מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
סימן יב
חו"ש לכבוד נ"ד יד"נ הרב הגאון הגדול חו"ב המפורסם סוע"ה וכו' כש"ת מוה' יוסף ענגעל שליט"א בק' בענדין במדינת רו"פ:
בדבר שאלתו בב' אנשים שקנו אצלו בית ונתנו לו דראהן אלף ר"כ ושאלו אותו הקונים מה יהי' באופן חזרה. והנה לכהדר"ג יש אלף ר"כ ומשמעתו שאם יחזור יהיו האלף ר"כ מוחלטים אך מה יהי' באופן חזרתכם ואמר אחד מהסרסורים שאם יחזור המוכר יצטרך להכפיל הערבון ונכתב ע"ז כתב ונכתב בו קבלת ערבון אלף רו"כ במשך ג"ח יש להם לעשות האקט. ועתה רצון הקונים לחזור וטוענים כי הי' להם בית למכור ודימו שיוכלו למכור ועתה יש להם חסרון בהטאבולאציע ועי"ז שא"י למכור אין להם מעות. והנה גם קודם גמר בכל פעם שנו"נ בהמקח דיברו כמה יהי' הדראהן ובכל פעם דיברו רק מתיבת אדראהן או אדרויף. וקודם גמר המקח אמרו הקונים בפירוש שגם אם לא ימכרו ביתם עכ"ז לא יחסור להם מעות ובשעת המקח לא דיברו כלל מענין מכירת ביתם וגם הי' כמה קונים מבלעדם ועי"ז שחוזרים כעת מהמקח יצא קול שהבית אינו שוה כ"כ ויצמח לו הפסד רב גם בשעת קבלת ערבון תקעו כפם זה לזה כנהוג ואמרו שהדבר יהי' למז"ט. זה תורף שאלתו:
והנה יש הרבה להסתפק בזה. א) לפי"מ דמוכח שיטת רש"י בב"מ דמ"ח דסתם נתינה חשיב כנותנו לו בתורת תחלת פרעון א"כ חשיב קנין כסף. הנה באמת כמה סתירות בדבר. א' כיון דתיכף דיברו מאופן חזרה הוי רק כמפרש דבריו הראשונים דהא דיברו מאופן כפילת הדראהן ונראין הדברים שלא רצו שיהי' בזה נגמר הקנין ואף א"נ דל"מ חזרה אחר כ"ד מ"מ הוי רק כמפרש. ובפרט שנראה שגם המוכר הסכים לזה שיהי' רק בתורת ערבון ולא לקיום כל המקח דאף ששתק מ"מ דעת כמ"פ דלענין שותף ששתק למעשה שותף השני דמהני שתיקתו כמ"ש המל"מ בפ"ה מהלכות שלוחין דלא כשיטת הסמ"ע בסי' קע"ו ואף לשיטת הסמ"ע הטעם בשותף דמה הי' לו לעשות כיון שכבר עשה השותף הקפה אבל הכא הו"ל להמוכר לפרש שבקבלת האדראהן נגמר כל המקח וע"כ מדכתבו הכתב בלשון ערבון ולשון זה מוכיח שאינו רק לענין החלטת או הכפלת הערבון א"כ הסכים ע"ז שלא יהי' בתורת קנין ואף דא"נ שכבר נגמר הקנין שוב ל"מ החזרה אף מדעת המוכר רק עד שיחזור ויקנה לו וכמפו' בחו"מ סי' ס"ו ובסי' קפ"ט ועי' שו"ת נוב"י תנינא או"ח סי' נ"ח מ"מ הכא יש ג"ד דגם המוכר לא קיבלו תיכף רק בתורת ערבון ובפרט דאומר המוכר שקודם הקנין דיברו כמה פעמים כמה יהי' האדראהן ודיברו רק מתיבת האדראהן א"כ נראה מצד עצמו דנתינת האדראהן לא הי' בתורת קנין רק בתורת ערבון דאף שמפורש בחו"מ סי' ר"ז סעיף ד' דאם מכר סתם ולא פירש ע"ד כך הוא מוכר אף שג"ד קודם המכירה הואיל דבשעת המכירה לא פירש אין בכך כלום. זה דוקא היכי דבגוף המכירה לא הי' שום ס' רק שרוצה לבטל משום דהי' בדעתו לעלות לא"י בזה שפיר אמרינן כיון דלא הותנה בשעת המכירה הוי דברים שבלב אבל כשיש ס' על גוף נתינת המעות אי נתנו בתורת קנין או רק בתורת ערבון בזה שפיר אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה ועי' באה"ע סי' כ"ח באמר לה התקדשו בחפץ ואמרו לי' הא לית בי' שו"פ אמר תתקדש בד' זוזי דאית בה דהוי ס' קידושין ומוכח שם דמצד גוף החפץ לא הי' אף ס' קידושין. ומוכח שם דדעת הרא"ש דבאמת אמרינן דמתחלה הי' כונתו לקדשה בגוף החפץ רק עכשיו חזר בו וחפץ לקדשה בהד' זוזי דאית בה ומה שהעירו המפורשים דהא בגיטין וקידושין ל"מ חזרה אף בתוך כ"ד אך לפמ"ש הרשב"ם ב"ב דק"ל דרק מדרבנן ל"מ חזרה בתוך כ"ד א"כ הכא דבגוף החפץ הי' רק ס' קידושין מטעם שמא שו"פ במדי ושפיר מהני חזרה דהו"ל ס' דרבנן. דאף דלענין עצם הקידושין הוי ס' קידושי ד"ת מטעם שמא שו"פ במדי לדעת הרמב"ם ז"ל מ"מ לענין חזרה תוך כ"ד דהוי רק דרבנן אזלינן לקולא וכדמוכח ממ"ש המל"מ בפ"ח מהלכות מ"א דאי הי' איסור סחורה בדברים האסורים רק מדרבנן בס' איסור הי' מותר לסחור וחזינן דאף דלענין אכילה הוי ס' ד"ת מ"מ אי לענין סחורה הי' רק דרבנן א"כ בס' הי' מותר. אך דעת הר"ן בקידושין די"ג דנאמן לפרש דבריו דתיכף הי' כונתו לקדש רק בד' זוזי דאית בה וחזינן דאף דסברנו דהי' רוצה לקדשה בגוף החפץ מ"מ נאמן לפרש דכונתו הי' רק בהמעות. ואף די"ל דשם יש סברא להאמינו דודאי לא רצה לקדשה ס' קידושין מ"מ הכא דכבר גילה הלוקח דעתו קודם נתינת הדראהן שרק בתורת ערבון נותנו ונראה שהמוכר הוסכם לזה בודאי דנאמן המוכר לפרש שלא קיבלו בתורת קנין דבלא"ה לא הי' נגמר המקח דחשיב כאתרי דכתבי שטרא כיון דהמנהג פשוט שכ"א כותב שטר בערכאות א"כ בודאי לא סמך אדעתא קודם כתיבת השטר וכן כ' כמ"פ דעכשיו אין קונה בכסף לחוד ואף דהמנהג הוא מצד דד"מ ודד"מ אינו מגרע חוקי התורה מ"מ לענין שטר דהטעם דלא קני משום דלא סמכא אדעתא א"כ מ"ל אם המנהג בפשוט או מכח דד"מ עכ"פ קונה אדעתא שיהי' לו תוקף גם עפ"י דד"מ וממילא לא סמכא אדעתא וכמ"ש כמ"פ דאף א"נ דבאחריות אלם א"ע אב"י מ"מ באחריות מדד"מ בודאי עובר דעכ"פ חשיב גורם לממון ועי' בספרי אחרונים דכ' דכ"ז שלא עשה טאבולאציא לא קנה וגם דהיכי שלא שלמו המס ג"כ לא קנה. ומ"ש כהד"ג ראי' מכל שכירות קרקע בחמץ שעושים רק בקנין כסף לחוד והרי הדרך לעשות קנין גם בשכירות בתים וע"כ דזה ל"ח כאתרי דכתבי שטרא כיון שאינו רק מצד דד"מ ואף א"נ דהוי ס' אי חשיב מקום שכותבין ובחמץ מועיל משום דאחר הביטול הוא רק מדרבנן ונימא דחמץ שנמכר הוא בכלל הביטול וכמ"ש התב"ש והמק"ח אבל עכ"פ כיון דחשיב ס' שוב א"י להוציא מהמוחזק דשמא חשיב קנין ע"כ ת"ד:
ואם לדין יש תשובה דא"נ דקנין הקרקע הוא מכח ס' א"כ אף די"ל דלענין החמץ הו"ל ס' דרבנן מ"מ כשדנין לענין אם הנכרי קנה הקרקע הוי ס' בקנין ומוקמינן אחמ"ק ומכ"ש באם יש רק ס' בשכירות מפורש בש"ע סי' שט"ז דהמשכיר נקרא מוחזק ושיטת התוס' ב"ב דל"ב דגם בס' דדינא בקרקע אזלינן בתר חמ"ק ולא בתר מי שמוחזק בו עכשיו ואף למ"ש הרשב"ם שם בון ס' דדינא מ"מ זה רק באם אחר מוחזק בו עכשיו אבל הכא דיש ס' אי התחיל השכירות בודאי דלא יוכל להחזיק בהקרקע בשכירות מס' וא"כ ל"ח כלל ס' דרבנן דבשלמא אי נולד הס' על מכירת חמץ י"ל דאחר שביטלו הו"ל ס' דרבנן אבל הכא דעיקר קנין חמץ חל מכח אגב או מכח חצר לשיטת הקצה"ח סי' קצ"ד א"כ כשיש ס' אי מהני בודאי לא יוכל העכו"ם להחזיק בו מס' וממילא לא התחיל קנין אגב כלל וגם חצר דמועיל מטעם יד הוא רק בשהוא ודאי חצירו אז הוי דומיא דידו ודעת הנמ"י ב"מ די"א דחצר המשתמרת מועיל מדין יד אע"פ שאינו עומד בצדו דהוי כידו אריכא ועי' בש"ך סי' רמ"ג אבל כשהוא רק ס' חצרו בודאי לא יוכל לקנות ע"י החצר שום דבר ואין דרך להניח שם חפציו ול"ח דומיא דידו ועי' בריט"א פ"ב מבכורות שהקשה דלענין בכור יועיל קנין כסף לחוד מטעם ס"ס. ותירץ דכיון דהעכו"ם א"י להוציא הבהמה מרשות הישראל דס"ס ל"מ להוציא ממון ושוב כיון דנשאר ברשות ישראל ממילא קדוש בבכורה אף דבאמת יש ס' שמא הוא בהמת עכו"ם ה"ה הכא כיון דמס' הקרקע נשאר ברשות הישראל שוב לא יוכל לקנות ע"י הקרקע דל"ח דומיא דידו וגם אגב ל"מ דל"ה דומיא דויתן להם אביהם וכדעת הנוב"י תנינא או"ח סי' ס"ג והנה"מ בסי' ר"ב דבהפקר ל"מ קנין אגב ועי' בקצה"ח סי' ער"ה ובתשובה הבאתי ראי' מש"ס קידושין ד"ז ע"א ועפמ"ש הר"ן בנדרים דל"א ועי' בא"מ סי' מ"ג ואכ"מ. וחוץ לזה לסברתי דכת"ה יוקשה מאיסור שבת דמקנה ע"י החצר גם הבהמות ושביתת בהמתו הוא מה"ת ועכצ"ל דמועיל מטעם חצר או כמ"ש בתוס' קידושין ד"ה דקנין אגב הוא מה"ת ועיי"ש בס' המקנה או כשיטת הב"י דקנין דרבנן מהני לד"ת אבל א"נ דגוף קנין הקרקע הוא רק מס' א"כ בודאי דלא יועיל להתיר העבודה בבהמות:
אך באמת בעיקר דיוקו לא אבין דהא מנהגנו לכתוב שט"מ במכירת חמץ כדי שיהי' הקרקע נקנה בשטר והחמץ נקנה בקנין אגב או ע"י חצר וידוע מה שנסתפקו הפוסקים היכי דשכח לחתום א"ע על השט"מ אי מהני ובס' מק"ח מחלק בין אם הי' כת"י המוכר אך האמת יורה דרכו דאף דנימא דהמנהג הוא בשכירות לכתוב שטר מ"מ זה דוקא בשכירות לזמן מרובה אבל מכירת חמץ דהוא רק על זמן מועט ע"ז בודאי אין דרך לכתוב שטר ומש"ה מקילין כמ"פ בדיעבד בשכח לחתום השט"מ דסמכינן דשכירות קרקע נקנה בכסף לחוד. ובאמת עפ"ז הי' יותר נכון לכתוב חצר בשכירות ואף דנודע דעת המק"ח דנכון לכתוב חצר במכירה מחשש אחריות אלם ובתשובה כ' ג"כ ראי' לשיטת המק"ח דבאמת העירו המפורשים דא"נ דחמץ שנמסר אינו בכלל הביטול א"כ איך מועיל קנין אגב שהוא דרבנן לענין איסור ב"י וכתבתי דבאמת דעת הגאונים דחמץ המופקד ברשות עכו"ם א"ע בב"י משום דלא מיקרי בבתיכם ודעת הרא"ש דכיון שהשאילו לשמירת ממונו ביתו קרינא בי' וכשיטת הרשב"ם ב"ב דפ"ה דחצר הנפקד קנוי להמפקיד ושימוש משוי לי' קנין כמ"ש בקצה"ח סי' קפ"ט וכ"ז היכי שלא הקנה להנכרי החמץ אבל אי הקנה לו עכ"פ את החמץ בקנין דרבנן עכ"פ אין החצר משמר את החמץ לצורך הישראל דהא מדרבנן ישאר ש"ע ושוב לא משוי להישראל קנין בחצר ושוב מה"ד אינו עובר משום דלא מיקרי בבתיכם. אך כ"ז אי מכר את החמץ אבל בשכירות שוב כיון דשכירות לא קניא שוב מיקרי בבתיכם ול"מ הקנין אגב דהוי רק דרבנן:
אך לפמ"ש נכון לכתוב חצר בשכירות דשמא יתגלה דהי' ריעותא בהשטר ובשכירות י"ל אקנין כסף לחוד ובמכירה קנין כסף לחוד ל"מ ואף דאחה"פ נוכל לסמוך אשיטת הפוסקים דחמץ נקנה בכסף וכמ"ש המג"א בסי' תמ"ח אך שמא יתגלה הריעותא באמצע הפסח במכירה יתבטל כל הקנין ובשכירות יועיל דעל שכירות לזמן מועט אין דרך לכתוב שטר וכן כ' בשו"ת שי"צ סי' י' וכן המנהג בכל הקהלות לכתוב חצר בשכירות אבל עכ"פ הדבר פשוט דעכשיו חשיב מקום שכותבין שטר ובודאי ליכא סמ"ד בלתי כתיבת השטר ובפרט הכא שבפי' הותנו לכתוב שטר א"כ ג"ד דלא רצו לקנות בלי כתיבת השטר והוי כהא דמפורש בש"ס ב"מ ד"י בנפילה ניחא לי' דליקני בד"א לא ניחא לי' דליקני ואף שהנמ"י שם כ' דבקנין ד"ת קונה אף שאינו רוצה לקנות מ"מ זה דוקא שם דעכ"פ רצונו לקנות המציאה באותו שעה שפיר א"י לברור לו קנין אחר אבל הכא דג"ד שאין רצונם לקנות בשעת נתינת הכסף א"כ בודאי באם אין רצונם לקנות באותו שעה ל"מ קנין בע"כ אף בקנין ד"ת. ועי' במל"מ פ"ב מהלכות זכיה ומתנה דין ט' שכ' בפי' לחילוק זה ועי' בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ש"י שכ' ג"כ כדברינו ומיישב שם קושית הרשב"א ז"ל המובא בשטמ"ק ב"מ שם מהא דעודר בנכסי הגר עיי"ש ועי' בשו"ת רעק"א ז"ל סי' רכ"א וסי' רכ"ב שהעירו מהא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה דתיקשי מדברי הנמ"י הנ"ל וכ' ג"כ כחילוק שכתבתי ועי' בשו"ת בי"צ חאה"ע ח"ב סי' א' שפלפל אי מהני קנין ד"ת בע"כ והביא דברי הנמ"י הנ"ל והרב הגה"צ מבעלז שליט"א כ' דאם אין רצונו לקנות כלל לא נקנה לו בע"כ והביא ראי' מהא דכל הבועל כו' והמחבר דחה דבריו עפ"י קושית הרשב"א הנ"ל ולפלא שלא העירו בכ"ז ממ"ש המל"מ והח"ס והרעק"א הנ"ל וצדקו דברי הגה"צ הנ"ל. ואף די"ל דהכא באמת רוצה לקנות בכסף לחוד כד"ת ומהא דהותנו לכתוב שטר כדי שיהי' לו תוקף גם עפ"י דד"מ אבל לא רצה לגרוע הקנין ד"ת ונודע שהגאונים שלפננו רצו להחמיר גם בחמץ שיהי' בל' אשכנז וגם בסטעמפיל. אך האמת כיון דעכ"פ המנהג מצד דד"מ לכתוב שטר שוב שפיר לא סמ"ד בכסף לחוד נשמע דמצד קנין כסף לחוד ל"מ וא"י להחזיק בו מס' דאין כאן ס' כלל ואף שכ' בתוס' כתובות דצ"ג דגם בקרקע יש מ"ש אך בב"י סי' ר"ד מביא מחלוקת הפוסקים בזה אי יש בזה מ"ש ועי' בבאר הגולה סי' ר"ד שכ' דהיכי דיש ס' אי יש מ"ש מס' א"צ לקבל מ"ש ואף דהמוכר מוחזק במקצת המעות ויוכל לומר קי"ל דבקרקע יש מ"ש מ"מ בזה ל"ש לומר קי"ל דגם אם הי' הדבר ברור דיש מ"ש מ"מ באינו רוצה לקבל מ"ש אין יורדין לנכסיו דמקללין אותו בע"כ ועי' בש"ך סי' ר"ד שכ' דכפירת מ"ש ל"ח כפירת ממון. ועי' בקצה"ח ח סי' פ"ז מ"ש בשם הכנה"ג. א"כ ל"ש קי"ל בזה דגם במחויב שבועה דרבנן ואינו רוצה לישבע שנסתפק המהר"ם רקנטי אי מועיל תפיסה ועיי"ש בקצה"ח סי' פ"ז שכ' דבס' חיוב שבועה ל"מ תפיסת התובע לטעון קי"ל כיון שהס' הוא רק לענין שבועה ובזה אינו מוחזק וגם דהוי ס"ס לפוטרו עיי"ש ובנה"מ שם א"כ הדבר פשוט דמס' א"צ לקבל מ"ש ועי' בשו"ת בית שלמה חלק חו"מ סי' ס"ז. ומה שנסתפק כ"ג דהי' ת"כ וחשיב קנין פטימתא וי"ל דשאר קנינים מועילין אף באתרא דכתבי שטרא. הנה באמת בש"ך סי' ר"א נסתפק אי קנין סטימתא מהני אף בקרקע וכ' דבעי שיהי' ידוע בפירוש שהמנהג הוא גם בקרקע וכמ"ש הפוסקים לענין קנין סטימתא בדשלב"ל דבעי שיהי' בפירוש מנהג לקנות בזה אף בדשלב"ל וכמ"ש בשו"ת ח"ס חחו"מ סי' ס"ו בשם שו"ת הרא"ש וסתם קנין סטימתא ל"מ בדב בדשלב"ל וחוץ לזה בשלמא לענין חזקה שפיר כ' כמ"פ דמועיל אף באתרא דכתבי שטרא כיון דעשה מעשה בגופה של קרקע:
ובאמת בתוס' קידושין דכ"ח ע"ב ד"ה ל"ש אלא שנתן דמי כלם הקשה דבלא"ה קנה מכח כסף. ותירצו דמיירי באתרא דכתבי שטרא וחזינן דחזקה מהני אף באתרא דכתבי שטרא ובהחזיק בכולן אף מעות א"צ כמ"ש הרא"ש שם ובתירוץ השני של הר"ש שם משמע דס"ל דבאתרא דכתבי שטרא גם כסף וחזקה ל"מ ומש"ה נדחק לפרש שהי' חייב לו. ולענין ק"ס עי' בתוס' יבמות דצ"ג אבל בקנין שהוא רק מצד המנהג א"כ בעי שיהי' ידוע דבזה אין מקפידין לכתוב שטר וכיון דעכ"פ עתה המנהג שאין סומכין אף על ה"כ א"כ בודאי לא סמ"ד ול"ח מנהג שיוקנה ע"י זה ע"כ הדבר פשוט דמצד קנין כסף בודאי הי' הרשות ביד הקונה לחזור וגם מ"ש א"א לחייבו דהוי ס' דדינא אי בקרקע יש מ"ש ומס' א"צ לקבל מ"ש וגם תפיסה ל"מ לזה דזה ל"ח כפירת ממון רק קללה בעלמא וז"ב:
אך באמת נראה דנתן בתורת ערבון ולא בתורת קנין ש וא"כ י"ל דעל כל פנים נחלט הערבון משום שאמר אח"כ שיוחלט הערבון. ומה שפקפק כ"ג דכיון שנתן בתחלה בסתם א"כ הכונה בתורת קנין ושוב ל"מ מה שאמר אח"כ שיוחלט הערבון. ושוב כ' כ"ג דכיון דהא דהוכיח סופו על תחלתו הוי ס' א"כ יועיל גם לטובתו לומר דהוי פירוש לדבריו הראשונים. הנה באמת היה מקום לפקפק דהא גם באומר ערביני מחול לך רבו הפוסקים דחשיב אסמכתא רק דהמוחזק יוכל לומר קי"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל וכ"ז היכי דיש בירור הדברים דאמר מחול לך אבל הכא דיש ס' שמא שמא נתן לו בתורת קנין ולא קני כלל א"כ אף דיש ס' שמא הוי פירוש דבריו הראשונים מ"מ הוי ס"ס לחיוב שמא נתן לו בתורת קנין ואת"ל דהי' הכונה בתורת ערבון שמא כשיטת רוב הפוסקים דגם במחול לך שייך אסמכתא וס"ס מועיל להוציא ממון לשיטת רוב הפוסקים ועי' בתוס' כתובות ד"ט הגם דבתשובה להמו"ץ מליזענסק כ' דמדברי התוס' אין ראי' דבאמת יש לתמוה אהא דכ' בשו"ת מהרי"ט סי' קל"א דס' מחילה אינו מוציא מידי חיוב ודאי היכי דחבירו יש לו שטר והא בהא דבעי' בש"ס ב"ב דקל"ב בבריא היאך ונשאר בתיקו דעת הרי"ף ז"ל דהבעל צריך להביא ראי' דמחלה ודעת כמ"פ דמס' אינה יכולה לגבות בכתובתה ונשמע דס' מחילה מהני אף לענין שטר. וכתבתי לתרץ עפמ"ש הש"ך בסי' פ"ב דאף דבשטר מהני מיגו להוציא מ"מ בכתובה לא לפי שלא לוה ממנה כלל והחיוב יתחיל רק לאחר מיתה עיי"ש:
והנה שיטת כמ"פ דבכתובה ל"ש שדר"נ וגרע מחוב שלא הגיע זמן הפרעון דיש ס' שמא לא יגיע לידי חיוב ועי' בתוס' ב"מ ד"כ ובגיטין די"ג וברש"י כתובות דנ"ג א"כ שפיר י"ל דבכתובה מהני ס' מחילה דל"ש לומר אין ס' מוציא מידי ודאי דאכתי לא התחיל החיוב אבל בשאר חיוב שבשטר שפיר ס' מחילה אינו מוציא מידי ודאי חיוב שבשטר א"כ י"ל בהא דהקשו בתוס' כתובות שם דאמאי בהא דמשארסתני נאנסתי אף לר"י מגיע לה מנה והא יש ס' שמא תחתיו זינתה וגם ברצון והנה באמת עיי"ש בהפלאה שהעיר די"ל דלענין מנה הוי איא"פ. אך שי"ל דהנה בטעם דאיא"פ חייב כ' הבי"מ בסי' קע"ח דאין ס' פטור מוציא מידי חיוב ודאי ומש"ה כ' שם דאף בטען הלוה איא"פ ומת מ"מ היורשים פטורים דלגבם הוי ס' בחיוב א"כ י"ל בכתובה דליכא חיוב ברור מחיים מש"ה גם בס' שמא זינתה ברצון ל"ח בכלל איא"פ דעדיין לא חל חיוב ודאי אך עכ"פ י"ל לפמ"ש הטור בסי' רל"ב דבלקח שור ונמצא נגחן ורובא לשחיטה זבני. אף דלא נתן הלוקח מעות צריך ליתן ול"א בזה אין הולכין בממון אחר הרוב וכ' הדרישה לפי שעכ"פ כבר קנה הלוקח והוחלטנו שיתקיים המקח ויצטרך לשלם נהי דעתה נולד ריעותא על תחלת המקח שפיר מועיל רוב להחזיק החיוב שהוחלטנו ע"ע עיי"ש א"כ י"ל ה"נ לענין מנה דעכ"פ בשעת נישואין הוחלטנו דודאי יתחייב לה מנה רק דיש ס' שמא נתחדש אח"כ סיבה דזינתה ברצון והפסידה גם מה שהוחלטנו אז דודאי יתחייב לה נהי דל"ח בכלל איא"פ דהכא לא חל עוד חיוב ודאי אבל עכ"פ מואיל ס"ס לחזק החיוב שהוחלטנו ע"ע ולא גרע מלקח שור ונמצא נגחן דרובא לשחיטה דצריך לשלם אף דשם יש ריעותא על התחלת המקח מכ"ש הכא וז"ב בס"ד ונכון ע"ד האמת:
א"כ בנ"ד בשעה שנתנו האלף ר"כ להמוכר הוחלטנו שיתקיים המקח והאלף ר"כ ישארו ביד המוכר רק עכשיו רוצים הקונים לחזור מכפי שהוחלטנו ע"ע א"כ שפיר בנ"ד ל"מ הס"ס להוציא ממון מיד המוכר שהוחלטנו מקודם שישאר בידו. וחוץ לזה אף א"נ כפשטות דברי התוס' מ"מ הכא דתיכף מתחלה דברו כמה יהי' הערבון א"כ נראין הדברים שתיכף בשעת נתינה נותנו רק בתורת ערבון. וגם יפה כ' מעכת"ה דאם גם נותנו בתחלה בתורת קנין מ"מ כיון דע"י המנהג נתבטל הקנין כסף א"כ הו"ל המעות ברשות הלוקח ול"ח המוכר רק כמו מלוה על המעות עי' בתוס' ב"מ דמ"ג שכ' דלר"י כיון דמעות קונה ד"ת יוכל המוכר להשתמש בהמעות ועי' בסמ"ע סי' ס"ו לענין שטרות שכ' דהמוכר אינו על המעות רק ש"ש ועיי"ש בש"ך ובקצה"ח א"כ הכא אם לא נותנו בתורת קנין אסור להשתמש במעות ואם נותנו בתורת קנין כיון דמה"ת קונה מותר להשתמש במעות עכ"פ יוכל אח"כ ליתנו להמוכר במתנה א"כ שוב כשאומר אח"כ שיהי' הערבון מוחלט שפיר מועיל. אך עוד יש לעיין מצד אסמכתא:
והנה כ"ג כ' דכיון דהי' לו קונה עכו"ם והותנה עם הישראל שאינו רוצה למוכרו רק באופנים הללו שרצה העכו"ם לקנות א"כ לשיטת הפוסקים דאין אסמכתא לעכו"ם והטעם כ' בשו"ת ח"ס חו"מ סי' ס"ו משום דמה"ת אסמכתא קניא וא"כ כשהותנה עם הישראל שמוכרו לו באותן זכותים שמוכר להנכרי א"כ כמו שהנכרי לא יוכל לטעון טענת אסמכתא ה"ה דהישראל א"י לטעון. עכת"ד:
הנה לפענ"ד ז"א דכונת התנאי הי' רק באופן שיתקיים המקח אז קיבל עליו כל האופנים שרצה העכו"ם ליתן אבל באופן חזרת המקח לא קיבל עליו כלל וזה ענין אסמכתא דלא גמר בדעתו למחול לו רק כונתו הי' שיתקיים המקח אבל אם הי' יודע שלא ישלים המקח לא הי' מסכים שיוחלט הערבון ונהי דגבי נכרי אין זה טענה מ"מ בישראל הוי טענה וז"ב. וגם סברא השניה דאם יש בידם מעות לקנות לא הוי אסמכתא דבידו ולא גזים ל"ח אסמכתא כמ"ש המפורשים בהא דאם לא אוביר והטעם דכיון דאפסדי בכך חשיב לא גזים וה"ה הכא הפסידו דעי"ז לא ירצו שאר בני אדם לקנות. הנה לענ"ד לא דמי דשם הטעם לכמה פוסקים משום דעכ"פ חשיב גרמא ונהי דפטור מ"מ בק"ע לשלם ההפסד חייב ועי' במרדכי ר"פ הגוזל ובשטמ"ק ב"מ דע"ג ועיי"ש בריטב"א ועיין בשו"ת ד"ח חו"מ סי' ל"א והטעם כיון דהימניה ונתן לו מעות הוי כפועל דשוכר עליהן או מטען ובהפסד ברור מבטל כיסו של חבירו נמי חייב אבל הכא מאי הפסד ברור שייך בזה שמא גם אם המה לא היו קונים מ"מ גם אחר לא הי' קונה בסך זה וגם שמא עכשיו ג"כ יזדמן קונה בסך הזה ושם כבר עבר הזמן מעבודת השדה ובפרט שם לא ק"ע רק לשלם ההפסד אבל הכא שאמרו דיוחלט האלף ר"כ א"כ אף דעכשיו נתגלה שיש הפסד כזה מ"מ התנאי הי' דאף אי לא יהי' הפסד מ"מ האלף ר"כ יהיו מוחלטים ושוב הוי כמו גזים ובודאי דהוי אסמכתא:
אך באמת בזה יפה כ' כת"ה דעכ"פ כיון שהמנהג כן עכשיו אצל כל קוני בתים שאם חוזרים נחלט הערבון א"כ מנהג מועיל לבטל האסמכתא וכמ"ש בתוס' ב"מ דס"ו ובח"ס סי' הנ"ל וגם מצד דיוכל לומר קי"ל כשיטת הרמב"ם דמחילה ליכא משום אסמכתא ופשטות דברי הרמב"ם ז"ל מוכח בלי שום קנין משום דמחילה א"צ קנין ועוד ראי' מהא דהוקשו על הרמב"ם ז"ל מהא שפרע מקצת חובו דגם שם מיירי ע"כ שאומר שיהי' בתורת מתנה דבלא"ה הוי נמחל שעבודו וא"כ במחילה ל"ח אסמכתא ותירצו דשם השטר אינו ביד המלוה ולמה לא חילקו דשם מיירי בלא קנין וע"כ נשמע דא"צ קנין ועי' בקצה"ח סי' ר"ז שנסתפק לענין שידוכין אי בעי קנין ומשמע דהיכי דהוי מחילה א"צ קנין. ובאמת סברת הנוב"י בחחו"מ סי' ל"א שכ' בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל מטעם דהוי כעין מחילה בטעות. תמי' דאי הי' בזה חשש מחילה בטעות גם קנין לא הי' מועיל וא"כ באמת יוכל לומר קי"ל כשיטת הרמב"ם דכל המפורשים הבינו דברי הרמב"ם כפשוטו. ומ"ש כת"ה דאין הערבון מוחלט משום דהם אנוסים וחזר ודחה דאונס רחמנא חייבי לא אמרינן:
הנה לענ"ד ז"א דבשלמא שם לענין קידושין שפיר כ' הירושלמי כיון דהיא לא נתרצתה להתקדש רק באופן שיתן לה המעות וכי בשביל אונסו יכריח אותה להתקדש לו בלי מעות וכן בלא סילוק לזמן דכ' הט"ז בסי' רל"ו ובש"ך סי' כ"א וכן לענין לא העמיד לו הסחורה על היריד שפיר אין הלוקח מחויב ליקח אח"כ אבל הכא כיון דלא נתן הכסף בתורת קנין א"כ הוי המעות רק פקדון או מלוה אצל המוכר וחל עליו חיוב להחזיר אם הוא לא ירצה לקיים המקח ועיקר המחילה חל בשעה שאינו משלים דאז חל המחילה א"כ י"ל כיון דטענת אונס מהני לענין שא"צ לקיים המקח א"כ עכ"פ ל"ח כמו מבטל את התנאי וא"כ לא התחיל המחילה ול"ש לומר אונס רחמנא חייבי ל"א דזה אינו חיוב חדש דכ"ז שלא חל המחילה ברשותא דמארי' קיימא ובפירוש איתא בחו"מ סי' כ"א באומר אי לא אתינא עד יום פלוני חובי מחול לך ונאנס דאין חובו מחול ול"ש לומר אונס רחמרא חייבי ל"א דאין זה חיוב חדש וה"ה הכא דע"י אונס לא חל המחילה. ועי' שו"ת מהר"ם אלשיך סי' ל' ובמל"מ פי"א מה' מכירה ובנה"מ סי' ר"ז בהא דחכמי ספרד אי מהני בזה טענת אונס והבן. אך באמת יפה כ' כ"ג דזה ל"ח אונס דהוי אונסא דשכיח והו"ל להתנות בפירוש שאם לא ימכרו ביתם לא יהי' המכירה קיימת. ועיין בשו"ת מהרי"ט סי' א' שכ' דעניות ל"ח אונס דהו"ל להתנות ועי' בספר מח"א הלכות שבועות סי' י"ב ובשו"ת בית שלמה סי' צ"ד ובתשובה הארכתי בזה. ובמוכר סתם אף בג"ד מקודם מ"מ כ' המחבר דל"מ מכ"ש הכא דבפירוש אמרו קודם שקנו שגם אם לא ימכרו ביתם ג"כ יגמרו המכירה ובשעת הקנין לא דיברו כלל בודאי הי' הכונה ג"כ על אופן הראשון דהמכירה אינו תלוי בהקנאת הבית אצל כת"ה ואף שהרמ"א בסי' ר"ז כ' דאומדנא דמוכח מהני הכונה עפמ"ש בתוס' כתובות דמ"ז דבמידי דתלוי בדעת שניהם ל"א אומדנא מ"מ באומדנא גדולה מהני כנודע מהא דכ' בשו"ת הרא"ש גבי המירה אחותה של המשודכת ועי' בשו"ת נוב"י קמא חיו"ד סי' ס"ט ובשו"ת ח"צ סי' מ"א והכא לא הוי אומדנא גדולה א"כ לפענ"ד נראה דיוכל כת"ה להחזיק בהערבון מכח טענת קי"ל. ואף די"ל לפמ"ש המהר"ש יונה הובא במל"מ פ"ו מהלכות זכיה ומתנה דלהחזיק מהני אומדנא אף במידי דתלוי בדעת שניהם וע"כ דהדבר ס' וא"כ שוב הי' אפשר לומר דהכא הוי ס"ס א' שמא שייך אסמכתא במחילה ושמא מהני אומדנא וגם לשיטת הנוב"י מהני עכ"פ האומדנא לענין שא"צ אח"כ להשלים המקח וממילא הערבון אינו מוחלט:
אך באמת זה הוי אומדנא גרוע דאדרבה כיון דאמרו קודם גמר הקנין שאין תלוי במכירת ביתם א"כ בודאי ע"ד הראשונה עשו הקנין ובפרט שכבר נודע דשיטת המהר"ש יונה בסי' מ' הנ"ל מופרך מש"ס כתובות דע"ו עיי"ש במל"מ ובתשובה הארכתי בזה הרבה. עכ"פ א"א להוציא הערבון מיד כ"ג כנלענ"ד. ומה שלא הותנה בהיתר עצה"ע וע"ז כ' כ"ג דהוי שותף להכנסת הבית. ז"א דהא אם יתייקר או יוזיל הבית ע"כ יצטרכו לשלם לו הסך ח' אלפים ר"כ א"כ ע"כ דלא הוי רק הלואה כמפורש בש"ס ב"מ דס"ד גבי אי תקפה ברשותך. אך באמת כיון דעדיין אינו נגמר הקנין ולא התחיל ההלואה כלל ובודאי הי' הכונה דבשעת גמר הקנין אז יעשה עצה"ע וחזקה על חבר דלא שביק היתרא. ועי' שו"ת ח"ס אה"ע סי' נ"א מ"ש לענין שליח ע"ה דיש חשש שמלוה בריבית דכ' שתיבת עיסקא אינו ריבית ד"ת דהוי רק אם ירויח עיי"ש. ע"כ מכל הני טעמי נלע"ד דיש לזכותו מצד טענת קי"ל. והרבה יש להאריך בזה אך מחמת חולשת כחי אקצר:
והנני בעה"ח יום ד' פ' בא תרנ"ה לפ"ק פה"ק ראדימישלא
ידידו אוהבו ש"ב דוש"ת בלונ"ח. הק' שומואל ענגעל חופ"ק הנ"ל