מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת שופטים · מצוה תצו
ל"ת רצ"ב
ומל"ת שלא לסור מדברי ב"ד הגדול שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ועי' בחינוך פלוגתת הרמב"ם ורמב"ן בשורש ב' בזה ולהרמב"ן אפי' זקן ממרא נעשה ע"י דרבנן אם יש נ"מ לענין איסור כרת עיי"ש בשורש הב' והנה לדעת הרמב"ם אפי' באיסור דרבנן עובר בלא תסור עיי"ש בר"פ מה' ממרים ומזה קשה על מה דאיתא בשבועות דף כ"ד בשלומא לר"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר"י מאי איכ"ל עיי"ש דס"ל דחצי שיעור אסור והקשו אפי' לר"ל נמי הוא אסור מצד לא תסור אפי' על ח"ש ולענ"ד שיטת הרמב"ם תלי' בפלוגתא בסוכה דף מ"ז ע"א דפליגי שם ר' יודא אמר שמואל ור' יהושע ב"ל אי לולב ביו"ט שני מברך עלי' חד ס"ל שהוא רק מצות זקנים וחד ס"ל היא מלא תסור. וא"כ למ"ד דהוא רק מצות זקנים הוא נלמוד מן הפסוק שאל אביך ויגדך ואז אינו דאורייתא. וא"ש דאפשר לומר דר"ל ס"ל כמ"ד דדרש משאל אביך דאז הוא רק מצות זקנים ושפיר משכחת לה בלאו והן, אבל הרמב"ם ס"ל מלא תסור ואז הוא דאורייתא:
ב) אמנם במבי"ט ובס' קרית ספר על הרמב"ם בהקדמתו כ' דגם הרמב"ם מודה דבדרבנן אינו עובר משום לא תסור אם עושה משום תאות אכילה. אבל אם עושה בשאט נפש או להכעיס שאמר דאין כח בחכמים לאסור לזה כ' הרמב"ם דעובר משום לא תסור. ולפי' קרית הספר בלא"ה לא קשה קו' הנ"ל דמשכחת לה בלאו והן ע"י תאוה. אבל אם באמת הוא נשבע בשאט נפשו להכעיס בזה הוא עובר בלא תסור והשבועה לא חל. ובזה אמרתי ליישב הש"ע יו"ד סי' רל"ט בש"ך שם ס"ק כ' דהקשה שם דכאן פסק המחבר אם נשבע לעבור על מצות ל"ת אפי' היא דרבנן אינו חל עליו שבועה, ולעיל סי' רל"ח סעי' ד' פסק כרמב"ם דבנשבע לאכול פחות מכזית נבילה חייב בשבועה אע"ג דחצי שיעור אסור מה"ת כיון שאין לוקין עליו מה"ת, וכאן פסק אפי' בדרבנן לא חלה השבועה, ולהנ"ל דאם נשבע בשאט נפש או להכעיס אז הוא עובר גם על לא תסור לרמב"ם יש לפרש דשם שנשבע לעבור על מצות ל"ת. מיירי דנשבע להכעיס לכך לא חל השבועה. ובפי' המבי"ט הנ"ל מיושבים כל הקו' שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם והובא בחינוך כאן:
ג) ולדעת הרמב"ם שם פ"א מה' ממרים גם במנהג איכא לא תסור וקשה לי דלכאורה סותר דבריו דרש"י בפ' לולב וערבה כ' דבערבה אמרי' חביט חביט ולא בירך משום דהוא מנהג בעלמא ועל מנהג ליכא לא תסור, ותוס' האריכו בזה בברכות ר"פ הי' קורא בהלל דר"ח דאין מברכין כיון דהוא רק מנהג וגם הרמב"ם בה' חנוכה ומגלה פסק דעל הלל דר"ח אין מברכין וקשה עליו הא הוא מנהג ובמנהג לרמב"ם איכא לא תסור. ולענ"ד דהא דכ' הרמב"ם בפ"א מממרים דאיתי' במנהג משום לא תסור היינו היכא שהב"ד ציוו לשמור המנהג כעין ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם וכן משמע הלשון ברמב"ם פ"א מהלכות ממרים דין ב' מנהגות שיורו בהם לרבים ומ"ש שם דין ג' שיניחנו העם על המנהג הזה לשון יניחו היינו להזהיר ולהורות להם זה וכן משמע במנין המצות שורש א' וגם ברמב"ן שם וכעין זה כ' הריטב"א בסוכה מ"ד אלא שהוא כ' שגם הלל בר"ח הי' תקנה אבל הרמב"ם פסק כיון דאינו מפורש בש"ס דתיקנו אין לברך דדלמא הוא מנהג ועפי"ז אני אומר תשובה נצחת לקלי דעת הפוערים פיהם לבטל יו"ט שני בזמן הזה דעכ"ח כיון דאנו מברכין על יו"ט שני וצונו והיכן ציונו מלא תסור וא"כ עכ"ח או דיו"ט שני הוא תקנה כדלעיל או דגם סתם מנהג הוא בכלל לא תסור וא"כ אנו חייבים לשמוע בקולם:
ד) והנה לפי דעת הרמב"ם נעשה זקן ממרא אפי' בדרבנן ובס' מרגניתא טבא כלל ושורש ב' למנין המצות הביא ראי' להרמב"ם דגם בדרבנן נעשה זקן ממרא מסנהדרין דף פ"ז בגמ' שהי' אומרים עד הפורים דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח וגו' ואני לא הבנתי ראי' שלו מכאן דהרי קידוש החודש ועיבור שנה תלי' בב"ד שהרי' דרשי' אתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין וא"כ מה"ת זה תלוי' בב"ד וכפי מת שעשו עשו. ובלא"ה נראה דעיקר דינו של הרמב"ם הוא לר"י ולר"ש אבל לר"מ גם הרמב"ם מודה דעל דרבנן אינו נעשה זקן ממרא. והנה בגוף הפלוגתא של ר"י ור"ש פליגי לדעת התוס' לקמן דף פ"ח ר"י פליג על ר"מ וס"ל דאינו נעשה זקן ממרא אלא בתפילין דאיכא תורה ויורוך והרמב"ם וסייעתי' כתבו דמודה לר"מ אלא דמוסיף דגם בתפילין נעשה זקן ממרא והת"ח והר"ן הקשו טובא לשיטת התוס' איך אפשר דר"י פליג וס"ל דוקא בתפילין הא מפורש בקרא בין דם לדם בין נגע כו' ולענ"ד יש ליישב דר"י לטעמי' דס"ל בר"ה דף ט'. ע"ב דמקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולא לאחריו ולכך ס"ל גם כאן דקרא דזקן ממרא דאיש אשר יעשה וכו' קאי אל פניו דעפ"י התורה וגו' ולא לפני פניו כנלע"ד: