אור ברסלב
מהרם שיק תריג מצות חלק ב פרשת ראה › מצוה תנה

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת ראה · מצוה תנה

מצוה תנד

ל"ת רס"ה

מל"ת שלא להוסיף על מצות התורה שנאמר לא תוסף עליו והנה סובר הרמב"ם בפ"ב מממרים שגם אם אסרו חכמים דבר לסייג ואמרו שהוא מה"ת עובר על ב"ת והראב"ד השיגו ושוב יש פלוגתא בפ"ז מלולב בין הרמב"ם להראב"ד אי ב' מינים יש בו משום ב"ת ולהרמב"ם מדרבנן יש ב"ת והחינוך כ' מה"ת והמעיי"ח תמה שהוא דלא כמאן ועיי' בריטב"א ר"פ לולב הגזול ועיי' עוד פלוגתא בפ"א מה' ציצית בדין הטיל למוטלת אם עבר והוסיף אם ביטל וגרע ופעל הכל להרמב"ם פסל ולהראב"ד לא פסל:

והנה הרמב"ם לא כתב שאם הוסיף לוקה והפרמ"ג לא"ח בפתיחה כוללת חלק א' תמה ע"ז הרי אמרי' בר"ה כ"ח אלא מעתה ישן בשמיני בסוכה ילקה מבואר דאית בי' מלקות והחינוך וכן ראיתי ברמב"ן בחומש בפ' ואתחנן כ' דלוקה. ולי נראה טעמו דהרמב"ם דס"ל כמ"ש המג"א בסי' תרנ"א ס"ק כ"ז בשם הרי"ו דלמ"ד מצות צריכות כונה אפי' לעבור בזמנו בעי' כונה והרמב"ם פסק בפ"ב משופר דמצות צריכות כונה וא"כ אינו עובר על בל תוסף אלא א"כ כיוון וכיון דבכונה תלי' מילתא אין לוקין על כוונה אפי' נימא דלא חשוב התראות ספק מדקיבל התראה ולא אמר שאינו מכוון ואפי' אומר בפירוש שמכוין מ"מ כיון דעיקר תלוי בכונה לא חשוב כלאו דיש בו מעשה דהמעשה מצד עצמו אין בו עבירה והוי כמו פיגול אע"ג דקעביד מעשה דשחיטה מ"מ כיון דמפגל במחשבה כאין בו מעשה הוא כדאיתא בזבחים דף כ"ט ע"ב ה"נ וגו' יעיי"ש ובשלמא הש"ס קאי אי לא בעי כונה לכך קאמר ילקה אדרבה לשון זה מדויק דדייק אלא מעתה ילקה משמע דגם המלקות תלי' אי מצות צריכות בונה או לא. אמנם ברמב"ן ובחינוך מבואר אפי' דבעי כוונה מ"מ לוקה וצריך לחלק לדידהו בין פיגול להא דהכא:

כן הי' נראה לי לכאורה אולם עדיין צריך ביאור דהנה בספרי דרשו בסדר ראה דלא תוסף היינו שלא להוסיף על ציצית ולולב וכעין זה פירש"י בפ' ואתחנן חמשה טוטפת וה' מינין בלולב וחמש ציצית ובפ' ראה נקט לולב ותפילין וברכת כהנים והרמב"ם בפ"ב מהלכות ממרים דין ט' כתב דלא תוסף ולא תגרע שלא לקבוע דברי סופרים כדין תורה שאם אמרו בשר עוף בחלב מה"ת עוברין על בל תוסיף והראב"ד השיגו עיי"ש וקשה אמאי לא כתב כספרי. והי' נראה דהרמב"ם סובר דתלי' בפלוגתא בפסחים ס"ג ע"ב אי דרשי' על בסמוך דהספרי סובר על בסמוך לכך מפרש דווקא במוסף על ציצית ותפילין בסמוך אבל אנן קיי"ל כר' יוחנן שם דלא בעי' על בסמוך לכך גם כאן במוסיף על תרי"ג מצות וקובע מצוה מה שאינו מצוה חייב אמנם בזה עדיין לא עלתה ערוכה לגמרי שהרי לא מצינו בפסחים שם פלוגתא דתנאי בזה אלא פלוגתא דאמוראי ואיך נוקי ברייתא דספרי בפלוגתא א"כ אדרבה קשיא לר"י:

אלא נראה לעולם הרמב"ם סובר מסברא כמ"ש נמי הרמב"ן בחומש בריש ואתחנן דמסתבר כל שהוסיף על מצות הבורא על רמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת מקרי הוספה ועובר. ולפי הנראה לאו דווקא אם אומר שהשי"ת צוה זאת אלא כמו שביאר הרמב"ן בחומש שם דגם בדבר שבדה מלבו וכחג שעשה ירבעם כל שעושה להוסיף על התורה, בוודאי לא אסרה התורה להוסיף מעשה הרשות שלא יוסיף מעשה מה שלא נצטוה עליו ועכ"ח כוונת הקרא אם עושה מתורת חיוב אפי' באינו אומר שד' צוה אסור להוסיף וכמו שהביא שם הרמב"ן שגם מקרא מגילה לא הי' אפשר לתקן לולי מצאו סמך ובאמת אין חילוק בזה כיון שמכוון להוסיף על התורה אם אומר שהוא מדעתו להשלים המצות אלא שמצות ול"ת דרבנן הלא ד' צוה לחכמים לעשות סייג וגדרים ואינם מוסיפים אלא מחזקים מצות הבורא וגם זה עפ"י ד' ולכך סובר הרמב"ם דווקא אם אומרים שהם סייג אבל באומרים שד' צוה ע"ז לא נצטוו וממילא עוברים על בל תוסיף אבל אם הם צריכים כדי לחזק תקנתם וסייג להסמיך דבריהם על דברי תורה גם בזה אינם מוסיפים ואינם צריכין לומר דווקא שהם מדרבנן ובזה מסולק השגת הראב"ד שם וכללא להרמב"ם והרמב"ן כ' שמכוין לחזק התורה ודיעותי' ואמונתי' אין כאן הוספה אלא שכך צוה ד' אלא שצריך שלא יאמר שזה צוה ד' אלא א"כ יש צורך חיזוק וסייג הדת בזה אבל כל שמכווין להוסיף בין שאומר כך צוה ד' או מדעתו כל שמכוון להוסיף או לגרוע עובר על בל תוסיף ובל תגרע אע"ג דאינו סמוך, עכ"פ מבואר דבמוסיף מצוה או ל"ת הרמ"ח ושס"ה או חלק מחלקיהם אינו עובר אלא א"כ מכוון להוסיף על מה שכתוב בתורה ואם טועה בזה הוא עובר בשוגג:

אמנם אע"ג דסובר בעי' כוונה היינו במוסיף ואינו אגוד במצוה אבל במוסיף על המצוה וסמוך לה כגון חמש טוטפת וחמש ציצית עובר אפי' הוסיף בלא מתכווין ואפי' מתכוון רק בדרך הרשות והאיסור הוא כעין שאמרו במנחות ק"ו דאסור לערב חובה בנדבה וזה נראה דלכ"ע אפי' למ"ד מצות צ"כ מ"מ כל שמחבר ומוסיף על מה שצוה ד' עובר בבל תוסיף אפי' בלי כוונה וזה נראה טעמו וכוונת הרא"ש בה' תפילין דמבואר דגם בב' תפילין עובר על בל תוסיף והט"ז יישב עיי"ש וביארתי במק"א כוונתו דס"ל דכוונה תלי' אי מצ"כ כדעת הרי"ו הנ"ל ונראה מדברי הרא"ש בר"ה כ"ח דספוקי מספקא לי אי מצ"כ ולהחמיר בעי' כוונה ולענין לעבור ולהחמיר אפי' בלי כוונה עובר וה"מ באיסור דאורייתא אבל בב' זוגי תפילין דלהט"ז הוא רק איסור דרבנן ספיקא דרבנן להקל, אמנם יותר נראה דאפ"ל גם הרא"ש מודה בב' זוגי תפילין עובר מה"ת אלא דהתם או דר"ת או דרש"י פסולין ואין שם תפילין עליהם וכמין אחר דמי ולכך אינו עובר אלא א"כ חיברם יחד בכה"ג אפי' מין אחר ואפי' בלי כוונה עובר וכדעת הרמב"ם הנ"ל לכך אצטרך תרוויי' מ"מ נראה מדבריו דבחיבר אפי' בלי כוונה עובר וזה נראה דעת הרמב"ם ובזה יש ליישב דס"ל הספרי סובר כמ"ד מצות א"צ כוונה וא"כ פשטא דקרא מה שצוה ד' לא תוסיף על הדבר אשר אנכי מצוה לעשות וכיון שהמצוה היא בלי כוונה הה"ד לא תוסיף אפי' בלי כוונה וא"כ עכ"ח מוקי הקרא דווקא במוסיף בסמוך ובחיבר למצוה ומוסיף על חלקי' אבל הרמב"ם פסק לדינא מצ"כ וא"כ אשר צוך לעשות הייני בכוונה גם הלא תוסיף היינו בכוונה וא"כ שפיר יש לאוקמי דלא מיירי במוסיף בסמוך אלא אפי' ברחוק וכמ"ש הרמב"ם כנלענ"ד:

והנה עכ"פ לפי הנ"ל בעי' או אגוד בי' ומוסיף על חלקי המצוה עובר בלא כוונה לכ"ע בין אי מצ"כ ואי מוסיף מצוה חדשה לכ"ע בעי' כוונה מ"מ היינו במוסיף מין אחר דבר שאינו מצוה באמת או שמוסיף דבר על תרי"ג אי על חלק מחלקי' או בסמוך או ברחוק אבל במוסיף דבר שהיא באמת מצוה כגון מניח ב' תפילין ג"כ עובר על ב"ת שהרי הוסיף מצוה על מצות הבורא ובזה פליגי ר"פ המוציא תפילין אי בעי' כוונה ותלי' בפלוגתא אי מצות צריכות כוונה והא דפסק הרמב"ם בפ"א מציצית דין ט"ו בהטיל למוטלת ומכווין לבטל אע"ג דאגוד בי' אינו עובר על ב"ת ולפמ"ש היכא דאגוד לא בעי' כוונה כבר כתבו התוס' במנחות מ"ט דמכווין לבטל עדיף דאז אינו עובר לכ"ע והטעם נראה להרמב"ם דע"י שכיון לבטל אתי' מעשה עשיית ציצית האחרונים ומבטל לציצית הראשונים ואין הראשונים מצוה ולא שייך בל תוסיף ומכאן הוכיח הרמב"ם סברתו שכ' דכוונתו לבטל נתבטלו עשיית ציצית הראשונים אלא האחרונים מצוה ומ"מ כ"ז שאינו חותך לראשונים אסור לו ללבשו דהוי כמוסיף רשות על מצוה דהראשוני' עתה הם כרשות ולכך צריך לחתכן כדי שלא יעבור על בל תוסיף בשעת לבישה ומטעם זה עצמו שיוכל לבטל הראשונים אם לא ביטל והוסיף מ"מ מוסיף גורע וכאילו בטלו ממילא כנלענ"ד בדעת הרמב"ם וא"כ ליתא לתי' שכתבתי לעיל על הרמב"ם דלכך לא הביא דלוקה משום דבכוונה תלי' מלתא כנ"ל דהא משכחת לה בלא כוונה כגון אם מוסיף בחיבורין ובאגד בי'. אמנם כראה נהי דא"צ לכוון על תוספת לעבור מ"מ צריך לכוון על גוף המצוה לשם מצוה למ"ד צריכות כוונה ואם אינו מכווין אינו עובר וא"כ שוב בא לו החיוב ע"י כוונה ולכך אינו לוקה:

ועפ"י האמור מבואר דיש בזה ב' שיטות שהן ד'. שיטה אחת הובא בריטב"א בסיכה ל"א דלעולם אינו עובר על בל תוסיף אלא א"כ אגיד ומחבר ומוסיף בסמוך לי' והא דאמרי' דד' מינים לא יוסיף עליהם דאמרו בסוכה ל"א דכשם שאין פוחתין מהם כך אין מוספין עליהם היינו מדרבנן והה"ד הא דאמרי' ר"פ המוציא תפילין דב' תפילין הוי בבל תוסיף היינו נמי מדרבנן וזה דעת הראב"ד בפ"י מלולב ובפ"ב מממרים וכ"כ התוס' בסנהדרין פ"ח בחד תירוצא ומשמע משיטה זו ומראב"ד פ"ב מממרים אפי' בלי כוונה עובר על בל תוסיף וכצ"ל דאל"כ איך אסרו ליתן מתן ד' היכא שנתערב לכוון שיהי' אינך מתנות אם אינם מחוייבים לשם מים בעלמא ועכ"ח דאפי' בלי כוונה עובר וכ"כ הפרמ"ג בפתיחה כוללת בחלק א' אות ל"ט רק אם הוא שלא בזמנו כגון סוכה בשמיני אע"ג דאגיד בי' לרבה בר"ה כ"ח אינו עובר כלל שלא בזמנו ולרבא שלא בזמנו בעי' כוונה וסיכה מקרי אגיד דהזמן מחבר. אמנם תוס' ריש פרק התכלת ד"ה התכלת כ' דווקא אם מכוון להוסיף עובר בהטיל למוטלת ואע"ג דאגיד בי' ואע"ג דהוא בזמנו ובר"ה אמרו בזמנו לא בעי' כוונה צ"ל דתוס' סובר כרי"ו המובא במג"א בסי' תרנ"א בסקכ"ז שהבאתי לעיל דמ"ד מצ"כ אפי' בזמנו בעי' כוונה, ושיטה ב' היא אם הוא מוסיף בסמוך או ברחוק מקרי ב"ה אלא בזה יש ג"כ ב' דיעות כבר כתבתי דנראה לי דסובר דברחוק בעי' כוונה ובסמוך ואגיד בי' לא בעי' כוונה וזה נראת כוונת הרא"ם בפ' ואתחנן דלמ"ד א"צ אגד ומקרי האי לחודא לכך אם מכוון לאגוד אינו עובר על בל תוסיף אבל לר"י דצריך אגד והוא מחובר אפי' במכוין לצורך אגד עובר על ב"ת אי מביא מין אחר:

אמנם תוס' סוכה ל"א ע"ב ד"ה הואיל נראה דסובר אפי' אי האי לחודא קאי אם מוסיף אפי' בלי כוונה עובר על ב"ת בזמנו וזה בהיפך מדברי התוס' בפ' התכלת, ודעת הר"ן בחי' בסנהדרין פ"ח נראה שהיא כשיטה זו וכרמב"ם דגם במוסיף מצוה אחרת לגמרי עובר על ב"ת שהוא מפרש שם דלמ"ד צריך אגד דגרוע ועומד הוא היינו דאין שייך בל תוסיף כלל דהוי הדבר כלוקח רימון עיי"ש וקשה א"כ איך מפרש הסיפרי בפ' ראה דקאמר דאיכא ב"ת בלולב וציצית ובשלומא בציצית איכ"ל דמפרש כפירש"י בחומש פ' ואתחנן ה' ציצית וטעמי' דרש"י או דרש"י לטעמי' כמ"ש התוס' בשמו ריש פ' התכלת במנין החיטין לא שייך ב"ת או דס"ל כר"ן בחי' סנהדרין וקשר עליון קיי"ל דאורייתא א"כ הוא גרוע ועומד והוי כמין אחר ואינו ב"ת לכך פי' בה' ציצית והא דבסנהדרין פ"ח לא מוקי בה' ציצית עי' בראב"ד פ"א מציצית דין ט"ו משום דאינו גורע ובביאור מרדכי בה' ציצית להרמב"ם כ' דלהרמב"ם גם בה' ציצית מקרי גרוע ועומד ואינו עובר על ב"ת א"כ אי ס"ל כהר"ן בחי' סנהדרין גם ציצית קשיא אמנם להר"ן קשיא וצ"ל דברייתא אתי' כמ"ד לולב א"צ אגד ואפ"ה עובר על ב"ת דגם האי לחודא קאי עובר על ב"ת אלא שאינו גרוע ועומד. אמנם עדיין אינו מוכיח מצוה חדשה לגמרי כהרמב"ם אמנם מציצית הרמב"ם לשיטתי' לעולם גרוע ועומד הוא וחשוב כמצוה אחרת ואפ"ה אית בי' ב"ת א"כ מוכח ג"כ דמצוה חדשה אית בי' ב"ת אם מכיוין להוסיף על המצות וא"כ בלא"ה מיושב קו' הנ"ל שהקשתי למה לא הביא הרמב"ם הספרי דמפרש לולב למ"ד צריך אגד וציצית לעולם הוא גרוע ועומד וכמצוה אחרת ועכ"ח כדין הרמב"ם ובכה"ג בעי' כוונה וזקן ממרא ליכא לאוקמי בכה"ג דבעי' תורה ויורוך משמע לי' דעיקר המצוה נשארת:

ודעת החינוך במצוה תנ"ד במוסף מין אחר או הה"ד למ"ד א"צ אגד או בדבר שא"צ אגד והה"ד במוסיף מצוה אחרת או ל"ת אין בי ב"ת והיינו כהראב"ד בפ"י מממרים אבל במוסיף דבר שהיא מצוה ב' לולבים ב' זוגי תפילין עובר בב"ת שהרי הוסיף מצוה אע"ג דהאי לחודא ולענין כוונה חילוק בין בזמנו לשלא בזמנו וברכת כהנים מין אחר וברכה אחרת קשיא לדידי' וצריך לומר דחשיב אגידא כמ"ש הריטב"א בסיכה דפריס ידי' וכמוסף פרשה על תפילין ואז לא בעי' כוונה בזמנה:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה