מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
סימן לד
לכבוד יד"נ הרב המאה"ג חו"ב חו"פ בנש"ק וכו' כש"ת מו"ה סיני ה"ש נ"י אבד"ק קאלישיטץ יע"א:
בדבר שאלתו א' שבעירו המנהג שעושים שליח א' למכור כל החמוצים שלהם ואינם מוסרים להערל המפתח מהחדר שמונח בו החמץ וע"ז העיר כת"ה די"ל דכיון דאין ביד הערל לכנוס למקום החמץ א"כ נפטר הגוי מאחריות החמץ שאם יאבד הגוי לא יצטרך לשלם וכל היכי דהי' באחריות הישראל אסור לאחה"פ:
הנה באמת בט"ז סי' תמ"ח ובחי' שם משמע דבלי מסירת המפתח ל"מ המכירה כלל דהוי הערמה ניכרית ואף בדרבנן ל"מ היכי דהערמה ניכרת. ובאמת שם במ"א ס"ק ד' משמע דבדיעבד מותר אף בלי מסירת מפתח והביא כן בשם המ"ב. ובאמת בשו"ת נוב"י מה"ק סי' י"ח העיר על הט"ז דהא אם יתבענו העכו"ם לדין יהי' מוכרח ליתן לו המקח ולא נשגיח על דברים שבלב א"כ כבר זכה בו הערל וא"ע בב"י. ובאמת י"ל שי' הט"ז דכבר העירו המפורשים על עיקר מכירת חמץ שנהגו לעשות עיקר קנין ע"י אגב והא י"ל דאגב לא הוי רק קנין דרבנן לשי' תוס' ב"ק די"ב א"כ י"ל דקנין דרבנן ל"מ בעכו"ם וגם דל"מ לענין איסור ד"ת ובשלמא במקום שנהגו לכתוב חצר במכירה כשי' המק"ח א"כ נודע שי' הגאונים דחמצו של ישראל המופקד ברשות עכו"ם א"ע בב"י דל"ח בבתיכם אך הרא"ש כ' דכיון שהשאילו נפקד לשמירת ממונו ביתו קרינא בי' וכשי' הרשב"ם ב"ב דפ"ה דחצר הנפקד קני להמפקיד ועיין בקצה"ח סי' קפ"ט ובנה"מ סי' קצ"ב:
ולפ"ז היכי שמכרו לעכו"ם עכ"פ בקנין דרבנן א"כ עכ"פ החצר אינו משמר החמץ לצורך הישראל ושוב אין להישראל קנין בהחצר ושוב מה"ת לא עבר בב"י דלא מיקרי בבתיכם ולענין דרבנן שוב מהני קנין דרבנן. אך לפימ"ש האחרונים שלא לכתוב חצר במכירה משום דהוי הערמה ניכרית רק לכתוב חצר בשכירות ועיין שו"ת שי"צ שכ' כן בשם אביו הג' ז"ל ועיין שו"ת א"צ לזקינו הגה"צ מסוגיט ז"ל שכ' כן א"כ שוב בחצר המושכר שוב מיקרי בבתיכם ועיקר הא דמועיל מכח המכירה ושוב י"ל דקנין דרבנן ל"מ לענין חיסור בי'. אך באמת י"ל לפמ"ש המק"ח דגם חמץ שנמכר הוא בכלל הביטול א"כ מה"ת א"ע בב"י מכח הביטול ולענין ביעור דרבנן שוב מהני קנין דרבנן. ועיין בס' אגרא רמ"א שכ' דהמכירה הוא בתנאי אם קנין דרבנן ל"מ לענין איסור בי' שוב אינו מוכרו כדי שיוכל לבטלו. א"כ כיון דעיקר ההיתר גם אחר שמכרו הוא מכח הביטול א"כ אם אינו מוסר המפתח ניכר שאינו מתכוין רק להערמה א"כ אף דהקנין אינו מתבטל עי"ז מ"מ יש ג"ד דלא ביטלו בלב שלם ושוב לשי' המ"ב אם הביטול אינו בלב שלם ל"מ ואף שהנוב"י חולק דאין משגיחין אדברים שבלב. חוץ לזה הכא דעיקר הביטול חל כמ"ש הר"ן דהוי ג"ד דלא ניחא לי א"כ כשיש ג"ד להיפוך שוב ל"מ ובפרט דיפה כ' הפמ"ג דאם עומד בחצירו שוב זוכה אח"כ בהחמץ ע"י חצירו דל"ש איסורא לא ניחא לי' דליקני:
ובאמת לסברא זו אם הי' כותבין חצר במכירה הי' מועיל אף בלא מסר המפתח דמצד הערמה אינו מתבטל הקנין כמ"ש הנוב"י ואי דצריכין לצרף הביטול הי' ג"כ מועיל דבשעת הביטול חל אף אם בלב לא ניחא לי' ואי דאח"ז יוכל לזכות בו הא אח"כ שוב החצר אינו שלו אבל למנהגינו שכותבין חצר בשכירות א"כ שוב אם אינו מוסר המפתח הוי ניכר דרצונו לזכות בהחמץ ושוב ל"מ הביטול דאח"כ שוב זוכה מהפקר ושוב לא נשאר רק קנין דרבנן ושוב י"ל דל"מ לענין איסור בי' ד"ת כן י"ל שי' הט"ז. ולכאו' הוא רק לשי' הר"מ ז"ל דס"ל חצר המושכר קונה למשכיר אבל לשיטת רש"י ז"ל ב"מ דק"ב ודמ"ט ע"ב דהמשכיר אינו זוכה בדבר הפקר ע"י חצר המושכר א"כ הכא אינו זוכה ע"י החצר אך באמת כ' הלח"מ דמש"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דחצר המושכר קונה למשכיר לפי שהשאיר לו זכות בהחצר שיוכל לקנות על ידו דבר מההפקר והחולקים ס"ל דכיון דהשוכר זכה התשמיש באותו חצר וגם זה הוא בכלל תשמיש שיזכה ע"י החצר בדבר הפקר וכ"ז היכי דהשכיר לו באמת החצר עכ"פ לכל מיני תשמיש אז שפיר זוכה השוכר במציאה ע"י החצר אבל הכא דלא הקנה לו את החצר אף בשכירות רק לענין שיוכל לקנות ע"י החצר את החמץ א"כ, פשיטא דאם יבוא לשם דבר הפקר יוקנה למשכיר ובפרט אף לשי' רש"י ז"ל דוקא בהפקר דאתי מעלמא זוכה השוכר אבל בזבל של המשכיר אין השוכר קונה א"כ שוב הכא יוכל החצר לקנות להמשכיר את החמץ מש"ה בעי שיהי' הביטול בלב שלם מש"ה כשלא מסר המפתח ל"מ וז"ב בס"ד. והגם די"ל דאפ"ה י"ל דמועיל המכירה אף בלי מסירת המפתח דמה שהעירו דקנין אגב ל"מ דהוי קנין דרבנן י"ל באמת הוי ס"ס להקל דכבר כ' המפורשים דא"נ דיאוש ל"ק א"כ מפורש בש"ס גיטין דנ"ה אוקמה רחמנא ברשותי' כדי לחייב עלה כרת ומוכח דקנין דרבנן מהני לד"ת אך למ"ד יאוש קני לא נשמע דדרבנן מהני לד"ת וא"כ לשי' הרא"ש דמספקא לי' אי יאוש קני א"כ גם זה הוו ס' ועיין בטעה"מ ה"ל גזילה שהאריך בזה ונודע שי' התוס' קדושין ד"ה דקנין אגב מועיל מה"ת ועיי"ש במקנה ובס' גאו"צ א"כ הוי ס"ס להיתר שמא קנין אגב מועיל מה"ת ושמא גם קנין דרבנן מהני לד"ת ובשלמא אי יש ס' בעיקר חלות הקנין למשל במכרו בכסף לחוד שהעיר בריט"א פ"ב מבכורות די"ל דהוי ס"ס שמא כשי' רש"י ז"ל דפוסק כר"ל ואת"ל דהלכה כר"י מ"מ שמא כשי' הר"מ ז"ל דעכו"ם גם לר"י קונה גם בכסף ותי' שפיר דעכו"ם לא יוכל להוציא מרשות הישראל דס"ס ל"מ להוציא ממון וכיון דנשאר ברשות הישראל שוב חייב בבכורה אבל הכא דגוף החמץ שפיר זוכה בו הנכרי עכ"פ מדרבנן ואין לנו לדון רק מצד איסור ב"י די"ל דל"מ קנין דרבנן לזה וע"ז שוב י"ל דמועיל מטעם ס"ס ושוב כיון דמועיל מצד הקנין לחוד שוב לא איכפת לן אף דלא מסר המפתח כקושית הנוב"י דקנין ברור אינו מתבטל אף אם הוא בהערמה:
אך עדין י"ל דבלי מסירת המפתח ל"מ ולא נוכל לסמוך גם אהיתר דס"ס עפמ"ש בתוס' כתובות ד"ב דבשביל חשש שלא תשב באיסור כל ימיו חששו אף למידי דל"ש וכ' בתשו' הסברא עפמ"ש בר"ן פ"ב מיומא דהרבה זיתי נבילה חמירי מאיסור שחיטה בשבת א"כ לשי' התוס' קדושין ד"נ דמפני חומר א"א חששו אף למיעוט מקדשי והדר מסבלי וכדחששו במשאל"ס ועיין במרדכי סוף יבמות דבבכור ל"מ היתר חולבת הואיל דיש בו ב"כ א"כ ה"ה באיסור תמידי חוששין אף למידי דל"ש וא"כ י"ל לפמ"ש השטמ"ק דבאיסור כרת ל"מ ס"ס ועיין בשעה"מ פי' ממקוואות ובפמ"ג בפתיחה לטריפות וא"כ י"ל דל"מ ס"ס לענין איסור בי' דהוי איסור חדש בכל רגע ורגע ושוב ע"כ צריכין לצרף הביטול ושוב בניכר הערמה דלא מסר המפתח י"ל דל"מ. ואף דבדיעבד בודאי אין חשש דבדיעבד סמכינן על הס"ס ובפרט לענין חמץ שעה"פ דרבנן סמכינן אקנין דרבנן בודאי ושוב אין הקנין מתבטל אף שהי' בהערמה אבל עכ"פ לכתחילה מהנכון למסור המפתח:
אך האמת יורה דרכו דכ"ז הוא רק אם יחיד מוכר חמצו בעצמו והעכו"ם הוא בשעת הקנין ויכול ליתן לו המפתח א"כ אם אינו מוסר לו המפתח ניכר שהקנין אינו בלב שלם אבל למנהגינו שמוכרים עי"ש ובשעה שמוכר להערל הוא בבית השליח והשליח אין לו המפתחות ובפרט שמוכר גם החמץ של בני הכפרים והחמץ הוא בכפר ולא יוכל למסור המפתחות דהא עושים השליח איזה ימים קודם הפסח וצריכים עוד למכור החמץ עד זמן איסורי א"כ שוב אינו ניכר הערמה דהא אם יבוא העכו"ם להבית שמונח בו החמץ יתנו לו המפתח דהא נכתב בהשט"מ שרשות בידו ליקח המפתחות ממילא ליכא חשש ועיין בפמ"ג שם במ"ז סק"ד שהביא דאם מוכרין בדמי שוויה לא ניכר הערמה ובפרט אם החמץ בכפר ומוכר בעיר ל"ח הערמה אף שלא מסר המפתח ועיי"ש שהביא בשם הג' רח"כ ז"ל שהקיל בלי מסירת מפתח ועיי"ש בפמ"ג בא"א סק"ד שהביא ג"כ דאם העכו"ם אינו בשעת מכירת החמץ אצל החמץ ליכא חשש אף בלא מסר המפתח ועיין בשו"ת נאות דשא בסופו מ"ש הג' רש"ק ז"ל ג"כ סברא הנ"ל דאם שליח מוכר ואין לו המפתח לא ניכר הערמה ופשיטא דשרי. ומה שעורר כת"ה דכיון דלא מסר לו המפתח אם יגנב לא יצטרך העכו"ם לשלם לו וא"כ הוא באחריות הישראל ואסור לאחה"פ. באמת בט"ז לא נזכר סברא זו אך בשו"מ מה"ק ח"ג סי' ק"כ העיר השואל בסברא זו דאם אינו מוסר המפתח הוי ג"ד דתפיס אזוזי והוי באחריותו. ובאמת מחשש זה הי' נכון לכתוב חצר במכירה והי' מקבל אחריות בביתו של נכרי דשרי אבל כיון שכותבין חצר בשכירות יש חשש זה. אבל עכ"פ בדיעבד ליכא חשש דהא נהי דפוסקין דבקע"א אסור לאחה"פ וכמ"ש המ"א סי' ת"מ דלא כהח"י מ"מ הכא ע"י השכירות הוי עכ"פ כיחד לו בית ולשי' ר"ת בקע"א מהני יחוד לו בית שלא יעבור בב"י והגם דיש לחוש לשיטת רש"י ז"ל דהא דיחוד לו בית מיירי בלא קע"א אך בדיעבד סומכין אשיטת ר"ת אף כשנודע לו בתוך הפסח ובפרט לענין חמץ שעה"פ בודאי סמכינן אשיטת ר"ת ועיין בש"ע של התניא בסי' ת"מ אך עכ"פ לכתחילה הי' מקום לחוש לשי' רש"י ז"ל, אך באמת יפה כ' בשו"מ דזה ל"ח בכלל אחריות דהא עפ"י דין יצטרך העכו"ם לשלם לו ול"ח אף כמו אחריות אלם כמ"ש המפורשים דמה שהעכו"ם לא יחזור לו חובו זה ל"ח בכלל אחריות על החמץ עיין בשו"ת ד"ח ח"ב ובשו"מ. ובפרט דבזה ג"כ שייך הסברא שכ' דבשלמא אם הי' בא העכו"ם ליקח המפתח ולא הי' רוצה ליתן לו הי' אפ"ל דחשיב כגוזל ממנו החמץ ונהי דביד העכו"ם להוציא עפ"י דין את החמץ מ"מ במטלטלין הגזולין אף שיוכל להוציא בדיינין מ"מ חשיב אינו ברשותו של הנגזל ועכ"פ עובר הגזלן בב"י. אבל הכא דהעכו"ם לא הי' כלל אצל המוכרים ליקח מהם המפתחים ולא הקפיד ליקח המפתחות א"כ פשיטא דעפ"י דין לא נפטר מאחריות גניבה ואי דהעכו"ם עני ולא יהי' לו ממה לשלם זה החשש יש אף אם מוסרין לו המפתח כמ"ש המק"ח וע"כ דל"ח לזה כמ"ש הפוסקים א"כ פשיטא דבלא מסרו לו המפתחות ג"כ ליכא חשש אף לכתחילה ומנהגן של ישראל תורה הוא דסגי באם כותבין בהשט"מ שכותב לו השליח שרשות בידו ליקח המפתחות בכל עת שירצה ואכמ"ל וז"ב בס"ד:
ובדבר שאלתו באחד שכ' צעטיל ופרט החמוצים ובהרבה מיני קמח פרט המשקל אבל השער לא ובכמה מינים לא פרט שום מדה ומשקל ושער. והנה על הקמח כ' כת"ה ב' טעמים להתיר א) דקמח כיון דפרט הנומער א"כ דמיו קצובין ובדבר שדמיו קצובין א"צ פיסוק. ב) משום דקמח לית בי' חשש רק משום לתיתה ועכ"פ אינו רק חשש קרוב להתבקע ולשי' הר"מ ז"ל ל"ח רק חמץ נוקשה ומותר לאחה"פ:
באמת י"ל דמצד חשש לתיתה כעת בהקמח הנטחן ברחיים של קיטור אין המנהג ללתות ואין לחוש למיעוט ומ"ש הצ"צ דאם לוקח ברחיים אף דרק מיעוט נלתת עכ"פ שייך לומר קבוע כמע"מ. ובאמת יפה הביא בשו"ת מהרש"ם סי' ל"ג דכיון דהישראל לקחו לשם קמח של חמץ א"כ בשעה שפירש לא הי' לנו שום נ"מ לדון מכח קביעות רק אח"כ בתוה"פ שלא מכרו אז נולד הס' א"כ הוי כלא נולד הס' במקום הקביעות עיי"ש שהביא דברי הה"מ פ"ב משבת ובפרט שאין בירור שברחיים הלז יש קמח שנלתת עכ"פ אם עפ"י רוב אין לותתין שרי. אך לכאורה בשנה זו שרבו גשמים יש חשש שהי' מצומחין בהחיטין הרבה והוי הקמח כולו חמץ. אך באמת גם מכח זה ליכא חשש דשיטת כמ"פ דהמצומחין נגד שאינן מצומחין חשיבי מב"מ ועכ"פ היכי דיש רוב נגד המצומחין בטל מה"ת ברובא וא"כ אף אם ודאי הי' בהם מצומחין פחות משיעור ס' נגדם מ"מ בטל ברוב ומה"ת מותר לאכול הקמח אף בתוה"פ ונהי דמדרבנן בעי ס' וא"נ דקמח בקמח מיקרי יבש ביבש אף כשנטחנו יחד דלא כשי' הט"ז א"כ שוב בלא נאפה קודם הפסח אמרי' חוזר וניעור אבל עכ"פ מפורש במג"א סי' תמ"ב דתערובות מב"מ יותר מרוב מותר לשהותו ובפרט אחה"פ בודאי מותר ובפרט דהוי סד"ר שמא הי' בו שיעור ס' והוי כמו מב"מ ונשפך דשרי ואף דשי' העט"ח וח"ס דחיטים מצומחין חשיבי מבשא"מ ובעי ס' מה"ת וא"כ י"ל דהוי ס' ד"ת מ"מ י"ל דהוי כמו ס"ס בד"ת וס' א' בדרבנן דשמא הי' בו ס' ושמא חשיב מב"מ ונגד דרבנן סגי בס' א' דשמא הי' בו ס' ובפרט דיפה כ' המק"ח דא"נ דקמח בקמח מיקרי יבש ביבש א"כ יבש אף בשא"מ בטל מה"ת ברוב ואף א"נ דחשיב לח בלח ובפרט כשנטחן ביחד מ"מ אין הטעמים נבלעין וא"ע בב"י. ע"כ פשיטא דמצד הקמח ליכא שום חשש לומר שעובר בב"י
ובפרט דכיון דדמיו קצובין יפה כ' כת"ה דא"צ פוסוק אך בהמינים שלא נזכר שום מדה ומשקל ושער י"ל דלא ס"ד העכו"ם בזה. וכת"ה העיר דכיון דנכתב בהשט"מ שאם שכח דבר למכור יהי' של העכו"ם במתנה א"כ במתנה ל"צ שום מדה ומשקל. והנה לכאו' הי' אפ"ל דבדברים שאלו שנראה שכ' אותם בהצעטיל ג"ד דלא רוצה ליתן אותם במתנה רק בתורת מכירה וכיון דהמכירה בטל ממילא נשאר ברשותו ובשלמא אותו דבר שנשכח ממנו לגמרי זה הוי של העכו"ם במתנה אבל אותן המינים שפי' בהצעטיל ג"ד דלא ניחא לי' ליתן במתנה רק בתורת מכירה וכיון דהמכירה נתבטל ממילא נשאר ברשותו והוי כהא דמפורש בש"ס ב"מ ד"י כיון דנפל ג"ד דבנפילה ניחא לי' דליקני בד"א לא ניחא לי' דליקני:
אך עכ"פ י"ל לפמ"ש הח"ס דנהי דחמץ שנמכר י"ל דאינו בכלל הביטול מ"מ אם נמכר ורק דלא נמכר כדינו זה הוי בכלל הביטול וזה הכוונה במלת דביערתיו היינו שמכרו רק דלא חל המכירה יהי' בכלל הביטול א"כ הכ"נ י"ל דמה שכותב בהשט"מ שאם שכח איזה דבר יהי' של העכו"ם במתנה הכוונה ג"כ במה שלא שכח רק דלא הי' המכירה כהוגן ע"ז יחול המתנה וא"כ שוב זכה בו העכו"ם בתורת מתנה. ובפרט דעכ"פ כיון שהסכימו כל האחרונים דאף אם אין פורט לו כל מין בפ"ע דג"כ מהני דלא כהמק"ח דהכא מהני גם דבר שאינו מסוים דס"ד דידע שאינו מוכר לו רק דברים חמוצים וכמ"ש בשו"ת שו"מ מה"ת ח"ב סי' י' ובפרט הכא דכ' בפי' המינים שמוכר לו רק דלא פרט הסכום והמדה ודע דמוכר לו כל מיני חמץ הנ"ל שמונחים בחדר שמושכר לו והוא קנה אותן המינים משאר אנשים בשער קצוב א"כ סמך גם הכא אשער שנותן לשאר אנשים ואף שלא ידע הסכום מהמשקל מ"מ נכתוב בהשט"מ שמחויב למדוד קודם זמן איסור חמץ ואז אם הי' הולך למדוד הי' נודע לו המדה ואף שלא הלך למדוד שוב סמך אנאמנותו של המוכר כמה שיאמר שהי' כך ישלם לו זה סברא ברורה לפענ"ד:
ובפרט שיש לצרף עוד מ"ש בשו"ת רח"כ סי' י"ב דהיכי שלא נודע הריעותא מהשט"מ רק אחה"פ א"כ כל ימי הפסח הי' סבורין שנמכר כד"ת שפיר מותר לאחה"פ דעכ"פ יש ג"ד דלא ניחא לי' בגיווה והכ"נ כל ימי הפסח לא ידעו מהריעותא וראיתי בשו"ת א"צ סי' נ"ב שדחה דבריו דהכא חזינן דלא רצה לבטלו ורק למוכרו במחיר וא"כ אם המכירה בטילה נ"מ. הנה לענ"ד י"ל דהג' רח"כ קאי בשי' התב"ש והמק"ח דגם חמץ שנמכר הוא בכלל הביטול ובפרט לשי' הח"ס נהי דחמץ שנמכר אינו בכלל הביטול מ"מ אם לא נמכר כדינו להוי בכלל הביטול והא דמוכרו לאו משום דאינו כוללו בהביטול רק דרצונו לקיים תקנת חז"ל לבערו כדין מש"ה מוכרו וכיון דעכ"פ הוא בכלל הביטול א"כ נהי דנתבטל המכירה מ"מ באמת מה"ת לא עבר כלל אב"י משום דהי' בכלל הביטול ונהי דקיי"ל אף בביטלו אסור לאחה"פ ולשי' כמ"פ גם בביטלו והי' אנוס על הביעור אפ"ה אסור ועיין בשו"ת כתר כהונה ובשע"ת. אך כ"ז בעכ"פ לא קיים תקחז"ל לבערו אז שייך הסברא דמה הועילו חז"ל בתקנתם ולא חילקו ואסרו גם באנוס אבל בקיים תק"ח וביערו ע"י המכירה וכל ימי הפסח לא ידעו משום ריעותא ורק אחה"פ נודע דלא הי' ביעור כדינו ועכ"פ לא עבר אב"י דחמץ שנמכר שלא כדינו בודאי הוא בכלל ביטול ולא עבר בב"י ולא קנסו בכה"ג וכה"ג חילק בש"ך יו"ד סי' ל"ט לענין נאבדה הריאה דאסור ובס' אם הי' סירכא שלכס"ד ויש הכחשה מתירין עיי"ש. א"כ א"ש סברת הג' הנ"ל:
ע"כ מכל הני טעמי נלענ"ד דיש מקום להתיר המינים הנ"ל ובפרט שנודע לו רק לאחה"פ והוא קיל משאר איסורי דרבנן דהכא לשי' כמ"פ מותר אף בתערובות פחות מס'. ובפרט דברוב דברים בהצעטיל הנ"ל אין בהם חמץ בעין רק תערובות חמץ וכ' בשו"ת משיבת נפש דגם בתערובות פחות מס' אם אין בו כבכא"פ מותר לאחה"פ ונהי דבתוה"פ מחמירין כשי' הרמ"כ דאף אם אין בהתערובות כבכא"פ מ"מ יש ב"י אפ"ה לענין עעה"פ מקילין ועכ"פ בדברים שאין חמץ בעין פשיטא דיש להתיר ואף בהמינים שיש בהם חשש חמץ בעין ג"כ לענ"ד יש להתירם בהנאה עכ"פ. וליתר שאת יש לערבם חד בתרי וכמו שמצינו כמ"פ בפוסקים לענין חמץ שעה"פ ויש ס' מתירין לערבו חד בתרי וז"ב בס"ד והרבה יש לדבר בזה אך אכמ"ל. והש"י יצילנו משגיאות:
בעה"ח ג' במדבר מ' דמב"ו תרס"ד ראדימושלא. והנני ידידו דו"ש הק'
שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל
בשולי המכתב. מה שכ' לעיל די"ל לענין חשש ב"י לא יועיל ס"ס דכיון דהוא איסור תמידי הוי כמו איסור כרת דל"מ בי' ס"ס ובאמת הא בש"ס כתובות ד"ט מפורש דגם לענין חשש זינתה תחתיו אפ"ה מועיל ס"ס. אך באמת ניחא דהנה כבר העירותי בחי' אהא דכ' הש"מ דבאיסור כרת ל"מ ס"ס הא בש"ס דנדה דט"ו מפורש דאחר שעבר זמן וסת ועברו ימים שתוכל לספור ולטבול מותר לבוא עלי' בלי שאלה ולשיטת הרי"ף והרמב"ם מיירי אף למ"ד וסת ד"ת וחזינן דאף באיסור כרת מהני ס"ס אך ע"כ צריכין לומר דהכא כיון דחזקת טהרה מסייע כמ"ש בס' תורת השלמים סי' קפ"ד א"כ ס"ס בצירוף חזקה מהני אף באיסור כרת. א"כ ה"נ בהא דפ"פ יש חזקת היתר לבעלה כמ"ש התוס' שם דהוקשו דגם בקידשה פחות מבת ג' נוקמא בחזקת היתר לבעלה וא"כ ס"ס בצירוף חזקה להיתר שפיר מהני אף באיסור תמידי כמו דמהני באיסור כרת אבל ס"ס לחוד כמו דל"מ באיסור כרת ה"ה דל"מ באיסור תמידי אף באיסור לאו וא"ש דברינו בס"ד: