אור ברסלב
מהרש חלק א סימן כג

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן כג

סימן כב

להרב הגדול חו"ב המפורסים וכו' כש"ת מהו' מנחם מענדל נ"י מוצד"ק קלאסנע יצ"ו:

ע"ד שאלתו באחד ששכר חזקת אוראנדע על ששה שנים והשכירו לאחר על משך זמן הנ"ל ועשה עמו שטר ע"ז עפ"י נימוסיהם ונכתב שם שרשות ביד השוכר הנ"ל לעשות קונדיגונג אחר כלות שנה הראשונה וכן עשה השוכר ועשה קינדיגונג בזמן הנ"ל ואח"ז נתפשרו ונתן לו הנחה על שתי שנים חמשים ר"כ לשנה. ועתה יש טו"ת ביניהם השוכר טוען כי הבטיח לו על שלשה שנים הנשארים ליתן לו הנחה מאה ר"כ לשנה ומבקש הנחה מאה ר"כ לשנה והמשכיר טוען כי אמר לו בפירוש שעל שלשה שנים הנשארים לא יתפשר עתה כי מי יודע כמה יהיה אז שיווי האוראנדע וע"א מעיד כי הי' בעת אשר עשו ת"כ מחודש ואמר כי השוכר ביקש הנחה גם על ג' שנים הנשארים והמשכיר לא הסכים לזה כי אמר כי עוד חזון למועד לדבר מזה המשכיר טוען כי יחזור לו הסך מאה ר"כ שהניח לו על השתי שנים כי רימה אותו כי אמר לו כי העסק לא שוה ולסוף נתברר כי השוכר עוד מרויח בהעסק והשוכר טוען כי באמת לא הי' שוה רק אח"כ נזדמן לו שוכר טוב על השענק לאחדים ומזלו גרם. ע"כ תורף טענותיהם בקצרה:

הנה מה שהאריך דהריוח שייך להשוכר הוא דבר פשוט דל"ש בזה כיצד הלה עושה סחורה דהא עיקר השכירות היה על ריוח דבשלמא בשכירות בית דעיקרו לדור בו שפיר יש מקום לומר דלא השכירו רק שידור בו הוא אבל אם משכירו לאחר ומרויח בו וי"ל דהוי שכירות בטעות אפ"ה כ' דהיכי שיש לו רשות להשכירו ההוספה שלו אבל בדבר שעיקר השכירות להרויח במכירת משקים א"כ מה לו למשכיר אם מרויח ע"י מזיגתו או ע"י שהשכירו לאחר ובפרט דאפי' אם נימא דגם בכה"ג שייך הסברא מ"מ י"ל דוקא במשכיר לו דבר שגוף הדבר הוא של המשכיר כמו פרה דגם אחר שהשכירו מ"מ נשאר לו זכות בגוף הדבר שאחר כלות זמן שכירות יחזור לרשותו בכה"ג י"ל דאם מגיע ריוח מעלמא שייך למי שהגוף שלו אבל בדבר שגוף הדבר שייך להאדון והראשון לא היה לו הדבר רק בזכות שכירות להרויח ואחר שהשכירו לאחר נסתלק הוא לגמרי מן הדבר ולא נשאר לו עוד שום זכות לא בגוף ולא בהפירות דהא לא יחזור עוד בשום פעם לרשותו בכה"ג בודאי כל ריוח שמגיע מזה הוא של שוכר השני והא ראיה דהא בכל חצר המושכר דעת הרמב"ם ז"ל דקונה מציאה למשכיר וה"ט משום דהגוף שלו והוי ידו ואף דרש"י ז"ל חולק מ"מ הטעם משום דזה בכלל זכות השתמשות אבל עכ"פ י"ל דכ"ז באם השוכר מחזיק לעצמו ומשתמש בו שפיר גם מציאה שייך לו אבל באם רוצה השוכר שלא להשתמש בו כלל אז י"ל דחזר הזכות למשכיר ושייך כל הרווחים להמשכיר אבל הכא דגוף הבית אינו שלו רק ששכר מנכרי וחזר והשכירו דבכה"ג גם לדעת הרמב"ם ז"ל לא נקנה החצר להמשכיר דהא נסתלק לגמרי מן החצר בכה"ג בודאי כל ריוח שמגיע מזה שייך לשוכר השני ועוד מצינו סברא כזו לענין מוכר שט"ח דמהני מחילה ואם לוקח קנה שט"ח וחזר ומוכרו הלוקח ראשון לא יוכל למחול לפי שכל זכותו מכר להשני ולא נשאר לו שום זכות. וה"ה הכא ל"ש לומר כיצד עושה סחורה בפרתו דאחר שהשכירו לא נשאר לו עוד שום זכות וז"ב ומדין אונאה אין לדבר מזה כמ"ש כת"ה חוץ מזה דהוי כקרקע דגם בשכירות קרקע מפורש בש"ע דל"ש בי' דין אונאה חוץ מזה דבאמת היא דבר שאין שימתו ידוע ומצד אומדנא לבטל המקח דאי ידע שיזדמן לו שוכר טוב לא היה משכירו וכת"ה הביא דברי הח"ס דאם אירע השינוי בדבר הנקנה ל"ש אומדנא דאמרינן מזלו גרם ונסתפחה שדהו:

הנה באמת סברא זו מפורש במח"א הל' שכירות סי' ד' בישוב קושית התוס' מפרה שנטרפה וכ' דכיון דאירע החסרון בגוף דבר הנקנה להלוקח שייך לומר נסתפחה שדהו אבל בעירע חסרון בהיבם דאינו קנוי לה שפיר אמרינן אומדנא ומש"ה מחלק שם דבחלה המלמד פסידא דבעה"ב ובחלה הבן פסידא דמלמד. ה"נ כיון דנולד שינוי בדבר הנקנה להלוקח שייך לומר מזלו גרם. וכעין סברא זו מצינו בתוס' חולין פ"ב בהא דקאמר הש"ס נודע ההרוג עד שלא נערף תצא ותרעה בעדר והוקשו בש"ס דאי נימא דמשעת ירידה לנחל נאסרה אמאי מותרת והוקשו בתוס' שמא משום אדעתא דהכי לא אקדשי' ותירצו דהקדש בטעות ל"ש רק בדבר שאסיק אדעתא בשעת הקדש ותיכף לא הקדישו אדעתא דהכי אבל במילתי' דאירע אח"כ ל"ש הקדש בטעות עיי"ש היטב. וחוץ לזה גם בזה שייך סברת התוס' דבדבר התלוי בדעת שניהם ל"מ אומדנא ועכ"פ ל"ח אומדנא גדולה שיועיל אפילו בדבר התלוי בדעת שניהם. ע"כ על ההנחה שמחל לו בודאי א"י לחזור ולתבוע ואין כאן מקום להאריך בזה בדברים פשוטים:

אך העיקר מה שיש לעיין לענין הכחשה על ג' שנים הנשארים שהשוכר טוען שהניח לו על ג' שנים הנשארים סך מאה ר"כ לשנה והמשכיר כי אין לו עוד לדבר מזה ולא הניח לו כלל על שנים הנשארים והעד מסייע להמשכיר. והנה כת"ה דן אי חל הקנין כיון דאחר שעשה הקינדיגונג נפקע כח השטר וי"ל דאינו חוזר וחל דהוי כשטר שנמחל שיעבודו. וכ' שי"ל דמהני מכח חזקה דמהני לדעת כמה פוסקים אפי' בתוך זמן שכירות הראשון אפי' באינו מכוין לקנותו בהאי נעילה הנה באמת מכח זה היה מקום לדון א) דכ"ז ניחא היכי דבשעה שגומר המקח על שנים השני עושה בו מעשה קנין היינו נעל גדר ופרץ דזה עושה קנין בשכירות שפיר שייך לומר דנהי דאינו מכוין לקנותו מ"מ כיון דדעת המקנה להקנותו קונה אפי' שלא בכונת קנין אבל הכא דלא עשה שום מעשה המועיל לקנין רק השתמשות לחוד א"כ ידוע שיטת המהרי"ט דשימוש לא משוי קנין אפילו בשכירות עיי"ש סי' ס"ה ואף לשיטת הקצה"ח דאף דקיי"ל אכילת פירות לא הוי חזקה היינו דוקא לקנות עי"ז גוף הקרקע אבל עכ"פ לקנות לשימוש שפיר חשיב שימוש קנין וכן הסכים הנה"מ ומדמה לה לשביל של כרמים דקנה בהילוך. עיי"ש לענין מקומות בהכ"נ:

