אור ברסלב
מהרם שיק תריג מצות חלק ב פרשת כי תצא › מצוה תקעא

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת כי תצא · מצוה תקעא

מצוה תקע

ל"ת שמ"ב

מל"ת שלא להקריב אתנן זונה או מחיר כלב שנאמר אתנן זונה ומחיר כלב לא תביא בית ד' אלוקיך, וכ"כ ג"כ בחינוך משמע דלבדק הבית שרי' וכש"כ לדבר מצוה מיהו מדרבנן קיי"ל דאסור אפי' לדבר מצוה כדקיי"ל באו"ח ססי' קנ"ג עיי"ש והנה לדעת התוס' בתמורה כ"ט יש קולא וחומרא קולא דלא מקרי זונה אלא או גוי' ושפחה או שנבעלה פעם אחר לחייבי כריתות ואע"ג דתוס' שם כתבו דגם מופקרת איכ"ל דחשיבא זונה היינו למאן דס"ל הכי ביבמות ס"א עיי' במג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ח ומיהו יש חומרא דאם נעשית פעם אחד זונה אפי' אי השתא כבעלת בזנות למי שהיא מותרת לו אפ"ה אם אמר הא לך זה באתנן מקרי אתנן ואסור לגבוה דאיסור זונה דכהונה ואתנן שויין בדיניהם אמנם דעת הרמב"ם לפמ"ש המג"א הנ"ל בכונתו סובר בהיפך לענין גוי' ושפחה מודה לתוס' אבל לענין ישראלית ס"ל דוקא אם נותן האתנן עבור הביאה שנעשית זונה בו דהיינו שנותן אתנן עבור ביאה אסורה שנעשית זונה בו אז חשיב אתנן וזה כאביי בתמורה כ"ט ע"ב אלא נגד זה סובר הרמב"ם חומרא דגם בנבעלת לחייבי לאוין אע"ג דקדושין תופסין בחייבי לאוין נעשית זונה בו והיינו לטעמו בפי"ח מא"ב לענין כהונה עיי"ש ודבר זה לכאורה תימה חדא דא"כ מחייבי לאוין שכתב הרמב"ם היינו דוקא לאוין השוין בכל אבל מלאוין שאינן אלא בכהנים אלמנה וגרושה וכו' דאינו נעשית זונה בהם כדפסק בפי"ח מא"ב אם נתן עבור ביאה זו אתנן לא הוי אתנן ואיך סתם הרמב"ם סתם מחייבי לאוין ותו דיש לדייק ממה דמסיים הרמב"ם אבל פנוי' אפי' נבעלה לכהן מוכח אבל אלמנה או גרושה הנבעלת לכהן חשיב חייבי לאוין ולדעת המג"א דבעי דוקא ביאה שנעשית זונה קשה הא בביאה זו אלמנה לכה"ג לא נעשית זונה ועוד קשה טובא אי סק"ד דסובר כאביי וטעמי' דאביי מגז"ש תועבה תועבה א"כ בעי' דוקא חייבי כריתות מיהו זה יש ליישב דעכ"ח הך גז"ש לאו לגמרי ילפי' דא"כ נבעי' דוקא חייבי כריתות' וזונה גוי' דאינה חייבי כריתות לא יהי' אתנן ועכ"ח דאביי ס"ל מסברא דלאו דון מינה ומינה אמרי' אלא במילתא דמסתבר דיליף מהתם דבעי' בביאה זו ביאה דשווי' זונה ופשיטא לי' לאביי דביאה דלא תפסי קדושין ושווי' זונה ומסתבר כאן קפיד קרא שיהי' ביאת זנות ואז הוי אתנן זוכה וממילא הה"ד ביאת גוי' או כש"כ ביאת גוי' דכיון דליתא בר קדושין כלל ועל דרך זה כתבו התוס' בבכורות נ"ו ע"ב ד"ה מה וכו' אלא דאביי סובר דבביאת חייבי לאוין לא נעשית זונה ממילא ממעט ביאת חייבי לאוין אבל הרמב"ם לדעתי' דגם ביאת חייבי לאוין משווי' זונה א"כ גם חייבי לאוין בכלל ועפי"ז מובן היטב דברי התוס' ביבמות מ"ד ע"ב ד"ה עשאה וכו' שהביאו ראי' מכאן דבתפיסת קדושין תלי' שם זנות עיי"ש. והקשה בפ"י בקדושין ס"ח ע"א בתוס' ד"ה לחומרא וכו' וכן הקשתי אני בחי' ביבמות דמנ"ל לתוס' להביא ראי' דבתפיסת קדושין תלי' שם זנות דלמא היינו לפי האמת דחייבי כריתות לא תפסי קדושין א"כ ילפי' דזונה תלי' בתפיסת קדושין אבל אם בחייבי כריתות תפסי קדושין באמת נאמר דשם זונה אפי' תפסו קדושין ושם הנחתי בצ"ע. אבל לפי הנ"ל א"ש דעכ"ח זה פשיטא לי' לאביי דבתפיסת קדושין תלי' שם זנות דאל"כ מנ"ל לרבות גוי' דלמא בעי' דוקא חייבי כריתות אלא זה פשיטא לי' מסברא דמקרי זונה ע"י ביאה דלא תפסי קדושין אלא דיליף מגז"ש דהשתא בשעתא בעי' ביאת זנות וא"ש:

ב) אמנם לפי"ז תיקשי אדרבה מהכא מוכח דמחייבי לאוין לא נעשית זונה ואיך יסבר הרמב"ם כאביי וס"ל מחייבי לאוין נמי נעשית זונה, ויש ליישב עפ"י מג"א שם דמהיקשא יליף אמנם בחי' יבמות מ"ד ע"ב בכללים כלל ג' תרצתי היטב דהרמב"ם סובר דיליף גז"ש תועב' תועבה ממחזיר גרושתו ומוכח אפי' חייבי לאוין עיי"ש ואין רצוני להכפיל הדברים ומשם תקחנו, עכ"פ לפי אותן הדברים יש ליישב דברי המג"א מקו' זו אבל קו' הראשונה דמשמע אפי' לאוין דכהונה עדיין עמדה כנד, ולכך נראה יותר כדעת הכ"מ וקו' זו הכריח פרושו דהרמב"ם פוסק כרבא ומה דהקשה שם אי ס"ל כרבא וגם פוסק כרב דנידה לא חשיבא זונה א"כ ל"ל תועבה עיי"ש שדחק בזה, מיהו זה יש ליישב בפשיטות דאצטרך גז"ש זו למילף מיני' הא דאמר רבא ב"מ דף צ"א ע"א אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו דלצי"ש חייב אפי' היכא דקים לי' בדרבה מיני' ומנ"ל לרבא הא וכ' שם התוס' דיליף לה מגז"ש תועבה תועבה מעריות דמיירי אפי' חייבי מיתות וא"כ מבואר דאצטרך גז"ש וא"ש, אדרבה קשה לכאורה על אביי מנ"ל למילף מגז"ש דבעי' ביאת איסור דשויי' זונה דלמא קמ"ל קרא לרבותא אפי' בביאת איסור אע"ג דשייך קים לי' בדרבה מיני' אפ"ה הוי אתנן אבל מכ"ש לעולם היכא דלא הוי ביאת איסור, מיהו נראה דאביי לטעמי' דכבר כ' הרשב"א בתשו' סי' ש"ב דר"פ וכל אינך אמוראי שם שגם אביי חד מנייהו פליגי על רבא בכלל הזה וא"כ באמת אי חייב מיתה או מלקות אין כאן אתנן ועכ"ח גז"ש בא ללמדנו רק דבעי' ביאת איסור דשוי' זונה:

ולפי מה דנראה בכתובות ל"ה ע"א דס"ל לאביי כר"ל מדמתלי' דבריו דאפי' חייבי מלקות שוגגין פטורין יובן שפיר לשון אביי בזונה ישראל לא משכחת אתנן ומיושב קו' התוס' בבכורות י"ז וכ"ז לאביי אבל לרבא לשיטתי' באמת לא מצי למילף מהתם ולכך סובר דלא בעי' ביאת זנות דגז"ש איצטרך על אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו וא"כ לפי"ז אפשר לומר דהרמב"ם פסק לגמרי כרבא ולרבא לא בעי' כלל ביאת איסור בשעת אתנן כמו לשיטת התוס' הנ"ל אליבא דרבא ומ"ש הרמב"ם אחד זונה וכו' או ישראלית שהיא ערוה או מחייבי לאוין לאו דבעי' ערוה אלא לרבותא קאמר אע"ג דקים לי' בדרבי' מיני' ולפי"ז דעת הרמב"ם לגמרי כתוס' אלא דלתוס' פעם ראשון צריך שתבא מח"כ ולהרמב"ם אפי' מחייבי לאוין. אבל יותר נראה נכון דהכ"מ מפרש דהרמב"ם סובר אליבא דרבא נהי דביאת זנות לא צריך להיות בשעת נתינת אתנן כיון דכבר היא זונה אבל ביאת איסור בעי' והוכיח כן מסוגי' דגמ' בתמורה דף למ"ד ע"א דתלין שפחתיך אצל עבדי עברי דפריך האי משרי שרי ופרש"י כיון דביאת היתר היא אינו נאסר משום אתנן ואע"ג דלדעת הב"ש בסי' וי"ו ס"ק ט"ו סתם גוי' ושפחה זונה אפי' לא נבעלה מעולם אפ"ה מוכח דבביאת היתר לא אסור משום אתנן אע"ג דנקראת זונה מנ"ל להקשות כן עכ"ח דס"ל לש"ס דרבא יליף זונה דאתנן מזונה דכהן וכשם דבכהן בשעת ביאה אית בה איסור לאו הה"ד בזונה נהי שהיא זונה מכבר צריך שיהי' בה ביאת איסור לאו בשעת אתנן ובזה אפשר ליישב דברי המג"א ממה שהקשה החמד משה עליו שהמג"א כ' דבש"ס מוכח דיליף זונה דאתנן מזונה דכהן והחמד משה כ' דלא נמצא כן ולהנ"ל א"ש ומוכח כן מהש"ס דף למ"ד אלא דהמג"א לטעמי' דסובר דגוי' או שפחה אם לא זינתה מעיקרא לא חשיבה זונה אין ראי' מכאן:

עכ"פ כך נראה מבואר דהרמב"ם סובר מהש"ס דף למ"ד מוכח דבעי' ביאת איסור גם לרבא אבל לא בעי' ביאה דשויי' זונה אפי' מביאת אלמנה לכה"ג ושאר לאוין שאינם שוין בכל נאסר האתנן ולאביי בעי' דוקא מביאה דשויי' זונה אז נאסר האתנן אלא דע"ז תקשה כמו שהקשה הלח"מ שם לפי מקצת נוסחאות וגו' בגמרא גרסי' דגם לרבא הקשה מברייתא דתני' אחד כי' זונה ישראלית כגון אלמנה לכה"ג וכו' ומאי פריך אדרבה אלמנה לכה"ג איצטרך דהיינו ביאת איסור עיי"ש ובאמת קי' זו בלא"ה קשה על הרמב"ם לפי מה דמפרש שם הכ"מ דין ט' דהרמב"ם מפרש אפי' נשאת לחייבי לאוין אית בי' איסור אתנן ובכה"ג לכ"ע בעינן דוקא ביאת איסור ומאי פריך מברייתא עיי"ש בלח"מ שהאריך. אמנם להנ"ל יש לומר לפי גירסא זו הקשה על הברייתא נהי דביאת איסור בעי' אבל אדרבה הוי לי' למנקט ביאת איסור חייבי מיתות לאשמעי' דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ומ"ש דנקט הני איסור קיל וע"ז משני דהברייתא איכ"ל כמו שתירץ מעיקרא כר"ע וכמ"ד אפי' חייבי לאוין דכהונה אין תופסין ומיירי בביאה ראשונה ולשויי' זונה וקמ"ל לרבותא טובא בזה דנעשית זונה עי"ז וגם בביאה שנעשית זונה צריך לומר הא לך באתנן והיינו כפרש"י אמנם לפי' התוס' יש לומר יותר דמשני דמיירי בהתרו בו דומי' דהא לך וגו' ובהיתר אין חילוק בין חייבי מלקות לחייבי מיתות שניהן פוטרין ואפ"ה נאסר האתנן רק לענין שוגג יש חילוק בין חייבי מלקות למיתות לר' יוחנן בכתובות דף ל"ה ע"א ולפי הנ"ל ולפי מה דמשמע בכתובות ל"ה ע"א דאביי סובר כר"ל דמתרץ דבריו דחייבי מלקות שוגגין פוטרין מתשלומין וא"כ א"ש לדידי' לא משכחת כלל להיות אתנן ומיושב היטב קו' התוס' בבכורות נ"ו ע"ב ד"ה זוכה וכו' דהקשו דגם בזונה ישראל הו"מ לאשכוחי לעשורי עיי"ש ולהנ"ל א"ש היטב. והנה להרמב"ם אתנן זונה נמנה לב' מצות והיינו עפ"י הכללי' שכתבתי לעיל מצוה זי"ן אבל מלקות לכ"ע אינו חייב שתי' ובאמת צע"ג לי הרי הוי גופי' מחולקי' ועיי' במ"ל בח"א מא"ב דין א' דבחיי' חייב ב' וצ"ע ועי' ראש יוסף חולין צ"א:

ג) והנה לענין ביה"כ אתנן זונה ומחיר כלב נמי אסור כמו דאיתא בש"ע א"ח סי' קנ"ג ועיי"ש במג"א ס"ק מ"ו שהקשה דהרמב"ם פסק בב' שותפין שחלקו אחד נטל י' טלאי' ואחד נטל ט' וכלב אחד אם יש באותם עשרה אחד מהם שדמו כדמי הכלב או יתר על דמיו מוציאו מן העשרה והשאר מותרי' והקשה המג"א שם מ"ש בדמיהן שווין שיברור אחד מהן והשאר מותרין דהא בגמ' אמרי' כן אליבא דמ"ד יש ברירה אבל אליבא דמ"ד אין ברירה לא מהני מה שבירר אחד וכיון שהוא פסק פ"ו מבכורות גבי מעשר כר"י וכר"נ והאיך פסק כשבורר חד מיניהו שרי וצ"ע עכ"ל ואמרתי ליישב דלכאורה קשי' לי' על הש"ס אמאי אמרי' דהטלאי' אסורי' דנימא לפמש"כ האו"ה כלל זי"ן דהא דדבר חשוב אינו בטל דוקא אם הוא ניכר בפ"ע אבל אם נעשה האיסור בתוך התערובות בכה"ג אפי' האי דבר חשוב נמי בטל והביאו הפרמ"ג בסי' ק"א וק"ב וא"כ ג"כ עמדה קו' הש"ס דליבטול ברובא וכ"ת בע"ח חשיבי ולא בטלי הא הכא נעשה איסור בתוך התערובות ובכה"ג אמרי' דאפי' דחשיבי נמי בטלי ואמרתי ליישב עפ"י דברי המ"ל בפ"ז מה' מעילה שכ' באם יכולין להוציא האיסור מקרי כאיסור הניכר ואינו בטל לכך אמרי' סוף מעילה דפרוטה שנתערב בכיס של הקדש לא בטל עיי"ש וא"כ איכ"ל דהברייתא אתי' כמ"ד יש ברירה ויכולין ליקח אחד מהם ותולין עליו דזה הוא האיסור והי' כניכר האיסור ואינו בטל ולכך פריך סתמא ונברור ממ"נ אי אתי' כמ"ד אין ברירה אז יהי' מותר משום דבטל ואי אתי' כמ"ד יש ברירה ונברור דאז מנכר האיסור ואינו בטל אבל הי' לנו לומר דיברור ולפ"ז הרמב"ם מספקא לי' אי יש ברירה או אין ברירה וקיי"ל לחומרא בדאוריי' ולכך ממ"נ שפיר יכולין ליקח אחד מהם והשאר מותרי' אי אמרי' יש ברירה אז הוברר האיסור והשאר מותרי' אי אין ברירה אז ממילא נתבטל ושפיר פסק דשאר מותרי':

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה