מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
סימן ג
לכבוד הרב הגדול חו"ב המפורסם וכו' כש"ת מוה' יחיאל לעהרער נ"י בק' באבוב יע"א
בדבר שאלתו באחד שרוצה ללות מעות מאחד שהוא שליח של מומר המלוה אך ההלואה יהי' בריבית זה תורף שאלתו בקצרה. והנה מקור הדברים נדבר מקודם אי מותר להלות למומר ברבית:
הנה דעת רש"י ז"ל בתשובה הובא בטור חו"מ סי' רפ"ג ובמל"מ פ"ה מהלכות מלוה ולוה דאע"פ שהוא מומר אסור להלוות לו ברבית דקיי"ל אעפ"י שחטא ישראל הוא מדמהני קידושין שלו וגט שלו אך רוב הפוסקים כתבו דמותר להלוותו ברבית ויש בזה ג' טעמים להתיר. א) כ' הנמ"י בשם הר"ת דכיון דמותר להרוג אותו וכדקיי"ל בש"ס ע"ז דכ"ז דמומר להכעיס הוי מן המורידין מכ"ש דמותר לאבד ממונו. ואף די"ל דניחוש שמא נפק מיני' זרעא מעלמא מ"מ במומר לע"ז ונטמע בין העכו"ם ל"ש שיהי' לו זרע מעליא. א"כ רק במומר לע"ז מותר להלוות לו אבל בסתם מומר להכעיס לא דאעפ"י שמותר לאבד את גופו מ"מ חוששין לזרעו. טעם הב' יש אהא דמותר להלותו ברבית הוא משום דכתיב וחי אחיך עמך וכיון דבאוכל נבילות להכעיס אי אתה מצווה להחיותו שוב מותר להלות לו וטעם זה כ' התוס' והרא"ש בע"ז דכ"ו. והנ"מ דלטעם זה י"ל דאף במומר להכעיס מותר להלוות לו ולא משגיחין בחשש שמא נפק מיני' זרע מעליא כיון דרבית נותן לו מדעתי' רק דהתורה הטיל עליו איסור לקבל וי"ל דעיקר האיסור הוא משום רחמנות דמצוה להחיותו. אבל באמת בלקחו יש להמלוה בו זכות וראי' דיוכל לקדש בו את האשה אף דלא גבה ממנה ורק דהוי מלוה ול"מ בקידושין וחזינן דאף כ"ז שלא לקחו יש להלוה שיעבוד ליתנו ורק דהמלוה אסור לקבלו ועיין במל"מ פ"ח מהלכות מלוה ולוה שכ' דבמוכר לו חפץ בעד רבית דל"ח כאלו הי' סובר שמגיע לו חוב ונתברר שטעה דהכא באמת הי' לו חוב ורק דאסור לקבלו א"כ במי שאינו מצוה להחיותו לא אסרה לו התורה ליקח ושוב ל"ח ממונו של הלוה וא"צ המלוה להפסיד ממונו בשביל זרע הלוה. וגדולה מזו כ' הדג"מ בסי' קס"א דאם מת הלוה א"צ להחזיר ליורשי הלוה דרק לחיותו של לוה מוזהר ואף דשם פשיטא דעכ"פ בלא גבה יכולין לנכות הקרן שה' כיון דעכ"פ בשעה שקיבל הי' הלוה חי והי' אסור לקבלו א"כ יכולין לומר דכיון דהי' צריך להחזיר א"כ הקרן מנוכה בעד הרבית כמ"ש המח"א בהלכות מלוה ולוה סי' ג' בשם הנמ"י דזה הוי בכלל עידית שיעמוד כ"א בשלו ואפי' בא"ר כ' הרמ"א בסי' קס"ז דמנכין לי' ומכ"ש הכא. אך כ"ז שם אבל הכא דנגד הלוה לא הי' איסור אין לחוש לזרעו. וטעם הג' כ' הרמב"ן ושאר פוסקים משום דמומר אינו בכלל אחיך. ומש"ה דעת כמ"פ דמומר אינו זוקק ליבום היינו היכי שהי' היבם מומר בשעת נישואי אחיו דכתיב כי ישבו אחים יחדיו וזה לאו אחיו אך כ' דלמ"ד נישואין מפילין אם לא הי' מומר בשעת נישואין כבר חל הזיקה ולא פקע הזיקה ואעפ"י דמהני לענין קידושין דקדושי מומר הוי קידושין לא דמי דגבי קידושין לא כתיב אחוה אבל ביבום דתלוי באחוה לא. ועוד כ' דבאמת בגיטין וקידושין הוא רק חומרא דרבנן שמא חזר בתשובה. וכדמצינו בש"ע אה"ע סי' מ"ב שכ' הרמ"א דגם בקידש לפני פסולי עדות ד"ת יש דעה דחוששין לקידושין שמא חזרו בתשובה. ועיין במרדכי יבמות פ' החולץ שכ' דאף שר"ש אוסר להלות לו ברבית משום לפ"ע אבל מטעם אחוה לא אסר:
והנה באמת לכאורה תקשי להסוברים דאי לא הי' מומר בתחלת הנישואין זוקק. הא לפמ"ש ברש"י יבמות דמ"ט דאם לא הי' קידושין תופסין בסוטה א"כ גם כשנעשה סוטה אח"כ פקעי קידושין א"כ נימא סברא זו גם לענין יבום כמו דמומר אינו מטיל זיקה ה"ה דפקע זיקה אך די"ל דבאמת יש לחוש שמא חזר בתשובה ורק די"ל דהוי בגדר חשש מיעוט ומש"ה בקידושין לפי דהוי איסור מיתה חוששין למיעוט וגם דהוי איסור א"א מש"ה חוששין למיעוט. ועיין בתוס' קידושין ד"נ ע"ב לענין מיעוט מקדשי והדר מסבלי. אבל ביבמה דהוי רק איסור לאו ל"ח למיעוט ועיין תוס' מנחות דנ"ד ובשו"ת נוב"י קמא או"ח סי' י"ט והא דחוששין בחליצה למיעוט נפלים ש"ה משום דהוי מיעוט המצוי וגם אטו חשש פיהק ומת וגם דעכ"פ ליכא חזקת היתר אבל הכא דיש ס' על חלות הזיקה חשיב חזקת היתר אבל בנעשה מומר אח"כ שוב יש ח"א לשוק ומש"ה חוששין למיעוט ועפ"ז ניחא קו' הג"פ שהבין בשיטת הרמב"ם ז"ל דמומר שקידש הוי רק קידושי ס' א"כ איך יכול לגרש היכי דקידש בעודו יהודי ורוצה לגרש אח"כ כשהמיר שמא הוא בכלל נכרי ואינו יכול לגרש. ועפ"י שיטת רש"י ז"ל הנ"ל ניחא דבאמת א"נ דמומר אינו יכול לקדש ה"ה כשנעשה מומר אח"כ פקעי הקידושין ורק הא דבעי גט דשמא דינו כישראל אבל ע"י גט בודאי מותרת ממ"נ או דמהני הגט או דפקעה הזיקה ועי' שו"ת בית שלמה אה"ע סי' ק"מ וא"ש בס"ד וז"ב. נחזור להנ"ל די"ל דמש"ה מותר לו להלות ברבית משום דלא מקרי אחיך ורק בגיטין וקידושין משום דלא כתיב אחוה כמ"ש הב"ח שיטת הגאונים או דבאמת הוי רק ס' שמא אין דינו כישראל ולכאורה מדכ' התוס' והרא"ש רק הטעם משום דאין מציוום להחיותו ולא כ' הטעם משום דלא מקרי אחיך יהי' ראי' דס"ל דהמרה לא מפקע שם אחוה מיני'. אך באמת הרא"ש ז"ל כתב דאבידת מומר להכעיס מותרת משום דלא מקרי אחיך וכ"ש מומר לע"ז. רק הא דלא כ' הטעם משום דלאו אחיך הוא הוא משום דגבי אזהרה דמלוה לא כתיב אחיך ומש"ה הוצרך הרא"ש לחדש משום דאין מצוה להחיותו. ודעת הרמב"ן ז"ל דכיון דכתיב וחי אחיך דמזה ילפינן חיוב להחזיר רבית ובזה כתיב אחיך ומימעט מומר ה"ה דלגבי מומר ליכא אף הלאו דרבית והראי' דחיוב השבה בודאי ליכא גבי מומר וכמ"ש בשו"ת תפ"צ חיו"ד סי' ס"ג נשמע דשיטת האוסרים הוא מטעם דאע"פ שחטא ישראל הוא ונהי די"ל דבמידי דכתיב אחוה מימעט מומר אבל לענין אזהרת רבית דלא כתיב בי' אחיך לא מימעט מומר וגם י"ל בטעם האוסרין משום דכיון דהמומר עובר בנתינת הרבית דאף דגבי אזהרת הלוה כתיב לאחיך מ"מ אנחנו חשובים אחיו של המומר כמ"ש המשנה למלך שם דאף דהמומר לא חשיב אחיו של הישראל מ"מ הישראל חשיב אחיו של המומר ומצוה המומר על לא תשיך וממילא אסור לישראל ללות לו דעובר בלפ"ע דגם לגבי מומר שייך לפ"ע כמ"ש בתוס' ע"ז ד"ו דאסור להושיט למומר נבילה היכי שא"א לקבלו בעצמו ורק היכי דאפשר לקבלו בעצמו אז נהי דעכ"פ אסור מדרבנן כמ"ש בתוס' שבת ד"ג בר"ן ע"ז ד"ב מ"מ לפמ"ש הדג"מ ביו"ד סי' קנ"א דבמומר הואיל שהוא מזיד שרי אבל בקאי בתרי עברא דנהרא אסור. וכמ"ש המל"מ להצדיק דברי המהרי"ל דהמומר חייב להחזיר הרבית והמהרי"ל כ' דמקרי אחוה והמל"מ כ' דאנחנו חשובים אחיו לכ"ע. אבל עכ"פ י"ל ב' טעמים בשיטת האוסרין והנ"מ היכי דאם לא ילוה לו ילוה המומר מישראל אחר דאז א"נ דהטעם דברבית לא כתיב אחוה גבי אזהרה דמלוה א"כ אף בכה"ג אסור אבל אי עיקר האיסור משום לפ"ע א"כ בכה"ג ליכא לפ"ע לפי שיטת הפני משה הנודע ואי דעכ"פ יש איסור דרבנן אף בלא קאי בתרי עברי דנהרא מ"מ במומר ליכא איסור בכה"ג כמ"ש הדג"מ. אך עכ"פ בשיטת המתירין ל"מ לשיטת הסוברים משום דלא מקרי אחיך ומימעט מקרא דוחי אחיך וס"ל דל"ש איסור משום לפ"ע אף דנימא דהוא אסור ליתן ועובר על לא תשיך לאחיך כמ"ש המל"מ דאנחנו חשובים אחיו של המומר מ"מ הלוה עובר רק משום דגורם איסור למלוה כמ"ש בתוס' ב"מ ד"ע לענין מעות של יתומים. וכיון דהמומר ל"ח אחינו ומותרים להלות לו ה"ה דמותר ליתן. וגם לשיטת המתירין משום דאין מצוין להחיותו י"ל דממילא הלוה ג"כ אינו עובר איסור. נחזור להנ"ל דבאמת י"ל דמודה הרא"ש דהמומר ל"ח אחיך והא דצ"ל ההיתר מטעם דאין מצוה להחיותו הסברא דלענין אזהרה דמלוה לא כתיב אחיך. אך עכ"פ ללות ממומר אסור לכ"ע כיון דהמומר עכ"פ אסור לקבל רבית דלגבי אזהרה דמלוה לא כתיב אחיך לשיטת הרא"ש או כמ"ש המל"מ דאנחנו חשובים אחיו של המומר המומר א"כ שוב אנחנו עוברים משום לפ"ע אך הרא"ש דכ' דעובר הישראל ג"כ משום לא תשיך לאחיך והטור נקט רק דעובר משום לפ"ע והג"ת כ' דהרא"ש ס"ל דמומר מקרי אחיך והטור יסבור דל"ח אחיך אך המל"מ הקשה דהא לשיטת הרא"ש מומר לא מקרי אחיך וא"כ ליכא איסור משום לפ"ע וא"כ באם ילוה לאיש אחר ל"ש לפ"ע לפי שיטת הפני משה נמצא דאדרבה לשיטת הסוברים דהיתר להלות למומר הוא דלא מצוין להחיותו אבל י"ל דחשיב אחיך א"כ י"ל דללוות ממומר עובר גם בלא תשיך כיון דהמומר בודאי עובר אבל לשיטת הסוברים דמומר לא מקרי אחיך ומש"ה מותר להלות לו או אף לשיטת הרא"ש דכ' בהיתר הטעם דוחי משום דאין מצוין להחיותו מ"מ מדכתב דהשבת אבידה במומר מותרת משום דלא מקרי אחיך וע"כ דהא דנדחק בהיתר רבית משום דאינה מצוה להחיותו הטעם דבאזהרה דמלוה לא כתיב אחיך. אבל עכ"פ בלוה ממומר א"ע בלא תשיך לאחיך רק כיון דהמומר עובר דבאזהרה דמלוה לא כתיב אחיך שוב עובר הלוה בלאו דלפ"ע. א"כ י"ל דהטור דוקא נקט האיסור משום לפ"ע ולא משום לא תשיך די"ל דס"ל דל"ח אחיך ואף דנקט ההיתר מטעם דאין מצוה להחיותו הטעם דבאזהרה דמלוה לא כתיב אחיך א"כ אם אחר ילוה ממומר י"ל דשרי. יצא דלשיטת הסוברים דמותר להלות למומר ברבית וס"ל הטעם דל"ח אחיך א"כ נהי דללות ממומר אסור אבל עכ"פ א"ע רק בלפ"ע וא"כ באם ילוה בלא"ה מותר לשיטת הפני משה:
אך י"ל דגם לשיטת הסוברים דאסור להלות למומר מ"מ י"ל דמודים דל"ח אחיך רק דבאזהרה דמלוה לא כתיב אחיך או די"ל דכיון דעכ"פ אנו חשובים אחיו של המומר כמ"ש המל"מ ועובר המומר משום לא תשיך ושוב אנו עוברין אלפ"ע. א"כ י"ל דבלוה ממומר ג"כ א"ע רק אלפ"ע אבל אלא תשיך א"ע דהמומר ל"ח אחיך ואף להחולקים שם לענין יבום וס"ל דמומר זוקק ליבום ועיין בשו"ת הר הכרמל סי' ל"א שהביא מחלוקת הפוסקים אי מומר יורש אביו ד"ת. מ"מ י"ל כמ"ש התה"ד סי' רכ"ג דיש חילוק דמלת אחיו שכולל כל ישראל זה הוא רק מפאת התרי"ג מצות שקבלו א"כ מי שפורק עול יצא מכלל אחיו אבל מי שהוא אחיו שנולדו מבטן אחד עכ"פ ע"י שפרק עול לא בטל האחוה דבטן ועיין בא"מ סי' קנ"ז ובשו"ת ח"ס ח"ב סי' ע"ד. א"כ י"ל דכ"ע מודים דלענין רבית ל"ח אחיך וא"כ אסור ללות ממומר הטעם משום לפ"ע וי"ל דאם ילוה בלא"ה שרי לשיטת הפני משה:
נמצא דאין חילוק לענין ללות בין א"נ כשיטת האוסרים להלות או המתירין להלות. דבאמת אף המתירים י"ל דעיקר הטעם משום דאין מצוין להחיותו. אבל הוא אסור להלות דבאזהרה דידי' לא כתיב אחיך או דבאמת מקרי אחיך ושוב עכ"פ עבר הישראל אלפ"ע או גם אלא תשיך. ולשיטת האוסרין ג"כ י"ל רק הטעם דלא כתיב באזהרה דמלוה אחיך א"כ פשיטא דנהי דעובר המומר במלוה ברבית אבל מ"מ הלוה א"ע אלא תשיך רק אלפ"ע. והנה בש"ע מביא עיקר הדין דמותר להלות למומר רק דמביא שיטת האוסרין בשם יש מחמירין וסיים הרמ"א דטוב להחמיר אבל ללוות ממומר כ' בפירוש דאסור. אך עכ"פ לשיטת הרמב"ן פשיטא דליכא רק לפ"ע וגם בשיטת הטור י"ל כן:
אך הרא"ש כ' בפירוש דעובר גם אלא תשיך וע"כ דס"ל דבאמת חשיב אחיו אך עיקר ההיתר משום דאין מצוה להחיותו. א"כ מ"ש הג' מבערזאן נ"י שיטת הסוברים דגם בקידושין הוי רק חומרא דא"א ולפ"ז מותר ללוות מהם ברבית הוא אך למותר. דבודאי כיון דהוא רק חומרא דרבנן והטעם דשמא חזר בתשובה א"כ ברוצה להלוות ברבית ע"כ דלא חזר בתשובה ושוב דינו כעכו"ם וליכא גם איסור משום לפ"ע כיון דדינו כעכו"ם ואינו בכלל עובר עבירה. והרה"ג הנ"ל כ' דגם איסור ללוות הוא רק דרבנן שייך בזה אשלד"ע ובפרט לשיטת המל"מ דבלוה בעצמו אפ"ה חשיב בר חיובא וה"ה הכא. אך כ' השעה"מ דעכ"פ איסור מיהא איכא וחזינן דעכ"פ דרבנן לא גרע מד"ת. אך באמת בעיקר סברתו דהפסול דקאמר הכא משום חיוב בד"ש ועפמ"ש השטמ"ק ב"ק דנ"ו:
ובאמת המעיין בשטמ"ק קאי רק כמו בעושה מלאכה במי חטאת כיון דבאמת עבד היזק לחבירו רק דהוי היזק שא"נ או רק גרמא עכ"פ כיון דביד"ש מוטל עליו להשיב ההיזק הו"ל כמו גזלן ומש"ה נפסל לעדות. אבל הכא בשלד"ע החיוב בד"ש אינו כלל מענין החיוב בד"א כמ"ש הקצה"ח בסי' ל"ב א"כ ל"ש לומר דחיוב השבה מוטל עליו ולומר דהוי כגזלן ונהי דלענין המלוה י"ל דעכ"פ אם יחזור הרבית ינצל מהעונש א"כ כיון דמקבל עליו עונש שמים בשביל חימוד ממון יופסל עי"ז אבל הלוה בודאי אאפ"ל דיופסל ע"י האיסור דבד"ש דהלוה לא לקח כלום ול"ח כגזלן. וכיון דלא עבר הלאו בודאי לא נפסל הלוה עי"ז. ועכצ"ל לשיטת הג' הנ"ל דהכא מיירי בלוה עי"ש בכדי שלא יהי' הכחשה והזמה וא"כ באמת יהי' ראיה לשיטת החולקים ארש"י וס"ל דבאמת עובר הלוה בלאו גמור כמ"ש דלא גרע מכתב לו שישלח לו מעות וישתעבד לו קרן ורבית א"כ שוב נפסל הלוה. וגם לשיטת רש"י י"ל דמיירי היכי דלוה בעצמו וע"ז יש עדים רק הרבית הוא עי"ש דבכה"ג בלוה בעצמו אסור אף לשיטת רש"י ושוב הדרא קושית הישוע"י די"ל דמיירי ברבית דרבנן וגם ברבית דרבנן בלוה בעצמו אסור וכדמוכח ממתני' דשיגר לו דורן. ובאמת לשיטת המרדכי דמיירי בלא לקח הרבית א"כ ע"כ דמיירי עיקר האיסור בשעת ההלואה ושוב ע"כ דעיקר הלואה הי' עי"ש ושוב קשה לשיטת רש"י דעי"ש לא נפסל כלל:
אך בשיטת רש"י י"ל דמפרש בכבר לקח הרבית וגוף ההלואה הי' ע"י עצמו רק דנתינת הרבית הי' עי"ש ואי דתיקשי דהו"ל נוגע י"ל דהכא קאי לרבא ורבא ס"ל בש"ס ב"מ דס"א ע"ב דרבית קצוצה אינו יוצא בדיינין ואף דבדס"ה שם קאמר חמשה מפקינן מני' כבר העירו המפורשים בזה. ובעיקר הקושיא אשיטת רש"י מש"ס ערכין הנ"ל י"ל ע"ד החידוד. דבאמת לפמ"ש הפוסקים דבלוה בעצמו אסור א"כ עכצ"ל עיקר הטעם דבלוה עי"ש מותר משום דלא נעשה כלל לוה שלו דהמעשה בטילה. ובאמת י"ל דבשלמא בעושה שליח לגרש בע"כ או בעושה שליח לשחוט בשבת דגוף השחיטה הוא האיסור א"כ בטל השליחות לענין השחיטה והוי כנשחט שלא בשליחותו אבל הכא דגוף הלואה אינו איסור רק התנאי הוא האיסור א"כ גם עכשיו אפשר לחלק את המעשים ולומר דעכ"פ נעשה לוה שלו ושוב יהי' אסור ליתן הרבית עכ"פ מדרבנן נהי דלא יהי' חשיב רבית ד"ת כיון דעכ"פ לענין התנאי אמרינן אשלד"ע כמ"ש החוו"ד דגם בהזכיר שם הלוה על הרבית מ"מ ליכא רק איסור דרבנן. ה"ה דל"ח רבית ד"ת אבל עכ"פ יהי' איסור דרבנן אך באמת י"ל עפי"מ דנסתפקתי בתשובה בהא, דכתבה התורה ל"ת הפסח על החמץ אי גוף השחיטה הוא באיסור בשעה שיש לו חמץ או דשהיית החמץ הוא האיסור וכ' עפמ"ש השג"א סי' ל"ב דמש"ה ציצית חשיב שוא"ת לפי שגוף הלבישה אינו איסור רק האיסור מה שאינו מטיל ציצית וזה הוי שוא"ת ועיי"ש שהביא דברי הרמב"ם דאם רואה פנים בעזרה בלא קרבן אינו לוקה משום דהוי לאו שאב"מ. א"כ ע"כ מדחזינן דבשוחט פסח על החמץ לוקה ע"כ דכונת התורה דבשעה שיש לו חמץ גוף השחיטה הוא האיסור וביארתי בתשובה עפי"ז דברי התוס' ע"ז ד"כ דאינו חייב אלא השוחט. ועוד דהיכי לקי לר"י הא הו"ל לשאב"מ והרבה הארכתי בזה. א"כ ה"נ י"ל דנהי דגוף ההלואה הוא היתר מ"מ אם יש בו תנאי של רבית אסרה התורה גוף ההלואה ושוב שייך לומר בזה דבטל השליחות. אך כ"ז למ"ד לאו שאב"מ אין לוקין א"כ שפיר נשמע מהא דהשוחט פסח על החמץ דגוף השחיטה הוא האיסור אבל למ"ד לאו שאב"מ לוקין א"כ י"ל דגם בשוחט פסח על החמץ אין השחיטה גוף האיסור ושוב י"ל דגם הכא גוף הלואה אינו האיסור ושוב יש לאסור אף עי"ש עכ"פ מדרבנן:
והנה במתני' דשום היתומים פליגי ר"מ ור"י ואף דנקט הקושיא מהא דשום היתומים ל' יום והוא מימרא דר"מ אבל עכ"פ קאי הקושיא בין לר"מ ובין לר"י ונודע דר"י ס"ל לאו שאב"מ לוקין ושוב גוף הלואה אינו איסור ושוב נעשה עכ"פ לוה שלו ושוב עכ"פ איסור דרבנן יש וש"פ הש"ס. אבל רש"י קאי לדידן דס"ל לאו שאב"מ אין לוקין ונשמע דגוף הלואה הוא האיסור ושפיר פריך הש"ס ושוב שפיר עי"ש מותר לגמרי כנלע"ד ליישב ע"ד הפלפול. אך בעיקר הקושיא מהא דערכין הנכון כמ"ש הח"ס דמלוה ע"פ קשה להוציא מיתומים ובשטר שוב ליכא היתר ע"י שליח:
נחזור לנ"ד דאם הלוה יתן שטר על שמו ויהי' נכתב בו בפירוש הרבית בודאי דליכא שום היתר כמ"ש המהרי"ק וגם אם ילוה משליח המלוה בעצמו [ג"כ אין להתיר כמ"ש החוו"ד רק אי ילוה ע"י אחר אצל שליח המלוה. והנה לשיטת החוו"ד אם יזכיר שם המלוה על הרבית יהי' עכ"פ איסור דרבנן. והנה באמת עפ"ז הי' צד היתר באופן זה שהשטר יהי' נכתב על הקרן לבד ואז אף אי השליח של הלוה יזכיר שם הלוה על הרבית מ"מ ליכא בזה רק איסור דרבנן ושוב י"ל דלפי שיטת הטור דבלוה ממומר ליכא רק איסור לפ"ע וכ' דלפ"ז לפי שיטת הפני"מ דאם ילוה לישראל אחר ליכא לפ"ע. אך באמת י"ל אף לשיטת המל"מ מ"מ י"ל דבאמת נסתפקו התוס' אי בדרבנן שייך לפ"ע. אך בתוס' ע"ז דכ"ב כ' דבדרבנן שייך לפ"ע רק די"ל דהוא רק מטעם דמציווין להפרישו מאיסור כמו בכותי שהוא רוצה להחזיק המצות רק דטועה בדעתו והוי כשיטת התוס' והר"ן דגם בלא קאי בתרי עברא דנהרא אסור וא"כ י"ל דמומר כיון דאצלו בלא קאי בתרי עברא דנהרא אף איסור דרבנן ליכא וכמ"ש הדג"מ בסי' קנ"א וה"ה די"ל דבדרבנן ל"ח אלפ"ע במומר. ועוד י"ל דבעינן לפ"ע יש ב' טעמים א' דאסור לגרום פעולה המתועבת בעיני הש"י אף ע"י אחר ב' משום דמכשילו בעונש. ומצינו בש"ס ב"ק ד"ע דקאמר ר"ש הלעיטהו לרשע וימות א"כ במומר למה לנו לחוש לעונשו אך באמת טעם הב' נשאר עכ"פ דגורם פעולה המתועבת וכ"ז באיסור ד"ת אבל באיסור דרבנן דל"ח רק איסור גברא א"כ אף דחוששין בלפ"ע בדרבנן ע"כ משום דגורם לו עונש ובודאי בכה"ג במומר ל"ש לפ"ע דמה לנו לחוש להצלת עונשו א"כ בכה"ג היכי דלא יהי' נכתב הרבית בשטר א"כ אף לשיטת החוו"ד לא יהי' רק איסור דרבנן א"כ אף דלשיטת הרא"ש מ"מ יש איסור דרבנן היינו לאו דלא תשיך דרבנן מ"מ יש לסמוך על שיטת הפוסקים דמומר ל"ח אחיך ועכ"פ לא נשאר רק איסור לפ"ע וא"כ לשיטת הפני"מ בודאי שרי ואף לדידן י"ל דבלפ"ע דרבנן בודאי ל"ח במומר. ובפרט ששייך סברות הנ"ל צירוף שיטת הסוברים דמומר חשיב לגמרי כנכרי וקידושיו אינו רק דרבנן ולדידהו פשיטא דליכא איסור ללוות ממנו ברבית ועכ"פ על אופן הנ"ל שהוא לא יקבל ההלואה משליח המלוה רק אחר יקח ובשטר לא יהי' נכתב הרבית רק השליח יזכיר תנאי הרבית אף שיזכיר שם הלוה על הקרן והרבית לפענ"ד יש להקל. אך למעשה אינני סומך על דעתי רק אם יעיין כת"ה בדברי ויסכים לזה ויצטרף לזה גם הרה"ג הנ"ל אזי יוכל לצרף דעתי מפני דוחק פרנסה. ועי' בתוס' שבועות דכ"ו שכ' דשבועות בזה"ז דרבנן התירו משום ארנונא וכמ"פ מצינו דצורך פרנסה חשיב דבר מצוה ואף שחלילה להקל עי"ז אבל עכ"פ לסניף יחשב כנלע"ד ברור בסיעתא דשמיא לדינא.
בעה"ח ו' עש"ק פ' חיי תרנ"ז לפ"ק פה"ק קאדאמישלא. והנני ידידו דו"ש. הק' שמואל ענגעל קופיק הנ"ל