מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
סימן ב
לכבוד מחו' יד"נ ה"ה הרב הה"ג חו"ב עצום סוע"ה וכו' כש"ת מוהר"ש פיהרער נ"י אבד"ק מילאווקע יע"א:
בדבר פלפולו בש"ס יומא דנ"ג דקתני אם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ופריך ת"ל דקמעייל ביאה רקנית אמר רב ששת הב"ע כגון ששגג בביאה רקנית ור"א משני כגון דעייל ב' הקטרות. והקשה בשג"א סי' ע"א דהא חייב משום הבערה שלא לצורך ביוה"כ דחמיר ממיתה ביד"ש עכת"ק השג"א. ויצא מעכת"ה לחדש דלא חל עליו כלל איסור דהקטרה חסירה אאיסור דהבערה דיום הכפורים דאיסור הבערה דיוה"כ קדים דחייב בכ"ש ואיסור דהקטרה חסירה אינו חייב רק במלא חפניו ועוד בלא"ה איסור הבערה קדים דחל מאורתא ואיסור דהקטרה חסירה אינו חל רק ביום שאז זמן ההקטרה והאריך בזה. הנה מ"ש כת"ה לחלק דהבערה מיקרי קדים שחל אף בכ"ש:
הנה לענ"ד ז"א דבשלמא אי לא הי' מקטיר כשיעור בפ"א רק הי' נותן בתחלה פחות מכשיעור שפיר הי' שייך לומר דאיסור הבערה חל תיכף ואח"כ כשמוסיף עד שיעור הקטרה לא מצי איסור הקטרה לחול על איסור הבערה דקדים. ואפ"ה הי' מקום לומר דעכ"פ גם במשהו האחרון יש איסור הבערה דכל משהו שנותן לתוך האש יש איסור הבערה מחדש ואז חייל האיסור דהקטרה חסירה ואיסור הבערה בב"א. ואף שי"ל דבמשהו הראשון לא הי' בו עוד החיוב דהקטרה חסירה ואף א"נ דגם בכ"ש יש איסור דהקטרה חסירה לשיטת הסוברים דגם בכ"ש יש איסור בכ"מ מ"מ י"ל בכה"ג שיש חיוב הבערה לא חל האיסור דח"ש דאף דב"א חל מ"מ הוא רק משום הי מנייהו מפקית כמ"ש התוס' רי"ד קידושין והכא ל"ש הי מנייהו מפקית דהא על ח"ש חל איסור א"כ שוב לא חל האיסור משום ח"ש דהקטרה. וא"כ יש לפלפל עפמ"ש הגאון מהרומילוב ז"ל בתשובה אלי דאם נשבע אכזית ביוה"כ דלא חל אף להסוברים דשבועה חל אח"ש מ"מ כיון דבפחות מכזית אז ליכא איסור מצד דין ח"ש בשבועה דאז כיון דגם משום שבועה ליכא רק איסור לא חל אאיסור ח"ש שיש בו מדין יוה"כ וכיון דמשהו הראשון לא הי' בו איסור מדין שבועה שוב לא מצטרף אח"כ לכזית וא"כ ה"ה הכא י"ל סברא זו. אך באמת הקשיתי עליו ממ"ש המלמ"ל בפ"ד מהלכות שבועות שכ' דשיטת הטור דגבי שבועה שלא אוכלנה דנאסור בכ"ש מדין ח"ש ואפ"ה בנשבע אח"כ חל שבועה השניה דהוי אכזית ושבועה חל אח"ש ואף דגם הכא במשהו הראשון גם מדין שבועה שניה לא הוי רק איסור ולא חל על איסור הקדים אפ"ה בכזית שיש חיוב משום שבועה שני' חל וה"ה הכא. ואף לסברת הג' הנ"ל י"ל דוקא במידי דאכילה די"ל הסברא דח"ל משום דמשהו הראשון הוי חלק מהאיסור ומש"ה מצטרף א"כ י"ל היכי דבכ"ש הראשון לא חל עליו איסור זה אינו מצטרף אבל לענין הקטרה דל"ש הסברא דהוי חלק מהאיסור א"כ בודאי אף א"נ דהכא במשהו הראשון לא הי' בו איסור משום קטורת חסירה דלא חל עם איסור הבערה מ"מ בשעת גמר ההקטרה דאז נתחדש חיוב חדש משום הבערה ומשום קטורת חסירה בודאי דחל מטעם ב"א. ועוד דעכ"פ במקטיר כשיעור ביחד דאז בודאי חייל איסור קטורת חסירה עם איסור הבערה בב"א. ובאמת בהא דחל שבועה אח"ש נבילה פירש"י ביומא דע"ד דמיירי שלא אכלו רק כ"ש ומשמע דבכזית כיון דחייב משום נבילה שוב לא חל השבועה אף שי"ל דבמשהו הראשון נתחייב מדין שבועה ובגמרו חייב משום נבילה מ"מ עכ"פ כשאוכלו בב"א שוב איסור נבילה קדים וה"ה הכא דבודאי חשיב ב"א. ומ"ש כת"ה דמשו"ה שבועה חל אח"ש משום דחשיב מוסיף היינו אם יאכל עי"ת דח"ש עי"ת מותר וכמ"ש השג"א דהיכי דמוסיף לענין שלכד"א חשיב מוסיף והב"ט כ' דהיכי דמוסיף לענין חשוב"ס חשיב מוסיף:
הנה אם נכונים דבריו י"ל דבר נכון בסתירת הסוגיות דבש"ס דיומא שם משמע דלר"י בודאי לא חל שבועה על ח"ש ואף לר"ל רצה הש"ס לומר כן ובש"ס שבועות דכ"ג משמע דאף לר"י שבועה חל אח"ש וכבר העיר בזה ברשב"א שם ועיין בס' כפ"ת שם ולפ"ז א"ש דהמפרשים כתבו הטעם דח"ש עי"ת מותר משום דבעי"ת ל"ש אחשבי' אבל א"נ דהא דח"ש אסור אינו מטעם אחשבי' שוב עי"ת נמי אסור:
והנה הכפ"ת שם כתב דא"נ בח"ש הוא מטעם אחשבי' א"כ יהי' ח"ש מותר ביוה"כ כיון דתלוי במיתבא דעתא ל"ש אחשבי' ולפ"ז א"ש דלפי"מ דמשני הש"ס ביומא דח"ש אסור מה"ת וע"כ לאו מטעם אחשבי' דהא ביוה"כ ל"ש אחשבי' וע"כ דח"ש הוי עצם איסור ולזה גם עי"ת אסור ושוב פשיטא דאי ח"ש הוי איסור ד"ת בודאי שלא יחול עליו שבועה כיון דל"ח מוסיף דהא גם עי"ת אסור אבל הש"ס דשבועות סוברת דח"ש הוא מטעם אחשבי' ושוב עי"ת מותר ושוב שבועה חל אח"ש דחשיב מוסיף. ומיושב הערה זו לנכון א"כ לפמ"ש הכפ"ת דא"נ דח"ש הוא מטעם אחשבי' יהי' ח"ש מותר ביוה"כ יהי' צ"ל דהא דקתני אסור היינו מדרבנן או דקאי אשארא. ולפ"ז מיושב דברי החינוך שכ' דחשאב"ס מותר לאכול ח"ש ביוה"כ וקשה הא ח"ש אסור מה"ת וי"ל דקאי בשיטת הש"ס שבועות דח"ש הוא משום אחשבי' וא"כ עי"ת מותר וגם דלטעם זה ח"ש ביוה"כ מותר ומיושב הכל ע"נ וז"ב בס"ד. ומ"ש כת"ה דאיסור הבערה חל מבערב ואיסור הקטרה חסירה הוא רק מצפרא:
הנה באמת מפורש בש"ס יומא דפ"א דביוה"כ יש בלילה אזהרה מיוחדת וביום אזהרה חדשה. ונודע שיטת המכילתא דגם בשבת אזהרה דיום מיוחדת אך בזה יש מחלוקת אבל ביוה"כ לכ"ע יש ביום אזהרה מיוחדת א"כ לענין אזהרה דיום שוב ה"ל ב"א עם האיסור דהקטרה חסירה ועיין בס' מקו"ח ובספרו נח"י שכ' בהא דהוקשו המפרשים דהיכי אפשר לצאת במצה של חדש הא לא יחול איסור חמץ וכמו דאמרו במצה של טבל. וכ' דכיון דבחדש דיש לאו דלחם קלי וכרמל א"כ אחר אפיה פקע איסור הראשון וחל לאו אחר עם איסור חמץ בב"א. ואף דעכ"פ לאו דחדש קדים מ"מ כיון שנתחדש עכשיו אזהרה מיוחדת שוב חשיב ב"א א"כ ה"נ בצפרא פקע אזהרה הראשונה ושוב חשוב ב"א. וחוץ לזה אף א"נ דהבערה חשיב קדים מ"מ י"ל דכיון דעכ"פ במקטיר קטורת חסירה בודאי חייב משום קטורת חסירה דכיון דלולא דגילתה התורה האיסור דקטורת חסירה ממילא לא הי' בזה איסור הבערה ג"כ דהא האיסור הבערה הותר אצל קרבן צבור היינו לגבי עבודת הקטרה רק ע"י שחיסר אחת מסמניה נתעורר איסור הבערה והוי ב"א. ועיין בש"ס יבמות דל"ג דקאמר הש"ס בע"מ ששימש בטומאה משכחת ב"א וכגון שחתך אצבעו בסכין טמאה. והקשה המהרש"ל דגם בנטמא מקודם אפ"ה חשיב ב"א דכ"ז שלא נעשה בע"מ לא הי' עליו איסור טומאה אצל קרבן צבור רק ע"י שנעשה בע"מ אז אינו יכול לעבוד והוי ב"א. ותירץ דכיון דטומאה דחויה הוי טומאה קדים א"כ כ"ז רק לענין טומאה אבל לענין קרבנות בשבת דהוי הותרה וה"ה ביוה"כ כמפורש בש"ס יומא דמ"ז טומאה דחויה שבת הותרה ועיין בשו"ת עט"ח או"ח סי' ד' מה שהעיר מש"ס הנ"ל יומא דמ"ז על הכ"מ פ"ב מהלכות שבת שכ' דשבת וטומאה שוים. וכ' העט"ח דיש חילוק דשבת אצל פק"נ הוי דחויה כמו טומאה דהוי ענין מיקרי אבל שבת אצל קרבנות דהוי תמידי בודאי הותרה א"כ שוב בודאי חשיב ב"א:
והנה באמת העירו המפורשים בהא דמצה של טבל ג"כ דהוי ב"א דאי לא הי' נתחמץ הי' נדחה איסור טבל משום מצות מצה ורק ע"י שנתחמץ עי"ז חל האיסור טבל והוי ב"א. אך באמת למ"ש המהרש"ל דכיון דעדל"ת הוי רק דחויה א"כ טבל קדים. ובאמת בזה י"ל מה דנקט בש"ס פסחים דל"ה ר"ש הוא והעירו המפורשים דהא הרבה מ"ד לא ס"ל כולל ובפרט לשיטת הלח"מ שס"ל דחמץ ל"ח כולל בודאי קשה. אך באמת נודע מ"ש הב"י דלמ"ד טומאה דחויה עדל"ת הוי ג"כ דחויה א"כ שפיר קאמר הש"ס ר"ש הוא דס"ל טומאה דחויה ושוב עדל"ת הוי ג"כ רק דחויה ושוב ל"ח ב"א דטבל קדים אבל למ"ד טומאה הותרה א"כ עדל"ת ג"כ הוי הותרה ושוב חשיב ב"א א"כ ה"נ בודאי מיקרי ב"א:
אך באמת בעיקר סברת כת"ה לא אבין דהא איסור דקטורת חסירה הוא ג"כ בכל השנה ושוב איסור דקטורת חסירה הוי קדים וכמפורש בש"ס יבמות דל"ג דזר ששימש בשבת חשיב זרות קדים ורק שבת חל מכח כולל דנאסור במלאכה וב"א לא משכחת רק בדהביא ב' שערות בשבת ובחו"י העירותי דמשכחת באחד ששימש בשבת במחוסר בגדים דחייב מיתה דהו"ל זר וכדמצינו בש"ס סנהדרין דפ"ג דאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן ועיין בתוס' יומא ד"ה ע"ב. א"כ שוב הוי לי' ב"א דכ"ז שהי' מלובש בבגדי כהונה לא הי' איסור שבת וגם לא הי' חשיב זר אבל הכא עכ"פ איסור דקטורת חסירה הוי בכל השנה ג"כ במיתה א"כ איסור דקטורת חסירה חשיב קדים ונהי דאיסור הבערה נמי חל עליו מכח כולל אבל עכ"פ יש איסור משום קטורת חסירה ג"כ. ונודע מ"ש הר"מ בפ"ו מתרומות דזר שאכל תרומה בין טהורה בין טמאה חייב דאיסור זרות קדים ועיין בשעה"מ פי"ז מהלכות א"ב:
ובאמת י"ל בהא דפריך הש"ס ות"ל דקמעייל ביאה רקנית ופירש"י דהקושיא הוא דבלא"ה חייב אקטרה חסירה משום ביאה רקנית ומשמע שהקושיא הוא רק אקטרה חסירה ולא אהא דמעלה עשן והי' אפשר עפמ"ש המלמ"ל בפ"ב מהלכות כלי המקדש בשיטת הר"מ דאיסור דקטורת חסירה נוהג גם בכל השנה אבל הא דמעלה עשן אינו נוהג בכל השנה א"כ י"ל דרק בקטורת חסירה שנוהג בכל השנה אז שפיר חל גם ביוה"כ ונהי שיש בזה איסור הבערה ג"כ מ"מ עכ"פ חל איסור הקטרה חסירה שקדים. וי"ל עוד דלמ"ד דל"ל כולל לא חל כלל איסור הבערה אאיסור הקטרה חסירה שקדים אבל מעלה עשן שאינו נוהג רק ביוה"כ שוב איסור הבערה חל מקודם והאיסור דמעלה עשן לא חל כלל. אך באמת י"ל דכיון דמקרא דהקטורת נלמד דביוה"כ נפסל הקטורת או בחיסר אחת מכל סמניה וגם בחיסר מעלה עשן א"כ שוב י"ל דחל איסור הקטרה חסירה גם לענין מעלה עשן דהוי לי' כעין מוסיף דאמרינן מיגו דחל ע"ז חל נמי ע"ז א"כ ה"נ כיון דלענין חיסר אחת מכל סמניה בודאי דחל איסור הקטרה חסירה דאיסור דהקטרה חסירה חשיב קדים ה"ה דחל לענין חיסר מעלה עשן. ואף שי"ל דמוסיף ל"א רק היכי שיש לו חלות אדבר היתר אבל הכא דגם הא דחל אחיסור סמניה הוא רק משום דבזה איסור הקטרה חסירה קדים א"כ שוב י"ל דלענין מעלה עשן דבא אח"כ לא חייל ובזה י"ל שיטת רש"י בכריתות ד"ו שכ' דביוה"כ חייב משום ביאה רקנית והעיר המלמ"ל דהוא נגד דברי הש"ס יומא הנ"ל. אך באמת כ' המלמ"ל שם דש"ס דיומא סוברת דגם הא דחיסר מעלה עשן נוהג באמצע השנה. והש"ס דכריתות פליג ע"ז א"כ י"ל דרק לש"ס דיומא שס"ל דגם במעלה עשן נוהג בכל השנה א"כ חשיב איסור דמעלה עשן קדים לאיסור הבערה אבל לש"ס דכריתות שס"ל לענין מעלה עשן הבערה קדים ושוב לא חל החיוב דחיסר מעלה עשן ואינו חייב רק משום ביאה רקנית דקדים שנוהג בכל השנה. ועיין בתוס' כריתות ד"ו שכ' דהיכי שחל עכ"פ על שום דבר אף על איסור מ"מ כיון דחל עכ"פ על מקצת ג"כ חל בכולה א"כ שוב כיון דלענין חיסר אחת מסמניה חל ה"ה דלענין מעלה עשן נמי חל:
אך אכתי י"ל הערת המ"ל לפי"מ דמשמע משם דהש"ס דכריתות ס"ל דבאמצע השנה א"ח מיתה אקטרה חסירה א"כ לא חל רק ביוה"כ ושוב י"ל כמ"ש כ"ג דלא חל אאיסור הבערה דיוה"כ ושוב א"ח רק משום ביאה רקנית. ובזה נדחה מ"ש כ"ג דאמאי גילתה התורה איסור קטורת חסירה הא יוה"כ מכפר לרבי דממ"נ א"נ דגם בכל השנה נוהג איסור הקטרה חסירה א"כ הוצרכה התורה לגלות מיתה אכל ימות השנה. ואף שמשמע שם דתרי קראי כתיבי חד איוה"כ וחד אכל ימות השנה מ"מ רבי יסבור כשאר התירוצים וא"נ דאינו נוהג בכל השנה ועכ"פ לענין מעלה עשן דכ' המ"ל בשיטת הר"מ דאינו נוהג בכל השנה א"כ שוב י"ל דהוי כרת דיומא כיון דלא משכחת באמצע השנה ולא מכפר. ובאמת בהא דפריך הש"ס ות"ל דקמעייל ביאה רקנית י"ל לרבי הא יש נ"מ דמשום ביאה רקנית כיון דנוהג בכל השנה שוב יוה"כ מכפר אבל איסור הקטרה חסירה דאינו רק ביוה"כ שוב יוה"כ אינו מכפר. ונשמע ע"כ דאיסור דהקטרה חסירה גם בכל השנה נוהג וממ"נ ל"ק הערת כת"ה. ועיין בשו"ת תורת חסד או"ח סי' נ' ובס' ים התלמוד בהקדמה ובס' מרכבת יוסף סי' כ"ה. ומ"ש כת"ה עוד דזה לק"מ היכי חל איסור קטורת חסירה אאיסור ביאה רקנית דאחר שבא למקדש שוב ליכא איסור דביאה רקנית כמ"ש המ"ל. הנה באמת המ"ל שם לא כ' רק בנכנס דרך גגין דאז לא הי' חיוב בתחלת כניסה אז לא חל גם אח"כ כיון דתחלת כניסה הי' בהיתר וכן בנכנס לצורך עבודה אפי' בלא עבד או בשהה שם אחר העבודה שפיר אינו חייב אבל בנכנס באיסור וחל עליו חיוב מתחלת כניסה ושוב כל מה ששוהה שם עובר משום ביאה רקנית ורק שא"א להמיתו ב' מיתות והוי כעין שכ' הרשב"א בכתובות דכ"ט דמש"ה בא על בתו פטור מקנס אף שי"ל דבהעראה חייב מיתה ובגמר ביאה משלם קנס מ"מ כ' דבשלמא בחייבי כריתות דפריך בש"ס סנהדרין דע"ד דהוי לי' חייב מיתה משום רודף ושפיר אחר העראה פקע חיוב מיתה אבל הכא דבכל חלק מן הביאה יש חיוב מיתה נהי שא"א לחייבו שתי מיתות מ"מ אכתי הו"ל מחויב מיתה וכמ"ש בירושלמי כתובות דל"א דבמדליק גדיש חייב על כל שבולת ושבולת א"כ ה"ה הכא בנכנס באיסור כל מה ששוהה שם הרבה מכפי שצריך עובר משום ביאה רקנית וז"ב
: ומ"ש כת"ה דבכהן העובד ביוה"כ חשיב כרת דיומא כיון דבכל השנה ל"ח זר י"ל דגם באמצע השנה שייך גבי' איסור זרות אם יעבוד במחוסר בגדים. והנה באמת בעיקר קושית התוס' ישנים יומא דף כ"ד דאמאי צריך לרבות דזר חייב על הזיה שבפנים הא בלא"ה חייב משום ביאה רקנית. נלע"ד די"ל נ"מ בנכנס מלובש בבגדי כהונה ואח"כ הסיר את הבגדים ונעשה זר דאז אינו חייב משום ביאה רקנית כיון דבתחלת הכניסה הי' כהן ונכנס לצורך עבודה בכה"ג לא מיקרי ביאה רקנית כיון דתחלת הכניסה הי' בהיתר לכן חייב רק משום זרות:
והנה באמת לפלא בעיני על מעכת"ה שרצה לחלק לענין הפלוגתא אי משה כהן הי' הא יש חילוק בכל כה"ג שהסיר את הבגדים מבפנים. ויש להאריך בזה הרבה ובאמת בעיקר מ"ש מעכת"ה דאהרן הי' חייב בכל השנה אם נכנס בקטורת חסירה לקדשי הקדשים לכן הי' צריך פרישת שבעה. לענ"ד אינו נראה כן אף שבספר חכמת אדם בקונטרס מצבת משה כ' כן והביא זאת בשמי' דהגר"א ז"ל מ"מ כבר נודע שאין למידין הלכה מדברי אגדה ובפרט ששיטת רש"י ז"ל בודאי אינו כן דמפורש ברש"י עה"ת פ' אחרי אקרא דבזאת יבא אהרן שכ' דאף דזאת לא בכל עת רק ביוה"כ. ולשיטת החכמת אדם אינו כן דהא רישא דקרא מיירי באהרן ובכל השנה וע"כ דלא קאמר זה רק לפרש הקרא עפ"י שיטת המדרש. אבל רש"י ז"ל בודאי אינו סובר כן א"כ מעכת"ה דמיישב בזה דברי רש"י ז"ל בכריתות והא רש"י בודאי אינו סובר כן. ובאמת החכמת אדם מסיים שם דאהרן עשה העבודה תיכף ביומו או למחר. וקשה הא הי' צריך פרישה ונהי שאפשר לדחוק דהכונה דהפרישה התחיל ביומו. אך באמת מפורש בש"ס שם דאימא רק ביוה"כ קמא באהרן ונשמע דתחלת העבודה בקדשי הקדשים הי' ביוה"כ קמא ולא תיכף ביום הציוי. וע"כ דשיטת ש"ס דילן אינו כשיטת המדרש. וגם בכונת דברי המדרש נלענ"ד לומר דהכונה יכנס כסדר הזה היינו שהקב"ה פירש לו דלא נדחף אהרן רק שהקב"ה הזהיר על ביאה רקנית הן לקדשי קדשים והן להיכל וכדילפינן מקרא דאל הקודש דגם בהיכל נאסר ואמר הקב"ה שמותר לו לכנס בכל עת רק כסדר הזה היינו בזמן שיהי' לו עבודה וא"כ שוב בקדשי הקדשים דליכא עבודה רק ביוה"כ ממילא כל השנה אסור לכנס וז"ב. ולפליאה נשגבה בעיני על מעכת"ה שלא העיר בזה. ואתו הסליחה
: ומה שהביא מעכת"ה דברי התוס' ישנים שנסתפקו אי מעכב שיהי' לכהן אשה. הנה באמת נ"ל להביא ראיה מהא דכ' בתוס' יומא דף ב' ע"א דמשום כפרת כל ישראל חששו אף למידי דלא שכיח וכ' עוד דהא דפריך בש"ס שם דף י"ג ע"א מ"ש דלענין טומאה סגי בכהן אחד וכ' התוס' די"ל דגבי כהן הוא רק למעלה בעלמא דמסתמא אם ימצא פסול בכהן ראשון ימצא הרבה כהנים שיהיו ראוים לעבודה והקשה המהרש"א א"כ למה מתקנים לו אשה אחרת אם תמות אשתו נקח כהן אחר שיש לו אשה וי"ל עפמ"ש בש"ס שם די"ד דקאמר הש"ס דר"י ס"ל דאף כ"ג אסור לעבוד באנינות ופריך דא"כ מאי קאמר ר"י אשה אחרת מתקינן לו הא יהי' אסור לעבוד. והקשה בתוי"ש דילמא אף א"נ דכה"ג אסור לעבוד באנינות מ"מ הכא יתבטל מצות פרישה דילפינן ממילואים לזה כדי שלא יתבטל מצות פרישה מוקמינן אד"ת. ותירץ דבלא"ה משני שפיר. ונשמע דבכדי שלא יתבטל מצות פרישה מוקמי אד"ת א"כ י"ל הכא אדרבה א"נ דכפרת אשתו מעכבא לא היו צריכין לתקן אשה אחרת. דאם תמות אשתו שוב לא יהיה ראוי לעבוד ונקח כהן שיש לו אשה אבל כיון שכפרת אשתו לא מעכבא א"כ בודאי לא נקח כהן אחר כיון דבכהן אחר יתבטל מצות פרישה ושוב נוקמא אדינא דכפרת אשתו לא מעכבא ושוב לא. יתקיים הקרא דביתו זו אשתו דכמו שמתירין לו לעבוד באנינות משום מצות פרישה א"כ ה"ה דלא נבטל מצות פרישה בשביל כפרת אשתו דלא מעכבא ומיושב קושית המהרש"א. ונפשוט הס' של התוי"ש דע"כ כפרת אשתו אינו מעכב דאלת"ה הדרא קושית המהרש"א לדוכתא וזה נכון וברור:
והנה דבר תימא ראיתי במל"מ פ"ב הלכות ביאת מקדש שנסתפק אי כה"ג להתחיל בעבודה באנינות אי אסור מה"ת ומביא ראי' מהא דאשה אחרת. מתקינין לו והא אם תמות יהי' אונן ובשלמא לענין הגזירה דשמא יאכל שפיר קאמר הש"ס דכיון דכ"ע לא אכלו ליכא למיגזר או כסברת התוי"ש שהבאתי שכ' דמשום מצות פרישה אוקמה אדינא אבל לענין ד"ת אין חילוק עכת"ד המל"מ ותימא הא באמת הכא לא הי' אונן דהא בש"ס קאמר דמיירי בגירשה ורק שקאמר בש"ס דעכ"פ שייך הגזירה או כשיטת רש"י ז"ל דטרוד אסור באכילת קדשים ונשמע דבשאר ימות השנה היכי דמתה אף דגירשה מ"מ אסור באכילת קדשים וגם אסור בעבודה או כפירוש התוי"ש דהכא נגזור משום טרדא ישכח ויאכל ביוה"כ. אבל כ"ז שייך לענין הגזירה אבל לענין תחלת העבודה שאסור מה"ת זה בודאי ל"ש הכא דהא אינו אשתו ואף שיש לפרש דכונת המל"מ להקשות על גופא דמתני' דלא ידע עדיין מהא דגירשה וא"כ שוב יהי' אסור להתחיל בעבודה או דקאי בשיטת הירושלמי דקידש ביוה"כ את אשה השניה אחר מיתת הראשונה א"כ קשה הא יהי' אונן ואסור להתחיל בעבודה כן הי' נראה לפרש לכאורה בקושית המל"מ:
אך באמת גם זה תמיה דהנה באמת העיר במל"מ דהא בשבת ויו"ט ל"ש אנינות ורק שכ' המל"מ דעכ"פ חשיב טרוד ואסור באכילת קדשים ושוב שייך הגזירה ורק נודע מ"ש השעה"מ דרק ביוה"כ יש לגזור שמא יאכל ביוה"כ אבל בשאר ימות השנה בשבת דאינו נוהג אנינות א"כ מותר באכילת קדשים וגם מותר בעבודה. אך כ"ז לענין הגזירה אבל לענין התחלת עבודה אף א"נ שאסור מה"ת מ"מ פשיטא דבשבת ויו"ט דאינו נוהג אנינות בודאי מה"ת מותר לעבוד וע"כ דברי המלמ"ל מרפסין איגרא למי שמעיין בענין הלזו. ובחידושי הארכתי בזה הרבה ולזה אכמ"ל. ובפרט לת"ח כמי"ב הקיצור עדיף. והנני אוהבו מחו' הדו"ש:
בעה"ח יום ג' פרשת תצוה ותר"ן קרנינו פק"ק ראדימושלא הק' שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל