אור ברסלב
מהרש חלק א סימן לב

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן לב

סימן לא

לכבוד ידידי הרב הגאון החו"ב הישיש ירו"ש המפורסם וכו' כש"ת מוה' יהודא ליבש ליכט נ"י האבד"ק פרשעדבורז במדינת רו"פ:

בדבר שאלתו באים א' אשר הוא חולה כמה שנים על חולי המרה שחורה ואז כשתגבר עליו החולי קשה לדבר אליו והוא כאונס שותק גם א"י לישן אז ולעתים יטיב לבו ופני זעם אין לו וניכר שסר ממנו המר"ש רק הדיבור קשה ופניו גם אז אך בפניו ניכר שהוא שמח וגם ישן כדרך האנשים וגם ידבר לפעמים איזה דיבור רק לכל היותר ב' תיבות. וגם ניכר הבדל שבעת שתגבר עליו המר"ש שפתיו נעות ומדבר לעצמו בחשאי איזה דיבורים ובעת אשר יטיב לבו בתחלה עדיין מדבר לעצמו ואח"ז שוב אין שפתיו נעות ואין מדבר כלום. ובאיזה זמן הלכו הבד"צ לבודקו אם הוא מבין מה שמדברים אליו וגם אם מבין איזה דבר בטובו של עולם והראו לו איזה מטבעות וכתב על הנייר סכום כ"א מהמטבעות. ועוד ניסו אותו בכמה דברים וראו כי מבין כל מה שמדברים אליו. ואח"כ הלכו לפניו לסדר הג"פ וכשראה אותם והבין שבאו ע"ד הג"פ חזר אליו המר"ש ובלילה סר ממנו המר"ש והתחילו לסדר הג"פ והראה לו הסופר ושאלו אותו אם עושה אותו שליח לכתוב גט ואמר הן אח"כ שאלו אותו על עד הראשון אם עושהו שליח לחתום הגט שיכתוב הסופר לגרש את אשתו ולא רצה להשיב תיכף ואחר בקשה ממנו זמן רב אמר הן וכך הי' בעד ה"ב. וענין הבקשה הי' שנתנו לו איזה דבר מאכל ומשקה שאוהב ואחר כתיבת וחתימת הגט אמרנו לו החזק הגט בשני ידיך עד שנאמר שתתן לה ותכוין בשעת נתינה שבגט זה תהי' מגורשת ממך ותהי' מותרת לכ"א ולקח הגט והחזיקו בב' ידיו ואמרנו שיאמר ה"ז גיטך ויתן לה והוא ל"א כלום רק נתן לה בשתיקה וחזרנו ולקחנו הגט ונתנו לידו וחזר ונתן לה בשתיקה כן הי' כמ"פ ואחר זה נתן לה עוד הפעם ואמר הרי זה ותיבת גיטך ל"א ולרוב הבקשה אמר תיבת גיטך בחשאי וע"מ לא שמעו תיבת גיטך רק אנשים אחרים שהי' רגילים עמו אמרו בתו"ע ששמעו תיבת גיטך ובלילה כשסדרו הגט עוד הי' שפתיו נעות והי' עדין מדבר לעצמו ורק בשעת הנתינה שוב לא הי' מדבר לעצמו זה הי' בעת סידור גט ה"א אח"ז סדרו גט ב' עיי"ש להולכה עפ"י ציווי הג' מבערזאן נ"י וקודם שסדרו גט הב' ראו כי פניו שמח וגם לא הי' מדבר לעצמו כלל גם בדקו אותו ונתנו לו נייר חזק ואמרו לו כי זה גט ואמר לא אח"ז הראו לו גט ושאלו אותו אי זה גט ואמר הן ומי שיהי' שליח לא שאלו אותו גם שאלו אותו אם עושה את הסופר שליח לגרש אשתו ואמר הן וכן על כ"א מהעדים השיב הן ושאלו אותו אם עושה זה שליח לגרש אשתו בגט זה שיכתוב הסופר ואמר הן ובכל עת הכתיבה וחתימה הלך א' עמו ושר ניגונים ולפעמים כשחיסר איזה תנועה הראה לו כי חיסר איזה תנועה ואחר שגמרו הגט חזרו ונתנו הגט בידו ואמרו לו שיתנהו לזה השליח שיהי' שליח במקומו לגרש אשתו והשיב הן ונתנו להשליח והשליח מסרו ליד האשה כד"ת ואחר שנתן השליח הגט לידה חזרה ונתנה האשה הגט לבעלה ואמרה לו כי מקנית לו הגט בחזרה ולקח מידה ואח"כ אמרו לו שיתן לה בתורת גירושין ולקח הגט ונתנו לידה ורק בשתיקה ול"א ה"ז גיטך. אח"ז נודע שבעת מינוי השליחות בקשו מאתו שיעשה א' לשליח ולא רצה ואמרו לו שאם יעשה אותו שליח יתן לו בתו אחר הגט ונתרצה לזה יעשה אותו לשליח זה תורף שאלתו בקצרה:

והנה יש בזה לדון בין על גט הא' ובין לגט הב'. על גט הא' יש לדון א' אי הוא בכלל חלים שראוי לגרש ב' יען שנתן לה איזה פעמים בשתיקה והאשה לא הקנתה לו בחזרה את הגט שיהי' חשיב גט שלו. ג' שהע"מ לא שמעו תיבת גיטך ואי שעדים אחרים שמעו יש חשש גם מכח דיש קא"פ. וגם כי הי' הפסק רב בין תיבת ה"ז לתיבת גיטך. ועל גט הב' יש ג"כ לפקפק א' כיון שפעלו אצלו עבור דבר מועט שיתרצה לגרשה ונראה מזה כי שוטה הוא. ב' כיון שלא בדקו אותו בשעת נתינה אם הוא שפוי בדעתו. ג' דלא נתרצה בעשיית השליחות רק בשביל שיתן לו בתו א"כ עשה השליחות בתנאי וכיון דלא נתקיים התנאי בטל השליחות ומה שחזר ונתן לה הגט בעצמו שוב הי' בשתיקה ול"מ. כ"ז יש לפקפק בגט הנ"ל והש"י יצילנו משגיאות:

והנה ז"ב דשוטה גמור א"י לקדש ולא לגרש כמפורש בש"ס יבמות ריש פ' חרש ובש"ע אה"ע סי' מ"ד. והטעם כיון דבקידושין וגירושין בעי קנין והוצאה מרל"ר יכיון דל"מ קנינו במו"מ דלא נחשב לבר דעת ממש ואין לו דעת להקנות ולהוציא חפץ מרל"ר, ה"ה דא"י לקדש ולגרש ואדרבה לענין עדות דאינו רק מגלה מה שראה בעיניו הו"א דכיון דאין דעתו מטורפת בכל ענינים יש לחוש שמא עדותו אמת ובפרט היכי דשניהם מודים בקידושין רק שגזה"כ דבעי עדים הו"א דיוטיל עדות השוטה היכי דאינו מטירף בכ"מ מש"ה כ' הר"מ ז"ל דעכ"פ התורה פטרו אותו ממצות היכי שדעתו מטורפת בדבר א' עכ"פ או בד' דברים המפורשים בש"ס חגיגה ד"ד או עכ"פ בדבר אחר כ"א לפי שיטתו א"כ התורה פטרה אותו מעונש וכיון דאינו בר עונשין אינו בגדר עדות דדמי לקטן ובפרט לפמ"ש ברש"י ב"ק דע"ד דבעשאאי"ל יש חשש משקר ומכ"ש היכי דאינו כלל בלאו דלא תענה יש חשש משקר ושוב אף בד"מ דל"צ עשאי"ל מ"מ היכי דאינו בר עונשין כלל יש לחוש למשקר וא"ש דעת הר"מ ז"ל:

אבל באמת לענין קנין פשיטא דל"מ. ובזה אזדא מ"ש הג' הנוב"י בספר אור הישר די"ל דחשיב גט עכ"פ באם הב"ד מלמדין אותו שיעשה לשם גירושין ועפמ"ש בתוס' גיטין דכ"ג וחולין די"ג. ויפה כ' בזה הבי"מ סי' קכ"א דהכא בעי הוצאה מרשות הבעל לרשותה ובזה ל"מ אף באחר מלמדו דאין לו דעת להוציא חפץ מרל"ר ואף שכ' ברשב"א קידושין ד"ו דמש"ה ל"ח בקדשה בהנאת הרווחת הזמן רק א"ר משום דגופו ל"ק לי' י"ל דרק לענין ריבית בעי שיתן לו דבר שהוא בעין אבל הכא דעכ"פ יש לו בה זכות ממון בעי הוצאת חפץ מרל"ר ול"מ בשוטה. וחוץ לזה כ' בשטמ"ק כתובות דנ"ט בשם הרשב"א בהא דקונם שאני עושה לפיך וקאמר הש"ס הכא אין בידה לגרש א"ע והוקשו בתוס' דהא בידה לומר א"נ וב' השטמ"ק כיון דכ"ז שניזונית הוי כאלו הידים קנוים לבעל ורק אז כשאומרת א"נ הוי כקונית הידים ובמידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו שיהי חשיב כשלו. וכ' בחוי' אף דבש"ס גיטין דע"ז קאמר הש"ס ידה מי קא קניא לי' כבר כ' הרשב"א דכיון שמקבלת הגט הוי ככבר אמרה א"נ. יצא דלמ"ד דא"י להפקיע מ"י צריכין אף ביד דאשה לומר הטעם דגיטה וידה באין כאחד כמ"ש בתוס' שם:

נשמע דמי שיש לו שתי נשים ומגרש א' ונתן לאשתו השניה בשליחותה דל"מ דכאן ל"ש לומר גיטה וידה באין כאחד כיון דאינה מגרשה ושוב אין לה יד ועיין תוס' גיטין דכ"ג ע"ב. עכ"פ באשה חשיב הוצאה מרל"ר ועיין בר"ן נדרים ד"ל גבי אשה כפדאן אחרים דמי ושפיר בשוטה ל"מ ול"ד לסופר דא"צ רק כונה לשמה שפיר מהני בגדול עע"ג. ואף דבחליצה מוכח בתוס' דאי הי' מוכח דעושה לשמה הי' מהני י"ל דשם אין להיבם בה קנין ממון ול"ח כלל שהוא ברשותו ורק איסור רובץ עליהם והראי' דכ' בתוס' כתובות ד"ב דארוסתו אגידא בי' טפי מיבמתו ועיין בתוס' קידושין ד"ד שכ' דביאה ביבמה הוא גמר קנין של הראשון. ובאמת מפורש בש"ס גיטין דפ"ג דזיקת הבעל פקע במיתתו ורק איסור הוא מחמת היבם דמפורש שם דלא מצינו זה אוסר וזה מתיר עיי"ש ונודע דעת הרמ"א דבנפלה לפניו זקוקה אסור לישא אשה עד שיחלוץ ולכאורה הטעם משום דזיקה ככניסה והקשה הח"צ דזיקה גרע מארוסה וליכא חדר"ג. וכ' העצי ארזים משום דאח"כ יהי' חשש חליצה פסולה דא"ר ליבום ועיין שו"ת ח"ס אה"ע סי' א'. עכ"פ נשמע דביבמה אין לו קנין בה קודם שנשאה ורק איסור רובץ עלי' וגזה"כ דאיסור זה פקע אם מכיון לפוטרה כמו דבעי בגט שהסופר יכוין לשמה ה"ה דבעי כונת החולץ לפוטרה ועיין שו"ת ח"צ סי' א' ובשו"ת ד"ח סי' נ"ב א"כ שפיר אי הי' מוכח דעושה לשמה הי' מהני אבל בגט פשיטא דל"מ:

ועפ"ז יש לפלפל בש"ס יבמות דנ"ב בהא דכתבו גט לאשה דעלמא אינו גט ובעי הש"ס ליבמתו מהו כיון דאגידא בי' דמי ככניסה א"ד כיון דלא עשה בה מאמר לא והוקשו הרא"ש והרשב"א דהא אף בעביד ל"מ בה גט לחוד ושוב הוי כאשה דעלמא. ובתוס' נזיר די"ב הקשה דנימא דביבמתו מהני הואיל שבידו ליבמה וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. וי"ל עפמ"ש השטמ"ק דבמידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו א"כ י"ל באשה דעלמא יש ב' חסרונות א) דלע"ע אין כאן מקום חלות הגירושין ב) דמחוסר הקנאה מרל"ר דלע"ע אינה ברשות הבעל ומש"ה בעי הש"ס ליבמתו מהו ובאמת ידע הש"ס דהכא הוי בידו רק להא דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו לזה בעי הש"ס א"נ דכיון דאגידא בי' ככניסה דמי היינו דעכ"פ ל"ח מחוסר הקנאה ושוב נהי דלע"ע א"י הגט לחול מ"מ לזה שוב מהני סברת בידו א"ד כיון דלא עשה בה מאמר עדין חשיב מחוסר הקנאה ול"מ סברת בידו אבל אחר דעשה בה מאמר עכ"פ מקודשת מדרבנן ועכ"פ חשיבא כשהוא ברשות הבעל ול"ח מחוסר הקנאה ונהי דלע"ע ל"מ הגט לזה שוב מהני סברת בידו וא"ש הכל בס"ד:

ועפ"ז י"ל בהא דנסתפקו לשיטת הר"מ ז"ל דאם נכתב בשעה שא"ר לגירושין חשיב של"ש ועפ"ז כ' כמ"פ דבנשתטות יש לפקפק בהשלשת הגט דלע"ע א"ר לגירושין וכ' בשו"ת רח"כ סי' ו' די"ל דהואיל דאגידה בי מהני וכמ"ש הש"ס ליבמתו מהו ולפ"ז א"ש דשם הטעם משום דבידו רק אי לאו סברא דאגידא לא הי' מועיל אף דבידו והארכתי בזה עכ"פ י"ל דיש חילוק בין יבמה לגט דבגט שוטה בודאי ל"מ אף מה"ת וז"ב. ומפורש בש"ס גיטין במתני' דמי שאחזו קורדיקוס א"י למנות שליח ואי מינה בעודו בריא וביטלו בשעה שנחלה אין בדבריו כלום ומפורש בש"ס שם דלר"ל מהני לכתוב בשעה שהוא שוטה ולר"י ל"מ ואף לר"ל רק היכי דסמיא בידן. ופריך הש"ס לר"י מהא דשחט רוב שנים ורמז לכתוב גט דמהני וס"ד דהש"ס דזה דמי למ"ש קורדיקוס ומשני הכא דעתא צליתא והקשה בתוס' דקשה אף לר"ל דהא בלא סמיא בידן אף לר"ל ל"מ. וי"ל דנודע שיטת הר"מ דנתנו בעת שטותו הוי רק פסול דרבנן ולשיטת הטור פסול מה"ת ולפי הבנת הב"י בדעת הר"מ ז"ל הוא רק בחולי דסמיא בידן ולדעת הב"ח והב"ש אף בשוטה גמור אינו רק פסול דרבנן היכי דהי' שפוי בדעתו בשעת מינוי. ונלענ"ד דזה תלוי בפלוגתת ר"י ור"ל דר"ל ס"ל דבכל שליחות תיכף בשעת מינוי מקבל השליח כח הבעלים ועומד לגמרי במקום הבעלים א"כ באמת אין חסרון אף אי נשתטו הבעלים כיון דעכ"פ נשאר ענין אישות ואגידא בי' וכמ"ש הג' רח"כ ול"ד למת הבעל דשם כבר פקע האישות ואף די"ל דעכ"פ מדרבנן א"י לכתוב דדמי למגרש בעת שטותו אבל לענין פסול דרבנן יש לחלק בין סמיא בידן דהיכי דבידו מהני עכ"פ לענין האיסור דרבנן אבל ר"י ס"ל דבאמת השליח אינו מקבל כח הבעלים רק שגזה"כ דאם יעשה השליח יהי' חשיב כהמשלח עשה היינו דהפעולה מתייחס להמשלח א"כ בנשתטה בשעת כתיבה א"כ על אותו שעה א"א לייחס הפעולה להמשלח אף מה"ת ל"מ ולענין ד"ת ל"מ מה שבידו כמו דל"מ למנות שליח בעת שטותו אף היכי דסמיא בידן:

א"כ י"ל דבאמת ידע הש"ס דשחט רוב שנים אינו בירור שדעתו מטורפת רק שיש להסתפק דבשעת הכתיבה בא לכלל טירוף ורק לר"ל כיון דבסמיא בידן מכשיר לכתחילה ע"כ דס"ל דבמינה בשעה שהי' בריא אז אף בנשתטה בשעת כתיבה כשר מה"ת ונהי דעכ"פ מדרבנן פסול מ"מ הכא דרק מספקא לן שמא נטרפה דעתו שפיר הוי לי' ס' דרבנן ואף דהוי נגד ח"א מ"מ לפמ"ש הר"ש פ"ב דמקוואת א"ש. אבל לר"י דאף בסמיא בידן פסול ע"כ דס"ל נשתטה בשעת כתיבה פסול מה"ת דלא קיבל כלל כח הבעלים ושוב בשחט בו רוב שנים הוי לי' ס' ד"ת ומיושב קושית התוס' עכ"פ י"ל דלר"י אף בנשתטה בשעת כתיבה פסול מה"ת:

עכ"פ נשמע דאף א"נ כשיטת הר"מ והבנת הב"ח והב"ש בדבריו עכ"פ זה רק היכי דמינה שליח בעודו הי' בריא אבל היכי דבשעת מינוי אינו שפוי בדעתו הי' בודאי דל"מ. ועוד ראי' לזה דהנה בס' ג"פ כ' ראי' לשיטת הר"מ דמה"ת מהני כתיבה בעת שטותו דא"נ דפסק כח שליחות א"כ אחר שחזר לשפוי יצטרך שליחות מחדש ובאמת שיטת כמ"פ דנשתטה בין מינוי השליחות לכתיבה בטל השליחות ומוכח בירושלמי דדמי לאכל חלב והפריש קרבן והמיר ומטעם דיחוי וא"נ דגם בעת שטותו אם יגרש ע"י ב"ד שילמדו אותו יחול עכ"פ מס' א"כ בודאי עכ"פ לא פסק כח השליחות ונודע שיטת הכ"מ בהא דלאחר שיחלוץ יבמך למ"ד מספקא לן אי קידושין תופסין ל"ח דשלב"ל א"כ עכ"פ ל"ש דיחוי וע"כ צ"ל דבעת שטותו ל"מ גיטו אף למשוי ס' ושוב א"נ דאם נשתטה אח"כ פסול מה"ת שוב פסק כח השליחות ול"מ אף אחר שישתפה וע"כ דכיון דכבר מינה בעודו בריא ל"ב כח השליחות אף אחר שנשתטה וא"ש:

נחזור להנ"ל דשוטה גמור בודאי א"י לגרש אך מי הוא החשיב שוטה מפורש בש"ס חגיגה שם דלר"י אם עביד א' מהני דברים דרך שטות היינו שאין מקום לתלות בד"א ואף שיש לתלות במידי דל"ש אין תולין ומחזיקין אותו בשוטה לכ"מ. והנה כת"ה כ' די"ל כ"ז בסתם אי לא ידעינן דיש לו דעת בד"א אז בסתמא מחזיקינן לי' לשוטה לכ"מ אבל ביש לו דעת בד"א לא מחזיקין אותו לשוטה אף בעושה א' מהני דברים. הנה ז"א ניתן לומר כלל דבפי' קתני במתני' שוטה פטור מן הראי' וקאמר הש"ס ע"ז איזהו שוטה ומשמע דבעושה א' מהני דברים לר"י פטור ולא משכחת שיתחייב בראי' ונקט שוטה דומיא דחרש שוטה וקטן דודאי פטורים ואי כמ"ש כת"ה לינקוט בש"ס איזה שוטה שפטור בודאי כל שאין לו דעת בשום דבר דהא בעביד א' מהן משכחת שיתחייב היינו בבדקו אותו והוא בר דעת בד"א ואי דאשמעינן דגם בעביד א' מהן עכ"פ כ"ז שלא בדקו א"א לחייבו בראי' דהא מחזיקינן לי' לשוטה ז"א דאף אי נחשב הדבר לס' אי הוא בן דעת ג"כ א"א מס' לחייבו דשמא הוא חולין בעזרה ואף דפשיטא דלר"ה בעביד דבר א' דאמרינן אימור י"ל דחייב בראי' אף די"ל דעכ"פ הוי ס' וא"א להביא קרבן מס' מ"מ י"ל כיון דבחזקת פיקח עומד מס' א"א להוציאו מחזקת פיקחית וגם דהוי נגד הרוב דרוב אנשים פקחים הם. ואף די"ל דדמי למ"ש התב"ש בסי' כ"ט גבי מים בראש דל"ש לאוקמי אחזקה כיון דרוב בהמות כשירות וזו יצאה מהרוב כיון דרוב בהמות אין להם כלל מים בראש עיי"ש א"כ הכ"נ רוב אנשים אין עושין הני דברים ושוב יצא מהרוב וא"כ אי הא דתולין בהך דקאמר הש"ס אימור חשיב ס' י"ל דפטור מן הראי' אך באמת כ' התב"ש שם דלענין דרוסה שיש חזקה בתולדה אף בנולד ריעותא אוקמינן אחזקה. וחוץ לזה החוו"ד והישי"ע חולקים על התב"ש א"כ שפיר לר"ה מס' אין מוציאין אותו מחזקת פקחית אבל ר"י דלא סמך אהך אימור א"כ בודאי דכיון דאין במה לתלות וא"כ עכ"פ מוחזק הוא לשוטה בדבר א' ושוב ליכא חזקה ושוב אף אי ס' הוא אם שוטה לכ"מ מ"מ מס' א"א לחייבו בקרבן ושוב מאי אשמעינן איזהו שוטה הא באמת אם יקדש אשה י"ל דתה"י מקודשת דשמא יתברר אח"כ שהוא חכם לד"א ואי לפטור מראי' זה גם בס' יופטר וע"כ דלר"י בעביד א' מהני דברים דרך שטות אז אף בנתברר אח"כ שהוא חכם לד"א מ"מ ל"מ לשום דבר דהואיל דבדבר הללו אין במה לתלות שוב נתברר שדעתו מטורפת ואין לו דעת צלול לשום דבר דאף שועה עושה לפעמים איזה דבר בדעת:

וכ"מ בסמ"ע סי' ל"ה ס"ק כ"א החילוק בין פתי לשוטה דשוטה יש לו דעת לכ"מ ומ"מ ל"מ עשייתו בשום דבר ועיין בתב"ש סי' א' שהעיר על הסמ"ע ממ"ש התוס' דכיון שהוא שוטה באחת בודאי יש להחזיקו לשוטה לכ"מ משמע דא"א שיהי' שוטה בדבר א' וחכם בד"א. ובאמת כונת התוס' דכיון שרואין שדעתו משובש באחד מדברים הללו תלינן דאף מה שמדבר בדעת אינו בדעת צלול דאלת"ה א"כ מאי פריך הש"ס אפי' חדא נמי וכ' התוס' דאאפ"ל דל"ח רק לאותו דבר ואי מיירי דאין מדבר בדעת בשום דבר א"כ פשיטא דחשיב שוטה וע"כ כשיטת הסמ"ע דבהוחזק באחד מהדברים המפורשים בש"ס או בשאר דברים לשיטת הר"מ א"כ אף מה דעביד בדעת ל"ח דעת. אך בעיקר הדבר דשיטת כמ"פ דבעי דוקא א' מהדברים אשר בש"ס מפורשים וכ"ה דעת הרא"ש והרי"בש והר"א והא דמשחרר לעבדי' מתרצים דחשיב כמאבד מה שנותנים לו דגרסי משחרר לכולהו עבדי. ושיטת הר"מ דגם באחד מד"א אם עושה דרך שטות ואין לתלות בשום שוב הוי שוטה לכ"מ. ועיין בח"ס שכ' בשיטת הר"ש דרק בנשתטית בעי סי' הללו דאם אין בה א' מסי' הללו היא ודאי בכלל יודעת לשמור גיטה ורק יש חשש גרירה בזה שוב בזה סומך הר"ש על הסוברים דבעי דוקא א' מסי' המפורשים בש"ס וגם דלר"י עיקר חולק רק אמאבד מה שנותנים לו. והסברא דל"מ להסוברים דמשום חשש גרירה מהני בעבר וגירש א"כ הא כ' הר"ן ב"פ הכותב דהיכי דבדיעבד יהי' לו זכות עפ"י דין מהני סברא קלה להגבותו לכתחילה א"כ הכ"נ סמכינן דל"ח שוטה ואף להפוסקים דמחמת חשש גרירה ל"מ הגירושין אף בדיעבד מ"מ עכ"פ הוי לי' ס' דרבנן ול"ש לומר דהוי נגד חא"א ז"א א' עפמ"ש הר"ש בפ"ב דמקוואות ב' דבס' דדינא ל"ש חזקה דבשביל חזקה לא ישתנה הדין כנודע. אך באמת מדברי הב"י בסי' קכ"א שכ' אהא דמביא שיטת הר"מ ז"ל וזה דלא כדעת הר"ש ונשמע דהר"ש קאי גם אאיש שנשתטה וגם מדברי הד"מ סי' קי"ט שמביא דהוא דלא כדעת מהר"י משמע דר"ש ס"ל דהך ד' דברים דוקא ואל"ה ל"ח שוטה אף לחומרא. יצא דשיטת כמ"פ דהך ד' דברים דוקא ואם מוחזק לשוטה באחד מד' דברים אז אף שנראה שמבין איזה דבר בטוב מ"מ מחזיקין לדעה משובש:

ובאמת י"ל דאף לר"ה דבחד מהנך דברים לא מחזקינן לי' לשוטה דוקא היכי דבד"א מדבר כהוגן אז אבל כיון דגם באלו הדברים יש לתלות על צד הדוחק דאינו עושה ע"ד שעות כמו דאמר בש"ס אימור אז נהי דהוא על צד הדוחק אבל עכ"פ א"א להחזיקו לשוטה לד"א כיון דבאמת נראה דעתו כהוגן אבל בסתם היכי דאינו ידוע שהוא בר דעת בד"א בודאי אי עושה דבר א' דרך שטות אף לר"ה לא תלינן בדבר רחוק ומחזיקין אותו לשוטה לכ"מ אך הש"ס שפיר קאמר איזהו שוטה היינו שועה האמור בכ"מ דל"מ אף מדבר כהוגן בד"א ע"ז קאמר ר"ה דבעי שיעשה כל הדברים אבל בחד מהני כיון די"ל דאף זה לא עשה דרך שטות עכ"פ אין להחזיקו לשוטה בד"א שעושה כהוגן. ועי' בחוו"ד סי' קצ"א שהקשה דהיכי שראתה פ"א במר"ג בשעה שהי' שותתת וטהרנו את הדם א"כ הוי כחזקתו מלוכלך א"כ בעד מלוכלך אף בבדיקה טהור. ותירץ דכיון די"ל דגם בשעה שהיא שותתת הדר מר"ג למקור ורק דהוא בגדר מועט אבל עכ"פ אין להוכיח מזה היתר להיכי שראתה אח"כ על עד הבדיקה עיי"ש:

ועפ"ז א"ש בהא דק"ל דהא מוכח בש"ס דבלא עביד דרך שטות אף בכולהו ל"ח שוטה וכיון שכן לר"ה דתולין באימר א"כ ל"ח עבד דרך שטות וא"כ אף כולהו נמי ועפ"ז א"ש דבאמת ר"ה נמי מודה דהך אימור הוא ע"ד המיעוט. ובאמת י"ל דעכ"פ באותו דבר חשיב שוטה רק להחזיקו בד"א זה בעי בירור דעכ"פ אותו דבר ודאי עשה דרך שטות ובדבר א' כיון שיש לתלות אף על צד הדוחק עכ"פ לא נוכל להחזיק אד"א אבל בג' דברים אז לתלות באימור הוי בגדר מיעוט דמיעוטא ומהני להחזיקו שוטה לכ"מ ועי' שו"ת בי"ע בהא דשבועות דל"ב בנשים של שתיהן גוססין:

נחזור להנ"ל דלדידן דקיי"ל כר"י אף בדבר א' אין תולין בדבר רחוק ומוחזק לשוטה. והנה בש"ע חו"מ סי' ל"ה מובא לשון הר"מ ומשמע דאף בד"א הדומים לאלו אי יש הוכחה שעושה דרך שטות מוחזק לשיטה בכ"מ וגם בפתי דעת הר"מ דחשיב כשוטה ובשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ט"ז כ' דזה רק לענין עדות שמא אינו זוכר העדות אבל בגיטין וקידושין ומו"מ מהני וראי' מש"ס ב"ב דקנ"ה דקאמר רבא בהא דשדיא קושיתא כיון דמסבר לי' סבר בר דעת הוא ומוכח דאף בחסר דעה אי מבין רק מה שמסבירין לו מהני. והנה הקשה התו"נ דהא מוכח דרק משום דתולין בחוצפא יתירא ובלא"ה לא הי' מהני הקנין והנה מש"ס הנ"ל כ"א מביא ראי' לשיטתו דבאמת קשה לר"י דגם בחד מדברים הללו מוחזק בשוטה ואין תולין בבעל מחשבות א"כ ה"נ אמאי נתלי בחוצפא יתירא אדרבה נוקמא אח"כ דלא הי'. מעיז פנים נגד רבא וע"כ דבאמת בזה גופא דשדיא קושיתא אינו מוחזק בשוטה ורק הכא כיון דהוא פחות מבן כ' ובעי יודע בטוב מו"מ וכיון שנראה קצת שטות עכ"פ יצא מכלל חכם אבל אחר שראה דמדבר דברי חכמה ע"כ דיודע בטוב מו"מ ושוב ע"כ לתלות בחוצפא יתירא ואף דר"י ס"ל דאין חילוק זה רק היכי דאפשר להחזיקו בשוטה אבל הכא שוטה בודאי אינו ורק דעכ"פ ל"ח בכלל יודע בטוב מו"מ וכיון שנראה שהוא חכם בד"א מש"ה תולין דגם בזה הדבר אינו שוטה ועכ"פ מביא המהרי"ט ראי' שפיר דלענין שאר מילי אף פתי כשר דאל"ה א"כ בזה דשדי קושיתא היינו יכולין לדונו לשוטה ושוב לא היינו תולין בחוצפא יתירא וא"ש ראיות המהרי"ט ובאמת התב"ש העיר בזה דבקטן י"ל דאף בדבר א' חשיב שוטה בפ"א ודחה דא"כ איך מביא ראי' מהא דשחרר עבדו דחשיב שוטה והח"ס העיר בזה וכ' דהביאו ראי' רק מלשון הש"ס דקאמר שטות יתירתא ובאמת לפמ"ש הרשב"ם שם דהא דשיחרר עבדו דחה הש"ס די"ל דתוך זמן כלאחר זמן ועי' שו"ת בית אפרים סי' פ"ט ובשו"ת בי"ש סי' פ"ט א"כ שוב בגדול בעי מידי שיהי' נחשב שוטה ושפיר הביאו ראי' מכאן דאף בד"א נחשב שוטה ולשיטת הר"א מוכרחין לומר דמשחרר כל עבדיו דמי למאבד מה שנותנים לו דחשיב שוטה לכ"ע. ונשמע דאין להביא ראי' מהא דשדי קושיתא לשיטת הר"מ דאף בד"א חשיב שוטה די"ל להיפך דאי הי' אפשר לחושבו לשוטה לכ"מ אף לקדושין אז לא היינו תולין בחוצפא יתירא אך כיון דבלא"ה לא הי' נחשב שוטה לקידושין וגירושין ורק דל"ח יודע בטוב מו"מ וכיון שנראה שהוא חכם בד"א שפיר תלינן בחוצפא יתירה לפי שנראה שהוא חכם:

נחזור להנ"ל דמש"ס הנ"ל אין ראי' לשיטת הר"מ וגם מהא דשיחרר עבדיו אין ראיה די"ל דזה דמי למאבד מה שנתנו לו. עוד י"ל דכמ"ש בתוס' דלר"ה בעושה דבר דרך שטות יש להחזיקו לשוטה לאותו דבר ולא לד"א רק שדחה התוס' דכיון שמוחזק לשוטה בדבר א' הוי כשוטה לכ"מ א"כ י"ל דאף להחולקים על הר"מ י"ל רק דבד"א א"א להחזיקו לשוטה לד"א א"כ בדבר שמדבר כהוגן חשיב בר דעת אבל באמת עכ"פ בד"ז שעושה דרך שטות ל"מ מעשיו וא"כ א"ש בהא דשיחרר עבדו כיון דנראה דעכ"פ אין לו דעת בעניני מו"מ עכ"ע ל"מ מכירתו. ועפ"ז א"ש מה שהעירו כמ"פ דלמ"ל בדיקה בנשתתק כיון שאינו עושה א' מד' דברים ולפ"ז א"ש דעכ"פ יש ס' שמא אין לו דעת להבין בענין גט וחשיב עכ"פ שוטה לאותו דבר. נחזור להנ"ל דכל הפוסקים החליטו דלא כשיטת הר"מ כמ"ש בשו"ת בית אפרים ובספר אור הישר. וכת"ה הביא שח"א פקפק די"ל דזה גופא הוי שטות מה שנתרצה לגרש בדבר מועט ולא ביקש הרבה מעות. וכת"ה השיב דלשיטת הר"א בודאי ל"ח שוטה:

ובאמת י"ל דכיון דבההיא דמשחרר עבדו מפורש בש"ס דהוי שוטה וכ' הפוסקים דזה דמי למאבד מה שנתנו לו כיון שמפסיד ממון בחנם א"כ ה"נ י"ל כיון שנתרצה בדבר מועט והפסיד הרבה מעות י"ל דדמי למאבד מה שנתנו לו ועי' שו"ת מהרי"א הלוי סי' קט"ז שכ' דאשה שקיבלה גט בלי החזרת נדוניא דחשיבה שוטה עיי"ש שמביא דברי הש"ס יבמות ד"פ כיון דתחילתו וסופו לקוי ל"א הבריא בינתים. אך באמת יש לחלק דרק שם דהפסידה ממון מכוסה זה הוי בכלל מאבד מה שנתנו לו וה"ה במשחרר עבדו אבל הכא דלא הפסיד מעות מכיסו רק מניעת הריוח ז"א בכלל שוטה די"ל דרצונו לעשות מצוה לא לעגן בת ישראל כיון שא"ר לדור עמה דבאמת במום וגדול כזה בודאי אי הי' בר דעת יהי' אפשר לכוף אותו לגרש כמו בנכפה א"כ נהי דאינו בר דעת ואינו בר כפיה מ"מ י"ל דרצונו לציד"ש ומצינו דמניעת הריוח ל"ח הפסד ועי' תוס' ע"ז די"ג שכ' דהנאת ממון שיש בידו ורק שהי' צריך ליתן ל"ח נהנה אם אינו נותן. ועי' שו"ת בי"ע דמי שנתן לחבירו ממון שהי' סובר שמחויב עפ"י ד"ת ואח"ז נודע לו שא"ח רק לציד"ש דל"ח בכלל מחילה בטעות דאמדינן לדעתי' שבודאי רצה לצי"ש ועי' בקצה"ח סי' ע"ה ומקורו מש"ס ב"מ דס"ז א"כ הכא אמרי' דמה שלא ביקש ממון לפי שלא רצה לגזול ממונה וכיון שראה שא"א שתדור עמו רצה בטובתה ובפרט שיש לו בנים ממנה בודאי גירשה בדעת גמור נמצא דפקפוק הנ"ל אזדא דל"ד לנידון המהרי"א הלוי דלהפסיד מעות מכוסה עבור טובת בעלה אין לה דנודע דאסור ליקח ממון חבירו אף במקום פק"נ כמ"ש בתוס' ב"ק ד"ס ובשטמ"ק ב"ק ד"פ ובשטמ"ק כתובות די"ט ובפר"ד דרוש דרך החיים אבל הכא דלא הפסיד כלום בודאי מצוה עליו לבל לעגן בת ישראל א"כ בודאי גירשה בדעת גמור א"כ לשיטת הר"ש והר"א והרשב"א והריב"ש בודאי דהכא ל"ח שוטה ובפרט לפמ"ש הנוב"י דאף לדעת הר"מ רק לענין עדות חשיב אינו בר עדות ואף דל"ח שוטה לכ"מ היינו במה שעושה בדעת מהני מעשיו אבל עכ"פ כיון דבדבר א' מוחזק בשוטה עכ"פ בשעת מעשה אינו בר מצות ושוב עדות ל"מ וכמ"ש בשו"ת ח"ס סי' ד' אבל לגיטין מועיל ואף א"נ דלשיטת הר"מ חשיב שוטה לכ"מ מ"מ לפמ"ש בשו"ת ד"ח סי' נ"ג וכבר קדמו הח"ס דוקא באם עושים מעשים בפועל בעניני שטות אז אף במה שמדבר כהוגן ל"מ דאף שנראה שיש לו דעת מ"מ כיון שנראה שעושה דברים בטירוף הדעת א"כ אמרינן אין דעתו בלי טירוף ואף מה שעושה בדעת זה ל"ח דעת שלם אבל מי שאינו עושה בפועל מעשה שטות רק שנראה שחסר דעה הוא זה אין לו שם פסול רק הוי כקטן שנולד דנמי בלי דעת הוא א"כ נהי דפשיטא דמי שאין לו דעת א"י לקדש ולגרש אבל בדבר שרואין שיש לו דעת שפיר מהני דהא באמת הוא אינו מטורף בדעתו רק הוא בכלל חסי"ד ולדבר שיש לו דעת מהני וזה הוא בדיקה שנשתתק דנהי דאינו עושה א' מד' דברים הללו מ"מ יש לחוש שמא אין לו דעת כלל ואי אין לו דעת א"י לגרש אף אם אינו שוטה וא"ש קושית הבעה"ט דא"נ דבנשתתק יש חשש שוטה א"כ מאי מהני בדיקה שמא בעת שבדקו הי' חלים ואח"כ הוא שוטה דשמא הוא עתים חלים ועתים שוטה ולפ"ז א"ש דבאמת אם הי' בכלל שוטה היינו שעושה א' מד' דברים אז הי' אפ"ל דל"מ בדיקה ואף שמשיב כהוגן מ"מ הוא בכלל שוטה רק אף בעתים חלים ובשעת כתיבה ראו שחלים הוא מ"מ י"ל שמא בשעת נתינה חזר לשטותו כיון שדרכו בכך ואדרבה כל שלא חזר ע"ע לבריאתו ועתה רואין שבבריאות הוא אין לחוש שמא יחזור לקלקולו אבל בדרכו בכך שפיר י"ל שמא עתה דעתו מטורפת אבל באמת הכא ל"ח שוטה רק שצריך בדיקה שמא אין לו דעת כלל וכיון דנראה שיש לו דעת לגירושין אז אין לחוש לשינוי דהא אינו מטורף בדעתו:

נחזור למ"ש הח"ס דאם אינו עושה מעשה שטות בפועל רק שנראה שהוא חסר דעה והוא בשוא"ת רק בלי דעת אז אם לפעמים יש לו דעת באיזה דבר מהני מעשיו א"כ באיש זה שלא נראה שיעשה מעשה שטות בפועל לא א' מד' דברים שבש"ס ולא באחד מהדברים שברמב"ם אף שנראה שחולי המר"ש עליו מ"מ זה הוא בכלל חולי גדנפרוס דרק היכי דיוצא יחידי בלילה וי"ל דעושה דרך שטות לא תלינן בחולי הבא מחמת דאגה אבל היכי שנראה שהוא זה א"כ ל"ח. שוטה אף לדבר א' א"כ י"ל דאף בשעה שהמר"ש שורה עליו מ"מ אינו בכלל שוטה ואם באותו שעה הי' אפשר לבודקו כדין נשתתק אפשר הי' מועיל הגט. אך באמת אז א"א לדבר עמו מעניני גט ועכ"פ בעי בדיקה כמו בנשתתק דלשיטת כמ"פ בנשתתק מתוך חליו ג"כ חוששין לטירוף הדעת ועכ"פ בעי בדיקה לידע אי מסכים לגרש וכמו שהובא השיטות בב"י סי' קכ"א ובב"ש שם דלדעת הבעה"ט גם בנשתתק מתוך ברוא א"ח לטירוף ומש"ה אם צוה לכתוב גט ונשתתק אח"כ א"צ בדיקה אף כשלא עשה שליח על הנתינה ונותנו בעצמו דאז ודאי דצריך להיות שפוי בדעתו בשעת נתינה מ"מ אין לחוש וכמ"פ כ' דבנשתתק מתוך חליו ל"ח לטירוף ובנשתתק מתוך בריא חוששין לטירוף וכמ"פ אף במחמת חליו חששו ורק היכי דבשעת ציווי היה מדבר א"כ לשיטת הר"מ אף בנשתטה בשעת כתיבה כשר מה"ת ובפרט בנשתטה רק בשעת נתינה כ' הב"ש דאף לדעת הטור כשר מה"ת והטעם די"ל דעל מילי לבד עוד לא נתפס כח הבעלים אבל בכבר נגמר הגט חל עליו תורת בעלים ומש"ה א"צ בדיקה אבל עכ"פ הכא בתחלה הוי בעי בדיקה ואז א"א לבדוק ובפרט לדעת הר"ן דמינוי שליח בעי שישמעו קולו ומש"ה כ' כמ"פ דמינוי שליח בכתב ל"מ והא דמועיל בנשתתק כ' הרא"ש בתירוץ א' לפי שא"א בע"א והכא דלפעמים מדבר י"ל דל"מ כלל מינוי שליחות ע"י הרכנה אבל עכ"פ כיון שאיש הנ"ל נראה שהוא בכלל עתים חלים ועתים שוטה דהיינו בעת שפניו שמח אז מבין כד"ש ולא מדבר לעצמו כלל א"כ אף אם הי' עושה מעשה שטות בפועל בעת שהיה המר"ש עליו מ"מ בשעה שניכר שסר ממנו המר"ש הי' נחשב לבר דעת מכ"ש בנ"ד דאף בשעה שהמר"ש עליו אינו עושה מעשה שטות ורק שאחוז בחולי המר"ש ומה שמדבר לעצמו הוא בכלל בעל מחשבות א"כ בעת שניכר שסר ממנו המר"ש בודאי דהוי בר דעת ממש ואף שמדבר לעצמו עוד מ"מ ז"א מחמת שטות רק מחמת שאחוז עוד קצת במחשבות ובעל מחשבות ל"ח שוטה. ואף שעדין חלוש הוא וא"י לדבר מ"מ כ' הרשב"א דגם בעתים חלים אף אם אינו חלים לגמרי רק כחולה אחר חליו מ"מ אי אינו עושה מעשה שטות חשיב בר דעת וא"צ בדיקה כלל כיון דעכ"פ אמר לסופר בפה מלא הן ואף שהח"ס כ' בשם הח"ש די"ל דוקא לשיטת המקילין דל"ח שוטה רק בא' מג' דברים א"כ חזינן דלענין להחזיקו בשוטה בעי ידיעה ודאית ושפיר בחזר בו מדברים הללו עכ"פ יצא מכלל עושה ג' דברים אבל לשיטת הר"מ דסגי במעשה שטות כל דהו י"ל דכ"ז שלא נתרפא לגמרי י"ל דעדין הוי בכלל שוטה ובאמת י"ל להיפך. אך באמת יפה כ' כת"ה א) דכיון דעכ"פ מפורש דינו דהרשב"א במחבר סי' קכ"א א"כ או דס"ל כשיטת הנוב"י דהר"מ מודה דלענין גט בעי רק א' מד' דברים ושוב בחזר מאותן הדברים ל"ח בכלל עושה ג' דברים או דלא ס"ל כסברא הנ"ל ואדרבה להיפך כיון דגם בעת שטותו לא עשה דברים המפורשים בש"ס רק קצת עניני שוטה וכיון דנראה שחזר מעט להתרפאות בודאי דשב דעתו אליו. ובפרט דהוי כס"ס שמא כשיטת הר"ש והר"א ושמא כשיטת הנוב"י דהר"מ ל"ק רק לענין עדות. וגם י"ל כמ"ש כת"ה דבשלמא אי הי' עושה מעשה שטות בפועל דאז ודאי הי' בכלל שוטה א"כ י"ל דבעי ידיעה ודאית שחזר לבריאתו ועיי"ש בח"ס שכ' דבעי ידיעה ודאי ששב לבריאתו ודמי להא דקאמר בש"ס חולין ד"ט בהמה בחייה בח"א עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכ' הרמב"ן דבנאבד הסכין בלי בדיקה ג"כ אסורה דל"ח נודע במה נשחטה ובחו"י הקשיתי עליו מש"ס חולין דמ"ג דמשני הש"ס התם אתילד לה ריעותא בסכין ואכ"מ

אבל הכא אף בעת שהמר"ש עליו ל"ח בכלל שוטה ודאי דאינו עושה מעשה שטות בפועל רק דבעי בדיקה שמא אין לו דעת אבל עכ"פ אין עליו שם איסור ודאי דגם בנשתתק מתוך חליו גם לדעת המצריכים בדיקה הוא רק מס' שוב כשרואין עתה שאינו במר"ש שפיר מחזיקין אותו בחזקת בר דעת א"כ אף שהוא חלוש עוד מהני הגט וכיון דבשעת ציווי להסופר והעדים בגט הא' הי' ניכר שפניו שמח זה שעת חלימת שלו וא"צ כלל בדיקה דגם בדיקה דנשתתק בחליו א"צ ג"פ כמפורש בש"ע ובפרט היכי דאמר הן. ועי' שו"ת ד"ח ח"ב סי' ע"ד וסי' ע"ה וסי' ע"ו וסי' ע"ז. יצא די"ל דאף בשעה שסדרו גט הא' הי' שפוי בדעתו והי' יכול לגרש:

עתה נדבר משאר הריעותות שהי' בגט הא' ומ"ש כת"ה טעם הפוסקים דל"מ גירושי שוטה משום דפיתוי דידי' חשיב אונס זה כ' אדברי הנוב"י שכ' דע"י הב"ד יועיל הגירושין דמה שמלמדין אותו חשיב לשמה עי"ז כ' דמה שעושה ע"י פיתוי הב"ד חשיב כאונס ול"ח רצון גמור אבל באמת בעושה מעצמו בלי פיתוי הב"ד בודאי דאין לו דעת לכוין לשמה וכ"ז במי שחשיב שוטה אבל מי של"ח שוטה יש לו דעת מעצמו לכוין לפוטרה ע"י הגט א"כ אין נ"מ אם עושה ע"י פיתוי ובפרט דיפה כ' כת"ה די"ל דכיון דמחויב לגרשה א"כ במידי דמצוה ל"ח גט מעושה כמ"ש בתוס' ב"ב דמ"ח. אך באמת עיקר הטעם כמ"ש הר"מ בטעם דתלוי וזבין בהא דיקריב אותו כופה החומר תחת הצורה חשיב רצון וכ"ז מי שהוא בר מצוה אבל שוטה דאינו בר מצוה ל"ש כפי' אבל הכא דל"ח שוטה א"כ שפיר י"ל דאף אי מפתין אותו לשמוע דברי חכמים שוב חשיב רצון כמ"ש הר"מ בהא דכופין אותו וז"ב. ועי' שו"ת ח"ס אה"ע ח"ב סי' קע"ב שכ' דבקטנה לשיטת הר"מ יש חילוק בקטנה שאין לה דעת לא נאסרה בזנות רק קטנה שיש לה דעת רק שגזה"כ דאינה בר עונשין מ"מ חשיבה נתכונה למעול בבעלה ונאסרה ובב"נ נהרג בקטן שיש לו דעת ועי' שו"ת ח"ס יו"ד לענין קניית בכור לנכרי קטן א"כ בשוטה שאין לה דעת לא נאסרה אף לדעת הר"מ ובזה י"ל קושית הש"ש על הר"מ מדוע מקנין לקטנה ונאסרה הא הוי דשאבד"ל ועפ"ז א"ש דבקטנה שאין לה דעת באמת לא נאסרה אף בודאי זינתה ורק כשהגיעה לכלל דעת ושוב בקטן שיש לו דעת חשיב דשיבד"ל כמפורש בש"ס סוכה דמ"ב. וא"ש בס"ד וז"ב:

והנה מה שבגט ה"א נתן לה כמ"פ בשתיקה והנה מפורש בש"ע סי' קל"ו דנתן לה בשתיקה דלדעת הר"מ מה"ת הוי גט כשר כל של"א לה לשון גרועה וכ' הב"ש הטעם דבגט הוא לשון הבעל ומוכח דנותן לשם גירושין דעיקר הטעם דבעי אמירה לגלות מחשבת הלב והכא מה"ת הוי גילוי מחשבת הלב אבל בקידושין אף בקידשה בשטר מ"מ אין מוכח שמקבלת לשם קידושין. ונשמע מזה דבאמת בקידושין לא הקפידה התורה על אמירה רק לידע מחשבת הלב וכל שיש הוכחה מצד הענין סגי. והנה בר"ן קידושין כ' דהא דבנתן הוא ואמרה היא הוי ס' עיקר הס' אם הוא נותן אדעתא דידה לשם קידושין ומוכח דאין הס' מצד דחשיב כי תלקח רק עיקר הס' אי מתכוין לשם קידושין ולשיטת הב"ש קשה הא בקידושי שטר בחמת יש הוכחה מצד הבעל דנותן לשם קידושין ועיקר הא דצריך לידע שגם האשה מקבלת לשם קידושין ולזה שוב מהני מצד אמירתה ועיין בא"מ סי' כ"ז שכ' דבקידושין עיקר הא דבעי עדים וחשיב דש"ב הוא מצד הבעל. אך באמת רש"י פי' דנתן הוא ואמרה הוא דמי לכי תלקח. אך שיטת הר"ן והטור דבלי אמירה פסול אף מה"ת דנהי דחמת הדבר דבעי רק גילוי מחשבתו אבל זה ל"ח גילוי מחשבתו דשמא חזר בו ואינו רוצה לגרשה ומה"ת בעי הוכחה ברורה או מצד אמירתו או עכ"פ אי הי' עסוקין באותו ענין דיש תיכף בשעת נתינה ידיעה ודאי שנותן לה לשם גירושין או קידושין וכת"ה כ' די"ל דהתורה הקפידה על אמירה דידי'. לענ"ד ז"א דא"כ אף עסוקין באותו ענין ל"מ דל"ח כפי' אבל כיון דבעי רק גילוי מחשבתו סגי הוכחה מצד הענין.

והנה בשבועה דגילתה התורה דבעי ביטוי שפתים ג"כ יש ס' בזה אי בעי רק גילוי מחשבתו או גזה"כ דבעי דיבור פה. ובאמת י"ל דבזה נחלקו אביי ור"א בשבועות דכ' במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא ואח"כ אמר שבועה שאוכל דלאביי י"ל דלא הקפידה התורה רק על גילוי מחשבתו בשעת השבועה א"כ נהי דמשמעות שבועה שאוכל היינו שיאכל אבל כיון שאפשר לפרשו על צד הדוחק על איסור אכילה וכיון שמסרבין יש הוכחה מצד הענין דאסר על נפשו מפרשין הלשון על איסור אבל ר"א ס"ל דגזה"כ דבעי דיבר פה א"כ בעי שהדיבור בעצמו יוכיח על הכוונה ובחו"י הארכתי בזה לענין שבועה בכתב דג"כ י"ל דתלוי בזה ועיין ש"ס כריתות ד"ד בהא דקאמר הש"ס שאני מגדף שכן ישנו בלב ועיי"ש ברש"י ועיין במלמ"ל בהלכות איסורי מזבח לענין הא דבעי בקרבן ח' ימים עיקרו משום חשש נפל רק שגזה"כ דלא נסמוך על שום ידיעה רק אידיעת ח' ימים ולא אידיעת כלו לו חדשיו ועיין ריט"א פ"ק דבכורות. ונשמע דבלא אמירה לכמ"פ בטל מה"ת ולשיטת הר"מ הוי רק פסול דרבנן. וכת"ה כ' דכיון דהי' מהני בהי' מדבר על עסקי קידושין וכ' ברמ"א דכל שמדברים לפניו סגי אך הט"ז כ' דצ"ל שהוא בעצמו ידבר בפני' אבל אמירת אחרים ל"מ ותמה כת"ה הא דעת הרמ"א דאף שנתן לה בשתיקה אם אומרים שכיונו לשם קידושין מהני והקשה החמ"ח דהא אף באמרה היא הוי רק ס' אף דבע"כ מיירי שאומרים שכונו לשם קידושין:

ובאמת הבי"מ כ' די"ל באמרה הוא אף באומר הוא שלא נתן לשם קידושין א"נ והוי ס' מקודשת. אך כת"ה כ' דהואיל שאמרה היא גרע דהוי כי תלקח. לענ"ד ז"א דנודע דעת המהרלב"ח דאף דמתפיס בדבר האסור ל"מ מ"מ היכי שאמר הרי את אסירא עלי כאימא דמהני כיון דכבר אמר לשון שנגמר בו האיסור לא מגרע מה שאמר בסוף לשון הסותר ועיין במלמ"ל פ"א מנדרים שכ' דכ"ז א"נ כמ"ש הר"ן בנדרים דנדר מהני מה"ת אף בלי התפסה לכך כיון דל"צ לסוף הדיבר לענין חלות הנדר א"כ לא מגרע להאיסור אבל למ"ש בר"ן שבועות דעיקר חלות הנדר הוא רק ע"י התפסה רק הא דמהני בלי התפסה הוא מדין יד שאנו גומרין דבריו כקרבן א"כ בהתפיסו בדבר איסור ל"מ עיי"ש והמח"א כ' ג"כ כזה א"כ בשלמא א"נ דבנתן לה בשתיקה ל"מ אף באומר שכוון לשם קידושין א"כ ע"כ צריך דיבורה לענין חלות הקידושין שפיר י"ל דהוי בכלל לא תלקח אבל א"נ דנתן לה בשתיקה מהני א"כ תיכף נגמרו הקידושין מצד הבעל במה שאומר שכוון לקידושין והיכי דא"צ לאמירה דידה אינו מגרע כלל ואף לשיטת רש"י שבועות דהתפסה בנדר ל"מ וע"כ הא דמתפיס בדבר האסור ל"מ הוא אף במפרש עיקר הנדר והנה אף דמלשון רש"י מוכח דנדר בלי התפסה ל"מ מ"מ הר"ן כ' דרש"י מודה דנדר בלי התפסה מהני ומ"מ בהתפיסו בדבר האסור ל"מ י"ל דש"ה עכ"פ הוא בעצמו אמר בסוף לשון הסותר וי"ל בגמר דבריו אדם נתפס אבל הכא אי נגמרו הקידושין ע"י בלי אמירה כלל א"כ לא איכפת לנו אם היא אמרה ג"כ וזה פשיטא דבאמר הוא אף דגם היא תאמר בשעת קידושין אתקדש לך מ"מ מהני ושפיר מקשה האמ"ח דא"נ דמהני כונתו לענין קידושין א"כ לא מיגרע אמירה דידי' וז"ב:

אך כת"ה כ' דנהי דבעי אמירה מ"מ כיון דבעסוקין בעסקי קידושין מהני ומוכח דהוכחה מצד הענין סגי א"כ כיון שאחרים מדברים עם האשה בפני' ואח"כ נתן לה בשתיקה ג"כ י"ל דמועיל דהוי גילוי מחשבתו שנותן לה לשם קידושין וה"ה הכא כיון שאמרנו לו שיתן לה לשם גירושין בודאי כוון כפי שאמרנו לו וראי' מש"ס גיטין דכ"ב ע"ב דמשני באחרים עע"ג ומוכח דנותן אדעתינו אך דפירש"י שם בכותי הואיל דגדול הוא אינו שומע לנו זה רק בכותי אבל ישראל נותן אדעתינו. באמת פליגי הפוסקים היכי שהסופר ל"א בפי' שכותב לשמה רק כוון במחשבתו דדעת הב"ש שפסול ודעת התו"ג ומביא ראי' מתוס' גיטין ד"ב ד"ה ורבנן הוא דאצריך דכשר בדיעבד וקשה כיון שהבעל אמר לו בפי' שיכתוב הגט לשמה א"כ בודאי עשה ע"ד המצוה והוי כפירש לשמה ושייך בזה חשע"ש דאף דבד"ת ל"מ חשע"ש מ"מ כ' כמ"פ דהיכי דבודאי עשה השליחות רק הס' אי עשה כהוגן ע"ז בודאי מהני חשע"ש א"כ הכא דעכ"פ כתב הגט שייך חשע"ש. ובאמת בברכת המים אות ס"א כ' דכיון שהשליח השיב כן אעשה היינו שיכתוב לשמה וק"ע השליחות א"כ אח"כ סתמא לשמה קאי ומהני אף בחישב לשמה ואי דבעי שיהי' ידוע להעדים שכותב לשמה י"ל מכח חשע"ש חשיב כידוע לעדים. ועיין שו"ת ח"ס אה"ע סי' ט' שהעיר ג"כ בזה די"ל דכיון דאמר כן אעשה הוי כפי' שכותב לשמה ומ"מ אינו מחליט הדבר לענין הכתיבה ורק בחתימת העדים מקיל דאחר שכבר נכתב לשמה שוב סתמא לשמה קאי וכ"ד מפורש בס' ברכת המים ולענין הכתיבה אינו מקיל רק במקום עיגון וכבר ניתן ונשמע דאף שאמרנו לו שיכתוב לשמה וק"ע לעשות שליחתו דאמר כן אעשה מ"מ י"ל דכל שלא פי' ל"מ דל"ח מבורר לשמה וע"כ צ"ל דרק שם לענין כתיבת חש"ו דבאמת אומר שכותב לשמה דהא בעי שיגיד הסופר בפה שכותב לשמה רק דאנו חוששין שמא בלבו לא מכוין וסותר לדיבורו ע"ז מהני היכי דמלמדין אותו שיהי' פיו ולבו שוים אבל היכא דל"א בפה שכותב לשמה י"ל דאף שק"ע השליחות מ"מ ל"ח מבורר לשמה דשמא אח"כ חזר בו וכמ"ש בתוס' גיטין דכ"ד דבגט אף למ"ד י"ב ל"מ דל"ח מבורר לשמה א"כ הכ"נ נהי דחשע"ש מברר שכותב לשמה מ"מ נודע שיטת כמ"פ דחזקה ל"ח בירור ול"ח מבורר לשמה:

והדברים ק"ו שם דבאמת אין קפידא להסופר אם יכתוב לשמה דאדרבה עי"ז שיוכשר הגט יקבל שכר כתיבה ומ"מ כל של"א בפי' אף שאמרנו לו שיכתוב לשמה מ"מ י"ל דאינו כותב לשמה מכ"ש לענין הבעל דיש לו חוב במה שמגרשה וגם בענין קידושין שמתחייב בשכ"ו דרק בג"ד לשדכן שחפץ באשה זו כ' הרא"ש קידושין דמ"ה דיוכל לקדשה מטעם זכ"י אבל בלא ג"ד א"כ נהי שאמרנו לו שיתן לה לשם גירושין מ"מ כיון שהוא לא השיב לנו כן אעשה ובפרט שעי"ז יגיע לו חוב לגרש אשתו י"ל דאינו נותן לה בתורת גירושין ואף די"ל דנתינת הגט דל"צ בפי' לשמה רק שלא יהי' להיפוך לשם פקדון א"כ י"ל דכל שאמרנו לו שיתן לה לשם גירושין וי"ל דנותן לה אדעתינו א"כ עכ"פ ל"ג מסתמא ול"ד לסופר דשם בעי בפי' כתיבה לשמה:

ובאמת כמ"פ כ' דאף נתינת הגט בעי לשם גירושין ונודע הפלפול של הנוב"י לענין נתינת ב' גיטין שכ' דשייך בזה חשש ברירה והגר"א לנדא תמה דנתינת הגט ל"צ שיהי' מבורר לשמה ומ"ש לו בהמ"ח ועיין בט"ג גיטין דכ"ה ודס"ד א"כ יפה כ' הט"ז דבעי שהבעל בעצמו ידבר עם אחרים בפני' אבל אמירת אחרים ל"מ. יצא דלשיטת הטור ל"מ מה דנתן לה בשתיקה מה"ת ולשיטת הר"מ עכ"פ מדרבנן. אך לזה הי' תקנה כיון דאח"כ חזרה ונתנה לו הגט בחזרה ונתן לה באמירה א"כ הועיל נתינה הב' ומ"ש הג' מבערזאן נ"י דכיון שנתנה לו בחזרה הי' צריך שתקנה לו הגט והעיר כת"ה דהתנן בש"ס גיטין דע"ח אמר לה כנסי שט"ח קוראתו והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר ה"ז גיטך וכ' הר"ן דאי אמר לה אח"כ ה"ז גיטך מהני אע"ג דנתינה ראשונה ל"מ מ"מ כיון דבנתינה בא לידה מיד הבעל אף בתורת פקדון מיקרי ונתן בידה ול"צ לחזור וליטל הימנה מכ"ש דא"צ להקנות לו בחזרה:

ובאמת מפורש בב"ש סי' ל' ס"ק א' דבקידושין ג"כ ל"מ טלי קידושך מעג"ק ורק בנתן לה בפקדון מהני דחשיב ונתן בידה וכ' בחו"י הרי"ם הטעם משום דלפמ"ש ברשב"ם ב"ב דפ"ה דחצר הנפקד קנוי למפקיד ואח"כ כשניתן לה לקידושין אמרי' חצירה וקניתה באין כאחד וכמ"ש בשו"ת מהרי"ט סי' ס"ה ובקצה"ח ונה"מ סי' קפ"ט וא"כ הוי כמונח בחצירו וכתב לה שטר מתנה דמהני בקידושין וגירושין כמפורש בש"ס גיטין דכ"א. והנה מ"ש כת"ה דבגט מהני אף היכי דנתן לה בפקדון. לפלא שלא ראה שיש מחלוקת הפוסקים בזה וכמ"ש בספר א"מ סי' קל"ז דלדעת הרשב"א והר"ן מהני אף בנתן לה בפקדון ולשיטת התוס' והרא"ש ל"מ רק הכא מיירי שהודיע להעדים שנותן לה גט עיי"ש. והנה כ' בחוי' בסוגי' דשליש גיטין רח"א שליש נאמן דהא הימניה וכ' התוס' דאף אי נתן לו לפקדון מ"מ הי' כונתו שאם יאמר השליש לגירושין יהי' באמת לגירושין. והנה באמת העירו כמ"פ דא"כ נצטרך לומר הוברר הדבר למפרע שתיכף בתחילה נתן לה בתורת גירושין והא קיי"ל א"ב. אך כ' דהיכי שאפ"ל שחל מכאן ולהבא בזה ל"צ לבוא לדין ברירה כנודע ממ"ש הר"ש והרשב"א גבי כל המתלקט ועיין בשאג"א סי' צ"ב וסי' צ"ג ובקצה"ח סי' ס"א:

א"כ י"ל דכונתו שאם יאמר אח"כ לגירושין יחול מאז בתורת גירושין. אך לשיטת התוס' והרא"ש דבגט בעי שיתן לה תיכף בתורת גירושין ואם נתנו בפקדון ואח"כ אמר ה"ז גיטך ל"מ א"כ שוב קשה ממ"נ א"נ דכונתו שלמפרע יהי' בתורת גירושין א"כ שוב א"ב וא"נ דרק מכאן ולהבא יהי' בתורת גירושין דבזה מהני אף למ"ד א"ב ושוב בגט ל"מ דבעי שתיכף יתן בתורת גירושין ועוד י"ל דאף לשיטת הרשב"א והר"ן דמהני אף בנתן לה בתחילה בתורת פקדון היכי דאומר אח"כ שיהי' לגירושין וכמ"ש בב"ש סי' ל' מ"מ עיקר הטעם דעכ"פ בא בתורת נתינה מידו לידה א"כ נודע שיטת הר"מ דמינוי שליח לקבלה צריך עדים ושליח להולכה א"צ עדים ועיין בסי' קמ"א ובסי' ל"ה והטעם כ' כמ"פ דבשעת מינוי השליחות עדין ל"ח דש"ב וכ' בס' חידושי הרי"ם גיטין ד"ע דנודע דשליח לקבלה חשיב מילי ואין שליח עושה שליח א"כ בשליח לקבלה כיון דמינוי השליחות הוא במילי בעלמא נהי דשליח ראשון מהני אף במילי וכנודע קושית המח"א אהא דכ' המהרי"ט דהקדש עי"ש ל"מ. אבל עכ"פ לע"ע קודם קבלת הגט לא נעשה במקום הבעלים וא"כ עיקר גמר השליחות הוא בשעת קבלת הגט דאז נעשה ידו כיד האשה א"כ בשעת גמר השליחות אז נגמר הגט וחשיב דש"ב לכך צריך עדים אבל שליח להולכה דמינוי השליחות הוא על מעשה ויוכל לעשות שליח אחר א"כ ע"כ דתיכף מקבל כח הבעלים א"כ עיקר גמר השליחות הוא תיכף ואז עדין ל"ח דש"ב עיי"ש. א"כ עפ"ז י"ל בשלמא אם נתן ליד האשה בעצמה בפקדון ואח"כ אמר לגירושין עכ"פ הי' נתינה מידו לידה אבל בנתן ליד שליש נהי שכבר עשתה אותו שליח לקבלה מ"מ כ"ז שלא נתן לו בתורת גירושין לא נעשה ידו כידה רק אח"כ בשעה שאמר לגירושין אז נעשה יד השליח כידה א"כ מתחילה הי' הנתינה ליד אחר ולא בא מעולם הגט מיד הבעל לידה או ליד השליח דבשעה שנתן לפקדון לא הי' חשיב ידה א"כ ממ"נ א"נ דכונתו הי' מתחילתו שיהי' לגירושין ואז שפיר יהי' חשיב ונתן בידה בזה שוב א"ב וא"נ דיחול מכאן ולהבא שוב ל"ח ונתן בידה וא"ש הכל בס"ד:

נחזור להנ"ל דנתינה בתורת פקדון ואח"כ אומר לגירושין תלוי במחלוקת אבל עכ"פ היכי דמחזרת לו וחזר ונתן לה למ"ל שתקנה לו בחזרה הא לא קנתה כלל הנייר אך לכאורה י"ל עפמ"ש המהרמ"ל בע"ז דס"ג דלר"י דס"ל ד"ת כסף קונה נהי שחז"ל הפקיעו הקנין מ"מ רק החפץ מרשות הלוקח הפקיעו אבל המעות נשאר ביד המוכר ועיין תוס' ב"מ דמ"ג ובלח"מ פ"ג ממכירה. א"כ י"ל דלשיטת הר"מ דמה"ת מהני בגט אף בנתן לה בשתיקה א"כ מה"ת הנייר שלה ונהי שחז"ל פסלו הגט אבל עכ"פ זכות האשה שזכתה מה"ת בהנייר לא הפקיעו ושוב כיון דמדרבנן צריכה גט שנית א"י לגרשה בנייר שכבר הוא שלה כן י"ל כונת הג' הנ"ל. ובאמת י"ל דהנה בש"ס גיטין ד"כ בעי בנייר שלה וגט כתב עלה מי אמרי' אשה ידעה לאוקנויי אי לא וקפשוט מהא דאשה עצמה כותבת את גיטה והובא הדין באה"ע סי' קכ"ד וכ' הב"ש דנלמוד מכאן דאשה ידעה לאקנויי אבל אם לא הקנתה ל"מ דשלה לא הקנו לו רבנן וכמ"ש בסי' ק"כ ובשו"ת רש"ך בשם הרשב"א כ' דבשלה נמי אקנויי לי' רבנן. א"כ הכא לשיטת הרשב"א ל"צ כלל להקנות לו דחז"ל הקנוהו לו. אך דבאמת אנן מחמירין דצריכה להקנות לו ולא סמכינן אשיטת הרשב"א וכ"ז היכי דיש בזה חשש ד"ת אבל הכא ממ"נ א"נ כשיטת הטור והר"ן דגם מה"ת ל"מ בשתיקה א"כ לא קנתה הנייר א"כ בודאי דחשיב שלו ורק שי"ל לשיטת הר"מ דמה"ת מגורשת וא"כ לא הפקיעו זכותה בהנייר וא"כ ל"ח שלו אך כיון דעיקר דבעי גט שני הוא רק מדרבנן ולענין דרבנן נוכל לסמוך אשיטת הרשב"א דבשלה ממש נמי אקני לי' רבנן. ובפרט שי"ל דכיון דליכא בזה רק חשש דרבנן שוב נוכל לסמוך אשיטת הטור והר"ן דמה"ת אינו חל הגט בשתיקה וא"כ לא קנתה הנייר והוי שלו ואי די"ל לשיטת הר"מ ז"א דלענין חשש זה הוי לי' ס' פלוגתא דרבוותא ובדרבנן ס' לקולא. נמצא דהי' מהני מה דנתן לה אח"כ ואמר ה"ז גיטך:

אך באמת כיון דהי' הפסק גדול בין תיבת גיטך לבין ה"ז י"ל דנראה שעדין הי' מסופק אי לגרשה ובאיש כזה י"ל בהפסק גדול ע"כ יפה כ' הג' הנ"ל שצריך גט שנית. עתה נדבר מגט הב'. והנה קודם שסדרו גט הב' ראו כי הי' פניו שמח ולא דיבר כלום לעצמו ואח"כ בדקו אותו והראו לו נייר ושאלו אותו אי זה גט ואמר לא אח"ז הראו לו גט ואמר כי זה גט אח"ז שאלו אותו אם עושה שליח את הסופר וגם על כ"א מהעדים ואמר הן גם אם עושה זה שליח לגרש בו את אשתו בגט זה שיכתוב הסופר ואמר הן ובכל עת הכו"ח הלכו עמו אנשים ושרו ניגונים ולפעמים כשחיסרו איזה תנועה מהניגון אזי הבין והראה להם החסרון. ואח"ז לקחו הגט ומסרו לידו ואמרו לו שיתנהו לשליח זה שיהי' שליח במקומו לגרש בו את אשתו ואמר הן ונתנו לשליח והשליח מסרו לידה כד"ת ואמר בפ"נ. ואחר שמסרו השליח לידה חזרה האשה ומסרה הגט לידו בחזרה והקנתה את הגט בחזרה לבעלה ולקחו הבעל מידה ואח"כ אמרו לו שיתנו לשם גירושין ונתנו לידה בשתיקה. ובאמת הי' בדיקה יפה קודם סידור הגט כי ראו שהי' פניו שמח ולא דיבר כלום לעצמו וזה סי' חלימתו וגם ראו שמבין בטוב ומבחין בין גט לד"א. אך ח"א פקפק יען שלא בדקו אותו אחר הנתינה ושמא בשעת נתינה לא הי' שפוי בדעתו:

הנה באמת אף בנשתתק מתוך חליו אף להחוששין לטירוף מ"מ כ' הב"ש דבנשתתק לאחר הכתיבה אין חשש דל"מ לשיטת הר"מ דבמינה שליח בעודו בריא ונשתטה בשעת כתיבה ואף היכי דלא סמיא בידן מ"מ כשר מה"ת והטעם דכבר קיבל כח הבעלים וכ"ז שאגידא בי' לא פסק כח השליחות א"כ בודאי דליכא למיחיש לטירוף הדעת אח"כ ובפרט אי הי' שפוי בדעתו עד אחר הכתיבה בזה כ' הב"ש דאף לשיטת הטור כשר מה"ת והסברא י"ל כמ"ש הרי"ם דכ"ז שלא נכתב הגט עדין חשיב מילי ולא נעשה עוד במקום הבעלים ובעי לייחס הפעולה להמשלח ומש"ה בעי שיהי' שפוי בדעתו אבל אחר שנגמר הגט נעשה הוא במקום הבעלים ולא איכפת לנו במה שנשתטה אח"כ ואף שמדרבנן פסול מ"מ בפסול דרבנן מס' ל"ח לשמא נטרפה דעתו:

והנה עפ"ז י"ל קושית התוס' עירובין דל"ב בהא דשולח עירובו ביד חש"ו אינו עירוב ואי אמר לאחר לקבלו ממנו ה"ז עירוב ופריך ודילמא לא ממטי' לי' ומשני בעומד ורואהו ופריך ודילמא לא שקל מיני' ופירש"י ולא מערב לו אף שהבטיחו ומשני חשע"ש והקשה בתוס' דהא מרישא נלמוד מדתנן שולח ביד חש"ו א"ע ומשמע דשולח ביד פיקח ה"ז עירוב וע"כ מטעם חשע"ש. ונ"ל דהא הקשה המלמ"ל די"ל דמהני בעירוב משום ס' דרבנן להקל אך שכ' השעה"מ דהוי נגד חזקת תחום ביתו וגם דהוי סד"ר דסתרי אהדדי דאם ירצה לילך למקום העירוב נימא סד"ר להקל ואי ירצה לילך לצד תחום ביתו נימא להיפוך סד"ר להקל שלא הניח העירוב ובס' דסתרי ל"א סד"ר להקל. והנה הישי"ע בשם כמ"פ כ' די"ל דתיכף שעשה שליח לערב הפסיד תחום ביתו אך י"ל כ"ז שלא נעשה השליח במקום הבעלים עדין לא הפסיד תחום ביתו אך אחר שקיבל השליח כח הבעלים שוב הפסיד תחום ביתו:

א"כ א"ש הכל דבשולח ביד פיקח אצ"ל מטעם חשע"ש רק דא"ש בפשיטות דכיון דכבר מסר העירוב לשליח א"כ בשליחות במעשה נעשה השליח במקום הבעלים ושוב הפסיד תחום ביתו ושוב אצ"ל רק לענין האלפים אמה שמצד העירוב ושוב י"ל סד"ר להקל אך הכא פריך ודילמא לא שקל מיני' היינו כ"ז שלא קיבל השליח העירוב לא נעשה עוד במקום הבעלים ולא הפסיד תחום ביתו ושוב א"א להקל מטעם סד"ר דהא סתרי אהדדי וע"כ צ"ל מטעם חשע"ש ומיושב קושית התוס' ע"נ וז"ב:

נחזור להנ"ל דעכ"פ בנ"ד שהי' שפוי בדעתו בשעת כתיבה ליכא חשש ד"ת ושוב ל"ח לטירוף הדעת, ועיין שו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' קס"ד. ועוד דלדעת הרשב"א בעתים חלים א"צ בדיקה ועוד כיון שראו קודם הכו"ח שהי' פניו שמח ואז ראו שהי' שפוי בדעתו א"כ ידוע שבעת שאין המר"ש עליו הוא בר דעת א"כ הוי כמוכיחו קיים ובשלמא בחולי שכל שעה החולי מתגבר י"ל שמא עתה תגבורת החולי גרם טירוף הדעת אבל הכא כבר נתבר שבעת שפניו שמח הוא שפוי בדעתו א"כ כ"ז שלא ניכר המר"ש בפניו אין לחוש להשתנות. וכעין זה מצינו בש"ע יו"ד סי' קצ"א לענין אשה שרואית במר"ג דצריך בדיקת מהרי"ו והרגשת כאב וכ' בשו"ת נוב"י מהד"ק סי' מ"ג דבאמת הבדיקה הוי בדיקה יפה רק שאח"כ יש חשש שמא פסק לילך דם ממקום מר"ג ורק במרגשת כאב נהי דאין כאב כמכה מ"מ אחר שנתברר דממקום הכאב יש דם א"כ כ"ז שלא פסק הכאב יש בירור שעדין לא פסק מר"ג מלהוציא משם דם ועיין נקה"כ סי' קפ"ז א"כ הכ"נ כיון שנתברר שבשעה שפניו שמח הוא שפוי בדעתו א"כ כ"ז שאינו במר"ש אין לחוש להשתנות ובפרט דכבר נכתב בשעה שהי' שפוי בדעתו ע"כ גם משום זה אין חשש:

ומ"ש ח"א לפקפק ע"ד השליחות שלא רצה למנות שליח עד שאמרו לו על א' שאם יעשה את זה שליח יתן לו בתו והוסכם ע"ז א"כ כיון שעשה השליחות בתנאי וכיון דלא נתקיים התנאי בטל השליחות. וכ' כת"ה דכיון דלא הזכיר אז בשעה ששאלנו לו אי עושה את זה לשליח הוי לי' דברים שבלב ועוד אף אי הי' מדברים דברים הללו לפנינו בשעת עשיית השליח מ"מ נראה דהוי פטומי מילי והביא ראי' לדבריו מש"ס ב"מ דס"ו גבי אי קיימת דידך אנא א"ר זביד פטומי מילי בעלמא וקאמר הש"ס מהו דתימא קמ"ל והכונה כיון שהיא אמרה רק פטומי מילי א"כ אף הוא לא חשב זאת לתנאי עכת"ד. הנה לפלא שלא העיר בדבר מ"ש כת"ה כיון שלא הזכיר התנאי בשעת עשיית השליחות הוי לי' דברים שבלב:

הנה ז"א דבכ"מ אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה וכיון שמקודם הי' ג"ד דרק בעבור זה נתרצה לעשותו שליח א"כ אף עכשיו י"ל ע"ד הראשונה הוא עושה. ועי' בב"י אה"ע סי' קמ"ג ועיי"ש בש"ע סעיף י' ובתוס' קידושין ובהג"ה רמ"א שם שכ' שיש ג' חלוקים בעניני ג"ד. ומ"ש מש"ס ב"מ דס"ו לפלא שלא הביא מ"ש בתוס' שם דהא דאמרי' פטומי מילי דוקא היכי שכבר נתרצה ונגמר בדעתו לגרשה בלי שום תנאי והיא באתה לנחמו בדברים וכן כ' הר"ן שם דמיירי שכבר נכתב הגט א"כ הכא דקודם מינוי השליחות אמרו לו שיעשה זה לשליח ובעבור זה ישא את בתו י"ל דלא נתרצה בשליחות רק באופן זה ובאמת הכא עוד גרע משם דשם י"ל דעכ"פ לא הי' ת"כ אבל הכא דהי' ג"ד על השליחות ומינוי השליחות חשיב רק דיבור כמפורש בש"ס קידושין דנ"ט לל"ק דגם לר"ל מהני ביטול עד שלא תרם ועי' בכ"מ פ"ד מתרומות בשם מהר"י קורקוס. א"כ נגד הדיבור לכ"ע ל"צ ד"ת. ובפרט דרק בגיטין וקידושין מחמירין לענין ת"כ והכא לחומרא מהני אף בלי ת"כ. ובעיקר הדבר נודע שכבר פלפלו בזה גדולי הדור שלפנינו במעשה דוינא הובא בשו"ת מהרמ"ל סי' קכ"ב ובשו"ת מ"ב ובשו"ת הב"ח וב"ח סי' קמ"ח וב"ש סי' קמ"ה וכ' כולם דאין בזה חשש:

אך באמת עיקר הטעם של המקילין כיון שאמר קודם הגט שמגרש בלי אונס ובלי שום תנאי וביטל כ"מ שאמר מקודם איזה דבר שיזיק להגט א"כ י"ל דביטל גם תנאי הראשון אף שיש קצת ג"ד שמה שדיבר מקודם לפני הב"ד לא ביטל ע"ז אמרינן דג"ד בגיטא לאו מילתא ועי' שו"ת ד"ח ח"ב סי' פ"ז ושו"ת בי"ש סי' קל"ד וסי' קל"ז א"כ בנ"ד דלא שאלו אותו אי מגרש ועושה שליח בלי שום תנאי וגם ל"א ביטול מודעות ושמבטל כ"מ שדיבר מקודם שיזיק לגט א"כ י"ל דנהי דהיכי דמגרש מרצונו ביטול מודעות לא מעכב כמפורש בש"ע אה"ע סי' קל"ד מ"מ הכא שג"ד מקודם דעושה אותו שליח רק באופן זה ונהי דבשעת מינוי השליחות לא הזכיר מתנאי זה מ"מ כיון דעכ"פ לא ביטל כ"מ שדיבר מקודם שיזיק להגט א"כ י"ל ע"ד הראשונה הוא עושה. אך בב"ח סי' מ"ח משמע דאף אי לא ביטל הכל אח"כ מ"מ לא משגיחין על ג"ד ועי' שו"ת ב"ע סי' א' שהחמיר בזה א"כ מטעה זה יש לערער אמינוי השליחות אך באמת י"ל דהכא כיון דהם אמרו לו דבר שאין תלוי ביד השליח דשמא בתו לא תרצה להינשא לו וכיון דידע שאין הדבר תלוי ביד השליח דמפורש בש"ע יו"ד סי' ר"מ דאין הבן מחויב לשמוע לאביו בענין נישואי אשה א"כ בודאי דלא סמך ע"ז במינוי השליחות והא דלא נתרצה באחר רק בזה לפי שסבר בדעתו שאם יעשה אותו שליח יתן לו בתו אבל לא תלה השליחות בתנאי זה ובפרט די"ל דאף אם נחוש שלא עשאו שלוח רק באופן זה א"כ בטל השליחות אבל עכ"פ אמרי' דלא ביטל רק השליחות אבל גוף הגירושין לא תלה בתנאי זה א"כ עכ"פ ע"י שמינה את השליח לגרש בהגט את אשתו ונתן לידו בתורת גירושין א"כ עכ"פ הוי כמדבר על עסקי גיטה דכ' הרמ"א דמדבר עם אחרים בפני' חשיב כעסוקין באותו ענין א"כ במה שחזר ונתן לה הגט בעצמו נהי דנתן לה בשתיקה ול"מ לשיטת הר"ן והטור אף מהת מ"מ הכא ע"י מינוי שליחות הראשון נראין הדברים שנתן להשליח בתורת גירושין שיהי' במקומו נהי דאח"כ נתבטל השליחות ע"י הג"ד מ"מ שוב הוי כמדבר עמה על עסקי גיטה ושוב מהני אף דנתן לה בשתיקה די"ל דכמו דנתינה הראשונה ליד השליח היה בתורת גירושין ה"ה נתינה הב' בודאי הי' בתורת גירושין ובאמת י"ל עפמ"ש בשו"ת הרא"ש הובא בב"י סי' קמ"ג דבמגרש ע"מ של"ת לפלוני דאין תקנה להתירה לפלוני ע"י גט שני כיון דכבר גירשה אינו עוד אישה. א"כ ה"נ כיון דלע"ע נתגרשה עי"ש ונהי דאסורה להינשא שמא לא יתקיים התנאי אבל מ"מ היכי יוכל לגרשה עוד הפעם:

אך באמת המהרי"ט סי' מ"ט וסי' נ' כ' דמהני גט שני וטעם פלוגתתן י"ל דמפורש בש"ס יבמות דנ"ב לאשה דעלמא אינו גט וכ' התוס' משום דאין אמדשלב"ל ולשיטת הר"מ הטעם משום דאי נכתב בשעה שא"ר לגירושין הו"ל כלא נכתב לשמה וי"ל דסברת המהרי"ט דכי אמרי' לאשה דעלמא דהוי דשלב"ל דוקא שם דאף אחר שתתקדש מ"מ לא יחול הגט למפרע שפיר הוי דשלב"ל אבל הכא אי נשא לאותו פלוני יתברר למפרע דבטל גט הא' וחל גט הב' למפרע בכה"ג ל"ש הסברא דדשלב"ל כיון דאם יבא הדבר לעולם יהי' תל למפרע אך א"נ הטעם דאי נכתב בשעה שא"ר לגירושין חשיב של"ש א"כ אף בכה"ג ל"מ דאף בנישאת לפלוני ונתברר דחל גט השני למפרע מ"מ ל"ח לשמה דעכ"פ לא הי' מבורר בשעת כתיבה שגט זה יהי' נצרך א"כ י"ל דמש"ה ל"מ גט ב':

ועפ"ז י"ל דכ"ז באם נותנים גט אחר א"כ יש ס' על עצם הגט אם יצטרכו אותו א"כ י"ל דחשיב נכתב של"ש ועי' ב"ש סי' מ' ובמל"מ פ"י מגירושין אבל הכא דהוא בגט א' וגט זה ודאי נכתב לשמה רק הס' על נתינה השניה דשמא יתקיים התנאי ונמצא דנתגרשה עי"ש. והוי נתינה שניה שלא לצורך מ"מ נתינת הגט ל"צ לשמה לשיטת כמ"פ הא"מ והט"ג והגרא"ל א"כ ל"ש לומר כיון דנותן בשעה שא"ר לגירושין חשיב של"ש ז"א דנתינת הגט ל"צ שיהי' מבורר לשמה ואי די"ל דחשיב דשלב"ל ז"א דבכה"ג שמשכחת שיחול מעכשיו ל"ח דשלב"ל וא"ש. ובפרט דסברת הרא"ש הוא רק היכי דקיום התנאי הוא בשוא"ת דאז מותרת לינשא מיד ול"ח שתעבור על התנאי א"כ ל"ח אגידא בי' ול"מ גט אחר אבל היכי דקיום התנאי הוא בקו"ע ובפרט היכי דקיום התנאי לא תלוי בדידה בכה"ג ודאי אסורה להנשא עד שיתקיים התנאי ושוב מיקרי אגידא בי' עיי"ש במהרי"ט סי' הנ"ל ובב"ש וט"ז סי' קמ"ג סעיף ט"ו שכ' דבע"מ שתנשא לפלוני מהני גט אחר ובסעיף ט"ז בע"מ של"ת לפלוני דמותרת לינשא ל"מ גט אחר א"כ הכ"נ כיון דקיום התנאי הוא בקו"ע ובפרט שתלוי ביד אחרים בודאי דאסורה לינשא ושוב מהני נתינה השניה דעדין חשיב בעלה ע"כ אזדו כל החששות אף לדעת הרא"ש וז"ב אך לכאורה עדין י"ל דהא בעת נתינה הב' לא בדקו אותו רק שכ' דכיון דעכ"פ בשעת מינוי השליח הי' שפוי בדעתו ובשעת כתיבה נמי הי' שפוי בדעתו א"כ בנשתטה בשעת נתינה כשר עכ"פ מה"ת ול"ח לסד"ר שמא נשתטה בשעת נתינה וכ"ז אי השליחות קיים אבל עתה שאנו רוצין לסמוך אנתינה שניה וז"פ דאי נותן הגט בעצמו בעי מה"ת שיהי' שפוי בדעתו בשעת הנתינה כמ"ש בשו"ת ח"ס סי' ד' ושוב י"ל שמא אז נטרפה דעתו. אך באמת כבר כ' דבעתים חלים א"צ בדיקה כלום וכיון דלרווחא דמילתא בדקו אותו וראו שבעת שפניו הי' שמח הי' בישוב הדעת א"כ כ"ז שלא ניכר השתנות בפניו אין לחוש לטירוף הדעת דמס' אין להוציאו מחזקת פקחות ואף דזה הוי חזקה העשויה להשתנות ובפרט נגד ח"א מ"מ הכא ע"ז הזמן שניכר צהלה בפניו בזה"ז אין עשוי להשתנות ושפיר מס' ל"ח שמא נטרפה דעתו ובפרט דבאמת נראה דגם שליחות הראשון לא עשאו בתנאי וא"כ נתגרשה בגט ראשון ועכ"פ הו"ל כס"ס שמא לא בטל שליחות הראשון ושמא עכ"פ אף בשעת נתינת גט השני הי' שפוי בדעתו ובפרט דלשיטת הר"מ דנתן לה בשתיקה מהני מה"ת א"כ מה"ת בודאי מהני נתינה השניה אף דהי' בשתיקה ולשמא נטרפה דעתו ל"ח כמש"ל דכ"ז שלא ניכר השתנות בפניו הוי כמוכיחו קיים כמ"ש בחוו"ד סי' קצ"א ואו דמדרבנן מעכב האמירה ע"ז שוב סומכין אנתינה הראשונה דל"ב כח השליחות מחמת הג"ד דלענין דרבנן סמכינן דלא נתבטל השליחות ואף לדעת הטור מ"מ י"ל דע"י מינוי השליחות ונתינת הגט לידו בתורת גירושין חשיב עכ"פ כמדבר עמה על עסקי גיטה דסגי כשמדבר עם אחרים בפניה או עכ"פ שהודיעו לה ושוב מועיל מה שנתן לה בשתיקה אח"כ:

ע"כ מכל הנ"ל נלע"ד דיען שיש מקום עיגון גדול שיש להתיר את האשה מכבלי העיגון ובפרט שי"ל דנתגרשה אף בהגט הראשון עכ"פ בצירוף כ"א מהשני גיטין בודאי דיש מקום להתיר כנלענ"ד בס"ד להלכה ולא למעשה עד שיבא הדבר לפני כבוד הרב הגה"צ מאסטראווצי שליט"א. ויעיין בזה ויסכים להתירה אזי גם אנכי מצטרף לזה. ומה טוב שיצרף לזה עוד רב גדול א' כי היכי דלמטיא שיבא מכשורי והש"י יצילנו משגיאות:

בעה"ח ה' ב"ב תרס"א פה ראדומישלא. והנני ידידו דו"ש הק'

שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה