מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת כי תצא · מצוה תקעה
מ"ע רל"א
מ"ע לקיים מוצא שפתיו מה שקיבל עליו בנדר או שבועה שנאמר מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת, וכבר הבאתי בפ' מטות דלהרמב"ן כל היוצא מפיו יעשה ומוצא שפתיך תשמור ב' מ"ע ולרמב"ם חדא עי' בחינוך כאן:
והנה אנו קיי"ל בכמה דוכתי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ובקדושין דף כ"ח ע"ב אמרי' במתני' רשות הגבוה בכסף כו' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ובגמ' מפרש שם כיצד גזבר, שנתן מעות בבהמה כו' ויש לדקדק גבי גזבר שנתן מעות כו' לא נקט בבהמה זו ובסיפא גבי פירושו דאמירתו לגבוה נקט שאמר שור זה וכו' ולענ"ד נראה דבדוקא נקט הברייתא זה, דהנה אנו קיי"ל בח"מ סי' ר"ט ובשאר דוכתי דהנודר ומת אין היורשים מחוייבים לקיים נדרו דרק עלי' דידי' רמי' ולא על הבנים, מיהו היינו דוקא אם לא אקדש או נדר חפץ ידוע אבל אם נדר על דבר ידוע דזה הוי קנין כאילו נכנס לרשות גבוה בכה"ג ודאי גם הבנים מחויבים לקיים מת שנדר אביהם, ומטעם זה ק"ל על מש"כ בקצוה"ח בחו"מ סי' ר"נ ס"ג בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו שהקשה על הפוסקים שכ' דין זה כגון שמת הא אין היתומים מחוייבים לקיים נדר אביהם ולענ"ד ל"ק דשם מיירי שהקדיש כל נכסיו והיינו כמו שאמר הרי זה בכה"ג אם נימא דהקדש מיד כבר נכנסו לרשות הקדש וחייבים היורשים לקיים ואפי' מת וצ"ע אדרבה דסוגי' דהתם מיירי דוקא כשהוא מת דאם הוא קיים נ"ל דנאמן לומר ברי לי שלא הי' דעתו לידור אלא אלאחר מיתה כמו שכ' המהרש"א ביבמות פ"ח ותוס' שם מוכח דאפי' נגד חזקה נאמן לומר ברי לי' ונהי דסדרי טהרה ביו"ד ר"ס קפ"ה כ' דדוקא נגד חזקה דמעיקרא נאמן אבל נגד חזקה בשעתי' אינו נאמן לומר ברי היינו באומדנא וחזקה דמוכח. אבל שכ"מ שהקדיש כל נכסיו דהיא בעי' דלא אפשטא וא"כ אין האומדנא ברירא נראה דלכ"ע נאמן לומר ברי, וא"כ עכ"ח מיירי התם שמת ואין אומר ברי, ועכ"פ לפי הנ"ל מבואר דיש חילוק בין אם אמר בהקדישו הרי זה ובין אמר סתם לענין היורשים אם מחוייבים לקיים ולכך הברייתא דתנא דאמירה להקדש הוי כמסירה לכאורה לא דמי' דבמסירה הבנים ג"כ אין יכולין לחזור משא"כ באמירה בשלומא הא דמועיל שאלה ג"כ דלא דמי' למסירה זה יש ליישב השאלה היא הטעם דהוי כנדר בטעות וגם לענין מסירה אי נתברר בבירור גמור דהוי בטעות ג"כ לא מהני אלא כיון דהוי רק אמירה לחודא התירה התורה לסמוך דאם יאמרו ב"ד דהוי בטעות יתירו לו אבל לענין חזרת היורשים לכאורה חלוק אמירה ממסירה לכך נקט שאמר שור זה וא"כ אין היורשים יכולין לחזור והוי לגמרי דומי' למסירה:
ב) ובזה אני מיישב קו' התוס' רי"ד דלמה צריך לומר גזבר שנתן מעות משום דכסף קונה ת"ל משום אמירה דלשיטה זו סוברים אפי' במקח וממכר ואפי' אינו מכוון להרויח להקדש ג"כ איכא משום אמירה ולא כתי' של תוספת דדוקא במכוין להרוויח ולא כשיטת הריטב"א דגבי מקח ומכר לא שייך כלל מה"ת משום אמירה, ועל תוס' דקדקתי באמת למה לא הקשו עד לקמן גבי משכו וכו' ואמאי לא הקשו כן אגיזבר שנתן מעות או אמתני' ולהנ"ל נראה ליישב דבעיפא דלא נקט בהמה זו משמע דסתמא קאמר ולא בהמה זה ומשמע דאף דיש לו בהמות הרבה ומכר לו חדא ולכאורה בדבר שאינו מסוים אין המקח חל עליו כלל וא"כ אמאי לא נקט נמי בהמה זו ע"כ נ"ל דמכאן ראי' לשיטת הסמ"ע סימן ר"ז סעי' י"ט שכ' שאפי' מכר דבר שיש בו אסמכתא אפ"ה אם נדר או נשבע עליו אפי' מת קנה שקנין דע"י השבועה ודאי גמר ומקנה ולא גרע מב"ד חשוב ואפי' מת צריכין היתומים לקיים הקנין והביא שם ראי' מריב"ש וא"כ בקושי' זו מתורצת אידך דאמאי לא נקט משום אמירה דרבותא אשמעי' אף דלא קאמר בהמה זו אפ"ה ואף דלא הוי דבר מסויים ואין המקח חל משום דהוי אסמכתא לזה מהני אמירתו לגבוה ואי משום אמירה הרי היתומים יכולין לחזור לזה מהני לן שוב הקנין שנתן מעות, ובאמת לקו' תוס' שהקשו דגבי משכו במאתיים תפ"ל משום אמירה יש לומר דלהכי משכו במאתיים משום דנפ"ל דאם מת שמצד אמירה לא הי' מחוייבים הבנים אלא שעיקר קו' התוס' על לשון הברייתא דמשמע דהוא קיים שהרי קאמר נותן מאתיים: