אור ברסלב
מהרש חלק א סימן יא

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן יא

סימן י

להרב המאה"ג חו"ב עצום החו"ע וכו' כש"ת מוה' יצחק מאיר צוקער ז"ל מוצד"ק שינאווא:

בדבר שאלתו אי מותר לעשות הזאדא וואסער ביו"ט ע"י עכו"ם היינו שימכור לו כל המאשין וכל הכלים הנצרכים והנכרי יעשה ביו"ט לצורך הישראל. זה תורף שאלתו:

והנה יש לדבר הרבה. א) אי גוף עשיית המלאכה בשבת ויו"ט ע"י עכו"ם יש בזה לאו ד"ת או רק דרבנן ב) איזה מלאכה יש בעשיית הזאדא וואסער ג) אי ליכא בזה צד היתר מטעם א"נ דמותר ביו"ט וגם לצורך שבת עכ"פ ע"י ע"ת ד) אם הנכרי עושה בעצמו זאדא וואסער בלי ציווי הישראל אי מותר לישראל לקנות ממנו היכי שיש רוב ישראל אי ל"ח כעושה בשביל הישראל. הנה בגוף עשיית מלאכה בשבת ע"י נכרי מוכח בש"ס בכמ"ק דליכא רק שבות אך הב"י הביא דברי המכילתא דבשבת ויו"ט כתיב לא יעשה מלאכה משמע אפי' ע"י אחרים וס"ל דאף אם נעשה ע"י מי שאינו בר שליחות אפ"ה עובר ואינו כלל בתורת שליחות רק דהתורה הקפידה שלא יעשה מלאכה בחפץ של ישראל ומש"ה ניחא דלא מצינו בשום מקום דבשבת נימא שלד"ע ויהי' מעילה ושבת ב"כ וע"כ דשם אינו מטעם שליחות וגם בנכרי אסור והוי דומיא למ"ש המל"מ בפ"ו מהלכות מלוה ולוה דאף לדעת רש"י ז"ל דרבית עי"ש מותר מ"מ בלוה בעצמו אסור משום דהתורה הקפידה שלא יתרבה ממונו של מלוה ע"י ההלואה זו ואפי' ע"י קוף אסור ועי' בשו"ת מהרי"ט בחידושיו פרק האיש מקדש שכ' דבמעילה הוי מטעם שליחות אבל בטביחה הוי החויב מטעם שנהנה ועי' בספר ים התלמוד ב"ק דע"א שהעיר דא"כ אמאי חשיב ב"כ ועי' בקצה"ח סי' רצ"ב:

והנה דברי המכילתא לכאורה סותר לדברי הש"ס. והפמ"ג באו"ח סי' רמ"ג אות ג' כתב דאם הנכרי עושה מלאכה בחפץ ישראל יש איסור ד"ת אבל בחפץ עכו"ם לצורך ישראל ליכא רק שבות. אך כ' דבהוצאה הואיל דהוי מלאכה גרועה א"כ אינו בכלל לא יעשה א"כ מותר ע"י עכו"ם. והנה לפ"ז י"ל קושית הפנ"י בהא דקאמר הש"ס בפסחים ד"ה ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אבחא"ש. והקשה דנימא השבתה בכ"ד ורק מטעם דאחשבי' להבערתן. והגרא"ב ז"ל העיר דעכ"פ גם שריפה בכלל. והנוב"י העיר בהא דפירש"י מדלא נפקא לי'. ונ"ל ליישב דז"ב דנהי דנימא ל דהקרא דלא יעשה מלאכה קאי גם אם נכרי עושה מלאכה מ"מ עכ"פ העשה דשבתון בודאי א"ע ע"י נכרי דבזה בודאי שייך סברת הבי"מ סי' ה' דעכ"פ גופו שובת והישוע"י כ' דלענין העשה בודאי נכון סברת הבי"מ. ונודע מ"ש המפורשים בהא דקאמר בש"ס ש"מ הבערה לחלק יצאת היינו דס"ל להש"ס די"ל דתשביתו מיירי ביו"ט ורק דעדל"ת. אך באמת יש עשה ול"ת ונודע שיטת הרשב"א יבמות ד"ו דבמידי דליכא מיתה ליכא עשה דשבתון וזה כונת ר"ע דנקט שהוא אב מלאכה היינו שיש עשה דשבתון וא"כ ע"כ דמיירי בעיו"ט. א"כ קשה הא שוב יש לאוקמה ביו"ט ורק שמשביתו ע"י עכו"ם נהי דלשיטת המכילתא יש איסור ד"ת מ"מ ליכא רק ל"ת ושוב י"ל עדל"ת ורק שי"ל דע"י נכרי לא יקיים כלל מ"ע דתשביתו כיון שאינו בר שליחות וכמ"ש בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שכ"א ובב"ט שער עדל"ת דין י' ליישב הקושיא לשיטת הרמב"ם ז"ל דמילה בעכו"ם כשירה אמאי מילה דו"ש הא אפשר לקיים ע"י עכו"ם. ותירץ דנהי שהתינוק יהי' נימול ולא יצטרכו להטיף דם ברית מ"מ האב לא יקיים המצוה ע"י נכרי. אך באמת י"ל למ"ש המח"א בהל' שלוחין עיי"ש לענין עשיית מעקה דמידי דנעשה ממילא מהני ה"ה דגם ע"י עכו"ם מהני א"כ לשיטת כמ"פ דבחמץ אם אין לו חמץ אינו מחויב לקנותו כדי לבערו דבזה בעצמו שאין לו חמץ הוי כמקיים בפועל א"כ שוב גם ע"י השבתת עכו"ם מקיים המצוה ושוב י"ל עדל"ת. אך ידוע מ"ש המפורשים דא"נ השבתה בכ"ד א"כ ע"כ דקפידת התורה שלא יהי' לו חמץ א"כ כשאין לו חמץ הוי כמקיים בפועל אבל למ"ד אבחא"ש דאז אם אין לו חמץ הוי כמו שופר דבאין לו שופר ל"ח מקיים ול"ח מבטל א"כ הקפידה התורה לקנות חמץ א"כ זה כונת הש"ס דמדנקט ר"ע שהוא אב מלאכה ע"כ דכונתו דיש עשה ול"ת ול"ש עדל"ת. וממילא נשמע דהבערה לחלק יצאת. ולפ"ז שפיר נשמע דאבחא"ש היינו דקשה דעדיין אפשר להשבות ע"י נכרי וליכא רק ל"ת וא"נ דהשבתה בכ"ד נהי דזה ג"כ אסור מטעם אחשבי' או מטעם דשריפה ג"כ הוי בכלל מ"מ אי השבתה בכ"ד א"כ באין לו חמץ הוי כמקיים בפועל ושוב אפשר להשבית ע"י נכרי וליכא רק ל"ת ונימא עדל"ת. וע"כ דס"ל אבחא"ש א"כ יש קפידא לקנות חמץ ושוב א"א לקיים ע"י עכו"ם וע"כ דמעיו"ט. ובזה ניחא מדלא נפקא לי' דבאמת י"ל דר"ע ס"ל דכונת הקרא דמשביתו בכל ענין ואף ע"י עצמו. אך שוב יוכל לדייק בלא"ה דהא ביטול הוא בכלל תשביתו ולאח"ז איסורי ל"מ ביטול כמ"ש הצל"ח. וע"כ דאם הי' אפשר לפרש עכ"פ באחד מדרכי השבתה שוב ל"ה מצי למידק. א"כ שוב מדקאמר דא"א להשבית ביו"ט גם ע"י עכו"ם ע"כ דס"ל אבחא"ש וא"א לקיים גם ע"י עכו"ם. ומיושב הכל בס"ד לנכון:

עוי"ל קושית הנ"ל דלכאורה לפי סברת ר"ע דדייק דהבערה שהוא אב מלאכה היינו דהוי איסור מיתה ויש עשה ול"ת ול"ש עדל"ת. וקשה לכאורה הא קיי"ל דעשה שיב"כ דוחה ל"ת ועשה והטעם דעיקר הסברא משום מאי אילמא ולכך בעשה החמור דוחה ונודע מ"ש הר"ן ביומא דפ"ג דמש"ה שוחטין לחולה בשבת אף שיש להאכילו נבילה משום דאיסור נבילה עובר בכל כזית ושוב אפשר לפרש דתשביתו ביו"ט ואי דיש עשה ול"ת הא עשה דתשביתו עובר בכל פעם והעשה דשבתון א"ע רק בשעת מלאכה ועי' במג"א סי' תמ"ה שכ' דעשה דתשביתו חמיר אך באמת מפורש בש"ס חולין דק"א דמאן דל"ל כולל רק בחמיר א"כ טומאת הגוף על תרומה ל"ח חמיר דנהי דטומאת הגוף בכרת טומאת בשר אין לו טהרה במקוה ועי' בתוס' יבמות דל"ג שכ' להיפך וכתב השעה"מ בפי"ז מהלכות א"ב דשם כ' התוס' דל"ח קל ע"ח אבל באמת חמיר ל"ח כיון דלכשנגדו ג"כ יש חומר א"כ ה"נ י"ל כיון דעשה דתשביתו הו"ל אש"ב א"כ באמת נסתפקו המפורשים אי עשה שאש"ב דוחה לל"ת וכ' דאי לילה לאו זמן ציצית הוי ונשמע מכלאים בציצית דאף עשה שאש"ב דוחה וכ"ז במידי דליכא רק ל"ת גרידא שפיר נלמוד מכלאים בציצית דגם עשה שאשיב דוחה אבל היכי שיש עשה ול"ת ורק דמצד חמור על קל קאתינן ושפיר היכי דהעשה אש"ב א"כ יש לו חומר מצ"א וקיל מצ"א ול"ח חמיר ושוב לא דחי לל"ת ועשה. אך לכאורה א"נ דבנשים ליתא העשה דתשביתו א"כ גם העשה דיו"ט ליתא בנשים כמ"ש בתוס' קידושין דל"ד וא"כ שוב העשה דתשביתו חמיר:

אך באמת כ' האחרונים דנשים מציוין בעשה דשבתון הואיל שנכתב בהדי ל"ת וכיון דמצוות על הל"ת וממילא מצוות גם על העשה. אך כ' המפורשים דזה תלוי אי כונת התורה העיקר הל"ת וכתבה העשה לחזק הל"ת אז שפיר כיון דנשים מצוות על הל"ת ממילא מצוות גם על העשה אבל באם העשה אינו לחזק הל"ת אז בודאי אין האשה מצווה על העשה ועי' בריטב"א ובמק"ח סי' תל"א. א"כ לפ"ז בעשה דשבתון בודאי נשים מציוין הואיל שהוא לחזק הל"ת והראי' שכ' המפורשים דבאם א"ע מלאכה כמקיים בפועל. אך אי נשים מצווין על העשה דתשביתו יהי' תלוי אי אבחא"ש דאי השבתה בכ"ד, א"כ באין לו חמץ הוי כמקיים בפועל א"כ ע"כ דהעשה הוא לחזק הל"ת וא"כ נשים מצווין אבל אי אבחא"ש א"כ ע"כ דאין הטעם משום שלא יעבור בב"י דהא הקפידה לקנות חמץ א"כ בודאי נשים אין בכלל העשה. א"כ זה כונת הש"ס דמדנקט ר"ע שהוא אב מלאכה ע"כ כונתו דבלא"ה הי' אפ"ל עדל"ת וממילא נשמע דהבערה לחלק יצאת וקשה הא עכ"פ י"ל עדל"ת ועשה משום דעשה דתשביתו חמיר לפי שעובר בכל פעם ואי דאש"ב הא ממ"נ או דגם בעשה דשבתון פטורין או דגם בעשה דתשביתו חייבין ונשמע ע"כ דס"ל אבחא"ש וא"כ שפיר נשים בעשה דתשביתו אינם חייבין ובעשה דשבתון חייבים ושוב ל"ש לומר עדל"ת דנהי דעשה דתשביתו חמיר מצ"א מ"מ יש לו קולא מצ"א דאש"ב וז"ב. ומיושב קושית הנ"ל דאי השבתה בכ"ד נהי דהי' אסור מטעם אחשבי' או דגם שריפה בכלל מ"מ הי' גם נשים מחויבים ושוב הי' עשה דוחה לל"ת ועשה מטעם חמיר לקל:

ועפ"ז י"ל קושית התוס' בהא דקאמר הש"ס ש"מ דל"ל מתוך. והוקשו דהא בעי צורך קצת. ועפ"ז י"ל דבאמת בתוס' יבמות ד"ה הוקשו דאמאי צריך ללמוד מכלאים בציצית דעדל"ת הא בלא"ה יש ללמוד מדהוצרכה התורה לאסור שריפת קדשים מכלל דבעלמא דחי. ותירצו דהו"א במלאכת יו"ט דקיל דמותר בא"נ לכך לידחי. וכ' המפורשים דעכ"פ נלמוד מזה דלאו דיו"ט קיל והטעם משום דמותר אפי' שלא לצורך היכי דהוי צורך קצת א"כ הוצרכה התורה לאסור ונלמוד דבעלמא אדחי ובאמת ר"א קאמר הטעם בשריפת קדשים משום עשה ול"ת וא"כ זה כונת הש"ס מדחזינן דס"ל לר"ע דאי לא הי' רק ל"ת הי' נדחה א"כ שוב אי הי' ס"ל מתוך א"כ הי' לאו דיו"ט קיל וכמ"ש התוס' לענין שריפת קדשים וא"כ הי' נשמע דלאו דיו"ט נידחין אף ל"ת ועשה ושוב י"ל עדל"ת וכ"ז לשיטת ר"ע דס"ל דל"ת נדחית אבל לדידן דתשביתו מיירי בעיו"ט ושוב נהי דס"ל מתוך מ"מ אסור להשבית חמץ ביו"ט אף בלא ביטלו דל"ח צורך ול"ש עדל"ת א' דהוי עשה ול"ת ובאמת לשיטת הר"מ ז"ל גבי שריפת קדשים הטעם ג"כ משום דהוי עשה ול"ת. וחוץ לזה הוי אפשר לקיים מעיו"ט ולכך א"ש דברי הרמב"ם דיליף תשביתו מעיו"ט מלא תשחט על חמץ דבפשיטות א"א למידק דהא י"ל דמיירי ביו"ט ורק משום דס"ל מתוך וחשיב קיל ולכך דייק דתשביתו מעיו"ט מהא דל"ת ושוב אסור להשבית ביו"ט אפי' בלא ביטלו ומיושב שפיר כל הקושיות לנכון וזה ברור בס"ד:

נחזור להנ"ל דלשיטת הפמ"ג בחפץ ישראל יש איסור ד"ת אך בהוצאה ליכא רק איסור דרבנן. אך עדיין יוקשה לסברתו דעיקר המ"ע דהוי בד"ת א"כ בהא דמפורש בשו"ע סי' רמ"ו דאם השאיל חפץ לנכרי צריך להוציא מרשות הישראל מע"ש והטעם דיחשדו שצוה להוציא בשבת וכ' הט"ז דלדידן דליכא רק כרמלית י"ל דשרי ובחצר מעורבת שרי ודעת הר"מ דנראה כמוכרו לו ולפ"ז קשה דהא בהוצאה ע"י עכו"ם בודאי ליכא איסור ד"ת וכמ"ש הפמ"ג וע"כ דאין לחלק דבכל המלאכות ליכא רק אסמכתא ואפ"ה חוששין למ"ע כיון דגוף איסור שבת הוא בסקילה ולזה גם שבות דידי' חמיר וכמפורש בש"ס סוכה דט"ז דשבות דשבת חמיר עיי"ש. ועוד יש לדון מטעם שליחות דלשיטת רש"י ישל"ע לחומרא וכמ"ש בשו"ת פנ"י סי' ג'. ונודע מ"ש הבי"מ סי' ה' דבמלאכת שבת ל"ש שליחות כיון דקפידת התורה רק על הישראל שיניח. ולכאורה בהא דש"ס ביצה די"ז דבעי הש"ס הוא נאסר וקמחו נאסר למאי נ"מ לאקנויי קימחא ושיטת הרי"ף דאף אי אין קמחו נאסר מ"מ בעי אקנויי קימחא דבלא"ה שליח כמותו וכ' השעה"מ בהלכות יו"ט דל"ש אשלד"ע לפי שהשליח אינו בר חיובא ומוכח דאף דחבירו הניח ע"ת ולא הקפידה התורה על עשיית מלאכה ואפ"ה כ' בזה דשייך שליחות ואף שי"ל דלטעם כדי שיברור א"כ אי יהי' מותר עי"ש ג"כ יש חשש שמא יבשל הכל ליו"ט. אך באמת כיון דל"ל היתר רק ע"י אחר שוב יש היכר וכמפורש בש"ס ביצה די"ט לענין טבילה ועי' בהג"ה אמ"ב סי' רס"ג. אך לפ"ז א"צ לבוא לטעם שליחות. ואף דבאמת שיטת רש"י דאי אין קמחו נאסר א"צ אקנויי קמחא וי"ל דלשיטתו דס"ל ישל"ע לחומרא א"כ נשמע מהא דמפורש אמירה לעכו"ם שבות דבשבת ל"ש שליחות ול"צ אקנויי קמחא. ובאמת לשיטת התוס' גם במלאכת שבת עובר עי"ש היכי דל"ש אשלד"ע ובעכו"ם הטעם משום דאשל"ע ועי' בש"ס ע"ז דכ"ב דמוכח דגם במלאכת שבת עי"ש יש איסור ד"ת עכ"פ במוחזק לעבור ועי' בפמ"ג בפתיחה להלכות יו"ט שכ' דבמומר יש לאסור מטעם שליחות ובפרט לסברתו בפתיחה דטעם דרב סמא משום דחשיב בר חיוב משום לפ"ע ופליגי בפלוגתת האמנ"ש סי' י"ד באיסור שאינו מצווה אי שייך לפ"ע א"כ במומר דמוחזק לעבור על לפ"ע ושוב גם לרב סמא ישלד"ע עכ"פ ממ"נ ע"י עכו"ם ליכא איסור ד"ת דלרש"י בשבת ל"ש שליחות ולשיטת התוס' שוב אשל"ע וגם לשיטת רש"י הוא רק מדרבנן כמ"ש המפורשים וז"ב:

עתה נדבר אי יש בזה איזה מלאכה. הנה ע"י הישראל בעצמו בודאי יפה כ' רו"מ שיש איסור כמו בצירה וקצירה דדרך לעשות לימים הרבה. וכמ"ש הטור דנהי דנימא דמלאכת א"נ מותר ביו"ט אף קודם לישה מ"מ כיון דדרך לעשות לימים הרבה חששו שלא יתבטל משמחת יו"ט ונודע מ"ש הרמב"ן פ' אמור דמו"מ בקביעות יש בזה ביטול עשה דשבתון ועי' בשו"ת ח"ס חלק ששי בהשמטות סי' קצ"ט שכ' דלא יוקשה מדברי הרשב"א שהבאתי דבמידי דליכא מיתה ליכא עשה דשבתון ש"ה דמיירי במידי דלית בי' טורח אבל בדבר טורח יש עשה דשבתון. אך אי יש בזה איסור מלאכה יש לעיין ורו"מ כ' דיש לדון הואיל דהוא א"ע כלל רק ע"י הטפת הטיפין נעשה הזיעה ותלוי לי' בהא שכ' המג"א סי' שכ"ח במניח דבר המושך דם דלרש"י ל"ח מלאכה הואיל דהוא א"ע מאומה ולדעת המג"א הוי כעושה מעשה א"כ ה"נ י"ל כן. באמת יש להאריך בזה הנה באמת לשיטת רש"י מוכח כן דרק במהדק גמי חייב אבל בלא"ה פטור דהוי רק כמו גרמא הואיל שהוא בעצמו אינו מוציא דם וגרמא שרי במלאכת שבת כמפורש בש"ס שבת דק"כ דפריך ה"נ כתיב ל"ת מלאכה עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. ואף שכ' קצת פוסקים דרק בכיבוי דהוי משאצל"ג אז גרמא שרי. אך באמת הוצאת הדם ג"כ הוי משאצל"ג ובפרט דבכל המלאכות גרמא שרי והנה המחה"ש שם כ' דאם יש דם וליחה י"ל דשרי הואיל דאינו הולך מיד. וי"ל הכונה דהוי בודאי גרמא וכמ"ש הפמ"א דכמו דבניזקין יש חילוק בין גרמא לגרמי כמו כן במלאכת שבת א"כ היכי שהמלאכה מתחיל תיכף הוי כמו גרמי וי"ל עוד לשיטת הרא"ש היכי שההיזק נגמר בדיבור הו"ל כמו מזיק ולכך חייב אבל באם אינו מתחיל רק אח"כ הוי כעין גרמא. ובאמת כעין זה מצינו בש"ס חולין דט"ז לענין שחיטה בסרנא דמיא דמשני כאן בכח ראשון כאן בכח שני דכח ראשון הו"ל כח גברא וגם לענין אשקול עלה בידקא דמיא כ' התוס' דאין לחייבו מטעם מקרבו אצל האש משום דבשעה שכפתו לא הי' המים ראוי לבוא ואח"ז הוא בכח שנו:

ובאמת י"ל דכ"ז הוא רק לדידן דס"ל דעכו"ם העושה מלאכת ישראל אינו רק מדרבנן וע"כ דקפידת התורה רק שלא יעשה הישראל בעצמו א"כ י"ל דגרמא שרי אבל א"נ דגם ע"י עכו"ם אסור א"כ ע"כ דקפידת התורה שלא יתהווה מלאכה בחפץ ישראל א"כ אף גרמא אסור דעכ"פ לא גרע מנעשה ע"י עכו"ם. ונודע מ"ש המפורשים בהבנת דברי הירושלמי שכ' לחלק בין הא דמותר להבעיר מע"ש ויהי' דולק בשבת ובין שריפת קדשים ביו"ט דאסור אף באם התחיל מעיו"ט דהכונה כנ"ל כיון דאחשבי' להבערתן א"כ אף בנעשה ממילא אסור א"כ נהי דבהתחיל מע"ש הוי רק כגרמא מ"מ אסור ולכאורה ממ"ש בתוס' שבת די"ז דמש"ה בפורס מצודה ואינו נלכד בשעת פריסה ליכא חיוב חטאת משום דא"י אם יצוד אבל אי יש בירור שיצוד יש חיוב ועי' במג"א סי' שט"ז ובפמ"ג שם שהאריכו בזה. ומוכח דאף דאינו ניצוד רק אח"כ מ"מ הוי כעושה בידים ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ת ח"א סי' ה' שכ' דאם מעמיד כלי שמדליק הנר שעומד אצלו וכ' דבאינו מדליק תיכף בשעה שהניחו ליכא רק גרמא וממ"ש המחה"ש ג"כ משמע כן אך מהא דפירס מצודה אינו מוכח כן. א"כ הכא נהי דע"י הטפת הטיפין נעשה זיעה מ"מ כיון דעכ"פ בשעה שמעמיד הכלי תיכף ליכא זיעה רק אח"ז י"ל דבכה"ג ל"ח רק כמו גרמא וי"ל עוד לפמ"ש בתוס' ב"ק דנ"ו שהוקשו דאמאי פטרי רבנן בהשיך בו נחש מטעם דארס מעצמו מקיא הא בנותן לתוך פיו הו"ל ככופף קומתו בפני הדליקה. ותירצו דהכא הארס אינו בעולם בשעת מעשה א"כ י"ל דשם בדם עכ"פ בשעה שמניח הרטייה הדם ישנו עכ"פ בעולם א"כ י"ל דהוי כמוציא בידים אבל הכא שהזיעה אינו כלל בעולם רק יולד אח"כ א"כ בשעה שנולד הזיעה שוב נסתלק פעולתו וי"ל דאף לדעת המג"א שמחמיר גבי העמדת העלוקה דנחשוב למלאכה מ"מ מודה בזה. ובפרט לשיטת רש"י גם שם לא נחשוב למלאכה הואיל שאינו רק גרמא לפי שאינו עושה מעשה בידים:

עתה נדבר אי ליכא היתר מצד דמותר כל מלאכות מיו"ט לשבת לצורך א"נ היינו ע"י ע"ת או מטעם דצרכי שבת נעשה ביו"ט או מטעם הואיל. והנה כת"ה הביא הא דביצה אין מוציאין אש ומפורש שם בש"ס דהוא משום דקמוליד ביו"ט ופירש הרע"ב ז"ל משום דמוליד ודמי למלאכה שבורא האש הזה ביו"ט וא"כ ה"נ בזיעה הנ"ל דבורא הזיעה ביו"ט ודמי ג"כ למלאכה נראה דאסור כמו באש. הנה לכאורה לפ"ז אין נ"מ אי חשיב מלאכה הא דעושה הזיעה או לא דאף א"נ דהוי רק גרמא מ"מ לא גרע מביצה שנולדה ביו"ט דאסור משום דאין יו"ט מכין לשבת ואף בהכנה דממילא מכ"ש הכא שהדבר לא הי' בעולם כלל ונעשה ע"י פעולתו בודאי שי"ל דאסור מטעם דאין יו"ט מכין לשבת. ובאמת מ"ש כת"ה דאמאי אסור להוציא אש נהי שדמי למלאכה הא כל מלאכת א"נ וכן מכשירי א"נ שא"א לעשות מעיו"ט מותר ואמאי אסור להוציא אש ל"מ אם מוציא אש לחמם כנגדו א"כ לדעת הר"ן הוי כא"נ עצמו הואיל שנהנה מגוף האש וגם אי מוציא אש לבשל עכ"פ הוי כמכשירי א"נ היכי דא"א לעשות ביו"ט. והביא שיטת הרמב"ם בפ"ד מהלכות יו"ט שלא התירה התורה להבעיר אלא מאש המצוי וביאר הט"ז דבריו שלא התירה התורה א"נ ביו"ט רק היכי שהדבר ישנו בעולם רק שמחוסר תיקון אבל להמציא א"נ לא התירה התורה והה"מ פירש דברי הרמב"ם מטעם דהוי כמו מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט ולדעת הט"ז בפירוש דברי הרמב"ם שוב הוי מלאכת איסור ובודאי הוי כמבשל בשבת דאסור ליהנות ולדעת הה"מ משמע לכאורה דמותר להשתמש באם הוציא והט"ז פליג דעכ"פ עבר איסור ד"ת והוי כמו מעשר פירותיו בשבת במזיד דאסור והראב"ד כ' דיש איסור מטעם נולד והה"מ כ' דלא דמי לביצה דשם נהנה מגוף הביצה אבל הכא הוי רק סיוע שיוכל להדליק ממנו עצים:

ולפ"ז לדברי הראב"ד והט"ז נראה דאף אם עכו"ם הוציא אש אסור דבנולד אין חילוק בין ישראל לעכו"ם ולדעת הה"מ דהוי רק מכשירין מותר ע"י עכו"ם דהוי ע"י שינוי עכת"ד. הנה בגוף סברת הט"ז בדברי הרמב"ם ז"ל שלא הותרה א"נ ביו"ט רק היכי שהדבר יש בעולם רק שמחוסר תיקון אבל להמציא יש מאין לא. הנה סברא זו מפורש בתוס' ביצה ד"ב בהא דמפורש שם דביצה שנולדה ביו"ט אסור משום הכנה והוקשו דא"כ היכי אופין ומבשלין מיו"ט לשבת ותירצו דרבה לטעמי' דא"ל הואיל אי מקלעי לי' אורחים חזיא לי' ואפי' לדידן ניחא דבדבר שיש בעולם רק שמחוסר תיקון ל"ש הכנה הרי מפורש כסברת הט"ז דאם נולד בשבת ויו"ט הכין אותו דבר שלא הי' בעולם כלל אז אסור אבל להכין דבר הצורך רק תיקון שרי ודברי התוס' תמוהים מאד א) במ"ש ואפי' לדידן ניחא חדא דגם אנן ס"ל הואיל וחוץ לזה קשה דמשמע דמותר לבשל מיו"ט לשבת אף בלי טעם דהואיל והא מפורש בש"ס פסחים דמ"ו דעיקר ההיתר מטעם הואיל או משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט וא"כ מאן דא"ל הכנה דרבה ס"ל צרכי שבת אין נעשין ביו"ט א"כ ע"כ צ"ל מטעם הואיל וחוץ לזה הא חזינן דאסור לבשל מיו"ט לחול אף דסעודת חול בודאי ל"צ הכנה אפ"ה יש איסור מלאכה ומכ"ש לצורך שבת ועי' במהר"ם שי"ף ובביאור הג"ה שם ביצה ד"ב ובמג"א סי' תקכ"ז שרצה להתיר עפ"י סברת התוס' אפי' סמוך לחשיכה ודחה דמאן דס"ל הואיל לא ס"ל סברת התוס' ואף שי"ל בפי' דברי התוס' דהכונה ואפי' לדידן היינו דההיתר מטעם דצרכי שבת נעשין ביו"ט ואי דכיון דחזינן דמלאכה גמורה מותר מכ"ש הכנה של היתר י"ל דגרע דבאמת ביו"ט עצמו חזינן דמידי שישנו בעולם מותר לתקנו לצורך א"נ ולעשות כל מלאכות ולהמציא א"נ אסור ה"ה לצורך שבת מותר לתקן א"נ ולא להמציא דבר חדש. וזה כונת התוס' דהקשה א"כ היכי אופין ומבשלין מיו"ט לשבת הא יש בזה הכנה וס"ד דכיון דהכנה דממילא אסור מכ"ש הכנה בידים וס"ד דבאמת לצורך יו"ט גופא מותר אפי' להמציא א"נ. ותירצו דהיתר מטעם הואיל וכ' אפי' לדידן הטעם משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט ואי דלמאן דס"ל הכנה דרבה וכי גרע הכנה דממילא. ע"ז כתבו דרק לתקן שרי אבל להמציא אסור אף לצורך יו"ט גופא וי"ל דדייק סברא זו מהא דמוציא אש וכסברת הרמב"ם. ולפי"ז דדברי התוס' א"ש כמין חומר:

ונמצא לכאורה דלמאן דס"ל הואיל ול"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט א"כ י"ל דביו"ט מותר אפי' להמציא א"נ ורק לצורך שבת אסור להכין וממילא אסור בשבת ומאן דס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט ואפ"ה אסור ביצה וע"כ לחלק בין אינו בעולם א"כ י"ל דגם ביו"ט גופא אסור להמציא א"נ היכי שהדבר אינו בעולם ולפ"ז א"ש סברת התוס' ולא יוקשה קושית הביאור דהוא כסברת הרמב"ם ז"ל. אך אף לסברת המג"א ז"ל דמאן דא"ל הכנה דרבה ס"ל דצרכי שבת אין נעשין ביו"ט מ"מ י"ל בפי' דברי התוס' דנודע פלוגתת רבה ורבא מנחות דס"ד בשחט ב' חטאות של צבור דרבה ס"ל אזלינן בתר מעשיו ורבא ס"ל דבתר מחשבתו אזלינן ויש שם חילוף גירסאות בין הרמב"ם והראב"ד ז"ל. והקשה בתוס' דא"כ מאי מועיל הא דהואיל אי מקלעי לי' אורחים הא עכ"פ יהי' מחשבתו לאיסור. אך הג' הנחי"ע כ' דבאמת י"ל מתוך אך דבעי צורך קצת או דבעי זמן אכילה ומועיל הא דהואיל כדי שיוחשבו צורך קצת או שיוחשב עדיין זמן אכילה ובתשובה הארכתי בזה:

והנה זה פשוט דבמבשל ביו"ט לצורך יומו ליכא כלל איסור הכנה ואצ"ל כלל דהותרה הכנה מטעם א"נ דבשלמא גוף המלאכה ששייך אף בימי החול אף שהותרה בי"ט מ"מ חשיב מלאכה רק שהותרה לצורך א"נ אבל הכנה דליכא רק ביו"ט א"כ ע"כ דלא הקפידה התורה שיהי' צרכי יו"ט מוכן מבעוד יום וכמ"ש הרמב"ן ברכות ד"כ לענין מ"מ דחשיב הותרה לפי שהוא ענין תמידי. ועי' בישוע"י הלכות יו"ט שכתב דהיכי שאסור מטעם אחשביה אז במקום שנדחה הוי הותרה. ועפ"ז י"ל דבר חדש דאם מבשל מיו"ט לשבת יש ב' איסורים א' מכח גוף המלאכה ב' מטעם דבעי צרכי שבת שיהי' מוכן מבע"י חול. א"כ לגבי איסור הכנה ל"ש מתוך דהא לצורך ליכא כלל איסור הכנה ושוב ל"ש בי' מתוך וכמ"ש הפנ"י לענין מפרק דל"ש מתוך דלצורך ליכא איסור מפרק דהוי משאצל"ג וכמ"ש המג"ש והק"נ ביצה די"ב דמש"ה בשריפת קדשים ל"ש מתוך משום דאחשבי' להבערתן ואיסור שאינו מצד מלאכה ל"ש מתוך דלצורך ליכא רק מלאכה ופלפלתי בזה הרבה, א"כ לכאורה קשה היכי מבשלין מיו"ט לשבת מטעם הואיל הא יהי' מחשבתו לאיסור וא"ל מטעם מתוך דלענין הכנה ל"ש מתוך ואף שיש לחלק דבאמת כ' כמ"פ דהא דמחשבתו לאיסור חייב הוא רק בדבר שמצד דחויה כמו בהעלה דגים ותינוק דפק"נ בשבת הוי רק דחויה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב משבת ועיי"ש בכ"מ אבל בדבר שהותרה לא איכפת לן במחשבתו לאיסור. ואף דמוכח לכאורה דבקרבנות ג"כ חייב במחשבתו לאיסור ושבת אצל קרבנות הוי הותרה וכמפורש בש"ס יומא דמ"ז אך נודע מה שהוקשו מש"ס הנ"ל על מ"ש הכ"מ בפ"ב משבת. ולפמ"ש בשו"ת עט"ח או"ח סי' ד' ליישב דברי הכ"מ א"כ י"ל דרק בקרבן ראשון הוי הותרה אבל בקרבן שני דהוי ענין מיקרי הוי רק דחויה א"כ שפיר מדמה הש"ס הא דשחט ב' חטאות של צבור להא דהעלה דגים ותינוק. ולפ"ז גבי מלאכת א"נ ביו"ט דהוי הותרה לא איכפת לן במחשבת איסור. אך באמת לשיטת הראב"ד זל גם שבת אצל פק"נ הוי הותרה נשמע דגם במידי דהוי הותרה אפ"ה חייב במחשבתו לאיסור א"כ שוב גם במלאכת יו"ט שייך הסברא דמחשבתו לאיסור ושוב צ"ל דצריכין לצרף היתר מטעם מתוך ושוב הדרא הקושיא לדוכתא דהא לגבי הכנה ל"ש מתוך. הגם דיש עוד לומר דדוקא לגבי איסור מלאכה דאף כשעושהו לצורך א"נ עכ"פ הוא מלאכה שאסרה התורה לעשות ביו"ט ורק שהותרה לצורך א"נ אבל לענין הכנה דלצורך יומו ליכא התחלת איסור כלל דיו"ט לעצמו מכין א"כ י"ל דל"ש בזה הא דמחשבתו לאיסור דהוי כעושה מלאכה בימי החול וסבר שהוא שבת או יו"ט דודאי פטור לכ"ע כן הי' אפשר לומר. אך לפ"ז י"ל דזה כונת התוס' דס"ל דגם בזה שייך איסור הכנה היכי שמחשבתו הי' לצורך שבת א"כ קשה היכי אופין מיו"ט לשבת נהי דשייך היתר מכח הואיל מ"מ זה ניחא לגבי גוף איסור מלאכה דשייך מתוך ממילא שייך הואיל אבל לגבי איסור הכנה דל"ש מתוך א"כ גם היתר דהואיל ל"מ דהוי מחשבתו לאיסור וע"ז תירצו דרבה לטעמי' דא"ל הואיל היינו הפי' דא"ל במנחות מחשבתו לאיסור פטור ממילא ההיתר דהואיל מהני אף בלי הטעם דמתוך א"כ מועיל בין לגבי איסור מלאכה ובין לגבי איסור הכנה. ואפי' לדידן אין הכונה דלא ס"ל הואיל ז"א דבלא"ה בודאי הי' איסור מכח עצם המלאכה רק הכונה לדידן דא"ל מחשבתו לאיסור חייב א"כ הואיל לחוד ל"מ בלי טעם דמתוך וא"כ לגבי איסור הכנה ל"ש מתוך וממילא ל"ש הטעם דהואיל וע"ז חידשו דבמידי שישנו בעולם ע"ז ל"ש הכנה ולא נשאר רק איסור מלאכה ושייך מתוך ושוב מועיל הטעם דהואיל. וא"ש דברי התוס' והוא דבר נחמד מאד בס"ד:

ועפ"ז י"ל קושית התוס' ביצה די"ב בהא דקאמר הש"ס השוחט עו"נ ביו"ט לוקה וקאמר הש"ס ה"מ ב"ש דלא ס"ל מתוך והוקשו בתוס' דנימא ר"ע הוא דל"ל מתוך בש"ס פסחים ד"ה. אך נודע קושית הט"א לפמ"ש ברש"י פסחים דמ"ו דגם אחר שקרא שם יש היתר לאפותו מטעם הואיל אי בעי מיתשיל א"כ ה"נ אמאי צ"ל הטעם דב"ה מטעם דמתוך הא י"ל מטעם הואיל. אך באמת י"ל עפ"י פלוגתת רבה ורבא לענין מחשבתו לאיסור ונלע"ד פשוט דאף למאן דא"ל בתר מעשיו אזלינן זה דוקא שם דבאמת הוי מעשה היתר לגמרי א"כ הוי כמחשב על יום חול שהוא שבת אבל בעושה בשבת משאצל"ג ומחשבתו לדבר שצריך לגופה ובאמת נתגלה שהוא משאצל"ג בזה בודאי חייב דהא עיקר הפטור במשאצל"ג הוא מטעם דבעי מלאכת מחשבת א"כ כיון דעיקר הפטור מצד דליכא מחשבת איסור א"כ היכי שמחשבתו הי' במידי שצריך לגופה יש בהדי העשה מחשבת איסור ושפיר חייב:

ועפ"ז י"ל לפמ"ש בשו"ת עט"ח להבין הענין דהואיל דהוא מטעם כיון דאם ימתין עד שיבואו האורחים יצטרך אז לעבור על איסור בישול ובזה שמבשל עכשיו לא יצטרך אח"כ לבשל א"כ מהני מלאכתו ומש"ה פטור אבל אם עכשיו עושה איסור יותר מאם הי' ממתין עד שיבואו האורחים בזה ל"ש הואיל עיי"ש מ"ש בישוב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק דלובש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לקי והקשה נימא הואיל דאי מיקלעי לי' עבודה ומתרץ דבכלאים כ"מ ששוהה יותר עובר בלאו יתירה א"כ ל"ש הואיל. ועפ"ז י"ל עפימ"ש הרמב"ם ז"ל דבשחיטה יש ב' איסורים איסור נ"נ ואיסור מפרק רק בחולין הוי האיסור מפרק משאצל"ג וא"כ נלענ"ד ברור באם שחט בהמת קדשים בשבת שלא לצורך ואח"כ שאל על ההקדש דאפ"ה חייב משום מפרק דנהי שנתגלה דלא הי' צריך לדם מ"מ כיון דעכ"פ הי' מחשבתו לצורך דם וגם עכשיו יש עכ"פ מעשה איסור שוב בודאי חייב. והנה בש"ס ביצה ד"ח בהא דאם שחט יחפור בדקר ויכסה. ומפורש שם דב"ה ס"ל משאצל"ג פטור. ועפ"ז מיושב קושית הט"א דנימא דטעם דב"ה משום הואיל. ועפ"ז ניחא דהא לע"ע יש ב' לאוין ואי ימתין בשחיטתו עד אחר שישאל לא יהי' איסור מפרק דהא הוי משאצל"ג ואם שוחט בעודו קודש אף אם ישאל אח"כ מ"מ ושאר איסור מפרק ושוב עובר עכשיו איסור יותר גדול מכפי שיוצרך לעבור אחר השאלה ושוב ל"ש הואיל ומש"ה מוכרח לומר מטעם מתוך דזה שייך גם לענין איסור מפרק וכמ"ש הפנ"י שם דבחולב יש איסור מפרק וממילא מיושב קושית התוס' שהוקשו דנימא ר"ע הוא. ועפ"ז א"ש דנודע מ"ש הישוע"י בהלכות יו"ט וכבר קדמו בחידושי אגדות ב"ב דקי"ט דר"ע ס"ל משאצל"ג חייב א"כ לדידי' גם בחולין יש איסור מפרק א"כ אף אם ימתין בשחיטתו עד אחר השאלה מ"מ יעבור ב' איסורים ושוב י"ל הואיל דא"ע איסור יותר גדול מכפי אח"כ א"כ נהי דל"ל מתוך מ"מ עכ"פ אינו לוקה מטעם הואיל ואף שהאו"ח בפסחים ד"ה כ' דר"ע לא ס"ל הואיל אך כמ"פ כתבו להיפך ובחידושי פלפלתי הרבה לדחות ראיות האו"ח וכ"מ מפשטות הסוגיא שם מדלא קאמר ש"מ מדר"ע ד' א"כ א"ש דברינו בס"ד ומיושב קושית התוס' לנכון:

ובזה י"ל קושית הישוע"י שהקשה דלפמ"ש הח"צ דמש"ה בשוחט אינו חייב משום צובע דכמו דאין עיבוד באוכלין ה"ה דאין צביעה באוכלין א"כ לפמ"ש המל"מ דבעולה שכלו כליל ואין עליו שם אוכל יש בו משום עיבוד וה"ה משום צביעה א"כ תיקשי דמאי קאמר הש"ס דלב"ה אינו לוקה מטעם מתוך הא לגבי איסור צביעה ל"ש מתוך דבחולין ליכא איסור צביעה אך לפי הנ"ל א"ש דכבר הבאתי קושית הט"א די"ל בשוחט עו"נ ביו"ט ההיתר מטעם הואיל אי בעי מיתשיל ורק שכתבתי לפמ"ש העט"ח דהיכי דעושה עכשיו איסור יותר גדול מכפי שיוצרך לעשות אחר השאלה ל"ש הואיל ולפ"ז לענין איסור מפרק ל"ש הואיל מטעם דאם יושחט אחר השאלה לא הי' מתחיל כלל איסור מפרק דהוי משאצל"ג אבל בשחטו בעודו קודש אף אי ישאל אח"כ מ"מ ישאר איסור מפרק וכמ"ש לעיל וכ"ז לענין מפרק דהוי עכ"פ משאצל"ג וגם בחולין הוי עיקר הפטור משום דליכא מחשבת איסור אבל לענין צביעה דבחולין ליכא כלל איסור צביעה דאין צביעה באוכלין וא"כ שוב שייך ההיתר מטעם הואיל דגם אם שחטו בעודו קודש מ"מ אי ישאל אח"כ יתגלה דלא הי' איסור צביעה כלל ועל מחשבת איסור לחוד ליכא חיוב וא"ש קושיא הנ"ל ולק"מ וז"ב בס"ד:

ועפ"ז י"ל דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שגגות הלכה ט"ו שכ' הי' לפניו ב' בהמות של צבור שחט כחושה ואח"כ שמינה פטור על השני' אבל שניהם שמינות חייב חטאת על השני' נמצאת הראשונה טריפה אעפ"י שבשעה ששחט השניה לא ידע שהראשונה הוא טריפה מ"מ פטור דפסק כרבה דבתר מעשיו אזלינן. והוקשו עליו מדוע לא כ' רבותא דאפי' בנשפך דם הראשונה אפ"ה חייב על השניה וכדמוכח בש"ס שם דאפי' לרבה דפוטר בנמצא כחושה בבני מעים דס"ל אזלינן בתר מעשיו אפ"ה מחייב בנשפך הדם וכמ"ש בתוס' שם עכת"ק עיי"ש בלח"מ. ונלע"ד בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל דנודע שיטת הר"י בתוס' גיטין דכ"ד דבגט ל"מ באומר לאיזה שארצה אגרש אפי' למ"ד יש ברירה משום דכתיב לה לשמה ובעי שיהי' מבורר בשעת כתיבה. ונסתפקתי בתשובה באם אמר כתוב לאיזה שיצאת בפתח תחלה דבכה"ג מפורש בש"ס עירובין דל"ב דמהני אף למ"ד אין ברירה בהא דכבר בא חכם וא"כ י"ל דבכה"ג מהני אף בגט דחשיב מבורר לשמה ורק דהוי חסרון ידיעה דרק במידי דתלוי בלהבא דבכה"ג ל"ח אפשר להתברר ע"י אליהו דא"א לידע עתידות וכמ"ש בתוס' יבמות דמ"ב ושפיר ל"ח מבורר לשמה אבל הכא דהוי רק חסי"ד א"כ שפיר חשיב מבורר לשמה. ואף שכ' הפני משה הביאו בשעה"מ הלכות יו"ט דרק במידי דרבנן מועיל הא דכבר בא חכם אך כבר הקשו עליו השעה"מ. וראי' למ"ש השעה"מ מהא דכ' בש"ע אה"ע סי' ק"כ דאם בא לכתוב גט צריך להכירן וכ' הטור דגם הסופר צריך להכירן משום דבלא"ה ל"ח מבורר לשמה. ואפ"ה כ' באם לא הכירן אותם ואח"כ נתודע דהי' שמותם כך מהני וקשה לכאורה לשיטות הסוברים דבעי ג"כ הכרת הסופר וא"כ קשה מאי מהני דנתודע אח"כ ששמותם הי' כך הא עכ"פ לא הי' מבורר לשמה ועכצ"ל דבכה"ג דהוי רק חסרון ידיעה חשיב מבורר לשמה. ועפ"ז י"ל דהנה גם שחיטות קדשים בעי שיהי' לשמה ונהי דבקדשים סתמא לשמה קאי מ"מ כ' בתוס' זבחים ד"ב דעכ"פ בעי שיהי' מתכוין לשחיטת קדשים דבלא"ה פסול ומשו"ה שחיטת קטן בקדשים פסול וא"כ מידי דתלוי בברירה גם בשחיטת קדשים ל"מ דל"ח מבורר לשמה ורק בדבר התלוי בחסרון ידיעה אז נהי דבשעת שחיטה לא הי' מבורר לשמה מ"מ אם הוא רק חסרון ידיעה ונתגלה דלמפרע הי' לשמה שפיר כשר הקרבן וכמ"ש גבי גט. וא"כ י"ל עפ"י מה שהקשו המפו' בהא דהשוחט בשבת אמאי שחיטתו כשירה הא י"ל כמדא"ר ל"ת אעל"מ עי' בשו"ת מהרי"ט סי' ס"ט. וכ' בשו"ת בית אפרים דענין אעל"מ הוי רק כמסלק הכונה ובשחיטת חולין דא"צ כונה שפיר שחיטתו כשירה וא"כ י"ל דבשחיטת קדשים דבעי כונה אם נשחט באיסור שוב האיסור מסלק הכונה והוי כלא נשחט לשמה ופסול. ועפ"ז י"ל דבר חדש דבאמת גם בנשפך הדם יש לפטור למ"ד דלא אזלינן בתר מחשבתו רק באמת י"ל דכיון דבשעת שחיטתו היינו סוברים שהוא באיסור וא"כ האיסור מסלק הכונה והוי כלא נשחט לשמה ופסול ונהי דאח"כ נודע שהי' בהיתר מ"מ עכ"פ לא הי' מבורר לשמה בשעת שחיטתו ושוב הקרבן פסול וא"כ ל"ח כלל מעשיו בהיתר:

אך באמת היכי דנמצאת כחושה בבני מעים דהוי רק חסרון ידיעה דהוי בגדר וכבר בא חכם וא"כ בכה"ג הוכחתי דהיכי שאפשר להתגלות ע"ו אליהו שוב חשיב מבורר לשמה וא"כ שוב הקרבן כשר והוי מעשיו בהיתר ושפיר פטור אבל בנשפך הדם דהוי מידי דתלוי בלהבא בכה"ג ל"מ אף למ"ד יש ברירה לענין שיהי' חשוב מבורר לשמה א"כ כיון דבשעת מעשה סברנו שהי' באיסור והוי כשלא לשמה א"כ נהי דנשפך הדם וממילא הי' מעשיו בהיתר וחשיב לשמה מ"מ ל"מ דלא הי' מבורר לשמה בשעת שחיטתו וא"כ הקרבן פסול וממילא חייב אף למ"ד בתר מעשיו אזלינן מ"מ הכא עי"ז שמחשבתו הי' באיסור חשיב גם מעשיו באיסור ומיושב קושית התוס' דבאמת אם הי' הקרבן כשר אז גם בנשפך הדם הי' פטור רק דבנשפך הדם הקרבן פסול א"כ בודאי חייב. א"כ כ"ז לרבא דס"ל בש"ס תמורה ד"ד דכמדארל"ת אעל"מ א"כ שפיר בנשפך הדם הקרבן פסול ומשו"ה חייב. אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו דפוסק כאביי דאי עביד מהני עי' בשעה"מ פיו מגירושין ועי' בספר מהר"ש יפה שהחליט כן א"כ שפיר לדידי' בנשפך דם הראשונה כשר ונהי שסברנו בשעת מעשה דהי' באיסור מ"מ גם אז הי' הקרבן כשר אף שנשחט באיסור א"כ שפיר בנשפך אח"כ דם הראשונה א"כ ידוע לנו שמעשיו בהיתר הי' א"כ שפיר פטור כמו בנמצאת כחושה דפסק כרבה דלא אזלינן בתר מחשבתו רק בתר מעשיו והיכי שהקרבן כשר ונמצא שהי' לצורך שפיר פטור ומיושב שפיר הכל בס"ד וז"ב ונכון. הארכתי קצת בפלפלת כ"ש:

עתה נפן לנדון שאלתנו והנה לכאורה סברת התוס' בביצה שם הוא כעין שיטת הרמב"ם ז"ל. אך לפי הבנתם הוא רק לצורך שבת ולמאן דל"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט אבל ביו"ט עצמו אין לחלק. נחזור לסברת הט"ז בשיטת הרמב"ם ז"ל. א"כ י"ל דאף באם מוציא אש לחמם כנגדו דהוי א"נ גופא אפ"ה אסור וה"ה הכא נהי דהזיעה הוא בהמים והוי א"נ גופא מ"מ אסור להמציא א"נ. ואדרבה י"ל דאף לסברת הה"מ דפליג על הראב"ד וס"ל דזה ל"ח נולד לפי שאינו נהנה מגוף האש אבל הכא שיהנה מגוף הזיעה שימשוך לתוך המים א"כ י"ל דאסור מטעם נולד ולטעם הה"מ בדעת הרמב"ם ז"ל דהוי משום מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט א"כ י"ל הכא דהוי א"נ גופא נהי שהזיעה לא הוי א"נ גופא מ"מ ניכר הוא בתוך המים א"כ בא"נ גופא אף שהי' אפשר לעשותן מעיו"ט עכ"פ מותר מה"ת ואף דלאיזה שיטות עכ"פ אסור מדרבנן וכמו שיש איזה פוסקים שכ' דטעם דאסור לקצור הוא משום שאפשר לעשותן מעיו"ט ועי' ברש"י ביצה ריש פרק אין צדין ובדבר שמתוקן יותר מעיו"ט אז מה"ת אסור וכמ"ש בתוס' מגילה ד"ז ועי' במעדני יו"ט על הרא"ש ביצה די"ב מ"מ עכ"פ ע"י שינוי מותר וכמפורש בש"ע. נמצא דיפה כ' כת"ה דלשיטת הט"ז אף בדיעבד אסור להשתמש בו וממילא כל דבר שאסור ע"י ישראל גם ע"י עכו"ם אסור אך לסברת הראב"ד בודאי דהטעם משום נולד א"כ גם ע"י עכו"ם אסור דנולד אף בשל עכו"ם אסור כמ"ש המג"א דלא כהלבוש. ואך לטעם הה"מ י"ל דע"י עכו"ם שרי. אך באמת י"ל דהכא שנהנה מהזיעה גופא אז נהי דהוי א"נ גופא ושוב עכ"פ מה"ת מותר אף שהי' אפשר לעשותן מעיו"ט מ"מ שוב י"ל דאסור מטעם נולד דבזה ל"ש סברת הה"מ דהא יהנה מהזיעה גופא:

אך בזה יפה כ' כת"ה שי"ל דזיעת משקה ל"ח נולד א"כ א"נ דהזיעה נעשה מהמשקה ל"ח נולד רק שיש לאסור מטעם שאפשר לעשות מעיו"ט א"כ י"ל כיון דהוי א"נ גופא שוב עכ"פ מותר ע"י עכו"ם דזה חשיב כשינוי וסברת הרמב"ם ז"ל לפי הבנת הט"ז ג"כ ל"ש לפי שאינו דבר חדש וא"כ היה מקום להקל. אך א"א לידע שמא מהעפר נעשה הזיעה ושוב שייך טעם הרמב"ם והראב"ד ז"ל, וי"ל עוד דהכא מודה הה"מ דחשיב נולד לפי שיהנה מגוף הזיעה ע"כ א"א להחליט ההיתר מטעם זה וממילא אין נ"מ בכל מה שפלפלנו לעיל אי יש בזה איסור מלאכה או רק גרמא כיון דאסור מטעם נולד אין חילוק בין נולד ע"י פעולת אדם או מעצמו אך לשיטת הרמב"ם ז"ל דאסור מטעם מלאכה יש לחלק אי חשיב מלאכה שוב אף בדיעבד אסור דהוי כמעשר פירותיו אבל אי נימא דליכא איסור מלאכה א"כ בודאי מותר להשתמש בהזיעה א"כ לשיטת הראב"ד בודאי אסור להשתמש אך לשיטת הרמב"ם ז"ל תלוי אי עובר אאיסור מלאכה א"כ נהי שצדדתי לעיל דליכא איסור מלאכה מ"מ יש לחוש לשיטת הראב"ד ז"ל ושמא הזיעה מהעפר א"כ נהי שיש כמה ס' להתיר דהא הוכחתי דליכא איסור מלאכה וא"כ להט"ז מותר לשתות ולהראב"ד נהי דשייך איסור נולד מ"מ י"ל שמא הזיעה הוא מהמשקה אך י"ל שמא הזיעה מהעפר ובכה"ג מודה הרמב"ם ז"ל דחשיב נולד לפי שנהנה מגוף הזיעה:

עתה נברר אי יש איזה היתר ע"י שימכרנו לנכרי כמו שפשט היתר למכור שדות וברייא הייזער. ואף שכבר צוחו ע"ז רבני קשישאה מ"מ כבר התירו גדולי הדור ז"ל דנהי שכ' בשו"ת דברי חיים למרן הגה"ק ז"ל או"ח ח"א סי' ז' דגם במכירה יש לאסור משום מ"ע ועפמ"ש בתוס' פסחים דכ"א דבכותח אסור למכור מטעם מ"ע. ועי' בב"ח סי' תמ"ה שכ' דיאמרו שמוכר בפסח ע"י נכרי מ"מ י"ל דש"ה יש חשש ד"ת לפי שיחשדו שנהנה מחמץ בפסח אבל הכא ליכא רק חשש מ"ע היינו שיחשדו דעובר על אמירה לעכו"ם א"כ י"ל דדוקא באם הוא באמת מלאכת ישראל א"כ נהי דשייך עכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד מ"מ כיון דבזה אינו מפורסם חששו למ"ע אבל ע"י מכירה דהוי חפץ של עכו"ם וליכא רק חשש מ"ע דרבנן א"כ שפיר ל"ח חשש מכח מכירה בהערמה ל"ש דרק באיסור ד"ת חשש התב"ש דל"מ מכירה בהערמה אבל הכא ע"י נכרי דליכא רק חשש איסור דרבנן וכמו שהוכחתי דע"י נכרי ליכא איסור תורה א"כ שוב מהני מכירה ול"ש החשש של התב"ש ובפרט דגם לדעת התב"ש אפ"ה מה"ת מהני מכירה בהערמם וכמ"ש בס' אשל אברהם מהגאון מבוטשאעש ז"ל אך בגוף ההיתר ע"י שטר מכירה אין להתיר רק בהפסד גדול. וחוץ לזה אף אם באמת הפאבריק הוא של נכרי מ"מ א"נ דיש בזה איסור נולד א"כ נולד אסור אף בשל עכו"ם וכמ"ש המג"א בסי' תק"ה דלא כמ"ש הלבוש וחוץ לזה אף אי נימא דהאיסור הוא מטעם מלאכה וכשיטת הט"ז בשיטת הרמב"ם ז"ל מ"מ הא מפורש בש"ע סי' שכ"ה סעיף ד' פת שאפה עכו"ם לעצמו בשבת יש אוסרין ויש מתירין וטעמא דיש אוסרין דשמא נטחן היום והו"ל נולד ומפורש שם במג"א ס"ק ט' דיש עוד טעם דשמא יאמר לנכרי לבשל אע"ג דנכרי שהדליק נר בשביל עצמו ל"ח מ"מ הכא במידי דאכילה גזרינן טפי ויש מתירין ס"ל דהואיל שגמרו בידי אדם ל"ח נולד. ועי' בט"ז סי' רע"ו שכ' דבפלטר ורוב ישראל בודאי אסור. ומפורש שם ברמ"א דאי נתן לו מעות מע"ש אסור דאז עושה בשביל הישראל וגם גבי הדלקת נר מפורש שם דאם עכו"ם וישראל מסובין יחד להדליק נר אם רוב ישראל אסור ואף אי יש הוכחה שעושה לצורך שניהם אסור א"כ הכא נהי דנימא דמועיל המכירה מ"מ הוי עיקרו נעשה בשביל הישראל וא"כ א"נ שיש בזה איסור נולד א"כ אפי' בשל עכו"ם אסור וגם אי יש בזה איסור מלאכה ג"כ אין היתר אף ע"י עכו"ם בשלו לפי שעיקרו נעשה בשביל ישראל וא"כ הדרא סברא הנ"ל די"ל דהכא גם הה"מ ז"ל מודה דחשיב נולד וא"כ אף אם נעשה ממילא אסור ומטעם נולד אף בדיעבד אסור אך לטעם הה"מ ז"ל י"ל דהכא הוי א"נ גופא וא"כ אף באפשר מעיו"ט מותר עכ"פ ע"י שינוי ומכ"ש ע"י נכרי ולדעת הט"ז י"ל דהכא אינו עושה הזיעה בידים והוי רק גרמא וגרמא שרי אף ע"י עצמו ומכ"ש ע"י נכרי:

אך עכ"ז יש כמה צדדים להחמיר דאי נימא דהוי כעושה הזיעה בידים וכמ"ש המג"א לענין העמדת עלוקה א"כ חשיב מלאכה ושוב אסור אף בשל עכו"ם היכי דעושה עיקרו בשביל ישראל וחוץ לזה מטעם נולד בודאי אסור אף בשל עכו"ם ושמא הזיעה בא מהעפר. וחוץ לזה יש בזה בזיון יו"ט אם אמנם כי יש כמה וכמה צדדים להתיר. ע"כ לדעתי אם כת"ה יסכים לזה ויצטרף לזה עוד גדול אחד אזי יוכל לצרף דעתי:

בעה"ח א' תבוא תרמ"ט לפ"ק פה"ק ראדאמישלא. והנני ידידו דו"ש הק'

שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה