אור ברסלב
מהרם שיק תריג מצות חלק ב פרשת פינחס › מצוה תא

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת פינחס · מצוה תא

פרשת פינחס

מ"ע קס"ג

מ"ע לדון דין נחלות שנאמר איש כי ימות ובין אין לו והעברתם את נחלתו לבתי וכו'. וכ' החינוך דמדברי הרמב"ם נראה דעיקר האזהרה אינה אלא על הב"ד שידונו בדין הנחלה והמעיי"ח כ' שכן משמע לשון הגמרא שאורעה כל הפרשה להיות דין. ולענ"ד אדרבה מוכח מדברי הרמב"ם בפ"ו מה' נחלות דין א' דכל ענין ירושה מקרי דין ומשפט ולכך אין האב יכול להתנות על מה שכתוב בתורה לומר פלוני לא ירשני ולכך קרא לי' דין נחלות וכ"נ מדברי הרמב"ם במנין המצות מצוה רמ"ח. וכוונת הרמב"ם בזה נראה דקרא מבאר דהירושה ממילא קאתי' כעין שאמרו ספ"ק דמגילה דאם פוסקין גדולה פוסקים לו ולזרעו אחריו והוי כעין נכסי לך ואחריך לזרעך ואדם אין לו הפסק דבן נתח מאב וחלק מאביו וכן בן הבן חלק ממנו ואם מת האב שהוא עיקר ושורשי ממילא נשאר לחלק ממנו והיינו זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות ואין בן הבן יורש מכח דאביו שהוא בן המת יורש בקבר וממנו ממשמש אליו אלא שהבן הבן מצד עצמו יורש וכדאמרי' בב"ב דף קנ"ט ע"א אנא מכח אבא דאבי' קאתינא וכל זה מובן דא"ש דיוצאי חלציו יורשין אבל הא דאב ואבי אביו הדורות שלמעלה ממנו יורשין אין לומר טעם הנ"ל ונראה ג"כ להסביר דברא מזכה אבא ולפי"ז הטובה שנתן הי"ת לבנו גם לאביו חלק בו שעי"ז יוכל לזכות אותו טפי וכן לאבי אביו עד למעלה וכיון שיש לדורות שלמעלה ממנו חלק בנכסיו בחייו אם מת בעל נכסים ולא נשאר זרע ונתח ממנו אז יורש מי שהי' לו חלק ואחיזה בנכסי המת ולא נעשו נכסיו הפקר ומטעם זה נראה דגם אבי אביו יורש ממנו בלי משמוש שנימא שאביו יורש בקבר וממנו יורש אבי אביו אלא הוא עצמו יורש כמו בן הבן ולעולם המשמוש למעלה או למטה אבל מן הצדדים אין כאן משמוש וירושה שאין להם שייכות להמת וכ"כ הרמב"ן בחומש והאחין רק מכח אבי המת יורשין שאביו יורש בקבר ונראה דרק חד פעם יורש בקבר אמרי' אבל לא ב' פעמים ולכך אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב כדאיתא בב"ב דף קי"ד ע"ב משום דאז צריך לומר ב"פ יורש בקבר הבן יורש בקבר וממנו אביו יורש בקבר להנחיל לבניו שהם לו אחין מן האב דב"פ יורש בקבר לא אמרי' והא דאחי אביו יורשין היינו כמ"ש למעלה דאבי אביו וכן כל הדורות עד למעלה אלא שקרוב קרוב קודם הם יורשין מצד עצמם והם יורשין בקבר להנחיל לבניהם ובזה מיושב קושי' התוס' בב"ב ר"פ יש נוחלין דף ק"ח ד"ה ואחין דלהנ"ל קמ"ל טובא דאחי אביו יורשין מצד אביהם שהוא אבי אביהם של המת והיינו דקמ"ל דרק חד משמוש אמרי' ואין הבן יורש אמו בקבר כן נ"מ אם אסר המת נכסיו על אבי אביו ובניו דאדם אוסר כל זמן דלא אפסקי' אחר אוסר על יורשיו עיי' נדרים מ"ז וכן נ"מ לענין אם אביו מכר כדאיתא בב"ב קנ"ט הנ"ל וכ"כ המהר"ם שיף שם ריש פ' יש נוחלין אלא שהוא ס"ל דאחין מצד עצמם יורשין וכבר כתבתי דהרמב"ן בחומש לא כ' כן והנלע"ד כתבתי. ועפ"י הסברא הנ"ל מובן דהבן ראוי לירש מכח ב' סברות אחד שהוא נתח מאביו וגם שיכול לזכות אביו ויש לאביו עדיין חלק משא"כ הבת היא נתח אבל לענין לזכות אשה סתמא רשות בעלה עלי' ובזה מובן למה בן קודם:

והנה על הרמב"ם הנ"ל שכ' בפ"ו מנחלות דלכך אינו יכול לומר דלא ירשנו בנו הוא דהכתוב קראו משפט קשה דהרי בב"ב קכ"ו ע"ב אמרו הטעם משום דלא מחיל. ונלע"ד ליישב דהנה הרשב"א בכתובות דף נ"ו ע"א כ' טעמא דר"י דבדבר שבממון תנאי קיים אפי' מתנה על מה שכתוב בתורה הוא משום דמפרשי' לשונו ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות הכוונה לר"י ע"מ שתמחול ולר"מ הכוונה ע"מ שאין לה דין כתובה וכבר כתבתי בחידושי כתובות שם דאע"ג דר"מ סובר בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה והי' ראוי לתקן דבריו מ"מ כל חד לטעמי' דר"מ דס"ל דבעי תנאי כפול ולא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן אע"ג דבאיסור אמרי' ומוכח מדבריו ההן אפ"ה לא אלים כמו אלו פי' בהדי' ה"נ אע"ג דמפרשי' ע"מ למחול מ"מ לא פירש כן אבל ר"י דסובר דסגי במכלל לאו והוי כפירש ה"נ חשוב הכא אע"ג דלא פירש ע"מ למחול כאילו פירש והקשתי ע"ז דליפ"ז קשיא הלכתא אהלכתא דהרי הרמב"ם פ"ו מאישות פסק כר"מ דבעינן ת"כ וכאן פסק כר"י ונהי דשם תרצתי דהרמב"ם לשיטתי' ס"ל בעל מנת לא בעי' דיני תנא"כ משא"כ ר"מ עצמו סובר אפי' במעכשיו בעי' ת"כ וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בקדושין דף ס"א אמנם קשיא לן הא דס"ל לשמואל בב"מ כ"א בע"מ שאין לך עלי אונאה ס"ל כר"י דתנאי קיים ושמואל ס"ל לדעת הרמב"ם בגיטין ע"ה דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ וכו' דבעי ת"כ וס"ל כר"מ והמ"ל בפ"ו מאישות ה"א בד"ה ואם חסר כ' דאיכ"ל בתנאי דלשעבר דמיד בשעת התנאי ספק אם חל המעשה בעי תנאי כפול וא"כ הה"ד בע"מ שאין לך עלי אונאה וכיון דבכה"ג בעי' שיפרש הכל בפירש והיא לא פי' ע"מ שימחול ואפ"ה מהני תנאי וקשיא קושי' הנ"ל:

ונראה מכאן ראי' לדעת הקצות חושן בסי' ר"ט סעיף ח' שכ' להוכיח דאינו מוכרח לפרש כרשב"א אלא מ"ד בדבר שבממון תנאי קיים היינו דבממון יכיל האדם לעשות כחפצו ולשון מחילה שאמרו לא ידע דמחיל לאו דווקא דמחיל בתורת מחילה אלא דאינה רוצה כלל דבר ההוא דגבי ממון יכול לומר אי אפשי בתקנה ובדין ההוא וא"כ א"ש הא דאמרי' בב"ב קכ"ו הטעם דלא מחיל היינו לר"י לשיטתי' איכ"ל דטעמי' כמ"ש הרשב"א דאפושי פלוגתא לא מפשי' כיון דלר"מ עכ"ח לא מצי לומר אי אפשי וגם לא חשוב מחילה די דנימא טעמי' דר"י משום מחילה וכפי' הרשב"א וממילא לא ירשנו בני דאינו מוחל לא מהני אבל לדידן דקיי"ל כשמואל בב"מ נ"א א"כ עכ"ח ס"ל אליבא דר"י דס"ל דמצי לומר אי אפשי אפי' בדאורייתא בממון וא"כ קשיא נימא דגם באומר לא ירשני יועיל ולכך איצטרך טעם אחר כמ"ש הרמב"ם דנחלות מקרי דין ושכך הדין ואין הדבר תלוי במנחיל ומפרש הרמב"ם כן מה שאמרו בב"ב קי"ג אורעה כל הפרשה להיות דין ולכך במצוה בפני ג' הוי כמו התחילו בדין ואינם יכולין לסלקם וכפי' התוס' שם והיינו ביום כדכתיב ביום הנחילו וא"ש הכל וממילא מבואר דמצוה זו על כל המנחילין נאמר ולא על הב"ד לחודא כך נלע"ד:

והנה האב שנוחל אינו מבואר בקרא אם אמנם שסברא הוא וכמ"ש הרמב"ן בחומש וכמו שהסברתי לעיל וכיון דמסברא לא בעי קרא כדאמרי' בעלמא ל"ל קרא סברא הוא ואפ"ה מצאו חכז"ל סמך גם מקרא ואמרו בב"ב ק"ט דיליף מונתתם את נחלתו לשארו והיינו אב כדכתיב כי שאר אביך הוא ודרש הזה הוא תמוה ועיי' בתוי"ט ר"פ יש נוחלין בזה ודברי הרשב"ם שם דף ק"ח ע"ב שארו זה האב פי' דכתיב שאר אביך וכתיב כי אם לשארו וזה יותר תימה דכי אם לשארו קאי על האם כדכתיב כי אם לשארו לאמו ולאביו מיהו דברי הרשב"ם יש ליישב דבא ליישב דלכאורה קשה איך נקרא אביו שארו דשאר משמע לשון שיור ושארית ואביו שהוא עיקר איך שייך לקרוא שארו בשלמא שאר אביך הוא קאי על אחות אביו אבל על אביו לא א"ש ע"ז מביא הרשב"ם דמצינו כן בהדיא בקרא כי אם לשארו לאביו וכו' אבל גוף הדרש הוא תימה ונראה דחכז"ל פירשו דאם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו היינו לאחות אביו דנקראת שאר אביך דאח קידם לאחות ולגוף הדין דאח קידם לאחות לא צריך דכבר ילפי' זה בספרי ובב"ב קי"ד ע"ב וגם לשון שאר קשה ניהו דמצינו דאחות אביו מקרי שאר כדילפי' בגז"ש כי שאר אביך היא למה שינה שמה ולא כ' בפירש וגם לשון שארו הכינוי של הוי"ו היא מיותר ויכול לכתוב שאר הקרוב אליו וגם ס"ל דלשון לאביו לאו דווקא אבי המת דגם אבי אביו ואבי אבי אביו מקרי אביו דבני בנים הרי הם כבנים אלא דהדין קרוב קרוב קודם והאב הקרוב טפי הוא קודם וא"כ מקרא דנתתם את נחלתו לאחי אביו ידענו דגם למעלה מהם לאחי אבי אביו ינתן אם אין אחי אביו הראשון ולכך פירשו דכינוי שארו קאי על אביו והפי' דינתן לאחות אביו וממילא כיון דכינוי שארו קאי על אביו גם נחלתו קאי על אביו דהיינו שהי' ראוי להיות נחלתו יותן לשארו אחותו וא"כ מבואר בקרא דהאב יורש וכיון דאביו כולל גם אבי אביו ואכתי לא נדע אם לאחות אביו או לאחות אבי אביו לכך מסיים כאן הקרוב אליו ממשפחתו ואליו קאי על המת וקמ"ל דעל אביו הקרוב לו יותר יותן הדבר לשארו כנלע"ד לפרש הקרא וא"ש דמבואר בקרא עפ"י הדרש דהאב יורש:

ובזה נוכל ג"כ להבין איך למדו מכאן דהבעל יורש את אשתו משום דהפסיק מסיים וירש אותה והוא מיותר לגמרי ולכך דרשו חכז"ל דקמ"ל קרא אפי' אם יש לאחות אביו בעל והיינו וירש אותה ורמז על שארו דהשאר יורש אותה ויבוא ליד איש נכרי אפ"ה ינתן לאחות אביו ובזה א"ש דבספרי דרש רק מיתורא דוירש אותה ובב"ב קי"א ע"ב אפסקי לקרא בסכינא חריפא עיי"ש ולהנ"ל א"ש דתנא דספרי מפרש כמאן דנפקא לי' בדף ק"ט אב משארו ואידך איכ"ל דיליף אב מהעברתם כנלע"ד, וכל דברי חכז"ל קיימים:

והנה דעת הרמב"ם מצוה רמ"ח הנ"ל דבכלל מצוה זו הוא ליתן לבכור פי שנים וקרא דלא יוכל לבכר עכ"ח מפרש הרמב"ם שאין לו כח וכ"נ פשטות לשון הש"ס בב"ב דף ק"ל דהואיל וכתיב ביום הנחילו שיכול לנחול חלק הפשוט לבן אחר לריב"ב קמ"ל דאינו יוכל אבל הרמב"ן במנין המצוה מ"ב כ' שהרמב"ם שכח למנות לאו דלא יוכל לבכר ומ"ע כי את הבכור בן השנואה יכיר וכן הוא בספרי ומעיי"ח כ' ראי' לרמב"ם אליבא דרבא דאי עביד לא מהני אי לא יבכר הוא לאו ל"ל לכתב לא יוכל דלא מהני תיפוק לי' משום כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דלא מהני ועוד מש"ס דבב"ב ק"ל הנ"ל מכח קושי' התוס' שם בד"ה האי דהו"מ להקשות לאביי ולטעמך מ"ט דרבנן, ובס' קצות החושן סי' רפ"א הקשה על מ"ש הרמב"ן דאיכא מ"ע דיכיר א"כ מאי פרך בב"ב קכ"ז ע"ב לרבנן יכיר ל"ל הא איצטרך למ"ע ולי הי' קשה עוד דהא איצטרך על הא דדרשי' בב"ב קמ"ב ע"ב דבכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים משום דכתיב יכיר וא"כ איצטרך יכיר ושוב מצאתי שתוס' בבכורות מ"ו ע"ב ד"ה מאי הקשו כן ותי' דלשון יכיר משמע שיש כח בהכרת אב ולרבנן מאי נ"מ ותי' זה צריך ביאור ונראה לבאר עפ"י מ"ש הרמב"ן הנ"ל הספרי דלא יוכל לבכר כולל ב' דברים שאינו רשאי ושאינו מועיל מדלא כתיב לא יבכר לחודא וכתיב גם לא יוכל אשמעי' תרתי וממילא גם סיפא דקרא דבכור בן השנואה יכיר קמ"ל ב' דברים דמועיל ומחוייב להכיר דאל"כ הוי לי' למנקט בהיפך בכור בן השנואה יכיר ולא יוכל לבכר אלא וודאי דגם סיפא דקרא ארישא קאי דמחוייב להכיר ומועיל וא"כ שפיר כ' התוס' דמקרא משמע דמועיל הכרתו ופריך לרבנן מאי מועיל וא"כ מיושב קושי' קצות החושן דאי רק למ"ע לכתוב מעיקרא בכור בן השנואה יכיר כדרך דכתיב גבי מעקה ועשית מעקה לגגך ולא תשים ועיי' ברמב"ן בקדושין דף ל"ד רע"א שביאר שם נ"מ בזה:

וגם ראיות המעיי"ח הנ"ל לענ"ד אין ראי' דהרי בלשון מתנה יוכל לחלק באופן שירצה ואין הנתינה מצד עצמה אסור אלא מה שאמר לשון ירושה וכיון דאין הדבר מצד עצמו אסור כ' הסמ"ע בסי' ר"ח דגם רבא מודה דמהני ואיצטרך לא יוכל לבכר דאפ"ה לא מהני והנה לפמ"ש הקצות החושן בסי' רפ"א סעיף זי"ן דגבי בכור אפי' בלשון לא יטול דהוי לשון מתנה הוי מתנה עמשכ"ב דחלק בכורה מתנה קרי' רחמנא כדאיתא בב"ב קכ"ד ע"ב ונהי שכ' שם דאם אמר לא יטול הבכור פי שנים אלא פלוני יטול זכה פלוני לא הבנתי כיון דראשית דבריו נתבטל ממילא נתבטל סוף דבריו שהרי הסוף נמשך על התחילה בוודאי אם אמר רק פלוני יטול פי שנים אע"ג שאינו בכור א"ש דין של קצות החושן אבל בלשון הנ"ל לא הבנתי. ולפי"ז יש חילוק בין חלק פשוט אפי' לרבנן לחלק בכור דגבי בכור לא מהני אם אומר לא יטול פלוני בכור פי שנים אלא פלוני יטול אבל בחלק פשיטות אפי' לרבנן אם אמר לא יטול פלוני בני אלא פלוני יטול הכל מהני וא"כ מאי פריך אביי דתיפוק לי' מלא יוכל לבכר הא מהתם מוכח רק בלשון מתנה מהני ואיצטרך לריב"ב ביום הנחילו ללמד דאפי' בלשון ירושה מהני ונראה כיון דרבא ס"ל בב"ב קכ"ד ע"ב דאם עשה כדברי רבי עשה דהבכור נוטל בשבח ועכ"ח דסובר דדרשי' פי שנים דחלק בכורה ג"כ דינו כירושה וכן ס"ל בדף קכ"ו רע"ב דלא עשה ולא כלום דחלק בכורה כירושה הוא ועכ"ח לא יטול הוי לשון ירושה דשלילה של לא יטול כולל כל נטילה ושפיר מקשי אביי לרבא לשיטתי' אבל אביי לטעמי' אליבא דרבנן ל"ק לי' דאיכ"ל דבכור גרע דאפי' בלשון מתנה אינו מועיל משא"כ בפשוט מועיל בלשון מתנה אבל בלשון ירושה איכ"ל דאינו מועיל:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה