אור ברסלב
מהרש חלק א סימן מח

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן מח

סימן מז

בדבר השאלה בבתולה אחת שזינתה ואומרת כי נתעברה מנכרי וקודם שילדה ניסת לאיש והמסדר קידושין לא ידע שהיא מעוברת והבעל טוען שגם הוא א"י שמעוברת היא שהסתירה ההריון ממנו ובאמת נראה שהבעל ידע מזה רק שלא ידע מחומר האיסור ובתוך כך ילדה בת וקודם שילדה תיכף שנודע לב"ד כי היא הרה הפרישו אותם זה מזו ותיכף שנולד הבת נתנה למניקת נכרית ולא התחילה להניק מעתה יש להסתפק אי מותרת לדור עם הבעל. גם יש לחוש אי היא אינה בכלל מופקרת גם הפחידה כי תמיר דתה זה תורף השאלה:

הנה מקודם נברר גוף הדין אי בגרושה שייך האיסור דמליקת חבירו ונודע דעת הר"ש הזקן דגרושה מניקת מותרת לישא. ובטעמו כ' התוס' בכתובות משום דלא משתעבדא להניק וא"כ כיון דבלא"ה אף אי לא תינשא לא נוכל לכופה וא"כ אין נ"מ בזה להתינוק והנה בתוס' בשם ר"ת כ' ודחו טעם זה דהא באלמנה נמי יכולה לומר א"כ וממילא תפטור מחיוב הנקה ואפ"ה חזינן דאסורה להינשא והטעם דראו חז"ל דסתם אם מרחמת על בנה ואי לא תינשא בודאי תניקינו א"כ זה הטעם שייך ג"כ בגרושה. והנלענ"ד דהא כ' בתוס' סוטה דכ"ז דעיקר איסור מניקת הוא מדין השגת גבול ומדין מערופי' דהתינוק יש לו זכות בהשדים ובהנישואין גורם לקלקל שיעבודו של התינוק. והנה י"ל עפי"ד הש"ס כתובות דנ"ט דהא דקונם שאני עושה לפיך א"צ להפר ריב"נ אומר יפר שמא יגרשנה ופריך והא הוי דשלב"ל דהא אין בידה לגרש א"ע והקשה בתוס' דהא בידה לומר א"נ וא"ע. וכ' בשטמ"ק בשם הרשב"א דאף דמצינו דמידי דבידו ל"ח דשלב"ל דוקא שם בפירות מחוברין דעכ"פ קורא שם תרומה אדבר שהוא שלו נהי דבעודו מחובר ל"מ שם תרומה לזה מהני סברת בידו אבל הכא דלע"ע כ"ז שלא אמרה א"נ הידים הם קנוים לבעל והוי כקורא שם הקדש אדשא"ש ובמידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו שיהי' מיחשיב כשלו ולע"ע הוי של הבעל נהי דבידה להפקיע קנינו מ"מ לע"ע הוא שלו עיי"ש:

א"כ לפ"ז א"ש דבשלמא באלמנה עכ"פ קודם שאמרה א"נ השדים הי' קנוים להבעל ולהבן א"כ רק בשעה שאומרת א"נ אז הוי כקונית השדים לעצמה א"כ שפיר ע"י הנישואין הוי לי' השגת גבול דגורם להפקיע זכותו של היתום שיש לו בהשדים ואף דבידה להפקיע זכות היתום היינו שתקנה השדים לעצמה אבל מ"מ כיון דאם לא תינשא בודאי תניקנו ויהי' השדים קנוים לו וחשיב מפקיע קנינו והוי כמו שאחד הקנה לחבירו דבר בקנין כסף ואחר משתדל לקנותו בודאי דחשיב משיג גבול נהי דביד המוכר לחזור ע"י קבלת מ"ש מ"מ לשיטת הפוסקים דקודם קבלת מ"ש לא נתבטל הקנין חשיב השגת גבול ה"ה הכא לע"ע חשיבי השדים של היתום והוי השגת גבול אבל בגרושה אף אי לא תינשא ותיניקנו מ"מ לא יהי' מיקרי שדים של היתומים דאין לו זכות בהשדים א"כ הוי כמו אם אשה אחרת מניקת את וולד אפ"ה אין אסורה להינשא דל"ח מפקיע שיעבוד דגם דכשמניקת אותו אפ"ה הוי רק כמפרנס לחבירו בתורת צדקה ול"ח הפקעת שיעבודו. ואף למ"ש התוס' דבאמת למ"ד די"ל א"נ יכולה להקדיש ומוכח דאין הידים קנוים להבעל ובאמת כ"מ בש"ס גיטין דע"ז דפריך ידה מי קא קניא לי'. אך עיי"ש בתוס' שהקשו דהא חצירה נמי ל"ק רק לפירי ואפ"ה חשיב חצירו. ובתירוץ הא' כ' דכיון דמ"י מעלמא אתי ל"ח קנין בגוף הידים והוי כהא דאיבעי' בש"ס גיטין דמ"ג עבד לקנס מהו ופי' הרמב"ן והרשב"א ז"ל משום דמ"י מעלמא אתי ל"ד לדקל לפירותיו ועיין שו"ת מהר"מ אלשיך סי' ז' שכ' דמעות לפירות ל"מ ועיין קצה"ח סי' ר"ט ובשטמ"ק כתובות שם בהא דמשני ידים לעושיהם דכיון דעכ"פ בא ע"י טרחתה ול"צ קנין רק לפי שעה כדי שיוכל להקדיש המ"י שפיר מהני אבל באמת אין לו קנין בגוף הידים א"כ כ"ז לענין מ"י אבל הכא שהחלב בא מגוף השדים וחשיב כצירו ומש"ה חולק הפמ"ג אהא שכ' הפרישה דחלב מתה אינו רק מדרבנן ודחה הפמ"ג דהוי כצירו. א"כ שפיר יש לו קנין בגוף השדים א"כ בשעה שתאמר א"נ אז הוי כקונית השדים א"כ חשיב מחוסר הקנאה מרל"ר וא"כ שפיר אי לא תינשא תניקינו ויהי' להיתום זכות בהשדים א"כ ע"י הנישואין מקלקל שיעבודו של התינוק ונהי דאפשר להפקיע זכותו אף בלי נישואין מ"מ אוקמי אחזקה דודאי תניקינו ויהי' חשיב קנינו שפיר הוי השגת גבול אבל בגרושה אין לו זכות כלל בהשדים א"כ הוי רק כמפרנס בתורת צדקה ול"ח השגת גבול וא"ש דעת הר"ש הזקן דבאמת בגרושה דלא התחיל ענין שיעבוד ל"ש השגת גבול:

יצא לפ"ז דאף באלמנה בהכניסה לו ב' שפחות דבכה"ג לא חל עליו מעולם שום חיוב הנקה א"כ אף כשמניקתו מ"מ הוי רק כמפרנס בתורת צדקה ול"ש בזה השגת גבול ובפרט למ"ש הרשב"א שם בהא דפריך ידה מי קא קניא לי' דהכונה דהוי כאומרת א"נ ומוכח דכ"ז של"א יש לו קנין בגוף הידים א"כ מכ"ש הכא באלמנה דחשיב של היתום וא"ש שיטת הר"ש ע"נ. והנה כמ"פ מביאים ראי' לדעת הר"ש מהא דנדחק בש"ס יבמות דמ"ב למצוא טעם על חדשי הבחנה ולמה ל"ק בפשיטות דבעי להמתין ג"ח שמא הוא מעוברת ומעוברת חבירו אסור לישא וע"כ דלטעם זה בגרושה דל"ש איסור מניקת שוב לא היתה צריכה חדשי הבחנה ומש"ה נדחקו בש"ס לבקש טעם אחר. ובאמת כבר העיר בזה הרמב"ן ז"ל. ונשמע לכאורה כהר"ש. ובאמת י"ל דלפמ"ש הר"מ ז"ל בהאומר אי תלד אשתך נקיבה אי הוכר עוברה מהני וכ' הנו"כ דבהוכר עוברה ל"ח כלל דשלב"ל ועיי"ש בלח"מ שכ' דלפ"ז במזכה לעובר אי הוכר עוברה מהני ועיין בחו"מ סי' ר"ט ובקצה"ח ונה"מ שם ובא"מ סי' מ'. והנה כבר כ' דעיקר איסור דמניקת דהוי השגת גבול דהשדים קנוים להיתום. ולפ"ז י"ל לכאורה בהא דמסופק בש"ס בטעמא דמעוברת וכי לא ידע טעמא דמניקת אסורה א"כ מעוברת סופה להיות מניקה רק באמת י"ל דס"ד דהש"ס כשיטת הר"ש דבגרושה ליכא איסור מניקת והטעם כיון דאין לי קנין בהשדים א"כ אף דעכ"פ תהי' מניקתו מ"מ ל"ח הפקעת שיעבדו וא"כ ס"ד דהש"ס דכ"ז כשכבר נולד א"כ י"ל זכות בהשדים אבל כ"ז שלא יצא לאויר העולם אין זכי' לעובר וה"ה דאין לו שום זכות אף בדבר הבא ממילא לשיטת הפוסקים כרבא ב"ב דקמ"ב ועיין ברא"ש יבמות דס"ז א"כ שפיר אין לו שום זכות בהשדים א"כ ל"ח הפקעת שיעבודו ומשני הש"ס סתם מעוברת למניקה קיימא היינו כמ"ש הר"מ דבהוכר עוברה ל"ח דשלב"ל וא"כ תיכף יש להולד זכות בהשדים וחשיב מפקיע קנינו אך כ"ז אחר שכבר הוכר עוברה א"כ יש להעובר זכות בהשדים שפיר אסור להפקיע קנינו אבל כ"ז שלא הוכר עוברה א"כ אף אי נדע שמעוברת היא מ"מ כ"ז שלא הוכר עוברה אין לו להעובר שום זכות א"כ ל"ח הפקעת קנינו וא"ש שיטת הש"ס דמוכרח לבקש טעם אחר על איסור נישואין ג"ח הראשונים ול"ל משום חשש מעוברת ז"א דכ"ז שלא הוכר עוברה ליכא חשש הפקעת קנין וז"ב:

עכ"פ לכאורה נשמע כדעת הר"ש דהיכי דליכא זכות להיתום בהשדים ליכא איסור מניקת דא"נ דגם בגרושה יש איסור ע"כ כמ"ש הרא"ש דכיון דעכ"פ סתם אם מרחמת צריכין לראות שלא יתקלקל החלב שהוא חשש סכנה א"כ אף קודם שהוכר עוברה צריכין לחוש לתקנתו ושוב לא הי' בעי לבקש טעם על איסור ג"ח דהי' יכול לומר מחשש מעוברת ויש לכאורה ראי' לשיטת הר"ש. אך באמת אין מזה ראי' די"ל בפשיטות דרק בידענו כבר שיש וולד אז צריכין לחוש לפרנסתו אבל כ"ז שלא נתברר שיש וולד א"צ לחוש לתקנתו. וגם דעוד י"ל דלכאורה צ"ל אמאי נימא דמעוברת אסורה לישא משום דסופה להנקה הא אכתי ליכא היזק להוולד דכ"ז שלא תלד לא תתעבר עוד א"כ יש כאן ס' שמא תפיל ולא תצטרך להנקה וגם שמא לא תתחיל להניק וא"כ לשיטת כמ"פ בלא התחילה להניק ליכא איסור מניקת א"כ אמאי נאסור מעוברת הא יש ס' שמא לא תתחיל להניק. ובאמת י"ל דאף להסוברים דבלא התחילה להניק אסורה הסברא כמ"ש המפורשים בהא דפסק חלבה בעי דוקא בחיי בעלה הטעם כדי שלא יתחיל עלה איסור מניקת חבירו בשעת מיתת הבעל וכיון שכבר חל תו לא פקע. א"כ הכ"נ י"ל דכיון דגם במעוברת אסורה לישא משום תקנת הולד א"כ תיכף בעת מיתת הבעל חל עלה איסור בעודה מעוברת ותו לא פקע אף בלא התחילה להניק אבל א"נ דבמעוברת ליכא איסור משום דל"ח לתקנת הולד כ"ז שלא יצא לאויר העולם א"כ עיקר חלות האיסור בשעה שמתחלת לינק א"כ שפיר הי' מהני בלא התחילה להניק ושוב תיקשי אמאי נאסור מעוברת מטעם דלמניקה קיימא הא יש ס' שמא תפיל או שמא לא תתחיל להניק:

אך באמת י"ל דנהי דנימא דבס' איסור מניקת ג"כ לקולא אזלינן מ"מ כיון דעכ"פ ג"ח הראשונים היתה אסורה משום הבחנה א"כ יש ס' אי אחר ג"ח פקע האיסור היינו שיש ס' אי תניקינו מ"מ הוי לי' ס' נגד ח"א דמחזיקין מאיסור הבחנה לאיסור מניקת ואמרי' שמא תניקינו ויהי' איסור הנישואין למפרע ומחזיקין מאיסור דרבנן לאיסור דרבנן דלשיטת הב"ש הבחנה נמי הוא דרבנן וכ"ז אי אמרי' דעכ"פ ג"ח הראשונים אסורה משום הבחנה שפיר אמרי' מחזיקין מאיסור לאיסור אבל אם נבוא לאסור תיכף אחר המיתה שמא היא מעוברת שוב הי' מותר לינשא דהוי ס"ס שמא אינו מעוברת ושמא לא יהי' איסור דלא תתחיל להניק ובכה"ג ל"ש מחזיקין מאיסור לאיסור דאיסור א"א הוי ד"ת ואיסור מניקת הוי רק דרבנן וכבר נודע מ"ש הר"ש בפ"ב דמקוואות דדבר שהי' בח"ט ד"ת ומח"ט ד"ת בודאי יצא אז בדרבנן ל"מ ח"א א"כ שפיר הוצרך בש"ס לומר טעם אחר על ג"ח מטעם הבחנה ושוב יש איסור גם אח"כ ועכ"פ ליכא מזה הוכחה לשיטת הר"ש:

ובאמת עפ"ז י"ל שיטת הר"מ ז"ל דנקט במעוברת לאיסור הטעם דחסא והקשו עליו דהא בש"ס דחה טעם זה ומסיק משום דמעוברת למניקה קיימא. אך לפמ"ש הנוב"י דלמ"ד טעם דהבחנה משום להבחין בין זרעו ש ראשון הוא מה"ת ולטעם דרבא הוא רק מדרבנן עיי"ש מ"ש בהא דהר"מ ז"ל לא הביא דריש גלותא היינו לשיטתו דפסק כשמואל וא"כ יליף מניקת מהבחנה דאמרי' בהו לא פלוג ובאמת זה תמוה דהא הר"מ ז"ל בפי"א מגירושין מביא דרשה דשמואל. אך לפמ"ש הנוב"י דלטעמא דשמואל הוא מה"ת א"כ י"ל דכבר הבאתי די"ל דא"נ דמעוברת מותרת לינשא כ"ז שלא ילדה אז אף לאחר הלידה אם לא תתחיל להניק יהי' מותר ושפיר ס"ד דבמעוברת לא יהי' איסור דהא יש ס' שמא תפיל ושמא לא תתחיל להניק רק כ' דכיון דכבר חל עלה איסור בג"ח הראשונים תו מס' לא פקע איסור ומחזיקין מאיסור לאיסור. והנה באמת ידע הש"ס די"ל טעם דחסא דעל חברי' לא חייס כמו על דידי' ושמא יהרגנו שלא במתכוין רק דהש"ס קאי אליבא דרבא דס"ל הבחנה הוא מדרבנן וא"כ שייך הסברא דמחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ אין מוכרח לדחוק מטעם דחסא משום דסופה להיות מניקה אבל הר"מ ז"ל דפוסק כשמואל א"כ הבחנה הוא ד"ת ושוב ל"ש לומר מחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש הר"ש הנ"ל ושוב אין לאסור משום סופה להיות מניקה דהא יש ס' שמא תפיל או שמא לא תתחיל להניק לכן מוכרח לדחוק דיש במעוברת טעם לאיסור שמא יהרגנו שלא במתכוין וכיון דכבר נאסרה בעודה מעוברת תו לא פקע האיסור אף בלא תתחיל להניק ובאמת הר"מ ז"ל דייק סברתו דק"ל קושית הרמב"ן דנימא איסור דג"ח משום שמא הוא מעוברת וע"כ צ"ל דמשום זה לא הי' אסור מס' דל"ש מחזיקין מאיסור א"א כסברת הר"ש ורק אחר שבג"ח יש איסור הבחנה שהוא מדרבנן ממילא יש איסור אח"כ ג"כ משום מחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ הרמב"ם שפסק הבחנה ד"ת א"כ ל"ש מחזיקין מאיסור לאיסור דהא איסור ד"ת כבר פקע מש"ה מוכרח לדחוק מטעם דחסא שמא יהרגנו שלא במתכוין וא"ש דברי הר"מ ז"ל ע"נ וז"ב בס"ד:

נחזור להנ"ל דלכאורה משיטת הש"ס דיבמות יש ראי' לשיטת הר"ש ואי דתיקשי דלמה נקט סתם מעוברת חבירו ז"א דמדנקט מניקת חבירו ממילא דמימעט גרושה דל"ח מניקת חבירו דהא לא משתעבדא לי'. ובאמת לשיטת הפוסקים דגם בהוכר עוברה חשיב דשלב"ל א"כ י"ל דהו"א ומסקנא פליגי בזה דבס"ד ס"ל כשיטת הר"ש דבגרושה הואיל דאין לו קנין בהשדים אף דבודאי תניקנו מ"מ ל"ח הפקעת שיעבוד א"כ ה"ה בעודה מעוברת כיון דאין בזה זכי' לעובר ל"ש הפקעת שיעבוד דאכתי אין משועבדת לו והתרצן חידש גם בגרושה אסור דעכ"פ כיון שתניקנו נהי דאין לו זכות בהשדים מ"מ אסור ה"ה במעוברת נהי דאכתי אין לו זכי' מ"מ צריכין לחוש שלא יופסק חיותו. עכ"פ מיושב קושית הר"ת דהא בס"ד דהי' ס"ל טעם דחסא א"כ גם גרושה אסורה עכ"פ במעוברת וקתני מעוברת ומניקה בהדדי ומשמע דגרושה מניקת נמי אסורה ולפ"ז ז"א דע"כ להס"ד גרושה מניקת מותרת ומש"ה מוכרח לומר במעוברת טעם אחר וא"כ הא כדיני' והא כדיני' ומיושב שיטת הר"ש ע"נ בס"ד:

ועפ"ז י"ל שיטת הרי"ף והר"מ ז"ל שהשמיטו הך דינא דריש גלותא. אך שי"ל דבאמת כ' הריב"ש דאף לדעת הר"ש האוסר בגרושה מ"מ מודה דעיקר התקנה הי' בשביל אלמנה דמשתעבדא ורק משום לא פלוג אסור אף בגרושה דאתי למיחלף באלמנה רק עיקר הטעם משום דגם בגרושה עכ"פ אם מרחמת על בנה ומניקתו דבלא"ה לא הי' שייך ל"פ דשפיר מינכר בין גרושה לאלמנה דזו מניקה וזו אינה מניקה אבל כיון דגם בגרושה סתמא מניקתו אף דאינה בתורת שיעבוד מ"מ שוב מחליף באנמנה כיון דרואין שאשה שמניקה את בנה מותרת לינשא נתיר אף באלמנה א"כ י"ל דלפי סוגיות הש"ס דכתובות דקתני מניקת שמת בעלה ומשמע דבגרושה אינה בכלל האיסור והטעם כסברת הר"ש משום דלא משתעבדא ואף דעכ"פ מניקתו ושייך הסברא דל"פ וע"כ צ"ל דבאיסור מניקת ל"א ל"פ רק היכי דל"ש הגזירה מותרת לינשא א"כ שפיר ס"ד דאף בנתנה בנה למניקה או גמלתו מותר דאין לאסור משום דמיחלף בלא נתנה למניקה ז"א כיון דל"ג בגרושה אטו אלמנה ה"ה דל"ג בנתנה למניקה אטו לא נתנה רק אפ"ה קאמר בש"ס דל"מ נתנה למניקת שמא תחזור בה המניקת וכיון שיש חשש באשה זו גופא שפיר גזרינן ובזה קאמר בש"ס שפיר דבריש גלותא שפיר מהני כיון דליכא חשש שמא תחזור א"כ באמת בזו האשה ל"ש החשש דתעכיר חלבה רק דנגזר אטו אשה אחרת זה ל"א:

ובאמת לשיטה זו שפיר יועיל אי תשבע המניקת עד"ר ועיין שו"ת רעק"א סו' צ"ה. אך באמת לפי"מ דמוכח מש"ס יבמות דלא נקט מניקת שמת בעלה רק סתמא מניקת ומשמע דגרושה נמי אסורה ובפרט דלטעם דחסא ע"כ דגם גרושה אסורה כדעת הר"ת וא"כ באמת בגרושה לא משתעבדא ורק הטעם דכיון דעכ"פ מניקתו א"כ שוב מחליף באלמנה א"כ כיון דגזרינן במניקת אטו אשה אחרת א"כ שוב אף בגמלתו או נתנה למניקה גזרינן אטו אשה אחרת ושוב אף נשבעה המניקת ל"מ ואף ריש גלותא ל"מ כיון דיש חשש מיחלף באחרת והא דמת מותר משום דקברו מוכיח עליו ושפיר לפי"מ דס"ל להר"מ ז"ל דאיסור מניקת נוהג אף בגרושה שפיר ממילא ל"מ אף בריש גלותא וא"ש שיטת הר"מ ז"ל בס"ד:

נשמע דאי נתנה למניקה מהני בנשבעה המניקת תלוי בשיטת הר"ש והר"ת דלהר"ש אף באלמנה בנתנה למניקה ונשבעה המניקת עד"ר מהני ולהר"ת ל"מ וז"ב. אך כ"ז לפי"מ דמשמע לכאורה בסוגיות הש"ס דבאמת ל"ג אטו אשה אחרת. אך באמת במרדכי משמע דבאמת אמרי' בזה ל"פ דכ' לענין נשבעה המניקת עד"ר דל"מ וכ' דבאמת לענין היכי דלא נשבעה עד"ר בזה ליכא שום הו"א להתיר רק עיקר כונת הש"ס דאף בנשבעה עד"ר מ"מ אמרי' ל"פ, ובאמת משמע בש"ס דהטעם משום דל"פ דהא מביא ראי' מהא דהבחנה. אך לכאורה תיקשי דא"כ מאי צ"ל הטעם בנתנה בנה למניקה הטעם דילמא הדרו בהו הא בלא"ה י"ל משום ל"פ דגזרו אטו אשה מניקת. אך באמת י"ל עפמ"ש בתוס' נדה ד"ג אהא דקאמר בש"ס טעמא דשמאי משום דאשה מרגשת בעצמה והקשה בתוס' דא"כ כשמצאה אח"כ בבדיקה ולא הרגישה א"כ נימא דמעיקרא בא. ותירץ דל"פ חז"ל הואיל שרוב פעמים מרגשת והא דאמרי' מודה שמאי בשוטה משום דהני חלוקות משאר נשים ל"ש ל"פ. נשמע דרק באשה כזו דשייך החשש שמא מאתמול בא אז אף היכי דל"ש החשש מ"מ אמרי' ל"פ אבל באשה דל"ש החשש ל"ג אטו אשה אחרת דשפיר מינכר בין אשה דל"ש החשש דילמא בא מאתמול ועיין בט"ז אה"ע סי' קי"ט. א"כ הכ"נ י"ל דבאמת הי' אפ"ל דבגמלתו או נתנה בנה למניקה לא יהי' חשש ול"ש ל"פ דהא עיקר האיסור במניקת חבירו דילמא תעכור חלבה וא"כ בגמלתו או נתנה למניקה א"כ אין שם מניקת עלה ול"ש למיגזר אטו אשה אחרת דהא יש הפרש דזו מיקרי מניקת חבירו וזו אינה בכלל מניקת ול"ד להא דהבחנה דשם עכ"פ יש עלי' שם אלמנת או גרושת חבירו אבל הכא האיסור הוא במניקת וזו לא מניקה את בנה אך כיון שעכ"פ אף בגמלתו יש איסור עכ"פ היכי דלא פסק חלבה דשייך החשש שמא תגמלנו ובנתנה בנה למניקה שמא תחזור בה המניקת וא"כ ע"כ בשעה שגזרו חז"ל איסור על מניקת ע"כ הי' בכלל האיסור גם אם תגמלנו היכי דשייך החשש שמא גמלתו במתכוין או בנתנה בנה למניקת שמא תחזיר וכיון דאף באשה שאינה מניקתו הי' האיסור ומש"ה אף בנשבעה עד"ר או בגמלתו מחמת שפסק חלבה אחר מיתת הבעל מ"מ אסור כיון דאף באשה זו עכ"פ שייך הסברא דל"פ דלא מינכר בין גמלתו במתכוין בין גמלתו מחמת שפסק חלבה או נשבעה המניקת עד"ר שפיר שייך ל"פ רבנן וא"כ א"ש הא דמביא בש"ס הא דהי' רדופה דבאמת האיסור מחמת ל"פ ועפ"ז א"ש הא דבאמת דברי רש"י ז"ל סתרו דלעיל בד"ה לא הדרי בהו פירש"י אבל הכא יש חשש שמא תחזור המניקת ובד"ה בגזרותיו כ' דלא חילקו בין אשה שמניקה או אינה מניקה ומשמע דאין הטעם משום דהדרי בהו ורק משום דל"פ:

אך עפ"ז א"ש הכל דבאמת אי לאו החשש שמא הדרי בהו לא הי' שייך הסברא דל"פ כיון דבאשה שאינה מניקתו לא התחיל האיסור ול"ג בזו דשפיר מינכר בין אשה שמניקה את בנה או אינה מניקה. אבל כיון דעכ"פ שייך החשש שמא הדרי בהו א"כ ע"כ דהתחלת האיסור הי' אף באשה שאינה מניקה את בנה אף בנתנה בנה למניקה א"כ אף בנשבעה עד"ר מ"מ שפיר שייך הגזירה דלא מינכר בין נשבעה עד"ר או לא. אך בריש גלותא ל"ש ל"פ דשם כ"ע יודעים דליכא בהו חשש שמא הדרו וא"כ א"ש שיטת המרדכי דבאמת אף בנשבעה עד"ר מ"מ אסור משום ל"פ כיון דעכ"פ התחלת האיסור הי' אף בנתנה למניקת שוב אף בנשבעה עד"ר מ"מ שייך הגזירה וא"ש הכל בס"ד:

נחזור להנ"ל דעכ"פ בגרושה ונתנה למניקה ונשבעה המניקת עד"ר י"ל דמהני לכ"ע דעיקר הטעם לשיטת הריב"ש דבגרושה אסור הוא משום ל"פ כיון דעכ"פ גם גרושה מניקה את בנה א"כ יש לחוש דמיחליף באלמנה דלא מינכר בין גרושה מניקה לאלמנה מניקה. א"כ בנתנה למניקה ונשבעה עד"ר דג"כ עיקר הטעם משום ל"פ דגזירה אטו לא נשבעה עד"ר וא"כ בגרושה הוי לי' גזלג"ז גזירה גרושה אטו אלמנה ונתנה למניקה ונשבעה אטו לא נשבעה א"כ בגרושה ונתנה למניקת ונשבעה עד"ר יש מקום להקל ועוי"ל שיטת הר"מ בהא דנקט טעם דחסא ובאמת בש"ס דחה לכאורה טעם זה. אך באמת הוקשו היש"ש והכ"מ אהא דפריך הש"ס דחברי' נמי חייס הא עכ"פ כיון דלא חייס כמו על דידי' י"ל שמא יהרגנו שלא במתכוין ואף שי"ל דזה הוי רק חשש מיעוט מ"מ קיי"ל דבפק"נ ל"מ רוב. אך באמת י"ל עפמ"ש בהג"ה אמ"ב אה"ע סי' י"ט דחזקה דאיתרע היינו שיש חזקה דהשתא כנגדו אף דילפי' מנגע דמועיל מ"מ עכ"פ ל"ח בירור ול"מ בד"נ דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה דצריכין להצילו בכ"מ דאפשר וא"א למיקטל נפש רק עפ"י בירור וחזקה דאיתרע ל"ח בירור ול"מ בד"נ ומה"ט ל"מ רוב בפק"נ דרוב ג"כ ל"ח רק ס' כמ"ש בשטמ"ק ב"מ ד"ו ול"מ בד"נ וזה כונת הש"ס סנהדרין דס"ט התורה אמרה ושפטו העדה וא"א זיל בתר רובא הכונה כנ"ל דכיון דכתיב ושפטו והצילו צריכין לחוש אף למיעוט היכי שהוא להצלת נפש:

ועפ"ז י"ל קושית התוס' ב"ב ד"נ בהא דקאמר הש"ס ס' נפשות להקל ופירש"י משום דכתיב ושפטו העדה והקשה בתוס' דבלא"ה לא קטלינן מס' כמו דלא מפקיעין ממון מס'. ועפ"ז ניחא דהכונה בש"ס דגם חזקה ורובא היכי דל"ח רק ס' ול"מ בד"נ וזה הכונה ס' נפשות להקל היינו דגם חזקה דאיתרע דל"ח רק ס' ל"מ בד"נ וזה הוא רק מדכתיב והצילו נשמע דהא דל"מ רוב בפק"נ וחוששין למיעוט משום דכתיב ושפטו והצילו. א"כ י"ל דרק כשאנו דנין על נפש שכבר יצאה לאויר העולם דאז חייבין מיתה על הריגתו א"כ שפיר גילתה התורה דלהציל נפש מישראל שחייבין מיתה על הריגתו צריכין לחוש אף למיעוט אבל בעובר דא"ח על הריגתו דישראל אינו נהרג על העוברין ואף שכ' בתוס' חולין דל"ג דעכ"פ איסור יש אבל עכ"פ ל"ח בכלל הורג נפש ולא נלמוד מקרא דוהצולו ושפיר מהני בזה רוב ואצ"ל למיעוט להצלת העובר ושפיר פריך הש"ס דכיון דעכ"פ י"ל דחייס גם על חברי' אף דיש לחוש שיהרגנו שלא במתכוין מ"מ זה הוי רק חשש מיעוט ולענין עיבור דליכא מיתה בהריגתו הוי רק כשאר איסורין דל"ח למיעוט ונודע מ"ש המל"מ בהלכות יו"ט דאף שר"מ חייש למיעוט מ"מ באיסור עשה ל"ח וה"ה לדידן בפק"נ דוקא היכי שיש איסור מיתה בהריגתו אז צריכין לחוש למיעוט אבל במקום שיש איסור לחוד שפיר ל"ח למיעוט וא"כ מיושב קושית הכ"מ והיש"ש דחשש דחסא הוי רק מיעוט ובכה"ג ל"ח למיעוט. אך באמת י"ל עפמ"ש ברש"י כתובות ד"ב גבי הא דתיקנו בתולה ניסת ברביעי שמא יתברר הדבר בעדים והקשה בתוס' דא"כ איך מייתי ראי' דפ"פ נאמן הא הכא הטעם שמא יתברר הדבר בעדים ותירץ דבאמת מודה רש"י דעיקר התיקון לא הי' משום שמא יתברר דזה הוי רק חשש מיעוט רק באמת עיקר התקנה הי' משום אשת כהן ופחותה מבת ג"ש רק אי בשאר נשים לא הי' כלל חשש מיעוט דיתברר לא הי' אומרין ל"פ כיון דבשאר נשים אין מועיל בהתקנה. אך כיון דגם בשאר נשים יש עכ"פ חשש מיעוט דיתברר נהי דבשביל חשש מיעוט לא היו מתקנין אבל עכ"פ כיון דכבר תיקנו א"כ גם בשאר נשים מכח החשש מיעוט דיתברר בעדים עכ"פ שייך ל"פ ולא הוציאו מכלל התקנה כיון דעכ"פ שייך החשש. נשמע דגם במידי דהוי חשש מיעוט עכ"פ שייך לומר ל"פ:

ולפ"ז א"ש הכל דבאמת פליגי הר"ש הזקן והר"ת דלהר"ש גרושה מניקת מותרת והר"ת חולק וכבר כ' המפורשים דסוגיא דכתובות משמע כדעת הר"ש מדנקט מניקת שמת בעלה וסוגיא דיבמות דנקט סתם מניקת חבירו משמע כדעת הר"ת. אך כ' לשיטת הר"ש הא דנקט מניקת חבירו ממילא מימעט גרושה דגרושה לא מיקרי מניקת חבירו אבל באמת כ' הנוב"י דעכ"פ גם גרושה מיקרי מעוברת חבירו דעכ"פ הוולדות הם של הבעל ואם יפילו ולדות ישלמו דמי ולדות לבעל. וא"כ א"ש הכל דבאמת כבר הוקשו מאו ס"ד דהש"ס לבקש טעם איסור על מעוברת וכי לא ידע דסופה להיות מניקה אך ע"כ דס"ד דהש"ס דאין לגזור משום זה דשמא תפיל או שמא לא תתחיל להניק. א"כ א"ש הכל בס"ד דבאמת אי לא יהי' במעוברת חשש איסור משום דסופה להיות מניקה ורק נרצה לאסור מחשש דחסא לבד שפיר לא נחוש דהוי רק חשש מיעוט ובכה"ג אף בפק"נ הולכין אחה"ר אבל א"נ דעכ"פ באלמנה יש איסור במעוברת משום דסופה להיות מניקה א"כ אף א"נ כדעת הר"ש הזקן דגרושה מניקת מותרת מ"מ גרושה מעוברת תהי' אסורה דכיון דשייך חשש דחסא אף דזה הוי חשש מיעוט מ"מ כיון דאלמנה מעוברת אסורה אף דזה הטעם ל"ש בגרושה מעוברת מ"מ כיון דעכ"פ אף בגרושה מעוברת שייך חשש דחסא שוב לא חילקו בין אלמנה לגרושה דעכ"פ מועיל חשש מיעוט לענין דלא נחלוק בין אלמנה לגרושה כסברת התוס' הנ"ל א"כ באמת בסוגיא דיבמות דנקט סתם מניקת חבירו דמשמע לכאורה כשיטת הר"ת דגרושה מניקת אסורה א"כ שפיר פריך הש"ס אמעוברת ממ"נ אי לא נימא דיש במעוברת איסור משום דסופה להיות מניקה והטעם דיש ס' שמא לא תתחיל להניק א"כ שוב אמאי מעוברת אסורה וא"ל מחשש דחסא דזה הוי רק חשש מיעוט ולא מתקנין איסור בשביל חשש מיעוט ועכצ"ל דבמעוברת יש איסור משום דסופה להיות מניקה א"כ לפי"מ דס"ד דאף גרושה מניקת אסורה א"כ ממילא דבגרושה מעוברת יש טעם פשוט לאסור משום דסופה להיות מניקה ול"צ לבוא לחשש דחסא דהוי חשש רחוק ושפיר גרס אלא אבל הר"מ ז"ל סמך אסוגיא דכתובות דנקט מניקת שמת בעלה ומשמע דגרושה מניקת מותרת וע"כ דאינו בכלל מניקת חבירו וק"ל להר"מ ז"ל דעכ"פ מדנקט המתני' מעוברת חבירו ומשמע דאף גרושה מעוברת אסורה וקשה הא בזה ליכא טעם דסופה להיות מניקה ומש"ה נקט טעם דחסא דמשום זה גם גרושה מעוברת אסורה דנהי דזה הוי חשש מיעוט ול"ג איסור משום זה אבל עכ"פ כיון דכבר גזרו איסור באלמנה משום דסופה להיות מניקה שוב לא הוציאו גרושה מכלל האיסור כיון דעכ"פ גם בגרושה שייך חשש איסור נהי דהוי מיעוט מ"מ מועיל לזה שלא נחלוק בין גרושה לאלמנה וא"ש שיטת הר"מ ז"ל בס"ד:

עכ"פ נשמע דשיטת הר"מ הוא כשיטת הר"ש הזקן דגרושה מניקת מותרת עכ"פ בשאינו מכיר את אמו וגרושה מעוברת אסורה ואדרבה מזה דס"ל כשיטת הר"ש מזה מחדש במעוברת טעם לאסור משום דחסא. ונשמע דבאמת א"נ כשיטת הפוסקים דזונה מניקת מותרת משום דלא משתעבדא להניק א"כ י"ל דגם זונה מעוברת מותרת כיון די"ל דלא מיקרי כלל מעוברת חבירו דאין להבועל שום זכות בוולדות א"כ אין לכוללו בכלל מעוברת חבירו ממילא אף דשייך חשש דחסא מ"מ זה הוי רק חשש מיעוט וכיון דאאפ"ל דהוי בכלל מעוברת חבירו שוב בשביל חשש מיעוט א"א לחדש איסור וא"ש הכל בס"ד:

נחזור להנ"ל דבגרושה כ"ז שאינו מכירה יש שיטת כמ"פ להקל ועכ"פ בלא התחילה להניק בזה מביא המחבר דעת האוסר רק בשם יש מי שאומר ומשמע דאם כבר התחילה להניק אז מביא רק דעת המתיר בשם יש מי שאומר באמת דעתו לאסור אף בלא התחילה להניק אדרבה דעתו להיתר ומביא רק דעת האוסרין בשם י"א וכן כ' הב"ח להקל בגרושה ולא התחילה להניק וכמש"ל דהוי כעין תרי ל"פ גרושה אטו אלמנה ולא התחילה להניק אטו מניקתו. אך כ"ז רק לפלפולא אבל למעשה ח"ו לסמוך ע"ז אך עכ"פ בשכבר ניסת דעת הט"ז לסמוך בגרושה באינו מכירה ולא התחילה להניק.

עתה נדבר מדין זונה אי שוה לגרושה נודע שוש בזה מחלוקת הפוסקים וזה תלוי א"נ דהתירו של הר"ש משום דהתינוק אין לו זכות בהשדים ולא מיקרי שדה יתומים א"כ זה הטעם שייך ג"כ בזונה ובאמת בזונה יש עוד סברא דזונה עדיף דשם עכ"פ חל עלה שיעבוד להניק בחיי בעל י"ל דנהי דאחר הגירושין פקע השיעבוד מ"מ כיון דעכ"פ מניקתו י"ל דלא פקע מינה שם מניקת אבל בזונה דלא התחיל השיעבוד עדיף ויש עוד להסביר דברי הר"ש עפמ"ש הקצה"ח בסי' כ"ה בהא דמוחל ל"ח רק גרמי אף דהיזק נגמר תיכף בדיבורו משום דאין לו רק שיעבוד נכסים ומזיק שיעבודו ל"ח רק גורם והנה נודע מ"ש הראב"ד גיטין דמ"א דהיכי דבדידי' קעביד מעשה רק של חבירו ממילא נפסד א"ח מדד"ג א"כ בשלמא באלמנה דיש להיתום קנין בגוף השדים א"כ כשבא עלי' וגורם לעכור חלבה מיקרי בדחברו' קעביד מעשה אבל בגרושה דעכ"פ אין לו קנין בהשדים נהי דסתמא מניקתו וי"ל דחשיב מערופיא והוי מזיק שיעבודו מ"מ היכי דבדידי' קעביד מעשה ל"ח גרמי וז"ב. אבל עכ"פ גם זונה מותרת:

והנה באמת המרדכי כ' עוד טעם להתיר דאף אי לא תינשא מ"מ מי יכוף אותה להניק הולד. אך כבר דחה הרא"ש טעם זה דעכ"פ אי לא תינשא מסתמא מרחמת ותניקנו וגם יפה כ' המרדכי שהב"ד יכופה ועוד כמה טעמים המבואר בפוסקים דהוי מילתא דל"ש או משום דלא יועיל התקנה דאף אם נאסור אותה תתעבר בזנות. ואף דבשו"ת צה"ב שבסו"ס בי"מ דחה דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ולטעם זה בזינתה מנכרי עדיף דנכרי שכיח לה ובזה ל"ש ל"פ דבשלמא בגרושה עכ"פ יהי' בזה תקנת הולד ונהי שי"ל דעל גרושה לחוד לא הי' יכולין לגזור איסור דאינה משועבדת אבל כיון שכבר גזרו על אלמנה שוב לא חילקו אבל במקום דלא נהי' תקנת הולד א"כ הולד בעצמו מסכים שתינשא והוי כאומר א"א בתק"ח שומעין לו וכמ"ש המח"א הלכות קנין מעות סי' א' בהא דהתנו שיקנה בכסף מהני דהוי כאומר א"א בתק"ח. אך באמת כמ"פ כ' דעיקר היתרו של הר"ש הוא רק משום שיש לו אב ובודאי יפרנסנו ואף דאשה בושה דהא אסור לו לתבוע בעצמו רק עי"ש מ"מ י"ל דתתן את הולד להאב כמ"ש הבי"מ אבל בזונה ל"ש זה דאף אם הבעל מודה מ"מ בושה לה לתבוע את המזנה ובפרט בזינתה מנכרי גרע דאין לה ממי לתבוע והנוב"י כ' דבמעוברת מנכרי בודאי מותרת ולפ"ז אדרבה גרע דאין לה ממי לתבוע ואין מרחם עליו רוץ מאמו וכן כ' הח"ס בכמ"ק. ועי' שו"ת רעק"א סי' צ"ה שלא הקיל משום זה אך במק"א פסק כהנוב"י. ובאמת כ' עוד צד היתר במזנה משום דהוי מילתא דל"ש והבי"מ כ' דבפק"נ חוששין אף במילתא דל"ש ובאמת הי' אפ"ל טעם השני דבאמת בזונה אינו נוגע לסכ"נ דבלא"ה תתעבר בזנות ותעכר חלבה רק די"ל דעכ"פ י"ל ל"פ וענ"פ ל"ח ענין סכנה ושוב י"ל דל"ז במילתא דל"ש אך באמת דחו דגם במילתא דל"ש לא הוציאו מכלל התקנה הואיל שכבר תקנו במידי דשכיח ע"כ גם אצד היתר דזונה קשה לסמוך ולומר דזה חשיב מופקרת זה קשה לצרף כמ"ש הבי"מ דבעי או שכבר זינתה עם ג' בני אדם מישראל או שישבה בבתי זונות ומכשלת הרבים והכא ל"ש זה. אך מצד שהפחידה כי תמיר דתה בזה שייך סברת הח"ס דמוטב לו להתינוק בעצמו לכנוס בס' סכ"נ מלהמיר ד"ת ח"ו ובפרט דבתינוק זה בלא"ה אין נוגע לסכנה דבלא"ה תתעבר בזנות ורק משום שאר תינוקות דאם נקיל בתינוק זה יקילו בשאר תינוקת ויגיע להם סכנה אבל בכה"ג שיגיע ח"ו המרת ד"ת להתינוק זה שפיר אמרי' אאלא"ח בנפש כדי שיזכה חבירך בממון דבזה אמרינן להיפך מאי חזית דדמא דחברי' סומק טפי וכמ"ש בתוס' בכמ"ד דאם אומרים הנח לזרוק עצמך על תינוק דא"צ למסור נפשו עי' בתוס' יומא דפ"ב ויבמות דנ"ג ובפסחים דכ"ו ע"ב:

א"כ עכ"פ מכל הנ"ל נראה דכמ"פ מקילין בגרושה ובפרט באינו מכירה ובפרט דלא התחילה להניק ונתנה למניקת אף דבמניקת נכרית בודאי שייך החשש שמא הדרו מ"מ לדעת כמ"פ זונה עדיף מגרושה ובפרט בזינתה מנכרי כ' בשו"ת נוב"י תנינא סי' ל"ח להקל ובפרט דיש חשש המרת ד"ת ובפרט אחר שכבר נישאת והבעל הוא ע"ה וא"י מחומר האיסור ואפשר שלא ידע שהיא מעוברת והוי שוגג ובפרט שאפשר לעשות עם המניקת כתב אצל הנאטאר שלא תוכל לחזור א"כ לענ"ד יש להתיר שלא יצטרך לגרשה ובפרט אחר ג"ח מיום שילדה דאז עכ"פ פסק חלבה נהי דל"מ פסק חלבה אחר מיתה משום דכבר חל עלה שם מניקת אבל בכה"ג דלא נשתעבדא בודאי עכ"פ אחר שפסק חלבה מותרת כנלענ"ד בס"ד להלכה ולא למעשה עד שיסכימו בזה גדולי הדור כי ענין זה חמיר מאד כמפורש בס' תפל"מ ובס' בני אהובה וז"ב:

בעה"ח ו' עש"ק ויחי תרנ"ה לפ"ק פה"ק ראדימושלא, והנני ידידו דו"ש הק'

שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה