ"ש המאירי דשמא ישהה במים אחר שטבל ועי' בשעה"מ מ"ש בזה ובא"מ סי' כ"ח. ויוצמח לפ"ז דאם נדר ממים שאובין והי' הדין דאחר טבילת מקוה צריכין להטיל עליו שאובין הי' מותר אף בימות החמה אף דיש לו הנאת הגוף מ"מ הנאת הגוף בהדי מצוה מותר דהכא ל"ש סברת המאירי דהא אינו נכנס לתוך המים רק שופכין עליו וכ"ז שלא נשפך עליו לא נגמר המצוה. וא"כ שפיר יש נ"מ היכי דנדר ממים שאובין דאם סוברין דגם זה הוא חלק מהמצוה אז מותר לשפוך עליו דהנאת הגוף בהדי מצוה מותר אבל כיון שהדין דמקוה לחוד מטהר א"כ אסור לשפוך עליו שאובין דאינו מצוה כלל ובשלמא לשי' הר"ן ניחא דממ"נ בימות הגשמים אין זה חשיב הנאה כלל ובימות החמה אף לצורך מצוה אסור אך לשי' הרשב"א תיקשי. והנלע"ד דבעיקר הדבר אי הנאת הגוף בהדי מצוה מותר כ' בחידושי ומצאתי להג' רז"מ ז"ל שכ' כן דתלוי בהא דפליגי מ"ד בש"ס אי נדונ"ד קריבין ביו"ט ולמ"ד אין קריבין כ' בתוס' שבת דכ"ו דאמרי' דבטל לי' חלק הדיוט לגבי חלק גבוה ול"ח בכלל א"נ ולמ"ד קריבין ע"כ דל"ב לי' חלק הדיוט לגבי חלק גבוה וחשיב א"נ:

נשמע דלמ"ד אין קריבין ע"כ דאמרינן בטל חלק הדיוט לגבי חלק גבוה א"כ הנאת הגוף בהדי מצוה מותר דבטל הנאת הדיוט ול"ח נהנה. אבל למ"ד קריבין ע"כ דל"ב חלק הדיוט לגבי חלק גבוה א"כ הנאת הגוף בהדי מצוה אסור דחשיב כנהנה מא"ה. א"כ לפמ"ש בתוס' שבת דכ"ו דאביי ס"ל נדונ"ד אין קריבין ורבא ס"ל קריבין א"כ א"ש הכל דלאביי לשי' דס"ל אין קריבין א"כ ע"כ דהנאת הגוף בהדי מצוה מותר א"כ לשי' ע"כ הא דאסור לטבול בימות החמה ע"כ הטעם כמ"ש המאירי דשמא ישהה במים אחר שטבל. ונשמע דאם הי' מצוה בשפיכת השאובין הי' מותר לשפוך מים שאובין אף בימות החמה וא"כ לאביי שפיר יש נ"מ דאם יסברו שהשאובין הם חלק מהמצוה יתירו בנודר משאובין אף בימות החמה לשפוך ובאמת אין בזה חלק מהמצוה. אך רבא לשי' דס"ל נדונ"ד קריבין א"כ הנאת הגוף בהדי מצוה אסור וא"כ שוב שפיר קאמר מאי נ"מ דבימות הגשמים בלא"ה מותר לשפוך אף שלא לצורך מצוה דבימות הגשמים ל"ח הנאה ובימות החמה אסור אף לצורך מצוה דהנאת הגוף בהדי מצוה אסור וא"ש מה דרבא לשי' שפיר קאמר מאי נ"מ וא"ש הכל בס"ד:

ולכאורה יש לשדות בה נרגא דהא בש"ס נדרים דט"ז קאמר אביי דבאומר הנאת סוכה עלי נאסר בסוכה של מצוה מוכח דאביי ס"ל מל"נ וא"כ פשיטא דבנודר ממים אסור לרחוץ בו בימות החמה אף לצורך מצוה וא"כ שוב אין נ"מ לאביי ובאמת במח"א הל' נדרים העיר דמאי פריך רבא לאביי וכי מל"נ הא י"ל דבסוכה יש הנאה בישיבתו וכמ"ש בתוס' ר"ה דכ"ח אך בשעה"מ הל' שופר כ' דקושית רבא הוא דגם הנאת הגוף בהדי מצוה מותר ולפ"ז י"ל דבאמת גם אביי ס"ל דמלל"נ רק דס"ל הנאת הגוף בהדי מצוה אסור ומש"ה נאסר בישיבת סוכה א"כ לכאורה אזדא מ"ש. והי' מקום לומר דקושית רבא הוא לאביי היינו לדידך דס"ל הנאת הגוף בהדי מצוה אסור א"כ פשיטא דבנדר משאובין אסור לשפוך עליו בימות החמה אף לצורך מצוה א"כ מאי נ"מ בהא דסברו לא אלו מטהרין אבל לדידי שס"ל הנאת הגוף בהדי מצוה מותר שפיר יש נ"מ וכנ"ל. אך כ"ז ניחא א"נ דסוכה יש הנאה בישיבתה שפיר י"ל דגם אביי. ס"ל דמלל"נ רק דפלוגתתם בישיבת סוכה הוא משום דיש הנאת הגוף בהדי מצוה אבל א"נ דגם בסוכה לית הנאה בישיבתה יהי' נשמע דאביי ס"ל דהמצוה גופא חשיב הנאה וכ"מ פשטות לשון הש"ס דפריך וכי מל"נ ולדברי השעה"מ גם אביי מודה דמצוה ל"ח הנאה רק דאוסר משום הנאת הגוף והו"ל לרבא להקשות והא הנאת הגוף בהדי מצוה מותר:

והנה א"נ דבאמת ס"ל לאביי מל"נ תיקשי לכאורה בהא דקאמר בש"ס שבת דכ"א דקאמר ר"ה דאין מדליקין בחנוכה בשמנים שא"מ בשבת וקשה אמאי אין מדליקין בש"ש וכ' הפנ"י דבאמת מיירי בישראל שיש לו ש"ש שלא ברשות כהן ואסור ליהנות ממנו ורק לצורך מצוה מותר דמלל"נ אך ביש לו שמן אחר אסור דקמרויח מה שא"צ להדליק שמן אחר ועי' בשו"ת ב"א סי' ס"ג ועי' באה"ע סי' קכ"ד. אבל באמת באין לו שמן אחר מותר בש"ש דשייך הסברא דמלל"נ ועיי"ש בבית אפרים סי' הנ"ל שכ' דרב דמתיר להדליק בשמנים הפסולין ומשמע דגם בשמן שריפה מותר ומיירי באין לו שמן אחר ומותר משום דמלל"נ וא"כ תיקשי היאך קיבל אביי הך מימרא הא איהו ס"ל מל"נ וע"כ דגם אביי ס"ל מלל"נ:

ובאמת לכאורה הי' אפ"ל בשיטת אביי דס"ל באוסר הנאת סוכה נאסר בישיבה של מצוה עפמ"ש האחרונים להבין שיטת הרז"ה דס"ל מצות דרבנן ליהנות ניתנו וכ' הסברא דענין מלל"נ דחשיב שלכדה"נ ויש בו עכ"פ איסור דרבנן ורק דמצוה ד"ת דוחה לאיסור דרבנן ולפ"ז י"ל לפי שי' התוס' בפסחים דכ"ו דבמעילה ליכא איסור בשלכדה"נ דילפי' חטא מתרומה והוי כאלו כתיב שם אכילה בגופה והמהרש"א שם כ' דלאביי דס"ל דבב"ח שלכדה"נ לוקה אף דילפי' מנבילה אפ"ה כיון דלא כתיב אכילה בגופה ה"ה דבמעילה ג"כ לוקה בשלכדה"נ. ונשמע דלאביי במידי דשייך בי' מעילה ל"ש הך דמלל"נ. א"כ בנדר דקיי"ל בנדרים דל"ד דיש מעילה בקונמות א"כ בנדר ובמעילה לש"ל מלל"נ ורבא לשי' גם בנדר ובמעילה י"ל מלל"נ. אך באמת בשעה"מ פ"ה מיסוה"ת דחה דברי המהרש"א ודעתו דגם לאביי אין חיוב במעילה שלכדה"נ. וחוץ לזה שם בר"ה מוכח דגם בע"ז אמרינן מלל"נ ובע"ז יש חיוב בשלכדה"נ כמ"ש בתוס' ע"ז די"ב וע"כ דליתא לסברא הנ"ל:

אך באמת י"ל בכונת אביי שם בנדרים לפי"מ דמשמע בר"ן שם דישיבת סוכה ל"ח הנאה ורק דנדר חל אף ע"ד שאין בו הנאה. א"כ י"ל דבאמת מודה אביי דמצוה ל"ח הנאה ורק דס"ל דבשלמא במודר הנאה מחבירו דחל הנדר על כל מיני הנאות שבעולם א"כ אמרי' דלא נתכוין לאסור רק דבר שחשיב הנאה וממילא מותר לתקוע לו דזה ל"ח הנאה ולא הוי זה בכלל נדרו דלא נדר רק ממידי דהוי הנאה. אבל באומר הנאת סוכה עלי אז הדין בהיפך דאי הי' משכחת הנאה בישיבת סוכה אז היינו אומרים דאם אומר הנאת סוכה עלי אין כונתו רק ישיבת רשות דזה חשיב הנאה אבל סוכת מצוה דל"ח הנאה לא הי' בכלל האיסור ורק הי' תלוי אי הנאת הגוף בהדי מצוה מותר אבל כיון דלא משכחת הנאה כלל בישיבת סוכה א"כ באומר הנאת סוכה עלי אאפ"ל דכונתו הי' אישיבה דרשות דזה בודאי ל"ח בכלל הנאה ואדרבה אמרי' דנתכוין לישיבת סוכה דמצוה דזה נקרא אצלו בכלל הנאה היינו שמחשב דהמצוה משוי לי' להנאה:

ולפ"ז ניחא דבאמת במודר הנאה מחבירו דאפשר לתלות הנדר במידי דהוי הנאה גמורה אמרי' דמידי דמצוה כיון דל"ח הנאה לא הי' בכלל נדרו אך הכא כיון דלא משכחת הנאה ע"כ דנתכוין לסוכת מצוה וזה מיקרי אצלו הנאה. אך להבין קושית רבא י"ל דהנה בשבועה קיי"ל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו. ונסתפקתי בתשובה אי באמת נגמר השבועה ע"י קבלה בלב ורק הא דבעי הוציא בשפתיו כדי שיהי' גילוי מחשבתו או די"ל דבאמת עיקר השבועה נגמר רק ע"י ביטוי פה. וכ' בתשו' דזה תלוי בפלוגתת אביי ור"א שבועות ד"כ דאביי ס"ל במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא ואח"כ אמר שבועה שאוכל דנאסר באכילה ור"א פליג ע"ז ומשני תני שבועה שאי אוכל לך. וכ' דאביי ס"ל דעיקר השבועה נגמר ע"י קבלה בלב ורק דבעי שיהי' גילוי מחשבתו וא"כ סגי באם יש גילוי מחשבתו מצד הענין אף שהדיבור בעצם אינו מוכיח על קבלת השבועה ור"א ס"ל דגזה"כ דבעי דיבור פה ובעי שהדיבור בעצם יהי' מוכיח על ענין קבלת השבועה ונודע שהרמב"ן ז"ל פסק כר"א:

ולפ"ז א"ש דאביי לשי' דל"צ רק גילוי מחשבתו ולפ"ז שפיר באומר הנאת סוכה עלי כיון דלא משכחת הנאה א"כ הוי גילוי מחשבתו שרצה לאסור ישיבת מצוה א"כ נהי דמצד הלשון אינו מוכיח דאסר ישיבת מצוה דהא אמר הנאת סוכה ומצוה ל"ח הנאה מ"מ עכ"פ יש גילוי מחשבתו דרצה לאסור ישיבת מצוה ואצלו נחשב זה להנאה אך רבא קאי בשי' ר"א דגזה"כ דנדר אינו נגמר רק ע"י דיבור פה ובעי שהדיבור בעצם יהי' בו ענין קבלת נדר וא"כ שפיר באומר הנאת סוכה עלי ומצוה ל"ח הנאה א"כ ל"מ אף אם יש הוכחה שרצה לאסור א"ע הישיבה דמצוה מ"מ כיון דהוציא הנדר בלשון הנאה וזה ל"ח הנאה א"כ לא חל האיסור וז"ב. ולפ"ז א"ש דבתרומה נהי דהנאה של כילוי אסור מ"מ מותר להדליק בו דשייך הסברא דמלל"נ. ולפ"ז א"ש מ"ש דאביי דס"ל נדונ"ד אין קריבין ע"כ דס"ל הנאת הגוף בהדי מצוה מותר וכת"ה העיר דבש"ס דהכא מוכח דאביי ס"ל מל"נ. ולפ"ז א"ש דאדרבה מש"ס דשבת דאביי קיבל הא דרב ומשמע דאף בש"ש מותר נשמע ע"כ דס"ל מלל"נ וע"כ הא דקאמר הכא דבאומר הנאת סוכה אסור וע"כ מטעם שכתבתי וז"ב בס"ד ודוק:

נחזור לקו' החכם הנ"ל דמשכחת שקודם ששפכו עלי' השאובין נתקדשה בחופה וא"כ לפי טעותם ל"מ החופה וא"מ. והנה כת"ה כ' דאביי דס"ל קשמס"ל הוי קדושין ע"כ דס"ל דעכ"פ חופת נדה מהני לענין קנין וכ' דא"נ דחופת נדה ל"מ ע"כ דאין חופה לפסולות וא"כ תיקשי היכי יליף דחופה קונה הא י"ל מה לכסף ושטר שכן מהני בפסולות ובשלמא לדידן י"ל ביאה תוכיח דל"מ בפסולין משום דאעל"מ אבל אביי לשי' דס"ל אע"מ א"כ א"נ דס"ל חופת נדה ל"מ שוב ע"כ דחופה אינו קונה עכ"ד:

הנה באמת מ"ש לפשיטות דאי חופת נדה ל"מ ע"כ דאין חופה לפסולות. באמת שי' כמ"פ דאף א"נ חופת נדה מהני אפ"ה י"ל דאין חופה לפסולות דבנדה עכ"פ לכשתטהר תהי' ראוי לביאה אבל פסולות מעולם לא יהיו ראויי' לביאה כמ"ש המל"מ דאף מ"ד אין חופה לפסולות מ"מ י"ל דחופת פחות מבת ג' יועיל דעכ"פ אח"כ תהיה ראוי' לביאה ולהיפך אף למ"ד יש חופה לפסולות אפ"ה דוקא שם דדעתו לבוא עלי' באיסור וחשיב לדידי' בכלל ראוי' לביאה אבל בנדה אין דעתו לבוא עלי' באיסור שפיר חשיב לא חזי לביאה ול"מ ועי' בשעה"מ שהאריך בזה וכעין זה כ' בתוס' ביצה די"ב דמש"ה מבשל גה"נ ביו"ט חשיב לצורך משום שדעתו לאוכלו באיסור ועי' בפמ"ג בפתיחה להל' יו"ט שנסתפק במבשל איסור דרבנן ביו"ט אי חשיב א"נ וכ' דבאם בדעתו לאוכלו חשיב א"נ. ועי' שו"ת מהר"ם מינץ החדשות שכ' בישוב קו' התוס' בהא דמהני קדושין בח"ל אף דלרבא קשאמס"ל לא הוי וכ' ג"כ דבח"ל דעתו לבוא עליה באיסור ל"ח בכלל קשאמס"ל עיי"ש מ"ש בפי' דברי התוס' ב"מ ד"י. עכ"פ לשי' הנ"ל דאף למ"ד יש חופה לפסולות מ"מ חופת נדה ל"מ א"כ שוב י"ל דשפיר חופה קונה אף לדידן אף דס"ל חופת נדה אינו קונה ויליף מכסף ושטר וא"ל מה לכסף ושטר שכן נוהג בפסולות דהא חופה נוהג בפסולין:

אך באמת בפשיטות י"ל מה לכסף ושטר שכן מועיל בנדה ובזה א"ל ביאה תוכיח דביאה ג"כ מועיל בנדה דלש"ל בזה אעל"מ דלא יתוקן האיסור בזה דבשלמא בח"ל י"ל שפיר אעל"מ דיתוקן דלשי' הר"מ ז"ל ביאה בלא קידושין אינו לוקה בח"ל אבל בנדה אף בלי קידושין עובר איסור ושוב ל"ש אעל"מ א"כ אף לרבא א"נ דחופת נדה אינו קונה ע"כ דחופה ל"ח קנין כלל. אך האמת יורה דרכו דקושי' הנ"ל לק"מ דבפי' כ' בשעה"מ דאם כבר ספרה ז"נ והגיע זמן טבילתה אז לכ"ע מהני החופה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והשעה"מ נסתפק דגם בימי ספירת ז"ל הואיל דמה"ת נדה ל"צ נקיים י"ל דמהני חופה ועכ"פ אחר שכבר ספרה ז"נ וכבר ירדה לטבול נהי דלא נגמר עדין ההכשר עכ"פ ל"ח בכלל א"ר לביאה ועיי"ש בטה"מ שפלפל לענין יום ז' דעכ"פ מדרבנן אסורה לטבול ביום אי חשיב בכלל א"ר לביאה אבל הכא דכבר נגמר ההכשר ולא מחוסר רק טבילה לחוד פשיטא דמהני החופה דמפורש בתוס' גיטין ד"ב דמש"ה נדה נאמנת שכבר טבלה משום דבידה לטבול אף די"ל דשם מעידה שכבר טבלה נאמנת ול"ח נגד ח"א משום דהוי בידה אבל אם עדין לא נעשה הדבר אף דהוי בידו ל"מ אף לומר דהוי ככבר נעשה. אך באמת בש"ס קידושין דס"ב מפורש דבאומר פירות ערוגה זו תלושין יהי' תרומה על פירות מחוברין דמהני לפי דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ול"ח דשלב"ל. ואדרבה בהא דקאמר הש"ס שם גבי גר דל"ח בידו דמי יימר דמזדקקי לי' ג' והקשה ברשב"א יבמות דפ"ח אי הקדש דידי' משום דבידו לאיתשולי עלה וקשה מי יימר דמזדקקי לי' ב"ד ותירץ דדוקא שם דלא נעשה עדין הדבר ורק שנאמר דחשיב בידו ומש"ה לא יהי' חשיב דשלב"ל ע"ז אמרי' דל"מ משום דצריך סיעת אחרים אבל באומר שכבר נעשה הדבר חשיב בידו אף דצריך סיעת אחרים. ובתשובה פלפלתי בזה בהא דגר שאומר נתגיירתי וליכא עדים דל"מ אף באומר נתגיירתי בב"ד פלוני אף דהוי מדע"ל משום דהוי נגד ח"א והא הכא שאומר שכבר נתגייר א"כ חשיב בידו ומגרע הח"א ושוב צריך להיות נאמן עכ"פ לענין טבילה דהוי בידה לגמרי אף קודם שטבלה מכח סברת בידה הוי ככבר נעשה הדבר ופשיטא דמהני אז החופה אף לשי' הרמב"ם ז"ל א"כ עכ"פ קושיא הנ"ל ל"ק וכן כ' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' ס"ט בפשיטות וא"ש הדבר ע"נ. ומה שהביא כת"ה דברי השו"מ שכ' דהכונה דלענין תרומה דבעי כונה א"כ יסברו דאין מקוה מטהר רק בצירוף השאובין ולא יכוונו לטהר במקוה:

הנה באמת כבר עמדו ע"ז בספרי חכמי זמנינו בשו"ת כנף רננה מביא דברי הלח"מ דלענין הטוב ומטיב דאם אומר בבית האבל גם דיין אמת חשיב עקירה דהוספה הוי עקירה. ובס' שב דנחמתא לנ"ד הג' הר' יוסף ענגעל נ"י העיר מש"ס הלז דפריך רבא למאי נ"מ מוכח דאף שהם יכוונו דאין המקוה לחוד מטהר רק בצירוף השאובין ולא יתכונו על המקוה לחוד אפ"ה חשיב כונה. ובס' כרם נטע על סוטה דט"ז דחה דשם הכונה רק משום מעלת קודש אבל באמת היכי דבעי כונת מצוה בעי שיתכוין לכולה מצוה ואם סובר שזה הוא רק חצי מצוה ל"מ. ובאמת לפ"ז הי' א"ש דברי רש"י ז"ל מה שפי' בקושית רבא מאי נ"מ הא כבר טבלו במקוה תחילה וקשה מאי נ"מ הא אף אם הי' טובלין בשאובין תחילה אפ"ה כיון דטובלין במקוה ג"כ ממילא היא טהורה. אך לפ"ז א"ש דהנה מפורש ברא"ש ובש"ע יו"ד סי' רע"א דבעי בס"ת עיבוד לשמן ואם הנכרי מעבד יסייע ישראל בתחילתן לשמה וממילא אף אם יעשה אח"כ סתמא אפ"ה נימא ע"ד הראשונה הוא עושה אבל אם העכו"ם עושה בתחילה אף שמסייע ישראל בסוף ל"מ כמ"ש הט"ז שם. נמצא א"ש באמת בכל מצוה נהי דבעי כונה אבל אם התחלת המצוה הוא בכונה שוב אף אח"כ כשעושה בסתמא הוי כנתכוין בפי' דהא מצינו בש"ס מנחות דט"ז דאף למ"ד אין פיגול בחצי מתיר מ"מ בנתן את הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה ואף דשמואל קאמר שם עדין הוא מחלוקת מ"מ כ' בתשובה דשם א"נ ע"ד הראשונה הוא עושה יתחייב כרת שפיר מוקמי' בחזקת כשרות דלא עבר אאיסור כרת וכמ"ש הר"מ ז"ל דאם אמר א"ג זו תמורת זו אם אחת הי' בע"מ אמרי' דכונתו בתורת חילול ועי' במלמ"ל פ"י מגירושין ועי' בשו"ת בי"ש חאה"ע סי' קמ"ז. אבל במידי דהיתר אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה. ומפורש בירושלמי בירד לטבול מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה דל"מ וכ' בס' מרכבת יוסף סי' ט"ו דכיון דלא חל הטומאה קלה בעוד הטומאה חמורה עליו א"כ און מועיל כלל הטבילה לטומאה קלה א"כ ל"ח כונה כלל והוי כמ"ש הר"מ ז"ל בהא דכתב גט לאשה דעלמא דמפורש בש"ס יבמות דנ"ב דל"מ והטעם דאם נכתב בשעה שא"ר לגירושין הוי כלא נכתב לשמה:

א"כ הכ"נ בשלמא אי הי' המנהג לשפוך בתחילה השאובין א"כ הי' מקום טעות דיסברו דהשאובין הם התחלת הטהרה א"כ יתכונו בשעת שפיכת השאובין ואח"כ בשעה שתכנס למקוה לא תתכוין שתסמוך דכונת התחלת הטהרה מועיל אכל המצוה ובאמת כיון דאין השאובין שייכים לטהרתה א"כ הוי כנתכונה שלא בשעת טבילה דל"מ. אבל כיון דדרך לטבול במקוה תחילה א"כ עכ"פ תתכוין בשעת שנכנסה למקוה כונת טהרה נהי דעדין לא נגמר טהרתה לפי סברתה מ"מ עכ"פ חשיב כונה וא"ש דברי רש"י ז"ל. וע"ד הפלפול י"ל עוד דרבא מקשה רק לשי' אבל לאביי ל"ק קושית רבא. דבאמת י"ל כמ"ש הכנף רננה דאם סובר שזה הוא רק חצי מצוה א"כ ל"ח כונה דהא סובר שבזה לא נגמר הטהרה. אך באמת י"ל דזה תלוי בהא דנסתפקו השבו"י והישי"ע אי בכל המצות יש קצת מצוה בח"ש. ובאמת זה תלוי בהא דמצינו באיסורין ח"ש אסור מה"ת דלשי' הח"ץ סי' פ"ו עיקר הטעם משום דאחשבי' וממילא לענין מצוה ל"ש ענין דח"ש:

אך באמת מרש"י שבת דצ"א מפורש דגם באיסורי שבת ח"ש אסור מה"ת ועי' בשו"ת ח"צ לענין שיער נזיר ובפמ"ג בפ"כ וע"כ דח"ש הוי חלק מהאיסור ולפ"ז כמו דלענין איסור חלק מהשיעור הוי עכ"פ איסור במקצת ה"ה דלענין מצוה ג"כ יש על ח"ש שם מצוה. ונודע קושית הירושלמי דנעשה ב' ימים יוה"כ מס' ורק התירוץ משום חשש סכ"נ. והעיר בכו"פ סי' ק"י הא יוכל לאכול ח"ש ואחר כא"פ יאכל עוד ח"ש ול"מ לר"ל ח"ש מותר מה"ת ואף לר"י מ"מ עיקר הטעם משום אחשבי' וכשאוכל לצורך פק"נ ל"ש אחשבי' א"כ לא יהי' איסור ד"ת ולא יגיע לידי סכ"נ. וכ' הכו"פ דמזה ראי' דס' ד"ת מה"ת לקולא א"כ מה"ת א"צ לעשות ב' ימים יוה"כ מס' ואי דמדרבנן צריך להחמיר מס' מ"מ הא איסור דרבנן יעבור אף בח"ש. אך א"נ דס' ד"ת מה"ת לחומרא שוב הדרא קושיא הנ"ל וע"כ יהי' נשמע דח"ש הוי עצם איסור לפי שהוא חלק מהשיעור א"כ גם כשאוכל לצורך פק"נ יהי' איסור ד"ת ושוב א"א לתקן. נשמע דמ"ד ס' ד"ת מה"ת לחומרא ע"כ דס"ל דח"ש הוי עצם איסור וה"ה דח"ש במצוה ג"כ חשיב כקצת מצוה:

וא"כ נודע מ"ש להוכיח בש"ש פ"א דאביי ורבא דפליגי בחולין ד"ט בהא דילפי' סכנתא מאיסורא אביי ס"ל ס' ד"ת מה"ת להקל ורבא ס"ל מה"ת לחומרא. וא"ש הכל דלאביי לשי' יש לצמוח' מכשול היינו שיתכוין רק בשעת המקוה א"כ לסברתם דזה הוא רק התחלת הטהרה א"כ אין נחשבת כלל כחלק מהמצוה דלאביי לשי' י"ל דרק באיסורין ח"ש אסור מטעם אחשבי' אבל במצוה ל"ח כחלק מהמצוה א"כ הוי כלא נתכונה כלל בשעת עשיית המצוה דלא ידעה כלל אם המקוה גומר הטהרה וחשיב עיקר הטהרה ול"ח כונה כלל אבל רבא לשי' שפיר מקשה דע"כ מכח קושית הירושלמי נשמע דח"ש הוי עצם איסור א"כ גם חצי מצוה חשיב כחלק מהמצוה א"כ שפיר כונתה בשעת טבילתה במקוה מהני דנהי דלא ידעה דבזה נגמר הטהרה עכ"פ ידעה דזה חלק מהמצוה ובעי כונה וכונת חצי מצוה מועיל לכל המצוה וא"ש כ"א לשיטתו בס"ד ע"נ. ועי' במרכה"מ ונ"מ שילהי יבמות ובאו"ח פסחים ד"ה ע"ב ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רכ"ו:

ולכאורה יש למצוא עוד נ"מ למאי דקיי"ל דשתי נשים שלבשו חלוק א' ונמצא עליו כתם דשתיהם טמאות ואם חדא היא נדה שוב תולה דמהנדה באה וא"כ שפיר אם אשה אחת אחר שטבלה במי מקוה לבשה חלוק ופשטתו ולבשתה חברתה ונמצא עליו כתם דאם הי' יודעין שאשה הראשונה היתה טהורה בשעה שלבתה א"כ הי' הס' על שתיהן ושתיהן טמאות אבל עתה שסוברין שהאשה הראשונה בלא"ה טמאה שוב ניתלי בה ושפיר יש נ"מ. אך באמת א"ש לפמ"ש במלמ"ל פ"ט מהא"ב דאם כבר שלמו ימי טומאתה ולא מחוסר רק טבילה דאז שוב אין תולין בה דשייך הסברא דמאי חזית כיון שאם ניתלי בה יתהווה טומאה חדשה ועי' בסד"ט סי' ק"ץ ס"ק ע"ח ובחוו"ד סי' ק"ץ שכ' דגם בשומרת יום ביום ב' אינו תולה ומכ"ש בכה"ג לכ"ע שפיר אינו תולה ושפיר פריך רבא מאי נ"מ וז"ב. ומ"ש כת"ה בהא דמקשה רבא מאי נ"מ הא לפי המבואר בש"ס נזיר דט"ז ובנדרים ד"ד במי שנזיר והוא בבה"ק דלר"י לקי לאלתר אם שתה יין ולר"ל אינו לוקה וכ' התוס' בנזיר דכן הדין במי שהי' טמא בשעת קבלת הנזירות ושפיר יש נ"מ אם אחר טבילה במקוה יקבל נזירות וישתה יין דאם הי' יודעין שמי מקוה מטהר א"כ חל הנזירות לגמרי ושפיר לקי אבל לפי טעותם דעודו טמא א"כ אינו חייב אשתיית יין. והעיר עוד בהא דנזיר והוא בבה"ק אמאי יחול עליו נזירות הא רבנן ס"ל דבנזיר מדבר א' הוי נזיר בכל ור"ש ס"ל אינו נזיר עד שיזיר מכולן עכ"פ כיון דעל טומאה אינו חל א"כ היכי חל כלל הא אין נזירות לחצאין עכ"ד:

באמת לק"מ לפי"מ דקאמר בש"ס גיטין דמ"ג חב"ח שקידש מהו וקאמר הש"ס דאף א"נ התקדשי לחצי' אינו מקודשת התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו א"כ ה"נ באינו מקבל נזירות רק במקצת א"כ שייר בקדושת נזיר א"כ שפיר אינו חל לחצאין רק לרבנן חל לגמרי ולר"ש אינו חל כלל אבל הכא דבאמת הוא מקבל עליו כל קדושת נזירות ונהי דבעודו טמא א"א לחול עליו איסור טומאה עכ"פ חשיב כלא שייר בקנינו א"כ לע"ע חל מה דאפשר ולכישטהר יחול הנזירות גם לענין טומאה. ואף דשם בגיטין דמ"ג משמע דרבא ס"ל דגם בחצי' שפחה ל"מ קידושין מ"מ י"ל עפמ"ש בר"ן נדרים דכ"ט דאף למ"ד קה"ג פקע בכדי מ"מ באישות ל"מ לזמן דלא משכחת בי' ק"פ. א"כ הכ"נ י"ל באמת בקודש מהני הקדש לחצאין ואף דבנזיר ל"מ מ"מ היכי דלא שייר בנזירות חל אבל באישות דלא משכחת רק קנין עולמית ה"ה דל"מ קידושין לחצאין אף בלא שייר בקנינו וז"ב:

והנה כת"ה כ' דהכא ל"ש לומר אין נזירות לחצאין דהא לכשיטהר יחול גם הנזירות לענין טומאה דהא קיי"ל נזירות חל על נזירות אף דלא חל מהשתא חל לאח"ז והביא הא דש"ס כתובות דנ"ט דאומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש דמהני וגם באומר שור זה עולה כל ל' לאחר ל' שלמים דחייל קדושה שני'. ובאמת אין הנידון דומה לראי' דשם באומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש דמהני משום דבידו להקדישה מעכשיו ורק דהי' הו"א כיון דיגיע זמן שלא יהי' בידי להקדיש לא יועיל קמ"ל כיון דעכשיו בידו מהני ועי' באה"ע סי' מ' מ"ש הב"ח הובא בח"מ וב"ש באומר לאשה הרי את מקודשת לי אלאחר ל' יום וא"ל א' בתוך ל' התקדשי לי לכשתתגרש מן הראשון דמהני והקשה בדג"מ הא בהא דבעי' ר"א בהא דשתי פרוטות הקשה הרשב"א ז"ל מ"ש מאומר התקדשי לי לאחר ל' דמהני ותירץ הרשב"א דכאן יגיע זמן שלא יהי' ראוי לקידושין וא"כ כיון דבעי' דר"א נשאר בס' גם כאן יהי' ס'. ובאמת דבריו תמוהים דהא נודע שי' הר"מ ז"ל דפסק בבעי' דר"א דהוי מקודשת ודאי וכ' הרשב"א ז"ל דדייק מהא דשדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש דמהני נשמע דאף שיגיע זמן שלא יהי' ראוי להקדיש מ"מ מועיל רק דהר"ן שם בנדרים וקידושין כ' דשם אותו הקדש שמקדיש לאח"ז בידו להקדיש מעכשיו אבל כאן קידושין השניים אינם בידו אבל עכ"פ נשמע דבאומר לפנוי' הרי אמ"ל לאחר שתתקדש ותתגרש דמועיל דחד קידושין הוי לגמרי בידו ועי' בא"מ סי' מ' שכ' כן ושוב נשמע מהא דשדה זו דמהני וא"ש דברי הב"ח. ולפלא שבירושלמי פ' האומר מפורש דגם בחד קידושין ל"מ דזה ל"ח לגמרי בידו לפי שמא לא תתרצה להתקדש לו מעכשיו ועי' בשו"ת הרשב"א ובשעה"מ ובמקנה שהאריכו בזה:

ובאמת בהא דשדה זו שאני מוכר לך הטעם דבידו להקדישה מעכשיו. וגם בהא דאומר לאחר ל' יום שלמים שם אינו רוצה להקדיש קדושת שלמים רק אלאחר ל' ובאותו זמן יוכל לחול שפיר מהני אבל הכא באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום באמת רצונו שיחול הנזירות שני' תיכף מהיום ורק נזירות הראשון מעכב א"כ יש הו"א לומר כיון דלא חל בשעתה לא יחול כלל אי לאו גילוי דקרא. ובאמת בהא דקאמר בש"ס למ"ד לא פקע בכדי מיירי הא דלאחר ל' שלמים כשאומר לדמי והקשה בר"ן למ"ד קדושת דמים לא פקעה בכדי מא"ל וכ' דמיירי כשפדאן והי' הו"א כיון דהשתא לא חל לא יחול אף כשפדאן קמ"ל והעירותי בחו"י לפמ"ש בשעה"מ פי"ז מהא"ב דבאוסר פירות הקדש על עצמו בשבועה אף כשפדאן אינו חל כיון דלא חל בשעתה אמרי' יצא לבטלה ובאיסור הבא מאליו אמרי' אי משכחת רווחא חייל אבל בשבועה אמרי' יצא לבטלה וקשה לכאורה בהקדש נמי נימא כיון דלא חל בשעתה לא יחול אף כשפדאן אך באמת א"ש דאי הי' מקדיש הקדש שני מעכשיו והי' מעכב הקדש הראשון אז אף כשפדאן לא הי' חל אבל כיון שנא הקדיש רק לאחר ל' א"כ כשפדאן בתוך ל' נמצא מעולם לא הי' עיכוב על ההקדש השני מלחול שפיר חל ונשמע דבנשבע על פירות הקדש שלא יאכלם לאחר ל' ופדאן תוך ל' דשפיר חל דל"ח יצא לבטלה דבשעה שהי' צריך השבועה לחול שפיר הי' לה מקום לחול עכ"פ בהא דלאחר ל' שלמים ניחא דהא לא הקדישו רק לאחר ל' אבל באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום כיון דעכ"פ מעכב נזירות הראשון על נזירת השני מלחול מעכשיו שפיר הי' הו"א דלא יחול כלל דהוי יצא לבטלה רק דנלמד מהא דנזיר להזיר דנזירות חל על נזירות אבל עכ"פ הכא פשיטא דחל דל"ש לומר אין נזירות לחצאין דהוי כהא דקאמר בש"ס שם דבלא שייר בקנינו בודאי מהני וז"ב. אך באמת הדין דנזירות חל על נזירות:

אך מ"ש כת"ה דעכ"פ נזיר טמא מותר לטמא א"ע א"כ לפי"מ שסוברין דמקוה לחודה אינו מטהר א"כ יהי' מותר לטמא א"ע ובאמת טהור הוא ואסור לטמא באמת זה טעות להמעיין בהלק"ט שמפורש דגם בכהן שנטמא פליגי ר"ע ור"ט ורק היכי דבאותו יום כבר נטמא דמ"ד א' ס"ל דאפ"ה אחר שפירש מהמת חשיב מוסיף טומאה לענין שיטמא אדם להיות אב הטומאה בשעה שיגע בו בחיבורין וכדאיתא בש"ס דנזיר ומ"ד א' ס"ל דזה ל"ח תוספת טומאה אבל במפיש ימי טומאה לכ"ע אסור לטמא ורק בכהן בזה"ז דליכא מי חטאת מפורש שם בש"ג דאם כבר נטמא ליכא עוד איסור תורה מלטמא עוד כנודע מדברי הראב"ד ועי' במל"מ פ"ד מאבל ובדג"מ סי' שע"ג א"כ הכא דכבר נגמר כל הטהרה ולא חסר רק שפיכת השאובין פשיטא דאסור לטמא וז"ב בס"ד:

ומ"ש רו"מ קושית הט"א דהיכי נלמוד מהא דולאחותו דהולך לשחוט את פסחו דמטמא למ"מ הא חד קרא נצרך לכהן ונזיר דאינו מטמא לקרובים דהו"א מתוך שהותרה לכהנתו הותרה נמי לנזירתו. ורו"מ כ' כיון דנזיר חשיב חמור לגבי כהונה משום שיש הרבה לאוין א"כ מקולא לחומרא ל"א מגו דאשתרי. באמת ז"א חדא דמפורש בש"ס שם לחד מ"ד יטמא נזיר ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם ובשעה"מ פי"ד מהמ"א העיר בזה מדברי הר"ן הנודע ועיי"ש בטה"מ. עכ"פ חזינן דכהן יש לו חומר אחר שקדושתו קדושת עולם וכל היכי דכ"א יש לו חומר אחר חשיבי תרוייהו שקולים כמפורש חולין דק"א ובפרט דעיקר סברתו דמקיל לחומרא ל"א מיגו דאשתרי באמת מפורש שם בש"ס דאמרי' מגו דאשתרי לט"מ אשתרי נמי לזיבתו והרי טומאת זיבה חמיר דהוי טומאה היוצא מגופה ואינו נדחה אפילו בצבור אפ"ה אמרי' מגו ועי' תוס' יומא ד"ג ע"ב דטומאת מת טבול יום דידי' כשר בפרה אבל לא בטומאה היוצאה מגופה ועי' בס' מרכבת יוסף סי' כ"ג שפלפל שם דהיה הו"א שמותר לתקוע שופר בר"ה בשבת דנימא מגו דאשתרי איסור יו"ט אשתרי נמי איסור שבת ומפורש שם דאמרי' מיגו מאיסור לאו לאיסור מיתה. ועפ"ז י"ל שי' המכילתא פ' בא דקאמר חד תנא דהא דתני עד בוקר להגיד שאין שורפין קדשים ביו"ט ור' ישמעאל אומר א"צ לזה קרא דהא כתיב ל"ת כל מלאכה וקאמר דלא נצרכה קרא רק לט"ז שחל להיות בשבת והדבר תמוה מאד דעכ"פ כיון דפשיטא לן בלי קרא דאין שורפין ביו"ט מכ"ש דאין שורפין בשבת דאף להסוברים דעדל"ת שיב"כ אבל עכ"פ שבת לא עדיף מיו"ט לענין דחיית עשה לל"ת דגם בשבת יש עשה כמ"ש בתוס' יבמות ד"ו ובכ"מ ועיי"ש ברשב"א ז"ל דלא כמ"ש המהרמ"ל בשבת וכבר העיר בזה באו"ח פסחים דפ"ג ובשו"ת זכרון יצחק סי' ס"ח:

והנ"ל דהנה הא דקאמר בש"ס דשבת דכ"ו דמש"ה אין שורפין קדשים ביו"ט למ"ד א' משום דיו"ט ל"ת ועשה הוא ואין עדל"ת ועשה. והנה לכאורה שאר המ"ד דקאמרי טעמים אחרים ולא ניחא להו בטעם דהוי לתו"ע כ' בתוס' דמשמע דס"ל יו"ט ליכא רק ל"ת גרידא. אך באמת י"ל דכולהו מודים דיש עשה דשבתון ביו"ט ורק אפ"ה בעי קרא דהו"א דאף דאין עשה דוחה עשה משום מאי אולמא האי עשה מהאי עשה מ"מ כ' בשו"ת נודב"ש יו"ד ח"ב סי' כ"ג די"ל דבעשה בהדי ל"ת נימא מגו דאשתרי הל"ת ה"ה נמי העשה וכדקאמר בש"ס זבחים דל"ב מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו. אך באמת נודע דרבא ס"ל שם דבמידי דהותרה ממש ל"א מגו דאשתרי אבל בדחוי' אמרי' מ"ל ח"ד מ"ל ב"ד א"כ רבא לשי' דס"ל בדחוי' אמרי' מיגו א"כ שפיר י"ל דס"ל עדלתו"ע אף דאינו דוחה עשה מ"מ בצירוף ל"ת דוחה דענין עדל"ת הוא רק דחוי' כמ"ש הב"י דלדידן דס"ל טומאה דחוי' ה"ה דעדל"ת היא דחוי' ולפי שהוא דבר הבא במקרה ועפמ"ש ברמב"ן ברכות ד"כ. אך הישי"ע כ' דדוקא במלאכה שחשיב מלאכה אף שלא במקום מצוה א"כ אף א"נ דמצוה דוחה אותה חשיב רק דחוי' אבל איסור שעיקרו נצמח מכח המצוה וא"נ שהמצוה דוחה אותה א"כ לא משכחת האיסור כלל א"כ חשיב הותרה עיי"ש מ"ש בישוב קושית הפנ"י פסחים ד"ה דאיך נשמע דר"ע ס"ל אבחא"ש שמא משום דאחשבי' להבערתן ולפ"ז א"ש דמשום סברת אחשבי' הי' חשיב הותרה והי' מותר לשרוף אף דאפשר לקיים מעיו"ט עיי"ש. נשמע דבאיסור כזה שנצמח רק מכח המצוה אם המצוה דוחה אותה חשיב הותרה:

והנה נודע קושית הרא"ש דלמ"ד דס"ל מתוך ולשי' רש"י מה"ת ל"צ שיהי' צורך קצת א"כ אמאי שריפת קדשים אסור ביו"ט וכי גרע משריפה שלא לצורך דמותר מטעם מתוך. אך המג"ש מתרץ דלפי שי' רש"י ז"ל דגם השלכה לכלבים אסור מטעם אחשבי' להבערתן א"כ ל"ש בזה לומר מתוך דנהי דהאיסור מצד עצם הבערה שייך מתוך אבל עכ"פ זה האיסור שנצמח מכח המצוה בזה ל"ש מתוך דבזה לא משכחת היתר לצורך א"נ דבמידי דאינו מצוה ל"ש אחשבי להבערתן ועי' בפנ"י ביצה די"ב שכ' דלענין איסור מפרק ל"ש מתוך דבחולין הוי משאצל"ג כנודע. יצא דלמ"ד דל"ל מתוך יש בשריפת קדשים ביו"ט איסור מצד עצם המלאכה ולמאן דס"ל מתוך הוי האיסור רק משום דהמצוה משוי לי' לאיסור ובזה ל"ש מתוך. ולפ"ז י"ל דבזה פליגי שני המ"ד במכילתא דמ"ד דקרא דעד הבקר אתי להא דאין שורפין קדשים ביו"ט ס"ל דל"א מתוך וא"כ מש"ה לא ניחא לי' דמש"ה אין שורפין קדשים ביו"ט משום דהוי מלאכה דהא י"ל עדל"ת ואף דהוי עשה ג"כ מ"מ י"ל מיגו דנדחה הל"ת ה"ה דנדחה נמי העשה דכיון דס"ל דל"א מתוך א"כ יש בשריפת קדשים איסור מצד עצם הבערה דחשיב מלאכה אף בלי המצוה וא"כ אף א"נ דהמצוה דוחה אותה מ"מ חשיב רק דחוי' ושוב י"ל מיגו שנדחה הל"ת ה"ה דנדחה העשה נמי ומש"ה צריך קרא מיוחד דלא נימא עדל"ת. אבל ר"י ס"ל מתוך ומש"ה קאמר דל"צ קרא דאש"ק ביו"ט דהא פשיטא דלא דחי יו"ט משום דיו"ט יש עשה בהדי וא"ל דמיגו דנדחה הל"ת ה"ה דנדחה העשה ז"א כיון דס"ל מתוך א"כ ליכא איסור מצד עצם המלאכה דבזה שייך מתוך ורק האיסור הוא משום דאחשבי' להבערתן ובזה ל"ש מתוך וכיון דזה האיסור הוי רק מכח המצוה וא"כ אם המצוה דוחה חשיב הותרה וא"כ לש"ל מגו דאשתרי דהא בהותרה ל"א מיגו וא"כ פשיטא דאסור לשרוף משום העשה וע"ז קאמר דהקרא נצרך לט"ז שחל להיות בשבת דבשבת ל"ש מתוך וא"כ יש איסור מצד עצם המלאכה ושוב הי' הו"א דמותר לשרוף מצד עדל"ת ואף דיש עשה ג"כ מ"מ כיון דהאיסור הוא מצד עצם המלאכה א"כ כשהמצוה דוחה חשיב רק דחוי' ושוב י"ל מ"ל ח"ד מ"ל ב"ד ושפיר צריך קרא לזה דאינו דוחה ושפיר י"ל דשבת יהי' קיל מיו"ט דביו"ט לש"ל מיגו ובשבת י"ל מיגו וא"ש דברי המכילתא בס"ד ע"נ:

ועפ"ז י"ל קושית המפו' בהא דקאמר הש"ס ש"מ מדר"ע דל"ל מתוך והקשו דלפמ"ש המג"ש דיש בזה איסור מטעם אחשבי' להבערתן וא"כ בזה ל"ש מתוך. ולפ"ז א"ש דאי הי' ס"ל מתוך א"כ ליכא איסור רק מצד דאחשבי' להבערתן וא"כ א"נ דעשה דוחה חשיב הותרה ושוב י"ל דתשביתו ביו"ט ורק דדוחה הל"ת ואי דחשיב אפלק"ש הא כיון דליכא איסור רק מצד אחשבי' א"כ חשיב הותרה ושוב אף באפלק"ש דוחה וכמ"ש הישי"ע ושפיר נשמע דל"ל לר"ע מתוך וא"ש הכל בס"ד:

נחזור לקו' הט"א ואציע מקודם דברי הש"ס מגילה ד"ד א"ר פשיטא לי מק"מ ועבודה מ"מ עדיף מדרביב"ח ת"ת ומ"מ מ"מ עדיף מדסמכו של בית רבי ת"ת ומת מצוה מ"מ עדיף מדתניא עבודה ומ"מ מ"מ עדיף מולאחותו בעי' רבא מק"מ ומ"מ הי מינייהו עדיף מ"מ עדיף משום פרסומי ניסא או דילמא מ"מ עדיף משום כבוד הבריות בתר דבעי' הדר פשטה מ"מ עדיף דאמר מר גדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה ופירש"י ז"ל שדוחה לאו דלא תוכל להתעלם ובר"ן פי' שדוחה לאו דל"ת:

והנה כל המפו' העירו בזה דמאי פשיט רבא הא גם בס"ד ידע דמ"מ דוחה עבודה וזה עדיף מהא דדוחה לאו דלא תוכל להתעלם דשם הוא רק ענין ממון כמפורש בש"ס ברכות ד"כ ואפ"ה ס"ד דהש"ס דנהי דמ"מ דוחה עבודה מ"מ י"ל דמק"מ עדיף דהא גם מק"מ דוחה עבודה א"כ מאי פשיט מהא דדוחה לאו דלא תוכל להתעלם ה"ה דדוחה למק"מ דהא גם מק"מ דוחה לאיסור בשוא"ת. וע"ק מדוע פירש"י ז"ל דדוחה ל"ת היינו לאו דלא תוכל להתעלם ומדוע לא פי' דדוחה עבודה עי' בפנ"י ובשא"ר שהאריכו בזה:

והנלענ"ד ואקדים ש"ס דברכות דקאמר הש"ס המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק ולגי' הר"מ ז"ל אף בבגד חבירו חשיב קו"ע. ובש"ס שם פריך מהדתניא ולאחותו דהולך לשחוט את פסחו דמטמא למ"מ ומשני ש"ה דכתיב ולאחותו ופריך וליליף מיני' ומשני שוא"ת שאני וברש"י ז"ל מקשה דליליף מכהן ונזיר דמטמא למ"מ ונשמע דכ"ה דוחה אף בקו"ע וברש"י שם מתרץ דשם לא נאמר הלאו דטומאה לגבי מ"מ כלל ועפמ"ש ברמב"ן הנודע. ובתוס' תירצו דלאו שאש"ב או ישנו בשאלה נדחה מפני כ"ה. והרמב"ן והרשב"א יש להם גירסא כזו בגמ' דמקודם פריך וליליף מולאחותו ומשני שוא"ת שאני והדר פריך וכ"ת ליליף מכהן ונזיר ומשני משום דהוי אש"ב או ישנו בשאלה. והנה המפו' הקשו דהלשון וכ"ת משמע דקושי' השני' תלוי בקושי' הראשונה הא בלא"ה יכול למיפרך מהא דכהן ונזיר נשמע דגם איסור בקו"ע נדחה מפני כ"ה. וע"ק דהא בספרי נדרש מלאביו אנזיר דמטמא למ"מ והולך לשחוט את פסחו נלמוד מתיבה האחרונה שבפסוק ובש"ס פריך מקודם מלימוד האחרון ומדוע לא פריך מקודם מהא דנלמוד מלאביו דנזיר מטמא למ"מ וישני דשם הוי ישנו בשאלה והדר יפרוך מלימוד האחרון וישני משום דהוי שוא"ת והמה הערות עצומות. ולתרץ כ"ז וגם קו' הט"א הנ"ל. נ"ל דבענין הא דקיי"ל אין עדלתו"ע מוכח בש"ס יבמות ד"ה דהיכי שישנו בשאלה או אש"ב נדחה אך הר"מ ז"ל פי' שם טעם אחר משום דנזיר שנטמא ליכא עשה כלל כנודע ובתוס' שם כ' דלמ"ד מצורע בימי חלוטו אסור בתשמיש י"ל דשם הוא משום גדול השלום וי"ל דבאמת גם באש"ב אינו דוחה לתו"ע:

ועפ"ז י"ל דהנה בהא דמצינו דכהן מותר לטמא לקרובים י"ל דהטעם משום דהא בז' קרובים יש מ"ע לטמא כמפורש בספרי ועי' בהלק"ט הל' טומאת כהנים וי"ל דמ"ע דטומאת קרובים דוחה לל"ת דטומאת כהנים ואי דבטומאה יש לתו"ע הא הוי אש"ב והעשה הוא שיב דגם נשים מציוון על טומאת קרובים כמפורש שם בנמ"י שיטות רוב הפוסקים כן אך א"נ דגם לתו"ע שאש"ב אינו נדחה ע"כ דטומאת כהנים לגבי קרובים אינו מטעם דחוי' רק הותרה ממש ועפמ"ש הרמב"ן דדבר שהוא תמידי הוי הותרה. והנה עוד הקשו המפו' אהא דרצה הש"ס ללמוד דכ"ה דוחה מהא דכהן ונזיר מטמא למ"מ שמא הטעם משום דמ"ע דקבור תקברנו דוחה לל"ת דטומאת נזיר א"נ דלתו"ע שאש"ב נדחה מפני עשה ובשלמא עשה דפסח הוי עשה שיב"כ ובודאי אינו נדחה מפני עשה דקבור תקברנו אך א"נ דגם לתו"ע שאש"ב אינו נדחה מפני עשה א"כ ע"כ דהכא בכה"ג ונזיר דמטמא למ"מ ע"כ דהוא משום כ"ה. והנה בש"ס זבחים דל"ב פליגי אביי ורבא דאביי ס"ל דבמידי דהותרה שייך לומר מגו ורבא ס"ל דל"א מגו רק בדחוי' אבל בהותרה ל"א מגו עיי"ש. ועפ"ז א"ש הכל בהא דיליף בספרי מהא דולאחותו דהולך לשחוט את פסחו דמטמא למ"מ וקשה קו' הט"א הנ"ל. ועפ"ז א"ש דתנא דספרי ס"ל דמצורע בימי חלוטו אסור בתשמיש ולפ"ז י"ל דגם לתו"ע שאש"ב אינו נדחה מפני עשה כמ"ש בתוס' יבמות שם וא"כ ע"כ הא דכהן מותר לטמא לקרובים אינו מצד דמ"ע דטומאת קרובים דוחה לטומאת כהנים דהא בטומאת כהנים לתו"ע יש ואינו נדחה וע"כ דטומאת כהנים לקרובים הוי הותרה ובמידי דהותרה ל"א מגו לשי' רבא וא"כ לא נצרך קרא לכה"ד ונזיר דאסור לטמא לקרובים דפשיטא דהא גם נזיר לחוד אסור לטמא לקרובים מכ"ש בכה"ד ונזיר דקדושתו כפולה כמ"ש בתוס' ברכות ד"כ ושפיר יש קרא מיותר ללמוד דהולך לשחוט את פסחו דמטמא למ"מ ומיושב קושית הט"א:

ועפ"ז א"ש נמי סוגי' דברכות הא דמביא מקודם דרשא דולאחותו המאוחרת בפסוק ולפ"ז א"ש דבפשיטות לא מצי להקשות מהא דנלמוד מקרא קמא דנזיר מטמא למ"מ דנילף מזה דכ"ה דוחה דהא י"ל משום דמ"ע דקבור תקברנו דוחה לל"ת דטומאת כה"ג ונזיר ואי דיש לתו"ע הא י"ל משום דהוי אש"ב או ישנו בשאלה נדחה.. וע"ז מביא מקודם דרשא דספרי דיליף מקרא דולאחותו דהולך לשחוט את פסחו דמטמא למ"מ ושם אין הטעם משום דמ"ע דקבור תקברנו דוחה דהא יש בביטול פסח כרת ובודאי אינו נדחה מפני מ"ע וע"כ משום כ"ה דדוחה אף עשה שיב"כ ומכ"ש דדוחה שאר איסור ומשני שוא"ת שאני והשתא פריך שפיר דנילף מכהן ונזיר דמותר לטמא למ"מ דע"כ משום כ"ה דא"ל דהוא משום דחיית עשה ללתו"ע שאש"ב וישנו בשאלה ז"א דמהא דיליף מקרא דולאחותו דהולך לשחוט את פסחו מטמא למ"מ וקשה קושית הט"א הנ"ל. וע"כ צ"ל דתנא דספרי ס"ל דגם לתו"ע שאש"ב אינו נדחה מפני עשה ושוב ע"כ הא דכהן מותר לטמא לקרובים אינו מטעם דחוי' רק הותרה והיכי דהותרה ל"א מגו לשי' רבא וא"כ ל"צ קרא לכה"ד ונזיר דאינו מטמא לקרובים ושוב נשאר קרא מיותר להא דהולך לשחוט את פסחו דמטמא למ"מ וכיון דע"כ ס"ל לתנא דספרי דלתו"ע שאש"ב אינו נדחה מפני עשה א"כ ע"כ הא דכה"ג ונזיר דמטמא למ"מ אינו מטעם דחויית המ"ע דקבור תבקרנו רק מטעם כ"ה ושפיר פריך ליליף מכהן ונזיר דמטמא למ"מ דכ"ה דוחה ומשני דמשום דהוי אש"ב או ישנו בשאלה נדחה מפני כ"ה אף דלענין דחויית לתו"ע ל"מ הא דאש"ב אבל לענין כ"ה מהני זה. ולפ"ז שפיר פריך וכ"ת דקושי' זו תלוי בקושי' הראשונה דאי לאו דדרשינן מולאחותו דהולך לשחוט את פסחו מטמא למ"מ לא הי' אפ"ל מהא דכהן ונזיר מטמא למ"מ דהטעם משום כ"ה דהי' אפ"ל דהוא מטעם דחויית עשה ללתו"ע שאש"ב אבל מהא דיליף מולאחותו דהולך לשחוט את פסחו דמטמא למ"מ נשמע ג"כ דהא דכה"ג ונזיר מטמא למ"מ הוא משום כ"ה ושפיר פריך וליליף מיני' וא"ש הכל בס"ד:

נחזור ליישב סוגיא דמגילה ונאמר דזה פשיטא להש"ס דא"נ דמ"מ דוחה למצוה לגמרי היינו לעבודה א"כ פשיטא דעדיף ממק"מ דהשתא דדוחה למצוה ד"ת ומכ"ש דדוחה למק"מ לגמרי דל"ה רק מדרבנן דאף דמצינו דמק"מ דוחה ג"כ לעבודה מ"מ מק"מ לא עדיף רק להקדים אבל אינו דוחה שום מצוה לגמרי כמפורש בש"ע הל' מגילה שי' רוב הפוסקים דמק"מ אינו דוחה לשום מצוה ד"ת היכי דאין שהות לעשות שתיהן. אך לפמש"ל נשמע דרק לשי' רבא דבהותרה ל"א מגו א"כ ע"כ אאפ"ל דהו"א בכהן ונזיר שיהי' מותר לטמא לקרובים דהא כיון דס"ל דגם לתו"ע שאש"ב אינו נדחה מפני עשה ע"כ דטומאת קרובים בכהנים הוא מטעם הותרה ושוב ל"א מגו וא"כ נשאר קרא דמ"מ דוחה עבודה אבל לאביי דס"ל דאמרינן מגו בהותרה א"כ שוב ליכא קרא מיותר להא דמ"מ דוחה עבודה די"ל דצריך קרא לכה"ד ונזיר דאסור לטמא לקרובים ושוב לא מצינו דמ"מ דוחה עבודה וה"ה דלא מצינו דדוחה שום מצוה דהא דכה"ג ונזיר מטמא למ"מ י"ל דשם לא נאמר לאו דטומאה כמ"ש רש"י ז"ל ושוב י"ל דמק"מ יהי' עדיף ממ"מ דאף דלא מצינו דמק"מ דוחה שום מצוה הא השתא לא מצינו דמ"מ דוחה שום מצוה. וזה כונת רבא פשיטא לי היינו לי לשי' דבהותרה ל"א מגו א"כ פשיטא לי דמ"מ ועבודה מ"מ עדיף מקרא דולאחותו דהא כיון דס"ל דבהותרה ול"א מגו א"כ פשיטא דליכא שום הו"א דכה"ד ונזיר יהי' מותר לטמא א"ע לקרובים דהא במידי דהותרה ל"א מגו ושוב יש קרא מיותר דהולך לשחוט את פסחו דמטמא למ"מ ובאמת לדידי' פשיטא דמ"מ עדיף ממק"מ דנהי דגם מק"מ דוחה עבודה מ"מ דחיית מק"מ הוא רק להקדים ודחיית מ"מ הוא לגמרי. אך רבא בעי' היינו לדידן דס"ל דגם בהותרה אמרי' מגו וא"כ שוב לא נשמע מהא דולאחותו דמ"מ דוחה עבודה די"ל דהקרא אינו מיותר דחד קרא צריך לענין כה"ד ונזיר דיהי' אסור לטמא לקרובים דהי' הו"א דנימא מגו וא"כ שוב לא נשמע דמ"מ דוחה עבודה ושוב י"ל דמק"מ עדיף משום פרסומי ניסא אף דמק"מ אינו דוחה שום מצוה לגמרי מ"מ השתא ס"ד דגם מ"מ אינו דוחה שום מצוה לגמרי וע"ז מתרץ דעכ"פ חזינן דמ"מ דוחה עכ"פ לאו דלא תוכל להתעלם לגמרי או לאו דל"ת ומק"מ אינו דוחה שום מצוה לגמרי ושוב מ"מ עדיף ומיושב קושית הפנ"י דהיכי פשיט מדדוחה לאו דלא תוכל להתעלם ה"ה דדוחה למק"מ הא חזינן דאעפ"י דפשיטא דמ"מ דוחה עבודה מ"מ י"ל דאינו דוחה למק"מ כיון דגם מק"מ דוחה עבודה א"כ מאי פשיט יותר דמ"מ עדיף מהא דדוחה להא דהשבת אבידה:

ועפ"ז א"ש דבאמת א"נ דמ"מ דוחה עבודה א"כ פשיטא דעדיף ממק"מ דדחיית מק"מ לעבודה הוא רק להקדים ודחיית מ"מ הוא לגמרי אך רבא בעי' למאן דס"ל דגם בהותרה אמרי' מגו א"כ לדידי' לא נשמע כלל דמ"מ דוחה עבודה כקו' הט"א וא"כ לא נשמע דמ"מ דוחה שום מצוה ולכך בעי' אי מ"מ עדיף ממק"מ ומשני דעכ"פ מ"מ דוחה לאו דלא תוכל להתעלם ומק"מ אינו דוחה שום מצוה לגמרי וא"כ שוב מ"מ עדיף ממק"מ ומיושב קו' הפנ"י. ולפ"ז יש ראי' מסוגית הש"ס הלז דמק"מ אינו דוחה שום מצוה לגמרי אף מצוה דרבנן דהא לשי' הר"ן כונת הש"ס דמ"מ דוחה ל"ת שבתורה היינו בלאו דל"ת וה"ה דדוחה למק"מ וס"ל דמק"מ אף דהוי ד"ק אפ"ה ל"ח רק מצוה דרבנן ונשמע דמק"מ אינו דוחה לגמרי אף מצוה דרבנן ועדיפת דמק"מ הוא רק להקדים ביש שהות לעשות שתיהן ומיושב הכל ע"נ בס"ד:

ובזה א"ש נמי מה דנקט רבא הך בעי' רבא עוד הפעם הא הכל הוא מימרא דרבא וכך הי"ל לומר פשיטא דמק"מ קודמת לת"ת ועבודה ומ"מ קודמת ג"כ לת"ת ועבודה אך זה מבעי' לי מ"מ ומק"מ הי מינייהו עדיף ובאמת ברי"ף ז"ל ל"ג הך בעיא רבא רק הכל הוא במימרא אחת אך באמת בש"ס קאמר בעי רבא. וע"ק מאי קאמר רבא פשיטא לי. אך עפ"י דרכינו ניחא דבאמת רבא לשי' דס"ל דבהותרה ל"א מגו א"כ שפיר נשמע דמ"מ דוחה עבודה א"כ פשיטא דעדיף ממק"מ דמק"מ אינו דוחה שום מצוה אך בעי' רבא למ"ד דגם בהותרה אמרי' מגו א"כ לא נשמע דמ"מ דוחה עבודה א"כ שפיר מבעי' אי מ"מ עדיף ממק"מ וקפשיט דעכ"פ דוחה לאו דלא תוכל להתעלם א"כ עדיף ממק"מ דמק"מ אינו דוחה לגמרי אף מצוה דרבנן וא"ש הכל בס"ד:

ומה שהעיר דאף א"נ נזירות חל על נזירות אפ"ה היכי דבנזירות הראשון ק"ע בפירוש כל איסורי נזירות ובנזירות השני לא פירש רק תגלחת דאפ"ה חל בכולה וכת"ה כ' דבכה"ג איסור נזירות השני' הוי רק איסור תורה והוי איסור גברא וחל על חפצא. ואף שי"ל דעכ"פ טל תגלחת דאמר בפי' וזה הוי איסור חפצא ולא חל מ"מ י"ל דחל בכולל מגו דחל על שאר דברים ה"ה דחל על תגלחת. באמת זה טעות גדול דבאמת בעיקר הדבר הא דכ' המפו' דנזירות חל על איסור אחר מטעם כולל באמת לפמ"ש ברמב"ם בנקודה הנפלאה דמש"ה הנאת בב"ח ל"ח מוסיף דאי לא יחול אאכילה לא יחול גם אהנאה ונודע מ"ש הישוע"י בהא דל"מ כולל באיסור הבא מעצמו משום דאפ"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"כ בנזיר אי לא יחול אחד דבר שוב לא יחול כלל דאין נזירות לחצאין ואף א"נ דלא כשי' הר"מ ז"ל עכ"פ כ"ז באם אמר בפירוש שמקבל עליו הנזירות מ"מ שפיר י"ל דחשיב כולל אבל הכא דלא אסר ע"ע רק תגלחת רק דממילא כיון דחל הנזירות במקצת חל אכ"מ וכ"ז אם אינו מעכב נזירות הקדים וחל עכ"פ אתגלחת וממילא גורר הנזירות אכ"מ אבל כשמעכב נזירות הקדים ולא מצי לחול אתגלחת ממילא לא חל אשום דבר מה תאמר דחשיב כולל מידי דאל איין הא כ"ז דלא חל אתגלחת לא מצי לחול אשום דבר ועי' במהרש"א חולין ד"צ בתוס' ד"ה איסור קדשים וז"ב בס"ד. חוץ לזה גוף הדבר לומר דבמפרש חשיב איסור חפצא וכשאינו מפרש הוא איסור תורה גם זה טעות גדול לומר שיהי' חילוק בנזירות ובאמת כ' המפו' דהטעם דרבנן ס"ל אפי' לא נזיר רק מד"א הוי נזיר בכל משום דס"ל כשי' המהרי"ט דהוא רק מק"ע תואר קדושת נזיר וממילא אסרה התורה עליו כל הדברים וז"ב בס"ד ואכמ"ל:

בעה"ח ג' א' דר"ח כסלו תרס"ה ראדימושלא. והנני ידידו הק'

שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה