מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
סימן לג
להרב הה"ג חו"ב כו' כש"ת מוה' אלטר יחיאל נעבינצאהל נ"י כעת ראבד"ק סטאניסלאב יע"א:
בדבר שאלתו באיש א' ששמו מרדכי דוד וכינה שמו מארקוס ווייס וכן הי' נקרא בפי ההמון ואשתו פעריל כונה בשם פעפי ונסע מביתו לק' לאדז ואח"ז נסע משם ושמע איש א' ששמו ר' נטע מקראקא מאיש קרובו שראה את האיש הנ"ל בדאנציג והוא הכיר אותו עוד מעת שהי' ריש דוכנא בקראקא. ואח"ז נשמע שהאיש הנ"ל מת בדאנניג ונסע חותנו לשם וגבה עדות א) העיד ר' אפרים כי הכיר לאיש א' שמו מארקוס ווייס ושם חמיו פאגילהאט ב) העידה בתולה אחת כי הכירה לאיש א' מארקוס ווייס ושם חמיו פאגילהאט ויש לו אשה אצל קראקא. שוב העיד א' שמו ר' פייביל אשר הכיר את הר' מארקוס ווייס ונודע לו כי ז' נקראת בשם פעפי ושסופר לו כל הקורות עד שהוכרח לעזוב את ביתו אך הגיד לו שהוא מקראקא. גם בפינקס הקהל נכתב מארקוס ווייס מווישניצא במדינת עסטרייך מת ונקבר. גם הביא חותנו פאטאגראף של חתנו וכולם הכירו כי הוא צורת זה האיש מארקוס ווייס שמת פה זה תורף שאלתו. וזה תשובתי בס"ד:
הנה מקור הדברים בש"ס יבמות דקט"ז ההיא גברא דאפקיד שומשמי א"ל הנהו אחריני נינהו ומי חיישינן שמא פינן והתנן א' מעשר ומוכח דל"ח שמא פינן ומשני שם פליגי בד"א אבל באמת חוששין שמא פינן. יצחק ריש גלותא הוי קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק אביי אמר חוששין ורבא אמר א"ח. אמר אביי מנא אמינא לה דהאי גיטא דאשתכח בנהרדעי וכתוב בה בצד קלוני' מתא אנא אנדרינלאי נהרדעי פטרית ותכרוכית ושלח אבוה דשמואל קמי' דר"י נשיאה ושלח לי' תיבדוק נהרדעי כולה. ורבא אמר אם איתא יבדוק כל העולם כולה מבעי' לי' אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלח לי' הכי. א"ר מנא אמינא לה דהנהו שטרא דנפיק במחוזא וכתיב בהו חבי ברנאי ואגבו בי' והא חבי ברנאי במחוזא שכיח טובי. ואביי למאי ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר אי לפקדון כיון ששמו כשמו לא מפקיד מאי אמרת שמא מסר לי' אותיות נקנין במסירה ורבא ס"ל. אותיות אין נקנין במסירה א"כ שפיר דייק מדל"ח שמא מסר לי' והשתא ירצה לחזור וע"כ דל"ח לתרי יצחק עכ"ל הש"ס השייך לענינינו:
והנה מקודם שנדבר בביאור הסוגי' נדבר מפירש"י ותוס' דסוגיות הש"ס מיירי בשכיח שיירתא ולא הוחזק ופליגי בפלוגתא דרבה ור"ז ונשמע לפי פי' התוס' ב"מ ד"כ דחשש בחדא לריעותא הוא רק מדרבנן א"כ פליגי אביי ורבא אי מדרבנן חוששין לתרי יצחק ואף לפמ"ש הנוב"י דרק למ"ד סי' ד"ת אז החשש בחדא לריעותא הוא רק מדרבנן אבל למ"ד סיד"ר החשש ב' יב"ש הוא מה"ת וחילו מהא דקאמר בש"ס נ"מ לאהדורי גט אשה בסי' והא באיסור דרבנן בודאי מהני סי' אמצעי וע"כ דזב"ז תלוי. א"כ י"ל דבאמת לאביי דמשני ביבמות דק"כ דמתני' דמצאו קשור ס"ל סי' ד"ת ורבא משני דכ"ע ס"ל סיד"ר ולפ"ז נשמע דלאביי החשש הוא רק מדרבנן ולרבא באמת הי' החשש ד"ת ורק דס"ל כרבה דל"ח בחדא לריעותא:
והנה בתוס' הקשו בהא דמייתי ראי' מהא דשטרי הא ל"ד איסור לממון כדמשני בב"מ. ועוד הא בהוחזקו מודה רבא. ותי' דמדמה רבא איסור בלא הוחזק לממון בהוחזק. והנה לכאו' לפמ"ש בתוס' ב"מ שם דבאמת ממון חמיר ורק בממון ל"ש לעז. א"כ כ"ז היכי דלא הוחזק דהוי רק חשש לעז שפיר ממון קיל אבל בהוחזק דהוי חשש ד"ת שוב ממון חמיר א"כ בשלמא אי הי' פלוגתת אביי ורבא אף בהוחזק א"כ הי' א"ש ראיות רבא דבהוחזק דהוי חשש גמור ממון חמיר אבל לפי"מ דמוקמי' דמיירי בלא הוחזקו שפיר קשה דחשש לעז ל"ש בממון. גם תי' התוס' דיליף איסור דלא הוחזק מממון דהוחזק יוקשה באמת מדוע לא ניחוש שם הא היכי שיש חשש ד"ת אז ממון חמיר. אך באמת י"ל עפמ"ש בש"ך חו"מ סי' צ"א דמש"ה מהני בחנוני על פינקסו חשע"ש משום דממ"נ צריך לשלם או לזה או לזה ל"ח ח"מ ועיין בתוס' ב"ב דפ"א א"כ י"ל באמת דמודה רבא בהוחזק חיישי' משום דהוי נגד חא"א ורק הכא ל"ח נגד ח"מ משום דממ"נ הלוה צריך לשלם והיכי דלא הוי נגד ח"מ שוב סומכין אהא דנפיק שטרא מת"י אף דבשטר ל"ש לומר חזקה כ"מ שת"י האדם הוא שלו דהא אינו מוחזק בגוף הממון וכמ"ש בש"ך סי' מ"ז מ"מ עכ"פ כיון דל"ח נגד ח"מ שוב סומכין אהא דיוצא מת"י ונשמע דעכ"פ בחדא לריעותא ל"ח דאי בחדא לריעותא עכ"פ יש חשש לעז שוב בתרל"ר הוי בגדר ס' ושוב נהי דל"ח נגד ח"מ מ"מ כיון דל"ש חזקה בשטר לא הי' מועיל ונשמע ע"כ דמהני:
אך באמת הרמב"ן והרשב"א מפרשים דהכא הטעם משום דשייך הסברא דכנכ"ה ובאמת היכי דנמצא הגט במקום שנכתב ג"כ מקילין. ומביא ראי' מהא דשטרי דסומכין אחזקה דכנכ"ה דג"כ שייך הסברא דכיון שנמצאו תחי' סומכין דודאי שלו הם אף דבאמת לענין שטרות ל"ש חזקה דהוא שלו מ"מ עכ"פ שייך החזקה דכנכ"ה. אך ק"ל עפ"י דברי הרי"ף שפסק דהיכי דלוה ואח"כ קנה ויש עליו ב"ח וכתובה לב"ח יהבינן לי' לפי שיותר שאיש רוצה לישא אשה רוצית להינשא והקשה הריטב"א והא שורת הדין דיחלקו וכי בשביל סברא קלה יגזלו האשה ותי' דכיון בדיעבד בגבה מהני תפיסתו שוב סומכין אסברא קלה להגבותו לכתחילה ואסר שגבה שוב יש לו זכות עפ"י דין נשמע דבמקום דמהני תפיסה סומכין אסברא כל דהו. והנה נודע שי' המחבר בסי' ס"ו דבשטר במסירה לחוד עכ"פ בגבה אין מוציאין מודו א"כ מהיכי דייק רבא מהא דשטרי דסומכין אחזקה דכנכ"ה שמא רק שם דאין החשש רק שמא מסר לי' וא"כ עכ"פ בדיעבד מהני תפיסתו ושוב סומכין אסברא קלה דכנכ"ה לענין להגבותו לכתחילה ובגבה שוב יש לו זכות עפ"י דין אף במסר לי' אבל הכא דיש חשש א"א שפיר ל"מ סברת כנכ"ה דהא באמת הקשה הנמ"י דהא אנן לא סומכין אסברת כנכ"ה שם בכתובות דע"ו. ותי' דרק בחיסור מהני אבל בממון ל"מ וקשה מדוע לדידן בחבי ברננאי יוכל להוציא השטר הא ס"ל אותיות אין ניקנין במסירה. וע"כ דהכא ליכא חשש הוצאת ממון שלא כד"ת דבדיעבד יועיל תפיסתו. ואף שי"ל דהכא ל"ח נגד ח"מ לפי שממ"נ הלוה חייב לשלם ועפמ"ש הש"ך הנ"ל:
אך עכ"פ איך דייק רבא דסומכין אהא דכנכ"ה שמא דוקא הכא דבדיעבד מהני תפיסתו סומכין אסברא קלה. ואף שי"ל עפי"מ דמפורש שם ברמ"א דרק באומר לו בע"פ אז מהני תפיסתו אבל בלא"ה לא א"כ י"ל דהחשש שמא מסר לי' ול"א לו בכה"ג ל"מ תפיסתו אך באמת לפמ"ש בתוס' קידושין דמ"ז דגם מ"ד דס"ל אותיות ניקנין במסירה מ"מ צ"ל בע"פ קני לך איהו וכל שיעבודא א"כ מאי משני אביי אותיות ניקנין במסירה שמא ל"א לו וע"כ דפשיטא להש"ס דע"ז ליכא למיחש דכיון דמסרו לו בתורת קנין בודאי א"ל עכ"פ בע"פ א"כ כיון דמועיל לשי' אביי שוב עכ"פ לרבא מועיל תפיסה ושוב סומכין אסברא קלה דכנכ"ה לענין להגבותו ובדיעבד שוב יועיל תפיסתו אף אם השטר הוא של אחר ולענ"ד הוא קושיא נפלאה. אך באמת י"ל דכיון דהכא מיירי בחדא לריעותא א"כ עיקר החשש משום לעז א"כ שפיר ס"ל לרבא דסברת כנכ"ה מסלק החשש לעז כמו דמהני שם הסברא דכנכ"ה לענין להגבותו לכתחילה ה"ה דמועיל הכא לסלק החשש לעז ובזה א"ש בהא דפוסקין כרבא והקשה בנמ"י דהא לא קיי"ל כרבא ומה שתי' דבאיסור מהני קשה דהא באמת בש"ס משמע דגם בשטרי מהני ותיקשי לדידן באמת מדוע מהני בשטר בשני יב"ש הא לד דן בממון בודאי הסברא דכנכ"ה ל"מ:
ועפ"ז א"ש דשם בשטר מהני הסברא דכנכ"ה רק לענין להגבותו ובדיעבד שוב יהי לו זכות בלא"ה והכא מהני רק לסלק החשש לעז. אבל באמת י"ל בתרל"ר דהוי חשש ד"ת ויש חא"א גם לרבא ל"מ סברת כנכ"ה אף דמשני בכתובות דע"ו רישא כנכ"ה וסיפא כנכ"ה שם באמת יש חזקת הגוף המסייע להאב וקיי"ל כר"ג דחה"ג מועיל להוציא ממון ורק ס"ל לרבא דכיון דרשות אב איתרע גרע כח חה"ג ול"מ להוציא ממון כמ"ש הפוסקים דחה"ג היכי דלא איתרע חשיב בירור ושי' המהרש"א נדה די"ט דמהני אף בס' ברה"י וא"כ מועיל להוציא ממון אבל היכי דאתרע נהי די"ל השתא הוא דאתרע מ"מ נלמוד זה רק מנגע ול"ח בירור ושי' הג' רב"פ בהג"ה לאה"ע סי' י"ט דחזקה דמעיקרא היכי דאתרע ל"מ במיתה ומכ"ש בממון אבל בנמצא ברשות הבעל א אתרע חה"ג שלה ברשות אב שפיר מהני חה"ג להוציא ועיי"ש בתוס' ד"ה חדא במקום תרתי ור"א ס"ל דאף בנולדו המומין ברשות אב מ"מ הי' מהני חה"ג ורק משום דחזקה שלה ל"מ לגבי אבי' אבל באמת נגד חא"א ל"מ סברת כנכ"ה. ועפ"ז י"ל קושית הרמב"ן ז"ל לפי"מ דמסיק דסמכינן אסברת כנכ"ה א"כ מדוע בהא דשומשמין חוששין שמא פינן:
ולפ"ז א"ש דהיכי דיש באמת חשש הוצאת ממון שלא כד"ת לא סמכינן אהא דכנכ"ה וז"ב. ועפ"ז י"ל מה שהקשה הנוב"י דהא לענין חשש שאלה ל"ח בממון ובאיסור חייש א"כ הכא דל"מ סברת כנכ"ה בממון מדוע יועיל באיסור א"א. ועפ"י א"ש דעכ"פ כיון דמועיל לענין להגבותו לכתחלה ואחר שגבה שוב יהי' לו זכות עפ"י דין ה"ה דמועיל לענין חשש לעז ונשמע דבאמת היכי דיש חשש איסור ד"ת ל"מ סברת כנכ"ה. ומש"ה א"ש בהא דנפל למים והעלו רגלו והוא מהארכובה ולמעלה והתירו את אשתו וכ' הפוסקים דמיירי שמכירין הרגל בט"ע וקשה אמאי לא נסמוך אכנכ"ה. ולפ"ז א"ש דהכא כ' הפוסקים דמיירי בלא שהה עד שת"נ א"כ יש חשש איסור ד"ת ומש"ה מוכרח להכיר הרגל בסימן מובהק וא"ש הכל בס"ד על נכון:
ומ"ש הגאבד"ק בערזאן נ"י לתקן שיטת הי"א שבטור דס"ל דרק בתרתי לטיבותא ל"ח וקשה מדברי אביי ומתרץ דבצורבא מרבנן אף בשכיח שיירתא מתירין א"כ הכא גם בשכיח שיירתא רבא מתיר וע"ז פליג אביי ע"כ. וקשה דא"כ מאי קאמר יבדוק כל העולם כולו הא שם לא הי' צורבא מרבנן וא"כ גם לרבא צריך בדיקה עכ"פ במקום דשכיח ומדוע קאמר משום כבודו דאבוה דשמואל הא ע"כ מיירי בשכיח דבלא"ה גם לאביי ל"ח וע"כ דעכ"פ בנהרדעי גופא הי' שכיח כמ"ש הרמב"ן דאביי ס"ל דבשאר מקומות לא הי' שכיח ורבא ס"ל דגם ממק"א שכיח. א"כ לשי' מאי ראי' מייתי אביי הא באינו צורבא מרבנן גם רבא מודה דחוששין בחדא לריעותא. אך באמת י"ל דבאמת מודה הי"א דפלוגתת אביי ורבא הוא בחדא לריעותא. רק דס"ל כפי' הרמב"ן והרשב"א דבמקום דל"ש כנכ"ה גם לרבא חוששין או דנהי דרבא מיקל בחדא לריעותא מ"מ נהי דקיי"ל כרבא מ"מ הכא דתלוי בפלוגתא דרבה ור"ז מחמירין כר"ז אף נגד רבא:
וראיתי עוד להג' הנ"ל שמביא דעת הרי"ף דמיקל בחדא לריעותא וכ' הבעה"מ דיש חילוק בין מיתה לגט דבגט ל"ש דייקא והקשו דהא בש"ס רבא מדמה להו. וכ' הג' הנ"ל דבאמת הקשה בנמ"י דהא לא קיי"ל כרבא בהא דכנכ"ה. ותי' דרק בממון לא קיי"ל כן והא באיסור יש חא"א ועכצ"ל משום דייקא ולפ"ז יש חילוק בין מיתה לגט אבל רבא לשי' דס"ל דגם בממון מהני כנכ"ה א"כ גם בגט מהני סברת כנכ"ה עכ"ד:
הנה דבריו צע"ג דהא באמת לשי' הרמב"ן היכי דשייך סברת כנכ"ה א"כ גם בגט מפורש שם דמהני בנמצא במקום שנכתב ומזה ליכא שום סתירה ועיקר הקו' אשי' הרי"ף מה דסותר להא דפוסק כר"ז א"כ ע"כ דהבעה"מ לא מפרש לדבריו של הרי"ף מכח סברת כנכ"ה רק בפשיטות דפוסק דלא כר"ז וקשה הא שם פוסק כר"ז וא"כ הג' הנ"ל ארכב דברי הבעה"מ עם דברי הרמב"ן וז"א דלשי' הבעה"מ מהני במיתה אף בלי הסברא דכנכ"ה ובאמת לשי' הרמב"ן ז"ל סברת כנכ"ה מהני אף בגט. אך לפמ"ש ל"מ אפי' באיסור א"א ורק הכא לסלק החשש לעז מהני אבל נגד חא"א ד"ת ל"מ בודאי אף דח"ח ל"ש דכך לי ח"ח של זה כמו ח"ח של אחר כיון דעכ"פ ראו אותו חי א"כ ל"ח חזקה שלא נתבררה כמ"ש הנוב"י אבל עכ"פ נגד ח"א ד"ת ל"מ הסברא דכנכ"ה ודברי הג' הנ"ל צע"ג:
והנה נודע דשי' כמ"פ דחדא לריעותא ל"ח ויש עוד דעות דגם בהוחזקו ל"ח ורק שכ' הב"ש בכונתו דמיירי דידעינן דהאחד בודאי הלך במקום הזה ועל האחר יש ס'. ולשי' הרמב"ן בעי שיהי' שייך ג"כ הסברא דכנכ"ה ועפמ"ש הש"ש דהכא הוי כמו מקומו ממש שכ' ברמב"ן ב"ב דכ"ד דרוב וקרוב דמקומו עדיף מרובא. ובדעת הר"מ נסתפקו דהרא"ש מפרש בשי' הר"מ דסגי בשמו ושם עירו והמהרי"ק נסתפק די"ל דסגי בשמו ושם עירו ורק היכי דראינו שנשתנה צורתו אז נהי דיש לתלות בנשיכת נחש מ"מ רק ביש שם אביו ושם עירו ג"כ אז תולין השינוי אבל בליכא רק שמו ושם אביו או עירו לחוד נהי דמהני מ"מ ביש שינוי אין תולין ומש"ה כ' בתשו' דהיכי דיש שינוי בשם עירו דהיינו שאומר שהוא מקראקא כמו בנ"ד ובאמת אינו מקראקא נהי דאפ"ל לפי שהוא מעיר קטנה כנה א"ע בשם עיר גדולה הסמוכה וכדמצינו כמ"פ בשו"ת עי' בשו"ת רח"כ ובא"מ בתשו' מ"מ עכ"פ ל"ח שם עירו וכיון דבעי שם עירו ל"מ ועי' בט"ז חו"מ סי' ל' דדוקא בהכחשה בחקירות מתרצין דברי העדים כדי שלא יפסלו אבל בבדיקות לא מתרצין דהא לא יפסלו עיי"ש. או שי"ל בכונת הר"מ ז"ל דבעי שם עירו ג"כ רק הכא כשאמרו כשתלך למקום פלוני משמע דהעידו אאיש מאותו עיר והוי כהזכרת שם עירו:
והנה במחבר מביא עובדא דיצחק בן מיכאל והוא לשון הר"מ. וברמ"א מביא ג' שיטות שי' הראשונה דבעי שם עירו ג"כ ושי' השני' מקיל ושי' הג' דבעי או שם אביו או שם עירו. ובט"ז מפרש דליכא רק ב' שיטות שיטת הרא"ש דסני בלי שם עירו ושי' הר"מ דבעי עכ"פ הוכחה אשם עירו היינו כשתלך למקום פלוני והב"ש מפרש דשי' הראשונה מחמיר דבעי בפי' שם עירו והחמ"ח מפרש דבעי עכ"פ שידעינן בודאי דא' הלך במקום הזה. ובאמת בזה יש צירוף שי' המבי"ט דאם ידענו דא' הלך בדרך זה ואח"כ נמצא הרוג תולין היינו שאבד היינו שנמצא ובאמת קשה לסמוך ע"ז כמפורש בשו"ת שב"י ושו"ת נוב"י ובשו"ת בי"א אך עכ"פ בכה"ג מצטרף לשמו ושם אביו:
עתה נדבר מנ"ד באמת על העדות אפרים אין לסמוך דהא לא הגיד לא שם אביו ולא שם עירו ונהי די"ל דשם כינוי הוי כשם אביו כמ"ש בשו"ת הרא"מ דאברהם פארח הוי כשם אביו ועי' שו"ת מהר"ם אלשיך סי' קי"ח ובשו"ת נוב"י קמא סי' מ"ב. אבל עכ"פ ליכא שם עירו ונהי דיש גם כינוי שם חמיו אבל עכ"פ ל"ד לשם עירו גם הבתולה לא הגידה יותר נהי שאמרה שהוא מסמוך לקראקא מ"מ אם בעי שם עירו ל"מ זה. והעד פייבל נהי דהגיד שם אשתו ג"כ מ"מ עכ"פ לא הזכיר שם עירו ונהי דאפ"ל דעכ"פ ע"י שם ז' חשיב כאומדנות ומהני בצירוף שמו ושם כינויו וכינוי שם חמיו ושם ז'. אך מ"מ אאפ"ל אעדותם דהם לא ידעו בבירור שמת אותו האיש שהכירו אותו דשמא אזיל לעלמא זה האיש ואיש אחר מארקוס ווייס מת דעיר דאנציג בודאי מקרי שכיח שיירתא אך באמת י"ל דכיון דבפונקס החבורה נכתב מארקוס ווייס מק' ווישניצא מדינת עסטריוך מת א"כ לשי' מהרי"ק סגי שמו ושם עירו ואף לשי' הסוברים דבעי שם אביו ג"כ מ"מ הכא שם כינוי ווייס דמי לאברהם פארח שכ' בשו"ת הרא"מ דשם כינוי חשיב כשם אביו וא"כ יש שם אביו ושם עירו ועל פינקס הקהל בודאי דמועיל דאף בפינקס עכו"ם סמכו כמ"פ דהוי כמו ערכאות דלא מרעי נפשייהו ומכ"ש בפינקס ישראל נהי דבודאי פסולין להעיד מ"מ פסולי דרבנן כשר בעדות אשה. ועי' נמ"י פז"ב ובקצה"ח סי' נ"ב ובסי' מו' ועיי"ש בנה"מ. אך עיקר החשש שכ' כת"ה די"ל לעיר וויזניצא דשוה במבטא וזה הוי שכיח שיירתא וא"כ עכ"פ ל"ח כשם עירו וא"נ דשם עירו מעכב א"כ ל"ח כשם עירו. אך באמת כיון דעכ"פ נתברר מפי עדותו של ר"נ מקראקא דקרובו ראה בעלה של זו בק' דאנציג א"כ דמי לעובדא דמכליף בן מלל כיון דידענו דבעלה שלה בודאי הי' בדאנציג וגם עפ"י עדותו של העד פייבל נתברר שמארקוס ווייס ושם חמיו פאגילהאט ושם ז' פעפי היה בדאנציג ונהי שא"י אם מת מ"מ בנתברר אח"כ שמארקוס ווייס מווישניצא מת ע"כ צריכין לחוש שמא מעיר אחרת וויזניצא בא לשם איש א' שמו מארקוס ווייס וזה ל"ח דכיון דהוא הי' בודאי במקום הזה אין לחוש שהוא הלך למק"א ואיש אחר שלא נודע כלל אי הי' במקום הזה מת ע"ז בודאי ל"ל וזה עדיף טפי מהא דמכליף בן מלל המובא בש"ע בשם שו"ת הרא"ש ועי' ש"ות פר"מ אה"ע סי' כ"ה אך עיקר החשש מכח דכיון דעפ"י ע"א לא נגמר א"כ הוי א"ד. והנה בשו"ת ב"ע סי' ד' האריך בזה א"נ דוקא במקום דבעי תו"ע אז ל"מ ח"ד אבל הכא דתלוי רק בבירור הדברים א"כ מאי נ"מ אם הבירור הוא ע"י ע"א או ע"י ב' עדים וכמ"ש הר"מ ז"ל בסוף הל' גירושין דהיכי דידעינן בירור בלי העדים ל"צ עדות ומש"ה כ' הנמ"י דבעדות אשה רשע שאינו דחמס כשר לפי שא"ב חשש משקר רק דנזה"כ דאל תשת רשע עד והכא דל"צ תו"ע כשר ועי' בקצה"ח סי' נ"ב ובנה"מ סי' מ"ו ועי' שאי"ע סי' ל' ושו"ת בנין ציון סי' כ"ג ובשו"ת בי"צ אה"ע ת"ח סי' קמ"ז וח"ב סי' ס"ה ויש שי' כמ"פ דבעדות אשה ל"צ תחלתו וסופו בכשרות עי' בט"ז סי' י"ז:
והנה באמת לשי' התוס' והבעה"מ מש"ה בשני חזקה ל"ח ח"ד משום דראו כ"מ שהיו יכולין לראות ול"ד לשערות דשם היו יכולין להסתכל בגבה ובכריסה א"כ בודאי הכא ל"ח ח"ד דהא החבורה לא יוכלו לידע יותר ממה שהגיד להם נהי דעי"ז הי' חשש שמא אחר הוא ורק ע"י שנתברר דעכ"פ בעלה של זו הי' שם מכשירין אבל עכ"פ ראו כ"מ שהיו יכולין. אך עיקר החשש לשי' הרי"ף שכ' דמש"ה עדי חזקה ל"ח ח"ד משום דמועיל לפירות ותיקשי מש"ס גיטין דס"ד כמו שהקשו בתוס' ועכצ"ל דהרי"ף ז"ל ס"ל כיון דעכ"פ הי' באפשריות שיועיל עדי אמירה לענין שבאם הגט יוצא מת"י שוב ל"ח ח"ד ה"ה הכא דעכ"פ אפ"ל אעדות פינקס הקהל ע"י חיפוש בק' וויזניצא הגם דבלא אמרו יצא עמנו מעיר פלוני ל"מ חיפוש מ"מ ע"י שמו וכיניו בודאי הי' מועיל חיפוש ושוב לשי' הרי"ף ז"ל ל"ח ח"ד א"כ א"ש לכל השי'
עוי"ל עפמ"ש בתוס' גיטין ד"י ע"ב דהיכי דמה"ת מועיל כ"א כמו חבירו ל"ח נכי ממונא וחזינן דאף דמפסוק דעפ"י שנים עדים יקום דבר נלמוד שיועיל כ"א כמו חבירו מ"מ היכי דמועיל עכ"פ מה"ת שוב מהני ה"ה הכא דעכ"פ ע"י שמו וכיניו ושם עירו עכ"פ מועיל מה"ת כמ"ש בתוס' ב"מ שוב נהי דמדרבנן ל"מ עכ"פ שוב לא מימעט מעפ"י שנים יקום דבר דב' הלימודים נלמדים מקרא הנ"ל וז"ב בס"ד:
אך לכאורה י"ל דז"א דזה שייך רק אי הי' על שמו וכינויו ועירו ב' עדים שפיר הי' אפ"ל כיון דמה"ת מהימני ומה"ת סגי בזה לחוד שוב ל"ח בגדר ח"ד דאזלינן בתר ד"ת אבל הכא י"ל דפינקס הקהל ל"ח רק כע"א ועיקרו משום קולת עגונה א"כ עיקר הנאמנות רק מדבריהם ושוב כיון דמדרבנן ל"מ עדותן שיב מיקרי ח"ד וכמ"ש הפוסקים דאף דבמקדש לפני פסולי עדות דרבנן חוששין לקידושין מ"מ באם קידש קדושי דרבנן לפני פסולי עדות דרבנן ל"ח לקידושין דהם אמרו והם אמרו ומש"ה כ' בשו"ת פמ"א דבע"א מעיד שנטבע במשאל"ס אף אם ניסת תצא כיון דכל הנאמנות שלו הוא רק מדרבנן וחז"ל החמירו שלא לסמוך במשאל"ס. ועיין בשו"ת בר"א ובט"א ר"ה ד"ו ובירושלמי יבמות דלהאכיל עבדים בתרומה דרבנן מהני קנין דרבנן. אך באמת י"ל עפמ"ש הרמב"ן במלחמות ב"ק דבשלמא באחד בגבה זה בודאי אינו סי' גדלות א"כ העד לא ראה כלל סי' גדלות אבל הכא העד שמעיד על שנה הראשונה ראה אותו החזיק כאדם העושה בשלו רק שהי' מועיל ערעור להוציא מת"י אבל כשנסתלק כת הערעור ע"י עדות אחרים שוב אמ"ל דהראשון ראה אותו מחזיק בשלו ושפיר ל"ח ח"ד עיי"ש היטב. ובזה י"ל קושיא המפורסמת בהא דהקשו בתוס' גיטין דל"ג דאכתי יוכל לחפות. ותי' דאם יבואו עדים שזינתה לא יועיל הביטול והקשו דשוב הו"ל ח"ד דהא ע"ק צריכין לעידי ביאה. ועפ"ז ניחא דבאמת הע"ק ראו דבר שלם שאשה זו נתקדשה ונאסרה אכ"ע נהי דע"י פעולת ביטול הגט הי' אפשר לבטל הקידושין ועידי ביאה פועלין רק שלא יתבטל הקידושין ואמ"ל שע"ק ראו דבר שלם וז"ב ונכון:
וה"ה בנ"ד דבאמת ע"י שמו וכינוי ועירו ידעינן דהוא בעלה של זו ורק דיש חשש לעז וכיון שע"י העדות האחר ליכא לעז א"כ אמ"ל דזה שנכתב בפינקס הקהל הוא בעלה של זו א"כ שפיר מיקרי דבר שלם א"כ מכל הנ"ל י"ל דל"ח ח"ד ובפרט דהעיקר בעדות אשה ל"צ דבר שלם כיון שאינו רק בגדר בירור ועיין שו"ת תומי"ש סי' ע"א ושו"ת נט"ש סי' ע"ג:
עוד יש לצרף מחמת שהכירו הדמות אף די"ל דזה ל"ח ט"ע גמור היכי דאין הגוף לפנינו מ"מ י"ל דעכ"פ ל"ג מסי' בינוני ונהי דלא סמכינן אסי' בנוני מ"מ כיון דחשש ב' יב"ש בחדא לרעותא הוא רק מדרבנן א"כ נודע שי' הפני' והנוב"י דבכה"ג מועיל סי' בינוני לענין דרבנן וכמו במשאל"ס ועיין בשו"ת הרא"ש מה שמקשה אשי' הר"מ ז"ל דב' מיני טמאים הם רק מדרבנן א"כ מה קאמר הש"ס בכודנייתא ש"מ סי' ד"ת. והדברים עתיקין:
וגדולה מזו שי' הנוב"י דאף בלא שהה מ"מ כיון דעכ"פ הוי ס' ושוב איתרע ח"א ושוב מהני סי'. ובתשו' כ' דאף א"נ דלמ"ד סיד"ר ל"מ אף נגד ח"א דרבנן רק בממון משום דניחא לבעלים מ"מ עכ"פ לדידן דמספקא לן אי סי' ד"ת ושי' הר"מ דרק מפני חומר א"א לא סמכינן אסי' א"כ עכ"פ באיסור דרבנן הו"ל סד"ר א"כ י"ל דמצטרף פינקס הקהל להכרת הדמות. אך באמת אף בזה י"ל סברא הנ"ל די"ל דפינקס הקהל א"נ רק מדרבנן ושוב בכה"ג היכי דע"א מעיד באופן דל"מ מדרבנן א"כ בכה"ג ל"מ סי' דאדרבה מה"ת ל"מ כלל עדותו וכמ"ש הפמ"א וראייתו מהא דהעלו רגלו דבעי סי' מובהק אף דנטבע במשאל"ס מ"מ כיון דליכא רק ע"א ל"מ ע"י סי' בינוני. אך באמת יש שי' כמ"פ דע"א בעדות אשה הוא מה"ת עיין בריטב"א והתשב"ץ מפרש כן בשי' הר"מ ועיין בשו"ת נוב"י ושו"ת משיב כהלכה ושו"ת בי"צ. וגם י"ל דהכא הוי בגדר ערכאות לא מרעי נפשייהו וזה הוי בגדר גילוי מילתא ובכה"ג מצטרף לסי' בינוני דהכרת הדמות. ואף דקשה לסמוך ע"ז דמאן מפיס דזה מיקרי סי' בינוני אך עכ"פ חשיב כאומדנות דסגי בשמו ושם אביו ושי' הרא"ם דשם הכינוי הוי כשם אביו. ואף דנימא דבעי שם עירו ג"כ ושוב יש לחוש לוויזניצא מ"מ כיון דנתברר ע"י שאר העדים שעכ"פ בעלה זו הי' בשם וביותר ע"י עדותו של קרובו של ר"נ מקראקא א"כ דמי לעובדא דמכליף בן מלל ובעדות אשה מהני אף ח"ד. ובפרט שהוכחתי דבין לשי' הרי"ף ובין לשי' התוס' והבעה"מ ולשי' הרמב"ן בכה"ג ל"ח ח"ד כיון שהוא רק לסלק הלעז ובפרט דאי הנאמנות מה"ת א"כ שייך סברת התוס' גיטין די"א לענין נכי ממונא:
ע"כ הדבר פשוט דאשה הנ"ל פעריל בת ר"ד פאגינהאט מותרת לינשא ובפרט שכבר נאבד זכרו זמן רב ע"כ הדבר פשוט אחר שכבר הורה בזה הגאבד"ה בערזאו נ"י להתיר ע"כ גם אנכי מסכים לזה באופן אם כ"ק הגה"ק מבאבוב שליט"א בצירוף כת"ה יסכימו לזה וישבו ב"ד של ג' להתיר כדין הניסת בע"א וז"ב בס"ד. והש"י יצילנו משגיאות:
בעה"ח ד' שלח תרנ"א ראדימושלא. והנני ידידו"ש הק'
שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל