מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
פתיחה
פתיחה בדבר הלכה בריש מסכת ביצה
במתני' ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים ל"ת ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ ככותבת וב"ה אומרים זה וזה בכזית ב"ש אומרים דמותר לשחוט אעפ"י שאין לו עפר מוכן ובה"א לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ולהבין קישור הדברים י"ל דהנה באמת נודע קושית המפורשים דמאי נ"מ בפלוגתת ב"ש וב"ה בהא דחמץ אי סגי בכזית הא מפורש בש"ס דבאכילה כ"ע מודים דהוי בכזית ופליגי רק לענין ביעור וא"כ איסור תורה יש אף בכ"ש מדין ח"ש ומלקות ליכא באיסור ב"י דהוי להנל"ע אך באמת ידוע שיטת כ"פ דב"י לא הוי בכלל להנל"ע וה"ט כיון דלשיטת רוב הפוסקים ליכא איסור ב"י עד הלילה ועשה דתשביתו יש מחצות א"כ חזינן דחיוב העשה מתחיל קודם עבירת הלאו דב"י והוי כמו לאו שקדמו עשה שכ' התוס' מכות ט"ז דהיכי דאפשר לקיים העשה קודם עבירת הלאו ל"ה בכלל להנל"ע א"כ ממילא יש מלקות באיסור ב"י ושפיר פליגו ב"ש וב"ה בשיעור דחמץ לענין ב"י:
אך באמת קשה דמהיכי נלמד דיש מלקות בב"י כדי שיהי' נ"מ לענין השיעור הא י"ל דליכא כלל מלקות באיסור ב"י דחשיב להנל"ע. ובאמת גם עשה דתשביתו אינו עד הלילה דהא עיקר הוכחת ר"ע דתשביתו הוא מחצות משום דס"ל דביו"ט לא הי' אפשר להשבית וה"ט דלא ס"ל מתוך כמפורש בש"ס דפסחים ד"ה וא"כ ממילא ב"ה לשיטתם דס"ל מתוך א"כ י"ל דמותר לשרוף חמץ ביו"ט מטעם מתוך וא"כ שוב י"ל דתשביתו ביו"ט ט ושוב ל"ח בכלל לאו שקדמו עשה ושוב ליכא נ"מ בשיעור דבלא"ה אין לוקין עלי'. אך באמת העירו המפורשים בהא דנקט ר"ע שהבערה אב מלאכה וכ' הכונה עפ"י דברי הרשב"א יבמות ד"ו בשם מורו דבלאו דמחמר ליכא עשה דשבתון הואיל שאינו אב מלאכה וא"כ זה כונת ר"ע דאי הבערה ללאו יוצאת שוב ליכא רק ל"ת גרידא ושוב הי' עשה דתשביתו דוחה. וידוע מ"ש במנ"ח לענין תחומין דאי תחומין דרבנן יש חומר ל"ת ועשה דרבנן כמפורש ר"ה דל"ב אבל אי תחומין ד"ת ליכא גבי עשה דשבתון כיון דליכא בי' מיתה. והנה בתוס' כתובות ד"ז כ' דמש"ה אסור לשרוף חמץ ביו"ט אף למאן דס"ל מתוך משום דאסור לטלטלו דחשיב מוקצה והנה ידוע מה שהקשו בתוס' יבמות ד"ה ע"ב דיש ללמוד עדל"ת מהא דגילתה התורה קרא מיוחד דשריפת קדשים אסור ביו"ט דהיום אינו זמן שריפה. ונשמע דבעלמא דחי. ותירצו דהי' ה"א דלאו דיו"ט דקיל דנדחה לצורך א"נ ה"ה דעשה ידחה אותה. וכ' בס' ב"ט דעכ"פ לענין לאוי דיו"ט דקילי שפיר ילפינן דנדחה מהא דסריפת קדשים. וכ' בס' ב"ט הנ"ל דאי ילפינן משריפת קדשים שם ל"ח בעידנא דהא האיסור נגמר תיכף בשעה שמבעיר האש והמצוה לא נגמרה רק אחר גמר שריפתו. וע"כ נשמע דעכ"פ לאו דיו"ט דקילי נדחה מפני עשה אף באינו בעידנא. אך באמת עיקר קושית התוס' הוא רק למ"ד דל"ל מתוך א"כ ע"כ דהא דס"ד דשריפת קדשים יהי' מותר ביו"ט הוא מטעם עשה דוחה אף דלא הוי בעידנא ונלמוד עכ"פ לענין לאוי דיו"ט דקילי דנדחון מפני עשה ול"ב שיהי' בעידנא. אבל מאן דס"ל מתוך א"כ י"ל דהו"א דשריפת קדשים מותר ביו"ט מטעם מתוך כמ"ש בס' פרדס דוד וא"כ אף לענין לאוי דיו"ט לא נשמע דעדל"ת רק מכלאים בציצית ובעי שיהי' בעידנא והנה ידוע פלוגתת הרז"ה והרמב"ן אי אשתפיך חמימו דלאחר המילה דדעת הרז"ה דאסור למול הואיל דידעינן דיצטרך אח"כ לחלל שבת בשביל פק"נ ואסור לגרום דיחוי ודעת הרמב"ן דאין למצות אלא מקומן ושעתן. והרשב"א ז"ל מביא ראי' לשיטת הרז"ה ממתני' דס"ל לב"ה לא ישחוט אע"פ דמודה דבדיעבד מותר לחפור ולכסות אפ"ה אסור לגרום דיחוי. אך בס' עטרת חכמים כ' דבאמת שבת אצל פק"נ א"נ דהוי הותרה מיתר לגרום לכתחילה כמפורש ש"ס סנהדרין דט"ז דלמ"ד טומאה הותרה בציבור, א"צ לעבר השנה מפני הטומאה. ולפי"ז הכא דגם אחר שישחוט יהי' רק מצד דחיית עשה דכיסוי לל"ת דיו"ט ושפיר אסור לגרום דיחוי:
והנה ידוע שיטת רוב הפוסקים דשבת אצל פק"נ הוי רק דחי' כמ"ש העטרת חכמים דרק קרבנות בשבת דהוי ענין תמידי אז חשיב הותרה אבל אצל פק"נ דהוי עניין מיקרי הוי רק דחי'. וע"כ נאמר בשיטת הראב"ד והרמב"ן דס"ל דגם אצל פק"נ הוי הותרה הסברא דאיסור שמצד היום דל"ח רק איסור גברא א"כ במקום דמותר ל"ח כלל בגדר איסור ולפ"ז י"ל לכאורה א"נ דאף דכל איסורין הם רק דחיון במקום פק"נ. מ"מ איסור שמצד היום חשיב הותרה במקום פק"נ. ולפ"ז י"ל דה"ה לענין עדל"ת ג"כ יש לחלק כנ"ל דבכל איסורין דכל דחייתן נלמוד רק מכלאים ציצית ובעי בעידנא שפיר השיב רק בגדר דחי' אבל לענין לאוי דיו"ט דקילי דחזינן דנדחה אף במקום דלא הוי בעידנא וה"ט דנלמוד מהא דשריפת קדשים והסברא כיון דלאו זה הותר לצורך א"נ חשיב קיל ושייך לומר עדל"ת אף דלא הוי בעידנא א"כ י"ל דאיסור זה חשיב קיל ובמקום דעשה דוחה אותה חשיב בגדר הותרה דכמו דחזינן דאיסור שבת הואיל דהוא מצד היום אם מותר במקום פק"נ חשיב הותרה וא"כ י"ל דמכ"ש לאו דיו"ט דמותר לצורך א"נ ה"ה דבמקום דנדחה מפני עשה חשיב הותרה ול"צ בעידנא דמידי דהוי הותרה ל"ב בעידנא וא"כ שוב הי' מקום לומר דמותר לגרום דחיית לאו דיו"ט מפני עשה כמו דמותר לגרום דחיית שבת מפני פק"נ לשיטת הרמב"ן. אך כבר כתבתי דלמאן דס"ל מתוך אין ללמוד עדל"ת ביו"ט מהא דשריפת קדשים די"ל דשם הי' הו"א להתיר מטעם מתוך ושוב גם לאוי דיו"ט דנדחין מפני עשה ילפינן רק מכלאים בציצית ובעי בעידנא, וממילא ל"ח רק בגדר דחי' ושוב אסור לגרום:
והנה לקמן בש"ס מפורש דרבה ס"ל מוקצה ד"ת ועי' לקמן ד"ד במהר"ם שכ' די"ל דברייתא דביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין ס"ל מוקצה ד"ת. והנה לפי מ"ש המנ"ח יצא דלמ"ד מוקצה דרבנן יש בו עשה ול"ת דרבנן. אבל למ"ד מוקצה ד"ת ליכא בי' עשה דצא עדיף מלאו דמחמר וכמ"ש הרשב"א. ולפ"ז א"ש הקישור דנקט מקודם פלוגתת ב"ש וב"ה גבי מוקצה דב"ה ס"ל מוקצה וי"ל דס"ל מוקצה ד"ת. ואח"ז מביא דב"ה ס"ל בחמץ ג"כ השיעור לענין ב"י בכזית וקשה לכאורה דמאי נ"מ הא איסור יש בלא"ה ומלקות ליכא דהוי לאו הנל"ע. ועכצ"ל דל"ח לאו הנל"ע לפי שהעשה מתחיל מערב יו"ט והוי לאו שקדמו עשה וקשה הא באמת י"ל דחשיב לאו הנל"ע ובאמת תשביתו הוי ביו"ט ורק דמותר לשורפו מטעם מתוך דהא ב"ה ס"ל מתוך. אך באמת י"ל כיון דב"ה ס"ל מוקצה ד"ת א"כ שוב אסור לשורפו אף דבעצם השריפה י"ל דמותר מטעם מתוך אבל עכ"פ א"א לשורפו משום דאסור לטלטלו משום מוקצה ושוב ע"כ דתשביתו מעיו"ט ושוב הוי לאו שקדמו עשה ויש מלקות ושוב יש נ"מ בשיעור לענין מלקות ושפיר הוצרך להשמיעני דשיעורו בכזית לענין מלקות. אך לכאורה תיקשי דהא עיקר הוכחת ר"ע דתשביתו מעיו"ט משום דהבערה היא אב מלאכה והכונה דיש בי' עשה ל"ת דל"ת לחוד הי' נדחה וא"כ תיקשי לב"ה דס"ל מתוך וא"כ ליכא איסור הבערה אי דיש איסור מוקצה מ"מ למ"ד מוקצה ד"ת ליכא רק ל"ת גרידא ושוב י"ל עדל"ת. אך באמת י"ל דגם איסור מוקצה אינו נדחה משום דל"ח בעידנא ואף שכ' הב"ט די"ל דלאו דיו"ט ל"צ בעידנא זה רק למאן דל"ל מתוך א"כ ע"כ הא דס"ד דשריפת קדשים יהי' מותר ביו"ט ע"כ משום דחיית עשה לל"ת אף דל"ח בעידנא ונלמוד עכ"פ דלענין דחיית לאוי דיו"ט ל"צ בעידנא אבל למאן דס"ל מתוך א"כ י"ל דהא דהו"א דשריפת קדשים יהי' מותר ביו"ט הוא רק משום מתוך ושוב י"ל דגם בלאוי דיו"ט בעי בעידנא:
א"כ אדרבה ר"ע לשיטתו דל"ל מתוך א"כ נלמוד מהא דשריפת קדשים דלאוי דיו"ט דלא בעי בעידנא. א"כ שפיר אי לא הי' בהבערה רק לאו גרידא הי' נדחה אף דלא הוי בעידנא. אבל לב"ה לא נלמוד מהא דשריפת קדשים כלל ענין דחיית עשה לל"ת ושוב י"ל דגם בלאוי דיו"ט בעי בעידנא ושוב אף איסור מוקצה אינה נדחה אף דל"ח רק ל"ת גרידא מ"מ אינו נדחה דל"ח בעידנא ושוב ע"כ דתשביתו מעיו"ט ושוב הוי לאו שקדמו עשה ולוקין עלי' ושוב יש נ"מ בשיעורו. א"כ שפיר מהא דס"ל ב"ה מוקצה שוב א"א לשרוף חמץ ביו"ט אף דס"ל מתוך מ"מ אסור לשרוף מטעם מוקצה ואף דליכא רק ל"ת לחוד מ"מ אינו נדחה משום דלא הוי בעידנא ושוב כיון דס"ל דגם לאוי דיו"ט אינו נדחה מפני עשה רק היכי דהוי בעידנא א"כ עכצ"ל דגם לאוי דיו"ט לא קילי משארי איסורין לענין דחוית עשה דבכולהו בעי בעידנא א"כ שוב הוי רק בגדר דחי' ושוב אסור לגרום לכתחילה דחיית ל"ת מפני העשה כמפורש בש"ס סנהדרין הנ"ל דלמ"ד טומאה דחי' מעברין ול"ד להא דמותר למול אף דיצטרך לחלל שבת אצל פק"נ דשם הוי הותרה אבל הכא דהוי רק דחי' אסור לגרום ומש"ה אסור לשחוט אם אין לו עפר מוכן אף דבדיעבד נימא עדל"ת מ"מ אסור לגרום דחי'. וא"כ שפיר מקושר דאי ב"ה לא הי' סובר מוקצה והי' ס"ל דב"י ניתק א"כ הי' מקום לומר דמותר לגרום דחיית לאוי דיו"ט לגבי עשה די"ל דלאוי דיו"ט קילי ול"ב בעידנא ושוב חשיב הותרה ומותר לגרום מידי דהוי הותרה. אבל השתא דקאמר זה וזה בכזית וע"כ צ"ל דס"ל דב"י אינו ניתק וה"ט דתשביתו בעיו"ט ועיקר הוכחה דביו"ט הי' אסור לשרוף אף דס"ל מתוך מ"מ כיון דס"ל מוקצה ד"ת שוב אסור מטעם מוקצה ואף דל"ח רק ל"ת גרידא מ"מ אינו נדחה משום דל"ח בעידנא. וכיון דס"ל דגם בלאוי דיו"ט בעי בעידנא ע"כ דאין שום קולא בלאוי דיו"ט נגד שאר ל"ת דבכולהו בעי בעידנא ושוב גם לאוי דיו"ט אף במקום דנדחה ל"ח רק בגדר דחי' ושוב שפיר אסור לגרום דחי' מש"ה אסור לשחוט לכתחילה אם אין לו עפר מוכן אף דבדיעבד י"ל עדל"ת מ"מ אסור לגרום דחי' וא"ש הך שלשה ממרות של ב"ה דכ"א תלוי בחבירו וז"ב ונכון בס"ד ע"ד הפלפול ודו"ק:
ועפ"י דרך הנ"ל נלע"ד ליישב סוגי' דפסחים ד"ה דקאמר הש"ס ש"מ מדר"ע דל"ל מתוך והעירו המפורשים חדא קושית התוס' די"ל דל"ח צורך ואף שכ' התוס' דע"י חיוב תשביתו חשיב צורך הא י"ל משהו ע"מ לבערו אינו עובר ושוב ל"ח צורך. ועוד העירו המפורשים לפי דברי הירושלמי פ"א דשבת דהקטרת אימורים אסור בשבת אף למ"ד הבערה ללאו יצאת אפ"ה כיון דניחא לי' בעיכולי הוי כמבשל וא"כ ל"ש מתוך דהא ל"א מתוך רק בהוצאה והבערה. ועוד הקשו על הרמב"ם דס"ל מתוך ואפ"ה ס"ל דאסור לשרוף חמץ ביו"ט. אך באמת כבר הבאתי מה שקאמר ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה הכונה דיש עשה ול"ת ואינו נדחה מפני עשה דתשביתו דאי לא הי' רק ל"ת גרידא הי' נדחה מפני עשה דתשביתו. אך באמת קשה דאף אם לא הי' רק ל"ת גרידא אפ"ה לא הי' שייך דיחוי משום דלא הוי בעידנא. אך כבר הבאתי מ"ש הב"ט דיש ללמוד דלאוו דיו"ט נדחין מפני עשה מהא דאיצטרך קרא דשריפת קדשים אסור ביו"ט ונהי דבעלמא א"א ללמוד משום דשאני לאוי דיו"ט דקילי אבל לענין לאוי דיו"ט שפיר ילפינן משם וממילא נשמע דבלאוי דיו"ט ל"ב בעידנא אך כבר הבאתי דברי הפרדס דוד דלמ"ד דס"ל מתוך א"כ י"ל דהא דהו"א דשריפת קדשים יהי' מותר ביו"ט משום מתוך ושוב אף לאוי דיו"ט לא נשמע דנדחה מפני עשה רק מכלאים בציצית ושוב בעי בעידנא. א"כ י"ל זה כונת הש"ס דמדאמר ר"ע דע"כ תשביתו מעיו"ט דביו"ט אסור לשרוף וקאמר משום דהבערה הוא אב מלאכה והכונה דיש עשה ול"ת וקשה דאף אי לא הי' אב מלאכה אפ"ה גם ל"ת גרידא אינו נדחה משום דל"ח בעידנא דהאיסור עובר בשעת הבערה והמצוה אינו מקיים רק בשעה שמבוער. ועכצ"ל דר"ע ל"ל מתוך ואין הכונה דאי הי' ס"ל מתוך הי' מותר לשרוף חמץ ביו"ט מטעם מתוך ז"א די"ל דל"ש בזה היתר מטעם מתוך חדא דכיון דמשהה חמץ ע"מ לבערו א"ע א"כ ל"ח צורך ועוד דחשיב כמבשל ל"ש מתוך. רק זה הכונה דבשלמא אי לא ס"ל מתוך א"כ שוב נשמע מהא דהי' דהו"א דשריפת קדשים מותר ביו"ט משום דחיית עשה לל"ת ונשמע דבלאוי דיו"ט דקילי ל"ב בעידנא א"כ שפיר אי לא הי' בהבערה רק איסור לאו שפיר הי' נדחה מפני עשה דתשביתו אף דל"ח בעידנא אבל אי הי' ס"ל מתוך היינו טכ"פ בהבערה א"כ הי' אפ"ל דהא דהו"א דשריפת קדשים מותר ביו"ט משום מתוך וא"כ שוב לענין לאוי דיו"ט ג"כ בעי בעידנא לענין דחי' א"כ פשיטא דגם אי לא הי' בהבערה כ"א איסור לאוי אפ"ה הי' אסור ביו"ט דל"ש היתר מטעם מתוך די"ל דחשיב ניחא לי' בעיכולין והוי כמבשל ובבישול ל"א מתוך. וגם ל"ש לומר עדל"ת דל"ח בעידנא וזה כונת רש"י ז"ל דקאמר מדלא נפקא לי' היינו בפשיטות לא נלמוד מה דס"ל דאסור להשבית ביו"ט דלא ס"ל מתוך ז"א דבבישול ל"א מתוך רק הכונה מדלא נפקא לי' רק משום דס"ל הבערה אב מלאכה. ועכצ"ל דס"ל דל"ת גרידא הי' נדחה וכ"ז אי ל"ל מתוך שפיר נשמע מהא דשריפת קדשים דלאוי דיו"ט נדחין אף דלא הוי בעידנא אבל אי ס"ל מתוך א"כ שוב בעי בעידנא ושוב אף אי ללאו יצאת הי' אסור ושפיר קאמר מדלא נפקא לי'. וא"ש שיטת הרמב"ם ז"ל נהי דס"ל מתוך מ"מ אסור להשבית ביו"ט דל"ש מתוך משום דניחא לי' בעיכולין הוי כמבשל ובבישול ל"א מתוך ואדרבה כיון דס"ל מתוך א"כ גם בלאוי דיו"ט בעי בעידנא א"כ פשיטא דל"ש בשריפת חמץ לומר עדל"ת משום דלא הוי בעידנא ואף ל"ת גרידא אינו נדחה וא"ש הכל בס"ד:
ובפשיטות י"ל דמדקאמר ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה והכונה דיש עשה ול"ת משמע דלאוי גרידא הי' נדחה וקשה א"נ משהה חמץ ע"מ לבערו א"ע א"כ הוי אפשר לקיים שניהם ולא דחי ועכצ"ל דר"ע ס"ל דלא מהני מה דמשהה לבערו א"כ שפיר קאמר הש"ס נשמע דל"ל מתוך דאי הי' ס"ל מתוך שוב הי' מותר לשרוף החמץ ביו"ט דחשיב צורך בשביל מצות תשביתו אבל הרמב"ם ז"ל נהי דפסק מתוך אפ"ה אסור להשבית דס"ל משהה ע"מ לבערו א"ע ול"ח צורך וזה כונת רש"י ז"ל מדלא נפקא היינו דבפשיטות מדאוסר להשבית ביו"ט לא נשמע דל"ל מתוך די"ל דל"ח צורך משום דמשהה ע"מ לבערו א"ע רק מדלא קאמר אלא משום דהבערה אב מלאכה ונשמע דל"ת גרידא הי' דוחה. ע"כ דגם משהה ע"מ לבערו עובר ושוב אי הי' ס"ל מתוך הי' מותר לשורפו דחשיב צורך וע"כ דל"ל מתיך וא"ש:
עוד י"ל עפ"י קושי' הנ"ל דהא י"ל דניחא לי' בעיכולין הוי כמבשל ובבישול ל"ש מתוך. אך באמת י"ל דבאמת בהא דנקט ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה והכונה לשי' התוס' דלמ"ד ללאו יצאת אינו אסור ביו"ט וקשה נהי דלאו דהבערה אינו ביו"ט אפ"ה הכא כיון דניחא לי' בעיכולין הוי כמבשל ובישול בודאי אסור ביו"ט. אך באמת י"ל דנודע דר"ע ס"ל אין עשה דוחה ב' לאוין כמפורש נזיר דמ"ח א"כ י"ל דר"ע ס"ל דהכא שייך לומר עדל"ת ואף דהוי ל"ת ועשה מ"מ י"ל דעשה דתשביתו דעובר בכל רגע חשיב חמיר ודוחה ל"ת ועשה. אך כיון דניחא בעיכולין חשיב כמבשל ויש לאו דמבשל ולאו דהבערה וב' לאוין אין נדחין מפני עשה וכ"ז אי הבערה אב מלאכה ואסור ביו"ט ויש ב' לאוי ושפיר אינו נדחה ושפיר קאמר הש"ס ש"מ דל"ל מתוך דאי הי' ס"ל מתוך עכ"פ לענין הבערה שוב נהי דהוי כמבשל ול"ש מתוך באיסור בישול מ"מ לאו א' הי' נדחה מפני עשה וכ"ז ר"ע דנקט הטעם משום דהבערה אב מלאכה וע"כ הכונה דאי לאו איסור הבערה הי' איסור בישול נדחה א"כ אי ליכא איסור הבערה מטעם מתוך שוב שייך לומר לענין איסור בישול עדל"ת וזה הכונה מדלא נפקא לי' דבפשיטות י"ל הא דאסור לשרוף משום דבבישול ל"ש מתוך רק מדנדחק לומר שהבערה אב מלאכה והא איסור בישול בודאי יש ביו"ט וע"כ דבזה הי' אמרינן עדל"ת ושפיר נשמע דל"ל מתוך דא"נ מתוך לא נשאר רק איסור
ועפ"י הדברים הנ"ל כתבתי לבני
מה שהעירות בש"ס דביצה די"ב דקאמר הש"ס דהא דתני השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה מני ב"ש דל"ל מתוך דאי ב"ה נימא מתוך והקשו בתוס' דהוי מצי למימר ר"ע הוא דנמי ל"ל מתוך. והנה עור הבאת דיש להקשות דהא י"ל בלא"ה דלא ילקה משום עדל"ת ואי דיש ל"ת ועשה מ"מ לשיטת הריב"א עכ"פ הל"ת נדחית. ורצית לומר דבאמת ל"ש בזה לומר עדל"ת דל"ח בעידנא. אך לפמ"ש הב"ט דיש בזה פלוגתא אי בעי בעידנא א"כ י"ל דר"ע ס"ל דל"ב בעידנא וא"כ לדידי' י"ל דאף דל"ל מתוך מ"מ לא הי' לוקה משום דעכ"פ הל"ת נדחית. אך ב"ש וב"ה דקאמרי גיטין דמ"א לישא שפחה אינו יכול וקשה קושית התוס' שם ליתי עשה דלשבת וידחה וע"כ כתירוץ התוס' שם בעידנא ונשמע דבעי בעידנא. א"כ שוב ל"ש בעולת נדבה ענין עדל"ת ולכך שפיר קאמר הש"ס דאי ל"ל מתוך שפיר לקי. הנה באמת קשה לומר דר"ע יסבור דל"צ בעידנא. ומה שאמרת עוד דמש"ה שחיטה ל"ח בעידנא לפי שנוהג בחולין ול"ח עבודה אבל לר"ע חולין ט"ז ע"כ שחיטה עבודה ושוב הוי בעידנא. באמת יש להסביר סברא הנ"ל דבשעת שחיטה אין הוכחה שהוא בהמת קודש דהא גם חילין בעי שחיטה. אך באמת לכאורה זה טעות דהא שחיטת חונין מותר ביו"ט משום דראוי לאו"נ ואף אם שחטו שלא לצורך אפ"ה לא לקי משום דשייך הואיל דאי מקלעי אורחים אך עיקר האיסור נצמח משום שהוא קודש א"כ הוי השחיטה חלק מן המצוה. אך באמת אף אם שחיטה אינו נוהג רק בקודש אפ"ה ל"ח בעידנא דהמצוה אינו נגמר רק אחר זריקה והקטרת אימורים. והשתא העראה עם גמר ביאה דהוי מעשה אחד ואין הפסק ביניהם אפ"ה ל"ח בעידנא מכ"ש שחיטה עם זריקה דחשיבי ב' עבודות פשיטא דל"ח בעידנא ועי' מ"ש בשו"ת עט"ח בישוב קושית השא"ר לענין בגדי כהונה דל"ח בעידנא. ותירץ דלבישת בגדי כהונה חשיב מצוה באפי נפשי' ועי' תוס' יבמות ד"ה דכ' דעשה דבגדי כהונה דחי לאו דכלאים ועי' שו"ת פרשת מרדכי:
אך בעיקר קושית התוס' דהוי מצי למימר ר"ע הוא. י"ל דבאמת קשה כדבריך וכבר העירו בזה המפורשים דהא י"ל דבלא"ה לא ילקה משום דעדל"ת ואי דיש עשה ול"ת הא עכ"פ הל"ת נדחית לשיטת הריב"א. אך באמת י"ל דל"ש בזה לומר עדל"ת דל"ח בעידנא. אך כבר הבאתי דמהא דצריך קרא דשריפת קדשים אסור ביו"ט וע"כ דס"ד דנימא בזה עדל"ת אף דל"ח בעידנא ורק שכ' התוס' דא"א למילף מיני' לעלמא די"ל דרק לאוי דיו"ט דקיל דמותר במקום או"נ נדחה מפני עשה. אבל עכ"פ נשמע דלאו דיו"ט נדחין מפני עשה אף דלא הוי בעידנא. אך כ"ז למאן דל"ל מתוך א"כ אאפ"ל דהא דס"ד בשריפת קדשים שיהי' מותר ביו"ט רק מטעם עדל"ת ושפיר נשמע בלאו דיו"ט נדחה אף באינו בעידנא אבל למאן דס"ל מתוך א"כ י"ל דהא דס"ד דשריפת קדשים יהי' מותר ביו"ט הוא מטעם מתוך א"כ שוב אין ללמוד משם דעדל"ת רק מכלאים בציצית א"כ אף בלאו דיו"ט צ"ל בעידנא. א"כ לפ"ז שפיר הכל ניחא דלב"ה דס"ל מתוך א"כ שוב לא נוכל למילף מהא דשריפת קדשים דעדל"ת וא"כ גם לענין דחיית לאו דיו"ט צ"ל בעידנא א"כ שפיר מוכרח הש"ס לומר דטעם דב"ה דאינו לוקה משום מתוך. אבל לר"ע נהי דל"ל מתוך מ"מ אדרבה כיון דלא ס"ל מתוך א"כ שוב נשמע מהא דשריפת קדשים דעדל"ת בישול ואמרינן עדל"ת. אבל הרמב"ם ז"ל נהי דפסק מתוך מ"מ לענין איסור בישול ל"ש מתוך ונהי דלא נשאר רק חד לאוי מ"מ לדידן גם ב' לאוי נדחין מפני עשה כמ"ש התוס' יבמות ד"ג ורק הכא ל"ש עדל"ת משום דמשהה ע"מ לבערו א"ע ושוב אסור לשרוף מחמת דחשיב כמבשל וא"ש הכל בס"ד וז"ב:
היקר החריף והשנון כ' חיים שיחי'. אף במקום דאינו בעידנא עכ"פ לענין לאוי דיו"ט א"כ נהי דל"ל מתוך מ"מ לא לקי משום דעדל"ת ואף דהוי עשה ול"ת מ"מ עכ"פ הל"ת נדחית וא"כ אדרבה יש ראי' מסוגית הש"ס הלז לשיטת הריב"א דאל"כ הי' מצי לאוקמי ר"ע הוא דל"ל מתוך ואי דלר"ע שייך לומר עדל"ת אף באינו בעידנא מ"מ ל"ת ועשה אינו נדחה וע"כ דעכ"פ הל"ת נדחית ושוב לא לקי וא"כ אדרבה לב"ה דס"ל מתוך אאפ"ל מטעם דחיית עשה ורק מוכרח לומר ההיתר מטעם מתוך. אבל לר"ע שוב י"ל ההיתר מטעם דחיית עשה ועכ"פ הל"ת נדחית ולא לקי. אך לכאורה תיקשי דא"כ היכי ניחא לאוקמי הא דהשוחט עולת נדבה כב"ש הא כיון דל"ל לב"ש מתוך א"כ שוב נשמע משריפת קדשים דעדל"ת עכ"פ בלאוי דיו"ט אף באינו בעידנא וא"כ שוב שייך בעולת נדבה ההיתר מטעם עדל"ת. אך באמת כבר הבאתי בחי' דברי הפרדס דוד מ"ש בישוב דברי רש"י ז"ל מנחות ד"מ דכ' דב"ש לא דרשו הסמוכין בכלאים בציצית להתירא היינו עפ"י דברי התוס' יבמות ד"ד דמש"ה לא דרשינן הסמוכין לאיסור דמהיכי תיתי להתיר אבל לב"ש דל"ל מתוך א"כ נלמוד מש"ק להתיר ושוב דרש הסמוכין לאיסור וא"כ נהי דיש ללמוד מש"ק להתיר מ"מ כיון דדרשינן הסמוכין בכלאים בציצית לאיסור שוב ילפינן בכה"ת מכלאים בציצית דאין עדל"ת אבל לדידן דס"ל באמת בכלאים בציצית שרי א"כ באמת ילפינן משם בכה"ת עדל"ת ורק למאן דס"ל מתוך גם בלאוי דיו"ט בעי בעידנא ושוב אאפ"ל דבעולת נדבה ההיתר מטעם דעדל"ת ומוכרח לומר מטעם מתוך אבל לר"ע דל"ל מתוך וע"כ דהס"ד בשריפת קדשים הוא רק מטעם עדל"ת ושוב נשמע דבלאוי דיו"ט ל"ב בעידנא ושוב הכא בפשיטות אינו לוקה משום דעדל"ת ואף דיש עשה ול"ת מ"מ עכ"פ הל"ת נדחית ויש אדרבה ראי' מכאן לשיטת הריב"א דאל"כ הוי מצי לומר ר"ע הוא וא"ש הכל בס"ד:
ובאמת עפי"ז יש לפרש דברי התוס' ביצה שכ' דהוי מצי לומר ר"ע הוא רק דבדברי ב"ש מפורש טפי והדבר תמי' דהא מדאוסר ר"ע שריפת חמץ ביו"ט נשמע דל"ל מתוך. אך כבר כתבתי די"ל בשריפת חמץ ל"ש היתר מטעם מתוך חדא דל"ח צורך וגם משום דניחא בעיכולין הוי מבשל ובבישול ל"א מתוך רק כונת הש"ס דמשמע לי' מדנקט ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה והכונה דהוי עשה ול"ת וקשה דאף אי לא הי' רק ל"ת ג"כ לא הי' נדחה דל"ח בעידנא וע"ז קאמר הש"ס ש"מ דל"ל מתוך היינו דלא ס"ל מתוך בהבערה וא"כ אין לומר בהא דס"ד דשריפת קדשים יהי' מותר ביו"ט מטעם מתוך רק מטעם עדל"ת ונשמע דבלאוי דיו"ט ל"ב בעידנא ושוב הי' הכא היתר מטעם עדל"ת ולכך מוכרח לומר שהבערה אב מלאכה. אך באמת כ' בתוס' פסחים די"ל דלמ"ד ללאו יצאת לא נאסר ביו"ט ושוב לפי"ז לא נשמע דר"ע ל"ל מתוך דהא באמת בשריפת חמץ ל"ש היתר מטעם מתוך דל"ח צורך וגם דבבישול ל"ש מתוך:
ובאמת י"ל בשריפת קדשים הי' הס"ד להתיר מטעם מתוך ובאמת גם בלאוי דיו"ט בעי בעידנא וא"כ שריפת חמץ אינו דוחה אף ל"ת גרידא רק הא דנקט אב מלאכה לפי דלמ"ד ללאו יצאת אינו אסור כלל ביו"ט אך הש"ס ס"ל דדוחק לומר דלמ"ד ללאו יצאת לא יתסר ביו"ט וע"כ הכונה דל"ת גרידא הי' נדחה וע"כ דל"ל מתוך ונשמע יטעם מטעם דבלאוי דיו"ט ל"צ בעידנא אך עכ"פ אינו מפורש כן בדברי ר"ע די"ל כסברת התוס' פסחים דלמ"ד ללאו יצאת אינו נאסר ביו"ט ולכך כ' דבדברי ב"ש מפורש יותר. ודו"ק כי הוא נכון בס"ד:
ובענין המסתעף לזה השבתי ג"כ לחתני החריף ובקי מוה' מאיר הכהן נ"י. בדבר אשר העירות בישוב קושית התוס' פסחים דל"ח דלמ"ל קרא דא"י במצה של טבל הא במס' סוכה משמע דרק באתרוג של דמאי יוצא אבל באתרוג של טבל גמור א"י דל"ח לכם משום דמעורב חלקו של כהן א"כ ה"נ ל"ח מצתכם ומה שתירצו בתוס' דצריך קרא היכי דיש שיעור בלתי חלקו של כהן קשה דהא באמת י"ל דא"י משום מה"ב כקושית התוס' סוכה ד"ל רק שכ' הש"א די"ל עדל"ת וא"כ ממ"נ אי ביש יותר מכזית א"כ בהמותר ל"ש עדל"ת וגם הא אפשר בהפרשה ואי בשיעור מצומצם שוב ל"ח מצתכם. ועפי"ז אמרת דהא בש"ס מפורש דאף בכבר הופרש ממנו כל המעשרות רק טבול למ"ע ג"כ א"י ואז שפיר חשיב מצתכם דכמו דדמאי חשיב שלו הואיל דאי בעי מפקר נכסי' והוי עני ה"ה בטבל הטבול למ"ע ל"ש לומר דל"ח שלו דשייך הואיל דאי בעי מפקר נכסי' ולכך מוכרח לומר דקאי כר"ש ולע"ע יש עלי' איסור טבל ולא חל איסור חמץ ועפי"ז יצא דבטבול לשאר מעשרות בודאי אף לרבנן א"י משום דל"ח מצתכם והאריך בזה בישוב דברי הרמב"ם ז"ל עכת"ד. וזה תשובתי:
מה שרצית לחדש דבטבול למ"ע יחשב שלו מכח הוחיל דאי בעי זכה מן ההפקר. לפע"ד י"ל דבר חדש דבש"ס דכתובות דנ"ט קאמר הש"ס קונם שאני עושה לפיך א"צ לה פר ריב"נ אומר יפר שמא יגרשנה ופריך ומי חייל הא אין בידה לגרש את עצמה והקשו בתוס' והא בידה לומר א"נ וכ' בש"מ בשם הרשב"א ז"ל דהא דמהני בידו לענין דשלב"ל דוקא היכי דקורא שם תרומה אדבר שהוא שלו אז נהי דלע"ע בעודו מחובר לא חל שם תרומה מ"מ מהני סברת בידו שיחול השם תרומה אבל הכא דלע"ע כ"ז שניזונת הידים קנוים לבעל ובשעה שאומרת א"נ הוי כקונת הידים וא"כ במידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו שיחשב כאלו גם עכשיו שלו. ודבר זה הוא מקצוע גדול ופלפלתי בזה בכ"מ. ואף דלכאורה קשה דבש"ס גיטין ע"ז קאמר ידה מי קני' לי' אך באמת הרשב"א ז"ל שם כ' דכיון דברצונה לקבל גט הוי כאומרת א"נ ואז ל"ח יד של הבעל. אבל באמת כ"ז שאינה מקבלת גט הוי ידים של הבעל:
ועפי"ז י"ל דבאמת דעת הרמב"ן ז"ל דאתרוג של טבל חשיב לכם לפי שיוכל להפריש ממק"א אך אנכי כתבתי בחי' דא"נ דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי א"כ תיכף משנתחייב בתו"מ הוי תיכף כאלו יש להכהן והלוי חלק בהתבואה וכמ"ש הקצה"ח סי' רמ"ג דמש"ה מהני תרומת אפוטרופסין משום דהוי רק כמברר חלקו של כהן ומש"ה מהני בנתן לכהן קטן תו"מ אף דל"ל זכי' מ"מ הכא הוי ממילא שלו עיי"ש. נמצא דתיכף יש להכהן והלוי והעני חלק בהתבואה רק אם מפריש ממק"א אז הוי כמחליף עמהם החלק שיש להם בזו התבואה על דבר אחר א"כ לע"ע קודם שמפריש ממק"א יש להם חלק בהתבואה א"כ שפיר נהי דיוכל להפריש ממק"א מ"מ לע"ע חשיב מחוסר הקנאה מרל"ר ול"מ סברת בידו שיהי' חשיב כשלו. וא"ש שיטת התוס' והארכתי בזה בישוב דברי הרמב"ם ז"ל וגם בהא דבחמץ א"ע אף במקום דשייך הואיל דאי בעי פריק משום דע"י פדיון ל"ל זכות רק מכאן ולהבא א"כ במידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו שיהי' חשיב כשלו והארכתי בזה הרבה:
ולפ"ז ה"נ בשלמא לענין דמאי דבאמת רוב ע"ה מעשרין הן ונהי דחז"ל חייבו לעשר אבל אין לומר דחשוב כאלו הוא של הלוי והעני דהא רק מדרבנן חייב לעשר וחז"ל לא עשו הדבר כאינו שלו רק איסור גברא מוטל על האדם לאוכלו וראי' לזה מהא דמפורש באה"ע סי' כ"ח ונ"ב שיטת הרשב"א ז"ל דבקידושי שטר על א"ה ד"ת אינה מקודשת ועל א"ה דרבנן מקודשת וביארתי הכונה דבאמת בקידושי שטר נהי דל"צ שו"פ אבל עכ"פ בעי שיתן לה דבר שהוא שלו ושהאשה יהי' לה קנין בהנייר וא"כ בא"ה לשיטת הרבה פוסקים ל"ח לכם וכמ"ש הרשב"א ז"ל לענין מודר הנאה מלולב דא"י א"כ חשיב כנותן לה דבר שאינו שלו ול"מ אף בקידושי שטר וכמ"ש התוס' קידושין דנ"ג דמש"ה ל"מ במקדש בחלקו אף דלא גרע ממדבר עלה לשלטון דבעי שיהנה אותה מדבר שהוא שלו. אך כ"ז בא"ה ד"ת דחשיב של הפקר ל"מ אף בקידושי שטר אבל בא"ה דרבנן דעכ"פ לא הפקיעו החפץ מרשות בעלים נהי דעכ"פ לא תוכל ליהנות ממנו וכ' הב"ש דל"מ בקידושין אך כ"ז בקידושי כסף דבעי הנאה אבל בקידושי שטר דל"ב הנאת פרוטה רק שיהי' שלו א"כ א"ה דרבנן חשיב שפיר שלו ויש להאריך בזה עפ"י שיטת רש"י ז"ל סוכה דכ"ח דבפחות משו"פ ל"ה לכם עיי"ש:
עכ"פ נשמע דאיסור דרבנן ל"ח אינו שלו א"כ שפיר בדמאי דעכ"פ חשיב שלו נהי דלע"ע חשיב אינו ראוי לאכילה ע"ז שפיר מהני סברת אי בעי מפקיר נכסי' שיהי' חשיב תיכף ראוי אבל בטבול למ"ע דיש בזה איסור ד"ת א"כ קיי"ל מתנות שלא הורמי כמו שהורמו דמי א"כ לע"ע יש להעני חלק בהתבואה ומעורב חלק שאינו שלו נהי דבידו להפקיר נכסי' ויוכל לזכות באותו חלק אבל לא יהי' לו חלק בזה רק מכאן ולהבא וא"כ שוב הוי מחוסר הקנאה מרל"ר ול"מ סברת בידו שיהי' עכשיו חשיב כשלו וכמ"ש הש"מ ומדויק בזה מ"ש רש"י ז"ל פסחים דל"ה ע"ב ד"ה השתא נמי חזי ופי' דחומרא בעלמא דרוב ע"ה מעשרין וקשה דלמה נקט רש"י ז"ל זאת הא בש"ס מפורש הטעם הואיל דאי בעי מפקר נכסי':
ולפ"ז ניחא דבאמת במידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ בידו שיהי' חשיב עכשיו כשלו רק זה כונת הש"ס דכיון דרק חומרא דרבנן הוא א"כ עכ"פ אאפ"ל דחשיב כאלו יש להלוי חלק בו דא"ה דרבנן ג"כ חשיב כשלו וא"כ כיון דרק איסור דרבנן רובץ עליו שפיר מהני סברת הואיל אבל בטבל ד"ת דלע"ע יש להעני קנין גמור א"כ נהי דבידו לזכות בו ע"י שיפקיר נכסי' מ"מ במידי דמחוסר הקנאה מרל"ר ל"מ סברת בידו שיהי' חשיב כשלו ואזדא דבריך והדרא קושית התוס' לדוכתה אך בכל דברים הנ"ל פלפלת הרבה בחי' ואכ"מ להאריך:
המחבר.