מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת כי תצא · מצוה תקצא
ל"ת שנ"ה
מל"ת שלא למשכן בגד אלמנה שנא' ולא תחבול בגד אלמנה והרמב"ם פסק ג"כ דאפי' בשעת הלואתו אין משכנין ואחד עני' ואחד עשירה וגו' וכבר הבאתי לעיל בל"ת תקפ"ג דכל המפורשי' חלקו עליו והקשו מהש"ס דב"מ קי"ג ע"א דפריך מקרא דלא תחבול על שמואל דתיפוק לי' משום לא תבוא אל ביתו וקשה דלמא מיירי בשעת הלואתו עיי"ש מה שתרצתי והוא עולה לכאן ולכאן ויש עוד ליישב דודאי לר"ש דסובר דרשי' טעמא דקרא אפי' להקל ואמרי' בבגד עשירה שאין מחזירין מותר למשכן הה"ד בשעת הלואתו דאין מחזירין ממשכנין ומן אלמנה ילפי' כמי חובל רחיים ורכב והרמב"ם פסק זה לדינא דלא סמכי' אטעמא דקרא וקיי"ל כר' יהודא דעשירה נמי אין ממשכנין דלכל מצוה ומצוה יש כמה טעמי' וטעמי' וכמו שהסביר נמי הרמב"ם בפי' המשנה בב"מ קט"ז דיש לומר דגבי לאו דלא תחבול בגד אלמנה יש טעם אפי' בשעת הלואה ואפי' עשירה יש לחוש לחשד בשעה שהם עוסקי' בנתינת המשכון עיי"ש וכונתו דאע"ג דלא דרשי' טעמא דקרא הפי' דיש הרבה טעמי' לחדא מצוה ולכך אין לסמוך להקל על טעם אחד דאולי מטעם אחר יש להחמיר עכ"פ לפי מאי דקיי"ל כר"י י"ל דאפי' בשעת הלואה אסור וא"כ שם בדף קי"ג פריך קודם דאסיק דמימרא דשמואל תנאי נינהו א"כ מדר"ש נשמע לדר"י מדקשיא לר"ש קרא דלא תחבול תיפוק לי' מכח שמואל ועכ"ח דליתא דשמואל אבל למסקנא דקיי"ל דתנאי נינהו א"כ שפיר י"ל דקרא דלא תחבול מיירי בשעת הלואתו אליבא דר"י ור"ש באמת פליג על שמואל:
ב) ועפי"ז מיושב נמי מה דמקשין למה לא משני הש"ס בב"מ דף קי"ג דקרא דלא תחבול מיירי בערב והקפת חנותו וכיוצא בהן דלית בהו איסור לבוא אל ביתו אמנם להנ"ל דעיקר קו' הוא דמר"ש נשמע לר' יהודא א"כ לר"ש דסובר טעמא דקרא משום חזרה ליכא למימר דקרא בערב והקפת חנות מיירי דבהנך לית בהו מצות השבת עבוט:
ג) והנה בתוס' ב"מ קט"ו ע"א הסכימו דאפי' מנתח נתוחי אסור בבגד אלמנה ובחבלת רחיים ורכב ובפרט לר"ש דדרש טעמא דקרא וכיון דטעמא באלמנה הוא משום חזרה א"כ אפי' מנתח נתוחי אסור וכן ברחיים ורכב כיון דטעמא דקרא הוא משום כי נפש הוא חובל לא מבעי' לר"י בב"מ קט"ו דסובר כי נפש הוא חובל לשאר דברי' אתא ופי' הרמב"ן דהיינו התורה נתנה טעם משום כי נפש הוא חובל ועי"ז ממילא ידעי' בכל הדברי' והה"ד מנתח נתוחי ואפי' לר"ה דבא לאסופי לאו איכ"ל דמודה לזה דרחיים ורכב ילפי' מלאו דנפש הוא חובל ועפ"ז קשיא לי מאי פריך בב"מ קט"ו דר"י אדר"י דכאן לא דרש טעמא דקרא ובעלמא דרש דלמא שאני הכא דלא אפשר לי' למדרש טעמא דהרי אמרו שם קי"ג ע"א דלא תחבול בבית משמע ולפי טעמא דקרא עכ"ח האיסור אפי' במנתח נתוחי ולכך לא דרש ולעולם בעלמא דרש ונראה בעזהי"ת דעיקר קו' הש"ס לר"ל ומכח כ"ש אבל לר"י באמת איכ"ל כנ"ל ובזה מיישב הרמב"ם מקו' הלח"מ דהקשו כאן בפ"ג ממלוה פסק הרמב"ם דאחד עני' ואחד עשירה ממשכנין ועכ"ח לא דרש טעמא דקרא ובה' איסורי ביאה פ"י פסק כר"ש עיי"ש ולהנ"ל אע"ג דבעלמא דרש כאן לא דרש ומטעם הנ"ל. ובלא"ה הרמב"ם פסק רק להקל לא דרשי' ולא סמכי' אטעמא דקרא כמ"ש לעיל הואיל ויש כמה טעמי' לכל מצוה ול"ת אבל להחמיר פסק דרשי' טעמא דקרא כמ"ש הגאון מרן חת"ס סי' רנ"ד:
ולכאורה יש עוד להקשות האי פריך הש"ס שם ר"י אדר"י דלמא בעלמא דרש אבל כאן ס"ל כרשב"ג לעיל דף קי"ג דאפי' אצטלא יפה אינו רשאי ליטול ממנה דכל ישראל ראוי' לאיצטלא וסובר ג"כ מסדרין ולפי"ז לדעת הר"ן ורמב"ן דמיד בשעת נטילת משכון מסדרין והקשו א"כ איך משכחת חזרה ותי' בעבר ולקה או באיצטלא יפה דנוטלין ממנו ונותנין הראוי' לה וא"כ אי אמרי' תרוויי' לא משכחת לה לומר טעמא דקרא משום חזרה דממ"נ אם היא משכון שצריכא לה אין נוטלין מיד ומסדרין להו אי אין צריך לה אין מחזירין ועשירה היא ומשכנין לכך לא דרש טעמא אפי' עשירה ממשכני' וכ"ת א"כ האי מ"ע דהשב ול"ת דלא תשכב היכא משכחת לה או בעבר או בדברי' דלא שייך כל ישראל בני מלכי' כגון מחרשתא דכספא כמ"ש הש"ס בב"מ קי"ג ע"ב וצ"ל דאכתי הא בלא"ה האי קרא מיירי בעבר בלא"ה איסור דהא מוקי לקרא בב"מ קי"ג לעבור בב' לאוין וא"כ דלמא מיירי נמי בעבר ומשכנה אפי' במקום דמן הדין מסדרין:
ד) והמעיי"ח הקשה דברי החינוך אהדדי דכאן השיג על דברי דפסק הרמב"ם דאם נשרף לוקין והקשה עליו דאינו לוקה ומשלם ולעיל סי' תקפ"ג הביא דעת הרמב"ם בסתמא ולא השיג עליו ולענ"ד אפשר ליישב דלעיל כתיב לא יחבול וכונתו לא יחבול החובל יהי' מי שיהי' אפי' שליח ב"ד וא"כ משמע דשליח החובל עובר בלאו דלא יחבול אבל כאן בבגד אלמנה כתיב לא תחבול וקאי על המלוה והוא עובר וכן נראה מלשון החינוך עצמו דלעיל כ' ל"ש בעצמו ול"ש ע"י שליח ב"ד וכאן לא כ' כן וא"כ לעיל שפיר איכ"ל דהחיוב מלקות קאי על השליח דהשליח אינו משלם דכ"ז שהוא קיים היא ניתן להשבון ואפי' שליח אינו עובר משא"כ כשנשרף דהפטור רק כל המשלם אינו לוקה והשליח אינו משלם אבל כאן בבגד אלמנה דקאי על המלוה שפיר קשיא לי':