ובאמת כ' הנה"מ דלענין לקנות ע"י החצר בזה בעי שיהיה לו קנין בגוף החצר שוב לזה לא מועיל שימוש רק בעי קנין שיועיל לקנות קנין גמור ובאמת בחי' הבאתי ראיה לזה מהא דב"מ דמ"ט ע"ב פעמים שהכסף קונה כגון שהיה עלייה של לוקח מושכר למוכר וכ' רש"י ז"ל ולא שתקנה לו חצירו ללוקח דהא כיון דקיבל השוכר וקנה החצר להשוכר על כל משך ימי השכירות רק דעכ"פ ל"ש חששא דנשרף חטך וקשה למה נקט רש"י ז"ל שקיבל השכר הא מפורש בש"ס כגון שהי' מושכר וידוע דעת רש"י ז"ל דחצר המושכר קונה לשוכר ולא למשכיר עי' ב"מ ק"ג:

ולפ"ז ניחא דבאמת בש"ס דקאמר כגון שהיה מושכר היה מקום לומר דהכונה דלא עשה שום קנין רק בשימוש לבד. וזה כונת רש"י דא"כ שוב הי' קונה להלוקח מטעם חצר דהא בכה"ג אין להשוכר קנין ע"י החצר דשימוש לא משוי לי' קנין בגוף החצר אבל בקיבל השכר דכסף מועיל לקנין גמור שוב הו"ל חצירו של שוכר ולכך מוכרח לבוא מטעם קנין כסף ומשום דל"ש החשש דנשרפו חטך וז"ב עכ"פ נשמע דשימוש מועיל אבל כ"ז על אותו זמן ששוכרו שפיר י"ל דשימוש מועיל עכ"פ לענין שלא יוכל עוד לחזור אבל אם השכירו על שנה השנים והשימוש היה עוד בשנה הראשונה שפיר בודאי אינו מועיל השימוש דשנה הראשונה אשנה השניה כיון דאינו מעשה קנין וז"ב וחוץ לזה אף חזקה גמורה ל"מ בזה כיון דעיקר השכירות הוא על זכות מזיגה ובזה ל"ש חזקה וכמ"ש הש"ך בסי' ס"ו דבשטרות אין חילוק בין מסירה למשיכה משום דעיקר הוא לשיעבוד והשיעבוד אינו דבר הנמשך. ונודע דעת הר"י הלוי דמטלטלין לא מקנין במשיכה לשיעבוד. ועי' בריטב"א ב"מ צ"ט דמש"ה ס"ל בשואל קרדום דל"מ משיכה משום דאין לו קנין רק לשימוש ובזה לא מהני משיכה. ואף שי"ל דכיון דבדירה שייך חזקה מהני גם לזכות מזיגה ז"א דבמקנה ביחד שני דברים ובאחד אין נתפס בו קנין דל"מ וגם בדשלב"ל עם דבר הבא לעולם קיי"ל דקנה רק מחצה ונהי די"ל דבהתחיל להשתמש ולמזוג קנה עכ"פ וחשיב כמו שימוש בגוף החצר אבל כבר כתבתי דהיכי דלא עשה מעשה קנין רק מכח שימוש בודאי דאינו מועיל לקנות עי"ז אלהבא ולומר דהקנה לו בית לזכות המזיגה דהוי כמו דקל לפירותיה וכמו פרה לעוברה דכ' הפוסקים דכיון דאין במה למשוך קנה בכסף לחוד ז"א הכא דזכות המזיגה אינו מגוף הבית בכה"ג י"ל דלא מהני וכמו שנסתפקו בש"ס גיטין מ"ג בעבד לקנס ופירשו הרמב"ן והרשב"א משום דא"י מגוף העבד ועי' תוס' גיטין ע"ז ידה מי קא קניא לי' ועי' שו"ת מהר"ם אלשיך סי' ז' לענין מעות לפירות ובש"מ כתובות נ"ט ובקצה"ח סי' ר"ט וכאן גרע עוד דזכות המזיגה לא נצמח כלל מבית זה ובפירות עכ"פ נצמח הזכות ממעות זה. אבל באמת הדבר ברור דנגמר הקנין מצד סטימתא דעכ"פ כיון דהניח לו להשתמש בהחצר ושילם לו עכ"פ הוי כמו סטימתא ובפרט דכח השטר ג"כ לא פקע דבשלמא במחל לו השיעבוד נתבטל השטר לגמרי לכך אינו חוזר וחל אבל הכי נהי שנכתב בהקאנטראקט שיוכל השוכר לעשות קינדיגונג אבל אכתי לא בטל בזה כח השטר דכ"ז שלא עקר דירתו מן בית המושכר והחזיר לו זכות המזיגה אכתי כח השטר קאי שיוכל לתבוע מאתו דמי השכירות כפי הנכתב בהשטר רק שהי' הברירה בידו להחזיר לו הדירה וזכות המזיגה וכיון שנתפשרו בינו לבינו ולא החזיר לו זכות המזיגה והדירה א"כ בודאי דנשאר כח השטר בתוקפו ול"צ כלל לקנין חדש רק קנין הראשון בתוקפו על כל משך זמן השכירות דהוי כמו מכר על תנאי ואח"כ מחל לו התנאי דל"צ קנין חדש ועי' בפוסקים שכ' החילוק בין מעמ"ל לקנין לזמן דשם אם יתנה להקנותו לחלוטין יצטרך קנין חדש אבל במעמ"ל דחשוב קנין גמור רק דצריך להקנותו בחזרה כמ"ש הרא"ש לכך במוחל על תנאי א"צ קנין חדש וה"נ הוי כמוחל על תנאי שלא יחזור לו עוד העסק ומעתה הדבר פשוט דכח השטר קיים על כל משך הששה שנים כ"ז שלא יחזיר לו הדירה וזכות המזיגה. והנה אם לא היה ע"ז השכירות שטר רק בע"פ והיה הכחשה בין המשכיר והשוכר על דמי השכירות הדבר מפורש בסי' שי"ז דבתוך זמן השכירות נאמן המשכיר שיוכל להוציא מן הבית:

ובאמת במח"א הל"ש סי' כ"א תמה בזה מדברי הרשב"א במכר לו קרקע ותבע ממנו דמי המקח והלוקח אומר נתתי דהלוקח נאמן מטעם שכבר קנה. וה"נ כיון דאין מחולקים על גוף השכירות רק על ממון ובזה הי' השוכר מוחזק. ובאמת כבר הרגיש הנה"מ שם דבשלמא במכר לא נשאר להמוכר שום זכות בהבית רק זכות דמים לחוד ושפיר ל"ח המוכר מוחזק אבל בשכירות כיון דאף עכשיו יש להמשכיר קנין הגוף בהחצר והא ראי' דלשיטת כמה פוסקים יוכל לאוסרו על על השוכר בקונם משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד וגם לשיטת הרמב"ם ז"ל חצר המושכר קונה להמשכיר א"כ אכתי יש לו תפיסת יד לכך כל ס' שיתילד בזה יד המשכיר על העליונה דהוי בגדר ודאי וס'. וא"כ י"ל דכ"ז היכי שיש להמשכיר קנין הגוף דאז אף אחר השכירות מ"מ נשאר לו קנין הגוף שפיר אמרינן דידו על העליונה בכל הס' אבל באם אין להמשכיר קנין הגוף היינו באם יש לו רק זכות שכירות אז אף באם יש לו זמן יותר דהיינו בשכרו על ו' שנים ולא השכירו רק על ג' שנים דאז עכ"פ בזמן השכירות לא נשאר לו שום כח ובודאי אין לו קנין ע"י החצר אף לשיטת הרמב"ם ז"ל א"כ שוב בודאי דמי למכר דבכבר מכר ומחולקים על המעות דנאמן הלוקח א"כ אף אם נימא דבמחולקים על השכירות דהיינו שוכר אומר שלא שלמו הג' שנים דנימא דהמשכיר נאמן דנימא דכיון דסופו לחזור חשיב המשכיר מוחזק וכשיטת התוס' ב"ב ס"א ואף לשיטת התוס' ב"מ מ"מ זה דוקא במטלטלין אבל בדבר שא"א להטמינו חשיב המשכיר מוחזק מ"מ זה דוקא באם יהי' ס' בעיקר השכירות רק הס' על המעות בכה"ג בודאי דיד השוכר על העליונה כיון דלא נשאר עתה להמשכיר שום זכות. חוץ לזה אף אם יהיה ס' בעיקר השכירות דמשמע מתשו' בית שלמה חו"מ סי' ס"ח שהביא כת"ה דבאם לא השכירו על כל הזמן תלוי בב' שיטות הנ"ל ב"ב וב"מ ובאמת במידי דא"א להטמינו גם התוס' ב"מ מודים דחשיב המשכיר מוחזק ורק באמת כ' בכנה"ג דל"א קרקע בחזקת בעלים עומדת רק במידי שהגוף שלו ולא היכי שיש לו רק זכות השכירות בזה לא אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת עי' בס' יד מלאכי שהביא דבריו א"כ אפי' באם יהי' ס' בעיקר השכירות אפ"ה לא יהי' חשיב המשכיר מוחזק רק אזלינן בתר חזקת מי שמוחזק בו עתה. ובפרט בליכא ס' בשכירות רק הס' בסכום המעות דבכה"ג במכר חשיב הלוקח מוחזק ורק בשוכר הטעם משום דנשאר לו קנין הגוף והכא דגם להמשכיר אין לו רק קנין פירות ואחר שהשכירו לא נשאר לו שום זכות עכ"פ במשך זמן השכורית בכה"ג בודאי דלא עדיף ממוכר דהלוקח נאמן ובפרט שהשכירו על כל משך הששה שנים ולא יחזור לרשותו לעולם בודאי דלא נשאר לו שום זכות בודאי דל"ח מוחזק ואף לפי דברי המשכיר שאומר שעוד לא נגמר השכירות על ג' שנים והוי כמחולקים בעיקר השכירות דבכה"ג דבמחולקים בעיקר הקנין חשיב המוכר מוחזק מ"מ הכא דעכ"פ הי' לו זכות שכירות על ג' שנים שוב מס' לא פקע קנינו. ובאמת הא דחידשתי דבאם גם להמשכיר רק זכות שכירות אזי בהשכירו שוה למכר:

ובאמת יש להסתפק בהא דהמשכיר בית בי"ד דמפורש בש"ס פסחים ד"ד דתלוי במסירת המפתח אי מסר לו ביום י"ג וכפי השיטות שנאמרו בזה ברש"י ותוס' ור"ן ז"ל כ"א כפי שיטתו וכ' שם בחק יעקב דבאם מכר לצורך י"ד אז פשיטא דאף בנשאר המפתח ביד המוכר אפ"ה על הלוקח לבדוק כיון דהמוכר נסתלק לגמרי הוי כמו שמפתחו מונח ביד אחר. ויש להסתפק באם המשכיר הי' רק שוכר על הבית מנכרי והשכירו לאחר ונשאר המפתח ביד המשכיר אפ"ה י"ל דכיון דעכ"פ לא נשאר להמשכיר שום זכות בהבית שוב אף כשהמפתח בידו מוטל על השוכר לבער כיון דאין לו בעלים אחרים:

אך באמת שם י"ל דעכ"פ כיון דאין להשוכר דק ק"פ ל"ח קנין גמור וכ"ז שאין לו המפתח שוב הוי כלא נגמר עדיין השכירות ויש להאריך בזה הרבה אבל הכא פשיטא דאם נסתלק לגמרי מן השכירות אדרבה השוכר הי' לו קנין ברור לזמן ומס' א"א להפקיע קנינו. ועי' כעין זה בס' ברוך טעם שכ' בהא דאחים שחלקו מחזירין ביובל ודעת כ"פ דאינו חוזר רק כדי לקיים מצות יובל ואח"ז נשאר בחזקתו דברירה הוי ס' ומס' א"א להוציא מחזקתו. וכ' הב"ט דכ"ז אי אמרינן ק"פ כקה"ג דמי א"כ שפיר אף אי נימא א"ב וצריך להחזיר מ"מ עכ"פ קנין לזמן שהי' לו נהי דחשיב רק ק"פ כמ"ש הר"ן נדרים דכ"ט מ"מ עכ"פ חשיב כקה"ג ושוב כיון דברירה הוי ס' שוב מוקמינן בחזקת מ"ק ולא בטל החליקה אבל אי ק"פ לאו כקה"ג א"כ ל"ש לאוקמי בחזקת מ"ק דהא יש ס' אי הי' לו חזקת מ"ק דהא אי צריך להחזיר לא הי' לו רק ק"פ ולא חשיב כלל קנינו עיי"ש היטב:

ובאמת בזה ניחא הא דקאמר בש"ס גיטין כ"ה ור' יוחנן אומר אף אחרון אין פוסל ואזדא ר"י לטעמי' דאמר האחין שחלקו מחזירין זל"ז ביובל וקשה שמא שם הטעם מחמת ס' וא"כ בגט הו"ל ס' מגורשת דהא באמת גם אנו פסקינן דמחזירין ואפ"ה פסקינן דכתוב לאיזה שארצה אגרש הו"ל ס' מגורשת. ועפ"ז ניחא דלדידן שפיר אפ"ל דהא דמחזירין הוא מחמת ס' ואי דתיקשי דנוקמא בחזקת מ"ק ז"א דכיון דאמרינן ק"פ לאו כקה"ג דמי א"כ יש ס' על חזקת מ"ק דאי א"ב לא הי' לו כלל חמ"ק בבירור א"כ אי הי' סובר דברירה הוי ס' לא הי' צריך להחזיר דיש חמ"ק. וע"כ מדס"ל דחוזר ע"כ דודאי אין ברירה ושפיר ס"ל אף אחרון אינו פוסל וז"ב בס"ד אך כ"ז אי הו' שכירות בע"פ אבל עכשיו שיש שטר ומפו' בשטר דצריך לשלם לו סכום הידוע וכבר כתבתי דאף בשעה שעשה קינדיגונג לא בטל כח השטר דכ"ז שלא החזיר לו העסק כח השטר בתוקפו א"כ באומר הלוקח כי מחל לו על ג' שנים הנשארים הוי מחילה טענה גרועה דמפורש בסי' פ"ז גם לענין אם טוען מחלת לו השבועה דא"נ ומפורש בסי' ע"ה דמחילה הוא טענה גרועה וא"נ רק במיגו דפרעתי ועי' בסי' כ"ד בטוען על השטר מחלת לי דיש שני דעות אי צריך המלוה לישבע ולחד דעה גרע מטענות פרעון משום דשטרא אינו עומד למחילה וא"כ הכא דהוי בתוך זמנו דא"י לומר פרעתי א"כ בודאי אינו נאמן לומר מחלת לי אף די"ל דלא דמי דבשלמא שם דהוי חייב מקודם א"נ לומר מחלת אבל הכא דבכל שנה חל חיוב חדש א"כ אי ויתר לו לא חשיב כמחילה דהא לא התחיל עדיין החיוב בכ"ז לא יוכל לטעון נגד חיוב ברור שנכתב ואף דהמלוה מודה דהניח לו מאה ר"כ בעד ב' שנים שעברו מ"מ על להבא א"נ לומר מחלת. והדבר פשוט דאם יטעון מחלת לי כל החוב והמלוה יודה שמחל לו מקצת אפ"ה לא יהי' נאמן הלוה על השאר דבשלמא בפוגם י"ל מדחזינן דפרע לו מקצת והאמין לו שלא יתבע כולו שוב אפ"ל דפרע כולו ולא חזר לוקח השטר אבל במחילה מזה שמחל לו מקצת אין ראי' על השאר ושפיר חזקת השטר בתוקפו. וכת"ה מדמה מה שאומר הלוה תנאי היה ובאם המלוה מודה שהי' תנאי רק שלא נתקיים הלוה נאמן וכ' דאף לשי' השיך שהקשה דבכה"ג י"ל דמועיל מיגו לפי שאומר שזה השטר בתוקפו מ"מ בשטר דלא גבו ממשעבדי ל"ח כגבוי.

הנה לפע"ד מה שמדמה כת"ה זה לדין תנאי לפע"ד לא דמי דשם שפיר יש ריעותא בשטר אף לפי דברי המלוה כיון שהי' תיכף בשעת כתובת השטר תנאי ולא נכתב התנאי בשטר שפיר איתרע כח השטר אבל כאן באמת השטר נכתב כהוגן דבשעת מעשה לא הי' תנאי לפחות מהסכום הנכתב בשטר רק תנאי שיוכל לעשות קונדיגונו וזה התנאי נכתב בשטר א"כ אף דאח"כ ויתר לו מאה ר"כ מ"מ בזה לא איתרע כח השטר דבאמת השטר נכתב כהוגן א"כ על שאר השנים ליכא שום ריעותא בשטר ובפרט לפמ"ש הקצה"ח שם דטעמו של הרמ"א דבתנאי הלוה נאמן משום דלדבריו לא התחיל החיוב כלל ולא התחיל כח השטר כלל א"כ כ"ז שם דלדברי הלוה לא התחיל החיוב כלל אבל הכא עכ"פ הי' להשטר חלות על שנה הראשונה על סכום המבואר שם רק דטוען דאח"כ פקע חיובו שפיר י"ל דמוקמינן לי' בחזקת חיוב הראשון וכמ"ש הפמ"א בהא דכ' הט"ז בס' פרע לו מטבע מזויפת דחשיב א"י אם נתחייבתי ומביא ראי' מדברי המרדכי במכר לו טבעת ונמצא בזול ודחה הפמ"א דשם יש ס' על תחלת החיוב אבל כאן עכ"פ הי' עליו פ"א חיוב א"כ כל ס' שיסתפק בפרעון מוקמינן לי' בחזקת חיוב הראשון והארכתי בזה בחי' א"כ ה"נ כיון דעכ"פ אף לפי דברי השוכר הי' להשטר חלות בשנה הראשונה ולית בי' שום ריעותא א"כ מחילה הוי טענה גרועה ועכ"פ לא עדיף מטענת פרוע ויש שני דעות אי יוכל לחייב שבועה ועכ"פ בשבועה בודאי נאמן דהא לית לי' מיגו דפרעתי דהוי תוך זמנו א"כ בשבועה שלא מחל לו בודאי נאמן ויוכל לבטל השכירות:

ובאמת הכא לא הוי נשבע ונוטל רק נשבע ונפטר דהא שבועתו הוא לבטל השכירות אף דכתבתי דבכה"ג חשיב השוכר מוחזק משום דהמשכיר אין לו קנין הגוף מ"מ כ"ז שאינו משלם בודאי דל"ח מוחזק ונאמן בשבועתו שלא מחל די"ל עכ"פ שניהם לא חשיבי מוחזקים כמ"ש הנוב"י דמוציא השטר נהי דל"ח מוציא מ"מ ל"ח מוחזק ג"כ עיי"ש היטב ואם יהי' בזה הדין עד המסייע פוטרו לפע"ד יש לפוטרו משבועה מ"מ עכ"פ יש דעת כמה פוסקים דעכ"פ צריך לקב"ח דמזה אין עד המסייע פוטרו הגם יש בזה הרבה דעות אבל עכ"פ בכה"ג נלע"ד דיש לחייב את המשכיר עכ"פ קב"ח שלא ויתר לו על ג' שנים הנשארים ואולי צריך לישבע כפי ראות עיני המורה. אבל בשבועה עכ"פ לע"ד בודאי דנאמן כן נראה לע"ד ברור להלכה ולמעשה:

בעה"ח אור יום ד' ר"ח חשון תרנ"ה לפ"ק פה"ק ראדמישלא. הק'

שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה