מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
סימן כח
להרבנים המאה"ג חו"ב מוה' שמואל נייגרעשיל ומוה' נפתלי מיללער נ"י מוצד"ק גארליץ יע"א:
בדבר שאלתם באשה אחת שיצא עליה קול שברחה עם ערל א' מבית בעלה ואח"ז באתה בחזרה ואח"ז ברחה פעם הב' עם הערל הנ"ל ושהתה עמו כז' חדשים ואח"ז בא בעלה לפני כבודם וסיפר להם שזי מ' העריל ברחה מביתו פ"א עם ערל א' והיה ידיעה ממנה ע"י ט"ג שתבוא לבית אביה ובליל ש"ק באתה לכפר קאבא לאנקא ושם דר בעלה ולנתה בבית ערל א' ובש"ק הלכה לבית אביה והיתה שם ב' שבועות ואח"ז באתה לבית בעלה ופייסה אותו בפיוס רב ואמרה שמהיום והלאה לא תשוב בדרך זה ושבה עמו ב' חדשים ואח"ז בא הערל לשתות שם וחשש הבעל שהוא בידיעתה ורצה לילך להזאנדארין ליקח אותו מביתו ובקשה היא ממנו שלא ילך באלמות. ואח"ז נתוודע שהערל הי' בהכפר ח' ימים והיא נסעה עוד הפעם עם הערל בש"ק ולקחה עמה ילד א' וקודם נסיעתה הלכה להכומר ונשקה ע"י ושאל אותה איך תוכל לעזוב הילדים והשיבה שילד א' תקח עמה וגם ערל א' שאל אותה איך שדבקה עצמה לערל שאינו עשיר הושיבה שעיקר עשייתה לעקור מדת ישראל לדתיהם ואח"ז נשמע שהיתה עם הערל בעיר יאסלא ומשם נסעו לרומאניע כ"ז סיפר בעלה משום שרצה ליקח היתר מק"ר ואח"ז בא הוא ואשתו לפכת"ה לשאול אי מותרים לדור ביחד ושאלו אותה כ"מ אם אמת הוא מה שסיפר הבעל. והשיבה שהכל שקר שבאתה לכפר קודם ש"ק ושלא לנתה אצל ערלות אלמנה וגם אח"כ כשברחה בש"ק היתה ג"כ אצל ערלות ולא היתה אצל כומר ולא נסעו ביחד ג"כ ורק משום שהי' לה ע"נ מבעלה עי"ז ברחה ממנו. וגם בעלה ל"א שראה כ"ז רק ששמע מערלים כי בכפר הנ"ל לא דר שם יהודי כ"א בעלה ורק זאת אמר הבעל שמצא כתב מהערל שצריך לראות עמה. והיא אומרת שגם זה שקר ומשום שהי' קול גדול בעירם שנסעה כוכ"פ עם הערל וצוה כ,מ להכריז בביהכ"נ שאם יש אחד שיודע איזה דבר מכוער יבא להעיד עליה ובא בחור א' ואמר שראה אותם בק' טארנא והערל ביקש מהקאנדוקטער שיתן לו חדר מיוחד עבור אשתו שהיא חולה ונתן להם והלך הערל עם האשה להחדר והב' הנ"ל לא רצה להעיד בפני ב"ד רק דיין א' שאל אותו וסיפר לו כל הנ"ל. וקדל"פ שהוא בכאן שהוא בכאן שהיא נסעה עם הערל מקורו מהב' ומערלים. ובעלה הלך בערכאות על הערל שרצה לדבק עמה והושיבו אותו בתפיסה עוד בא איש א' ואמר שהוא הי' במרחץ והיתה שם האשה ג"כ ושם היה הנו"א יהודי ואמר לו מה זאת שהאשה יש לה חליפי אגרת עם ערל ובקשה מנו"א שיראה לו האגרת שיבואו לה והבטיח לו שיראה אותו ולמחר אמר לו הנו"א שהערל בא לכאן וראה שהלכה עמו ליער ולהטיאטער. וגם הוא לא רצה להעיד בפני ב"ד וזה המעשה הוא כד' שנים וגם יש קול שבעת שהיתה במרחץ בא הערל משם והב' שהעיד הוא ממגלחי פיאה וגם יש עליו קול שחילל שבת ועל כ"ז היא אומרת ששקר הוא. ומה שבקשה מבעלה שלא יילך עם הערל באלמות כדי שלא יחזק הקול. וגם יש חשש גדול באם שבעלה יגרש אותה ותמיר דתה זה תורף השאלה ומד' אבקש עזר שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה:
והנה לכאורה יש לדון בזה מחמת כמה דברים. הנה הדבר פשוט וברור דאין אשה נאסרת על בעלה בשביל קול בעלמא אף אם יצא קול של זנות דלא מבעיא לשיטת רוב הפוסקים דס"ל דהא דקאמר בש"ס הלכתא כרבי בקלא דלא פסק היינו רק לאוסרה לבועל אבל לבעל אף באין לה בנים אין צריך להוציא רק בעדי טומאה ממש אבל בעדי כיעור וקדל"פ ל"מ לאוסרה על בעלה רק אם רצה להוציאה יוכל לגרשה ואין בזה משום חדר"ג כמ"ש הרשב"א ז"ל דהיכי דעכ"פ מצוה לגרשה לית בי' חדר"ג. א"כ הכא פשיטא דאין כאן בית מיחוש. ואף לשי' השאלתות דמשמע בזה לפי הבנת כמה פוסקים בדבריו דעדי כיעור הוי כעדי טומאה. והנה, בנוב"י קמא סי' ע"ב מביא ראי' לשיטת השאלתות דבעל ובועל שוים מסוגי' דסנהדרין דקאמר שם ר"ח עדי נערה המאורסה אינן נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ופריך ואלא אשה חבירה דמיקטלה היכי משכחת לה ומשני כשזינתה וחזרה וזינתה ופריך והא יכולין לומר לאוסרה ובעל בועלה שני אנו. הקשה בנו"ב דהא אי הי' רצונם לאוסרה על הבועל הי' סגי להם להעיד בדבר מכוער בשלמא לשיטת השאלתות א"כ ע"כ דר"ח ס"ל כרב דבעי ע"ט ממש גם לבועל דהא אי נימא דס"ל כרבי א"כ ל"ש לומר לאוסרה על בעלה באנו דהי' סגי בדבר מכוער וע"כ דס"ל כרב אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם א"כ לכ"ע לבעלה בעי עדי טומאה ממש א"כ אין הכרח דר"ח ס"ל כרב א"כ שוב ל"ש לומר לאוסרה על בועלה באנו דלזה הי' סגי בראיית דבר מכוער. והנלע"ד דהנה עוד העירו המפורשים על המהר"א ששון שחידש דלבועל שני לא נאסרה הואיל דאינו גורם איסור לבעל ול"ש כשם וכמ"ש הב"ש דבאונס לא נאסרה על הבועל וא"כ מה פריך והא יכולין לומר לאוסרה על בועל באנו הא בזנות שני לא ואסרה ועי' במ"ל ובנו"ב מ"ש בזה והנלע"ד דלכאורה צריכים להבין פלוגתת הרי"ף והשאלתות אי ע"כ לרבי מהני אף לבעל. והנלע"ד דכבר נודע מ"ש בש"ש בישוב קושית התוס' נדה דמנ"ל דס' טומאה ברה"ר טהור אף בלי חזקה וברה"י ל"מ חזקה ממ"נ אי דסוטה יש חזקה א"כ לא נשמע דברה"ר טהור בליכא חזקה וחידש דלגבי בעל שייך חזקת היתר ולבועל הואיל דנולד ריעותא בשעה שעדיין אסורה משום א"א שוב שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור ועכ"פ ל"ח חזקה להיתר ונשמע דברה"ר טהור אף בלי חזקה מהא דמיתר לבועל ומהא דטמאה לבעלה ברה"י נשמע דל"מ חזקה עיי"ש ובשו"ת טור האבן:
אך באמת מפורש בש"ס יבמות ל"א דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אל תאסרנה מס' נשמע דאף בנולד ריעותא מחיים חשוב חזקה להיתר וכמ"ש הרשב"א ז"ל שם דבס' במעשה האוסר אמרינן עליך הראיה. אך בש"ך סי' נ' כ' דנחלקו בזה אביי ורבא עיי"ש ולפ"ז י"ל דשפיר י"ל דע"י עדי כיעור ל"ח רק כשכיח לאיסור וכ' הפמ"ג בסי' נ' דל"מ נגד חזקה ורק לבועל דליכא חזקת היתר שפיר יש לאסור ע"י דבר מכוער דעכ"פ משוי לה לס' שמא זינתה אבל לבעלה דיש חזקת היתר ל"מ אבל לשיטת רבה דגם בנולד ריעותא מחיים חשיב חזקה להיתר א"כ ע"כ דבעל ובועל שוים ומדנאסרה ע"כ לבועל ה"ה לבעל. א"כ לשיטת הסוברים דבנולד ריעותא מחיים ל"מ חזקה א"ש שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל:
והנה במנחת חינוך העיר דלשיטת התוס' בכמה מקומות דהיכי דא"א להיות טומאה ודאי היינו כמו בב' נזירים ואומר אחד ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דכיון דא' ודאי טהור אין טמאין רק מס' א"כ הא מפורש בירושלמי דיכול לקנא לה משני בני אדם ואם נסתרה עם שניהם טמאה ודאי לשניהם וקשה דאף אם שהתה כדי טומאה עם שניהם מ"מ לשיטת מהר"א ששון שלבועל שני לא נאסרה וא"כ לאחד ודאי טהורה וא"כ אינו דומיא דסוטה. ותירץ דדוקא לבעל דיש חזקת היתר אז בעי שיהי' דומיא דסוטה אבל לבועל דליכא חזקת היתר ל"ב שיהי' דומיא דסוטה. ובאמת היכי דקנא לב' נשים ונסתרו עם אחד ולא שהו כדי טומאת שניהם אז באמת לבעליהם אינם טמאים רק מס' ולבועל אסורין מכח ודאי עיי"ש נשמע דא"נ דלגבי בועל ג"כ שייך חזקת היתר א"כ שוב נשמע מדברי הירושלמי מדיכול לקנא לה משנים ואם נסתרה עם שנים כאחד טמאין מודאי א"כ נשמע דלא כמהרא"ש דגם בבועל שני נאסרה ומשכחת היכי דשהתה כדי טומאת שניהם. אך אי נימא דלבועל ל"ש חזקת היתר א"כ שוב י"ל דלבועל שני לא נאסרה ורק דהיכי דליכא חזקה להיתר ל"ב שיהי' דומיא דסוטה ולפ"ז הכל ניחא דבש"ס דסנהדרין דפריך והא יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וקשה קושית הנוב"י דלזה הי' סגי להעיד על דבר מכוער לשיטת הרי"ף ועכצ"ל דהמקשה קאי בשיטת רבה דבנולד ריעותא מחיים ג"כ שייך חזקה להיתר וא"כ גם לגבי בועל שייך חזקה וא"כ ע"כ דבעל ובועל שוים וא"כ מדר"ח ס"ל דלבעל בעי ע"ט ה"ה לבועל ושפיר פריך והא יכולין לומר לאוסרה על בועלה באנו וא"כ פריך דלא קשה דהא בבועל שני לא נאסרה ז"א דלפי מאי דסוברין דבבועל יש חזקה א"כ שוב בעי שיהי' אפשר להיות טמא ודאי וא"כ נשמע מדברי הירושלמי מהא דנסתרה עם ב' אנשים דטמאה ודאי לשניהם ע"כ דלא כמהרא"ש ורק דגם לבועל שני נאסרה ומיירי בשהתה כדי טומאת שניהם. אך הרי"ף ז"ל קאי לדידן דס"ל כאביי דבנולד ריעותא מחיים ל"ח חזקת היתר וא"כ ממילא ליכא חזקת היתר לגבי הבועל וא"כ שפיר י"ל דעדי כיעור ל"מ רק נגד הבועל דליכא חזקה להיתר אבל לגבי בעל לא וממילא א"ש שיטת המהר"א ששון דלדידן דס"ל דבבועל ליכא חזקת היתר א"כ שוב אין ראי' משיטת הירושלמי דהא היכי דליכא חזקה ל"ב שיהי' דומיא דסוטה ושוב י"ל דבבועל שני לא נאסרה וא"ש הכל בס"ד:
נשמע דאין ראי' לדחות שיטת הרי"ף והרמב"ם מסוגי' דסנהדרין דשפיר י"ל לדידן דס"ל בנולד ריעותא מחיים ל"מ חזקה שפיר יש חילוק בעדי כיעור בין בעל לבועל. ובפשיטות י"ל בישוב קושית הנוב"י דלשיטת הרי"ף מאי קאמר הש"ס לאוסרה על בועל שני באנו הא לזה הי' סגי בראיית דבר מכוער. והנ"ל דלכאורה י"ל דבבועל שני כיון דלא גרם איסור לבעל ממילא ליכא איסור לבועל ג"כ רק די"ל דאנו דנין מצד עצם הביאה כיון דביאה זו מטיל שם טומאה לגבי בעל אף דהכא לבעל זה כבר שבע לה טומאה מ"מ עצם הביאה מטיל שם טומאה בין לבעל בין לבועל. ועי' בהג"ה אמרי ברוך על אה"ע שם סי' י"א שנסתפק לענין אשת כהן שזינתה פעם ב' באונס אי נאסרה על הבועל:
והנה באמת העיר הב"ש היכי אפשר בדבר מכוער לאוסרה על הבועל הא בעי כשם שאסורה לבעל והכא לא נאסרה על הבעל אך י"ל כיון דעכ"פ בעדי כיעור מצוה על הבעל לגרשה אף מה"ת א"כ שפיר נהי דאין כופין משום זה לגרש עכ"פ עושה קצת פעולה לגבי הבעל ושייך כשם שאסורה אף דמבועל תצא ומבעל ל"ת מ"מ חשיב כנגרם קצת פעולה לבעל ועי' בא"מ סי' י"א דמש"ה מקנין מקרובים אף דל"ש כשם שאסורה לבועל מ"מ עכ"פ חל איסור טומאה כמפורש בש"ס יבמות ל"א ב' לקוברין בין רשעים גמורים ושייך כשם שאסורה לבועל אף בשביל איסור לחוד ואף דשיטת הלח"מ בפ"ח ממ"א דמש"ה הנאת בב"ח ל"ח מוסיף לפי שאין בו רק איסור לחוד. שם הוא ענין אחר דכיון דלענין איסור לחוד ל"צ לפעולת המוסיף דהא שני איסורים יש בלא"ה א"כ א"א לכנות הנאה בגדר מוסיף לפי שאין בו אותו דבר שצריכים בזה לפעולת המוסיף ובתשובה הארכתי בזה ואכ"מ עכ"פ י"ל דכ"ז בזנות ראשון שפיר מהני עדי כיעור לענין הבועל נהי דלא חל שם טומאה לגבי הבעל עכ"פ מועיל שיהיה עליו מצוה לגרשה אבל בזנות שני דבאמת כבר אסורה מזנות הראשון אז היכי דיש עדי טומאה אז אמרינן כיון דעכ"פ עצם הביאה מטיל שם טומאה לבעל נהי דהשתא לא יוכל טומאה השני' לחול דטומאה הראשונה מעכב מ"מ עכ"פ עצם הביאה מטיל שם טומאה אבל עדי כיעור ממ"נ עצם הביאה אינו מטיל שם טומאה דהא ליכא רק עדי כיעור ואינו מועיל לאוסרה לבעל ואי דעכ"פ מועיל שיהי' מצוה לגרשה הכא כבר צריך לגרשה מכח זנות הראשון וממילא לא נאסרה לבועל וכסברת הג' מלייפניק ז"ל לענין אשת כהן שזינתה פעם שני באונס דלא נאסרה לבועל ומיושב קושית הנוב"י באופן די"ל דע"כ ל"מ לענין בעל ולבועל מהני רק בזנות שני גם לבועל צריך עדי טומאה ואדרבה יש עוד ראיה מסוגיא זו לשיטת רי"ף והרמב"ם ז"ל דלכאורה קשה לשיטת ר"ת כתובות ג' דבביאת עכו"ם אינה חייבת מיתה ואפ"ה נאסרה לבעל ועי' ח"ס אה"ע סי' ט' א"כ מאי קאמר מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו הא היו יכולין להעיד שזינתה מנכרי. אך די"ל דרצו לאוסרה גם על הבועל. אך תיקשי לפ"ז למה נקט שיאמרו לאוסרה על בעלה באנו הא בזה היה סגי שיעידו שזינתה מנכרי וע"כ הכונה לאוסרה אבועל א"כ למה לא נקט לאוסרה אבועל באנו אך לשי' הרי"ף ניחא דלבועל לחוד הי' סגי בדבר מכוער וע"כ דכונתם גם לאוסרה לבעל ולגבי הבעל בעי עדי טומאה ממש ולשיטת השאלתות ממ"נ אי כונתם לבעל הי' סגי שיעידו על זנות מנכרי ואי דכונתם לאוסרה אבועל לינקט אבועל באנו. וע"כ דר"ח ס"ל כרבי רק לבעל בעי ע"ט ממש ובבועל בזנות שני בעי ג"כ עדי טומאה ממש ומיושב הכל בס"ד ע"נ:
נחזור לענינינו דהבאתי ראיה לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ואף לשי' הרמ"א בעי עכ"פ עדי כיעור וקלא דל"פ ואף לשיטת השאלתות דע"כ הוי כע"ט מ"מ קול לחוד ל"מ לאוסרה לבעל ובפרט ביש לה בנים מן הראשון לשיטת רוב הפוסקים אינו מועיל ע"כ ובפרט דהכא ליכא עדות על שום דבר מכוער רק על יחוד לחוד וקיי"ל אין אוסרין על היחוד כמפורש בש"ס בכ"מ ועי' ש"ס כתובות י"ג תוס' ד"ה מעלה ולחד תירוצא שם משמע דאם נתייחדה עם נואף מפורסם דנאסרה בשביל היחוד אך הכא יש לדון מכח שני דברים א' כיון שאמרה לעכו"ם אחד שרצונה להמיר אף דמפורש ברמ"א סי' ז' דבנדרה להמיר וחזרה בה מותרת לבעלה מ"מ מפורש שם בב"ש ס"ק ל"ב דאם נתייחדה זמן מרובה אסורה לבעלה:
ועוד י"ל מכח דברי הרמ"א שם דאם נתייחד לשם זנות יש להחמיר וא"כ הכא כיון דנתייחדה זמן רב ונראין הדברים שדברה דברי תפלות עם הערל א"כ לדברי המהרי"ק יש להחמיר. והנה מכח חשש הראשון מחמת שנתייחדה זמן רב ונדרה להמיר באמת בדג"מ שם כתב דרק באשת כהן יש לאסור אבל באשת ישראל מותרת דכ"ז שלא המירה בפועל ל"ח מומרת לכל התורה כולה ואינה חשודה לזנות ברצון ועי' נוב"י תנינא אה"ע סי' כ"ד שפסק כן למעשה ועי' ח"ס אה"ע סי' כ"א שהאריך בזה דאף בנדרה להמיר עכ"פ אם חזינן דכבר חיללה שבת א"כ נעשית מומרת לכל התורה כולה. א"כ שפיר חשודה על זנות ג"כ. וא"כ לכאורה יש לדון הכא כיון לפי דברי הבעל נסעה כ"פ בש"ק א"כ י"ל דנעשית חשודה על זנות ג"כ אך באמת בח"ס שם כ' דאע"פ דנעשית מומרת לכל התורה כולה מ"מ אינה בכלל פריצה בעריות ושוב מוקמינן אותה בחזקת היתר לבעלה. ובפרט הכא דלא חזינן דחיללה ש"ק במלאכה ד"ת כי לדידן קיי"ל דגם תחומין י"ב מיל הוא רק דרבנן דלא כשי' הרמב"ם ז"ל. וא"כ בדרבנן לא נעשה מומר לכל התורה כולה כנודע מפלוגתת הבה"ו עם התב"ש ועי' ב"י אה"ע סי' מ"ד בשם העיטור דלא מיקרי מחלל שבת אלא בעבודת קרקע ואף דלא קיי"ל כן מ"מ מפורש בב"י שם סי' מ"ב דאם לא נתברר שחילל שבת בשל תורה ושמא רק בדרבנן פשיטא דלא נעשה מומר לכל התורה כולה א"כ פשיטא דאין לחשוד שזינתה ברצון ובפר אף אם נחוש שגם במחלל שבת במלאכה דרבנן נעשה מומר מ"מ י"ל כיון דלא נגבה ע"ז עדות בב"ד בפני האשה כדת א"כ באמת קיי"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וכן מפורש גם כאן באה"ע סי' י"א סעיף ד'. ואף שידוע מ"ש בנוב"י סי' ע"ב דבעדות זנות מועיל קבלת עדות שלא בפני בע"ד והסברא כמ"ש הב"י דמה"ת מהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד וא"כ לענין איסור מוקמינן אד"ת. אך כ"ז אם יש עדות המועיל לאסור מה"ת אבל הכא דרק מדרבנן נוכל לאוסרה היינו שכיון שחיללה שבת עכ"פ באיסור דרבנן נחוש שמא זינתה ברצון א"כ מדרבנן שוב ל"מ כיון דהי' שלא בפני האשה דדרבנן מהני לדרבנן כמפורש בר"ן פסחים ד"ל דכיון דהא דדשיל"מ ל"ב הוא רק מדרבנן א"כ היכי דעכ"פ מדרבנן אין לו מתירין בטל וכן מפורש ברמ"א אה"ע סי' מ"ב דקידושין דרבנן לפני פסולי עדות דרבנן לכ"ע אין חוששין לקידושין ועי' מ"א ר"ה ד"ו לענין בכור בע"מ הואיל דרק מדרבנן צריך לאוכלו תוך שנתו כמפורש בירושלמי שם א"כ כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לאוכלו עד ח' ימים מחשבין השנה מיום ח' ופלפלתי בזה בכמה תשובות ואי דעכ"פ הבעל בעצמו ראה שחיללה שבת וא"כ א"נ דבדרבנן נעשה מומרת א"כ שייך לומר שאחד"א אך יש שיטת הרא"ה דבדרבנן ל"א שאחד"א ובפרט דבדרבנן לא נעשה מומר:
והנה עתה נדבר מענין השני הואיל דמפורש ברמ"א בשם המהרי"ק בנתייחדה לשם זנות יש להחמיר והנה בח"מ תמה שם דהא קיי"ל בסי' קע"ח סעיף ו' דאין אוסרין על היחוד אפילו נסתרו ע"ד ערוה ומסיק דכונת המהרי"ק רק בפנוי' לאוסרה לכהן אך בב"ש שם סי' קע"ח סק"ו מביא שיטת המחמירין וגם כאן בסי' ז' ס"ק ל"ד מביא דברי הח"מ וחולק עליו עכ"ז במסקנא ג"כ מודה דבאשת ישראל אף בנתייחדה עם עכו"ם מ"מ מותרת דהא מביא דבנתייחדה לשם זנות קיל מהא דנחבשה ומשמע דאף בנתייחדה עם עכו"ם אפ"ה אין אוסרין על היחוד אף דשם בס"ק כ"ג משמע דמחמיר בנתיחדה עם עכו"ם דחמיר טפי וי"ל דכיון דרוב עכו"ם פריצים בעריות חשיב כמו נתיחדה עם נואף דכ' התוס' בכתובות י"ג דנאסרה בנתייחדה עם נואף אבל בתוס' יבמות כ"ה משמע דרק בהא דנדרים לפי שהיא אמרה טמאה אני לך מש"ה צריכין להני טעמי אבל בלא"ה אין אוסרין על היחוד אף אם נתייחדה עם נואף. ובאמת בבית מאיר כ' כאן ובסי' י"א דנתייחדה לשם זנות חשיב רק כעדי כיעור. וא"כ לפי מה דקיי"ל דאין מוציאין מבעל בע"כ ה"ה בנתייחדה לשום זנות אין לכוף ורק הכונה דהבעל יש לו להחמיר ולהוציאה ולשיטת הרשב"א במקום שמצוה לגרשה לית בי' משום חדר"ג וגם בזה נחלקו הפוסקים אבל אם אין הבעל רוצה להחמיר על עצמו בודאי מצד שורת הדין אין לכוף לגרשה. ובפרט כי גם ע"ז לא נתקבל עדות בב"ד בפני הבע"ד. והגם כי אם הבעל הי' רצונו לגרש ולפטור א"ע מהחדר"ג הי' אפשר לומר עפ"י מ"ש בשו"ת ברית אברהם סי' צ"ב דלפטור מקבלין עדות שלא בפני בע"ד והסברא דהוי כמו קיום שטרות דמהני שלא בפני בע"ד וגם בזה פלפל הרבה בשו"ת בי"צ אה"ע הנדפס מחדש. אך לכוף לגרשה בודאי כיון דלא עדיף הא דנתייחדה לשום זנות מע"כ ולא נאסרה רק מדרבנן בודאי בעי קבלת עדות בפני בע"ד ואף דבשו"ת ד"ח סי' ה' פוסק ג"כ דלענין חדר"ג היכי דהאשה היא מרשעת מהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד:
אך שם הוא היכי דהבעל רוצה לישא אשה על אשתו וגם דיש עדות המועיל מה"ת אבל כאן לכוף לגרש ובעדות דאינו מועיל רק מדרבנן בודאי דהם אמרו והם אמרו וכמו במקדש לפני פסולי עדות דרבנן קידושי דרבנן דא"ח לקידושין. ואי דגם הבעל יודע מהיחוד מ"מ י"ל דבדרבנן ל"א שאחד"א. ובפרט דהבעל בעצמו לא ראה היחוד וגם העד שראה אותם נוסעים על הבאהן א"י בבירור שהי' ביחוד גמור דכיון דהקאנדוקטער מהבאהן הולך בכל פעם להחדר ל"ח יחוד. ובפרט שכפי הנראה העד הוא מקלי העדות ואם אמנם כי לא נתברר עליה שהוא פסול לעדות עכ"ז בעדות כזה שאין בו כדי לאוסרה רק שיטת המחמירין לפי שיש רגלים לדבר שזינתה. וא"כ עכ"פ בעד שהוא קל הדעת עכ"פ הורע קצת חזקת כשרות שלו ושוב עכ"פ א"א למחשב לרגל"ד ועי' כעין זה בשו"ת טוב טעם ודעת סי' י"א ובפרט כי ע"א א"נ אף בעד טומאה ומכ"ש בעד כיעור לדעת הב"ש אף במהימן לי' כבי תרי ל"מ עיי"ש ס"ק י"ד. ואף דבשו"ת בי"צ כ' דעד כיעור כיון דאינו מועיל עדותו רק לענין שיהיה מצוה לגרשה ל"ה נגד חזקת היתר ומהימן וכעין סברא זו מפורש במח"א הל' צדקה בסי' ד' דהא דיש יד לצדקה דא"נ דשייך בזה דין אמירה לגבוה א"כ הס' נוגע לענין זכות ממון ומהני חזקת ממון שלא להוציא מן המוחזק אבל אי ליכא בזה חיוב רק מטעם נדר א"כ אין מכריע בזה ח"מ לענין ו ס' דהא אין אנו דנין לענין זכות ממון רק על איסור נדר ובתשו' פלפלתי בזה לענין ס' רבית קצוצה בהא דסוף סי' קע"ז ותלוי בפלוגתת הפוסקים אי יש להמלוה קנין בהרבית ונחלקו בזה הריטב"א והריב"ש ואכ"מ:
אך עכ"פ כאן דאין רצונו לגרש ואנו דנין רק לענין כפי' בודאי דע"א אינו נאמן. ובפרט שלא העיד בב"ד והבעל בעצמו אינו יודע מהיחוד והאשה בעצמה מכחשת הכל שלא נתייחדה כלל עם הערל ובפרט דיפה הביא כת"ה דברי הד"ח סי' ט"ז דל"ח כלל נתייחדה לשום זנות די"ל דעשתה להכעיס לבעלה ובפרט שהיא נותנת אמתלא שבאמת עשתה מחמת שבעלה כעסן. והעיקר שנראה שיטת רוב הפוסקים דגם בנתייחדה לשם זנות אין לאסור באשת ישראל והגם דבש"מ כתובות ד"ט משמע ג"כ דבנתייחדה בביתו זמן רב אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ועי' בשו"ת בי"צ סי' ל"ב מה שהאריך בזה. אך באמת להלכה קיי"ל דל"א הן עדי יחוד רק היכי דאפשר לומר שהביאה הוא בהיתר אבל להיפך לחוש על בעילת איסור ל"ח היכי דלא ראי עכ"פ כדרך המנאפים וגם בזה כ' בא"מ דל"ח רק כדבר מכוער ובאמת זה תמוה כמו שהוקשו על הבה"ג ופלפלתי בזה הרבה:
עכ"פ לדינא כיון דליכא חשש רק על יחוד ולשיטת רוב הפוסקים אינו מועיל באשת ישראל לאוסרה על הבעל ובפרט כי גם ע"ז ליכא עדות ברור ע"כ מכל הני טעמי הדבר פשוט וברור כי אם אמנם נראה שהאשה אינה בחזקת צנועה. עכ"ז א"א לכוף להבעל לגרשה ובפרט ביש להם בנים ובפרט שיוכל לצמוח מזה מכשול ח"ו כפי שכתבו במכתבם הגם שחלילה להקל עי"ז בשום איסור כמפורש ברמ"א יו"ד סי' של"ד ובט"ז שם ובח"ס יו"ד סי' שכ"ב ובח"ו בהשמטות עכ"ז בנידן שאלתנו דעפ"י דתוה"ק אין כאן מקום לאוסרה רק עכ"פ הבעל צריך לחוש לנפשו בכה"ג י"ל דבאם יש חשש מכשול נפש מישראל שתצא ח"ו לת"ר בכה"ג אין להבעל להחמיר יותר משורת הדין דמצינו בש"ע או"ח סי' ש"ו דמותר לחלל שבת להציל נפש ישראל מהמרת ד"ת והגם דבזה יש פלפול רב בהא דאמרינן חטא כדי שיזכה חבירך. אבל בכה"ג דהבעל אינו עובר איסור ממש רק דהוא מדת חסידות הגם דברשב"א כתובות י"ט מפורש דגם בעבר אמדת חסידות שייך לומר אאמע"ר אבל עכ"פ מותר לעבור להציל ממכשול גדול א"כ פשיטא דאין להבעל לחוש ומותר לדור עם אשתו כנלע"ד ברור בס"ד לדינא. וד' יצילנו משגיאות:
בעה"ח א' ויקהל תרס"ג ראדומושלא. והנני ידידם הק'
שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל