אור ברסלב
מהרש חלק א סימן נט

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן נט

סימן נח

להרב החריף ובקי הגביר המפורסם כו' מוה' נפתלי חיים כ"ץ האלענדער נ"י מק' ליזענסק יע"א:

בדבר שאלתו בבכור שחלק במקצת נכסים בשוה ואח"ז רוצה לתבוע חלק בכורה וטענו אחיו יען שחלק במקצת נכסים בשוה א"כ ויתר חלק בכורתו והשיב הבכור כי צעק תיכף כי יהי' לו ד"ת על חלק בכורתו וגם בשעת חלוקה אמר לאחיו שאף שחלק עתה בשוה מ"מ יהי' לו ד"ת על חלק בכורתו והאחים טענו כי אף שמתחלה אמר כי יהי' לו ד"ת על חלק בכורה מ"מ בשעת החלוקה לא דיבר כלום זה תורף שאלתו:

והנה קודם שנבוא לעיקר הדין אציע דברי הש"ס ב"ב דקכ"ו א"ר אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר. רב פפא משמי' דרבא אמר ויתר באותו שדה רב פפי משמי' דרבא אמר ויתר בכל הנכסים ופליגי דר"פ ס"ל אין לו לבכור קודם חלוקה ורב פפי משמי' דרבא אמר יש לבכור קודם חלוקה והנה יש גירסא בדברי רב פפא מה דאתי לידי' אחיל אידך לא אחיל. ומשמע לכאורה מלשון זה דבאמת אם הי' רוצה למחול כל חלק בכורתו הי' מועיל ורק בסתמא אין כאן ג"ד שרוצה למחול המותר כיון דאכתי לא זכה בהו ובאמת כ"מ ממ"ש בסמ"ע סי' רע"ח שאם לא הי' לבכור קודם חלוקה לא הי' ג"ד שרוצה למחול הכל:

והנה כן כ' בשטמ"ק בשם הרשב"א דהפלוגתא הוא רק בסתם אבל במפרש שמוותר הכל אף למ"ד אין לבכור קודם חלוקה מ"מ מהני. ולכאורה צ"ל הסברא דהא קיי"ל בש"ע סי' ר"ט דכמו דאאמדשלב"ל ה"ה דא"י למחול דשלב"ל וא"כ הכא למ"ד דאין לבכור קודם חלוקה כ' רש"י ותוס' דא"י למכור חלקו קודם חלוקה ושוב הו"ל דשלב"ל ול"מ מחילתו. ולכאורה הי' אפ"ל עפמ"ש המפורשים דמקנה דשלב"ל עם דשב"ל ביחד מהני והוכחתי כן מסוגיות הש"ס קידושין דס"ב בבעיא דר"א בב' פרוטות דדעת הר"מ דהוי קידושי ודאי והוכחתי דהוא מטעם זה. ועפ"ז י"ל דבאמת אי אמר קודם חלוקה כלל אני מוותר חלק בכורתו י"ל דבודאי ל"מ למ"ד אין לו לבכור קודם חלוקה דהוי דשלב"ל ורק בשעת חלוקה בקרקע אחת דאז עכ"פ מהני מחילתו באותו קרקע שוב אם אמר בפי' שמוותר הכל הי' מהני מחילתו מטעם מיגו ורק בסתמא אמרי' דלא הי' דעתו רק במה שכבר זכה:

ולכאורה יש ראי' לזה דא"נ דאף במחל בפירוש ל"מ אף בשעת חלוקת שדה א' א"כ מאי אשמועינן רב אסי לענין אותו קרקע פשיטא דמועיל מחילתו ולענין שאר דברים הוי מצי למיתני רבותא דאף מחילה בפי' ל"מ ועוד ליתני פלוגתייהו באמר קודם חלוקה דמוותר חלק בכורה אי מועיל ולפ"ז א"ש דבאמת קודם חלוקת שום קרקע פשיטא דל"מ מחילה למ"ד אין לבכור קודם חלוקה ורק בשעת חלוקת שדה א' דאז שייך סברת מגו והי' הו"א דיועיל המחילה לכל הנכסים קמ"ל דנהי דמחילה בפירוש מהני מ"מ בסתמא אמרינן דלא הי' דעתו רק במה שזכה כבר. ויש עוד ראי' לזה דבאמת כ' המפורשים הטעם דל"מ במקנה ביחד משום דטעם דל"מ קנין בדשלב"ל משום דלא ס"ד וא"כ מאי מהני הא דמקנה ביחד כיון דהחסרון מצד ס"ד. ולפ"ז י"ל באמת הא דל"מ קנין בדשלב"ל יש עוד טעם משום דאין על מה לחול הקנין ולטעם זה מהני במקנה ביחד א"כ כ"ז לענין קנין דיש טעם דלא ס"ד אבל במחילה דל"ש הטעם דלא ס"ד ורק עיקר הטעם משום דאין על מה לחול הקנין ושוב במוחל ביחד מהני ועי' בירושלמי פ' א"נ שנסתפק אי מהני מחילה בקנס די"ל דל"מ משום דהוי דשלב"ל וכ' דהואיל דמהני לענין בושת ופגם מהני ג"כ לענין קנס וכמ"פ כ' דבמפותה לא התחיל כלל החיוב דהוי כקרע כסותו והפטר ועי' בקצה"ח סי' תכ"ד והנ"מ בתחלתו באונס וסופו ברצון דהא קנס יש תיכף בתחלת ביאה כמפורש בתוס' סנהדרין דע"ד דנהי דמשני הש"ס ממונא לא משלם עד גמר ביאה זה רק שם דבתחלתו הו"ל רודף וקלבד"מ אבל בעלמא תיכף יש חיוב בתחלת ביאה ושוב י"ל דל"מ המחילה אח"כ אך בח"כ לדברי הש"ס שם עיקר החיוב על גמר ביאה ושוב שייך הסברא דהוי כקרע כסותו והפטר והקשיתי בזה דא"כ לאבוה דשמואל דתמיד חוששין לסופה ברצון א"כ היכי משכחת קנס בח"כ הא הוי לי' ספק ברצון ולא התחיל כלל החיוב בשלמא לענין בושת ופגם דעכ"פ גם בתחילתו הי' חיוב נהי דקלבד"מ מ"מ יש חיוב לציד"ש ומהני תפיסה א"כ נהי דבסופו ברצון מהני מחילה מ"מ הוי לי' ס' בפרעון היינו ס' במחילה דודאי ל"מ אבל בקנס במקום דקלב"מ דאף חיוב לצי"ש ליכא כמ"ש בתוס' כתובות דל"ד א"כ עיקר החיוב על גמר ביאה והו"ל ס' בחיוב ומס' א"א לחייב:

עוי"ל בסברת הפוסקים שכ' דמחילה בפירוש מהני י"ל הטעם דנהי דקיי"ל אין אדם מוחל דשלב"ל מ"מ הכא כיון שבידו לכופו לחלוק ואז יהי' לו זכות שוב הוי כמפורש בש"ס קידושין שם דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ואף במידי דתלוי באחרים מ"מ היכי דא"צ מומחין חשיב בידו כמ"ש בתוס' שם ועי' ברשב"א יבמות דפ"ח בהא דקאמר הש"ס הקדש דידי' חשיב בידו לאתשולי והקשה הרשב"א מי יימר דמזדקק לי' ב"ד אך באמת הקשה הש"ש לשיטת הפוסקים דבידו מהני מטעם בעלים א"כ הכא בלא"ה צריך להיות נאמן דחשיב בעלים. ונלע"ד לתרץ דבאמת כ' כמ"פ דמש"ה ל"מ שאלה בבא ליד הגבאי משום דלא מיקרי בעלים א"כ זה כונת הש"ס דבאמת נאמן מטעם בעלים רק הי' הו"א לומר כיון דאמל"ג כמסירה א"כ תיכף נסתלק כח בעלים אך כיון דחזינן דמהני שאלתו ע"כ דחשיב עוד בעלים כ"ז שהוא תח"י ושוב נאמן וזה כונת הש"ס דבידו לשאל נהי דיש עכשיו ס' שמא לא יזדקק לו ב"ד כיון דמועיל עכ"פ שאלתו אם יזדמן לו ב"ד ע"כ דחשיב בעלים ושוב נאמן מטעם בעלים ומיושב קושית הרשב"א לנכון בס"ד:

עכ"פ י"ל כיון דבידו לכופו לחלוק שוב ל"ח דשלב"ל אך באמת מפורש ברשב"ם דלמ"ד אין לבכור קודם חלוקה אף מחילה בפירוש ל"מ ואף בשעת חלוקת קרקע משום דכיון דא"י למכור ה"ה דא"י למחול וע"כ דס"ל דאף ביחד ל"מ אך באמת העירו כמ"פ אמאי לא נימא בזה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. וי"ל דלפי"מ דמוכח מכל הפוסקים דקודם חלוקה היו כל הנכסים בחזקת כל היורשים בשוה רק דהתורה הטילה חיוב על היורשים שאם תובע חלק בכורתו מחויבים האחים ליתן לו במתנה ורק למ"ד יש לו קודם חלוקה תיכף שתובע זכה אף קודם שבא לידו ולמ"ד אין לו אז אין לו זכות קודם שגבה א"כ לפמ"ש בשטמ"ק כתובות דנ"ט בהא דקאמר הש"ס התם הכא אין בידה לגרש א"ע והקשה בתוס' דהכא בידה לומר א"נ וכ' דבידו ל"מ רק כמו בתרומה דעכ"פ קורא שם תרומה על תבואתו רק במחובר לא חל שם תרומה בזה שפיר מהני סברת בידו אבל הכא כ"ז שניזונת הוי מ"י של הבעל א"כ היכי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ בידו אף היכי דבידו להכניסו לרשותו עיי"ש:

ועפ"ז י"ל בהא דמצה ואתרוג של טבל שכ' הרמב"ן די"ל דחשיב לכם לפי שבידו להפריש ממק"א וי"ל דכ"ז אי מתנות שלא הורמו לאו כהורמו דמי א"כ קודם נתינה אין להכהן שום זכות א"כ י"ל דנהי דמכח האיסור ל"ח לכם מ"מ מהני סברת בידו אבל א"נ דמתנות שלא הורמו כהורמו דמי א"כ מעורב חלקו של כהן נהי דע"י הפרשה ממק"א הוי כמחליף עם הכהן ונודע מ"ש הרשב"א דמש"ה מהני תרומת אפוטרופוס דהוי רק כמברר חלקו של כהן ועי' בקצה"ח סי' רמ"ג א"כ שפיר ל"מ סברת בידו לפי שמחוסר הקנאה מרל"ר א"כ הכא למ"ד אין לו קודם חלוקה א"כ עדין הוי בחזקת היורשים דהא לשיטת התוס' חלק הפשוט יוכל למכור וא"כ שוב במחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ בידו כן י"ל לדעת הרשב"ם ועי' בשטמ"ק שם שכ' דקודם שיוכל לזכות ל"מ סילוק והוי כבעל שמסולק מירושת אשתו קודם שיוכל לזכות דל"מ ועי' במל"מ הלכות אישות לענין סילוק מירושת אשתו ועי' בקצה"ח ובנה"מ סי' רע"ח שכ' דאף בחיי אביו יוכל לומר אינו נוטל ואינו נותן. אך זה ק"ל בהא דקאמר הש"ס שם היו מוחזקין באחד שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא וקאמר יכתבו הרשאה זל"ז משום דמספקא לי' אי כר"י אי כרבנן וקשה לכאורה הא נודע מחלוקת הפוסקים בהא דהרשאה דלדעת התוס' בפקדון פשיטא דאף לל"ק דנהרדעי מהי הרשאה כיון דבידו להקדישו דכל היכי דאיתא ברשותא דמ"ק ומש"ה כ' ברשב"ם ב"ב דפ"ה דחצר הנפקד קני מהמפקיד ושוב מהני הרשאה ועיקר הפלוגתא במטלטלין דגזילה דקיי"ל בקרקע ממון שיוכל להוציא בדיינין יוכל להקדישו אבל מטלטלין דגזילה א"י להקדישו ושוב לל"ק ל"מ הרשאה ולל"ב מהני הרשאה וכ' התוס' דתקנה בעלמא אף היכי דא"י להקנות גוף הממון מ"מ מהני הרשאה וה"ה במלוה ע"פ נהי דא"י למוכרו ולהקדישו מ"מ מהני הרשאה ואינו מקנה לו גוף המעות ובאמת אחר שתקנו חז"ל מעמ"ש במלוה ע"פ יוכל להקדישו ג"כ במלוה ע"פ ע"י מעמ"ש כמפורש בש"ס ב"ק דל"ו אנן יד עניים אנן:

ובאמת יש בזה מחלוקת אחר דתיקנו חז"ל דמלוה ע"פ נקנה במעמ"ש א"כ נימא דיוכל להקדיש בדיבור בעלמא דהוי כמסירה להדיוט באופן המועיל ונודע שהרשב"א הוכיח מש"ס הנ"ל דבצדקה ל"א אמל"ג והוקשו דהא כבר כ' הרי"ף משום דהוי דשא"ב וכ' באו"ת דאחר שמשכחת במע"פ קנין מעמ"ש שוב מועיל דיבור לבד ודעת הקצה"ח דל"מ בהקדש רק היכי דתלוי במקדיש לבד מצדו הוו כהקנה באופן המועיל אבל הכא מצדו לא משכחת שום קנין רק מעמ"ש הוי מצד שיעבודו של לוה שוב ל"מ דיבור לבד. ובחו"י הקשיתי דנימא דהוי כהקנה באודיתא דמהני אף בבריא לשיטת כמ"פ ועיי"ש בתוס' ב"ב ועי' בקצה"ח סי' ס"ו וגם במקדיש שט"ח אי בעי כומ"ס עי' תוס' ב"ב דע"ז שכ' דאי מכירת שטרות דרבנן ל"מ כלל בהקדש והקשה בקצה"ח סי' ס"ו דמש"ס פסחים דל"א אין ראיה, ובאמת פירש"י ז"ל שם דמיירי שהקדיש גוף הנכסים ולא גוף החוב ועיי"ש בהג"ה הג' רב"פ שהעיר בזה והאו"ת כ' דכיון דמכירת שטרות דרבנן ל"מ בהקדש דיבור גרידא כיון דהוי ס' אי שייך בזה אמנ"ג ותלוי בבעי' דיש יד לצדקה א"כ הו"ל ס' דרבנן עכ"פ נשמע דבכומ"ס מהני ועי' בקצה"ח סי' קכ"ג שכ' דאמירה לא הוי רק כמסירה אבל לא ככתיבה וזה תמי' דעכ"פ ליסגי באומר בע"פ קני לך איהו וכל שיעבודה:

נחזור להנ"ל דלדעת התוס' מהני הרשאה אף במע"פ ומכ"ש במלוה בשטר. וי"ל דאחר שתקנו חז"ל קנין מעמ"ש וכומ"ס שוב יש יותר רבותא גבי גזילה דהא מלוה ע"פ יכול להקדישו במעמ"ש ומלוה בשטר בכומ"ס א"כ יוכל להקדיש ולהקנות גוף המעות אבל בנזילה א"י למכור ולהקדיש. עכ"פ דבגזילה בודאי מהני הרשאה אך שיטת הרמב"ם כפי פי' הלח"מ דאף למסקנא רק במטלטלין דגזילה מהני הרשאה אבל במלוה לא דמלוה הוי יותר א"ב מגזילה א"כ ל"מ במע"פ ודאי ל"מ הרשאה נהי דאם ירצה להקנות לו גוף הממון במעמ"ש יועיל היינו דאז יהי' כנתרוקן שיעבודו של ראשון ונשתעבד לשני אבל כ"ז שלא מקנה לו גוף הממון חשיב א"ב ושוב ל"מ הרשאה ורק אף במלוה בשטר מ"מ ל"מ הרשאה דכ"ז שאינו כותב קני לך כד"ת שוב ל"מ הרשאה דהוי א"ב א"כ שוב יותר קשה הכא למ"ד אין לו קודם חלוקה א"כ קיי"ל דא"י למוכרו וליתנו במתנה א"כ איך מהני הרשאה והתוס' העיר בזה וכ' דהא שויא שליח וקשה לשיטת הר"מ דהא חזינן במע"פ נהי דיוכל למוכרו במעמ"ש ובאודיתא ובמלוה בשטר ע"י כומ"ס ולשיטת התוס' בשטר ג"כ מהני מעמ"ש ומ"מ ל"מ הרשאה כ"ז שאינו מקנה לו גוף הממון א"כ מכ"ש הכא דא"י להקנות בשום קנין א"כ היכי מועיל הרשאה. ואף לשיטת התוס' דמהני הרשאה במלוה מ"מ י"ל דוקא במלוה דבידו להקדישו ולמוכרו ע"י מעמ"ש ובמלוה בשטר בכומ"ס. ואף בגזילה נהי דא"י למכור מ"מ עכ"פ בידו ליתנו במתנה להגזלן ונשמע דסילוק מהני. ועי' שו"ת שא"י ובקצה"ח סי' ל"ז שהעיר דהיכי מהני סילוק בנגנב ס"ת שלהם הא מטלטלין דגזילה א"י ליתנו במתנה והוכיח דלגזלן עצמו יוכל ליתנו ועי' בשאג"א סי' צ"ג ובנה"מ סי' ר"ה אבל הכא כיון דמחילתו קודם חלוקה נמי ל"מ לשיטת הר"מ א"כ גרע מגזילה. וחוץ לזה קשה לדעת רש"י שבועות דל"ג דבמידי דלא מטי לידו מעולם ל"מ הרשאה א"כ קשה הכא בשלמא למ"ד יש לו קודם חלוקה א"כ ל"ק דל"ח מידי דלא מטי לידו דהא ל"ח מוציא מרל"ר דממילא קיימא ברשותו אבל למ"ד אין לו קודם חלוקה א"כ לע"ע איתא ברשותו דיורשון ושוב חשיב מידי דלא מטי לידו ול"מ הרשאה. אך לפמ"ש הרי"ף דאף למ"ד אין לו קודם חלוקה מ"מ מהני מחילה והטעם משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי א"כ י"ל דמהני בזה שליחות אך לפמ"ש בתוס' נזיר די"ב דמינוי שליחות בדשלב"ל ל"מ בידו ועי' בקצה"ח סי' קכ"ו מ"ש שם. ובפרט לפמ"ש השטמ"ק במחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ בידו וחוץ לזה קשה דכ"ז ניחא היכי דבידו לעשות הדבר בלי הרשאה אז הי' חשיב בידו ושוב מהני שליחות אבל הכא דבלי הרשאה א"י לתבוע ול"ח בידו ושוב ל"מ שליחות ואף דע"י השליחות יוכל לגבות ושוב הוי בידו אבל כ"ז דל"מ שליחות ל"ח בידו ועי' בקצה"ח סי' ל"ז שכ' דבקרקע כיון דיוכל להוציא בדיינין מהני המכירה שוב מהני הסילוק לפי שע"י הסילוק מהני עדותו ויוכל להקנותו אבל לדעת הנה"מ סי' ר"ה קשה:

ובאמת השטמ"ק כ' דלמ"ד אין לו קודם חלוקה ל"מ הרשאה אך להלכה קיי"ל דיש לו לבכור קודם חלוקה. והרי"ף מביא יש מי שפסק מכח זה כרבי דיש לו במלוה ג"כ ודחה דרק במה דאתי לידי אבוה אבל מלוה לא ובאמת לשיטת הרשב"ם גם לרבי רק מלוה בשטר חשיב כמוחזק אבל מע"פ לא לפי שיוכל לטעון פרעתי. ולכאורה קשה הא אף במלוה בשטר עכ"פ צריך לישבע ומפורש בש"ס שבועות שם לענין משביע ע"א אף בחשוד דל"ח כפירת ממון לפי שצריך לישבע ומי יימר דמשתבעת א"כ ה"נ אמאי חשיב כמוחזק ונודע שיטת המרדכי דמש"ה מהני מחילה במוכר שט"ח דכ"ז שלא נשבע הוי זביני רעיא. ועי' בש"ך סי' ס"ו שהביא דבריו ואף שי"ל דבמלוה בשטר מה"ת א"צ לישבע א"כ חשיב מוחזק ושוב לפמ"ש בתוס' ב"מ ד"ה בתירוץ א' דמה"ת בחשוד שכנגדו נוטל בלא שבועה קשה לר"פ דס"ל במשחק בקוביא דחייב ק"ש לפי דמה"ת מהני עדותו ושוב הכא בחשוד מה"ת מהני עדותו וע"כ כיון דעכ"פ מדרבנן צריך שבועה ל"ח רק כמו גורם וה"ה הכא. והרשב"א ז"ל שם כבר העיר בזה. וי"ל לפמ"ש הרשב"א שם דמש"ה חייב ק"ש במשחק בקוביא משום דעכ"פ מועיל תפיסה א"כ י"ל דוקא בפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה אבל בחשוד כיון דחז"ל תיקנו משום לא שבקת שכנגדו נשבע ונוטל י"ל דתפיסה ג"כ ל"מ ושפיר ל"ח רק גורם ובפרט לשאר התירוצים שנאמרו אקושית הרשב"א דהיינו במקום דמועיל כמו בקבלו או בעד מיתה רק דבעי תורת עד ושפיר חשיב תו"ע א"כ בודאי ל"ק מחשוד. א"כ במלוה בשטר מפורש בש"ע סי' כ"ב דאם תפס בלא שבועה לא מפקינן מיניה א"כ דמי למשחק בקוביא דגובה מה"ת בלי שבועה ומדרבנן עכ"פ מהני תפיסה א"כ כמו דחשיב עד ממון ה"ה דחשיב כמוחזק דתפיסה דבר קל הוא כמ"ש הכ"מ בפ"כ מעדות דהיכי דמשלמי ע"י תפיסה חשיב כאשר זמם. וי"ל דלדידן דקיי"ל כראב"י דאף במשחק בקוביא א"ח ק"ש וע"כ כיון דמדרבנן ל"מ עדות לכתחלה בלי תפיסה ל"ח כעד ממון א"כ כיון דמדרבנן בלא תפיסה אינו גובה בלי שבועה א"כ ל"ח מוחזק דמי יימר דמשתבעת ובפרט דהכא אף כשיתפוס מ"מ מנדין אותו א"כ ל"ח כמוחזק כנ"ל בסברא זו:

נחזור לנ"ד הנה כת"ה דייק מדברי הרמב"ם שפסק כפי' הר"ח דנהי דאם חלק במקצת נכסים הוי ויתר לכולהו לפי דקיי"ל יש לבכור קודם חלוקה מ"מ במוחה ואמר בפני ב' ענבים אלו שאני חולק לא מפני שמחלתי ה"ז מחאה ולא ויתר בשאר נכסים ודייק מלשון זה דבעי דוקא מחאה בפני עדים ודייק כן מלשון הנמ"י והש"ע וכ' כת"ה הטעם דזה פשיטא דאם חלק בסתם א"י לומר שלא מחל אף דיש לו מגו דהי' אומר שלא חלק בשוה דזה פשיטא דא"י הפשוט לומר שחלק בשוה דמחילה א"נ רק במיגו דפרעתי מ"מ א"נ לומר שלא מחל וע"כ לפי דהוי מיגו נגד אנן סהדי דאנן סהדי שמחל לו א"כ אף באמר שמיחה בפירוש מ"מ א"נ דהוי נגד אנן סהדי דהא א"י בבירור שמחל וא"כ הוי דיבורו נגד אנן סהדי ומש"ה בעי מוחה בפני עדים עכת"ד:

ועפ"ז מתרץ קושית הפלא"ה בהא דלא תבעה כתובתה כ"ה שנים דל"מ מיגו לפי דהוי נגד אנן סהדי ומפרש בזה בעיית הש"ס אי מהני מיגו נגד חזקה אאפת"ז דהס' אי חשיבא החזקה כאנן סהדי ומפרש בזה דברי הש"ס דמחלק בלא תבעה דאם שטר כתובה בידה דמהני וכ' דבאמת יש ס' אי חשיבא נגד אנן סהדי וא"כ בשטר דאמרינן מיגו להוציא וע"כ דמוציא השטר הוי מוחזק ושוב מהני המיגו עכ"ד. והנה מ"ש לפמ"ש המהרי"ט דחזקה דתלוי בסבר עדיף א"כ למה מהני מיגו נגד חזקה זו. י"ל דנודע שיטת הריב"ש דב' חזקות עדיף מרוב והש"ש כ' דב' חזקות מהני אף בס' טומאה ברה"י א"כ י"ל דנהי דאין הולכין בממון אחה"ר הטעם משום סמל"ח או כמ"ש התה"ד דרובא לא מיקרי ראי':

והנה הטעם דל"מ מיגו להוציא ג"כ משום זה דמיגו חשיב כרוב דמגלה לנו דלא משקר ומ"מ ל"מ נגד ח"מ א"כ י"ל דנהי דחזקה אאפת"ז מהני להוציא ממון היינו דעדיף מח"מ אבל בצירוף כח המיגו דג"כ הוי כמו רוב א"כ י"ל דהוי כמו ב' חזקות וי"ל דעדיף מחזקה דאאפת"ז וזה בעיית הש"ס א"נ דרק נגד ח"מ לחוד מהני אבל הכא דמיגו מסייע לח"מ ל"מ המיגו א"ד דהוי כסהדי ממש וא"כ ל"מ מיגו דודאי הוי משקר. ומ"ש כת"ה דבשטר כתובה בידה מהני המיגו דהוי להחזיק. זה תמוה דאין מדמין חזקות זל"ז דנהי דנגד חזקה אאפת"ז נשאר בתיקו מ"מ י"ל הכא דודאי מחלה א"כ ליכא ס' כלל ובפרט גם במלוה בשטר מ"מ אי יש ס' אם השטר בתוקפו מס' א"י לגבות בשטר דהיינו בס' אם העדים רשעים כמ"ש ברש"י כתובות דכ"ב ובש"ע סי' ל"ז ודוקא לענין מיגו דאם אינו לא להוציא ולא להחזיק מהני רק דל"מ נגד ח"מ א"כ שפיר היכי דמסייע לי' שטרא מהני המיגו דעכ"פ ל"ח מוציא אבל הכא כיון דנשאר בתיקו אי מהני המיגו נגד זה דודאי מחלה א"כ היכי דלא תהיה מוחזקת בודאי דא"י לתבוע מס' ונהי דהיכי דמוחזקת י"ל דמהני תפיסה להסוברים דבס' דדינא מהני תפיסה אבל הכא עכ"פ ל"ח הבעל מוציא ממנה ושוב ל"מ ועי' שו"ת נוב"י קמא סי' ה' מ"ש לענין קנס בקטנה שהגיעה לכלל שנים דשם בדינו דהת"כ דשם הס' דדינא הוא ממק"א וצריך לטעון קי"ל ומש"ה ל"מ לפי שחבירו נקט שטר אבל בקנס שורת הדין היכי דאינו מוציא זוכה בקנס מטעם חזקה א"כ אף שחבירו נקט שטר מ"מ עכ"פ לא חשיב מוציא א"כ הכא כיון דעכ"פ הבעל מוחזק בממון נהי ששטר כתובה יש תח"י ול"ה מוציא מ"מ עכ"פ חשיב כליכא מוחזק לא זה ולא זה ושוב ל"מ המיגו נגד חזקה דודאי מחלה וז"ב. ועיי"ש ברש"י שכ' דהטעם בשטר כתובה יוצא מתח"י דיש ראיה דלא מחלה דאם היתה מוחלת היתה מחזרת להם את השטר כתובה ויש פלוגתא בראשונים אי מהני מחילה בנקט שטרא ולא החזיר השטר ועי' בחו"מ סי' י"ב ובקצה"ח שם ובסי' רמ"א ובתוס' קידושין ד"כ ובאה"ע סי' כ"ח בקדשה במלוה שיש עלי' משכון ומדברי רש"י מוכח דמהני מחילת הכתובה אף בלי חזרת הכתובה. נחזור למ"ש כת"ה דאף בחלק בסתם מ"מ יהי' נאמן שלא מחל במינו שלא הי' מודה שחלק בשוה. י"ל אף למ"ד יש לו קודם חלוקה מ"מ כ' שם הנה"מ דקודם שגבה ל"ח ממש ברשותו רק דהוי חיוב על האחים ומש"ה מהני סילוק בדיבור דהוי כאומר אינו חפץ לזכות במתנה ולמ"ד אין לו קודם חלוקה חשיב כלא חל החיוב ועיי"ש בשטמ"ק שכ' דבשעה שיוכל לזכות יוכל נסלק נפשי' ומש"ה מהני בדיבור לבד בלי קנין ושוב י"ל דהוי כמו מיגו להוציא. וחוץ לזה י"ל דבזה ל"ש מיגו דאין משגיחין בדברים שבלב כיון דחלק בסתם יאמרו חז"ל דודאי ויתר בכולהו א"כ אין משגיחין בדברים שבלב כמ"ש כמ"פ בהא דדברים שבלב ל"מ אין הטעם משום דא"נ לומר שכך הי' בלבו רק דבאמת מהימן שכך הי' בלבו ומ"מ אין משגיחין בדברים שבלב ונודע ס' המהרי"ט במחילה שבלב אי מהני ועי' בקצה"ח ובנה"מ סי' י"ב א"כ התורה לא הטילה חיוב על הפשוט רק ע"י תביעת הבכור א"כ בחלק בשוה דאנן אמדינן לי' לדעתא דמחל א"כ ממילא התורה לא הטילה חיוב על הפשוט ליתן לו המתנה א"כ נהי שי"ל דבלבו לא ויתר מ"מ ל"מ מחשבתו להטיל חיוב על הפשוט וז"ב:.

וכ"ז אי מודה הבכור שחלק בסתם אבל באמר הבכור שאמר בפירוש בשעת חלוקה שאינו מוותר בכל הנכסים א"כ הוי כתביעה בפי' א"כ לפי דבריו חל עליו החיוב ושוב לא הוי, נגד אנן סהדי דאם אומר בפירוש ליכא אנן סהדי א"כ י"ל דודאי חייבים לישבע ואף דהר"מ ז"ל נקט בפני עדים היינו דבזה חייבים לשלם בודאי ועיי"ש בשטמ"ק שכ' כן ומוכח שם דא"צ למחות בשעת חלוקה ולפרש דלא מחל בכל נכסים רק אף באמר קודם חלוקה אין אני מוותר חנק בכורה אף בחלק אח"כ בסתם מ"מ ל"ח מחילה בשאר הנכסים לפי שכבר מיחה מקודם ומה של"א בשעת חלוקה דלא מוותר לפי שסמך על מה שג"ד מקודם עיי"ש. א"כ לפ"ז הכא דהיורשים מודים שאמר קודם חלוקה שחפץ לתבוע חלק בכורה ולא נשתנו הנכסים א"כ לא נפקע החלק בכורה אף בחלק אח"כ בסתם ואף לדברי הר"מ דמשמע דבעי לפרש בשעת חלוקה דלא מוותר בכל הנכסים מ"מ כיון שהוא טוען שאמר כן בשעת חלוקה א"כ עכ"פ נהי דליכא עדים ע"ז מ"מ עכ"פ א"א לפוטרם בני שבועה. ובפרט דמנין יש לו מקור לזה דבעי מחאה בעדים בודאי דא"א להפסיד חלק בכורה בלי שום שבועה ע"כ נלענ"ד דעכ"פ מחויבים לישבע ועכ"ז בענינים אלו מהנכון לפשר כנלע"ד ברור בס"ד לדינא:

בעה"ח ה' וישלח תרנ"א פה"ק ראדימושלא. הק'

שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל והגליל

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה