אור ברסלב
מהרם שיק תריג מצות חלק ב פרשת כי תצא › מצוה תקצט

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת כי תצא · מצוה תקצט

מצוה תקצח

מ"ע ר"מ

ומ"ע שתחליץ היבמה נעל היבם אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו כו' וחלצה נעלו מעל רגלו וכו' והרמב"ן בסוף השגותיו כ' שהרמב"ם שכח למנות הלאו שדרש שאחר חליצה אסורה לאחיו לייבם שנאמר אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה והמעיי"ח כ' דהרמב"ם לטעמי' שכ' בפ"א מיבום דין י"ב שזה מד"ס. עוד הא דלא מנו שאם יבם האחת שאסורה השני' משום ביתו אחד בונה ולא ב' או בעשה או בלאו עי' בתוס' יבמות י"א ד"ה חד כו' וכ' דהתם הפי' דלולי קרא הוי בכלל אשת אח שלא במקום מצוה והמיעוט בא לנתקו שלא יהי' אלא בעשה או בלאו ומזה הקשה למאן דסובר בסי' קס"ה שגם בחליצה אסור לחלוץ נמי לשני' עי' בב"ח שם א"כ תיקשי דלימני זה למ"ע או ללאו בפ"ע:

ב) והנה אפי' היו לו נשים רבות אינו רשאי לייבם אלא אחת, וביבמות מ"ד ע"א פריך הש"ס דלמא אם יש לו נשים רבות אין כאן יבום כלל ופריך א"כ צרת ערוה דאסר רחמנא ל"ל ודחי סד"א ערוה אבראי קאי וכאילו אינו אשתו אבל שתי יבמות אכתי דלמא אין כאן יבום כלל ומשני דכתיב יבמתו יבמתו ב' פעמים ותוס' הקשו דל"ל יבמתו ב' פעמים תיפוק לי' מדאיצטרך קרא על צרת צרה ושם לא שייך דאבראי קאי ותירצו דמשכחת לה דאסירה עליו בעשה או בלאו ומקשין דאכתי עמדה קו' התוס' לר"ע דסובר דאין קדושין תופסין אפי' בלאוין ועשה א"כ אי אסורה בעשה הוי' לי' ערוה ועכ"ח דאינו אסורה א"כ תיפוק לי' מצרת צרה ול"ל יבמתו יבמתו ובפרט לר"ע לשיטתי' לא צריך יבמתו יבמתו להא דדרשי' ביבמות כ' דיש יבמה דעולה לחליצה ולא ליבום דהיינו חייבי לאוין דהא לדידי' חייבי לאוין ערוה הם וא"כ קשיא ל"ל יבמתו יבמתו לדידי'. ונלענ"ד ליישב דלכאורה קשיא לי מאי קאמר דא"כ צרת ערוה דמיעט רחמנא ל"ל דנהי דמוכח דלולי דמיעט צרת ערוה היינו אומרים שתי יבמות מתייבמת חדא מ"מ אכתי יש לומר השתא דגלי לן קרא דצרת ערוה אסורה לייבם יש לן לומר דב' יבמות ג"כ אינו מתייבמת שום אחת דהא ילפי' אחת מהשנים נשארת ערוה עליו ואסורה לייבם דילפי' מקרא דבית אחד הוא בונה וא"כ הו"א דשני' הוי צרת ערוה ומנ"ל דמתייבמת אידך ואין לומר דב' יבמות לא דמי' לצרת ערוה שהרי אחת מהשניים שנאסר אינו אסורה מחמת עצמה אלא מחמת אידך וא"כ לא דמי' לערוה מ"מ עדיין תיקשי על התוס' מאי הקשו תיפוק לי' מצרת צרה ומאי קו' דנהי דמוכח דלולי קרא דצרת צרה הוי אמרי דב' יבמות מתייבמת מ"מ השתא דמ"ע קרא אפי' צרת צרה דאפי' אינו מחמת עצמה ערוה עליו אלא מחמת חברתה אפ"ה אוסרת צרתה וא"כ הו"א דהה"ד אחד מב' יבמות דנעשית ערוה ע"י חבירתה היא גופא תיאסר לחברתה ואצטרך יבמתו יבמתו ומאי הקשו מיהו יש לומר דקו' התוס' א"ש לדידן דקיי"ל כר' יוחנן לעיל ביבמות דף יו"ד ע"ב דיבמה שני' לית בה איסור כרת אלא לאו או איסור עשה לדעת הרמב"ם דפסקו בש"ע אע"ז סי' קס"ב וא"כ לא הוית ערוה וליכא למימר דהו"א למעט אידך מיבום משום צרת ערוה ועכ"ח אי הו"א דלא לבעי יבום היכא דאיכא ב' יבמות הוא משום דקרא לא מיירי בכה"ג אלא היכא דאיכא בית אחד וכיון שכן שפיר הקשו תוס' מצרת צרה וכ"ז לדידן אבל לר"ע דס"ל דחייבי עשה ערוה מקרי א"כ שפיר י"ל דלבתר דגלי קרא צרת צרה אסורה הו"א דב' יבמות א"א לייבם אפי' חדא דאחת השני' הוי לי' חייבי עשה ואידך הוי צרת ערוה ולכך איצטרך יבמתו יבמתו ואיש היטב דלר"ע לשיטתי' בלא"ה לא קשה קו' התוס' רק לדידן שפיר תי' התוס' דמשכחת לה בחייבי עשה וא"ש:

ג) והנה שמעתי תי' מהרבני המופלג מו"ה מרדכי ליב קליין ני' דתי' קושי' הנ"ל דביבמות דף י"ג ע"א תי' ר' ירמי' תברא וכו' דיש פלוגת' דתנאי אי נשואין הראשונים מפילין או מיתה מפלת וא"כ נ"ל דר"ע סובר נשואין מפילין א"כ משכחת לה צרת צרה באח הראשון שמתה הערוה ונשארת הצרה ולאחר מיתת הערוה לקח עוד אשה והוא צרת צרה והצרה הראשונה כיון שאסורה על אחיו איכ"ל כתי' הש"ס דהו"א ערוה אבראי קאי ואצטרך יבמתו יבמתו וא"ש הא. ואם אמנם שדבר שכל אמר מ"מ אינו מספיק לתרץ קושי' הנ"ל דהרי רבא שם ביבמות י"ג פליג עלי' דר' ירמי' דלכ"ע מיתה מפלת וא"כ אכתי עמדה קושי' התוס' לרבא. והנה הנ"ל הוסיף לאמור דהא דקאמר הש"ס דצרת ערוה דממעט רחמנא ל"ל א"ש אפי' למ"ד נשואין הראשונים מפילין וליכא למימר דאיצטרך במתה הערוה ואפי"ה נשארת צרת ערוה משום נשואין דא"כ גם מכח ב' יבמות נשארת דכמו דאמרי' לדידי אם הי' בשעת נשואין צרת ערוה אסורה לעולם ה"ה אם הית' פעם אחת ב' יבמות לפי סק"ד זו לעולם נשארת באיסורה ואכתי ל"ל צרת ערוה תיפוק לי מכח ב' יבמות עכ"ל ולא נראה לי דא"כ למ"ד נשואין מפילים והי' לו בנים ואח"כ מתו היא נשארת באסורה דבשעה שהי' לו בנים היא ערוה אשת אח ושוב נשארת באסורה וזו אי אפשר דהרי מקרא מלא נאמר וכי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו מבאר דאם לא הי' לו בנים בשעת מיתה איכא מצות ייבום ועכ"ח כיון דאין האיסור בעצמה אכתי מצות ייבום מתלי תלי' וקאי עד שעת מיתה אפי' למ"ד נשואין מפלת מיהו אפשר דבנים עדיפא אבל אכתי הרי תוס' ביבמות למ"ד ע"א ד"ה ונאסרה וכו' כ' דדוקא לענין צרת ערוה אמרי' כיון דנאסרה פעם אחת אבל לענין אחות אשה לא אמרי' כן ונראה מתוס' דוקא לענין צרת ערוה גזיה"כ ואשה אל אחותה לא תיקח לצרור להיות הצרה כמו הערוה וכמו הערוה אין לו היתר כך הצרה אין לה משא"כ באחות אשה לאחר מיתת אחותה דהתורה הותרה בפי' דהרי' כתיב בחיי':

ועכ"פ לפי דברי התוס' משמע דוקא לענין צרת ערוה אמרי' כן וא"ש בב' יבמות לא אמרי' כן ולכאורה באמת דברי התוס' תמוהין שהרי ביבמות ק"ט ע"א אמרי' לר"א דאי נשואין מפילין אם היתה פעם אחת גרושת אחיו נשארת באיסורה ואיך כ' התוס' דוקא בצרת ערוה מיהו יש לחלק דשם גבי גרושת אחיו עדיין שם גרושת אחיו עלה וכיון דנשואין הראשונים מפילין ועדיין שם זה עלה נשארת באיסורה ואדרבה יש ראי' לזה מיבמות דף מ"א ע"א דאמר טעמא דר"א משום דל"ח בשעת נפילה ועכ"ח היינו משום דשם גרושת אחיו עליה ועיי"ש ברשב"א וא"כ גם משם משמע דאפי' נשואין ראשונים מפילין מ"מ אי משכחת לה גוונא דהותרה הותרה ולכל הפחות אם בשעת נשואין היתה חזי' ליבום ושוב נדחת וחזרה והותרה לדידן דקיי"ל כרב הוא עולה ליבום א"כ בב' יבמות דודאי לא לקחם בבת אחת ואי אפשר לצמצם א"כ הראשונה שהותרה ושוב אי נדחות ע"י יבמה שני' והותרה ע"י מיתתה אכתי בת ייבום הוא ולענין גרות עכ"ח אין חילוק בזה דאל"כ קשי' לי' מאי פריך לעיל דף י"ג ע"א ממתני' דמשמע אפי' כנס ולבסוף גירש או מת נתחייבו הא מתני' ריש יבמות תנן ולו הי' אשה אחרת משמע דהצרה לקח מעיקרא וא"כ כבר הותרה ונאסרה ולכן שוב אם בשעת מיתה א"כ ערוה הצרה מותרת משא"כ לקמן בפ"ד אחין דמיירי בכנס אח"כ ונידחת מעיקרא ולכן אין היתר לה וא"כ מאי פריך אליבא דרב וצ"ע ועכ"ח צריך לומר דצרת ערוה שאני דהכתוב השוה צרה לערוה וכמש"כ התוס' הנ"ל

ועפ"י האמור לחלק בין היתה חזי' בשעת נישואין או לא נראה לישב דעת הגאונים המובאים בתה"ד סי' רכ"ג שכ' לחלק במומר אפ הי' יבם מומר בשעת נישואין או לא והתה"ד הקשה עליהם דמ"מ סוף סוף אתא איסור ומפקא זיקה ונראה דכונתם דחיישי' אולי יחזור אח"כ בתשובה ובשלומא אי מיתה מפלת כיון שאז הי' מומר ואין אני קורא יבמה יבא עליה שוב אין כאן חיוב משא"כ אי נשואין מפילין והיתה אז ראוי' ושוב נשתמד אי אח"כ יחזור בתשובה הוי לי' יבמה שהותרה וחזרה ונאסרה דאם הותרה אח"כ חזרה להיתרא הראשון לפי מאי דקיי"ל כרב וא"כ גם למ"ד נשואין הראשונים מפילין יש לומר כן וכדמוכח מהש"ס א"א הנ"ל. אמנם גוף דברי רב קשי' לי הא בסוכה דף ל"ג קמבעי' לי' אי נראה ונדחה חוזר ונראה והוי איבעי' דלא איפשטא ואדרבה דיחוי מעיקרא קאמר דלא הוי דיחוי וכאן נאמר בהיפך ונהי דגלי קרא דדיחוי מעיקרא יהי' דיחוי מכ"ש נראה ונדחה לפי הש"ס דהתם וצ"ע. והרמב"ם והש"ע באו"ח סו' תרמ"ו פסקו אפי' נראה ונדחה חוזר ונראה עיי"ש מיהו לפי דברי הרשב"א ביבמות שם דודאי מצוה ליכא מ"מ ס"ל לרב דאינו נאסרה א"ש עיי"ש ואפשר דטעמא דרב מהכא עיי"ש:

ד) והנה המצוה אם אינו יכול לייבם אז חולצת ואנן קיי"ל כמ"ד דחליצה קודם וגם בש"ע יש דיעות בזה ולענין חליצה קי"ל דבעי' דוקא כוונה ועי' בח"צ בסי' א' דכ' דהאי כוונה הוא כעין כוונת קנין, ובסברות ח"צ הנ"ל אמרתי ליישב איזה קושיות, ביבמות דף ק"ב ע"ב אמרי' דאין חוששין שמא חלצה לאחד מהן כו', והא תניא גו' חליצתה פסולה, ועי' בריטב"א שהקשה דקארי לי' מאי קארי הרי גם בעלמא חליצתה פסולה ופסלה מן האחין ונלענ"ד ליישב דעוד הקשה תוס' לקמן דף ק"ד ע"ב ד"ה והא דלמה לי למעט קטן וקטנה מקרא תיפוק לי' דאינם בני כוונה ולשיטת ח"צ הנ"ל דמשום קנין בעי כיונה א"כ איכ"ל דנ"מ בדעת אחרת מקנה אותן דלא בעי' קנין כוונה. ובקצות החושן רל"ה הקשה עליו א"כ אמרי' דחליצה פסולה עד שיתכוונו שניהן הא אם רק הוא כיוון הוי אצלה דעת אחרת מקנה ולא בעי כוונה ולענ"ד ליישב מרן הגאון זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' שי"ג כ' דהא דמהני דעת אחרת היינו מידי דהוא זכות אבל במכר דלפעמים הוא חוב לא מהני דעת אחרת וא"כ ה"נ בחליצה לפעמים רחמא לי' וחוב הוא לה ולכך אינו מועיל כאן דעת אחרת מקנה ותי' הח"צ בקטן וקטנה משכחת לה היכא דבלא"ה הם אסורים זה לזה כגון חייבי לאווין אבל מסתמא היכא דשרי' ומשום לא פלוג מדרבנן אפי' בחייבי לאווין בעי' שיכוונו שניהם, אמנם זה א"ש אם חלצה בלי כוונה אינו פוסלת אבל אי חליצה בלי כוונה פוסלת לעולם היא אסורה א"כ זכות הוא לה ועמדה קו' הקצות החושן הנ"ל וא"כ מיושב היטב קו' הריטב"א הנ"ל דל"ק סובר הטעם כוונה כח"צ והקשה שפיר אבל אידך לישנא סובר כאידך פוסקים דטעם כוונה הוא כוונת מצוה וא"כ שפיר איכ"ל דפסולה ופוסלת כנלענ"ד:

ה) אמנם אמרתי ליישב דאיכ"ל דגם הל"ב סובר כח"צ ואפ"ה ל"ק קו' הקצות החושן דכבר כ' שם מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל דדעת אחרת מקנה מהני רק מטעם שליחות וחליצה קיי"ל דליתא בשליחות ולכך אינו מועיל דעת אחרת מקנה ונהי דח"צ כ' ליישב קו' התוס' דאיצטרך לימוד על קטן וקטנה משום דעת אחרת מקנה אותן היינו דלא נטעה כן אבל לפי האמת דפסול בקטנה איכ"ל משום דבחליצה אינו מועיל ואינו שייך דעת אחרת מקנה משום דליתא בשליחות כנלענ"ד:

ו) והנה ביבמות פ' מצות חליצה איתא מצות חליצה בשלשה ואפי' שלשתן הדיוטות והנה הרמב"ם כ' דבדיעבד אפי' אם הי' עם הארץ שלא ידעו להקרות כשרי' וא"כ קשה מתני' היכא מיירי אי לכתחלה בעי' מומחי' ובדיעבד הא כשר אפי' באינם יודעי' לקרות ולכך נראה הא דכ' הרמב"ם דהדיוטות כשרי' דוקא בשעת הדחק היינו לא דבעי' מומחין אלא דאנן קיי"ל בח"מ סי' ג' דאע"ג דלענין ממון קיי"ל דסגי' בג' הדיוטות מ"מ לדעת הרמ"ה בטור שם בעי' ג' דגמירי אע"ג דלא סבירי ולדעת הרא"ש לכל הפחות בעי' חד מג' יהי' גמיר והרי חליצה הוי כדין משום כתובה דבעי למשקל ואמאי כשר אפי' בהדיוטות דלא גמירי כלל ונראה להרמב"ם דמתני' מדאורייתא ואפי' לכתחלה קאמר דכתובה דרבנן אבל לדידן דלא גרע מדיני ממונות כיון דאיכא כתובה למשקל ולכך לא סגי בהדיוטות לגמרי וצריך לכה"פ גמירי:

ז) והנה בתוס' ד"ה מצות חליצה כתבו דאפי' לא ידעו שאר הדינים כשרי' דיכולי' לשאול וזה תימה מלתא דלא רמי' קיי"ל ביו"ד סי' א' דלא מהני בשוחט קודם שלמד דישאל אח"כ ושוב ראיתי בס' נחלי דבש על ה' חליצה וצ"ל שהיבם עצמו הוא גמיר ויודע אלא שהוא אינו נאמן ע"ז אלא מכח שהם יכולים לשאול והוי כמלתא דעבידא לגלויי' דאיכ"ל דע"א וכן בעל דבר בעצמו נאמן ועי' בס' נחלי דבש שהאריך ולענ"ד קשה מאוד שיטת התוס' מהא דאמר רבא בסוף פרקין דעדי' שראו החליצה יכולים לכתוב כיון שאין חולצין אלא א"כ מכירין ולב"ד טועין אין חוששין וקשה לדברי תוס' איך יכולין לכתוב כיון דהב"ד אין צריכי' לידע הדיני' א"כ הם הדיוטות שאינם יודעי' הדיני' ואיך יסמכו העדי' עליהם לכתוב וצ"ע ולענ"ד זה ראי' גדולה לדברי הנמק"י דצריכין לידע הדיני':

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה