מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
סימן סא
להרב הגדול החו"ב המפורסים וכו' כש"ת מוה' שרגא פיביש וואלף נ"י מוצד"ק צאנז יע"א:
בדבר שאלתו כי הוקר השער מהשכר ונקהלו איזה פשוטי עם ונגמר ביניהם לעשות כתב באו"ש שלא לשתות שכר עד אשר יוזל השער וז"ל הכתב אנחנו הח"מ קבלנו עלינו באו"ש שנשתה שכר בפה רק אם יוזיל השער מהשכר וחתמו ע"ז ע' אנשים אולם כמה אנשים לא היו אצל האסיפה רק חתמו א"ע ולא קראו הכתב. והנה כאשר עבר חודש ימים מעת עשיית הכתב עברו הרבה מן החותמים ולא קיימו והרבה אומרים אמתלא שלא ידעו בשעת חתימה מה שנכתב שם והרבה אומרים שלא חתמו רק על חודש א' וגם בפי' הותנו בשעת עשיית הכתב שאם יעבור חודש א' ולא יוזיל השער יוכלו י' מהחותמים לבטל את הכתב וכן עשו. זה תורף שאלתו:
הנה באמת מצד שבועה בכתב רבו השיטות בזה וכמ"פ ס"ל דאם הכל נכתב בכת"י מהני אבל אם הוא כת"י אחר ורק הוא חתום ל"מ ובשו"ת ח"ס מחמיר גם בזה עיי"ש בסי' ר"כ ורכ"ז. והנה בשו"ת נוב"י תנינא סי' קמ"ה משמע דאם הסופר קרא לפניו והוא שמע ושתק י"ל דהוי כנשבע בפי'. ולפענד"נ באמת כיון דלרוב שי' הפוסקים ל"מ שליחות בשבועה א"כ כיון דבשבועה בעי ביטוי בשפתים א"כ נהי דאפ"ל דבמה ששמע ושתק הוי הוכחה שגמר בלבו לקבל השבועה אבל עכ"פ ל"ח ביטוי בשפתים ובשלמא א"נ דשליחות בשבועה מהני דאם אמר לשליח השבע עבורי מהני א"כ י"ל דע"י ששמע ושתק הוי כעשאו שליח בפי' להסופר שישבע עבורו ובזה שקרא הסופר בפי' השבועה נגמר השבועה אבל באמת ל"מ שליחות בשבועה כשי' הרמב"ן ודלא כמ"ש הנוב"י א"כ ל"ח זה כביטוי בשפתיו. ואף שי"ל דהא דבשבועה ל"מ גמר בלבו משום דליכא הוכחה על מחשבת הלב ובעי דיבור שיהי' עי"ז גילוי מחשבתו:
ולפ"ז י"ל היכי דיש גילוי מחשבתו מצד אחר ג"כ מהני וא"כ אם הסופר קרא בפי' והוא חתם ע"ז נהי די"ל דשליחות בשבועה ל"מ עכ"פ יש הוכחה שגמר בלבו לישבע א"כ נגמר השבועה מצד קבלה בלב. ועי' בקצה"ח ונה"מ סי' י"ב לענין מחילה בלב שכ' דהיכי דמחשבתו גלויה מהני ועי' בחי' הרי"ם קידושין שחידש דאם עשה שליח לתרום מהני לפי שעכ"פ יש ג"ד שרצונו לתרום והוי כתורם במחשבה ועיקר השליחות נלמוד מהא דפיחת י' דמהני וע"כ מטעם שליחות. אך באמת ד"ז הא דבעי ביטוי בשפתים אי הוא רק משום דבעי גילוי מחשבתו או דגזה"כ דבעי רק דיבור פה והוא עיקר השבועה כ' בתשובה דזה תלוי בפלוגתא דאביי ור"א שבועות ד"כ דאביי ס"ל דבמסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא ואח"כ אמר שבועה שאוכל נאסר באכילה ור"א פליג. ונ"ל דפליגי בסברא הנ"ל דאביי ס"ל דעיקר השבועה נגמר ע"י מחשבת הלב ורק דבעי דיבור פה שיהי' גילוי מחשבתו וכיון שכן נהי דסתם שבועה שאוכל הדיבור מוכיח שצריך לאכול מ"מ ע"י שמסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא א"כ יש הוכחה על מחשבת הלב שרצונו לאסור ע"ע א"כ כשאומר אח"כ שבועה שאוכל מפרשין לי' ע"צ הדוחק שלא יהי' סתירת מחשבתו ור"א ס"ל דגזה"כ דעיקר השבועה לא נגמר רק ע"י הדיבור ובעי שהדיבור בעצם יהי' מוכיח על קבלת השבועה וכל שהדיבור בעצמו אינו מוכיח וצריך הוכחה מצ"א זה ל"ח דיבור מפורש וכמ"ש בתוס' חולין די"ב ע"ב דמעשה שאינו מוכיח מצ"ע ל"ח מעשה גמור עיי"ש. ובזה ישבתי קושית המהרש"א שם בשבועות וא"כ י"ל לשי' הר"מ ז"ל דפסק כאביי שם א"כ לדידי' מהני אם הסופר קרא לפניו די"ל דהוי כגילוי מחשבתו. אך באמת י"ל דהא דנחלקו אי שבועה בכתב מהני היינו כיון דכתיב לבטא אי כתב חשיב כביטוי י"ל דכ"ז א"נ דעוקר השבועה נגמר מצד הדיבור ובעי שיהי' הדיבור בעצם מוכיח על קבלת השבועה א"כ שפיר י"ל דכתב אינו כדיבור אבל אם בעי רק גילוי מחשבתו א"כ ע"י כתב הוי גילוי מחשבתו ול"ג גילוי מחשבתו ע"י כתב מהיכי דיש גילוי מצד הענין כמו במסרבין בו לאכול דמהני באומר שבועה שאוכל עכ"פ מ"ש הנוב"י דאם הסופר קרא לפניו ושתק מהני לכ"ע. ולפענד"נ לשי' הסוברים דשבועה בכתב ל"מ ע"כ שגזה"כ דבעי דיבור לענין קבלת השבועה ונ"מ גילוי מחשבתו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל כתירוץ ר"א שבועות ד"כ וא"כ שוב פשיטא דל"מ מה שהסופר קרא לפניו דנהי דיש עי"ז עכ"פ גילוי מחשבתו שרצונו לקבל השבועה מ"מ ל"מ בלי דיבור פה:
ובאמת י"ל בעיקר פלוגתת הנוב"י עם הפוסקים אי מהני שבועה עי"ש י"ל ג"כ דתלוי בזה דא"נ דבעי רק גילוי מחשבתו א"כ נהי דעל קבלת השבועה י"ל דל"מ שליחות דהוי מילי וכשי' המהרי"ט דהקדש ל"מ עי"ש ומה שהקשו דשליח ראשון מהני אף במילי מ"מ י"ל היכי דאחר גמר שליחות ג"כ אינו רק מילי ל"מ שליחות ובתשובה הארכתי בזה. אבל עכ"פ ע"י מינוי השליחות על השבועה יש הוכחה דקיבל השבועה בלב וכמ"ש הרי"ם דבעשה שליח לתרום והשליח לא שינה מהני תרומתו דהוי כאילו הבעלים תרמו במחשבה ול"צ כלל לבוא לדין שליחות אבל א"נ דגזה"כ שבעי דיבור פה לענין קבלת השבועה א"כ שפיר י"ל דבעי תורת שליחות ול"מ שליחות בשבועה. ועפ"ז מיושב קושית המפורשים דבאמת העירו היכי מהני תנאי בשבועה כיון דל"מ עי"ש רק שכ' הפנ"י דנדר ל"ח רק דיבור ול"צ ד"ת והוקשו בשבועה בכתב דחשיב מעשה היאך מהני בי' תנאי ולפ"ז א"ש דלשי' הסוברים דשבועה בכתב מהני י"ל דס"ל כשי' הפוסקים כאביי שבועות ד"כ דמהני היכי דיש גילוי מחשבתו מצד הענין וא"כ פשיטא דמהני שבועה עי"ש דג"כ הוי עכ"פ גילוי מחשבתו. ועיקר קושית הפוסקים היינו הרמב"ן לשיטתו דפסק כר"א דל"מ גילוי מחשבתו וא"כ לשי' שבועה עי"ש ל"מ ושפיר הקשה דהוי מעשה שא"א עי"ש. אך לשי' גם שבועה בכתב ל"מ ולשיטת הסוברים דשבועה בכתב מהני ע"כ דל"צ רק גילוי מחשבתו א"כ ה"ה דמהני עי"ש וכסברת הרי"ם הנ"ל דע"י מינוי שליחות עכ"פ חשיב גילוי מחשבתו וא"צ כלל לבוא מטעם שליח כמותו ומיושב קושית המפורשים. ובשו"ת ח"ס יו"ד סי' ר"כ כ' דשבועה בע"פ ליתא עי"ש ובכתב דחשיב מעשה מהני עי"ש:
ולפענ"ד דלמ"ד דמהני שבועה בכתב גם בשבועה ע"פ מהני עי"ש וכנ"ל. ובאמת בעיקר הקושי' דהיכי מהני תנאי בנדר ושבועה הא ליתא עי"ש. וחידש הבש"ר משום דהוי כנדרו ופתחו עמו והעירו דא"כ איך מהני תנאי בנזירת שמשון דשם ל"מ שאלה ואפ"ה מפורש בש"ס נדרים דנ"ט דמהני תנאי בנזירת שמשון עיין במפו' שהאריכו בזה. אך די"ל ד"נ דהנה באמת כ' הפנ"י די"ל דבנדר ל"צ ד"ת הואיל דהוי רק דיבור ורק י"ל דהתוס' שפיר הקשו בנזירת דלפמ"ש בשו"ת מהרי"ט סי' נ"ג דנזירת אינו איסור גברא רק שגופו נתפס בקדושה והתורה אמרה שמי שקדוש בקדושת נזיר נאסר בדברים הללו ועיין בא"מ סי' כ"ב ובתשובה כ' דזה תלוי בפלוגתת ר"ש ורבנן נזיר ד"ד. עכ"פ א"נ דגופו נתקדש א"כ י"ל דזה חשיב מעשה מה שמקבל נזירות דנעשה מחולין קודש ועיין תמורה ד"ד לא תיתני מימר דבדיבורא קעביד מעשה ופירש"י ז"ל שנעשה מחולין קודש א"כ כמו בבהמה שחל עליו שם קודש זה חשיב מעשה ה"ה באדם שגופו נתקדש חשיב ג"כ ענין מעשה. אך בחמת י"ל דאף שכ' המהרי"ט דחשיב ענין קדושה קבלת נזירות וכ"מ בתוס' ברכות ד"כ עיי"ש מ"מ י"ל דבזה שנאסר ביין ותגלחת בזה אאפ"ל דחל מטעם דקדוש גופא דהא אין לך קדוש יותר מקדושת כ"ג ואפ"ה לא נאסר בדברים הללו אך כיון דמוזהר ג"כ על ט"מ וענין זה נוהג אף בכה"ג א"כ מצינו דמי שיש בו קה"ג מוזהר על הטומאה ה"ה די"ל בנזיר דאזהרת טומאה הוא מצד קה"ג א"כ שפיר נזיר הו"ל ענין מעשה ובעי ד"ת ושפיר הקשו בתוס' והוכרחו לתירוצם או כתירוץ הבש"ר. וכ"ז בנזיר סתם אבל בנזירת שמשון דשרי לטמא למתים א"כ שוב נהי דנאסר ביין ותגלחת מ"מ בודאי ז"א מצד קה"ג כיון דלענין איסורו לא מצינו באדם אחר א"כ הוי רק איסור גברא או א"ח ושוב ל"ח רק דיבור ול"צ ד"ת וא"ש הכל ע"נ בס"ד:
נחזור להנ"ל דא"נ דשבועה בכתב ל"מ א"כ גם אם קראו לפניו ל"מ היכי דשתק. אך עכ"פ לשי' הסוברים דשבועה בכתב מהני א"כ י"ל דמהני גם אם הוא כת"י אחר כיון דע"כ לשיטתם דשבועה בכתב מהני ע"כ דס"ל דל"צ רק גילוי מחשבתו וממילא מהני שליחות בשבועה דעכ"פ הוי גילוי מחשבתו וא"כ אף אם הוא כת"י אחר רק הוא חתם תחתיו וי"ל דאף בלא חתם תחתיו רק במסירת הקולמוס ג"כ מהני דעכ"פ חשיב גילוי מחשבתו. עכ"פ הדבר תלוי בס' אי קיי"ל כאביי שבועות ד"כ ובזה הוא פלוגתת הר"מ עם הרמב"ן וממילא בשבועה בכתב ג"כ הוי ס'. ולפ"ז י"ל דהנה בח"ס כ' דאם כ' לשון הריני נשבע מועיל דזה הוי קבלת שבועה אבל אם כ' לשון עבר י"ל דל"מ ובאם יודע שלא נשבע אין עליו איסור ובסמ"ע סי' ע"ג כ' דתלוי באם כ' בפועל דחל והט"ז כ' דבעי אמתלא וכמ"פ כ' דחל מטעם שאחד"א ומש"ה בעי אמתלא ותלוי בשיטת הפוסקים אי מהני אמתלא נגד מעשה ועפ"י החילוקים שכ' הפוסקים בין הא דטבח שעשה הסימן בראש הכבש בין לבשה בגדי נדות. אך לעד"נ דא"נ דבעי דיבור על קבלת השבועה ועיקר השבועה הוא ע"י דיבורו א"כ נהי דלפ"ז נהיה מוכרחים לומר דכתב הוי כדיבור ועדיף מדיבור כמ"ש הח"ס ועכ"פ בעי שיהיה הלשון מתוך הכתב מוכיח על קבלת השבועה ושפיר אם נכתב בלשון עבר אינו בזה קבלת השבועה אך י"ל דעכ"פ שייך בזה שאחד"א ועכ"פ מועיל בזה אמתלא אך אי נימא דעיקר הא דמהני שבועה בכתב משום דהוי גילוי מחשבתו א"כ גם אם הלשון נכתב בטעות היינו בלשון עבר מ"מ עכ"פ יש בזה גילוי מחשבתו שרצה לאסור א"ע בשבועה ונהי שיודע בנפשו שלא נשבע בפועל ונותן אמתלא יפה מ"מ בזה בעצמו הוי קבלת שבועה והרבה יש להאריך בזה ועי' שו"ת הרי"ם סי' י"ד שהאריך בזה. עכ"פ נהי שהוכחתי דיש להחמיר אף בלשון עבר מ"מ לשיטת הח"ס בלשון עבר גרע ובפרט דלשי' כמ"פ גם שבועה בכתב לא מהני א"כ עכ"פ הוא סניף גדול לשאר היתרים שיתבארו לקמן:
הנה במה של"א בפירוש שלא ישתו רק צ"ל מטעם מכלל הן אתה שומע לאו ובאיסור אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו ולשי' כמ"פ הטעם דשבועה דלא הוי רק איסור גברא חשיב איסור גרידא ועי' ש"ס נדרים די"א ודט"ז ולשי' התוס' שבועות דל"ו הטעם משום דחומר ל"ת חשיב כאיסור כרת. עכ"פ בשבועה י"ל דלכ"ע אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ובפרט דשי' כמ"פ דגם בכ"מ ל"צ ת"כ רק משום חומר גיטין וקידושין ובאמת הי' אפ"ל דהא דאמרי' מכלל לאו אתה שומע הן עכ"פ ל"ח כדיבור בפי' רק עכ"פ הוי גילוי מחשבתו שרצונו לאסור על נפשו בשבועה כאשר באמת הקשה הרשב"א ז"ל בגיטין דאמאי בעי ת"כ וכי גרע תנאי דלא כפלי' מג"ד עיי"ש מ"ש. אבל עכ"פ י"ל דהכא חשיב גילוי מחשבתו וא"כ י"ל בשבועה בכתב דכל ענינו אינו רק מצד גילוי מחשבתו כמש"ל א"כ צריכין בזה בשני דברים לבוא מטעם גילוי מחשבתו היינו שנימא שהכתב מגלה שבלבו מקבל עליו מה שנכתב בהכתב וגם לומר דגם צד שלא נכתב ק"ע ושתי דברים ל"א דיועיל הכתב וכעין דמצינו בש"ס ב"מ ד"י תרי מיגו ל"א היינו מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו ומיגו דזכי לנפשי' עיי"ש ועי' ש"ס תמורה די"א ובש"ס ערכין ד"ד אי אמרינן תרי מיגו א"כ עכ"פ יש סברא גדולה בזה דבשבועה בכתב ובפרט בלשון עבר דאינו לשון קבלת השבועה רק שכ' די"ל דמועיל מטעם גילוי מחשבתו ושוב י"ל דל"א בזה מכלל הן אתה שומע לאו וגם הטעם שכ' הפוסקים דאף בלשון עבר יש לאסור מכח שאחד"א אבל ענין שאחד"א קיל מעצם איסור ועי' בישי"ע יו"ד סוף סי' קי"א ושוב לית בזה חומר ל"ת ושוב לשי' התוס' שבועות הנ"ל במידי דלית בי' חומר ל"ת ל"א מכלל הן אתה שומע לאו ויש לצרף זה לסניף:
עתה נדבר מצד שמפורש בש"ע סי' רכ"ח ברמ"א סעיף כ"א בשם יש מי שאומר שד' שנשבעו ביחד מעשות ד"א מיקרי עד"ר דכ"א נשבע ע"ד חבירו וא"כ הוי נדר עד"ר ואין לו התרה. והנה באמת יש בזה הרבה לדבר. א' נודע שי' הראב"ד הובא בר"ן פ' השולח דהא דעד"ר אין לו התרה דוקא אם הנדר הוא לד"מ כמו בהא דהנושא נשים בעבירה ואוסר הנאת פירות עליו עד שיגרשנה דאז בודאי ל"מ התרה אבל בנודר לדבר רשות מהני התרה. והנה הקשו ע"ז מש"ס דמכות דט"ז דרצה הש"ס לומר דמשכחת באונס שגירש ביטלו היינו בהדירה עד"ר וקשה הא שם הו"ל נדר שלא לד"מ דאדרבה עי"ז לא יוכל לקיים מ"ע דלו תהי' לאשה וא"כ ל"ח ביטלו. ונ"ל לתרץ שי' הראב"ד דבאמת פירש"י ז"ל שמצא בה עון שנאסרה והקשו בתוס' דא"כ בלא"ה אסורה. וי"ל דבאמת הי' ק"ל לרש"י מאי ס"ד דהש"ס דחשיב ביטלו הא לד"מ יש לו התרה. הגם שי"ל דבאמת נודע שי' ר"ת דדוקא כעין מצוה דדרדקי דרבים שייכי באותו מצוה אז יש לו התרה אבל בשאר ד"מ אין לו התרה והפוסקים דחו שי' זו מסוגיא הלז דמשמע דבכל ד"מ מתירין הגם די"ל שי' ר"ת דבאמת שי' כמ"פ דבהסכמת הרבים מהני התרה אף לדבר הרשות ואף לשי' המחמירין י"ל דעכ"פ בד"מ נהי דאין להם שייכות בד"ז מ"מ עכ"פ בהסכמתן יכולין להתיר ורק כמו בהא דמקרי דרדקי מתירין בלי דעתם אבל עכ"פ ל"ח ביטלו כיון שעכ"פ יש מציאות בעולם לקיים העשה היינו בהסכמת הרבים ועי' שו"ת ח"ס חיו"ד סי' ר"כ. אך באמת י"ל דנודע שי' הרז"ה דבנשפך חמימי דלאח"מ אין מלין בשבת דאסור לגרום שיהי' צריכין לחלל שבת בשביל פק"נ ודעת הרמב"ן דאין למצות אלא מקומן ושעתן ועי' שו"ת עט"ח או"ח סי' ד' ובישוע"י סי' שט"ז וסי' של"א. א"כ י"ל דהי' ק"ל לרש"י מאי ס"ד דהש"ס דזה חשיב ביטלו הא הוי לד"מ. ולזה פירש"י ז"ל שמצא בה עון היינו שהבעל בעצמו אומר שראה שזינתה והיא מכחשת דבאמת י"ל דשייך בזה שאחד"א וממילא הוי אשה שא"ר לקיימה אך באמת כ' בס' ושוע"י דבש"ס כתובות ד"מ פריך נימא עדל"ת ומשני דאי אמרה לא בעינא וכ' התוס' דאין לה לעבור בשביל עשה דידי' ולפ"ז כ' הישוע"י דהיכי שהאיסור הוא רק מצד שאחד"א והיא מכחשת א"כ באמת האשה א"ע איסור ונהי דלגבי הבעל יש איסור מ"מ שוב י"ל בזה עדל"ת וא"כ באמת אי לא גירשה או אף בגירשה ולא הדירה עד"ר ל"ח ביטלו דהא מותר להחזירה מצד עדל"ת אבל עכ"פ בגירשה והדירה עד"ר שוב שפיר חשיב ביטלו דהא א"א להחזירה מכח הנדר מאי אמרת דלד"מ יש לו התרה ז"א דזה ל"ח לד"מ דגם אחר היתר הנדר נצטרך לבוא מטעם דחיות עשה לל"ת ושוב אסור לגרום דחוי' וא"ש שי' רש"י והא דבמסקנא מסיק הש"ס דל"ח ביטלו משום דלד"מ יש לו היתר י"ל דבמסקנא ס"ל כשי' הרמב"ן דמותר לגרום דחוי'. ועפ"ז י"ל ג"כ בשי' הראב"ד דס"ל דלדבר רשות מהני התרה י"ל דהכא ס"ד דהש"ס דמיירי בכה"ג דעכ"פ שייך בזה ענין איסור מטעם שאחד"א משום שראה שזינתה וא"כ נהי דשייך עדל"ת מ"מ עכ"פ הנדר הוא לד"מ שלא יצטרך לדחות הל"ת וא"כ אין לו התרה ומסיק הש"ס דאדרבה העשה דלו תהי' לאשה עדיף וחשיב ד"מ להתיר וא"ש הכל בס"ד:
עכ"פ לשי' הראב"ד אם הנדר אינו לד"מ מהני התרה אף בנדר עד"ר ואף ששיטה זו לא הובא בש"ע מ"מ עכ"פ יש סניף להתיר וחוץ לזה יפה כ' כת"ה והביא שי' הרשב"א הובא במל"מ פ"ו משבועות דכל שעבר מתירין לו אף בנדר עד"ר והסברא דזה הוי לד"מ שלא יהי' נכשל עוד באיסור נדר וגם לתקן למפרע ובלד"מ מתירין אף בנדר עד"ר ול"מ לשי' הפוסקים הובא בב"י דבלד"מ מתירין אף אם הרבים מוחין בפי' והביא שם דברי הר"מ ז"ל בהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דבד"מ כפי' מיקרי רצון שנפש הישראלי רצונו לעשות מצוה א"כ הכא ל"מ מחאת הרבים ואף לשי' הריב"ש דבאם רבים מוחין ל"מ התרה אף לד"מ י"ל דכ"ז רק בביטול מצוה בשוא"ת די"ל דקיל היכי דא"א לו לקיים מחמת הנדר אבל היכי דכבר עבר עבירה בפועל א"כ כ"א מישראל מציוה להפריש חבירו מאיסור וכל ישראל עריבין א"כ בודאי כופין את הרבים שיסכימו בהיתרו כדי שלא יכשל זה באיסור תמידי דמצינו דגם בלא קאי בתרי עברי דנהרא נהי דל"ש בזה לפ"ע מ"מ יש איסור דרבנן ועי' תוס' שבת ד"ג ובר"ן ע"ז ד"ו ובתפ"ש על הרא"ש שם ועי' בש"ך יו"ד סי' קנ"א ס"ק ו' ז' ועיי"ש בדג"מ ובפמ"ג יו"ד סי' ס"ג ועי' במל"מ פ"א מכלאים ובפמ"ג או"ח סי' תמ"ד א"כ הכא דכבר נכשלו כמה אנשים ויש לחוש שיעברו עוד במזיד א"כ פשיטא דכופין את הרבים שיסכימו בהתרת הנדר. וגדולה מזו מצינו בסי' רכ"ח לענין התרת נדר שלא לשתוק דאם יש חשש מכשול שיעבור מתירין לו הנדר עיי"ש סעיף ט"ו ועיי"ש בש"ך ס"ק כ"ז מכ"ש הכא דהתרת הנדר אינו לד"ע וכבר עבר על הנדר פשיטא דכופין את רבים שיסכימו על ההיתר ומכ"ש בהסכמת כולם בודאי מהני ההיתר אף לשי' המחמירין דבלדבר הרשות ל"מ התרה אף מדעת כולם מ"מ הכא שכבר עברו בודאי דחשיב ד"מ ואך אף אם ימחו אפ"ה יש להתיר ובפרט דבשו"ת מ"כ יו"ד ח"א סי' כ"ב מביא דהריב"ש ס"ל דלא כשי' המהרי"ק ורק בד' שנשבעו יחד ל"ח עד"ר והביא שם בשם הלקה"ק דבלד"מ יש להתיר אף אם רבים מוחין א"כ יש בזה כמה ס' להתיר א' שמא כשי' הריב"ש דד' שנשבעו יחד ל"ח עד"ר כ"ז שלא פירשו דכ"א נודר ע"ד חבירו ושמא כשי' הראב"ד דבאם הנדר הוא בדבר הרשות מהני התרה אף אם נדר עד"ר ושמא עכ"פ בלד"מ מהני ההתרה אף אם הרבים מוחים כשי' הפוסקים המובא בב"י וכמ"ש הלקה"ק ובפרט הכא שכבר עברו בקו"ע וי"ל שיעברו עוד א"כ פשיטא דכ"א מציוה להפריש חבירו מאיסור מכ"ש שלא יוכשל ע"י. ואף שנודע שי' ר"ת דהיכי דהרבים אין להם שייכות במצוה זו אין מתירין מ"מ כ' הח"ס דהיכי דנדר ע"ד אנשים ידועים פשיטא דבכל ד"מ מתירין דהם מצווין להסכים על ההיתר כדי שלא יוכשל האיש ע"י והשתא שם הוא ביטול בשוא"ת מכ"ש היכי דנדר ע"ד אנשים ידועים והוא נכשל בקו"ע פשיטא דכופין אותם להסכים על ההיתר ובפרט דבאמת שי' הר"א דבעד"ר מהני התרה בדיעבד ונהי שהש"ך הקשה עליו מש"ס דגיטין דמשמע דאף בדיעבד ל"מ התרה דהא לכתחלה בלא"ה ל"מ התרה לפי שנדר בפני חבירו ואין מתירין לו אלא בפניו ורק בדיעבד מהני ומוכח בעד"ר ל"מ התרה אף בדיעבד. י"ל דכמ"ש בכמ"ק דתרי קילי בהפ"מ לא מקילין א"כ י"ל דהכא דיש ב' ריעותות א) לפי דהוי נודר בפני חבירו ב) משום דהוי עד"ר ונהי דבכ"א מותר בדיעבד אבל בב' ריעותות ביחד י"ל דגם בדיעבד ל"מ וכנודע שיטת הרע"ב דב' שבותים גזרו אף ביה"ש והאעו"ז האריך בזה. וכ' בתשובה דנהי דבגט פסול דרבנן אם ניסת ל"ת מ"מ בב' פסולי דרבנן גם בדיעבד תצא ועי' שו"ת חס"ל ועי' בשו"ת מהרא"ש שנסתפק דבנשבע לתועלת חבירו ועד"ר די"ל דגם לד"מ ל"מ התרה דנהי דבעד"ר לחוד מהני התרה לד"מ ובלתועלת חבירו פשיטא דמהני התרה לד"מ אבל בצירוף תרוייהו ל"מ התרה אף לד"מ עיי"ש בשו"ת מ"כ שהאריך בזה. ועי' תוס' זבחים דפ"ד ע"ב דמשמע להו שי"ל דאף שמצינו בדבר שפסולו בקודש אם עלו לא ירדו מ"מ יש הו"א דדם ששהה עד אחר עמוד השחר ירדו הואיל שיש בזה ב' פסולים א' דנפסל בשקיעת החמה וגם באימורים יש פסול בעמוד השחר ובתרי פסולים ירדו ורק שכ' בתוס' דלא מצינו בדם פסול דעמוד השחר וממילא ליכא בזה רק חד פסול היינו באימורים עמוד השחר גורם הפסול ובדם שקיה"ח ובחד פסול גילתה התורה דאם עלה לא ירדו:
ונשמע דס"ד דהתוס' דבתרי פסולי נימא אם עלו ירדו ורק שכ' בתוס' דבדם לא משכחת ב' פסולי ואף לתי' הב' שכ' דאחר שלמדנו דאחר שנפסל לא ירדו אין חילוק בין שקיה"ח לעמוד השחר י"ל ג"כ הסברא דכיון שכבר חל עליו שם פסול א"כ לא חל שם פסול אחרון וכדמצינו בש"ס מנחות דכ"ד דאמרינן שבע לה טומאה אבל באמת י"ל דהיכי שחל עליו ב' פסולים בב"א דבכה"ג ל"א שבע לה טומאה שוב י"ל בכה"ג אם עלו ירדו א"כ שפיר ניחא הסברא דלעיל דשפיר י"ל דבנדר עד"ר מהני התרה בדיעבד רק שם בסוגיא דגיטין דהוי נודר לטובת חבירו וגם נדר עד"ר ובזה ל"מ התרה אף בדיעבד דהוי ב' ריעותות ובכל ריעותא לחוד אין מתירין לכתחלה ובצירוף תרוייהו ל"מ התרה אף בדיעבד. ועי' תוס' נדה ד"מ ובלח"מ פ"ד מיבום דבתרי פסולי לכתחלה אף בדיעבד פסול עיי"ש. אך באמת י"ל דבעד"ר לחוד יועיל התרה בדיעבד ואפ"ה ס"ל להש"ס מכות דחשיב ביטלו דבודאי החכם לא ירצה להזדקק לי' ולעבור אלכתחלה וא"כ כיון דבדיעבד בודאי יועיל ההתרה שוב לענין לכתחלה בודאי דמועיל כל הנ"ל כנודע שי' הר"ן בפ' הכותב דהיכי דבדיעבד יהי' לו זכות עפ"י דין מהני סברא קלה להגבותו לכתחלה ועי' שו"ת מהרי"א הלוי סי' קי"ד שהביא שי' המהר"ש הלוי דהיכי שיש חשש עבירה בקיום הנדר שפיר מתירין אף בנדר עד"ר אף כשהרבים מוחים וכמש"ל עפימ"ש הב"י דדמי להא דכופין עד שיאמר רוצה אני וז"ב:
ובגוף הדבר מצאתי בשו"ת מהר"י אסאד סי' שכ"ט שכ' דאף דלשיטת המהרי"ק ד' שנשבעו ביחד חשיב עד"ר מ"מ רק מדרבנן חשבינן לי' כנדר עד"ר ובזה פוסק הרמ"א כשי' הר"א דבדיעבד מהני התרה ומביא שם שי' החו"י סי' ט"ו דכל ענין זה דנדר עד"ר אין לו התרה הוא רק מדרבנן א"כ פשיטא דיש להתיר נדר זה כיון דרק מדרבנן חשיב כעד"ר ובדיעבד בודאי מועיל ההתרה א"כ לענין לכתחלה בודאי דמועיל כל הני סברות דלעול וז"ב. וגם י"ל דכיון דהותנו שלאחר חודש יוכלו י' אנשים לבטל נהי דמפורש בסי' רל"א דאחר שכבר חל הנדר ל"מ אם הותנה שאחר יוכל לבטל מ"מ י"ל דהותנה על זמן הוי כאמר שנודר רק על חודש א' ואחר אותו זמן אם יסכימו כולם יומשך האיסור וא"כ הוי כהותנה ע"ד פלוני דתיכף כששמע יוכל לבטל כמפורש שם והכא אחר החודש הוי ככבר פסק זמן האיסור [א"כ מכל הנ"ל] ובפרט דשי' רוב הפוסקים דשבועה בכתב ל"מ ובפרט בלשון עבר והכא יש עוד סניף דל"א בזה מכלל הן אתה שומע לאו וא"כ הוי כמה ס' להתיר ע"כ הדבר פשוט דיש מקום להתיר ע"י פת"ח כד"ת ופשיטא דמתירין לו מיד דבדרבנן קיי"ל דא"צ לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר ואף דהכא עצם השבועה הוא בד"ת מ"מ הכא יש כמה צדדים להיתר דשבועה בכתב ל"מ ובפרט בלשון עבר א"כ קיל עוד מאיסור דרבנן וא"צ לנהוג איסור וז"ב וגם שי"ל דאחר ל' תלה בהסכמת י' אנשים וכיון דהם ביטלו לא עבר כלל ול"צ התרה כן נראה לע"ד ברור בסייעתא דשמיא לדינא:
בעה"ח ה' תשא תרס"ב לפ"ק פה"ק ראדימושלא. הק' שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל.