מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
סימן א
בדבר השאלה באשה אחת נישאת ביום ג' בליל ט"ו ר"ח אלול שנת תרנ"ה והי' חופת נדה וטבלה יום א' אחר החופה היינו אור יום ה' ט"ז אלול ונבעלה בעילת מצוה ואח"ז קודם שטבלה אחר ראיית בתולים אירע לה הווסת היינו בש"ק פ' נצבים כ"ה אלול וטבלה אור ליום ב' י"ב תשרי שנת תרנ"ו ובחוה"מ סוכות נדמה לה שהיא מעוברת היינו שלא יכלה לאכול בשר ונשתנה פני' לרע והעידו כמה נשים שתיכף בא"ח נסעה לבית חמיה ולא רצתה לאכול בשר כי נמאס לה אכילת בשר ועוד שאר סי' שמזדמן לאשה בתחילת ימי עיבורה ומתאוות לדברים חמוצים:
ועוד יש ראי' לזה שביום א' פ' נח כ"ה תשרי הי' זמן ווסתה לפי חשבון ווסת הקבוע לה מכמה שנים מל' לל' וכיון דווסתה הקודם הי' כ"ה אלול אירע ווסת של תשרי ג"כ בכ"ה תשרי ועי"ז שנפסק ווסתה ע"כ הי' נראה להם דוודאי מעוברת היא ובאמת לא ראתה עוד כלום. ובש"ק פ' ויצא בעלה של"ח והקול הי' בכל העיר שהיא מעוברת. ובש"ק פ' קרח ילדה בת והיתה גדולה בקומה והעידו נשים שתיכף ביום הלידה הי' הוולד בשערות וצפורן כדרך כל הנולדים. והי' הוולד בריא י"ב ימים וביום ד' פ' בלק נחלה הילד ואמר הרופא כי מחמת שלא הי' להילד מינקת קבוע רק בכל יום נתנו לה חלב אחר וגם נתנו לה לאכול ועי"ז היא סיבת החולי והילד הי' חי י"ו יום וביום ב' פ' פנחס מת הילד ובשעת הקבורה ראו כמה אנשים גודל השערות והציפורנים כשאר ילדים:
גם באו לפני עדים שנים האחד העיד כי ראה את האשה ביום ב' פ' וארא והוכר עוברה ויום ב' וארא הי' כ' ימים לחודש טבת. והשני העיד ג"כ כי עוד בש"ק פ' שמות י"ח טבת הוא הוכר עוברה. זה הוא עיקר הגב"ע. ויש לדבר הרבה בזה ע"כ יש לעיין אי מותרת האשה להינשא בלי חליצה שכיון דהחלוץ הוא בן ד' שנים ויש בזה מקום עיגון רב זה תשובתי בס"ד:
והנה מקודם אברר אי זה הוי חשש ד"ת או רק חשש דרבנן ודבר זה ידוע דולד בן יום פוטר מיבום היכי דידוע דכלו לו חדשיו דעי"ז מבורר שהוא בן קיימא כמפורש בש"ס (נדה דמ"ד) וכן משמע בש"ס (ר"ה ד"ו) דבבכור בע"מ היכי דידוע דכלו לו חדשיו מונין מיום שנולד והטעם דבכה"ג ליכא חשש נפל. ורק לענין פדיון וקרבן גזה"כ הוא דאף בכלו לו חדשיו ל"מ כמפורש שם בש"ס ר"ה דבתם אף בכלו לו חדשיו מונין משעה שנראה להרצאה אף דלדעת רש"י ז"ל סבירא לי' לרשב"ג דהאי דבעי בן ל' בפדיון ובן ח' לענין קרבן הוא מחשש נפל מ"מ שם גזה"כ הוא דלא נסמוך אידיעה אחרת להוציא מחשש נפל רק ע"י ל' באדם וח' בבהמה כמ"ש המלמ"ל בפ"ג מהל' איסורי מזבח. ובמהריט"א פ"ק דבכורות:
ובאמת עפי"ז לכאורה י"ל בהא דכ' הגאונים דלא אמרו בן ח' אלא לקרבן אבל להדיוט אפי' ב"י מותר. ו"כ הב"י שאין כן דעת הפוסקים. והפר"ח כ' דכוונת הגאונים הוא רק בכלו לו חדשיו וכהסכמת הפוסקים. והתב"ש כ' דאי בכלו חדשיו א"כ מה חידשו הגאונים הא ש"ס מפורש הוא ועפי"ז י"ל שיטת הפר"ח דהנה התב"ש כ' די"ל דגם בכלו לו חדשיו לא מהני משום דאין אנו בקיאין בכלו לו חדשיו וגם שמא לא דקדק יפה ורק ש"כ דבשלמא לענין ולד הנמצא במעי טריפה דאז בלא כלו לו חדשיו אסור מה"ת י"ל דלא נסמוך אכלו לו חדשיו דשמא בא עליה אח"כ אבל הכא דגם ב"ס כלו לו חדשיו אסור רק מדרבנן דרוב וולדות בני קיימא הן א"כ לענין דרבנן שפיר סמכינן אכלו לו חדשיו. ונודע שיטת הדג"מ ובנוב"י דחשש ז' ימים הוא מה"ת והסברא דכיוון דבנפל ל"מ שחיטה א"כ י"ל סמוך מיעוט לחזקה. והביא ראי' מש"ס ר"ה דא"נ דמה"ת שרי לאכלו ביומו א"כ ע"י שהחמירו חז"ל בזה לא נוכל לגרום קולא עי"ז שיהי' נאכל אחר שנתו. ואך דדבריו לא נהירין לפענ"ד מש"ס דיומא (דס"ה) דקאמר הש"ס פר ושעיר שנאבד ונשתייר לשנה אחרת לא יקריבו משום גזירה דחטאת שעברה שנתה ופריך וודאי עברה שנתה ומשני כרבי. והקשה בהגהת הב"ח נוקמא דנעשה ח' ביוה"כ וגבי בכור מפורש בש"ס דמונין משעה שנראה להרצאה. ולכאורה לפימ"ש התוס' עירוכין די"ח דרק לגבי בל תאחר מונין משעה שנראה להרצאה אבל לגבי מנין השנים יש לחשוב משעה שנולד א"כ ל"ק קושית הב"ח וכבר הרגיש בזה בהג"ה מוהרש"ש עיי"ש:
אך באמת בתוס' ר"ה כ' דלא מיירי לענין בל תאחר רק דמצוה לאוכלו בתוך שנתו. וחזינן דבזה מחשבין גם כן משעה שנראה להרצאה. ותירץ הב"ח דבבכור דרק להרצאה קיימא ולא לאכילה א"כ שפיר קודם ח' לא הי' ראוי לכלום אבל הכא בשעה שנולד לא הי' עומד להקריב ע"ג מזבח דהא נולד חולין וא"כ מחשבין מיום שנולד. ולדברי הדג"מ קשה הא היכא דלא כלו לו חדשיו גם בחולין אסור לאוכלו מה"ת א"כ שוב יש לחשוב מנין השנים מיום ח' ונשמע דלא כהדג"מ. ולקמן אדבר עוד מזה:
אך לדברי הדג"מ הי' מקום לומר דגם בכלו לו חדשיו לא נוכל לסמוך בבהמה דכיון דחשש נפל הוא מה"ת שוב לא נסמוך אכלו לו חדשיו דשמא בא עלי' אח"כ רק ה"א לומר דהכוונה בש"ס דבשלמא בלא כלו לו חדשיו דאז אסור לאוכלו מה"ת שוב מהני גם לקולא שיכול לאוכלו אחר שנתו אבל בכלו לו חדשיו דמותר מה"ת נהי דמדרבנן לא סמכינן אכלו לו חדשיו בבהמה משום חשש נפל דהוי מה"ת מ"מ ע"י חומרת חז"ל לא נוכל לעשות קולא שיהי' נאכל אחר שנתו כמ"ש הדג"מ:
אבל באמת י"ל דעכ"פ מדרבנן לא נסמוך אכלו לו חדשיו והא דסמכינן ביבום שם החשש נפל הוא רק מדרבנן. ולכך חידשו הגאונים דבכלו לו חדשיו מותר אף מדרבנן ול"ח לטעות. וי"ל דבאמת סברת הגאונים דחשש נפל גם בבהמה הוי רק מדרבנן והכוונה בש"ס כסברת הט"א דכ' דבכור בע"מ רק מדרבנן צריך לאוכלו תוך שנתו וא"כ נשמע דבכלו לו חדשיו מותר אף מדרבנן לאוכלו ביומו וא"ש שיטת הפר"ח. עכ"פ נשמע דהתב"ש ס"ל דכלו לו חדשיו מהני אף בבהמה לענין לשוחטו בתוך ח' ומכש"כ באדם דוודאי בכלו לו חדשיו פוטר:
והנה ידוע דענין זה יתחלק לשלשה מחלוקת. א) היכי דוודאי כלו לו חדשיו. ב) היכא דספק אי כלו לו חדשיו. ג) היכא דוודאי לא כלו לו חדשיו והנה באיזה אופן חשיב כלו לו חדשיו יש בזה מחלוקת הפוסקים דדעת הרמב"ם דט' חדשים בעינן דבלא"ה מיקרי בן ח' דאין יולדת למקוטעים ודעת הרמב"ן להיפך והריב"ש הבין בדעת הרמב"ן עוד דס"ל שיפורא גרים ודעת הרשב"ץ דעכ"פ ח' שליימים בעינן ורק דעתה לא בעי בחודש הט' רק יום אחד משום דנשתנה הענינים ולשיטת הרמב"ם בכה"ג מיקרי לא כלו לו חדשיו דאף אם נחשוב דנתעברה תיכף בליל טבילה ונקלט הזרע תיכף מ"מ מיום י"ג תשרי עד ב' תמוז ליכא ט' שלימים דהא בעי עכ"פ רע"א יום והכא לא הי' רק רנ"ח יום וא"כ לשיטת הרמב"ם בוודאי נפל הוא והריב"ש משוי לספיקא דדינא אי כשיטת הרמב"ם אי כשיטת הרמב"ן ולכך כ' בסי' תמ"ו היכי דמיום מיתת הבעל עבר יותר מח' חדשים א"כ כיון דאפשר שכבר כלו ט' חדשים וליכא רק חשש דרבנן לכן סמכנין על הרמ"בן דגם במקוטעים סגי וזה מיקרי כלו לו חדשיו אבל הכא בוודאי לא נתעברה מקודם וא"כ שוב חוששין לשיטת הרמב"ם שמא זה מיקרי בן ח' והגם די"ל דהכא ג"כ אפשר יש ט' חדשים היינו שנתעברה תיכף בליל הא' לנשואין. ואי דתיקשי הא ראתה אח"כ ווסתה כבר נודע דברי הפוסקים דזה אין ראי' דהא כ"ז שלא הוכר עיברה אינה בחזקת מסולקת מדמים כמ"ש הסד"ט סי' קצ"ד ובס' שבו"י. ואי דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה. כ"כ בנוב"י סי' כ"ב א' דשיטת הר"ן קדושין ד"י דמיעוט מתעברות ב' כמ"ש הנוב"י שם ובשיטת רשב"ג י"ל כן. ובאמת י"ל הא דסומכין ארבנן דפליגי ארשב"ג משום דס"ל דלרב מהני רוב אף לענין חיוב חדש א"כ ע"כ דחשש נפל אין מה"ת הוא אף לענין ממון א"כ ע"כ הא דפדיון תוך ל' ל"מ גזה"כ הוא אך לפי שיטת רשב"ג י"ל כן:
עוד י"ל דכבר הבאתי דברי המפורשי' דאי רוב ל"ח בירור ל"מ בממון וא"כ ע"כ דרב ס"ל דרוב חשיב בירור וידוע מ"ש הנוב"י דנהי דמה"ת לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש המהרש"א חולין די"א ותוספת בכורות ד"כ מ"מ במיעוט המצוי נהי דרוב עדיף מ"מ ל"ח המיעוט כמאן דליתא ושוב בהדי חזקה יש חשש ד"ת ומשו"ה דעתו דחשש נפל בבהמה הוי מה"ת. ואדבר מזה לקמן. א"כ י"ל נהי דרב ס"ל דרוב חשיב בירור דוקא היכי דהמועט אינו מצוי אז י"ל דהרוב חשיב בירור והראי' דעדיף מחזקה אבל ברוב נגד מועט המצוי דחזינן דנגד חזקה ל"מ ע"כ דרוב כזה לא חשיב בירור רק דאפ"ה גזרה התורה דנסמוך ארוב כדקיי"ל דבדיקת הריאה הוא רק מדרבנן אף דהוי מיעוט דשכיח אבל כיון דל"ח בירור שוב ל"מ בממון וא"כ שפיר יליף רשב"ג מדחזינן דהתורה לא חייבה בפדיון רק אחר ל' ע"כ דחשש נפל הוי מיעוט המצוי ושוב הרוב ל"ח בירור ול"מ בממון ושוב נהי דבאיסור מהני רוב מה"ת עכ"פ כיון דהוי מיעוט המצוי עכ"פ החמירו חז"ל ולפי"ז גבי בהמה דיש חשש מה"ת מכח סמוך מיעוטא לחזקה דבנפל ל"מ שחיטה ומשו"ה לענין קרבן נמי בעי ח' ימים מכח החשש סמוך מיעוט לחזקה. ובאמת יש להחזיק בשיטת התוס' נדה דרשב"ג מודה דחשש נפל הוי רק מדרבנן דמה"ת מועיל רוב ורק דס"ל דבפדיון הוי החשש מה"ת או דרוב ל"מ להטיל חיוב חדש או דעכ"פ נגד המיעוט המצוי רוב ל"ח בירור ולדידן דקיי"ל כשמואל א"כ שום רוב ל"ח בירור ונצמח די"ל דבבהמה ל"מ רוב אבל באדם החשש נפל לא הוי רק מדרבנן ושיטת הרשב"א ב"ק כשיטת התוס' דהא דבעי ל' הוא גזה"כ רק דרשב"ג ס"ל דחשש נפל הוא מצד הסברא דחשיב מיעוט המצוי ונהי דבאיסור י"ל דמועיל רוב עכ"פ מה"ת עכ"פ ס"ל דהיכי דבממון יש חשש נפל לא חייבה התורה בפדיון א"כ מדחזינן דאחר ל' חייב בפדיון אף דלא ידעינן אי כלו לו חדשיו ע"כ דשהה להוציא מכלל נפל ועיי"ש ברשב"א ועכ"פ נשמע דבאדם גם לרשב"ג הוי רק חשש דרבנן:
ועפי"ז יש להבין דברי הר"מ שפסק דבהורג עובר פחות מבן ל' ולא כלו לו חדשיו דאין נהרג ובין אם נפרש כהה"מ דמיירי בוודאי בן ח' וגמרו או בס' בן ט' מ"מ קשה כיון דמה"ת חשיב בר קיימא א"כ ע"י חומרת חז"ל לענין חליצה לא נוכל לפטור ממיתה ובשלמא לענין אבילות כ' התוס' דהלכה כדברי המיקל באבל אף נגד הרוב עי"ש בחולין די"ב ובכ"מ אבל לענין ד"נ קשה דבזה מועיל רוב. אך באמת ניחא דכבר הבאתי דברי הג' מלייפניק בהג"ה לאה"ע דחזקה דהשתא דיש חזקה כנגדו ל"ח בירור כיון ילפינן רק מנגע ול"מ בד"נ דשם כ' ושפטו העדה ואי אפשר להרוג רק בחזקה דחשיב בירור ובזה ניחא בהא דקאמר הש"ס ב"ב ד"נ דה"ט דס' נפשות להקל משום דכ' ושפטו העדה והוקשו בתוס' דבלא"ה לא קטלינן מס' ובזה ניחא דהנ"מ היכי דאיכא חזקה קמייתא לחיוב רק דחזקה דהשתא כנגדו ובאמת נלמוד מנגע דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא וא"כ ה"א דיועיל גם בד"נ כיון דגילתה התורה דחזקה מועיל אבל כאן דגילתה התורה ושפטו העדה א"א להרוג רק עפ"י בירור וממילא חזקה כזו דל"ח בירור ל"מ וזה כוונת הש"ס ספק נפשות להקל היינו דחזקה דל"ח בירור ל"מ בד"נ. וזה כוונת הש"ס בסנהדרין ר"פ בן סורר התורה אמרה ושפטו העדה וא"א זיל בתר רובא דקס"ד דרוב ל"ח בירור ובאמת סמכינן ארוב בד"נ. אבל עכ"פ רוב כזה שיש מיעוט המצוי כנגדו בכה"ג כ' דל"ח בירור א"כ שוב י"ל דל"ב בד"נ דכ' ושפטו העדה וכו' וזה כוונת הלח"מ שכ' הטעם דאין נהרג בס' כלו לו חדשיו משום דס' נפשות להקל. והקשיתי דזה ל"ח ס' רק רוב ולפי"ז שפיר דמושפטו ילפינן דחזקה דל"ח בירור ל"מ וה"ה רוב כזה ל"מ. אבל עכ"פ י"ל דגם לרשב"ג חשש נפל באדם הוא רק מדרבנן דמה"ת אף נגד מיעוט המצוי אזלינן אחר הרוב ורק מכח חומר איסור יבום שהוא ערוה החמירו כדהחמירו בש"ס במשאל"ס וכמ"ש שם התוס' קידושין ד"נ דמשום חומר א"א חוששין למיעוט מקדשי והדר מסבלי ובאמת גם לענין אבילות כ' התוס' דהלכה כדברי המיקל באבל אף נגד הרוב היכי דיש עכ"פ מיעוט המצוי ועפי"ז כ' בת"ש בהא דמפורש בש"ע דבמשאל"ס אין מתאבלין כדי שלא יבואו להשיא את האשה ומחולקים בפוסקים ברווק אי מתאבלין במשאל"ס כיון דליכא חשש איסור א"א אי גוזרין גזירה לגזירה ומחולק בזה המהר"ם בן חביב והשבו"י ועי' בח"ס יו"ד ולפי"ז בלא"ה אין. מתאבלין במים שאין להם סוף כיון דיש מיעוט המצוי כנגדו א"כ הלכה כדברי המיקל באבל אף נגד הרוב:
אך באמת בתוספת בכורות ד"כ משמע דחשש ניצולים הוא מיעוט גרוע והא דמשמע בתוס' ע"ז ד"מ דחשש נפל הוי מיעוט המצוי כ' בח"ס אה"ע סי' ס"ה דמיירי בלא שהה עד שתצא נפשו ובת"ש הארכתי בזה ומשו"ה א"ש הדין ברווק במשאל"ס י"ל דחייב באבילות דמיעוט גרוע ל"מ אף לפטור מאבילות וז"ב. ועפי"ז שהוכחתי דחשש נפל הוא רק מדרבנן יש ליישב נמי דברי הרי"ף שפסק דס' בן ז' ס' בן ח' אין מלין בשבת וקשה הא פריך בש"ס לרשב"ג מימהל היכי מהלינין ומשני מוהלין ממ"נ ופריך אלא הא דתניא ס' בן ז' אין מחללין נימהל ממנ"פ ומשני דקאי לר"א במכשירי מילה ולדידן דס"ל מכשירי מילה אין דוחה שבת א"כ במילה גופא שייך ממנ"פ וכן הקשה הרשב"א והרא"ש. והנה הרמב"ם כ' בס' בן ז' ס' בן ח' דמוהלין ממנ"פ ולדעת הה"מ בבן ח' שגמרו א"צ להיות היתר מילה מטעם ממנ"פ רק כיון דמה"ת חשיב בר קיימא א"כ לענין מילה לא ביטלו מילה בזמנה בשביל חשש מיעוט ורק בס' בן ז' ס' בן ח' ולא גמרו אז צ"ל ההיתר דמילה מכח ממ"נ ולענין טילטול הוי ס' דבריהם דשמא בן ז' הוא. ולדעת הכ"מ גם בבן ח' שגמרו היתר מילה הוא רק ממנ"פ. ורק דמועיל הא דגמרו להתיר איסור טילטול ועי' בקרבן נתנאל בפ' הערל:
אך דברי הרי"ף תמוהים הן אך נ"ל דהמפורשים העירו דהא דקאמר הש"ס הא לא שהה ס' הוא וקשה לשיטת התוס' גם לרשב"ג סמכינן מה"ת ארוב וולדות בני קיימא הן וא"כ קשה הלשון ס' הוי הא רק חשש מיעוט הוא. וע"ק מאי פריך הש"ס מימהל היכי מהלינן הא י"ל לענין מילה מהני הרוב ואף דיש לדחוק דהש"ס מקשה כיון דחז"ל החמירו לענין יבום א"כ שוב נחמיר אף לענין חילול שבת כמ"ש התוס' דמשו"ה מקילין באבילות כדי שלא יבואו להקל בערוה הכוונה דאם נראה שמתאבלין עליו יאמרו דנתברר שאינו נפל ויתירו את אמו א"כ ה"נ אי נימול התינוק בשבת יתירו את אמו ובח"ס יו"ד סי' רמ"ז כ' דקושית הש"ס הוא רק לענין דרבנן אך קשה בהא דקאמר הש"ס אלא הא דתני' ס בן ז' ס' בן ח' אין מלין וקשה נימהל ממנ"פ וקשה הא זה קשה בלא"ה וע"כ צ"ל דמצד הסברא לא היו ידעינן דמותר למהול ממנ"פ או די"ל דגם בנפל נהי דא"א מיתה בחותך אבל עכ"פ איסור יש או די"ל דאסור עכ"פ משום טילטול או דקשה קושית המח"ל דבאמת הוקשו דנימא במילה החשש שמא יעבירנו רק דוודאי מצוה לא מבטלין בשביל חשש זה כנודע א"כ בס' שייך החשש דשמא יעבירנו ורק הש"ס מקשה לרשב"ג א"כ בכל הילדות חשיב ס ועכצ"ל הסברא דמוהלין ממנ"פ וצ"ל דבנפלן ליכא איסור כלל בחתיכה ולענין טילטל מקינין בס' וחשש שמא יעבירנו ל"ח כשאר התירוצים שנאמרו בזה או משום דהוי טרדא דיחיד או כמ"ש הט"ז דדבר המפורש בתורה א"י חז"ל לאסור או כמ"ש הריטב"א דכיון דהתורה התירה בפירוש גבי מילה איסור שבת דהוי איסור מיתה א"כ לא עדיף גזירת חז"ל מגוף איסור שבת דהותרה גבי מילה עיי"ש. א"כ גם בס' בן ז' נימהלו. ובאמת קשה לפמ"ש דבסתם ולדות הוי רק חשש דרבנן ורק דקו' הש"ס דמפני חשש חילול שבת שהוא במיתה היה להם לחז"ל לחוש גם למיעוט א"כ י"ל דדוקא בס' בן ט' אז שייך דנימהלו ממנ"פ. ואף דנימא דגם בנפל יש איסור לעשות חבורה אבל עכ"פ כיון דאינו אסור איסור מיתה סמכינן ארוב וה"ה לענין איסור טילטול מועיל הרוב וממילא ל"ש החשש שמא יעבירנו דהרוב משוי לי' למצוה ודאי ולא מבטלין מצוה ודאי בשביל החשש שמא יעבירנו אבל בס' בן ז' יש לאסור נהי דבמילה לבד שייך ממנ"פ מ"מ גם בנפל יש איסור לעשות חבורה ולא מקילין בס' וגם יש איסור טלטול. וגם בס' שייך החשש שמא יעבירנו. ולכאורה הוא תמי' עצומה. אך י"ל דהש"ס דהכא ס"ל לסברא פשוטה דאי חשש נפל היא רק מדרבנן לא היה קשה כלל ממילה די"ל דכדי שלא לבטל מצות מילה בזמנה דדוחה שבת אוקמי אד"ת כמ"ש הה"מ בסברת הרמב"ם דבן ח' שגמרו ההיתר דמילה אין מכח ממנ"פ דק משום דאוקמי אד"ת וכמ"ש הקרבן נתנאל פ' הערל לפרש דברי הרא"ש כן. אך מדפריך מימהל היכי מהלינן ע"כ דס"ל דלרשב"ג חשש נפל הוא מה"ת כי התורה גילתה דבזה לא נסמוך ארוב והראי' דגבי בהמה בעי שהה ח' לקרבן ולדידיה הטעם משום חשש נפל ובאיסור מהני רוב ע"כ דגילתה התורה דלא נסמוך ארוב בזה א"כ שפיר גם לענין מילה הוי ס' גמור וקשה היכי מוהלין ועכצ"ל דגם בס' גמור מוהלין ממנ"פ ול"ח לאיסור טלטול ולחשש שמא יעבירנו כשאר התירוצים א"כ קשה גם ספק בן ח' נימהלו ממנ"פ ובאמת קשה מהיכי דייק הש"ס דרשב"ג משוי ליה לס' גמור אפי' מה"ת והתב"ש כ' דלרשב"ג החשש הוא מה"ת רק לדידן ס"ל מה"ת כרבנן רק מדרבנן מחמירין כרשב"ג אך י"ל דדייק לי' מש"ס דר"ה דמפורש דבבכור בע"מ ולא כלו לו חדשיו מחשבין מיום ח' וא"נ דהוא חשש דרבנן א"כ ל"מ לקולא כנודע ראיות הדג"מ ועיי"ש במוהריט"א שכ' ג"כ ראי' מש"ס הנ"ל דחשש נפל הוא מה"ת. אך הוא כ' מטעם איכא לברורי ונשמע דחשש נפל הוא מה"ת וס"ד דהש"ס דאין חילוק בין אדם לבהמה אך הנוב"י כ' די"ל דוקא בבהמה דשייך סמוך מיעוטא לחזקה:
אך כבר כ' בתשו' דעניין סמוך מיעוטא לחזקה ל"ש רק
היכא דהוי חזקה גמורה רק דיש ס'שמא נעשה מעשה המתיר כמו ברוב מתעברות ויולדת שייך לומר העמד בהמה בחזקת שלא ביכרה אבל הכא באמת ס' בשחיטה הקשו בתוס' דהא איסור אמ"ה בודאי ליכא רק דכ' הרשב"א משום דמחזיקין מאיסור לאיסור משום דהוי ס' במעשה המתיר ועליך הראיה עיי"ש ביבמות דף ל"א ובחו"ד סי' זו ובח"ס בת"ש. א"כ כ"ז היכי דהוא באמת ס' ותרצה לומר דכיון דאיסור אמ"ה כבר ליכא ולענין נבילה היה לו חזקת היתר א"כ יהיה דמי לס' דרוסה דמקילין אף דנולד ריעותא מחיים ע"ז שפיר כ' הרשב"א דשם הס' במעשה האוסר אבל הכא הס' במעשה, המתיר אבל היכי דרוב מסייע דהמעשה המתיר נעשה כהוגן א"כ ל"ש לומר סמוך מיעוט דהא ח"א ליכא. אך א"נ כשיטת התוס' דיש עשה שאינו זבוח א"כ הוי חזקה גמורה דאי נפל הוא נשאר העשה ושוב שייך לומר סמוך מיעוט:
נשמע דאי שייך הסברא דסמוך א"כ ע"כ יש לחלק בין
בהמה לאדם דבבהמה הוי חשש ד"ת ובאדם הוי רק מדרבנן אבל א"נ דל"ש הסברא דסמוך א"כ ע"כ מדמשמע בסוגיא דר"ה דבבהמה הוי חשש ד"ת ה"ה באדם והנה באמת יש ב' דעות שם בתוס' שבועות דכ"ד אי אמרינן דוזבחת חשיב עשה וי"ל דזה תלוי בהא דפליגי חולין ד"ט בלא בדק בסי' דחד אמר אסורה באכילה וחד אמר מטמא במשא ומפרש ח"א אמרי' חזקת טומאה ל"א וי"ל דפליגי בזה דמ"ד דס"ל אינו מטמא ס"ל דוזבחת אינו עשה א"כ ליכא ח"א ורק לענן אכילה הו"ל ס' במעשה המתיר וא"כ לענין טומאה אדרבה היה לו חזקת היתר ונהי דהוי ב' הפוכים מ"מ כיון דגם לענין אכילה ליכא ח"א ברור לכך אינו מטמאה אבל מ"ד הב' ס"ל דוזבחת הוי עשה א"כ לענין אכילה חשיב ח"א והוי בירור שהוא נבילה וממילא מטמאה. ועפי"ז א"ש די"ל דהש"ס דהכא קאי למ"ד דוזבחת אינו עשה א"כ ממילא דל"ש סמוך בס' בשחיטה א"כ מדחזינן דבבהמה הוי חשש נפל מה"ת מדחזינן דמועיל לענין לאוכלו אחר שנתו א"כ ע"כ דגזירת הכתוב דל"מ רוב כזה וחשוב כס' א"כ גם באדם הוי החשש מה"ת וקשה מימהל היכי מהלינן וע"כ צ"ל דמוהלין ממנ"פ ול"ח לכל החששות א"כ גם בספק בן ח' נימהל לכן מוכרח הש"ס לדחוק דקאי לר"א ומיירי לענין מכשירי מצות מילה:
אך הרי"ף בפ"ק דחולין פסק דמטמא במשא ע"כ דס"ל וזבחת הוי עשה א"כ הוי ח"א גמור ושייך לומר סמוך א"כ אף דחזינן דבהמה הוי החשש מה"ת מ"מ באדם אינו רק מדרבנן וא"כ ל"ק קו' הש"ס היכי מהלינן די"ל דלענין מילה אוקמי אד"ת כדי שלא לבטל מילה בזמנה או אף א"נ דיש לחוש למיעוט לענין חילול שבת מ"מ י"ל דבזה מוהלין ממנ"פ ואי לענין איסור טלטול או לענין חשש שמא יעבירנו שפיר מועיל הרוב ועי' פמ"ג או"ח סי' תצ"ח דדייק מש"ס הלז דחשש ז' ימים הוא מה"ת וכונתו ע"ד שכ' דאי מדרבנן לא היו מבטלין מילה בזמנה א"כ בס' גמור אין מלין דשייך שאר החששות ומיושב דברי הרי"ף בס"ד. ויש עוד להסביר הדבר בהא דקאמר הש"ס כתנאי היינו לענין זה דידע הש"ס דסברא רחוקה הוא לומר דהיתר מילה מטעם ממנ"פ א' די"ל דגם בנפל יש איסור בחתיכה וגם משום חומר טלטול וחשש שמא יעבירנו רק לרשב"ג מוכרחין לזה והש"ס ידע דאי חשש נפל לרשב"ג גם כן מדרבנן הוא א"כ ל"ק כלל היכי מוהלין די"ל דלענין מילה אוקמי אד"ת רק ע"כ דס"ל להש"ס דלרשב"ג הוי החשש ד"ת וראי' מדחזינן בש"ס דר"ה דגבי בהמה הוי חשש וס"ד דהש"ס דאין חילוק בין בהמה לאדם וה"ט דס"ל דעיקר הטעם בס' בשחיטה משום דהו"ל ס' במעשה המתיר ועי' בחו"ד סי' ק"י ובח"ס שכתב דס' ניקב הושט לח' ס' בשחיטה משום דהס' הוא במעשה האוסר ובת"ש הארכתי בזה א"כ ס"ד דהש"ס דגם בנפל נעשה השחיטה כד"ת ונהי דגזה"כ דל"מ בה שחיטה מ"מ ל"ח ס' במעשה המתיר א"כ מדחזינן בבהמה דס' נפל חשש ד"ת הוא א"כ ה"ה באדם וא"כ קשה מימהל היכי מהלינן ועכצ"ל משום ממנ"פ לכן פריך מספק בן ח':
וע"ז קאמר הש"ס כתנאי היינו הא דס"ל להש"ס דגבי נפל ל"ח ס' בשחיטה וע"ז קאמר כתנאי דהניחא למ"ד דמטהר מידי נבילה א"כ נעשה מעשה המתיר לענין טומאה אבל למ"ד מטמא ל"ח נעשה מעשה המתיר א"כ י"ל דרק בבהמה הוא ס' נפל מד"ת ומשני כ"ע מת הוא וא"כ ל"ח מעשה המתיר בשחיטתו וא"כ י"ל דרק גבי בהמה חשש נפל הוא מה"ת אבל באדם הוא רק חשש דרבנן ול"ק מימהל היכי מהנינן דלענין שלא לבטל מילה בזמנה אוקמי אד"ת כמ"ש הה"מ והק"נ בשיטת הרמב"ם והרא"ש וא"כ כיון דאין מוכרחין לתירץ דמוהלין ממנ"פ שוב י"ל דבס' בן ח' אין מלין או משום די"ל דגם בנפל חשיב כטריפה וחייבו בחבורה או משום איסור טלטול או משום חשש שמא יעבירנו כקו' המח"ל וא"ש שיטת הרי"ף דדייק מהא דקאמר הש"ס כתנאי דהדר הש"ס ממאי דהי' ס"ל דחשש נפל באדם הוי ד"ת ורק דהוי חשש דרבנן ואצ"ל מטעם ממנ"פ ולכך ס"ל בס' אין מלין ומיושב שפיר שיטת הרי"ף:
נשמע דבכה"ג ליכא חשש ד"ת ל"מ לשיטת הרשב"א והנמ"י דבס' בן ט' וגמרו אף רשב"ג מיקל ואף לשיטת הרמב"ן נהי דס"ל דאף בגמרו מחמיר רשב"ג מ"מ ס"ל דרבנן מקילין אף בלא גמרו עכ"פ בס' בן ט' ואף לשיטת הה"מ בשיטת הרמב"ם ושיטת הריב"ש דבלא גמרו גם רבנן מחמירין משום דאיתרע לה רובא מ"מ עכ"פ בגמרו ואפי' לא בדקו כ' הבי"מ דרבנן מקילין וא"כ גם לרשב"ג מותר מה"ת ואף לשיטת התב"ש דרשב"ג מחמיר אף מה"ת מ"מ כ' דאנן ל"ח לדרשב"ג רק מדרבנן. א"כ הכא נהי דלא ראו אנשים שגמרו בשעת לידה מ"מ גם בלא בדקו מותר מה"ת ובפרט דראו אח"כ ושייך חזקה דשעת מציאתו וכתב הגרע"א והח"ס דיש לסמוך ע"ז א"כ בודאי דליכא רק חשש דרבנן:
אך אכתי יש לעיין בזה די"ל דיהי' בזה חשש דאורייתא דהנה בש"ס דשבת דקל"ו קאמר הש"ס דבפיהק אף לרבנן אסור ודעת הרב"י דחלה הרי הוא כפיהק וגם לרבנן אסור ודעת הרז"ה להיפך דחלה הרי הוא כנפל מן הגג וראיתו מן הא דקאמר רבא סתם דמת בתוך ל' ועמדו ונתקדשו לכהן אינה חולצת וסתם מת משמע ע"י חולי ומשמע דגם בכה"ג מקילי רבנן וסמכינן עליהם בדיעבד אך דעת הר"י דשם איירי רבא רק בנפל מן הגג והרי"ף לא מביא הך דאביי וכתב הר"ן ז"ל בטעמו משום דסבירא ליה דחלה הרי הוא כפיהק א"כ מדקאמר רבא סתם דמת בתוך ל' ונתקדשה לכהן אינה חולצת דסמכינן ארבנן וסתם מת ע"י חולי הוא. וע"כ נשמע דרבא סבירא ליה דגם בחלה מקילי רבנן ועל כרחך דגם בפיהק מקילין ונשמע דלא כאביי:
והנה לפי"ז עכ"פ נשמע מדברי רבא דבחלה מקילין ממ"נ אם נימא דחלה אינה כפיהק בודאי א"ש ואם נימא דהרי הוא כפיהק נשמע דגה בפיהק מקילין אך לשיטת הר"י דבמת ע"י חולי גם רבנן מחמירין אף בנתקדשו לכהן חולצת וע"כ דהוי לי' ס' ד"ת ובתוס' יבמות מובא בשם רש"י ה"ג מת ביום ל' והקשה דכיון דיום ל' כתוך ל' א"כ אמאי נקט סוף ל' ומובא בשם בה"ג דביום ל' מקילי רבנן אף בפיהק ונשמע דס"ל דחלה הרי הוא כפיהק א"כ גם רבנן מחמרי ולכך מוכרחין לדחוק דמיירי ביום ל' ואז מקילי רבנן אף בפיהק והתוס' לא ניחא להו בזה דכיון דיום ל' כיום שלפניו הוא א"כ כיון דלרשב"ג אין חילוק בין תוך ל' ליום ל' ה"ה לרבנן בפיהק ג"כ אין חילוק. והנה הח"ס כ' דבכור וערכין הוי ב' כתובים ואין מלמדין לענין יום ל' כשלפניו רק לרשב"ג דס"ל אף בנפל מן הגג יש חשש נפל ויליף מפדיון דס"ל דחשש התורה מס' נפל ומש"ה צריך ל' א"כ חזינן דגילתה התורה דגם ביום ל' יש חשש נפל א"כ גם לענין אבילות ויבום נהי דבזה י"ל דיום ל' כיום שלאחריו מ"מ גילתה התורה דגם דגם ביום ל' יש חשש נפל אבל רבנן ס"ל דבפדיון הוא גזה"כ דס"ל דבעודו חי' ליכא חשש נפל א"כ נהי דבפיהק חוששין לנפל מ"מ הוא מצד הסברא משום דאמרינן דביום ל' נסתלק החשש נפל דבשאר מילי קיי"ל יום ל' כלאחריו הוא א"כ כיון דס"ל דלאחר ל' ליכא חשש נפל ה"ה ביום ל' ומתמה על דברי התוס' ע"ש בסי' ס"ט:
ולפע"ד צדקו דברי התוס' דרק שיטת רש"י הוא זאת דלרשב"ג הטעם דלא נתחייב בפדיון עד ל' משום חשש נפל אבל התוס' ס"ל דגם לרשב"ג הוא גזה"כ רק דרשב"ג ס"ל דיש חשש נפל מצד הסברא ועיקר הלימוד דאחר ל' נסתלק החשש נפל מדחזינן דחייבה התורה בפדיון א"כ צריך לומר דבין לרבנן ובין רבי שמעון ב"ג חשש נפל הוא מצד הסברא ורק לרבנן החשש הוא בפיהק ולרשב"ג אף בנפל מן הגג וכיון שכן כמו לרשב"ג אמרינן דלא נסתלק החשש נפל רק ביום ל"א ה"ה בפיהק לרבנן וז"ב נשמע דמוכח שיטת בעה"ג דבתוך ל' בפיהק גם רבנן מחמרי וגם שיטת רש"י לפי הגי' שהי' לפני בעל התוס' דג' ביום ל' משמע דעכ"פ בפיהק מחמרי רבנן וי"ל דגם בחלה מחמרי רבנן דאם נימא דחלה אינה כפיהק אמאי נדחקו לפרש ביום ל' הא סתם מת משמע ע"י חולי ומשמע דס"ל כשיטת רב"י דבחלה ג"כ מחמרי רבנן ובאמת מה דפשיטא להו דהרי"ף ס"ל דגם בפיהק מקילי רבנן. ולע"ד י"ל להיפך דהנה הרי"ף ביבמות מביא הדין דעמדו ונתקדשו לכהן אינה חולצת דסמכינן ארבנן ואח"ז כתב ואע"פ דשומרת יבם שנשאת בלא חליצה תצא התם ודאי בעי חליצה אבל הכא ספק הוא ומספק לא מפקינן מבעלה. ולכאורה דבריו תמוהין דכיון דכ' מקודם דסמכינן ארבנן א"כ מה זה שכ' אח"כ דמס' לא מפקינן' הא אין זה ס' כלל כיון דסמכינן ארבנן והוי ליה ודאי היתר ועוד דאי ס"ל דבס' לא מפקינן אמאי צ"ל דסמכינן ארבנן הא גם לרשב"ג חשוב רוב להיתר ואי דחשיב ס' ז"א דהא מס' לא מפקינן וע"כ מדדוחק דסמכינן ארבנן ע"כ דצ"ל דס"ל דמפקינן בס' א"כ כיון דסמכינן ארבנן שוב ל"ח ס' וכבר העיר בזה המרי"ט בתשו' סי' י"ח חאה"ע:
ונ"ל ליישב דנודע ס' המפורשים בהא דרמב"י דס"ל בכתובות דכ"ב דבתרי ותרי תצא וקאמר הש"ס דבנשאת ואח"כ באו עדים ל"ת וכ' הג' רא"ב דס"ל דבכבר נשאת יש חזקת היתר כנגד חזקת אא"א ושוב מהני ברי לי והדבר מבואר ברשב"א קידושין דס"ו וידוע ס' הט"ז בסי' י"ח דמשו"ה בנמצא סכין פגום אחר שחיטה לא תלינן רק בשבר בהעצמות ואם נאבד הסכין ואח"כ נמצא ונפל על הקרקע תלינן וכ' הטו"ז שם דבשלמא כ"ז שהסכין לפנינו דעכ"פ מדרבנן צריכה לבדוק הסכין ע"כ לא מוקמינן הסכין בחזקת בדוק מש"ה לא תלינן רק בשיבר בהעצמות דהוי ברור שעי"ז נפגם אבל בנאבד הסכין דאם היינו שואלין אי מותרת הבהמה היינו פוסקין דמותר א"כ שוב חזקת הסכין בתוקפו ולכך בנמצא אח"כ פגום תלינן במה דאפשר דמס' לא מפקינין מחזקה. ועי' בלב"ש סי' ל"ו:
והנה בתשובת מהרי"ט כתב דמחזיקן מאא"א לאיסור יבמה לשוק וכתבתי עפ"י שיטת רש"י ביצה ד"ו דדבר שמעולם לא היה לו שעת היתר אף דמעיקרא היה טעם אחר לאיסור ואח"ז בטל טעם הראשון ונתחדש תיכף איסור מטעם אחר א"כ כל חומרת איסור הראשון עומד במקומו עיי"ש ד"ה הא לן והא להו וזו הסברא דמחזיקין מאיסור לאיסור ולפי"ז יש לומר דבאמת אם נשאת לתוך ל' בעוד הילד קיים אז לא היינו צריכין לדחוק דמש"ה לא תצא בנשאת לכהן משום דסמכינן ארבנן די"ל גם לרשב"ג כיון דלא הוי רק איסור דרבנן א"כ אם נשאת ל"ת דבמים שאל"ס ג"כ הדין דנשאת ל"ת ובכל פסולי דרבנן קיי"ל אם נשאת ל"ת והרגיש בזה המרי"ט בתשו' הנ"ל ורק הכא דמיירי בחלה ומת א"כ גם לרבנן חשוב ס' ד"ת רק באמת הכא דיש חזקת היתר מס' לא מפקינן מבעלה כמ"ש התוס' כתובות ד"ט ועי' בפנ"י:
אך זה תלוי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דלרבנן בעודו קיים ל"ח לנפל א"כ תיכף שנולד הבן היתה מותרת להנשא וא"כ הוי כנתחזקה בחזקת היתר לשוק וחשוב חזקת היתר א"כ נהי דאח"כ בחלה ומת נתעורר ס' מ"מ כיון דהחזקנו שהיא בחזקת היתר שוב מס' לא מפקינן מבעלה אבל לרשב"ג דעכ"פ מדרבנן גם בעודו קיים היתה אסורה לינשא א"כ עכ"פ מעולם לא היה לה שעת היתר לינשא א"כ שפיר ל"ח חזקת היתר א"כ נהי דאפשר דבעודו קיים אם נשאת לא תצא כמו במשאל"ס מ"מ אחר שחלה ומת דאז הוי ספק ד"ת תצא כיון דעכ"פ ל"ח נגד חזקת היתר לשוק דמעולם לא נתחזקהי בהיתר וא"כ זה כונת הרי"ף דסומכין בדיעבד ארבנן. ובאמת בחלה ומת גם לרבנן חשוב ס' רק בזה סומכין ארבנן בדיעבד דעכ"פ בעודו קיים מותרת לנשא א"כ חשיב נתחזקה בהיתר ושוב הכא דיש חזקת היתר לא מפקינן מס' ואתי שפיר הא דנקיט תרוייהו. דסומכין ארבנן ואפ"ה צ"ל דמס' לא מפקינן מבעלה וא"ש שיטת הרי"ף בס"ד. נשמע לכאורה דהרי"ף ס"ל דחלה ומת גם לרבנן הוי ס' ד"ת. ועפי"ז א"ש דברי הרי"ף בשבת גם כן דמשמע מדבריו דבלא שהה הוי ספק ד"ת מדכ' דלא מתיבם מס' ולפ"ז ניחא דמיירי בחלה ומת דאז הוי ספק ד"ת:
ואפ"ה ניחא מה שלא מביא דברי אביי דבפיהק וחלה גם רבנן מחמירי ולפי"ז ניחא דממה נפשך כל זמן שלא ניסת אף בנפל מן הגג מחמירין כרשב"ג. ובניסת לכהן מקילין אף בחלה ומת אף דבזה גם רבנן מחמירין מ"מ כיון דבעודו קיים היתה מותרת לינשא שוב חשוב נתחזק בהיתר ושוב א"א לאוסרה מס' כמפורש בש"ס יבמות דל"א אשה זו בחזקת היתר עומדת ואל תאסרנה מספק. ועוד דהכא דלא נולד ריעותא בשעת שהיתה אשת איש בודאי מותרת א"כ שוב אין נ"מ בדברי אביי דס"ל בפיהק גם רבנן מחמרי כיון דבדיעבד בניסת לכהן גם בפיהק מותרת וא"ש שיטת הרי"ף נשמע די"ל דבחלה הוי ס' ד"ת. אך הר"ן כ' בשיטת הרי"ף דס"ל דגם בחלה מקילי רבנן דסומך א"ע על דברי רבא וגם שיטת הרז"ה דחלה אינו כפיהק:
ובשו"ת בי"א כ' דגם הבה"ג ד"ג מת בתוך ל' משום דמשמע להו דאיירי בפיהק אבל מודה דחלה אין כפיהק וגם דמשמע מדברי הרמב"ם כן דכלל חלה עם אכלו ארי ע"כ דס"ל דחלה אינו כפיהק. אף דהגרע"א בת"ש כ' דהרמב"ם נקט חלה לרבותא דאף דהוי כפיהק מ"מ הוי חשש דרבנן בלבד דס"ל כהרי"ף דרבא פליג אסברת אביי אך באמת הו"ל למינקט יותר רבותא בפיהק ומוכח דאדרבה ס"ל דחלה אינו כפיהק והמחבר הביא דברי הרמב"ם משמע דבכולהו ס"ל חלה אינו כפיהק ועוד די"ל דאף להרב"י דס"ל דחלה הוא כפיהק י"ל דוקא בנחלה ולא נודע סיבת החולי שפיר איתרע הרוב ותולין דהחולי בא בשביל סיבת מיעוט חיות דהוא נפל אבל הכא דנראה דסבת חליפי יניקתה ממניקת שונים גרם לה החולי מחמת שלא היה לה מניקת אחת ונתנו לה לאכול מאכלים קשי העיכול בכה"ג הו"ל ודאי כנפל מן הגג כמ"ש בשו"ת בי"א ובשו"ת בי"ש אה"ע סי' י"ז דבכה"ג חשוב כאכלו ארי וגם הרופאים אמרו כי סיבת חלייתה הי' מכח הנ"ל א"כ נהי דרופא עכו"ם א"נ כמפורש ביו"ד סי' קפ"ז כבר כ' הח"ס דהרופא משוי לה לס' וגם משום דהוא יכול לדון על כללות אבל לא על גוף פרטי אבל כיון דעכ"פ יכול הרופא לדון על כללות דסיבת חליפת יניקתה יכול לגרום חולאת א"כ שוב לא איתרע הרוב והוי כנפל מן הגג וא"כ לרבנן בודאי מותרת וא"כ גם לדידן ולרשב"ג לא הוי רק מדרבנן א"כ הכא דהוי ס' בן ט' וגמרו לכ"ע לא הוי רק מדרבנן נהי דלא תיכף ראו מ"מ כ' הבי"מ דבלא בדקו מותרת דהרוב מסייע דהי' גמר הסימנים ובפרט הכא חזקה דשעת מציאתן מסייע והוכחתי מדברי הריב"ש הנ"ל שהוא מהסוברים דספק בן ט' ולא גמרו יש חשש ד"ת א"כ ע"כ דבת"ש סי' תמ"ו שם מיירי בגמרו א"כ קשה הא אף אם הוא בן ח' ליכא חשש ד"ת להרמב"ם ועל כרחך צ"ל דמיירי בראו אח"כ דבבן ח' ל"מ ובס' בן ט' מהני. נשמע דהכא ליכא חשש ד"ת א"כ פשיטא דאי היתה ניסת לכהן או לישראל ואין היבם כאן ל"ת כמ"ש הרמ"א בשם הר"י מינץ סי' קס"ד א"כ ליכא איסור רק לענין לכתחלה א"כ יש צדדי היתר ונודע דברי הר"ן פ' הכותב דהיכי דבדיעבד יהי' לו זכות עפ"י דין מהני סברא קלה להגבותו לכתחלה ה"ה הכא כיון דעכ"פ בדיעבד תהי' מותרת בלי חליצה א"כ יש צדדי היתר א) מכח הנמ"י והרשב"א פ' החולץ דס' בן ט' וגמרו מותרת לינשא אף לכתחלה אף דבש"ע לא קיי"ל כן ב) דהנה הב"ח והב"ש כ' דשיטת הרמב"ן הוא דאמרינן גם שיפורא גרים ואם יש יום אחד בסוף חודש וז' שלימים ויום אחד מן הט' חשיב ט' ולמ"ד יולדת למקוטעין מהני גם בכה"ג:
והב"ש סי' ד' מביא דברי התוס' נדה ודעת האגודה והרמ"א בסי' ד' פסק כהר"י מינץ ההיתר משום דשיפורא גרים ואף דזה רק ביולדת לז' דאז ודאי יולדת למקוטעין אמרינן ג"כ שיפורא גרים אבל בבן ט' דס"ל אין יולדת למקוטעין ורק שכ' התשב"ץ דעכשיו נשתנה א"כ לענין שופורא לא נשתנה אך לשיטת הרמב"ן דס"ל דגם ביולדת לט' אמרינן יולדת למקוטעין מדינא דש"ס ואמרינן ג"כ שיפורא גרים והריב"ש משוי לה לספיקא דדינא ע"י שיטת הרמב"ן ועוד דבשו"ת מהרי"ט אה"ע סי' טו' כתב דביולדת לט' יש יותר סברא לומר דשיפורא גרים ועי' בח"ס אה"ע סי' ז' שמצרף הסברא דשיפורא גרים ביולדת לט' ועי' בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קי"ב שס"ל ג"כ דאף ביולדת לט' אמרינן שיפורא גרים ואף דבבי"מ בצלעות הבית סי' יא' רצה לומר דנהי דאפשר להיות בר קיימא ע"י שיפורא אבל ל"ח וודאי בר קיימא אך הוא כ' זאת בשיטת הרמב"ם דמשו"ה בעי ט' גמורים דס"ל דבפחות מט' גמורים אינו מוציא מחשש נפל אבל אנן בשיטת הרמב"ן קיימינן דס"ל דגם ע"י ט' מקוטעין יוצא מחשש נפל ה"ה די"ל דע"י שיפורא ג"כ נסתלק החשש נפל וזה פשוט דע"י ז' שלימים וה"ה מקוטעין גם כן נסתלק החשש נפל היכי דוודאי בר ז' הוא היינו בבעל ופירש ונולד לז' כמ"ש בשו"ת שאילת יע"בץ סי' הנ"ל והגם דהבי"מ כתב בשיטת הרמב"ם דגם ז' גמורים אינו מוציא מחשש נפל בלא שהה אך כ"ז כ' בשיטת הרמב"ם אבל בשיטת הרמב"ן כמו דט' מקוטעין מוציא מחשש נפל ה"ה ז' גמורים וזה פשוט דאף למ"ד שיפורא גרים ואפשר לבן ט' להיות נולד לז' שלימים ויום מן הראשון והאחרון אפ"ה מודה דאי נולד לז' שלימים נהי דהי' בהם ח' שיפורא דאפ"ה ל"ח בן ח' דאמרינן רק דשיפורא גרם שיהי' בן קיימא אבל להיפך כ"ז שלא נגמר ז' גמורים עדיין חשיב בן ז' א"כ פשיטא דלשיטה זו הכא ממנ"פ מותר דאי נתעברה עכ"פ בש"ק פ' תולדות כ"ט מרחשוון א"כ ע"י שיפורא עד ב' תמוז הוי בן ט' ואי נימא דאחר כ"ט מרחשוון נתעברה א"כ ליכא עד ב' תמוז רק ר"ט יום א"כ שוב לא נגמרו ז' שלימים ובודאי חשוב בן קיימא ואי נתעברה בכ"ט חשוון א"כ הוי שיפורא דט' וא"כ ממ"נ שרי בכה"ג וא"כ אף דמוכח בשיטת הב"ש דאין מחליט כשיטה זו דשיפורא גרים עכ"פ הוי כעין ס"ס להקל שמא כשיטת הרשב"א והנמ"י דבספק בן ט' וגמרו מותר אף לרשב"ג ואף לשיטת הרשב"א פ' הערל דרשב"ג מחמיר אף בס' בן ט' וגמרו מ"מ שמא הלכה כשיטת הסוברים דגם בבן ט' שיפורא גרים וא"כ ממ"נ או דחשיב ס' בן ז' או בן ט' ע"י שיפורא:
ובאמת בשו"ת ספר יהושע פסק כשיטה זו דשיפורא גרם שכתב שם בילדה כ"ד תמוז כ' דאי נתעברה עכ"פ בכ"ט חשוון א"כ הו"ל בן ט' ורק הספק שמא נתעברה בכסליו. וקשה מן כ"ט חשוון עד כ"ד תמוז אף ח' שלימים ליכא וע"כ דכוונתו הוא ע"י שיפורא ורק שם דנולד כ"ד תמוז א"כ יש ספק שמא נתעברה בכסליו והוי בן ח' אבל הכא דנולדה ב' תמוז א"כ מתחלת כסליו ליכא אף ז' שלימים ושוב בן ז' חשיב בן קיימא. והראי' דהה"מ כ' דבן ז' דאף בלא נגמרו סימניו מותר למולו בשבת ואי נתעברה כ"ט חשוון א"כ חשיב בן ט' ע"י שיפורא א"כ יש לנו ב' עמודים לסמוך עליהם. ועי' בבי"מ סי' י"א שרוב הגאונים החליטו כשיטת הר"י מינץ ובפרט הכא דלכל הדעות הוי רק חשש דרבנן בודאי דיש מקום לסמוך על שיטת הפוסקים הנ"ל ועתה אדבר משאר הוכחות שנראה מזה שתיכף נתעברה היינו כיון שביום א' פ' נח כ"ה תשרי הי' זמן וסתה ולא ראתה ע"כ דכבר היתה מעוברת וזה גרם סילוק דמי' וא"כ עכ"פ נתעברה בכ"ה תשרי א"כ יש עד ב' תמוז רמ"ד יום חוץ יום הלידה והוי עכ"פ ט' מקוטעים ומותר לדעת התשב"ץ ואף שכ' בשו"ת בי"א דמסילוק ווסת אין ראי' שהוא מעוברת דהא מעוברת א"צ להיות מסולקת דם קודם ג"ח וי"ל גם ע"ז נשתנו הטבעים דרוב מעוברת מסולקין דם תיכף בתחלת עיבורן א"כ יש הוכחה מן סילוק ווסת דכבר נתעברה ואך לכאורה י"ל דהא קיי"ל דווסת דרבנן ולדעת הרמב"ם בבא מהדרך אע"פ שעבר זמן הוסת ולא שהה שתוכל לספור ולטבול אפ"ה מותרת וחזינן דלמ"ד וסתות דרבנן עיקר החשש באותו עונה דאז צריכין לחוש אבל אחר שעבר הווסת א"צ לחוש אף שיש לחוש שמא ראתה בהרגשה אפ"ה חזינן דא"צ לחוש וחזינן דמן הווסת א"ח רק באותו עונה א"כ ה"ה דאחר שעבר זמן הווסת ליכא להוכיח דנסתלק ווסתה ע"י שנתעברה דבלא"ה אמרי' דלא ראתה. אך שיטת התוס' והרשב"א דגם למ"ד ווסת דרבנן בעי שיעברו ימים שתוכל לספור ולטבול דבלא"ה חוששין שמא ראתה וכיון שכן יש קצת הוכחה מזה עכ"פ שנתעברה וחוץ לזה י"ל אף א"נ דלמ"ד וסת דרבנן הוא א"ח אחר שעבר זמן ווסתה עיקרו משום חזקת טהרה וכ"ז אם ירצה לחוש לווסת נצרך לטמא את האשה ע"ז יש חזקת טהרה הסותר לחזקת הווסת אבל הכא אף דניחוש לווסת אפ"ה לא יהי' נגד חזקת טהרה רק דנימא דע"ז נתברר שהיא מעוברת בכה"ג חזקה דווסת הוי חזקה גמורה ומגלה לנו שהיא מעוברת ואף א"נ דסילוק דם אינו בירור שהיא מעוברת כ"ז שלא ידענו שהיא מעוברת אבל בנתברר אח"כ שהיא מעוברת ורק הס' מתי נתעברה אז ע"י סילוק הווסת נודע ונתברר לנו שכבר היתה אז מעוברת וזה גרם הסילוק דם ועי' בתה"ד שכ' בבדקה ולא מצאה כלום טמאה וראייתו מדקאמר הש"ס אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין. נשמע דהרגשה מורה על מציאת הדם וה"ה בלא מצאה כלום דטמא והד"מ דחה דשם יש דם לפנינו רק הס' על הזמן א"כ הרגשה מברר שראתה אז אבל בלא מצאה כלום מנ"ל דהרגשה מברר דהי' דם חזינן דסברת הד"מ דאף דהרגשה אינו מברר שיהי' דם אפ"ה בראתה והס' על הזמן הרגשה מגלה שאז הי' דם א"כ ה"ה לענין ווסת ונהי דסילוק הווסת אינו מגלה שהיא מעוברת אבל בנתברר שהיא מעוברת ורק הס' מתי נתעברה א"כ סילוק הווסת מגלה שהיא בשעת סילוק הווסת נתעברה. ולענין ווסת גופא מצינו בש"ס דאף למ"ד ווסת דרבנן אפ"ה בדקה ומצאה טמאה טמאה משעת הווסת וה"ט כיון דיש דם לפנינו והס' על הזמן חזקת הווסת מגלה דהי' הדם בשעת ווסת וה"ה דחזקה דווסת מברר דנתעברה בשעת סילוק ווסתה כיין דמעוברת לפנינו:
ובהא דקאמר הש"ס דגם למ"ד וסת דרבנן אפ"ה בדקה ומצאה טמאה טמאה משעה ראשונה נלע"ד עפ"י דברי המהרי"ט והנוב"י דאף דבכ"מ אזלינן בתר חזקה דמעיקרא מ"מ היכי דנולד לנו ספק בחזקה קמייתא קודם שראינו השתנות אז נהי דאז אי היינו דנין על הס' היינו מקילין על זה מכח החזקה מ"מ כיון דכבר איתרע חזקה קמייתא שוב כשרואין אח"כ השתנות לפנינו אזלינן בתר חזקה דהשתא וסברא זו נצמח מהא דמפקח הגל ועפ"י דברי התוס' שם וכן מהא דנגע באחד בליל ו' כנודע ולפי"ז א"ש דכיון דבשעת ווסת נולד לנו הסתפקות בחזקה קמייתא דהא מדרבנן הי' צריך עכ"פ לבדוק וגם בעבר זמן ווסת לדידן טמאה היא עד שתבדוק כמפורש בש"ע דלא כשיטת הרי"ף והרמב"ם א"כ מדרבנן עכ"פ איתרע חזקה. וידוע שיטת מהרי"ט סי' מ"א דהיכי דאיתרע מדרבנן חשיב גם מה"ת איתרע ועוד ע"י חזקת ג' פעמים גם מה"ת חשיב נולד ס' רק דמה"ת דנין בשעת הווסת מכח חזקת טהרה דא"צ לחוש אבל כיון דחז"ל החמירו א"כ הוי כלא דנו עדיין להיתר מכח חזקת טהרה ושוב אזלינן בתר חזקה דהשתא. ולפי"ז בהא דבעי הש"ס שם ד"ט למ"ד ווסת ד"ת אי מהני חזקת סילוק דם של מעוברת ופשיט מדקאמר ר"מ אם הי' במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה דחרדה מסלק הדם טעמא דאיכא חרדה אלמא ווסת ד"ת ואפ"ה מהני סילוק דם והוקשו בתוס' שמא ס"ל ווסת דרבנן ומשו"ה מהני חרדה ורק דמיירי בבדקה ומצאה טמאה דאז בלא חרדה הי' טמאה והנו"ב כ' דאי בדקה ומצאה טמאה אז לכ"ע טמאה מה"ת ונשמע דמהני חרדה אף למ"ד ווסת ד"ת ולסברא הנ"ל ז"א דעיקר הסברא דטמאה משעה ראשונה משום דנולד ס' בחזקה קמייתא קודם שראינו השתנות דהא אסרנו לה לשמש וכ"ז היכי דליכא חרדה דאז עכ"פ מדרבנן הי' אסור לשמש וחשוב נולד ריעותא בחזקה קמייתא ומשמע לכאורה מכאן דאזלינן בתר חזקה דהשתא אבל אם הי' במחבא ועכ"פ למ"ד ווסת דרבנן מועיל החזקת מסולקת דם לענין שלא הי' צריכה בדיקה לא בזמן וסת ולא אח"כ א"כ שוב חשיב לא נולד ריעותא בחזקה קמייתא א"כ שוב אף בדקה עכשיו ומצאה טמאה אמרינן השתא הוא דאיתרע אבל למ"ד וסת ד"ת י"ל אף כ"ז שלא ראתה לא סמכינן אחזקת סילוק דם וז"ב בכונת קו' התוס'.:
אך נ"ל בישוב קו' התוס' לפי דעיקר הטעם דבדקה ומצאה טמאה דטמאה משעה הראשונה לפי דנולד ריעותא בחזקה קמייתא קודם שראינו השתנות בכה"ג אזלינן בתר חזקה דהשתא וסברא זו נובע מהא דלא ראו חי מבערב. וכ"ז לדידן דס"ל בלא ראו חי מבערב טמא אבל ר"מ לשיטתו דס"ל אף בלא ראו חי מבערב אפ"ה טהור ע"כ דס"ל דאף בכה"ג אזלינן בתר חזקה ומיושב קו' התוס' בס"ד. נחזור להנ"ל דראינו דאע"פ שאמרו ווסת דרבנן מ"מ כ"ז שליכא דם לפנינו ל"ח לוודאי ראתה אבל אחר שראתה מחזיקין דווסת גרם ראיית הדם וה"ה לענין הרגשה אמרינן לשיטת הד"מ סברא זו וה"ה לענין נתעברה ג"כ י"ל כנ"ל דכ"ז שלא ידענו שהוא מעוברת א"א לדון מכח הווסת דוודאי נתעברה די"ל דע"ו מקרה נתעכב ראייתה אבל בראינו אחר כך שנתעברה ורק הס' על הזמן א"כ חזקת ווסת מסייע דהיתה אז מעוברת וזה גרם סילוק דם דבזה"ז כל הנשים נסתלק ווסתן תיכף בתחילת עיבורן וגם שבלא"ה יש רוב דמסייע דבן ט' ילדה וא"כ חזקת ווסת מסייע דהוא מהרוב ונגד רוב וחזקה הוי המיעוט מיעוט גרוע כמ"ש התוס' חולין ד' פ"ו ובתוי"ש כתובות ד' ט"ז וגם שיש עוד הוכחות. א) מכח שלא רצתה לאכול בשר א"כ נראה דנתעברה מכבר וזה הי' בכ"ה תשרי ואף דז"א דבר ברור מ"מ אומדנא קצת יש ויש לצרפו לרוב וולדות בני קיימא וגם משום דלא הוי רק חשש דרבנן בודאי דיש לסמוך ע"ז כמפורש באה"ע סי' י"ז סי' י"ח דשמו ושם אביו לא מהני רק בעי שם עירו ג"כ וכ' הרמ"א דבאם יש הוכחות סומכין אפוסקים דל"ב שם עירו וה"ה הכא ג"כ. ואי דכאן לא הובא שיטה זו בש"ע מ"מ עכ"פ מצטרף לשאר היתרים ועי' בנו"ב אה"ע סי' ל"א ש"כ דברגל"ד עכו"ם נאמן אף באינו מסל"ת וראייתו מהא דמפורש בסי' קפ"ז דאי נראה שהרפואות הועילו דיש לסמוך עליהם א"כ הכא דל"ח לכ"ע רק איסור דרבנן בוודאי דסומכין על האומדנות וגם
שיש ס' שמא נתעברה סמוך לטבילתה וא"כ חשיב בן ט' וגם יש צד היתר ע"י הכרת העובר ובזה צריך אני להאריך:
הנה הגרע"א בת"ש כ' סברא זו להג' הרב דליסא דאם ניכר עוברה יש ע"ז ראי' שנתעברה ג' חדשים מכבר וראייתם מדברי רש"י יבמות שכ' הואיל ולא הוכר עוברה ופירש"י דאי הוכר עוברה לא מספקא לן דוודאי מן הראשון אף בלי הסברא דרוב וולדות לט' נולדין ומשמע דרוב וולדות אין ניכרין פחות מג' והגרע"א ז"ל כ' שם דמותר מכח ב' רובא. א) דרוב וולדות בני קיימא וב') דרוב וולדות אין ניכרין פחות מג' וב' רובא הוי כמו רוב וחזקה דחשיב המיעוט מיעוט גרוע ול"ח:
ולפלא שלא הביא דברי הבי"ע דתרי רובא מועיל אף בעגונה ובש"ס לענין יוחסין מצינו ג"כ דב' רובא עדיף ובשו"ת בי"א מתמה ג"כ ע"ז א' דא"כ בהא דמפורש בכל הפוסקים דבכלו לו חדשיו פוטר אף וולד ב"י אחד וכ' דלא משכחת רק בבעל ופירש ולמה לא כ' דמשכחת ע"י הוכר עוברה לג' חדשים והג' בשו"ת הרי"ם עי' סי' מ"ג דבריהם מכח הנ"ל דחה וכל דבריו מפורש בשו"ת בי"א הנ"ל ולפע"ד ניחא דידוע דבכלו לו חדשיו היינו בבעל ופירש ונולד לט' גמורים לכ"ע מתירין אף בלי גמרו כמפורש בכ"פ. והטור מתחלה כ' דכלו לו חדשיו פוטר ואח"ז כ' ואם שהה ל' ג"כ מהני והוא שגמרו דהטור ס"ל דלרשב"ג בעי שהה וגמרו ומוכח דרק בלא כלו לו חדשיו בעי גמרו אבל בכלו לו חדשיו לא בעי גמרו. וכבר הבאתי שיטת כ"פ דגם בס' בן ט' נהי דרבנן מקילין ולדידן לא הוי רק חשש דרבנן הוא רק בגמרו אבל בלי גמרו איתרע הרוב ואף בניסת לכהן תצא כן הוא שיטת הה"מ בפי' הרמב"ם ז"ל וכן הוא שיטת הריב"ש ועי' בב"ש ובס' בי"מ שהחליטו כשיטה זו א"כ לפימ"ש דהכרת עיבר הוא רק רוב דאין נוכר בפחות ורק הא דמועיל היתר דהכרת עיבר אף דלענין חליצה חוששין למיעוט משום דכאן יש ב' רובא. א) דרוב וולדות בן קיימא לט' וגם רוב אין ניכר עיבור פחות מג' ולמיעוט דמיעוט ל"ח א"כ כ"ז היכי דנגמרו סימנין דאז יש רוב לט' יולדין מצטרף הרוב דאין עיבורן ניכר בפחות מג' אבל בליכא סימנים איתרע הרוב דיולדת לט' דאדרבה הנולד לט' יש לו גמר סימנין א"כ אסברא זו לחוד מכח הכרת עיבר לא סמכינן בחליצה דיש מיעוט דעיבורן ניכר בפחות מג' ולכך כתבו הפוסקים דהא דמתירין בכלו לו חדשיו אף בלי גמרו סימנין א"א רק בבעל ופירש אבל בנ"ד דגמרו סימנין א"כ יש רוב דיולדת לט' בודאי א"כ מצטרף שפיר הך רובא דאין עיברה ניכר פחות מג' וב' רובא מועיל בעגונה ומכ"ש לענין חשש יבמה בודאי דמועיל ב' רובא.
ולע"ד ז"ב ונכון בס"ד בישוב קושית הג' הנ"ל. עוד הקשה הג' הרי"ם ז"ל דאי ליכא מיום הכרה רק ה' חדשים ומשהו א"כ ליכא ראי' דשמא בן ח' הוא היינו שנולד לח' ועיברה ניכר לשליש מח' ולפלא שלא זכר מהמהרש"א נדה ד"ט דכ' דגם ביולדת לז' אין ניכר הכרת עיבר פחות משלשה חדשים גמורים דכן ס"ל לסומכוס עיי"ש שמביא דברי הב"י והרא"מ כ' להיפך דיולדת לז' אף לסומכוס עיברה ניכר לשליש ימי' וכדמצינו בש"ס בסנהדרין ר"פ בן סורר דמשו"ה בן סורר נהרג כל ג' משום דאזלינן בתר הרוב דיולדת לט' ואין ניכר בפחות מבן ג' ומשמע משם דביולדת לז' עיברה ניכר לשליש ימיו ובבי"א הביא דברי המהרש"א והב"ח סי' קס"ג והרא"ם ודברי הב"ח ז"ל תמוהים מאוד:
עתה נדבר מהגדת עדים שהכירו את העובר וזה שהעיד על כ' טבת בזה יש לדון אי מועיל דז"פ דאי ידעינן דלא נתעברה רק ביום ה' פ' נח היינו כ"ט תשרי א"כ הי' רק בן ח' דהא כל חודש בעי ל' יום כמפורש בש"ע א"כ מן כ"ט תשרי עד ב' תמוז לפי חשבון הימים הוא לד' שבועות וב"י ס"ה ר"מ ימים א"כ ליכא ח' גמורים וא"כ אי נתעברה בכ"ט תשרי הי' בן ח' והי' יכול להיות הכרת עיבר לפ' יום שליש מח' חדשים א"כ ב' וארא כ' טבת כבר הי' פ"ב יום מן ה' נח א"כ יש לחוש שמא לא נתעברה רק כ"ט תשרי וליכא אף יום א' בחודש הט' ואפ"ה בכ' טבת הי' אפשר להיות הוכר עוברה שכבר הי' שליש ימים מח' חדשים אך א"נ כשיטת המהרש"א דגם ביולדת לח' ליכא הכרת עובר בפחות מג' אם כן שפיר הי' מועיל עדותו כיון דהי' הוכר עיברה בכ' טבת ע"כ דנתעברה עכ"פ בכ"ט תשרי ושפיר מועיל עכ"פ הדבר הי' ס' והי' אפ"ל דכיון דעכ"פ ליכא חשש ד"ת בזה משום דהוא ס' בן ט' וגמרו א"כ בדרבנן אף ספק פלוגתא אזלינן לקולא אך קשה לסמוך די"ל דהוי ספק ספיקא להחמיר שמא כשיטת הרא"מ ושמא עיבר ניכר בפחות מג' דיש מיעוט דניכר מקודם ואף דנגד ס' כזה יש רוב מ"מ כ' התוס' נדה ד"ט דלגבי ס"ס אף מיעוט מצטרף ואף דיש בזה לפלפל מדברי הריב"ש ומתוס' כתובות ד"ט ובסד"ט סי' קפ"ז ע"ז קשה לסמוך אך מצד עד הב' שאמר שהי' ניכר העובר בש"ק פ' שמות י"ח טבת א"כ הוי הוכחה שנתעברה עוד קודם כ"ט תשרי וא"כ רמ"א יום חוץ יום הלידה בודאי א"כ לדעת התשב"ץ חשיב בן ט' דא"נ דלא נתעברה רק ביום ה' נח א"כ לא הי' בש"ק שמות רק ע"ט יום מיום שנתעברה א"כ לא הי' אף שליש ימים מח' חדשים דהא מן כ"ט תשרי עד ב' תמוז הי' ר"מ יום ובעי עכ"פ פ' יום להכרת העובר אף לשיטת הרא"מ וא"כ מדהי' הכרת עובר בש"ק פ' שמות י"ח טבת ע"כ דנתעברה קודם כ"ט תשרי וא"כ הוא בר ט'. ואם כן מצד העד הזה הי' מקום להתיר אך יש מקום לדון עוד גם מצד העד הזה דהא מפורש בש"ס דהנהו חדשים מעובר בעי חוץ ימי הקליטה ולכך כ' בת"ש סי' ט"ו דנולדת לט' בעי רע"ג יום דשמא לא נקלט הזרע עד יום ג':
ונודע מ"ש הג' בס' בת עיני ובשו"ת בי"א כ' ג"כ דהכרת עיבר הוא אחר ג' חדשים מיום הביאה אף דלא נקלט הזרע עד יום ג' מ"מ יש הכרת העובר אחר צ' יום מיום הביאה א"כ יש לחוש. שמא נתעברה בג' נח כ"ז תשרי ורק לא נקלט הזרע עד יום ה' א"כ אינו רק בן ח' דמן כ"ט תשרי עד ב' תמוז ליכא רק ר"מ יום ואפ"ה הי' אפשר להיות הכרת עובר בח"י טבת הואיל מיום ג' נח כבר הי' פ"א ימים וא"כ הוי כבר שליש ימים מח' חדשים ובעיקר הדבר שכ' הג' הנ"ל דהך צ' להכרת עיבר הוא עם ומי הקליטה אף שכן נמצא בס' עץ החיים הק' ועי' בחת"ס אה"ע סי' ו':
אך מדברי התוס' בכ"מ מוכח להיפך א' מהא דהוקשו דלבעי לענין הבחנה צ"ג יום כמ"ש הנוב"י מה"ת ותוס' יבמות דמ"ב ד"ה ותמתין משהו משמע דצ' יום להכרת העובר בעי חוץ מימי הקליטה ועי' בשו"ת ב"ש חאה"ע סי' ו' וגם כבר כ' הפוסקים דרוב פעמים נקלטות ביום ראשון וא"כ ממ"נ אי נתעברה בכ"ז תשרי א"כ קליטת הזרע הי' ביום ההוא א"כ יש יותר מח' חדשים ואי לא נתעברה רק בכ"ט תשרי א"כ בח"י טבת לא הי' עוד אף שליש מן ח' חדשים וע"כ דנתעברה מקודם ואף שי"ל דכיון דעכ"פ מיעוט ניכר העובר אף בפחות לשליש ימים א"כ יש ב' מיעוטא א' שמא לא נקלט הזרע רק ביום ג' היינו ה' נח כ"ט תשרי א"כ הוא בן ח' ובח"י טבת הי' מיום הביאה יותר מפ' יום ועוד שמא זאת הוא מהמיעוט דניכר אף בפחות משליש ימים ונודע שיטת הר"ן דשני מיעוטא הוי כפלגא אך באמת כבר כ' המפורשים דבעי שהב' מיעוטא יהי' מע"א וחוץ לזה כתבו הרבה פוסקים דצ' דהכרת עיבר הוא חוץ מימי קליטה א"כ אי לא נתעברה עד כ"ט תשרי היינו שעכ"פ לא נקלט הזרע מקודם א"כ לא הי' הכרת עובר בח"י טבת וע"כ דנתעברה מקודם וא"כ הוא בן ט' ויצא דעדות זו שהעיד על הכרת העובר בח"י טבת י"ל דמועיל אפי' לשיטת הרא"ם ומכ"ש לשיטת המהרש"א בודאי דמועיל עדותו ואך אי לא הי' רק עד זה אכתי הי' מקום לחשוש למ"ש הרא"ש הובא בש"ע דאשה אינה נאמנת לומר דכלו לו חדשיו והאשה עצמה ודאי דא"נ:
אך דעת הרא"ש דגם אשה אחרת א"נ והב"י כ' דמוכח מזה דדעת הרא"ש כדעת הראב"ד דניתן לה בן ע"א א"נ וכונת הב"י דס"ל דכ"מ שע"א נאמן אשה ג"כ נאמנת ומשו"ה כ' דדעת הרמב"ם דע"א נאמן דניתן לה בן ה"ה דנאמן בכלו לו חדשיו וה"ה אשה ג"כ נאמנת והוקשו כולם דהא הרא"ש פוסק דע"א ביבמה א"נ א"כ ה"ה דא"נ בניתן לה בן ולמה לן למידק מהא דכ' בכלו לו חדשיו דא"נ. והב"ש כ' דהי' מקום לומר בניתן לה בן יהי' נאמן משום דמסייע לה הרוב ואך מזה דכ' בכלו לו חדשיו א"נ ע"כ דגם במסייע הרוב דא"נ וה"ה בניתן לה בן דא"נ. ועוד כ' דהא דנסתפק הב"י אי ס"ל כשיטת הראב"ד היינו דשמא שם בניתן לה בן י"ל דחשיב קצת עבידא דלגלויי וא"כ לדעת הרמב"ם דע"א נאמן במת יבמה ה"ה דנאמן בניתן לה בן:
ולע"ד נ"ל הא דנסתפק הב"י אי ס"ל כשיטת הראב"ד די"ל דבניתן לה בן נאמן רק דהא דכ' דא"נ לומר דכלו לו חדשיו י"ל דאשה גרועה מע"א ובאמת קיי"ל דע"א נאמן באיסורין היכי דאין נגד ח"א ובאשה כ' התוס' עירובין דבאיסורי ד"ת אשה א"נ אף היכי דלא הוי נגד חזקת איסור ושיטת רוב הפוסקים דכ"מ שע"א נאמן ה"ה אשה ג"כ נאמנת ועי' בשו"ת דברי"א סי' א'. והא דמקשה התוס' גיטין למ"ד דע"א נאמן נגד ח"א א"כ למ"ל וספרה והכונה דאי נאמן נגד ח"א ומכ"ש בלא אתחזק וא"נ דיש חילוק בין ע"א לאשה א"כ צריך וספרה לאשמועינן דגם אשה נאמנת עכ"פ בלא איתחזק וע"כ נשמע דס"ל דאי ע"א נאמן נגד ח"א א"כ אשה ג"כ נאמנת. וי"ל דזה כונת הב"י די"ל דלשיטת הרא"ש דרק אשה א"נ אבל עד כשר נאמן וה"ה דע"א נאמן בניתן לו בן כנ"ל:
אך הב"י ס"ל סברא דנפשי' דאשה וע"א שוים וא"כ מוכח דהרא"ש ס"ל דגם ע"א א"נ לומר דכלו לו חדשיו וה"ה דא"נ בניתן לה בן א"כ לשיטת הרא"ש א"נ ע"א על הכרת עיבר כמו דאינו נאמן בכלו לו חדשיו. אך צריכין להבין סברת הרא"ש דס"ל לפי הבנת הב"י דגם ע"א א"נ בכלו לו חדשיו וה"ט דס"ל דע"א ביבמה א"נ ומכ"ש דא"נ בכלו לו חדשיו דל"ח מדעלג"ל הא באמת עיקר הטעם דנסתפקו בש"ס גבי ע"א באשה דלא יהי' נאמן וקאמר בש"ס א' משום דהוי נגד ח"א וגם הוי דבר שבערוה וידוע דנגד חזקת איסור לבד יש שיטת כ"פ דע"א נאמן כנודע שיטת הרמב"ן והרשב"א ובדש"ב בלא אתחזק שוטח המהרי"ק ג"כ דנאמן א"כ הכא פריך הש"ס דעכ"פ בדש"ב ואיתחזק בודאי א"נ והרבה כ' דשם יש דייקא ומגרע לחא"א כמ"ש התוס' כתובות דכ"ב ולכך ל"מ ליפרך מח"א לבד אך הכי פריך הש"ס דעכ"פ נגד ח"א בודאי א"נ ע"כ דהלימוד בדש"ב אף בלא אתחזק א"כ נהי דהכא הו"ל כלא איתחזק דחזקת דייקא מגרע לחא"א מ"מ בדש"ב לבד ג"כ א"נ עי' במפורשים שהאריכו בזה. וכאן ביבמה דבעי הש"ס אי ע"א נאמן ולב' טעמים במת יבמך י"ל בפשיטות דא"נ משום דהוי נגד ח"א אף א"נ דיבמה לשוק ל"ח דבש"ב מ"מ כיון דליכא סברת דייקא שוב א"נ נגד ח"א וה"ה בנתן לה בן ג"כ י"ל דל"מ משום דהוי נגד חזקה ואך בהאי דמת בעלך ואח"כ מת בנך בזה ל"ש ח"א עכצ"ל דס"ד דהש"ס משום דהוי דש"ב ובדש"ב לבד ע"א א"נ ורק היכי דשייך דייקא אבל הכא דל"ש דייקא א"נ ועכצ"ל דיבום חשיב דש"ב כמ"ש המרדכי בפ' מצות חליצה ועי' בנוב"י מה"ק חאה"ע סי' צ"ג והטעם דיבמה חשיב דש"ב משום ס' שמא אין קדושין תופסין ביבמה לשוק וקיי"ל דנתקדשה קודם חליצה אם נחלצה אח"כ צריך הבעל לקדשה פ"ב דקודם לא הי' רק ס' קדושין וידוע מחלוקת הפוסקים אי החליצה מהני קודם שנתגרשה די"ל דחשיב א"ע ליבום ונחלקו, בזה הלבוש והשבו"י והארכתי בזה ואכמ"ל:
ועכצ"ל דס"ל דבדש"ב אף בלא אתחזק ג"כ א"נ ולפי"ז קשה להבין שיטת הרא"ש דס"ל דבדש"ב אף בלא חתחזק ג"כ א"נ ולפי"ז קשה להבין שיטת הרא"ש דס"ל ע"א א"נ בכלו לו חדשיו. בשלמא במת יבמך שייכי ב' הטעמים א' דהוי נגד ח"א וגם דהו"ל דש"ב ובמת בעלך ואח"כ בנך שייך הסברא דדש"ב דקודם עדותו לא הי' תופסין קדושין רק מס' א"כ הוי דש"ב אבל הכא לענין עדות דכלו לו חדשיו דבלא עדותו יש רוב המסייע דבני קיימא הם והרוב מועיל עכ"פ מה"ת ל"מ לדידן בודאי דרק מדרבנן חוששין לדרשב"ג ובפרט לשיטת התוס' גם לרשב"ג ליכא רק חשש דרבנן וא"כ פשיטא דבנתקדשה קידושין תופסין אף למ"ד אין קידושין תופסין ביבמה לשוק מ"מ הכא מה"ת ל"ח זקוקה ובאין היבם כאן א"צ חליצה אף בנתקדשה לישראל ופשיטא דגם ביש היבם כאן דצריכה חליצה אפ"ה א"צ הבעל לקדשה פ"ב דהא מה"ת אינה זקוקה ונהי שחז"ל הצריכו חליצה אך עי"ז לא הפקיעו הקידושין א"כ פשיטא דל"ח דש"ב וח"א ג"כ ל"ש כיון דאף בלי עדותו עכ"פ יש רוב ומועיל מה"ת ושוב נגד ח"א דרבנן ע"א נאמן כמ"ש הנוב"י בכ"מ דה"ט דע"א נגד ח"א ס' הוי ובדרבנן אזלינן לקולא ואף לשיטת הח"ס אה"ע סי' ב' די"ל דגם נגד ח"א דרבנן א"נ מ"מ הכא דעכ"פ בלי עדותו ליכא איסור ודאי רק חז"ל חשו לס' נפל וידוע דגם בע"א נגד ח"א דהיכי דגם בלי עדותו נולד ס' נגד חזקה קמייתא שוב ע"א נאמן וא"כ קשה לכאורה דהב"י נסתפק בדעת הרא"ש אי ס"ל דייקא אשה א"נ או נימא דע"א ג"כ א"נ הא אף א"נ ניתן לה בן א"נ אך שם שייך ב' הטעמים אבל הכא ב' הטעמים ל"ש ובשו"ת הגרע"א ג"כ העיר בזה ואנכי ת"ל ביארתי הדברים ע"נ:
אך באמת י"ל דהרמ"ה כ' דמת הולד תוך ל' ונתייבמה ל"ת והקשה עליו הטור דמס' תצא וכ' המהרי"ט באה"ע בת"ש סי' יח דהרמ"ה ס"ל בפיהק ומת אז הו"ל ס' קרוב לודאי דודאי נפל הוא ומה"ת מתייבמת ורק חז"ל החמירו ולכך בדיעבד ל"ת ועי' בשו"ת דברי"א סי' א' שתמה ע"ז וכן מוכח משו"ת שא"י שכ' באשה שילדה ס' בן ט' ומת תוך ל' ואח"ז ילדה בן אחר ונסתפק שם אי הב' בכור לנחלה וכ' דלאחר שיצא לאויר העולם אף דהוא נפל אפ"ה הב' ל"ח בכור והריט"א הקשה דבלא"ה כיון דעכ"פ הראשון מה"ת חשיב בר קיימא א"כ פשיטא דהרוב מועיל שהב' לא יקח בחלק בכורה ואף דנימא דמיירי בחלה ומת מ"מ עכ"פ חשיב ס' בר קיימא ומס' א"י הב' להוציא חלק בכורה אך לפי"ז אתי שפיר די"ל דמיירי בפיהק ומת דאז מה"ת מותרת להתייבם דאז רוב נוטה שהי' נפל וא"כ בכה"ג הי' ה"א דהרוב מועיל ליטול פי שנים דלענין ירושה מהני רוב הואיל שאין שום אחד מהם מוחזק כמ"ש הרמב"ם באמת בהל' נחלות דבן יום אחד אף בס' כלו לו חדשיו ואף בבן ח' וגמרו נוחל ומנחיל לכך מוכרח השא"י לדחוק מטעם אחר א"כ י"ל דהרא"ש מיירי היכי דלא גמרו שערו וצפורניו דאז בכה"ג בס' בן ט' הוי ספק ד"ת דאף רבנן מחמירין בלא גמרו ובפרט במת אח"כ ע"י חולי יש ב' לריעותא א) מכח דלא נגמרו סימניו ב) משום דמת ע"י חולי דלשיטת הרא"ש הוי כפיהק א"כ בכה"ג מה"ת חשיב כודאי נפל ונהי דאפשר לומר דמ"מ החמירו חז"ל שלא תתייבם מ"מ בדיעבד אם נתייבמו ל"ת א"כ בכה"ג דעד רוצה להעיד דכלו לו חדשיו וכלו לו חדשיו מהני אף בלא נגמרו סימניו בזה יש לומר דחשיב דש"ב דהא מה"ת היתה בחזקת זקוקה ובודאי אם תתקדש לא יחולו הקידושין רק מס' ואם תחלוץ אח"כ יוצרך לקדש מחדש א"כ הוי דש"ב וגם חזקת איסור ד"ת א"כ שפיר י"ל דע"א ל"מ וי"ל דזה גרע עוד מעד אחד במת יבמך דשם עכ"פ הוי מלתא דעבידא לגלויי אבל בנ"ד שנגמר סימניו א"כ קודם שמת מה"ת הי' מוחזק לבן קיימא וגם אח"כ שמת ל"מ לשיטת הפוסקים דחלה אינה כפיהק בודאי דלא נשאר רק איסור דרבנן ואף א"נ דחלה הרי הוא כפיהק מ"מ בכה"ג דהחולה הי' בסיבה ידוע והרופא אמר ג"כ כי סיבת החולי מחמת השתנות יניקתה א"כ לכ"ע הוי כאכלו ארי א"כ פשיטא דקדושין תופסין בה אף בלי עדותו וגם נולד ס' בחזקה בלי עדותו שוב בודאי מהימן אף לשיטת הרא"ש דלא שייך לא הטעם דדש"ב ולא דח"א והגרע"א ג"כ רצה לומר חילוק זה דהרא"ש לשיטתו דס"ל דחלה הרי הוא כפיהק אך דמסיים א"נ דרק בנותן לה בן נאמן משום דעבידא לגלויי א"כ י"ל דהכא א"נ ונלע"ד דכ"ז שייך לענין נאמנת אשה די"ל דגם נגד חזקת איסור דרבנן ג"כ א"נ היכי דלאו בידה אבל בע"א דודאי נאמן היכי דאינה דש"ב ולא הוי נגד חזקת איסור א"כ פשיטא דבכה"ג ל"ש ב' הטעמים א"כ בודאי סגי עדות העד שהעיד על הכרת עיבר בח"י טבת וחוץ לזה אף א"נ דגם בכה"ג ל"מ ע"א נוכל לצרף עד הב' שהעיד על הכרת העובר בכ' טבת דהא לשיטת המהרש"א גם ביולדת לז' אין הכרת עיבר פחות מג' חדשים שלימים א"כ מדהי' הכרת עיבר בכ' טבת ע"כ דנתעברה כ' תשרי ובאמת הרבה מפורשים הוכיחו דעיקר כשיטת המהרש"א אך עכ"פ יש ס"ס שמא כשיטת הרמב"ם דע"א נאמן בנותן לה בן וה"ה בכלו לו חדשיו והגם די"ל דהכא גרע דל"ח עבידא לגלויי מ"מ בכה"ג הרוב מסייע וכונת הרא"ש רק דאשה ל"מ ואף א"נ דלדעת הרא"ש גם ע"א א"נ מ"מ י"ל כמו שחילקתי דבגמרו סימניו ומת ע"י חולה דהוי כאכלו ארי והוי רק חשש דרבנן בודאי דע"א נאמן ואת"ל שגם בכה"ג א"נ מ"מ שמא כשיטת מהרש"א א"כ יש ב' עדים על הכרת עיבר ויש ראי' דעכ"פ בכ' תשרי נתעברה ובאיסור דרבנן ויש ס"ס להקל מהני אף נגד ח"א א"כ פשיטא דע"י צירוף עדותן בודאי דיש להקל ואף שהגאון מגור ז"ל חושש דבנפל יכול להיות הכרת עיבר אף פחות משליש ימים מלבד דאין לו שום ראי' לזה אך עיקר יסודו מכח דברי הפוסקים שסתמו דבריהם וכ' דלא משכחת כלו לו חדשיו רק בפירוש מכח זה נדחק בסברא לחלק כנ"ל אך אנכי כבר כתבתי דהפוסקים מיירי בלא גמרו דאז ל"מ ראי' ע"י הכרת עיבר דבזה ליכא ב' רובא א"כ כיון דאפשר דכל הפוסקים מודים דע"י הכרת עובר וגמרו סי' דמועיל א"כ מנ"ל לחדש סברא להחמיר ובפרט במידי דרבנן ויש כמה הוכחות שנתעברה עוד בתשרי א"כ י"ל דבכה"ג אף הגאון מגר מודה ועי' בס' יהושע שהתיר בפשיטות הכרת עיבר ע"י נשים וכאן יש עוד כמה צדדים להיתר:
כללו של דבר הכא יש כמה צדדים להיתר א' גם לדעת הרמב"ם יש להתיר דשמא נתעברה מביאה ראשונה ואשתהי קצת וגם בן ח' וגמרו מועיל מה"ת לדידי'. וגם לסברת הבי"מ גם הרמב"ם מודה דאפשר להיות נולד לט' מקוטעין ויהי' בר קיימא אך ל"ח ודאי בן קיימא רק כמו ס' בן ט' וחוץ לזה לשיטת הרמב"ן ותשב"ץ בודאי אי ידעינן שנתעברה בתשרי הי' כלו לו חדשיו רק דהספק שמא נתעברה אח"כ וא"כ הו"ל ס' בן ט' וכיון דגמרו סי' הוי רק חשש דרבנן לכ"ע ואף דלא ראו אנשים הסימנים בשעת לידה מ"מ כתב הבי"מ דמועיל בלא בדקו ובפרט דחזקה דשעת מציאתן בכה"ג כ' הח"ס והגרע"א להקל אף בראו אח"כ ובפרט שגם נשים ראו בשעת לידה ולכ"פ נשים נאמנות אף בס' איסור ד"ת א"כ פשיטא דליכא רק איסור דרבנן ולענין דרבנן יש לצרף שיטת הרשב"א והנמק"י דס' ב"ט וגמרו מותרת לינשא אף לכתחלה וגם לשיטת הסוברים דגם בבן ט' שיפורא גרם א"כ ממ"נ או דבן ט' הוא או ב"ז כמ"ש לעיל וגם מכח סילוק וסת ועיקר מכח הכרת עיבר ולדעת המהרש"א יש ב' עדים על הכרת העובר ונתגלה מזה שהיתה מעוברת עוד בחדש תשרי ואף לשיטת הרא"ם עכ"פ נשאר ע"א שהעיד על ח"י טבת ובכה"ג לכ"ע ע"א נאמן ובפרט שהוא מקום עיגון גדול כי החלוץ הוא בן ד' שנים ע"כ נלע"ד להתיר להאשה להנשא בלי שום חשש ופקפוק ואך מחמת שהענין הוא חמור מאד לזה איננו סומך על עצמי רק באופן שיסכימו לזה גדולי הדור:
והנה אחרי שהגיע העתק מת"ש הנ"ל לפני גדולי הדור היינו הגאון האמיתי מלבוב שליט"א והוא הסכים להתיר האשה מכבלי העיגון כאשר כבר נדפסה תשובתו אלי בבית יצחק חאהע"ז ח"ב סי' קי"ט. אך הגאון המפורסם מבערזאן נ"י הוא פקפק על איזה דברים ואנכי השבתי לו על כל דבריו. וזה תשובתי אליו:
יקרתו השגתי. והנני להשיב על כל פרט ופרט לענין מה שרציתי לחדש דיש ראי' באשה שיש לנו ספק מתי נתעברה ולא ראתה בזמן וסתה א"כ חזקת הוסת מסייע דודאי אז נתעברה וזה גרם הסילוק דם וראיתי לכהד"ג שכתב דהואיל דהוסת הוא דרבנן א"כ חז"ל לא אמרו להקל אלא להחמיר כמ"ש הר"ן בפסחים דמשו"ה חמץ חשיב דשיל"מ אף דאחר הפסח אסור מדרבנן מ"מ ל"מ להקל ואחר זה דחה דכיון דחשש נפל היא רק מדרבנן א"כ שוב דרבנן מהני לדרבנן. הנה באמת הר"ן בעצמו כתב שם דכיון דחומרא דדשיל"מ הוא מדרבנן א"כ כיון דמדרבנן אין לו מתירין א"כ י"ל דל"ח דשיל"מ א"כ סברא זו מפורש בר"ן עצמו וע"כ דהרמב"ם ס"ל דדשיל"מ מה"ת ל"ב כמ"ש הכ"מ בפ"ז דמעילה ועי' בשו"ת הגרע"א מ"ש לענין מ"ש הש"ך בסי' ק"ב דכלי שנתערב יש להשהותו מעל"ע אף דנטל"פ ג"כ אסור מדרבנן:
ועפי"ז י"ל דר"י דס"ל חמץ בנו"ט ולא ס"ל דהוי דשיל"מ משום דס"ל דדשיל"מ בטל מה"ת א"כ מדרבנן לא חשיב דשיל"מ. ועפי"ז י"ל דהא דבע"ז דף ע"ג ע"ב קאמר רב"י בטבל הטעם משום דכמו היתירו כך איסורו והקשו בתוס' אמאי ל"ק הטעם משום דשיל"מ ובאמת הרמב"ם נקט בטבל רק הטעם דדשיל"מ. ובחידושי הארכתי בזה. ועפי"ז ניחא דכבר העירו המפורשים דבטבל שנתערב ל"ש לומר דחשיב דשיל"מ לפי המבואר במנחות דף ל"א לפירוש הב' של רש"י דבטבל שנתערב אין מפרישין עלי' רק מדמאי או מהלוקח מן העכו"ם דהוי מחויב דרבנן א"כ ל"ש הסברא דעד שתאכלנה באיסור דאי ל"ב מה"ת שוב חשוב מפטור על החיוב וע"כ צריך לבוא לדין ביטול אך אם נימא דדשיל"מ מה"ת ל"ב א"כ שוב אפשר להפריש מחיוב על החיוב מה"ת א"כ א"צ לבוא לדין ביטול א"כ א"ש דר"י לשיטתו דס"ל חמץ בנו"ט ע"כ דס"ל דדשיל"מ רק מדרבנן נ"ב ומשו"ה חמץ ל"ח דשיל"מ א"כ גם טבל ל"ח דשיל"מ משו"ה צ"ל הטעם דכהיתרו כך איסורו אבל הרמב"ם דפסק דחמץ חשוב דשיל"מ ע"כ דס"ל דדשיל"מ מה"ת ל"ב א"כ גם טבל חשוב דשיל"מ א"כ שפיר נקט בטבל הטעם דדשיל"מ שכולל גם תו"מ וא"ש בס"ד:
אך יש עוד להעיר בסברת הרמב"ם דס"ל דהוי דשיל"מ והכוונה כיון דמה"ת דבר שיל"מ ל"ב ומה"ת יל"מ ולא אזלינן בתר דבריהם כמו שכ' הפוסקים דאיסור דרבנן ל"ח אינו ראוי מה"ת. אך באמת בש"ס דיומא ד' ע"ד מסיק הש"ס דלר"ל דסבירא לי' דח"ש מותר מה"ת חל עליו שבועה וקאמר הש"ס דמדרבנן ל"ח מושבע ועומד ופריך הש"ס מהא דבמשחק בקוביא אינו חייב ק"ש אף דכשר מה"ת ומשני דשם כ' אם לא יגיד ונ"ע והאי לאו בר הגדה הוא ופי' רש"י דכיון דבעי שיהי' מועיל עדותו א"כ מ"ל אם ל"מ מה"ת או ל"מ מדרבנן א"כ ה"נ אף א"נ דמ"מ דבר שאינו ראוי מדרבנן ל"ח אינו ראוי מה"ת כמו שנסתפק המ"ל בפ"י ה"ו דתרומות לענין תרומה מחללת מדרבנן אי חייב בטה"ג מ"מ עיקר הטעם בדשיל"מ דל"ב משום דהיכי דאפשר לאוכלו בלי ביטול לא כ' התורה דין ביטול וכיון דעכ"פ מדרבנן ל"ח לאכול בלי ביטול א"כ ממילא בטל מה"ת דמ"ל אי צריך ע"כ לביטול מה"ת או מדרבנן וזה דמי להא דא"ח ק"ש בפסול דרבנן לכ"ע ולכאורה נשמע מזה דעכ"פ הרמב"ם ס"ל דלא משגיחין על דרבנן כיון דמה"ת מותר ע"י חומרת חז"ל ל"מ לד"ת ובזה י"ל בטעמא דר"י דס"ל דל"ח דשיל"מ דהנה בש"ס דב"מ דמ"ח קאמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל מהא דנתנה לבלן מעל אבל ספר ל"מ עד דמשך והוקשו דשמא אף א"נ מעות קונות אפ"ה כיון דהפקיעו חז"ל הקנין ל"מ ועי' בתוס' ע"ז דס"ג ד"ה והא מחסרא משיכה ועי' במהר"ם ובלח"מ. נשמע דרבא ס"ל דל"א אחר דרבנן רק אחר ד"ת אבל ר"י דל"ד ממתני' הנ"ל הגם דכ' שם בתוס' דאיירי בכותי ולפי"ז ג"כ א"ש דר"י ס"ל כיון דהפקיעו חז"ל הקנין א"כ מהני אף לד"ת א"כ הכא נהי דנימא דדשיל"מ ל"ב מה"ת מ"מ הכא דעכ"פ מדרבנן א"א לאוכלו בלי ביטול שוב ל"ח דשיל"מ אף מה"ת א"כ הטעם דעד שתאכלנו ליכא כיון דעכ"פ מדרבנן א"א לאכלו בלי ביטול ודמי להא דא"ח ק"ש בפסולי עדות דרבנן רק דטעם הר"ן עוד שייך דחשיב שם היתר וי"ל כיון דבימי הפסח אסור מה"ת הוי אז שם איסור חפצא אך כיון שאח"כ יסתלק האיסור אז הוי שם היתר דנודע דאיסור דרבנן אין לו שם איסור חפצא וי"ל דבמידי שיסתלק איסור ד"ת דמי להיתר בהיתר וכ' בתשו' דמ"ש המפורשים אי חמץ חשיב איסור חפצא או איסור גברא י"ל דהמפורשים כ' דאיסור שתלוי בזמן ל"ח רק איסור גברא ולפימ"ש התוס' קידושין דכ"ט דמילה למ"ד דשלא בזמנה נוהג בין ביום ובין בלילה ל"ח מ"ע שהז"ג כיון דמיום ח' ואילך אין לו הפסק א"כ בחמץ אי בזמן חלות איסור לא יופקע איסורו שוב ל"ח תלוי בזמן אבל למ"ד חמץ שעה"פ מותר א"כ יופקע איסורו שוב חשיב תלוי בזמן וחשיב רק איסור גברא א"כ זה סברת הרמב"ם דס"ל חמץ שעה"פ מותר א"כ ל"ח רק איסור גברא ויש עליו שם היתר. וי"ל דר"י ס"ל עיקר הוא טעם רש"י א"כ בכה"ג כיון דעכ"פ מדרבנן צריך לבוא לדין ביטול א"כ לא שייך הסברא דאפשר לאכול בלי ביטול כמו דא"ח ק"ש במשחק בקוביא הואיל דעכ"פ מדרבנן עדותו ל"מ וי"ב להאריך ואכ"מ:
נחזור להנ"ל דסברת הר"ן כיון דעיקר החומרא דדשיל"מ הוא רק מדרבנן א"כ אזלינן אחר דרבנן וסברא זו נמצא מפורש בש"ע אה"ע סי' מ"ב דאע"פ דהמקדש לפני פסולי עדות דרבנן צריכה גט זה דוקא היכי דקידש בקידושין המועילין מה"ת אבל בקידש קדושי דרבנן לפני פסולי עדות דרבנן ל"ח לקידושין דלענין קידושי דרבנן אזלינן בתר דרבנן עי"ש. ועי' בשו"ת הגרע"א לענין קידש בכסף לפני עדות שקרובי האם הם דממ"נ ל"ח לקידושין או דהוי קידושי ד"ת א"נ דקידושי כסף חשיב ד"ת א"כ הוי פסולי עדות ד"ת וא"נ דקרובי אם הוי ממש מדרבנן לשיטת הרמב"ם א"כ קידושי כסף הוא ג"כ מדרבנן א"כ הוי קידושי דרבנן לפני פסולי עדות דרבנן עיי"ש. ולפי"ז אף לשיטת רש"י ב"מ מ"ח דבקידש הלוקח בחפץ שקנה בכסף מועיל הקידושין ועי' במח"א. אך אם קידש רק קידושי דרבנן א"צ גט דמדרבנן הפקיעו הקנין והראי' מש"ס דב"ק דע"א קאמר הש"ס באומר עקוץ תאנה מתאנתי ותקני לי גנובתך ופריך הש"ס וכיון דאי תבע קמן לדינא ל"א זיל שלים אשתכח דלאו מכירה הוא והקשה המח"א הא בבעין ל"א בדמים קנינהו אך באמת א"ש דהוקשו עוד דבלא"ה כסף אין קונה ועכצ"ל דהש"ס ס"ל דלענין ד' וה' אזלינן בתר ד"ת כמפורש שם בש"ס דלמ"ד מע"ש דרבנן ל"ח שחיטה שא"ר ונודע שיטת הבעה"מ דמה"ת אף בבעין אמרינן קלב"מ ומשו"ה אפילו בשיבר אח"כ פטור ועי' במלחמות שם ובקצה"ח סי' ש"נ א"כ שפיר פריך הש"ס דממ"נ מה"ת אפי' בבעיין אמרינן קלב"מ ומדרבנן כסף אינו קונה ועי' בשו"ת מש"כ נשמע דדרבנן מהני לדרבנן ובעיקר הסברא דחז"ל לא גזרו רק להחמיר י"ל דתלי בהא דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר ב' לוגין שעתיד אני להפריש הרי הם תרומה י' מעשר ראשון ובתוס' גיטין וסוכה כ' דכיון דחטה אחת פוטרת אין המעשר מתמעט בשביל זה משמע דאף דמדרבנן בעי לכה"פ א' מס' אפ"ה כיון דמה"ת חטה א' פוטרת וע"י חומרת חז"ל א"י להקל ולתירוץ הא' מהני תקנת חז"ל אף להקל וברמב"ם פ"ז מהל' מעשר נקט ב' לוגין תרומה וי' מעשר ובדברי הר"מ א"ל דל"ד נקט וע"כ דס"ל כיון דמה"ת חטה א' פוטרת א"כ חומרת חז"ל ל"מ להקל ובזה אי המעשר נתמעט ע"י שהרבה בתרומה י"ל לפימ"ש רש"י יבמות דפ"ו דאיסור טבל הוא משום תרומה דפתיך בי' וכח המעשר ג"כ מעורב י"ל כיון דכח התרומה המעורב אין רק חטה א' א"כ יש בו כח מעשר מק' ממש ולמ"ד מתנה שלא הורמו כהורמו דמי וכ' הרשב"א דמשו"ה מהני תרומת אפוטרופסין דהוי רק כמברר חלק הכהן ועי' בקצה"ח סי' רמ"ג א"כ כיון דבשעת מירוח יש להלוי חלק בהמעשר א"כ ע"י שמפריש אח"כ תרומה בזה אאפ"ל חלק של הלוי שכבר זכה בהחלק מה"ת אבל א"נ דאיסור טבל הוא איסור עצם וזכות התרומה שנתחדש אח"כ בשעת הפרשה וכיון דמדרבנן חייב ליתן א' מס' א"כ לא חל עליו חיוב להפריש רק חלק י' הנשאר והכא לענין וסת ל"מ א"נ דחשש נפל הוא רק מדרבנן חזקת הוסת מהני בודאי לסייע דאין נפל ואף א"נ דז"ה כמת מחמת חולי ונימא דבחלה הוי ד"ת אך כ' בת"ש הראשונה דלהנו"ב חזקת הוסת הוי חזקה גמורה רק מה"ת חזקת טהרה מהני יותר משו"ה כ' דסמוך לוסת הוי ד"ת וכ"ז היכי שצריכין לסתור חזקת טהרה אבל הכא דלא יהי' בזה סתירה רק דיש עוד ראי' דנתעברה וזה גרם הסילוק דם א"כ הוי חזקה גמורה ומסייע דנתעברה קודם כ"ה תשרי שהי' זמן וסתה א"כ חשיב כלו לו חדשיו ובכה"ג דהרופא אומר סיבת החולי ונראה שדבריו כנים ומהימן עכ"פ שבכוללת העולם יכול להיות חולאת זו א"כ לכ"ע אין רק חשש דרבנן ומהני חזקת הוסת א"כ י"ל דאף שהפוסקים לא סמכו ע"ז שנחשוב ט' חדשים מזמן וסתה י"ל דהתם מיירי היכי דמת ע"י חולי וא"ל סיבת החולי במה וס"ל כהרב"י דחולי כפיהק הוא א"כ הוי חשש ד"ת א"כ א"ר מסילוק הוסת כיון דחזקת וסת הוא רק מדרבנן ול"מ לד"ת וגם יש ראי' מזה להבי"מ דלמ"ד וסת דרבנן החזקת ג"פ ל"ח חזקה אבל בנ"ד דכתבתי דלכ"ע הוי רק כנפל מן הגג א"כ הוי חשש דרבנן ומועיל הראי' מחזקת הוסת דנתעברה ולפימ"ש בח"ס דבס' הרא"ה מפורש כשיטת הנוב"י דסמוך לוסת הוי דאורייתא א"כ מוכח דחזקת הוסת הוי חזקה גמורה ורק משום סתירת חזקת טהרה ובכה"ג הוי חזקה גמורה ומועיל לסלק החשש נפל א"כ בנ"ד יש צד היתר לסמוך עליו ומה שהעיר כהד"ג דיש חזקה כנגדו דנתעברה אח"כ כמ"ש הנוב"י מה"ת סי' ו' באמת התוס' ב"מ ד"ק לא כתבו רק דיש חזקה דהשתא הוא דילדה אבל על זמן העובר ל"ש חזקה דאדרבה יש רוב נשים דמתעברות ואף דהנוב"י כ' דגם בזה שייך חזקה דעכשיו נתעברה י"ל לפי מה דמפורש בש"ס בכורות דכ' דהרוב דמתעברות ויולדות חשיב רובא דתלוי במעשה וכתב התוס' דזה דוקא בבהמה אבל באדם ל"ח תלוי במעשה דממילא נזקק עיי"ש א"כ י"ל דליכא בזה ענין חזקה ובפרט לפימ"ש הנוב"י שם דהך רובא דבני קיימא הם אף נגד חזקת מעוברת עכ"פ הוי כחזקה נגד חזקה ושוב מועיל הס"ס א"כ ה"נ מועיל חזקת וסת לפימ"ש דהיכי דאינו נגד סתירת חזקת טהרה הוי חזקת הוסת חזקה גמורה א"כ שפיר מועיל והא ראי' דא"כ אמאי כ' התוס' דחשש נפל בלא שהה הוא רק מדרבנן הא י"ל דמיעוט המצוי בהדי חזקה ה"ל ספק גמור אפילו מה"ת כמ"ש הנוב"י דמש"ה דבבהמה הוי החשש נפל מה"ת משום דמיעוט המצוי בהדי חזקה הוי מה"ת א"כ גם באדם הוי חשש ד"ת וע"כ דבאדם ל"ש לומר חזקה דהשתא נתעברה משו"ה הוא רק חשש דרבנן א"כ חזקת הוסת מועיל ומש"כ כהד"ג דהאשה א"נ לומר זמן וסתה כמו דא"נ לומר דכלו לו חדשיו ובאמת חוץ מזה דנתברר לנו קביעות וסתה מכמה שנים ע"י אמה ואף ע"י עצמה כיון דחקרנו מאתה זמן וסתה הקודם ולא ידעה דיש נ"מ אי קביעות וסתה הי' ביום זה או ביום אחר בכה"ג הוי כמסל"ת כמ"ש הפוסקים דגם ע"י שאלה אם אי' אם יש נ"מ בזה לענין או"ה חשוב מסל"ת וה"ה הכא וחוץ לזה כיון דנתברר לנו עפ"י כמה אנשים שטבלה אחר ראית וסת אור ליום ב' י"ב תשרי א"כ אף א"נ דלבשה לבנים ביום ה' לראייתה וביום ה' לעת ערב פסקה בטהרה מה שבאמת אין דרך רוב נשים לפסוק בטהרה ביום ה' עי' בטו"ז סי' קפ"ה אך עכ"פ אף א"נ דלבשה לבינים ביום ה' עכ"פ הי' זמן וסתה כ"ט אלול א"כ דרך רוב נשים לראות בעונה בינונית א"כ עכ"פ ביום ה' נח בודאי כבר הגיע זמן וסתה א"כ בודאי אז בלילה השייך לכ"ט תשרי לא שמשה דאחזיקי לי' ברשיעי לא מחזקינן ולא בעל סמוך לווסתה א"כ ע"כ דנתעברה קודם כ"ט תשרי א"כ יש יותר מרמ"א יום שוב יש ט' מקוטעין בודאי ומותר לדעת התשב"ץ ואף דלכאורה י"ל בהא דכתבתי דודאי לא בעל סמוך לוסתה יש להעיר דבשלמא לשיטת הנוב"י דסמוך לוסתה הוא איסור ד"ת א"כ בודאי שייך החזקה דודאי לא עבר אדאורייתא אך א"נ כשיטת הבי"מ דגם סמוך לוסתה אינו רק איסור דרבנן א"כ י"ל דלאו כ"ע זהירי בדרבנן כמ"ש הה"מ ראי' לשיטת הרמב"ם דביאת פנוי' אסור מה"ת להא דאמרינן חזקה אאעבב"ז ואם נימא דליכא בזה איסור ד"ת י"ל דל"ש חזקה דלאו כ"ע זהירי בדרבנן אך כבר הוקשו המפורשים מהא דכ' הש"ס ב"מ דס"ד דאם הי' חייב לו מעות ומצא בו יותר אמרי' דנתן לו לשם מתנה ול"ח דנתן לו בתורת ריבית דאוקמינן בחזקת כשרות מש"ה דעת הרמב"ם דאף בשעת פרעון ונתן לו סתם תולין בהיתר א"כ נראה דאף בדרבנן שייך סברא זו אך כבר כתבתי בחידושי דדוקא שם לענין קידושין דהוי נגד ח"פ א"כ רק בד"ת דכ"ע זהירי בי' הוי חזקה זו כבירור ממש ועדיף מח"פ אבל בדרבנן לא הוי חזקה אלימתא ול"מ נגד ח"פ אבל שם בריבית דאין נגד חזקה א"כ אמרינן בודאי לא עבר אף אדרבנן ה"ה הכא לענין חשש נפל דבכה"ג הוכחתי דלכ"ע לא הוי רק חשש דרבנן א"כ אמרינן דלא עבר אדרבנן א"כ יש ראי' דנתעברה קודם כ"ט תשרי ושוב חשיב ב"ט לשיטת התשב"ץ כנ"ל וז"ב וגם לפמ"ש בשו"ת מהר"ם אסאד סי' צג דרק בגזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן אז בדרבנן לא סמכינן אחזקה א"כ דוקא באיסור שאין לו היתר אז שייך הסברא דנפשו של אדם מחמדתן אבל בעל באשתו שיש לו היתר לאחר זמן ל"ש חימוד כ"כ כמפורש ש"ס דסוטה וביו"ד סי' קפ"ה א"כ שוב גם בדרבנן חשוב חזקה דלא עבר אדרבנן וא"כ ע"כ דנתעברה מקודם ושוב חשיב ג"כ ט' מקוטעין ומועיל לשיטת התשב"ץ ושוב היתר הנ"ל במקומו עומד ומש"כ כהד"ג לחוש על דעת הרמב"ם לשיטת הרבה פוסקים דט' שלימים בעי והנה גם בסמ"ג כתב דט' שלימים בעי אך הריב"ש כ' דהיכי דיש ס' ט' שלימים דאז מותר לדעת הרמב"ם עכ"פ מה"ת שוב סמכינן אשיטת הרמב"ן א"כ ה"נ כתבתי דעכ"פ לדעת הרמב"ם יש עכ"פ היתר מה"ת או משום דיש לתלות דנתעברה מביאה ראשונה או דגם בב"ח וגמרו מותר מה"ת או דעכ"פ גם בט' מקוטעין אפשר להיות בן קיימא נהי דבט' מקוטעין ל"ח ודאי בן קיימא אבל הוא רק חשש דרבנן שוב סומכין אשיטת התשב"ץ ואף דהרמ"א מביא שיטת התשב"ץ בשם י"א מ"מ בזה"ז שרוב יולדת למקוטעין וע"כ דנשתנו הטבעין וכמה פעמים שנתעברה מבאי' שני' שאחר הנישואין ויולדת לט' מקוטעין ושם ל"ש לומר דנתעברה מביאה הקודמת דהא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וא"נ דהיתה ממיעוט דמתעברת א"כ בכאן ממ"נ או דנתעברה מביאה ראשונה וא"נ דגם מיעוט ליכא א"כ ע"כ דנשתנו הטבעין עי' בשו"ת שו"מ מהד"ק שסמך בפשיטות אשיטת התשב"ץ אף דהי' רק רמ"א יום והי' החשש שמא לא נקלט עד יום ג' וליכא אפי' ט' מקוטעין אפ"ה מיקל ומש"כ כהד"ג דאף לשיטת התשב"ץ לענין שיפורא לא נשתנו לפלא בעיני הלא כתבתי זאת בתשו' הקודמת אך לשיטת הרמב"ן דמדינא דש"ס יולדת למקוטעין ה"ה דשיפורא גרם והריב"ש משוי לה ע"י שיטת הרמב"ן לספיקא דדינא א"כ חשיב ס"ס שמא בן ט' וגמרו מותר לכתחלה ושמא הלכה כשיטת הרמב"ן ושוב מהני היתר ע"י שיפורא והבאתי דברי מהרי"ט דבבן ט' יותר אמרינן שיפורא גרם והגם שיש חולקים עכ"פ הוי ס"ס בדרבנן ובודאי אזלינן לקולא וגם מ"ש הד"ג דבשו"ת הגרע"א מיירי ע"י היכר דדין המעיין שם יראה דמפלפל להתיר ע"י הכרת הע"א והעד לא העיד על הכרת דדין וגם מ"ש כה"ג לחוש לשיטת הא"ז דבעי פי' חודש א' ומשום דחושש למ"ד רובא של ראשון: