מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת כי תצא · מצוה תקסד
ל"ת של"ז
ומל"ת שלא לתעב מצרי שנתגייר אחר שני דורות שנאמר לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ד' ובס' מצות השם הקשה הא לפי טעם שנתן הכתוב שלא יבואו עמון ומואב בקהל משום שמנעו טובה מאתנו א"כ לפ"ז שמצרי' ואדום עשו עמנו רעה כי מצרים עבדו עמנו עבודת פרך ואדום יצא בחרב לקראתינו ועברתו שמרה לנצח עלינו הי' סברא מק"ו שיאסרו מצרי ואדומי לבא בקהל לעולם, וא"כ הפי' לא תתעב פי' אין צריך לתעב אותם וא"כ אינן לאוין אלא שלילות עכ"ד בקיצור עיי"ש, ואני אמרתי דלק"מ שלשון קרא מבואר דאינו שלילה דאז הי' יכול לקצר דור שלישי כו' ועיין ברמב"ן שורש ח' דשלילה צריך שיהי' מוכח מתוך הקרא ולדבריו לא תתעב למ"ל, מיהו בלא"ה ל"ק דלדבריו דנוכל ללמוד מיני' הוי לי' עמוני ומואבי ב' כתובים הבאים כאחד וא"מ דלדבריו לכתוב עמוני וכ"ש מואבי דעשה תרתי ואפי' לרמב"ן בחומש מ"מ לדברי המחבר כשם שמצרי ואדומי הי' יכול למילף ה"כ הי' מואב יכול למילף מעמוני ועיי' בתוס' חולין ס"א ע"ב ד"ה ונילף דמב"כ אפי' בק"ו לא ילפי' וכיון שכן מצרי ואדומי ל"ל ועכ"ח ללאו. וזהו כבר נדפס בשמי בס' מצות השם הנ"ל:
ב) והנה פ"ד דמס' ידים במשנה ד' יהודה גר עמוני בא לגייר לפני ר' יהושע ור"ג ור' יהושע התיר דסנחרב בלבל כל האומות ואמרי' כל דפריש מרובא פריש ועיי"ש בתוס' יו"ט שהקשה ע"ז ובתוס' חדשים שם הקשה דלמה לא גזרי' שמא יקח מן הקבוע דאינו מנכר, ואני כתבתי במק"א דלב"נ ספיקא שרי' כמש"כ שאגת ארי' סי' מ"ט ובנוב"י מה"ת חא"ע סי' מ"ב דבב"נ לא אזלי' בתר רוב וע"ז הקשו עלי איך כ' הרמב"ם בפ"י ממלכים דין ח' הואיל ובני ישמעאל נתערבו בבני קטורה נתחייבו הכל במילה בשמיני ואין נהרגין וכ' המל"מ דמשום ספק חייבים ולכך אין נהרגין ולכ"מ משמע דאפי' להרג הי' ראוים ע"ש וא"כ מבואר דב"נ חייב מספק ולענ"ד אדרבה מהתם יש ראי' לדבריו בפ"ד דמסכת ידים מ"ד הנ"ל דפליגו ר"ג ור"י בגר עמוני הקשה תוסיו"ט מאי טעמא דר"ג ולי נראה דביבמות דף ע"ו ע"ב כתבו התוס' ד"ה מנימין דגם מהיושבים שם מעיקרא נשארו וכ"כ בפירוש בר"ש פ"ד דמס' ידים מ"ד וכן כ' הרמב"ן ורשב"א בחי' שם ביתר ביאור ממילא על כל אחד יש לומר כאן נמצא וכאן הי' והרמב"ם דייק בלשונו דבני ישמעאל נתערבו בבני קטורה ותוס' בשבת דף מ"ב ד"ה נותן כתבו מלשון חמין לתוך צונן משמע דהם מרובים וה"נ משמע לי מלשון הרמב"ם וזה נ"ל טעמא דר"ג טעמא משום כאן נמצא ואע"ג דאיירי בבנים מ"מ הבן כתח מאב וכעין דאמרי' בהיפך מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה ואמרי' דחלק שממנו נעשה ונולד הי' כאן מעיקרא ואע"ג דידעי' שגם מעלמא באו לכאן מ"מ כל אחד אוקי אחזקתי' כמו בב' שבילין. וגם אמרי' בנזיר דף י"ב דאדם לקבוע' הדר. ועוד נראה דמילה חיוב נמי על ב"ד דבפ' מילה דקאי נמי על בני קטורה כתיב הלימוד על הב"ד ובב"ד הוי תרתי דסתרי דספיקא להחמיר כמש"כ הפר"ח בסי' ק"י ואפי' בבא לשאול על כולם חייבים וכעין הוי במחבואה כתובות כ"ז עיי"ש בר"ן דאסיר. ור"י סובר כיון דנתגייר וכקטן שנולד דמי אין לך פירש גדול מזה ובתוס' חדשים הקשה דנגזור שמא יקח מן הקבוע ודבריו קשים קצת יעו"ש:
ולענ"ד דגר לעולם חשוב פירש כנולד דמי ושוב בא ר"ג מכח ס"ס שמא כבר שבו וספק לא נגלה וכעין שכתבו התוס' יבמות שם ועכ"פ מלשון הרמב"ם דדייק שבני ישמעאל נתערבו בבני קטורה נראה דבני קטורה נשארו במקומן ואיכא חזקה דכ"נ וכ"ה ולכך דייק הרמב"ם כן דדוקא בכה"ג אלא דלענין הריגה פליגי המל"מ וכ"מ לדעת הכ"מ אפי' הורגין על החזקה זו אלא משום דמילה אינו משבע מצות. ומטעם הנ"ל גם קושי' השאגת ארי' סי' מ"ט שממנה הוכיח הנוב"י במה"ת חאה"ע סי' מ"ב דבב"נ לא אזלי' בתר רוב ל"ק לענ"ד אמנם לכאורה ק"ל מהא דאמרי' בסוטה כ"ט ע"א דר' גידל רמי כו' דכל טהור יאכל בשר משמע דוקא ודאי טהור דהתורה על ודאי נאמרה ומזה תי' החו"ד סי' ק"י שיטת הרמב"ם וא"כ ה"נ בסנהדרין דף נ"ו דדרשי' אכל תאכל ולא אבר מן החי ופירש"י אכול היינו דבר העומד לאכילה וכיון דהתורה על הוודאי נאמר משמע דוקא ודאי אינו אבר אן החי תאכל ולא ספק ונ"ל דל"ק דהתוס' שם הקשו הא בלא"ה כל בשר אסור לאדם הראשון ותי' כשהומת או נעקר ע"י אחר שוב אינו אסור וא"כ כשיש כאן אבר הנמצא ואינו נודע אם אדם תלשו מן החי או מן המת הו"ל חזקת איסור כיון דעד השתא בודאי הי' אסור ואיכא חזקה והוי כודאי אסור ולכך ספק אסור משא"כ לדידן למ"ד לאו לאברים עומדת לא הי' בחזקת אסור וספק שרי:
ובזה י"ל היטב דברי הרא"ם שהביא מהרש"א בסנהדרין נ"ט ע"א שכ' דכיון דהותר לנח בשר הי' צריך קרא אחרינא לאסור אמה"ח משום אך בשר בנפשו והקשה המהרש"א דבש"ס לא משמע כן ולהנ"ל א"ש דהרא"ם איכ"ל דקאי אי לאו לאברים עומדת ולכך כיון שנשתנו דינא דמעיקרא גם ספק אסור והיינו קרא אכול תאכל ולנח הותר ספק והותר במקצת ולכך צריך קרא בפני עצמו אבל הש"ס איכ"ל דקאי למ"ד לאברים עומדת כיון דמחיים הי' אסור משום אמה"ח והשתא מספיקא איכא חזקה ועכ"פ לפי האמור נראה דספק אמה"ח לב"נ תליא בפלוגתא דלפי מה שכ' הלח"מ בפ"ה ממ"א דין ה' דהרמב"ם פסק כמ"ד לאו לאברים עומדת ספיקא שרי' לב"נ כנלפענ"ד: