מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
סימן כה
להרב הה"ג חו"ב המפורסים חו"פ בנש"ק וכו' כש"ת מוה' יעקב פרענקיל נ"ו אבד"ק פאדנורזע יע"א:
בדבר שאלתו באשה א' שראתה איזה פעמים בביאה שני' שאחר טבילתה אי יש לחוש ולאסור לשמש אחר טבילתה רק ביאה אחת זה תורף שאלתו. וזה תשובתי בס"ד. הנה נודע דעת המני' דאם ראתה ג"פ בליל טבילתה אעפ"י שלא הי' ביאת היתר בינתים מ"מ אינה אסורה לשמש רק בליל טבילה ומפרש כן דברי הט"ז. אך הס"ט והחוו"ד בסי' קפ"ז דחו דבריו דבלא הי' ביאת היתר בינתים אסורה לשמש אף בליל שני' של הטבילה. ובאמת בשו"ת נוב"י מהד"ת סי' צ"ב העיר דשפיר י"ל כשיטת המני' דהוי ס"ס להתיר שמא דם צדדין הוא ושמא רק הטבילה גרמה. ובחי' העירותי דלהסוברים דאיסור דרדמ"ת הוא רק מדרבנן משום דוסת ע"י מעשה התשמיש אף סמוך לוסתה הוא דרבנן א"כ בלא"ה הואיל שי"ל דרק וסת הטבילה גרם הוי סד"ר. ועיין בחוו"ד סי' קפ"ז שהעיר דבשיעור כדי שתושיט נימא דל"ח רדמ"ת דהוי סד"ר. ולכאורה י"ל עפמ"ש הה"מ בפ"ט מא"ב ובכ"מ פ"א ממעשר דלענין בדיקת חמץ דעיקרו ניתקן על הס' ל"א סד"ר להקל ועפמ"ש הראב"ד בהלכות מעשר דלענין דמאי אף ס"ס ל"מ משום דעיקרו ניתקן על הס' א"כ ה"ה לענין וסתות כיון דעיקרו נתקנה רק על הס' כמ"ש ברש"י נדה דט"ז דאף למ"ד וסת ד"ת מ"מ הוא רק מס' דהלל"מ דמחזיקין בטומאת ס' א"כ י"ל דל"מ בזה אף סד"ר וה"ה דס"ס ל"מ:
אך בתשו' כ' ליישב שיטת הראב"ד בס' בעה"נ שכ' דבלא בדקה לפני התשמיש ל"ח רדמ"ת דשמא הי' הדם קודם התשמיש. ובאמת הדבר תמי' דהא כיון דהותרנו לה לשמש בלי בדיקה מכח ח"ט א"כ גם סד"ר נגד חזקה הוי לחומרא. וכ' בחי' דמפורש בסי' קפ"ד דבס' אם קודם הנץ אינו אסורה רק ביום. והעיר החוו"ד דהוי כמו חד בחד דאיקבע איסורא. וכ' בס' הרז"ה דוסת ל"ח חק בדבר ברור וע"י ס' לא נוכל לכנות בגדר וסת ועיין בהג"ה אמ"ב שם. והנה בשו"ת עט"ח ובהגהותיו לאה"ע סי' י"ט כ' דחזקה שאיתרע נהי דילפי' מנגע דחזקה דמעיקרא עדיף מ"מ ל"ח בירור ול"מ בד"נ עיי"ש. א"כ י"ל כיון דכל איסור דרדמ"ת הוא מטעם וסת א"כ בעי שעכ"פ יהי' בירור שאותן ג"פ התשמיש גרם ראיית הדם וכיון דבלא בדקה י"ל שמא קודם התשמיש הי' הדם אף דהוי נגד ח"ט מ"מ כיון דהרי דם לפניך א"כ עכ"פ החזקה דמעיקרא ל"ח בירור ושוב א"א להחזיק עי"ז וסת דוסת ל"ח רק בדבר ברור ושוב אף א"נ דוסת ע"י התשמיש הוי מה"ת מ"מ בלא בדקה ל"ח רדמ"ת דוסת ל"ח רק בדבר ברור וז"ב ונכון:
עכ"פ להנ"ל בלא"ה תיקשי היכי שיש לתלות דרק צינת הטבילה גרם א"כ ליכא בירור דהתשמיש גרם ראיית הדם ושוב א"א לכנות וסת רק בדבר ברור. נחזור להנ"ל דדעת המני' דאם ראתה בליל טבילה אף דלא הי' ביאת היתר בינתים יש להתיר ובנוב"י שם כ' דאם נתיר לה לשמש בליל שני' של הטבילה אם אח"כ לא תראה בליל שני' של הטבילה נתיר לה לשמש אח"כ גם בליל של טבילה ונימא דמתחילה התשמיש גרם ראיית הדם ושוב נתרפאה עיי"ש. ובזה מיושב ג"כ קושיתי דל"ש בזה לומר סד"ר להקל דהוי סד"ר דסתרי אהדדי:
אך באמת נהי דגם בזה י"ל קושית החוו"ד דאמאי בשיעור דכדי שתושיט חשיבי רדמ"ת הא הוי סד"ר להקל. ומ"ש החוו"ד דהואיל דחייבין א"ת ומחמירין שהי' בשעת תשמיש א"כ אף לענין דרבנן מחמירין. ובאמת יש לתמוה ע"ז דהא לשיטת הרמ"א בשלא בשעת וסת ליכא חיוב קרבן דהוי אונס ובסמוך לוסתה ל"ש דין דרדמ"ת דהא בשימשה סמוך לוסתה תולין דוסתה גרם הראי' וכמפורש בש"ע וא"כ לא משכחת אלו ב' הדינים בפ"א. אך בעיקר הקושי' באמת החוו"ד חידש דאם ראתה אחר תשמיש בבירור עכ"פ אסורה לשמש ב' תשמישין בלילי' א' דהיכי דהראי' אינו מובלע בתוך הקפיצה אסורה לשמש עד סוף העונה. ולפ"ז הוי ס"ס דסתרי אהדדי דמתחילה נתיר לה לשמש וניתלי דבא הדם אחר התשמיש ואם לא תראה ניתלי להיפוך דמעיקרא הי' הדם בשעת תשמיש וע"כ דנתרפאה ונתיר לה לשמש אף ב' תשמישין בלילה א' והוי ס' דסתרי אהדדי ול"א בזה סד"ר להקל וז"ב:
נחזור להנ"ל דמ"ש הנוב"י דמש"ה אין תולין בליל טבילה דהוי תרתי דסתרי דאח"כ שוב נתיר לה לשמש גם בליל הטבילה ונימא דנתרפאה. ולענד"נ דגם אי לא תראה בליל שני' של הטבילה מ"מ לא נוכל להתיר בליל טבילה כיון שאין בירור שנעקר הוסת לגמרי דהא אפשר שתראה בליל טבילה וכיון דעכ"פ בליל טבילה נאסרה מקודם רק הס' שמא נעקר אח"כ הוי סד"ר נגד ח"א ול"א בי' סד"ר להקל ושוב יש להתיר עכ"פ לשמש בליל שני' של הטבילה דעל שאר תשמישין חוץ מליל טבילה הוי ס' על תחילת האיסור. וחוץ מזה דהוי סד"ר וגם ס"ס כמ"ש הנוב"י. וגם סברא שני' שכ' דקביעות הוסת ל"ש רק בדבר ברור. אבל לשמש בליל טבילה נצטרך לומר מטעם עקירות הוסת ולזה בעי דבר ברור וכיון שאפ"ל דבליל טבילה תראה שוב א"א למעיקר החשש מס' ועיין בחוו"ד סי' קפ"ד וסי' קפ"ז שכ' דבאם לא בדקה בזמן וסתה נהי דטהורה בלי בדיקה ותלינן דלא ראתה מ"מ עכ"פ עי"ז ל"ח עקירות הוסת דעקירת הוסת ל"ח רק בדבר ברור עיי"ש. הדרינן לשיטת המני'. אך באמת לדינא ח"ו לסמוך ע"ז להתיר בראתה ג"פ בליל טבילה ולא הי' תשמיש של היתר בינתים ורק באם יש איזה צדדי היתר יוכל לצרף ג"ז כמ"ש. הנוב"י שם היכי דיש לתלות בדם בתולים אף בלא הרגישה כאב ועיין שו"ת ח"ס יו"ד סי' קפ"ג ובתשו' הארכתי בזה. נחזור להנ"ל דעכ"פ בראתה ג"פ בליל טבילה ושימשה בינתים ולא ראתה דאז אינה אסורה ועכ"פ בליל טבילה נאסרה ובאם ראתה בליל שני' של טבילה יש בזה מחלוקת והחוו"ד כ' דלשיטת הסוברים דאמרי' קפיצה דאתמול גרמה א"כ הכ"נ אמרי' טבילה דאתמול גרמה. אך המחבר לשי' דפסק בסי' קפ"ד דל"א קפיצה דאתמול גרמה מש"ה גורס ראתה בליל טבילה. ובאמת הדבר תמי' דהנה בחוו"ד סי' קפ"ט ס"ק כ"ג כ' בפי' דאם כל הג' ראיית הי' ביום שלאחר הקפיצה לכ"ע ל"ח וסת לקפיצות. א"כ הכא שכל הג' ראיית הי' בליל ב' של הטבילה לכ"ע אין לחוש ובשו"ת ח"ס שם כ' להיפוך מסברת החוו"ד דאם כל הג' ראוית הי' ביום שלאחר הקפיצה לכ"ע אמרי' קפיצה דאתמול גרמה ודחה דברי החוו"ד הנ"ל:
עכ"פ דברי החוו"ד סותרין זא"ז. עכ"פ לענין דינא יפה כ' כת"ה דגם בביאה ראשונה שאחר טבילתה רבו החולקים על הט"ז ודעתם דאם לא הי' רצופים אין לחוש וכפי הסברא שכ' דקביעות הוסת ל"ח רק בדבר ברור וכיון שעכ"פ אין בירור דביאה ראשונה גרם ראיית הדם דעל כמה לילות ל"ש שטבילה יגרום דם ועכ"פ א"א לעשות מזה וסת וכמ"ש הס"ט והחוו"ד דאין לחוש לדברי הט"ז. ובפרט דבאמת דעת החוו"ד דבליל שני' של טבילה אין תולין דטבילה גרמה ובפרט היכי דכל ה"ג ראיית הי' בליל שני' של טבילה בכה"ג כ' בחוו"ד סי' קפ"ט דלכ"ע אין תולין בקפיצה דאתמול ובפרט דיפה הביא כת"ה דברי החוו"ד דאם שימשה בליל טבילה ולא ראתה לכ"ע אין לחוש אם ראתה בליל שני' של הטבילה ה"ה הכא דלא ראתה בביאה הראשונה לכ"ע אין חשש בזה. ע"כ הדבר פשוט דליכא בזה חשש כלל. אך עכ"פ מהראוי לה לבדוק קודם תשמיש ואחר תשמיש עכ"פ בביאה שני' שאחר טבילתה וכמ"ש בחוו"ד סי' קפ"ו דאם ראתה עכ"פ פ"א אף במופלג מהתשמיש צריכה לשמש אח"כ עכ"פ בבדיקה פ"א לפני ולאחר התשמיש כנלענ"ד ברור בס"ד לדינא:
בעה"ח א' יתרו תרס"ד ראדימושלא. והנני ידידו דו"ש הק'
שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל.