אור ברסלב
מהרש חלק א סימן כט

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן כט

סימן כח

לכבוד ידידי הרב הגדול החו"ב וכו' כש"ת מוה' יחיאל לעהרער נ"י מק' באבוב יע"א:

בדבר שאלתו באחד שצוה קודם מותו שבית א' יהי' לקרן קיימת ודמי השכירות מהבית יחולק בכל שנה ושנה לעניים ביום היא"צ שלו ופקד את בנו שיהי' משגיח ע"ז ובנו נהג כן כמה שנים ועתה מטה ידו של בנו וצריך להשיא בתו הבתולה באה בשנים ורצונו ללוות על הבית בקאסע ומדמי שכירות הבית ישלם להקאסע וכשגמור התשלומין בהקאסע שוב יתן מאז והלאה לעניים כמקדם זה תורף שאלתו:

והנה אם לא הקנה להעניים הבית לדמי השכירות רק גוף שכירות היינו דמ"י א"כ זה הוי דשלב"ל ול"מ אף בצוואת שכ"מ כמפורש בש"ס ב"ב דקמ"ח דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ ובשלמא בהלואה מהני צוואת שכ"מ לתירוץ א' הטעם משום דיורש יורשה ומוכח דמילתא דאיתא בירושה מהני צוואת שכ"מ שם לפי שהיורש זוכה בתורת ירושה בגוף הלואה מהני בי' צוואת שכ"מ אבל הכא היורש זוכה בגוף הבית אבל זה המקבל מתנה שלא הקנה לו גוף הבית שוב זכות דמי שכירות הוי דשלב"ל ול"מ בי' צוואת שכ"מ וגם בתורת אמירה לגבוה ל"מ בדשלב"ל כמ"ש בתוס' ב"ק דל"ו ואף דדעת הרמב"ם בפכ"ז מהלכות מכירה דבהקדש עניים מהני אף בדשלב"ל דנהי דלע"ע לא זכו בו עניים מ"מ חל עליו חיוב משום נדר ועיין בחו"מ סי' רי"ב סעיף י"ז ועיי"ש בקצה"ח שהביא דברי הה"מ דגם יורשיו מחויבים ליתן עכ"פ משום מלקד"ה דעכ"פ ע"י חיוב נדר שחל עליו הוי כהושלש מתחילה לכך אבל דעת הרא"ש אינו כן דאם ל"א אתננו לעניים אין עליו שום חיוב והרמ"א מסיק כשיטה זו עיקר ועיין בקצה"ח סי' רי"ב ס"ק ה' אך א"נ דהקנה הבית לדמי שכירתו י"ל דמהני כמו דקל לפירותיו:

והנה בסתמא א"נ דהכונה בית לדמי שכירות הנה באמת גבי פירות דקל משמע דבסתמא אמרינן דלא הקנה דקל לפירות ועיין שו"ת מהרמ"א סי' ז' שכ' דמש"ה מהני תפיסה בדשלב"ל לפי שיש ס' שמא הקנה דקל לפירות אך בש"ס כתובות דנ"ט קאמר ר"מ מתוך שיוכל לכופה למ"י נעשה כאומר יקדשו ידיך ומשום דאאמד"ל אבל אנן לא קיי"ל בזה כר"מ ובאמת הרמב"ם פסק דיקדשו ידיך מהני ובסתם מקדיש מ"י ל"מ. אך בש"ס גיטין דס"ו משמע דאם אמר דמי חמרא כוונתו יין לדמיו כמ"ש בתוס' ד"ה דמי חמרא. אך זה רק לתירוץ הא' אבל לתירוץ הב' אם היין לא נמכר עוד לא נפרש דהוקנה לו יין לדמיו אך לפמ"ש הכ"מ דמש"ה בדקל ל"א בסתמא דקל לפירותיו לפי שהפירות טפל להדקל אבל הכא דמי היין חשיב כמו גוף היין ועיין שו"ת רעק"א סי' קמ"א א"כ לפ"ז אי הי' אומר דמי הבית הייני מפרשין בית לדמיו אבל בהקנה רק דמי השכירות ול"מ משום דהוי דשלב"ל אבל בהקנה בפירוש בית לדמי שכירתו בודאי מהני. ואף דכ' בשו"ת מהרמ"א שם דמעות לפירות נמי ל"מ לפי שהפירות אינם יוצאים מגוף המעות וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א בבעיא דעבד לקנס גיטין דמ"ב ועיין תוס' גיטין דע"ז:

אך באמת מפורש בש"ס כתובות דנ"ט דידם לעושיהם מהני וכ' הרשב"א דכיון דבא ע"י טרחת הידים מהני עכ"פ לענין שיוכל לקנות עי"ז המ"י וה"ה די"ל בחצר דע"י שיושבים בה בשכירות נפחת מגוף הבית שפיר יוכל להקנות הבית עכ"פ לזה שיקנה עי"ז דמי השכירות ובפרט דכל הפוסקים פסקו דלא כהרמ"א הנ"ל וס"ל דמעות לפירות מהני ועכ"פ הוי ס"ס להחמיר שמא בית לדמי שכירות מהני כמו דקל לפירות והבעיא דעבד לקנס הוא רק משום דלא הוי עבידי דאתי וכמ"ש בתוס' שם ואת"ל כשיטת הרמב"ן והרשב"א מ"מ שמא כשיטת הר"מ דבהקדש מהני אף דאמר יהי' הקדש מ"מ יש חיוב על היורשין לקיים דבריו מדין מלד"ה כמ"ש הה"מ ולשיטת כמ"פ מהני ס"ס אף להוציא ממון ובפרט דנוגע לענין הקדש דשיטת כמ"פ דבס' הקדש אזלינן לחומרא ואף שכ' בר"ן נדרים ד"ז דבס' צדקה אזלינן לקולא מ"מ כ' המהרי"ט הובא בספר ב"ט בסופו דעכ"פ ברוב נוטה לזכות עניים מהני רוב אף דבממון ל"מ רוב מ"מ בזה אמרינן דמהני רוב מקרא דעני ורש הצדיקו וכיון דרוב מהני מכ"ש ס"ס דעדיף מרוב לשיטת כמ"פ א"כ בצדקה דיש קרא דעני ורש הצדיקו בודאי דאם הקנה בית לדמי שכירותו דמהני וז"ב:

עתה נדבר אי מותר ליתן הריוח משכירות הבית לנכדו משום אומדנא. הנה בגוף הדבר אי שייך בצדקה לעניים אמירה לגבוה וזכו בו עניים מיד או נימא דרק חיוב נדר מוטל עליו בזה יש מחלוקת בין הפוסקים דהמח"א סי' ב' כ' דמוכח דעת הרי"ף דבצדקה שייך דין אמירה לגבוה אך בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' כ"ב כ' להיפוך בכונת הרי"ף מד"כ דמצי לשנוי למצוה אחרת וא"נ דכבר זכו בו עניים א"כ היכי יכול ליקח מעות חבירו בלי דעתו דאסור אף במקום פק"נ וכמ"ש השטמ"ק ב"ק ד"פ ובתוס' ב"ק ד"ס ובשטמ"ק כתובות די"ח וע"כ דליכא רק חיוב נדר וכיון דנותנו למצוה אחרת שפיר יוצא יד"ח נדרו. והנה בשו"ת הרשב"א דייק מש"ס הנ"ל דל"ש בצדקה דין אמירה לגבוה והוקשו המפורשים דהא כבר תירצו משום דהוי דשא"ב. וכ' האו"ת דכיון דקיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכ' הר"ן דל"ד כמסירה רק כהי' קנין המועיל וא"כ כיון דמשכחת שיקנה מלוה ע"פ במעמ"ש ושוב יועיל אמירה לחוד דהוי כהקנה במעמ"ש וע"כ דל"א בצדקה אמל"ג ועיין בקצה"ח סי' ס"ו. ונלענ"ד לומר כמה סברת בדבר א' עפמ"ש בר"ן קידושין דס"ב שהקשה דיהי' נאמן נשבית ופדתיו במיגו דקדשתיו וגרשתיו ותירץ כיון דנאמנות האב הוא רק חידוש א"כ די שנאמן כשטוען כן אבל לא שנאמר עוד מיגו ע"ז וכן כ' בתוי"ש כתובות ד"כ. א"כ י"ל דאף דהקדש מועיל בדיבור לבד ואמרי' כיון שאפשר רק לעשות קנין הוי כאלו כבר גמר הקנין כ"ז רק במידי שהקנין מהני מצד הסברא בזה אמרי' דהוי כהקנה אבל במלוה ע"פ דא"א רק במעמ"ש והוי הלכתא בלא טעם כמפורש בש"ס א"כ כל קנין מעמ"ש הוי חידוש א"כ די היכי דבאמת הקנה במעמ"ש אבל לא שנאמר עוד דהוי כמו הקנה במעמ"ש זה ל"א במידי דחידוש. עוד י"ל בעיקר הדבר דמהני דיבר בהקדש וצדקה י"ל עפמ"ש בתוס' בכורות די"ח במידי דמצוה נקנה בדיבור לבד והסברא דעיקר הטעם דל"מ קנין בדיבור מטעם דלא גמר ומקני וא"כ משום ניחותא דמצוה שוב גמר ומקני בדיבור לבד ועיין בא"מ סי' ל' ובמנ"ח מצוה שצ"ו ושוב כיון דבלא"ה יש חיוב משום נדר וא"י לחזור שוב אמרי' דגמר להקנות ושוב הדיבר עושה קנין:

ובזה יש להצדיק שיטת המח"א שכ' דדעת הרי"ף דבצדקה אמרי' אמל"ג. והעירותי דהא כ' הרי"ף ולא מצי למיהדר משום בפיך זו צדקה משמע דהוא רק מטעם נדר ולפ"ז א"ש דכיון דבלא"ה יש חיוב מטעם נדר שוב גמר ומקני והוי קנין גמור וכדמצינו דמהני ידות בנדר ושבועה דכיון דפיו ולבו שוין לאסור א"ע בנדר אין גומרין דבריו כקרבן א"כ י"ל לפמ"ש בתוס' כתובות די"ח לענין פ"ד דאי גם אחר שנפלוג הדיבור לא יועיל רק מדרבנן ל"א פ"ד עיין שו"ת בר"א שהעיר מהא דבהרגתיו אמרי' פ"ד לשיטת הסוברים דע"א בעדות אשה ל"מ רק מדרבנן. וכן כ' בחו"י בהא דכ' המפורשים דבנדר אדבר שאין בו משש ל"מ ידות ג"כ מטעם זה דכיון שלא יחול הנדר רק מדרבנן אין גומרין דבריו א"כ הכ"נ כיון דגם מעמ"ש ל"מ רק מדרבנן א"כ די או דיועיל היכי דבאמת הקנה במעמ"ש אבל לא שנשלים עוד דיבורו שיהי' חשיב כמו הקנה במעמ"ש זה ל"א דל"מ רק מדרבנן. א"כ י"ל בהא דכ' הריטב"א דבמקדש שט"ח סגי בדיבור זה רק א"נ דקנין שטרות הוא ד"ת מש"ה אמרי' אמירה ככומ"ס אבל אי קנין שטרות לא הוי רק מדרבנן א"כ גם בהקדש בעי כומ"ס:

ובאמת באו"ת כ' נמי כסברא זו דזה נשאר בס' אי בצדקה אמרי' אמל"ג ותלוי בבע"י דיש יד לצדקה. א"כ שפיר בקנין שטרות דלא הוי רק מדרבנן הוי ס' דרבנן. א"כ י"ל לשיטת האו"ת דזה תלוי בבעי' דיש יד לצדקה ובאמת שיטת הרשב"א דאזלינן לחומרא ושיטת הר"ן דהוי ככל ס' ממון ושייך חמ"ק א"כ י"ל כ"ז באם ל"א לשון נדר רק יד א"כ הס' אי חל החיוב נדר ושייך חמ"ק אבל בנדר בפיו א"כ ע"כ צריך ליתנו עכ"פ משום חיוב נדר רק הס' אי יוכל לשנות למצוה אחרת וכיון דבלא"ה חייב ליתנו או לזה או לצורך מצוה אחרת עכ"פ ל"ש ח"מ כמ"ש בש"ך סי' צ"א ובתוס' ב"ב דפ"א ושוב י"ל דהוי ס' איסור ואסור לשנות ועיין שו"ת ח"ס חו"מ בהשמטות סי' כ"ז שכ' ג"כ דמס' אסור לשנות מצדקה לצדקה עיי"ש. ולכאורה י"ל דכיון דס' זה תלוי בהא דיש יד לצדקה א"כ גוף לידת הס' הוא בענין שיש בו ח"מ וכיון שמקילין מכח החזקה שצדקה לא דמי להקדש שוב אף כשמקרה ס' זה היכי דל"ש ח"מ מ"מ כבר הוחלטנו ס' זה להיתר וכמ"ש בספר הפלא"ה בפ"ק דכתובות דט"ו ועיין שו"ת ח"ס יו"ד סי' שמ"ג שנסתפק אי באבילות בעי מעל"ע דשעות וכ' דל"ש כדברי המקיל באבל כיון שהפלוגתא אף לענין ד"א. אך באמת ז"א דזה רק היכי די"ל שהחזקה מברר הס' שפיר י"ל דמהני אף לענין ד"א אבל הכא אאפ"ל שהחזקה מברר הס' א' דח"מ כ' בשו"ת מהרי"ט דל"ח חזקה המכרעת רק גזה"כ דא"א להוציא ממון מס' אבל עכ"פ הס' נשאר במקומו ובפרט בס' דדינא בודאי אאפ"ל דהחזקה מכריע הס' דבשביל חזקה לא ישתנה הדין כנודע מ"ש הכנה"ג דבס' דדינא מהני אף ס' א' בגוף וס' א' בתערובות משום דאאפ"ל שכבר הוחלטנו הס' לודאי דהא הס' דדינא במקומו עומד וא"כ כיון שעדין לא הוחלטנו הס' לודאי היתר א"כ אף דנגד ח"מ ל"מ מ"מ אם יצמח אח"כ הס' לענין אי מותר לשנות מעני לעני או למצוה אחרת א"כ ליכא בזה ח"מ ושוב יש להחמיר מס' ועפ"ז א"ש דברי התוס' נדה ד' ג' ד"ה מודה שמאי בשוטה והוקשו דהא שוטה הוי דבר שאבד"ל ותירץ כגון אדם שנגע בה ורוצה לעסוק בטהרות ואיהו ישבד"ל וקשה כיון דלידת הס' הי' בשוטה וטהור א"כ אף האיש שנגע בה יהי' טהור ולפ"ז דבדשאבד"ל מעולם לא הוחלטנו הס' להיתר רק דגזה"כ דבדשאבד"ל אינו מקב"ט מס' כמ"ש ברשב"א שם א"כ עדין הדבר נשאר בס' ומש"ה האיש שנגע בה טמא וא"ש. עכ"פ נשמע דבבע"י זו אי בצדקה אמרינן אמל"ג יש להחמיר מס':

ובאמת בעיקר פלוגתת הר"ן והרשב"א אי בס' בצדקה אזלינן לחומרא כ' המח"א דכ"ז א"נ דבצדקה שייך דין אמל"ג ויש בו קנין ממון להעני א"כ תיכף אנו דנין אי יש להעני זכות ממון ושפיר שייך חמ"ק אבל אי ליכא בזה רק חיוב נדר א"כ לע"ע אין הס' לענין ממון דגם אי חל הנדר מ"מ הוא רק חיוב הגוף א"כ אין החמ"ק מכריע לענין החיוב נדר. ועפ"ז מיושב קושית הר"ן מהא דס' לקט ומהא דנחתומין ועפ"ז ניחא דבשלמא בצדקה דבא רק מנדבת הנודר י"ל דאין להעני קנין כ"ז שלא בא לידו וממילא אין הח"מ מכריע בזה הס' וממילא הוי כס' איסור ולחומרא אבל לגבי לקט או מעשר עני דבע"כ צריך להפריש י"ל דיש להעני תיכף זכות בגווה דמתנות שלא הורמו כהורמו דמי ונודע דעת המהר"י קורקס הובא בכ"מ פ"ד מתרומות דל"ש אתי דיבור ומבטל דיבור לפי דבע"כ צריך להפריש ונודע דעת הרשב"א דמש"ה מהני תרומת אפוטרופסין דהוי רק כמברר חלקו של כהן ועיין תוס' פסחים דל"ח ובקצה"ח סי' רמ"ג א"כ אם אנו דנין לענין מעשר עני א"כ הוי תיכף הס' לענין קנין ממון ושייך חמ"ק. עכ"פ שיטת הרשב"א והמהרי"ט הבין כן בשיטת הרי"ף דבצדקה ל"ש דין אמל"ג ורק חיוב נדר מוטל עליו ועיין קצה"ח סי' פ"ו וסי' רי"ב וסי' רמ"א וסי' ר"נ אך לשיטת האו"ת הדבר תלוי בס' בבע"י הנ"ל. והנה אי מותר לשנות מעני לעני הנה לפמ"ש בשו"ת מהרי"ט סי' כ"ב דבצדקה ל"א אמל"ג ובפרט בנודר לעניים שאינם מבוררים דבודאי ליכא בזה קנין משום דא"ב ולא עדיף ממסירה להדיוט ורק די"ל דחיוב נדר מוטל עליו בודאי מותר לשנות ובפרט דהוי מצוה גדולה להשיא בתולה עניה כמפורש בש"ע או"ח סי' קנ"ג דמוכרין בהכ"נ לצרכי נישואי יתומה וכ' הש"א שם דה"ה עניה ובשלמא בנודר לעני ידוע י"ל דכבר זכה בו העני וא"י לשנות בלי דעתו אבל בנ"ד שצוה לחלק הריוח בכל שנה וזה ודאי הוי לעניים שא"י דלא ידע מי יהי' העניים לדורות א"כ בודאי עוד לא זכו רק דחיוב נדר מוטל עליו בודאי דמותר לשנות למצוה אחרת כמ"ש במהרי"ק שורש ה' ובשו"ת מהרי"ט סי' ס"ג ובשו"ת שער אפרים סי' ס"ו ובשו"ת ח"ס חו"מ בהשמטות סי' כ"ז שכ' דבהקדש גוף המעות לחלקם לעניים של עיר חשיב כעניים ידועים אבל בנדר רק לחלק הרווחים מדי שנה בשנה שפיר מותר לשנות. והנה בהא דערכין ד"ו דעד שלא בא ליד הגבאי דמותר לשנותה יש בזה כמה שיטות דלדיעה א' רק ללוותה שרי אבל לשנות לגמרי אסור אף לדבר מצוה ושיטה א' דאף לשנות למצוה אחרת מותר דכ"ז שלא בא ליד הגבאי עוד לא זכה בו העני דבעני שא"י בודאי ל"א אמל"ג עושה קנין:

והנה אף דמפורש בש"ע רק הדין דללוותה שרי מ"מ אין ראי' דס"ל דאסור לשנות לד"מ אחרת שמא קאי בשיטת הר"ת ואף דבפי' הש"ס מפרש הכוונה ללוותה מ"מ ס"ל דלד"מ מותר לשנות. ואף דאנן קיי"ל דבא ליד הגבאי כבר זכה עבור העני ואף גבאי שאינו קבוע מ"מ כיון דעכ"פ מוטל עליו חיוב ליתנו לעני מטעם נדר שוב הוי כחוב ואמרי' בי' תן כזכי. מ"מ בלא בא ליד הגבאי בודאי מותר לשנות דהוי ס"ס להקל שמא הפי' בש"ס לשנותה שרי ושמא כשיטת הר"ת דלד"מ ודאי מותר ובנ"ד לכ"ע ל"ש קנין להעני דהא צוה לחלק הריוח בכל שנה א"כ הוי כעניים שא"י. וחוץ לזה מפורש ברמ"א סי' רי"ב דבכבר בא ליד גבאי ל"מ שום אומדנא ובלא בא ליד גבאי מהני אומדנא אי הי' הקרובים תיכף עניים בשעת ההקדש אבל בנעשה עניים אח"כ ל"מ אומדנא דיש אומדנא להיפוך דלא רצה לעכב ההקדש עד שיהי' בניו עניים. ומ"ש כת"ה דהמרדכי מיירי בכבר בא ליד גבאי. הנה כן הביא המהרש"ך ועיין שו"ת שעא"פ סי' ס"ו אך מדברי הרמ"א דמסיק דאף בלא בא ליד גבאי אפ"ה אם נעשו אח"כ עניים א"י לשנות ונשמע דהפי' במרדכי דאף בלא בא ליד הגבאי מ"מ ל"מ האומדנא:

אך עיין בשו"ת פמ"א סי' ק"ג שכ' דבצוה רק ליתן מהריוח שפיר שייך אומדנא דנהי דכונתו הי' דלע"ע ותחלק לרחוקים בעד כפרת נפשו אבל הי' דעתו שבעת שבניו יהי' עניים יהי' הריוח לבניו ועיין שו"ת הל הכרמל סי' י"ט שהביא בשם מהר"ם ב"ב דבהעני בניו אח"כ אסור ליתן להם מהריוח דממ"נ בנולד דל"ש אין מבטלין ההקדש בנולד דשכיח הוי לי' להתנות ומיין תוס' חולין דפ"ב לענין הקדש בטעות דאם לא הי' מעלה בדעתו בשעת ההקדש ד"ז שנאמר שבאופן זה לא יחול ההקדש ל"ח הקדש בטעות ומ"מ כ' שם בשו"ת הה"כ דרק בצוה למוסרו לגבאי א"כ ידע דאחר שבא ליד הגבאי א"א להוציא עפ"י אומדנא זו דהא אין האומדנא ברורה ושוב הוי לי' להתנות ומדלא הותנה ע"כ דגמר והקדיש בכל ענין ועיין רשב"ם ב"ב דצ"ב שכ' ג"כ ברובא לרדיא דהוי' לי' להתנות אבל לרב כיון דרוב מהני לא הי' לו להתנות דידע שיועיל רוב אבל נשאר ביד בנו א"כ לא הי' צריך להתנות דגם מס' יחזיק בנו לעצמו ושפיר י"ל דבהעני בניו אח"כ יוכל ליתן להם מהריוח משום אומדנא. ויפה כ' כת"ה דלשיטת כמ"פ בעי דוקא גבאי קבוע ואף דבשו"ת נוב"י מהד"ת חו"מ סי' נ' כ' דבמסר ליד אדם שאינו גבאי אם נתנו לו ט"ה כח לחלק כפי דעתו יש לו דין גבאי. מ"מ בנ"ד עדיף טפי דמעולם לא בא ליד בנו עבור העניים דהא גוף הבית לא נכתב ע"ש העניים ודמי שכירות נמי לא בא ליד הבן דדמי השכירות הוי דבשלב"ל ונהי דמהני בזה קנין דהוי כהקנה בית לדמי שכירתו שכ' בשטמ"ק כתובות דנ"ט דהוי קנין לשעה כדי לקנות בו ד"א אבל מ"מ ל"ח כבא ליד גבאי דגוף המעות עוד לא בא ליד הבן א"כ ודאי מהני אומדנא שיכולין ליתן הריוח לבנו העני ובפרט להשיא בתו עניה. ועיין שו"ת ח"ס חו"מ מסי' ק"ז עד סי' קט"ו מ"ש בזה ועיין בעיקרי הד"ט מ"ש בזה:

עכ"פ כיון דהוי לעניים שא"י א"כ אף א"נ דיורשיו מחויבין לקיים הנדר משום מלקד"ה כמ"ש בשו"ת מהרי"ט סי' ס"ג מ"מ כיון שהוא רק מדין מלקד"ה שוב מהני האומדנא דאף במידי דתלוי בדעת שניהם שכ' בתוס' כתובות דמ"ז דל"מ אומדנא מ"מ כ' בשו"ת נוב"י מהד"ק יו"ד סי' ס"ט דאם עדין לא נגמר הדבר רק שמוטל עליו חיוב לקיים מהני אומדנא לפוטרו מחיובו. ומ"ש כת"ה מהא דבעי בש"ס בשכ"מ שהקדיש די"ל כל לגבי הקדש גמר ומקני והקשה מהא דפריך בש"ס ב"ק דק"י באשם שמתה ת"ל והא לגבי הקדש ל"א אומדנא. באמת לק"מ דשם כיין שהקדיש סתם ורוב חולין לחיים א"כ הוי לי' להתנות שאם יחי' יתבטל ההקדש וא"כ י"ל דהוי דברים שבלב ורק לפי דיש אומדנא שאין אדם נותן כל נכסיו הוי לי' כדברים שבלב כל אדם ושוב לא הי' לו להתנות ומש"ה דעת הרא"ש דבהקדש י"ל דכונתו הי' שזכות ההקדש יגן עליו לרפואה וא"כ עכ"פ ל"ח דברים שבלב כל אדם והוי' לי' להתנות וע"כ מדלא הותנה אין האומדנא ברורה והוי דברים שבלב ועיין קצה"ח סי' ר"נ ושו"ת ח"ס יו"ד סי' ר"מ אבל באשם שמתו בעליו אדרבה לא הי' לו להתנות דאדרבה רוב בריאים לחיים עומדים וכיון שכונתו הי' שיתכפר א"כ בודאי אדעתא שיזיל לאיבוד לא הקדיש וא"ש הכל בס"ד:

ומ"ש כת"ה דכיון שהבן שתק וחולק ההכנסה סבר וקיבל וי"ל דהוי כנדרי עצמו ושיטת ר"ת דבצדקה מהני קבלה בלב ועיין רשב"ם ב"ב דקכ"ו ובש"ך סי' פ"א ס"ק ט'. אך כבר כ' בתשובה דאף א"נ דצדקה מהני בלב מ"מ בזה בודאי ל"ק העני רק שחיוב נדר מוטל עליו ושוב יוכל לשנות. ובפרט דלגבי הבן חשיב עכ"פ כלא יצא מרשותו ושוב בלא יצא מרשותו עכ"פ מהני האומדנא לזה שמותר ליתן הריוח לקרוביו העניים. כמ"ש בשו"ת פמ"א סי' ק"ג ובשו"ת הר הכרמל סי' י"ט. ע"כ נלענ"ד דמותר ללוות על הבית ולהשיא הבתולה העניה ומן הריוח ישלם להקאסע עד שישלם החוב ואח"כ יחזור הזכות לעניים כמקדם וליותר שאת יחלק בתוך זמן הנ"ל ביום היא"צ עכ"פ סך מועט לעניים וכמ"ש בשו"ת ח"ס חו"מ סי' כ"ז. כנלענ"ד ברור בס"ד לדינא:

בעה"ח ה' בשלח תר"ס לפ"ק פה"ק ראדאמישלא. והנני ידידו דו"ש הק'

שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה