מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת כי תבא
ג' מ"ע ג' ל"ת
מצוה תרו
מ"ע רמ"ד
מ"ע לקרא פ' בכורים כשמביא בכורים למקדש שנאמר הגדתי היום לד' אלקיך כו' במצוה זו כבר הארכתי לעיל בפ' משפטים מצוה צ"א ולכך כתבתי פה בקצרה ואבאר מקצת מצות קריאת בכורים שחייבים אנו לקרוא את הפרשה ואינו שולח ע"י שליח אלא שמביאו בעצמו כבר כ' התוס' רי"ד דבמעשה הגוף אינו יכול לעשות שליח והסביר כן כי המצות הגוף צריך לפעול על האדם כגון תפילין צריך שישעבד א"ע להשי"ת וכן בשאר מצות הגוף משא"כ במצות שאינן בגוף כגון תרומה אז לא הקפידה תוה"ק שיפעול על אדם רק שיהי' לכהנים ג"כ חלק. וכן אני מסביר כאן דמצות בכורים צריך שיפעול על אדם לכך לא יכול לעשות שליח להקרות. וכבר כתבתי לעיל דלכאורה גם על קנין פירות ראוי' לקרות פ' בכורים שהרי עיקר נתינה לישראל הי' רק קנין פירות כמ"ש א"י מוחזקת הוא לנו מאבותינו, כמו שהארכתי לעיל בזה עיי"ש במצוה צ"א. והיכא אמרי' דקנין הגוף הוא עיקר דוקא כשהקנין הגוף הוא סותר את קנין פירות אבל היכא שהקנין הגוף אינו סותר קה"פ וע"י קה"פ נשלם קנין הגוף בכה"ג ודאי מקרי נתינה גם לר"ל ובזה אמרתי ליישב הרמב"ם דפסק אין ברירה ואפי"ה פסק קנין פירות לאו כקנין הגוף ואיך יכול לומר אשר נתתה לנו כר' יוסף בגיטין מ"ח. ואמרתי דהיכא אמרי' לא כקנין הגוף דוקא היכא דסותרים זא"ז לאפוקי בכה"ג באחים שנ' שנה שייך לזה ונ' שנה שייך לזה ואינו סותר א"ע אז בודאי אמרי' דקנין פירות הוי כקנין הגוף, לאפוקי ר"י דקרי' לי' לקוחות בכה"ג ודאי מקרי כסותרים זא"ז ואז לא אמרי' דקנין פירות כקנין הגוף, ועי' בר"ן נדרים כ"ט דסבר דקנין לזמן מקרי רק קנין פירות:
והנה הרמב"ם פסק דגר מביא וקורא בה' בכורים פ"ד הלכה ב' עיי"ש במ"ל שהקשה על הרמב"ם מדבריו דפסק בסוף ה' מע"ש דגרים אינם מתוודים שאין להם חלק בארץ. וגם הלשון בהרמב"ם שם בה' בכורים שאמר ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ, ואני אמרתי בודאי קנין הגוף הי' נמי לגר מכח אב המון גוים נתתיך, אבל קנין פירות לא הי' לו אבל כשנתגייר בודאי הי' לו גם קנין פירות ושפיר יכול לומר אשר נתת לי, אבל בווידוי מעשר שכתב אשר נשבעת לאבותינו ושם נאמר ישראל בודאי שם הגרים אינן בכלל
מצוה תרז
מ"ע רמ"ה
מ"ע להתודת לפני ד' ודוי מעשר שנאמר ואמרת לפני ד' אלהיך בערתי הקודש מן הבית, ואין מתודין ודוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני, דהיינו במנחה ביום אחרון של פסח של רביעית ושל שביעית שנאמר כי תכלה לעשר כו' ברגל שכל המעשרות כלין בו ומתודין ודוי זה בכל לשון:
מצוה תרח
ל"ת שס"ג
מל"ת שלא לאכול מעשר שני באכילות שנאמר לא אכלתי באוני ממנו:
מצוה תרט
ל"ת שס"ד
ומל"ת שלא לאכול מעשר שני בטומאה שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא:
מצוה תרי
ל"ת שס"ה
ומל"ת שלא להוציא מעשר שני או דמיו בשאר צרכים שאינן מאכילה ושתיה וסיכה שנאמר ולא נתתי ממנו למת. והרמב"ן בשורש ח' השיג ע"ז ואינו מונה זה ללאו שבא רק מכלל והסמ"ג מסופק אם יש זה למנותו ללאו או דנימא דמוכח מאכלת חטאת היום דמוכח דנאסר לאכול באכילותו נשמע שמזה שמע מפי השי"ת לאו לאנינות, ועל הלאו שלא לאכל מע"ש בטומאה דמונה הרמב"ם ללאו השיג ג"כ הרמב"ן בשורש ח' מהש"ס ביבמות דף ע"ג אזהרה לטומאת הגוף מלא יאכל מן הקדשים אשר יטהר ולטומאת עצמו מן לא תוכל לאכול בשעריך והמעיי"ח כ' דהמעיין ביבמות שם בתוס' ד"ה והיכן וכו' ובמהרש"א יראה דסוגי' חלוקות הן וכבר הקשה לעיל בסדר אמור למה אינו מונה הרמב"ן ל"ת זו כלל נהי דמכאן אינו נשמע מ"מ הא מבואר מקרא דלא יאכל עד אשר יטהר וגו' ל"ת ומ"מ הוי לי' למנות חדא והסמ"ג סובר בזה כרמב"ן. ועל הל"ת תר"י הרמב"ן בפי' על התורה ובשורש ח' השיג עליו עיי"ש ואינו מונה זה וגם הסמ"ג אינו מונה זה ומונה תחת זה שלא יאכל ערל עי"ש:
וגוף הקושי' ששתי סוגיות סותרות אהדדי דבפסחים כ"ד יליף מלא בערתי ממנו בטמא לאו בטומאה, וביבמות ע"ג יליף מלא תוכל לאכול בשעריך. ולענ"ד נראה ליישב דתרוויי' צריכים דהרי תוס' בשבת דף כ"ה הקשה דילפי' מן הקרא ואני נתתי לך משמרת תרומותי שלך תהי' להסיקה תחת תבשילך ומזה ילפי' דתרומה טמאה מותר בהנאה והקשה שם בתוס' דאפי' יהי' אסור בהנאה מ"מ יהי' מותר לבשל אצלו כמו דאיתא בפסחים כ"ב דאין שבח עצים בפת דהעצים הנשרף הוא כמאן דליתא ותי' שם התוס' דדבר מאכל חשוב בעין טפי בשעת היסק מעצים וזה גופא מנ"ל ואמרתי מלא בערתי ממנו בטמא שלא נהנתי ממנו אפי' ע"י שריפה ואמאי א"ו דע"י שריפה נמי אסור, וא"ש דצריכי תרוויי' דאם לא הוי כתיב רק לא בערתי ממנו בטמא הו"א דאינו אסור רק הנאה של כילוי כמ"ש המשנה למלך בפ"ב מתרומות, משא"כ הנאה שאינו של כילוי הו"א דאינו אסור קמ"ל לא תוכל לאכול משמע כל הנאה, ואי לא הוי כתיב רק לא תוכל לאכול הו"א דוקא הנאה ממש אבל שריפה הו"א דמותר ודלא כהתוס' קמ"ל הקרא דאסור כפי' תוס' הנ"ל, וממילא דבלאו זה משמע כל הנאות כמו אכילה ושאר הנאות והלאוים הנ"ל הוקשו להדדי ע"כ שפיר מונה הרמב"ם ג' לאוים הנ"ל לשלשה לאוים דכאן נמי לא כתיב לאו בפירוש אלא שלילה ואעפ"כ אסור ושפיר מונה לג' לאוים:
מצוה תריא
מ"ע רמ"ו
מ"ע לילך בדרכי השי"ת בכל היכולת שנאמר והלכת בדרכיו, ולמדו חכז"ל פי' מצוה זו מה היא חנון אף אתה חנון וכו' ואין להאריך במצוה זו כי זו מ"ע שעל כל ישראל מצויים לילך בדרכי השי"ת
מצוה תריב
מ"ע רמ"ז
מ"ע להקהיל את ישראל אנשים ונשים וטף והמלך יקרא באזניהם פרשיות התורה שנאמר הקהל את העם אנשים ונשים וטף כו' וקורא לפניהם משנה תורה, בחול המועד של סוכות בתחלת שנה שמינית תוקעין בחצוצרות בירושלים להקהיל את העם ומביאין בימה של עץ לעזרת נשים והמלך יושב עליו ומקבל ס"ת מכ"ג וקורא מתחלת אלה הדברים עד פרשת שמע ומדלג עד והי' אם שמוע ומדלג עד עשר תעשר וקורא עד סוף תוכחה, וביו"ד סי' רמ"ו סעי' וי"ו הובא פלוגתא אם רשאין נשים ללמוד תורה שבכתב דנהי דאינו מחוייבים אפ"ה לדעת הרמב"ם תורה שבכתב רשאים ללמוד וכ' שם הטו"ז דמפ' הקהל יש ראי' לשיטת הרמב"ם שהרי צוה השי"ת להקהיל גם נשים לשמוע דברי תורה, ולי צ"ע איך אמרי' בקדושין דף ל"ד ע"ב דהקהל ומצה הם שני כתובים הבאים כאחד ונשים חייבות ולכך אמרי' דנשים פטורות בעלמא במעשזה"ג, ולהנ"ל קשה לי דבעי' הקהל דתורה שבכתב רשאים ללמוד דלולי קרא דפרשה הקהל הו"א דאינם רשאים ללמוד תורה שבכתב אבל מנלן דהוי שני כתובין דאין מלמדין ולענ"ד בלא"ה אין דברי הט"ז מוכרחי' שהרי מבואר שם ברמ"א דאע"ג דנשי' אין חייבי' ללמוד ע"מ הדיני' שלהם צריכי' ללמוד וכן מביא גם המג"א בסי' מ"ז דמטעם זה נשי' מברכין ברכת התורה דחייבי' ללמוד דינים שלהם וממילא התורה כתב דתכלית של הקהל הוא למען ילמדו ויראו את ד' לקבוע להם היראת שמים א"כ בודאי גם נשים מחוייבים ובזה אמרתי ליישב קו' התוס' בקדושין שם דף ל"ד דאמרי' שם דמצה והקהל הם שני כתובי' דהקהל לא בעי' למכתב דהשתא טפלי' חייבים נשי' לא כ"ש ותוס' הקשו ע"ז דהא טפלי' יבואו לכלל חיוב ומאי ק"ו הוא ועוד הקשו כיון דאיכא ק"ו לא צריכין ללמוד ממצה ואמרתי עפ"י הנ"ל דבאמת הסברא נותנת דממצות הקהל יהי' נשי' פטורי' אלא שהתורה חייבי' מצד שהתכלית היא יראת שמי' וא"כ א"ש דמצה ג"כ נשים חייבות משום שגם הם היו באותו נס וגם טפלי' נמי יהי' חייבי' דגם הם הי' באותו נס דכשיגדלו יה' חייבי' לעבוד ואפ"ה פטרתים התורה משא"כ כאן בהקהל דחייבו התורה אפי' טפלי' וטעמא מאי משום דיגיעו לכלל יראה ושפיר איכא ק"ו דנשים ג"כ הם בכלל יראה מכ"ש שהם חייבי' ועפי"ז אמרתי שם ליישב קו' תוס' שם בד"ה ונילף מת"ת וכו' דהקשו דנילף ממורא לחיוב דלקולא לחומרא לחומרא מקשי' ושם דף ל"ה מסיק דמעשה"ג דנשי' פטורות ילפי' מתפילין וממילא מתפילין פטורין משמע דמ"ע שלא הז"ג נשים חייבות והקשו שם מנלן ליליף לזאת דלמא משניהם פטורין:
ואמרתי חדא קו' מתורצת באידך דהנה לפי פלפול הש"ס שם דמ"ע שלא הז"ג ילפי' ממורא דחייבים וממילא ג"כ מצית יראת שמים שהיא מ"ע שלא הז"ג ממילא נשי' חייבי' וא"כ איכא ק"ו כהנ"ל ואז הוי שני כתובים והשתא פריך דנילף מת"ת דשם כתיב בניכם ולא בנותיכם וממילא דנילוף משם דכל מ"ע שלא הז"ג פטורי' ואז איכ"ל דגם מיראת שמי' פטורי' ואז צריך לכתוב הקהל ואז לא הוי שני כתובי' וא"כ ע"י קולא דנימא מת"ת דפטורין א"כ מצינן למילף דמ"ע שהז"ג חייבי' דאז לא הוי שני כתובין דצריך למכתב הקהל וא"כ ע"י שאנו ילפי' מת"ת דנשי' פטורי' ממ"ע שלא הז"ג אז נשמע דמעשהז"ג נשי' חייבי' וא"כ ע"י קולא נשמע חומרא דמ"ע שהז"ג חייבי' וא"ש קו' תוס' לקולא לחומרא לחומרא מקשי' הא כאן ע"י קולא בא חומרא וא"ש וא"כ לפי"ז א"ש קו' תוס' הראשונה דכל זה הוא אם ילפי' משני כתובי' וא"כ א"ש קו' הגמ' ונילף מת"ת אבל למסקנא דילפי' מתפילין א"כ אפי' נימא דמ"ע שלהז"ג פטורות מ"מ מעשהז"ג ג"כ פטורים דליכא כאן קולא לחומרא ולחומרא מקשי' ולא קשה קו' הגמ' דנילף מת"ת דילפי' ממורא וא"כ א"ש:
מצוה תריג
מ"ע רמ"ח
מ"ע שכל א' מישראל יכתוב לו ספר תורה שנאמר כתבו לכם את השירה הזאת. והרמב"ם בס' המצות מצוה י"ח וביד החזקה הסביר כיון שאין כותבין מגלות מגלות עכ"ח הפי' דכתבו כל התורה שיש בה השירה ועי' בשאגת ארי' שזה המצוה רק על ספר דברים שהרי כותבין חומש חומש עיי"ש שהקשה כן ומרן הגאון בעח"ס זצ"ל הקשה עוד בחיו"ד ר"ש ה' ס"ת מאי ראי' היא זו דהא דאין כותבין מגילה מגילה היא דוקא להתלמד משא"כ תפילין ומזוזת וכיוצא בהן שהן מצוה בפ"ע הרי רשאין לכתוב וא"כ מנלן מצווי התורה לכתוב השירה משמע דכל התורה צריכין לכתוב דלמא המצוה לכתוב השירה בפ"ע כמו תפילין ומזוזות וכיוצא בו עיי"ש ולענ"ד כונת הרמב"ם א"ש דהכתוב אמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת דמלשון זה ועתה בא ללמדינו דאין כותבין מגלות מגלות דהרי משה רבינו כתב כל התורה כולה עד השירה ומהשירה עד סוף התורה כתב יהושע לחד מ"ד ואם כתב בס"ת אות אחת קיי"ל כאלו קבלו מסיני וא"כ א"ש דכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת דמשה רבינו ע"ה כתב עד השירת האזינו ומשם ועד סוף כתבו יהושיע לחד מ"ד וקראו הקרא כתבו לכם דהיינו שלכם יהי' כאלו כתבתם כל התורה כולה לעצמיכם אבל אם התורה כולה כתיבה אז שימה בפיהם דהיינו מה שכבר למדו בפיהם דהיינו עד כאן תכתבו לכם וא"ש קו' מרן זצ"ל דמשימה בפיהם משמע דלכל בר ישראל נאמר שיכתוב לו ס"ת בפ"ע כנלענ"ד להסביר:
ב) והנה הש"א שם בה' ס"ת חקר ג"כ שבזה"ז ליכא לקיים המצוה דבקדושין דף ל"ת איתא שם דאין אנו בקיאין בחסרות ויתרות ובס"ת אם חסר או יתיר אות אחת לא קיים המצוה וזה אינו מובן דא"כ גם על תפילין ומזוזות היכא מברכינן דגם הם אם חסר או יתיר פסול ואני אמרתי דהרי בכל התורה כולה קיי"ל אחרי רבים להטות ואמרי' לא תסור מן הדברי' אפי' אומרי' על ימין שמאל וכו' מחוייבי' אנו לשמוע לקולם כפי הרוב וה"ה במקרא ובמסורה אם אמנם שיש שם פלוגתא מ"מ אנו עושי' כפי הרוב והרוב הסכי' שזה מלא וזה חסר אז שפיר עבדי' המצות ס"ת ותפילין ומזוזות דכן צוה השי"ת אחרי רבי' להטות ושם קאי הגמ' לדידן דאין אנו בקיאין אבל זאת הסכימו רוב ישראל ושפיר עבדי':
ג) והנה עוד אמרתי דהא דחסירות ויתרות פוסלי' ילפי' מתורת ד' תמימה וא"כ אינו פוסל רק דוקא מום שבגלוי כמו בקרבן לאפוקי כאן דפליגי חכמי ישראל זה בכה וזה בכה בכה"ג לא הוי מום:
ד) והנה מצות כתיבת ס"ת הוא על כל אדם מישראל אפי' הניחו לו אבותיו מ"מ המצוה עליו לכתוב לו לעצמו ונשים פטורות ממנו דכתיב ולמדה את בני ישראל ולא בנות ישראל ונשים פטורי' מלימוד התורה ולכך אמרו חז"ל הקונה ס"ת מן השוק הוא כאלו חטף מצוה מן השוק ובשו"ע יו"ד סי' ע"ב איתא דלא עשה אפי' שום מצוה ורש"י פי' שם דמצוה מן המובחר לא קיים והקשו עליו ולענ"ד לחלק בודאי מי שכותב ס"ת כדי למכור וקנה אדם ממנו ואדעתא דהכי כתב הסופר א"כ למ"ד יש ברירה הוי כהוברר דכתבו אדעתא דידי' ונהי דאנן מספקא לן אי יש ברירה מ"מ פי' רש"י מצוה מן המובחר לא קיים אבל מי שקנה ס"ת מאיש שלא כתב אדעתא דהכי למכור בכה"ג בודאי לא קיים שום מצוה, אא"כ הגיה אות אחת בו. ד' יאיר עינינו בתורתו הקדושה ויזכינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתי הקדושה אמן:
ב"ה
ז' כללים
כלל א'
לאו שניתן לתשלומין אי לוקין עליו
הרמב"ם פי"ח מסנהדרין דין ב' כ' לאו שניתן לתשלומין כגון לא תגזול ולא תגנוב אין לוקין עליו והכ"מ שם העיר שלמד כן מש"ס דמכות י"ו סע"א שכבר הוכיח השעה"מ בפ"א מחמץ ומצה דין ג' דלא כס' יבין שמועה דסובר טעמא דהרמב"ם משום ניתוק לעשה אלא אפי' היכא דלא נתל"ע סובר כן משום דאינו לוקה ומשלם וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפי' המשנה ר"פ אלו הן הלוקין אבל תוס' במכות י"ד ע"ב ד"ה כל וכו' וכן מוכח בתוס' ב"מ דף ס"א ע"א ד"ה אמרי וכו' דאפי' ניתן לתשלומין לוקה אדרבה מלקא לקי ממונא לא משלם כמ"ש שם במכות י"ו סע"א ד"ה התם וכו' ובגזילה דאפי' נשרף לא לקי הוא מטעם נתל"ע דגם בממון שמשלם עבורו מקיים לעשה וכן נראה דעת החינוך במצוה ק"ל וברמב"ן במלחמות בב"מ כ"ו ע"ב גבי נטלה לפני יאוש וכו' שגם בממון מקיים לעשה. אמנם מדברי הרמב"ם הנ"ל ורפ"א מגזילה מבואר דבתשלומי ממון אינו מקיים לעשה ואפ"ה לא לקי משום דניתן לתשלומין, מיהו דעת השעה"מ אליבא דהרמב"ם דוקא היכא דגלי קרא דניתן לתשלומין דאל"כ גם הרמב"ם מודה דמלקי לקי ממונא לא משלם. ובזה מיושב מה שדקדק בס' יבין שמועה הנ"ל דהרמב"ם רפ"א מגזילה ארכבי' אתרי' רכשי דגבי גזילה בעין כ' משום נתל"ע ואם נאבד ומשלם כ' משום ניתן לתשלומין ולהנ"ל א"ש דמנלן דבגזל משלם דלמא מלקא לקי כקו' תוס' במכות י"ז ד"ה התם וכו' וזה ישב הרמב"ם בלשונו דמכח נתל"ע מוכח דניתן לתשלומין וכעין זה הובא בריטב"א במכות שם ליישב קו' התוס'
אמנם לאחר העיון נראה דתי' זה דהריטב"א עדיין צ"ע דמנלן דגזל אם אינו בעין ניתן לתשלומין והא דמחייב לי' קרא להחזיר בבעין שאני בעין כמבואר בסנהדרין דף ע"ב ע"א לדברי רבא אפי' חייב מיתה צריך להחזיר גזילה בעין דזה לא מקרי תשלומין דשל מרא הוא ואיכ"ל מלקות ותשלומין ולכך הי' א"ש טעם שכ' הרמב"ם בגזילה בעין משום נתל"ע דליכא למימר משום ניתן להשבון דלולי שנתל"ע הי' אפשר להשיב וללקות וממילא עדיין עמדה קו' התוס' במכות י"ו הנ"ל מנ"ל כשנשרף דלשלם ואינו לוקה וליתא לתי' הריטב"א:
איברא דרש"י בסנהדרין שם בד"ה ולא הי' וכו' כ' דתשלומי גזלן יש לן למילף מקרא הנאמר בשומרין שישבע אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ואז ולקח בעליו ולא ישלם מוכח אם שלח יד ונאנס חייב לשלם אם נאנס דנעשה גזלן משעה ששלח בו יד ולפי"ז דברי התוס' במכות הנ"ל לכאורה תמוהין ונראה דתוס' במכות קאי לדעת הר"ח ב"מ דף זי"ן ע"א ד"ה שבועה וגו' דשביעה דשלא שלח בה יד היינו שלא אכלה ושפיר מחוייב לשלם ואי אפשר לפוטרה משום דבעידנא דאגבהה נעשה גזלן ואיכ"ל דלקי עלי' וחיוב התשלומין בא כשאכלה דכל זמן שהיתה בעין ברשותא דמרא היתה אבל כשנאנס דחיוב זה בא בשעת הגבהה לגזלה וכפרש"י בסנהדרין שם וכדאי' נמי בב"מ דף מ"ג סע"א דמלקא לקי וממונא לא משלם ושפיר הקשו התוס' מ"מ הרמב"ם לטעמי' רפ"ד משאלה ופקדון דס"ל כרש"י דשליחות היינו שבועה שלא שלח בו יד להנות ממנו לצרכו והוי גזלן וחייב א"כ שפיר מוכח דגזלן חייב לשלם האונסין וא"ש:
אמנם דקשה לפי"ז דדעת הרמב"ם דוקא היכא דגלי קרא דמשלם אמרי' דניתן לתשלומין ואינו לוקה א"כ קשיא מה שהקשה עליו השעה"מ שם מדברי הראב"ד בפ"א מגזילה דין ט' ומהמ"מ שם מבואר דגם הרמב"ם לא פליג עלי' דהראב"ד בלאו דלא תחמוד אם חמד ולקח ולא אמרו הבעלים רוצה אני דפטור ממלקות משום דניתן לתשלומין וקשה הא ליכא למילף זה מגזילה דכאן נתן הדמים ולא גילה לן דמשלם ומשיב ומנ"ל דלא לקי דלמא מלקא לקי ממונא לא משלם ותו קשה לי דמבואר בפי"ז ממכירה דין א' בלאו דלא תונו דאין לוקין משום דניתן להשבון וקשה הא לא גלי קרא דמשלם ודלמא מלקי לקי ממונא לא משלם וכי נימא דיליף מגזילה הא רבא בב"מ דף ס"א ע"א מסיק דאונאה ליכא למילף מגזילה ויש לומר היינו אם לא כתב לא תונו אבל השתא דכתיב לא תונו הוי גילוי מלתא למילף מגזילה, ותו קשיא לי על דברי רש"י הנ"ל דגזלן דחייב באונסין ילפי' מהא דמחייב קרא בשליחות יד א"כ קשה הא דקאמר רבא בב"מ דף מ"א ע"ב לא תימא שליחות יד לא בש"ח ולא בש"ש ונילף משואל עיי"ש וקשה נהי דבשולח יד כל הנאה שלו מ"מ הו"א דלא משלם משום דנימא דלמא מלקי לקי ממונא לא משלם ולכך איצטרך למכתב דחייב לשלם לאשמעי' האי דינא דגזלן חייב באונסין וכפרש"י וצ"ע על פירש"י בסנהדרין:
לכך נראה לי יותר בכונת הרמב"ם כמ"ש הפ"י בב"מ דף ס"א ע"ב ד"ה אר"י מ"ט דר"י וכו' דסברת הרמב"ם דאפי' היכא דלא גלי קרא אמרי' דלאו שניתן לתשלומין אינו לוקה וכוונתו כיון דהלאו נאמר רק מחמת חסרון ממון דאחריני איך נאמר דמלקי ולא משלם ובזה מחזק ומגדל המעשה הרע ההוא שאחרי עיקר הלאו הוא שלא לחסר ממונו ואיך ע"י המלקות יתחזקו מעשיו הרעים אלא ודאי משלם וכיון דמשלם אי אפשר לחייב נמי מלקות דכבר למדנו מכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו דאינו לוקה ומשלם ואע"ג שכ' הרמב"ם בפ"ג מגניבה דין ב' בגנב ביוה"כ וטבח מלקי לקי ולא משלם הגניבה התם בא לו מלקות מכח וממקום אחר אבל אם יבואו מלקות מכח שמחסר ממונו ואדרבה ע"י המלקות יקנה הממון זה נגד הסברא אמנם לפי"ז דוקא לאו שניתן לתשלומין אין לוקין אבל שניתן להשבון דהיינו שהדבר עדיין בעין שאז אינו ממועט מרשעתו א"כ עדיין אפשר לומר דמשיב ולוקה וקשה איך כ' הרמב"ם בפי"ב ממכירה ובפ"ב ממלוה דין ג' ועוד בכמה דוכתי דגם שניתן להשבון אינו לוקה ואי משום דמשיב וממועט מרשעתו הא כבר הבאתי מש"ס דסנהדרין ע"ב דהיכא דהדבר בעין אינו ממועט מרשעתו ואי משום הואיל ולא מהני אינו לוקה הא קיי"ל כרבא פ"ק דתמורה דאע"ג דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ולכך נראה דהרמב"ם סובר הא דלאו שניתן לתשלומין דאינו לוקה עליו היינו משום כדי רשעתו דכל המשלם אינו לוקה אלא משום דהוי כאלו עבר על הלאו כיון דכל הלאו הוא רק שלא יחסר ממונו ואם הי' נוטל ע"מ להחזירו לא הי' עובר ולכל הפחות לא הי' נלקה וא"כ אפי' לא נטלה ע"מ כן כיון שהחזירו לבסוף אי אפשר להלקות על מחשבתו דלא מצינו מלקות על מחשבה ולכך לא דמי זה לשאר לאוי אע"ג דלא מהני מ"מ כיון שעשה מעשה ההוא עבר אמימרא דרחמנא אבל בדבר שבממון דשייך בי' לקיחה לזמן ובתורת שאלה וע"מ להחזיר ואם הי' כונתו באמת כן לא לקי והשתא שמחזירין אפי' לא הי' זה מחשבתו מעיקרא מ"מ לא לקי דעל מחשבה חין לוקין זה הוא הפי' לאו שניתן להשבון או לאו שינתן לתשלומין אין לוקין עליו דיליף לה הרמב"ם זה מהא דמוכח בב"מ ס"א ע"א מכח קושי' התוס' ד"ה אמרי' וכו' דעל אונאה אין לוקין ועכ"ח היינו מטעם הרמב"ם כדאמרי' לעיל ולפי"ז שפיר כללא הוא דלהרמב"ם בכל לאו שניתן להשבה דהיינו שהדבר בעין או ניתן לתשלומין אפי' לא גלי קרא דמשלם אמרי' דמשלם ואינו לוקה ולפי' האמור שפיר מבואר מדברי תוס' דלעיל דתוס' פליגי' אהאי כללא:
אמנם לפי' האמת חזרה וניערה קושי' היבין שמועה דלמה הצריך הרמב"ם לומר רפ"א מגזילה טעם הגזילה אם היא בעין משום נתל"ע תיפוק לי' משום דניתן להשבון דהרי לפי' המבואר השתא לא שייך תירוצים דלעיל ואפשר דזה גופא גלי לן קרא מגזילה ועושק ואינך וילפי' מיני' לכל התורה ואפי' היכא דלא ניתקו לעשה ונראה לומר דהואיל ובב"מ דף ס"א ע"ב ילפי' מלא תגנוב יתירה דאפי' גונב ע"מ לשלם ג"כ איכא לאו דלא תגנוב ניהו דבלשון הרמב"ם מבואר רפ"א מגניבה דהיינו רק לאיסור' מ"מ לולי דגילה לן קרא להשיב דהוי נתל"ע הי' מקים לומר דאינו ניתן להשבון דאין האיסור משום שלא יחסרו ממונו שהרי אפי' ברוצה לשלם אסיר עיין מה שכתבתי בהערות למנין המצות מצוה ק"ל וא"כ כיון דהשי"ת אסרו מטעם אחר שלא יתאכזר או משום דרכי שלום א"כ לא הוי לאו שניתן להשבון ולא לאו שניתן לתשלומין לכן יליף הרמב"ם משום דהוי ניתק לעשה ומלשון הקרא עצמו דאמר והשיב את הגזילה אשר גזל משמע דבזה משיב ומסלק הגזילה עכ"פ מדגלי קרא דבזה מנתק לעשה מוכח דאיסור גזילה הוא דמחסרו ממון והא דאסור בגונב ע"מ משלם ומסתמא יליף גזילה מגניבה היינו לאיסור (או דאם עושה כן מתחילה אדעתא דהכי גרע טפי' עי' מש"כ בהערות הנ"ל) ולכך לפי האמת גם בגזילה הוי שניתן לתשלומין ועכ"פ בהא סלקינן דבכל לאו שהוא משום שלא לחסר ממון חבירו מקרי לאו שניתן להשבון או לאו שניתן לתשלומין ולדעת הרמב"ם אין לוקין ולתוס' לוקין מטעם דלעיל. אמנם נהי שכתבתי דלדעת הרמב"ם כל שניתן לתשלומין אין לוקין מ"מ יש לאוין דבעי שמפורש בהן דמשלם ואינו לוקה משום כדי רשעתו ובזה אמרתי לישב דברי הרמב"ם בפי"א משכירות שכ' שאם אחרו לאחר זמנו עובר בל"ת דלא תבא עליו השמש ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם והקשה בתשובת פ"מ ח"מ ח"א סי' כ"ו שהרי לאו זה הוא לפי הסכמת הפוסקים הב"ח וסמ"ע אפי' ברוצה לשלם באומר מחר אתן וא"כ לא נאסור משום חסרון ממון וא"כ לא הוי לאו שניתן לתשלומין ולמה אין לוקין. והניח בצ"ע:
אמנם נלענ"ד דהרמב"ם נזהר בלשונו שלא כ' דאינו לוקה משום דניתן לתשלומין אלא הואיל והוא חייב לשלם אין לוקין ונראה דכונתו הואיל ועל עבודה שעבד לבעל הבית ע"י שכירות ששכרו הוא חייב לשלם לו וגם עי"ז יעבור על לא תלין וכדאמרי' בכתובות דף ל"א דעקירה צורך הנחה ולכך אע"ג דקרע שיראין ונתחייב קודם הנחה ובשעת הנחה יתחייב במיתה אפי"ה חשוב כאלו תרוויי' אתי' בהדדי וה"נ אע"ג דבשעה שנגמר בעבודתו נתחייב לשכיר לשלם לו ואח"כ כששהה ולא שילם תוך עונה עובר בל"ת מ"מ כיון דלולי שכירתו ועבודתו לא הי' יכול לעבור על בל תלין וא"כ השכירות ועבודה צורך בל תלין וחשוב כאלו תרוויי' בהדדי הוי ולכך אינו יכול לחייב תרויי' משום כדי רשעתו ולכך כיון דחייב לשלם או מקרא דאילו הוא נושא את נפשו או מסברא כמ"ש הפ"י הנ"ל ולפי"מ שהסברתי לכך אינו לוקה ומשלם לכך פטור ממלקות וא"ש דברי הרמב"ם ולפי"ז מוכח דהרמב"ם סובר כלישנא דאמרי' בכתובות ל"א ע"א טעמא דר' אבין בזרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו דפטור משום דעקירה צורך הנחה וזה כמ"ש השעה"מ בפ"ג וגניבה דין ב' ולא כמ"ש הה"מ שם, וגם הא דפטר הרמב"ם רפ"ג ממלוה ולוה בחובל בגד אלמנה או רחיים ורכב דפטור ממלקות ומחזיר מיד היינו מטעם דהוי לי' לאו שניתן להשבון ואין לוקין עליו ולא מטעם נתל"ע אלא כיון שמשיב אין כאן עבירה כלל דחבלה מקרי רק אם מחזיק בו וכבר הבאתי ראי' לעיל דאין צריך קרא לזה דהיכא דאפשר בהשבה כמו גבי אונאה אמרי' דאין לוקין:
אמנם במשכון יש חילוק כשהוא בעין אז מקרי לאו שניתן להשבון ואין לוקין, אמנם כשנאבד ונשרף אפי' נימא דהמלוה חייב באונסי' מיפסיד מעות שיש לו אצל לוה נגד שיווי דמי משכינו מ"מ לא תיקן בזה חבלתו ולא מקרי לאו שניתן לתשלומין וכמו שהקשה הה"מ שם בפ"ג דין ד' וכמ"ש ג"כ בש"מ בב"מ דף ק"נ דהרי מ"מ אין לו רחיים ורכב כיון שהקפידה התורה שיהי' רחיים ורכב וגם המעות שהלוה לו וה"נ בבגד אלמנה וא"כ אפי' מניח ממון עבור הרחיים מ"מ אין לו רחיים וזה עצמו הוא מה שאזהיר התורה עליו שלא יקח הרחיים עבור ממונו ולא יצא הפסדו בשכרו וא"כ אי אפשר לפטרו משום לאו שניתן לתשלומין ע"ד הראשון דמתקן בזה הלאו ואם נימא דנפטור מכח טעם השני כיון דמשלם אינו לוקה משום כדי רשעתו א"כ תיקשי לן מנ"ל באמת דמשלם אם נאנס דלמא מלקי לקי וממונא לא משלם ובזה א"ש ומכוונים דברי הרמב"ם בפ"ג ממלוה דין א' ודין ב' דכשהוא בעין פסק דיחזיר מיד ולכך אינו לוקה אבל כשנאבד או נשרף פסק דמלקה ולפי"ז ס"ל להרמב"ם כמ"ש התוס' בב"מ דף קט"ו סע"א ד"ה וחייב דלאו דבגד אלמנה ורחיים ורכב לא מקרי ניתוק לעשה דהשב תשיב לא קאי עלי'. וכ"ז בחובל רחיים ורכב אבל בחובל שאר דברים שמותר למשכן אותם אלא שאסור לעבוט עבוטו ולבוא לביתו ועכ"ח הוא משום אכזריות או חשש אנצויי וכיוצא בו וא"כ אפי' כשהמשכון בעין לא מקרי לאו שניתן להשבון שהרי לא הקפידה התורה על המשכון אלא על הביאה לביתו לעבוט הדבר ואי אפשר להשיב כנ"ל:
וגם בלא"ה באמת אינו ניתן להשבון שהרי ילפי' מקרא דהשב תשיב בין בהיתר בין באיסור ומזה יליף בתמורה דף זי"ן דאע"ג דבעלמא אי עביד לא מהני כאן לא מהני וכיון דמהני לא ניתן להשבון ואי אפשר לפטרו ממלקות משום ניתן להשבון כיון דגלי קרא דקנה ולכך כ' הרמב"ם בפי' המשנה בפ' אלו הן הלוקין וכן בפ"ג ממלוה דין ד' דאין לוקין משום נתל"ע. ובזה יש ליישב קו' המ"ל שהקשה מדברי הרמב"ם רפ"א דתמורה דהיכא דעשה אינו כולל כל המקומות של הלאו לא הוי ניתק לעשה וה"נ בעשיר או בכלי שאינו צריך לו אינו נתל"ע וא"כ ילקה עיי"ש שהאריך. אמנם להנ"ל א"ש כיון דהלאו מצד עצמו לא הי' לוקין עליו משים דניתן להשבון ועכ"ח רק מכח עשה וא"כ שוב הוא נתל"ע ולכך א"ש הפטור ממלקות דוקא מכח נתל"ע. וכ"ז אם הוא בעין אבל כשנשרף עדיין הי' אפשר ללקות עליו ואי משום ניתן לתשלומין כבר כתבנו בשם הה"מ דזה לא מקרי לאו שניתן לתשלומין שע"י התשלומין אינו מסולק מעשיו ועכ"ח הא דמסיק במכות דף י"ו דגם כשנשרף אינו לוקה אין זה משום שניתן לתשלומין ומתקן בזה האיסור אלא משום דגזירת הכתוב הוא דכדי רשעתו דכל המשלם אינו לוקה אלא לפי"ז תקשי קושי' התוס' התם מנ"ל דמשלם דלמא מלקי לקי ולא שייכים תרוצים שאמרנו בגזילה ונראה דממקומו הוא מוכרע שהרי כתיב השב תשיב בין באיסור דאפי' באיסור רק כבא השמש ישיב כדדרשי' בב"מ ל"א ע"ב וע"ז מסיים קרא ולך תהי' צדקה ומזה ילפי חז"ל דבע"ח קונה משכון דחייב עליו או כש"ש לדעת הרמב"ם בפ"י משכירות וסייעתו או באונסין לפירש"י ולפמ"ש הש"ך בח"מ סימן ע"ב דה כא דלקח באיסור ובאונס כגזילה הוא לכ"ע חייב באונסין עכ"פ מוכח מקרא הזה דאפי' באיסור חייב בתשלומין וכיון דמשלם אינו לוקה משום כדי רשעתו ואע"ג דפסק הרמב"ם בפ"ג מגניבה דין ד' כר"פ דהגוזל בתרא דחיובי שומרין בא בשעת אונסין מ"מ כבר כתבנו שהתחלת הדבר הוא בשעת משיכה ובפרט לפמ"ש שהרמב"ם סובר דעקירה צורך הנחה ה"נ לולי שנטלה במשכוני לא הי' חייב עליו לכל הפחות באונסין ואינו לוקה ומשלם. אמנם עדיין תקשה לפי מה דמסיק רבא בב"מ דף צ"א ע"א דאפי' היכא דאינו לוקה ומשלם חייב לצי"ש וה"נ היכא דתפס אין מוציאין ולוקה ומשלם וא"כ ה"נ כיון שהלוה תופס בדמי שיווי משכון לכך שפיר קונה משכון שמתחייב לפסוד נגדו ולעולם מלקי לקי ועכ"ח צריך לומר דהסוגי' במכות שם קאי למאן דלא ס"ל כרבא שם וכאביי ור"פ שם כמבואר בתשובת הרשב"א סימן ש"ב דר"פ פליג עלי' וא"כ לדינא דקיי"ל כרבא שפיר קנה משכון להתחייב באונסין משום דתפס ואפ"ה חייב מלקות על נטילת משכונו ולעולם איכ"ל גבי לקיחת העבוט מלקא לקי ממונא לא משלם אלא מה דתפס ולכך שפיר פסק הרמב"ם נהי דאם נאבד או נשרף יוכל הלוה לחשוב דמי משכונו ולא ישלם כנגדו מ"מ מלקא לקי וא"ש:
בהא סלקינן דלהרמב"ם לאו שניתן להשבון ולתשלומין דהיינו שכל עיקר האיסור של הלאו הוא משום דמחסר ממון חבירו או מתרבה ממינו שלא כדין הוי לעבירה זו משך זמן וכל זמן שאפשר להשבון ולשלם פטור ולא שייך להא דרבא בתמורה דאע"ג דלא מהני מלקא הכא עדיין לא עבר לגמרי על מימרא דרחמנא דיש לו משך זמן ולא דמי ללאו דחסימה דכבר עבר לגמרי או י"ל דטעמא דממונא מאיסורא לא ילפי' ולכך ליכא למילף לאו שעיקר איסורא משום ממון מלאוין דעלמא ולכך לא לקי. ואפשר דאפי' לאביי בכה"ג ל"מ והא דפריך בתמורה שם מגזל התם שאני הואיל וגם ע"י הדמים חשיב כאלו משיב לו ודו"ק:
כלל ב'
היכא דעבר על לאו ולא מהני אי לקה
בתמורה דף ה' ע"ב קאמר רבא דכל מילתא דא"ר לא תעביד אעל"מ ואפ"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ושמעתי להקשות דלמה באמת לוקה הא לא דמי ללאו דחסימה דהתם לא שייך לא מהני וזה לק"מ דס"ל לרבא דבלאו דחסימה וכיוצא בו ג"כ אי אפשר שיהי' המלקות מכח המעשה דודאי אין כל המעשים שווין ופגם האוכל נבילה ופגם הלובש כלאים מסתמא אינם שווין וכן באינך אלא שהמלקות לא בא אלא משום דעבר אמימרא דרחמנא ובזה כל האזהרות שווין ומה שיש באחת יותר פגם זה לא ניתן לבני אדם לענוש והוא מן הנסתרות לה' אלוקינו וכיון שבכל הלאווין עונש המלקות משום דעבר על מימרא דרחמנא גם היכא דלא מהני שפיר לוקה זה סברת רבא ואביי פליג עליו וסבר אי לא מהני לא לקה והלח"מ פ"ו מבכורות דין ה' רצה לומר לדעת הרמב"ם שם דפסק במכר מעשר דלא עשה ולא כלום ולא קנה לוקח ולכך לא לקי דעכ"ח סובר כאביי דלרבא ללקי משום דעבר עיי"ש שהקשה על הה"מ בפ"א מגזילה דס"ל להרמב"ם דפסק כרבא וכן דעת הריב"ש סימן תפ"ח דס"ל כרבא וכן נלע"ד ממקומו הוא מוכרע דשם בפי"ח מסנהדרין וכן בריש פ' אלו הן הלוקין בפי' המשנה מנה הכללים דלאווין איזהו מהן אין לוקין ולא מנה כלל זה ובכל מקום קיי"ל כרבא וכבר כתבתי ליישב דברי הרמב"ם בגליון ס' מצות השם וכעת מצאתי ממש בס' מעיי"ח, אמנם יותר נלענ"ד דוקא במכירה סובר הרמב"ם כן דגדר המכירה הוא שמוכר ראשון לשני כל זכות שיש לו בדבר ומסירת הכח הזה הוא הנקרא מכירה אלא שצריך שיהי' אות ומעשה על המסירת הכח ההוא וגמר וקנין על זה הוא המשיכה ואידך קנינים. וא"כ י"ל במוכר דבר שאינו שלו או בדבר שהוא של גבו' לא שייך כלל לשון מכירה ואפי' לרבא דסובר בעלמא אע"ג דלא מהני מלקי היינו היכא שעשה מעשה ההוא שאסר לן הקרא כגון אונס שגירש הרי גירש ועשה מעשה דאזהיר רחמנא עלי' משא"כ כאן דמכר ממון גבו' דמחייב ממון גבו' הא לפי מה דמשמע שהרמב"ם סובר בפ"ד ממעילה דין ח' דלא כריה"ג עי' מ"ש במצוה שס"ב ליישב סתירתו לכך לא מקרי כלל שמסר כוחו שהרי אין לו כח כלל ולכך אינו לוקה שלא עשה כלום ולפי"ז על לאו דבכור שנאמר בו לא יפדה וגו' איכ"ל דמודה דלוקה ולפי"ז מיושב דעת החינוך דס"ל בסי' שצ"ג בבכור דלא יפדה אינו לוקה משום אין בו מעשה עיי"ש, והקשה הגהות מ"ל דבסי' שס"א גבי מעשר הביא דברי הרמב"ם הנ"ל דלא לקי משום דלא מהני וא"כ ל"ל טעם אחר בבכור ולפי הנ"ל בלאו דלא יפדה גם הרמב"ם הי' מודה דלקי שהרי עבר אמימרא דרחמנא, וגם מיושב הא דפסק החינוך בסי' של"ט גבי מוכר לצמיתות דשניהם לוקין אע"ג דלא מהני דס"ל דשם לא שייך ממון גבוה כיון דיש לו רשות למכרו על אלף שנה וא"כ הא דלא מהני הוא רק משום דלא מהני וכמו שהביא שם דברי רמב"ן ולכך לוקה כיון דעבר אמימרא דרחמנא. אמנם מהרמב"ם משמע דגם שם גבי מוכר לצמיתות אינו לוקה עי' שם בהגהות מ"ל וסובר דגם שם לא מסר לו השי"ת רק על תנאי זה שלא ימכור לצמיתות וכיון שמכר לצמיתות אינו שלו:
ועוד יש לומר דוקא בלאו דמעשר דמכירה נאמר בלשון גאולה ומדאפקה קרא בלשון גאולה דהיינו כמ"ש הרמב"ן בחומש פ' וארא דהיינו הפקעה מדבר אחד ויכניס אחר תחתיו וכיון דלא קנה הרי לא עשה אפי' מעשה הגאולה דהרי במכירה סתמא אינו גאולה אלא ע"י קנין נעשה הגאולה וכאן שלא קנה אין כאן גאולה ולפי"ז תלי' דינו דהרמב"ם בפלוגתא דרב אשי ורבא בבכורות דף ל"ב סע"א וע"ב אי יליף דין זה דאסור למכור מעשר מקרא דלא יגאל אם מבנין אב דחרמים דכתיב בהדי' לא ימכר וכו' עיי"ש, ובזה מיושב יותר דברי החינוך שלא יסתרו דבריו אהדדי ודוקא במעשר ס"ל להאי כללא ולא בעלמא אפי' במכירה ומיושב ג"כ קו' המ"ל מזבחים דף ט' ע"א דקאמר שם דלקי דשם איכ"ל דקאי אליבא דרבא בבכורות דיליף מלשון לא ימכר דכתיב בחרמי כהן וע"ש ג"כ לשון הש"ס לא ימכר ולא יגאל וכו' עיי"ש, ובלא"ה כתבתי במצוה שס"ב דשם קאי הש"ס אליבא דרבא מכח קו' התוס' שם בד"ה למאי וכו'. אמנם מדברי הרמב"ם בפ"י דבכורות דכ' דהוי כמוכר חרמי כהנים ויפת תואר וכו' לא משמע כן אלא בהנך דכתיב בי' הלאו על המכירה אמרי' דלא לקי וסובר דגם בלשון מכירה הוא דוקא על קנין וכתי' ראשון שכתבתי לעיל דלשון מכירה היינו מסירה:
ואפשר עוד לומר דהרי מכירה צריך שיהי' כוונת שניהם המוכר יתכוון להקנות ולוקח מכוון לקנותו ונהי דלא לקי קשה לן איך אפשר להלקות דלמא לא הי' ללוקח כוונת קנין ובלי כוונה אינו קונה דע"ז שפיר אמרי' כיון דמתרין בי' וקיבל התראה עכ"ח מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ושפיר לוקין ואע"ג דכל אחד בפ"ע לא גמר מעשה עבירה ואיך ילקה אחד עבור חבירו מצינו ג"כ בעלמא היכא דזה אינו יכול וזה אינו יכול ונגמר העבירה בין שניהם חייבים וה"נ נראה דהלאו דכתיב לא ימכר על שניהם נאמר וכמ"ש החינוך בלאו סי' של"ט במוכר לצמיתות ואיכ"ל דשניהם חייבים מ"מ סובר הרמב"ם דזה איכ"ל בדבר דמהני מעשיו ונגמר בין שניהם והגמר הזה מחבר אבל היכא דלא מהני מעשיהם ואין כאן דבר המחבר אותם שלא נגמר על ידיהם שפיר יש לומר דאין ללקות כל אחד עבור חבירו נהי דבין שניהם עברו אמימרא דרחמנא אין כאן דבר המחבר כנלענ"ד. בהא סלקי' דוקא במכירה סובר הרמב"ם דלא מקרי מכירה אלא היכא דמהני מטעמים דלעיל:
כלל ג'
לאווין יתרין אי לוקה עלייהו
הרמב"ם במנין המצות בשורש הט' האריך בזה והנה בלאו הבא לברר לאו אחר וללמוד עליו יצא בדין מן הדיני' כגון לא תלבש שעטנז וכתיב שעטנז לא יעלה עליך חוץ מבה"ג לכ"ע אינו בא להוסיף מלקות אלא ללמד ולברר העלאה דומי' דלבישה דנהנה ממנה והה"ד בכל כיוצא בזה שאפשר לומר שבא ללמד ולברר דבר לא מוקמי בלאו יתירה ובזה אין כאן מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן שגם הרמב"ן בהשגות מודה לזה אמנם היכא שא"א לומר שבא ללמד עליו ועכ"ח שבא בלאוין יתירי' לחזק בזה פליגי הרמב"ן שם בהשגות הביא כמה ראיות דבכה"ג כיון דרבה הכתוב לאוין יתרץ לוקין על כל אחד שריבוי הלאוין לחזק האיסור מרבה מלקות נמי שהרי המלקות אליבא דרבא בתמורה הנ"ל משום דעבר אמימרא דרחמנא וכמו שביארתי לעיל בכלל ב' א"כ יש ללקות על כל מימרא ומימרא ואפי' לאביי דסובר דעיקר המלקות על המעשה דמהני וא"כ לדידי' תקשו איך אפשר לומר כרמב"ן דבלאוי יתירי לוקין על כל אחד הא ליכא רק חד מעשה והרמב"ן שם הכריח דגם לאביי אמרי' דלוקה על כל לאוי מדאמר אכל נא לוקה שתים וגו' ונראה דס"ל לרמב"ן דמ"מ גם לאביי היכא דמהני מעשיו ראוי' ללקותו על כל מימרא ומימרא וממעשה אחד עולה לכאן ולכאן:
אמנם הרמב"ם שם פליג וסובר כיון דריבוי הלאוין אינו בא לחדש שום איסור אלא שירדה התורה לסוף דעת הבריות שקל בעיניהם זה האיסור או שהיצר להוט אחרי' הרבה או שמורים התירא לכך רבתה התורה הלאוין לחזק וא"כ ריבוי הלאוין לא בא אלא להשלי' שיהי' כמו לאו אחד בדבר שאין היצר מכשילו כל כך וא"כ אין כוחו אלא לאו אחד ואע"ג דנראה לכאורה דיש איסור שכופל הלאו משום חומר האיסורין ולא משום יצרו מ"מ זה אינו מפורש והוי שוב כמו לאו שאינו מפורש שיתבאר בכלל ד' שאינו לוקה ואפי' הרבה בהם לאוין אינו לוקה רק אחד כנלענ"ד להסביר סברת הרמב"ם ולפי"ז מובן היטב דהיינו דוקא היכא דאין הלאו בא להוסיף ולחדש איסור חדש אבל היכא דכל לאו בפ"ע בא לאסור ענין בפ"ע ענין שאין אחד נשמע מחבירו ונראה לי מדברי הרמב"ם דאפי' אם הענין ההוא הי' אפשר למילף מענין אחד בבנין אב או במה הצד מ"מ טרח וכתב לה קרא אז לוקין על כל חדא בפ"ע ואם נתקבץ בגוף אחד שני ענינים אז לוקין לפי מספר הענינים שמקובץ בה:
ועפ"י האמור יש ליישב כל קו' הרמב"ן בהשגות שורש ט' מה שהקשה על הרמב"ן מפסחי' כ"ד ע"א דפריך דלמא אתי' קרא לעבור עליו בב' לאוין כדאמרי' גבי פוטיתא וגו' דע"כ לא קאמר הרמב"ם דאין לוקין אלא היכא דבא לחזק או ללמד דין כדלעיל דאז כולם כלאו אחד וכמו שהסברתי לעיל אבל היכא דכל לאו קאי על ענין מיוחד כגון התם דלאו דלא בערתי ממנו בטמא נאמר במעשר ולאו דבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל נאמר בבשר קדשי' כיון שהם עניני' נפרדים בהתקבץ ב' עניני' כגון בבשר קודש דיש ק"ו ממעשר והיקש כדאי' שם וגם יש בו ענין מקודש מצד שהוא קודש אז גם להרמב"ם לוקין כמו בפוטיתא וגם הקו' שהקשה מהא דס"ל לאביי דלוקין על נא ומבושל וגם על לאו הכולל דכ"א צלי אש וכן גבי רחיים ורכב דליקה גם על נפש הוא חובל אע"ג דס"ל להרמב"ם דאפי' אם לאו אחד פרט ולאו אחד כולל אינו לוקה ב' כדמוכח ממה שכ' הרמב"ם שם מצות ל"ת קע"ט מ"מ נראה ברור לפי הנ"ל דגבי לאו כ"א צלי אש ונפש הוא חובל מודה הרמב"ם דלוקין דע"כ לא כ' הרמב"ם דאין לוקין ב' אלא התם דלאו הכולל אינו מוסיף שום דין וחומרא מלאו הפרט ונהי דבא ללאו על שרץ המים אבל הא דכולל גם שרצי' עמו אינו אלא לחזק ולא לקי עליו אבל כאן שפיר מוסיף לאו הכולל דהנה קיי"ל אכילה בכזית ולפי"ז אם אכל חצי זית נא וחצי זית מבושל פשוט דאינו לוקה עליו דכיון דכל אחד נפרד מחבירו דהו"ל כאלו כתיב לא תאכלו נא ולא תאכלו מבושל לא מצרפין כמו שפסק הרמב"ם פ"ד ממ"א דין י"ז אבל אם שניהם באין מקרא אחד דכ"א צלי אש פשוט דחצי זית נא וחצי זית מבושל לוקין עליו דשם אחד ומקרא אחד אתי' ובזה ישבתי קו' התוס' בפסחי' דף מ"א ד"ה. איכא דאמרי וכו' דלענין מאי נ"מ מאי דאמרי' חדא מיהו לקי משום כי אם צלי אש ולהנ"ל נ"מ אם אכל חצי זית מזה וחצי זית מזה אבל גבי שרצי' לאו הכולל דלא תשקצו לא כתיב בי' אכילה ומיירי באוכל ברי' כברייתא דחייב בכ"ש ולכך אינו מוסיף וכן גבי רחיים אם חבל חצי רחיים אינו עובר מצד לא יחבול רחיים אבל מצד כי נפש הוא חובל כל שמבטל מלאכתו עובר וא"כ בין הלאו הכולל בא להוסיף דבר חדש וכן לאו הפרטיי בא להוסיף שאם אכל נא ומבושל יהי' חייב על כל אחד אפי' בהתראה דהוי ב' שמות וא"כ בא להוסיף ענין ולכך שפיר לקי עלי' וגם שאר קו' הרמב"ן יש ליישב בהנ"ל שכל המקומות שהביא שם לא באו הלאוין לחזק אלא לרבות ענין מעניני' ולכך לוקה לכ"ע וכן בלאו דלא תביא תועבה ולאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם הלאו דלא ידבק מוסיף דאפי' כ"ש אסור ולאו דלא תביא בא לפרוט:
ועפ"י האמור מבואר דל"ק מה שהקשה הלח"מ בפ"א מתמורה דפסק הרמב"ם דלוקה מ"ם דקשיא ללקה שמוני' דלהרמב"ם לטעמי' דס"ל דלאוין כפולין אינו לוקה עליהן תרתי ל"ק דשם גבי תמורה לא נאמרו אלא לחזק ואע"ג דבתמורה דף ט' ע"א מפרש דלא יחליפנו היינו בשל חבירו ובאומר תצא זו ותכנס זו ולא ימיר היינו בשלו ובשניהם קודש מ"מ הרמב"ם עכ"ח לא פסק כן דא"כ הוי שני עניני' וראוי למנות לב' לאוין וטעמו יתבאר לעיל על מקומו בפ' בחקותי ועכ"פ א"ש דאינו לוקה שם ב':
כלל ד'
בדין לאו שבכללות אין לוקין עליו
קיי"ל כאביי ולפי נוסחאות הרמב"ם הוא רבא דסובר בפסחי' דף מ"א ע"ב ובכמה דוכתי דאין לוקין עליו אמנם כלל זה יש בו חילוקי' הא' לאו שכולל כל התורה וא"כ אזהרתו נמשכת על אזהרות אחרות או על מצות אחרת ואפי' אינו כולל כל התורה אלא מצות ואזהרת אחרת כל שצריך הוא לאזהרות אחרות כגון לאו דלא תשקצו בבהמה ובעוף וגו' הנאמר בפ' קדושי' כ' הרמב"ן בשורש למנין המצות דלכ"ע אין לוקין ואינו כמנה למצוה ואזהרה בפ"ע אמנם רש"י ותוס' וריטב"א פליגי כדמוכח במכות דף ט"ז ע"ב שהקשו דלילקי נמי משום לא תשקצו וגו' ואפשר לומר דאדרבה רש"י סובר כרמב"ן אלא דס"ל דרמש דלולי שהי' כולל גדולי' הי' בלאו הזה מפורש איסורו וא"צ לאו אחר ולכך פירש דרמש נקראו נמי הגדולי' וא"כ עכ"ח הוא נמשך על לאוין האחרי' המפורשים ולכך אינו לוקה עליו:
והב' לאו הכולל ענינים הרבה שאינם מפורשי' ואינו מוזהר עליהם בפירוש כגון לאו דלא תאכלו על הדם שדרשו חז"ל ממנו כמה עניני' האסורי' לכ"ע מקרי לאו שבכללות ואין לוקין עליו מיהו נמנה ללאו אחר למנין המצות:
והג' לאו הכולל עניני' המפורשי' כבר כגון לאו דכי אם צלי אש כ' הריטב"א במכות דלא מקרי לאו שבכללות וגו' ולכאורה קשה מסוגי' דפסחי' מ"א ע"ב שקראו ללאו זה לאו שבכללות ואפשר שכוונתו לאביי דהוא מרא דהאי שמעתא דאכל פוטיתא והוא ס"ל לפי גירסת הרמב"ם דלוקין על כי אם צלי אש וס"ל דטעמו משום דכולל רק עניני' המפורשי' כבר ולפי"ז לדידן דקיי"ל כרבא דאין לוקין על כי אם צלי אש דליתא לכללא דהריטב"א הנ"ל ולכ"ע אינו נמנה ללאו בפ"ע כיון שכבר עניניו מפורשים:
אמנם הרמב"ן בשורש ט' נתן טעם אחר לאביי והוא חילוק הד' כיון שהענינים נכללי' בלאו כי אם צלי אש אפשר לכללן תחת שם השלילה דכ"א צ"א ויש להם שייכות להדדי לכך לוקין עליו לאביי אבל לדידן דקיי"ל בזה כרבא דאין לוקין נמי בכה"ג חשיב לאו שבכללות ובאמת קשה לי איך קיי"ל בב"מ דף קט"ו בחבל כלי' שעושין בהם אוכל נפש לוקה שתי' וקשה הא שאר כלי' ילפי' מלאו דלא תחבול כי נפש הוא חובל וזה דמיא ללאו דכ"א צ"א כדמוכח בב"מ שם דמדמה להדדי וא"כ לדידן דקיי"ל אכ"א צ"א אין לוקין איך לוקין שם באמת לפי הרמב"ן בחי' שם המובאים בש"ס שם נראה מבואר דס"ל לר' יהודא דקיי"ל כותי' כי נפש הוא חובל אינו כלל ל"ת רק נתינת טעם על לאו דלא יחבול רחיים ורכב וכיון שמפרש לן טעמא משום חבלת נפש ממילא ידעי' דהה"ד שאר כלים וא"כ א"ש דלא הוי לאו שבכללות אמנם לפי' רש"י ותוס' שם בב"מ קשה וצ"ע:
החלק הה' אם בלאו אחד מפורש ונכללו בו הרבה ענינים מפורשי' בקרא בזה יש ג"כ ג' אופני' אחד אם לא כתיב יתורא לחלק אפי' חילוק וי"ו כגון ובשר בשדה טריפה דמפרשי' בשר בשדה היינו בשר מן החי וטריפה היינו טריפה ממש בכה"ג לכ"ע נהי דלוקין מיהו רק חדא אי אכל תרוויי' אפ"ה אינו לוקה רק חדא כ"כ התוס' בחולין ק"ב ע"ב ובתוס' ב"מ קט"ו כ' שבעי' שיכתוב הקרא בהדי' יתור לחלק עיי"ש ולא סגי בוי"ו אמנם הרמב"ם מפרש שזה מקרי לאו שבכללות ובזה פליגי אביי ורבא ולרבא דקי"ל כוותי' אין לוקין רק חדא ולפי חד לישנא בפסחי' שם אפי' חדא לא לקי אלא שכ' דקיי"ל כל"ב דחדא מיהו לקי והרמב"ן שם בשורש ט' תמה מנ"ל דקיי"ל כן הא ספק נפשות להקל ולענ"ד פשוט דיליף כן מסוגי' דחולין ק"ב הנ"ל גבי בשר מן החי ובשר מן הטריפה דמבואר שם דלכ"ע חדא מיהו לקי וא"כ מוכח דסוגי' דעלמא כלישנא דחדא מיהו לקי:
אמנם תרתי ס"ל לרמב"ם דלא לקי לדידן דקיי"ל כרבא ולאביי לקי תרתי ובזה פליגי אביי ורבא והרמב"ן הרבה להקשות עליו דא"כ בב"מ קט"ו דמדמה זה לפלוגתא דר"ה ור"י והתם רק בלאו הכולל פליגי ותו ללישנא דאפי' חדא לא לקי תיקשי ברייתא דתני' שם בפסחי' דלוקין אם אכל נא ועוד הרבה להקשות מאיסורי נזיר וכבר בררתי דברי הרמב"ם בהערות למנין המצות מצוה זי"ן ושם בררתי דהרמב"ם מופרש לאו שבכללות אין לוקין הוא משום שאינו מפורש בהדי' כמבואר נמי מלשונו בפי' המשנה במכות ר"פ אלו הן הלוקין וא"כ הענין הראשון למשל אל תאכל ממנו נא היא בודאי מפורש ולכ"ע לוקין אבל בשל מבושל שזה אינו מפורש לאיסורא אלא כוללו ומעטפו על נא כאלו נאמר דבשל דינו כנא בזה ס"ל לל"ב דאפי' חדא לא לקי ואנן קיי"ל מסוגי' דעלמא דחולין ק"ב דחדא מיהא לקי מ"מ כיון שמעטפו וכוללו עם נא לא לקי על נא ומבושל רק חדא וגם אינו נמנה לב' ל"ת וכיון שזה טעמו של הרמב"ם מבואר דדין זה לא שייך בכל הלאוין הפורטי' כמה עניני' דלפי האמור מבואר בלאו דלא יחבול רחיים ורכב שאלמלא לא נאמר רכב הוי כולל רחיי' תרתי דהיינו התחתון וגם העליון וכיון דגלי רחמנא ורכב הפי' דאפי' האי רחיים הוא רק רכב אפ"ה אזהר עלי' וא"כ לפי מה דמפרש הקרא ורכב א"כ פי' רחיי' נמי רכב ונאמר הלאו עליו מפורש ולכך לכ"ע לוקין אם חבל רכב וכשם דלכ"ע לוקין עליו ה"נ אם חבל תרוויי' לוקה ב' דהוי כאלו מפורש לא תחבול רחיים לא תחבול רכב ואפ"ה אינו מונה הרמב"ם לב' ל"ת אע"ג דלוקה תרתי כבר ביאר טעמו במנין המצות ל"ת רמ"ב ודבר קשים וצ"ע עי' מ"ש בהערות למנין המצות מצוה תקפ"ג:
והה"ד בלאו דענבי' לח ויבשי' שהוא פירש על ענבים בין לחים ובין יבשי' הלאו קאי מפורש על תרתי ולכ"ע לקי תרתי וכן בחרצנים דכתיב מחרצני' ועד זג וכו' ומפורש ג"כ דקאי על תרתי וכן מבואר בירושלמי הובא ברמב"ן שם דכאן כתיב ועד הוא לחלק וא"כ לפי האמור מבואר לפי' הרמב"ם בתרתי פליגי אביי ורבא בלאו הכולל דכ"א צ"א וגם בלאו הנכלל והמעוטף על הראשון שזה ג"כ אינו מפורש והיכא דלא שייך זה כגון ברחיים ורכב וכגון באיסור נזיר פליגי מיהו בחדא בלאו הכולל וזה שאמרו בב"מ דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דר"ה ור"י ואע"ג דר"ה ור"י רק בלאו הכולל פליגי ואביי ורבא פליגי בתרתי הא כדאיתא והא כדאיתא וגם הא דתני' בברייתא דעל אכילת נא לוקה ל"ק לל"ב דבנא כ"ע מודים דלוקין:
והרמב"ן לענין מלקות מודה להרמב"ם אבל לענין מנין המצות סובר דלעולם הנפרטים נמנין המצות כמנין הנפרטים אמנם כ"ז אם לא נאמרו רק הנפרטים אמנם היכא דאיכא כלל ונפרטין בזה האופן הג' לרמב"ם נמי אין לוקין ולא נמנה לב' אבל לרמב"ן לא מבעי' דנמנה לב' אלא אפי' מלקות יש על כל אחד דאל"כ למה יפרטו אלא בב"מ דף קט"ו משמע דרבא סובר דכ"א צלי אש בא ללמד על הקישא בשעה שישנו ולא ללאו אתא ואפ"ה ס"ל לרבא לדעת הרמב"ן דלקי תרתי על נא ומבושל וא"כ זה דלא כהרמב"ן. ובלא"ה הקשה המעיי"ח דהא איצטרך לפרוט נא ומבושל למעט חי ומבושל בחמי טברי' עיי"ש ולענ"ד לרבא דסובר אין לוקין על לאו שבכללות ולדעת הרמב"ם דבתרתי פליגי מפרשי' האי לישנא דחדא מיהו לקי לא נאמר על לאו הכולל אלא עלו הנפרטים וא"כ לא אצטרך מיעוט למעט חי ומבושל בחמי טברי' דלא לקי מהיכא נילף לרבות ללקות הא מלאו כ"א צ"א לא לקי ואייתר לן נא ומבושל לחלק ואפי' לפי' הרמב"ן דל"ק סובר דחדא לקי על הלאו דכולל וא"כ גם על חמי טברי' וחי הו"א דלקי ואיצטרך קרא למעט דלא לקי כי אם אנא ומבושל מ"מ לפמ"ש התוס' בב"מ קט"ו ע"ב ד"ה אבל וכו' מבואר דלאו דאל תאכלו קאי נמי כ"א צ"א ולמה לי עכ"ח דבא לגלות לן דנא ומבושל לקי תרתי ומדלא כתיב בהדי' אלא בשל מבושל דאז הוי ידעי' לחלק ולא הי' מצטרך הלאו דכ"א צלי אש ועכ"ח שבא ללמד ללאו על חי ואכתי הו"א דלוקין על חי לכך ממעט מפרטא מדפרט נא ומבושל ואע"ג דלרמב"ן איצטרך למפרט ללמד דחייב על נא ומבושל תרתי צ"ל דכונת הש"ס דהוי לי' לפרש באותו לאו של הכלל בודאי אם הי' כתובין לאוי דפרטא ולאו דכללא בשוה כמו באיסורי נזיר דכתיב הלאו בדרך החיוב אז לא ממעטי' מהפרט דברים הנכללים בכלל אבל גבי נא דהפרטים נאמרו מפורש והלאו הכולל נאמר בדרך שלילה וא"כ מיושבים כל הקו' על הרמב"ן מדנאמר בלשון כמ"ש התוס' ב"מ הנ"ל עכ"ח בא ללמד לחלק לנא ומבושל ומדלא נאמר הכלל בלשון הפרט מפורש דלא בדרך שלילה אמרי' נא ומבושל המפורש לקי ולא על חי הנאמר בלשון שלילה ומדאסמך הלאו של הפרט על הכלל דכ"א צלי אש בחד קרא ילפי' בשעה שישנו בקום אכול צלי וא"ש דילפי' מיני' ג' דרשות לפי דעת הרמב"ן. ולפי"ז אפשר ליישב ג"כ דברי הרמב"ם שהקשה הרמב"ן עליו דסותר עצמו דגבי נא ומבושל לא מנה אותם לב' משא"כ באיסורי נזיר מנה אותם ללאוין נפרדין וכבר כתבתי למעלה דעד מחלקן מדכתיב מחרצנים ועד וגו' אמנם לפי הנ"ל יש לומר דגם הרמב"ם מודה לכללא דרמב"ם היכא דיש כלל ופרט בא לחלק אלא דגבי צלי אש סובר כקו' המעיי"ח דלעיל דהפרט בא למעט חי ולא ס"ל דג' דרשות אפשר לשמעת מיני' לכך סובר דאינו לוקה רק חדא וממילא אינו נמנה רק לחדא דלהרמב"ם זה תלי' בהדדי משא"כ בנזיר מודה לסברת הרמב"ן:
כלל ה'
בדין לאו שאין בו מעשה אין לוקין. הנה קיי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ ר"י דפליג ע"ז וסובר דגם אין בו מעשה לוקין אמנם הטעם ומנלן אמרי' במכות י"ג ע"ב דטעמא או משום דכתיב לעשות דהיינו אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ד' את מכותך וגו' או משום דבעי' דומי' דלאו דחסימה ולפי מאי דקיי"ל דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו ויליף לה בפ"ק דתמורה דף ג' ע"ב מקרא דאם לא תשמור לעשות וגו' א"כ עכ"ח האי לעשות לאו דוקא דהרי בנשבע בשם קאי הקרא ללמד שיש בו מלקות ובנשבע לית בי' מעשה ועכ"ח דלדידן ילפי' לה דבעי' דומי' דלאו דחסימה. אמנם ר"ל דס"ל בב"מ דף צ' ע"ב חסמה בקול אינו לוקה דלא חשיב שעשה א"כ היא גופא תיקשי גם אי בעי דומי' דחסימה הא בחסימה גופא משכחת לה דלית בי' מעשה וכבר הקשו תוס' בב"מ צ' ע"ב ד"ה ריש לקיש וכו' ותי' בחד תי' שהוא נראה עיקר דיליף לה ר"ל מלעשות וגו' ולפי"ז לא ס"ל ר"ל הא דנשבע ומימר ומקלל חבירו דלוקין אלא כרב בתמורה דף ג' ע"א או נראה נכון יותר דר"ל ס"ל מדאצטרך ב' כתובים בנשבע ומקלל חבירו דלוקין על לאו שאין בו מעשה מוכח בעלמא דאין לוקין וכמ"ש התוס' בשבועות כ"א ע"א ד"ה אמר קרא כו' אלא לפי"ז קשה מאי פריך במכות ד' ע"ב מ"ט דר"י דסובר אין בו מעשה לוקין הא ר"י ס"ל בסנהדרין ס"ז ע"ב דב"כ מלמדין ותו קשה מאי מתרץ דיליף ממוציא שם רע א"כ הוי ג"כ הבאים כאחד ואפי' ר"י מודה דאין מלמדין ועכ"ח ר"ל דר"י לא דריש ולא ס"ל הך דנשבע ומקלל כדאי' בש"ס מכות ט"ז דתנאי נינהו אליבא דר"י עכ"פ לדידן דקיי"ל הא דנשבע ומקלל יש לן ב' למודים או דומי' דלאו דחסימה או מכח ב"כ:
והנה לכל הב' טעמים יש לומר היכא דבדיבורי' מתעביד מעשה אינו ממועט מב"כ וגם לא מלאו דחסימה וא"כ יש לומר שפיר כר"י דאמר לא תתני מימר דמימר מיקרי בדיבורי' מתעביד מעשה וכן נראה לי בדעת הרמב"ם אע"ג דהה"מ והלח"מ פי"ג משכירות לא ס"ל כן בדעת הרמב"ם מ"מ נראה לי עיקר דגם הרמב"ם סובר כן ואע"ג שכ' ריש הלכות תמורה דמפי השמועה למדו דאע"ג דלית בי' מעשה לוקין כונתו כמ"ש השאגת ארי' בסי' ע"ח דכונת הרמב"ם בשותפין או ציבור שהמירו דאין תמורתן תמורה וא"כ לא מתעביד בדיבורי' מעשה ואפ"ה למדו מפי השמועה דלוקין וזה כונת ר"י דלא תתני מימר דלפעמים מתעבד בו מעשה וכן מוכח דאל"כ תיקשי למה במקדיש בעלי מומים פסק הרמב"ם בפ"א מאיסורי מזבח דלוקה והחינוך סי' רפ"ז תמה וכ' הטעם משום דבדיבורי' מתעבד מעשה דליכא למימר דיליף בתמורה דמהלכה לא ילפי' אלא ודאי הטעם משום דבדבורי' מתעבד מעשה:
אמנם לכאורה קשה לזה א"כ בפיגול דג"כ דבדבורי' מתעבד מעשה יהי' לוקין ולמה לא פסק הרמב"ם כר' ינאי בזבחים כ"ט ע"ב מיהו זה בלא"ה קשה על הסוגי' שם דפריך אמאי לוקין לאו שאין בו מעשה הוא ומאי קושי' דלמא ר' ינאי כר' יוחנן ס"ל דבדבורי' מתעביד מעשה. אמנם מצאתי בשיטה מקובצת בב"מ מ"ג ע"ב קשיא לי' זה מיישב דאדרבה מכאן ראי' דגם במחשבה מפגלין אלא דהסוגי' מיירי כגון שדיבר אלא כיון שהדיבור לא איצטרך אלא לגלות על מחשבתו א"כ לא מתעבד בדבורי' מעשה אלא ע"י מחשבה לכך מקרי לאו שאין בו מעשה ודמי' לעדים זוממין דאמרי' בסנהדרין ס"ה הואיל ואפשר רק בראי' או יותר כגי' הרי"ף שם הואיל ואפשר באו שוב אין בו מעשה אע"ג דבדבורי' מתעביד מעשה עיי"ש. ואדרבה מכאן ראי' לשיטת הרמב"ם בפי"ג מפסולי מוקדשין דבמחשבה בעלמא מפגלין והקשה המ"ל שם איך נלקה על המחשבה וכי מאן דאכיל תמרי בארבלי נלקה ול"ק דמיירי בדיבור וכ"כ בראש יוסף חולין ל"ט. אמנם כבר הקדימו בשיטה מקובצת הנ"ל ועיי"ש בש"מ שתירץ עוד בגוונא אחרינא, מיהא קשה לי טובא על שיטה מקובצת הנ"ל דכפי דבריו מאי פריך בתמורה דף ד' ע"ב דגם במקדים תרומה לבכורים ללקי משום דבדיבורי' מתעביד מעשה וקשה הא אמרי' בגיטין ל"א ע"א ושם בתוס' ד"ה ובמחשבה וכו' וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מתמורה דין י"ו דבמחשבה בעלמא נעשה תרומה וכבר כ' הרמב"ם בכיוצא בזה בפי"א מברכות דין ט"ו דמשעה שגמר בלבו נעשה המעשה וא"כ ה"נ לא ע"י דיבורו מתעבד מעשה ולכך הוי אין בו מעשה ואין לוקין ומאי פריך וצ"ע על השיטה מקובצת ולפי אידך תירץ שבש"מ א"ש ואפשר דבכה"ג דאסורא איכא להקדים תרומה לבכורים ולקרות שם לא מתפס במחשבה בעלמא וצ"ע. עכ"פ גם שם בתמורה ד' ע"ב נראה דפשיטא לי' דאמרי' בדיבורא מתעבד מעשה מקרי מעשה ודלא כהה"מ פי"ג משכירות ולח"מ שם ובפי"ח מסנהדרין:
איברא דיש ד' חלוקי לאו שאין בו מעשה אחד שאין שייך בו מעשה כלל. חלק ב' דלפעמים משכחת בה מעשה ולפעמים אין בו מעשה ובלאו כזה הה"מ פליג על החינוך מהיפך להפך דעת המ"מ לפי שטתו דס"ל להרמב"ם מימר לא מקרי מעשה א"כ קשיא לי' חסמה בקול דלוקה ומכח זה כ' דהרמב"ם סובר כיון דמשכחת בי' לפעמים מעשה והנוב"י בכונתו כ' דבעי' שיהי' עתה משכחת מעשה אז אפי' לא קעביד מעשה ולפי"ז לכאורה קשה איך מנה הרמב"ם בפי"ח מסנהדרין הולך רכיל בלא קעביד מעשה הא משכחת לה בכותב הרכילות וכמ"ש הלח"מ לענין עדות בכותב לדעת הה"מ ואפשר בהולך רכיל הכתיבה אינו איסור מיהו גם בעדים י"ל כן וג"כ אין לומר דכונת הה"מ דוקא חס מה דעיקרו מעשה דא"כ ג"כ לא שייך תי' הלח"מ בעדים ע"י כתב ועיי' בנוב"י מה"ת חאו"ח סימן ע"ו מ"ש בכונת הה"מ. ולענ"ד בלא"ה קו' הלח"מ לא קשיא דלר' יוחנן דס"ל מימר מקרי מעשה בודאי הה"מ מודה וגם למאן דיליף מלעשות ממדה הה"מ והה"מ כ' כן רק להרמב"ם דלא יליף מלעשות וגם ס"ל דשיטתו דלא מחשב מעשה מה דבדבורא מתעבד מעשה ולכך סובר דרק לענין זה בעינן דדמי לאו דחסימה שיהי' משכחת בי' מעשה ועפי"ז הי' אפשר ליישב דברי הרמב"ם בפ"ה מע"ז דפסק בנשבע ונודר בע"ז לוקין וכ"פ בחינוך ומצות השם סי' פ"ו והקשה עליו מש"ס דסנהדרין ס"ג דקאמר דוקא לר"י לוקין ולהנ"ל הא להה"מ אפשר בכתב עיין בחתם סיפר סי' רכ"ז בד"ה והנה מריש וכו' ופשוט בנודר ונשבע בע"ז בכתב עובר משום דכתיב לא תזכירו צ"ל דהש"ס קאי לר"ל או לר"י והה"מ קאי לדידן אליבא דהרמב"ם ומיושב דעת הרמב"ם דלדידי' שפיר פסק דלוקה בנודר ונשבע בע"ז ועי' במ"ל בפ"ד ממלוה דין וי"ו שכ' ג"כ כהה"מ:
אמנם לענ"ד נ"ל דהרמב"ם לא ס"ל כהה"מ והנה החינוך ס"ל בהיפך דכל שאפשר לעשותו בלא מעשה גם ע"י מעשה פטור ויש לחינוך תנא דמסייע לי' בשיטה מקובצת ב"מ צ' בשם הראב"ד דבעי' משפט אחד שוה וכן יש להביא ראי' מסנהדרין הנ"ל מדלא משני דמיירי בנשבע בע"ז בכותב מיהו דעת החינוך אינה לגמרי כראב"ד דנראה דגם החינוך מודה להרמב"ן שם בשיטה מקובצת דדוקא לענין חטאת בעי' משפט אחד וכל שמשכחת בלא מעשה גם במעשה פטור אבל במלקות לא אמרי' כן ומ"מ ס"ל אם העבירה בכל תקיפה יכולה היא לעשותו עתה בלא מעשה א"כ המעשה לא גרם העבירה ועיי' מ"ש השעה"מ בפ"א מחמץ ומצה דין ג' בכונתו עיי' מ"ש בגליון מצות השם מצוה ס"ה אבל אם אינו יכול לעשות עתה או על אופן זה בלי מעשה גם החינוך מודה דלוקין ובזה מיושבין שיש בכלל הזה בדברי החינוך עיי' בגליון ספר הנ"ל שהערתי בזה:
ויש עוד חלק ג' מלאוין שאין בו מעשה שבאמת הוא עושה מעשה בתחלתו אבל בתחלתו אין בו עבירה עד לבסוף ואז אין בו מעשה לכך מקרי לאו שאין בו מעשה עיי' בחינוך סי' ת"ק וברמב"ם פ"ה מה' מלכי' ובהה"מ פ"ג ממלוה דין ה' ובזה א"ש מה שהקשה לי למדן אחד דלמה פסק הרמב"ם רפ"א מחגיגה דאם עבר וראה פנים בעזרה ולא הביא קרבן עבר בלאו דלא יראה פני ריקם ואינו לוקה דהוי אין בו מעשה ובפ"ה מאיסורי מזבח פסק אם הקריב בלא מלח לוקה וחשיב לי' אית בי' מעשה ולהנ"ל ל"ק קרבן ראי' אין החיוב דוקא שיביא עמו קרבן בשעת ראי' פנים בעזרה ואפי' לא הקריב כל יום הראשון יש לו תשלומין כל שבעה א"כ בשעת ביאה שעשה מעשה עדיין לא עבר אלא אח"כ אם לא השלים וזה לא הוי מעשה אבל מלח החיוב בשעת הקרבה ועשה עבירה בשעת הקרבה ואין לה תשלומין לכך שפיר מקרי יש בו מעשה וכו' אם בתחלת המעשה לא הי' עבירה אבל אם בתחלת המעשה הי' עבירה גם השהי' מקרי מעשה עיי' מ"ש בזה במצוה רע"א בגליון לס' מצות השם. וקנין כ' מרן הגאון בעח"ס זצ"ל סי' רפ"ח לא חשיב מעשה והקשו עליו מחמץ דאם קנה הוי מעשה ול"ק חדא עפ"י הריטב"א במכות דף כ' ע"ב דאם אסור הדבר אלא שאין לוקין אז מועיל המסייע לשוויי' מעשה אבל לשוויי' איסור אינו מועיל וה"נ לדידן בנדון של מרן ז"ל בלי מעשה אין כאן האיסור ועוד היכא דאיסור הוא שלא יהי' לו כמו חמץ א"כ ע"י הקנין הוא עושה האיסור אבל בהרבה אין נ"מ אם הוא שלו לענין איסור:
ויש עוד ענין ד' דעשה מעשה שאסר הכתוב אבל אין המעשה עבירה מצד עצמו ואין זאת המעשה תכלית עבירה שנאסר רק משום מעשה האחר כגון שמאכיל לקטן איסור אפי' אי למספי בידים אסור מה"ת מ"מ ס"ל לחינוך דכה"ג מקרי לאו שאין בו מעשה כדמוכח מדברי' מצוה י"ג וי"ד אמנם הכ"מ פ"ט מקרבן פסח דין זי"ן מוכח דס"ל כה"ג מקרי יש בו מעשה ובפרמ"ג א"ח סי' שמ"ג בא"א סק"ג ובט"ז צדד בזה ולא הביא דברי החינוך ולענ"ד יש לומר דזה תלי' בפלוגתא הנ"ל אי ילפי' פטור אין בו מעשה מלעשות או מב"כ כה"ג חייב דמעשה מקרי ולקי דעבר אמימרא דרחמנא אבל אי ילפי' דבעי' דומי' דלאו דחסימה כה"ג ג"כ לא דמי ללאו דחסימה. והנה לפימש"כ לעיל דלמ"ד נשבע חייב עכ"ח לעשות ל"ד א"כ במלקות לא כתיב עשי' ובחטאת כתיב אשר יעשה וא"כ מאי פריך בסנהדרין ס"ה ע"ב מחסמה בקול על הא שאמרו בעדי' זוממין לית בי' חטאת משום דלא הוי מעשה ומאי קו' חטאת שאני דכתיב עשי' אלא עכ"ח צ"ל דגם במלקות כתיב עשי' וצ"ע על הנ"ל ועי' במצוה ל"ב:
כלל וי"ו
בלאו שניתן לאזהרות מיתת ב"ד
לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו והנה מהרמב"ם בפ"ט מגניבה שכ' דעל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד אין לוקין משום דהוי לי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד מוכח דס"ל אפי' לאו הנאמר סתם וכולל הכל גם השייך בו מיתה וגם שאינו שייך בי' מיתה חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואם תיקשה לדבריו מב"ק דף ע"ד ע"ב דאמרי' אי הכחשה לאו תחילת הזמה אז עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו לוקין מלא תענה אע"ג דלפעמי' משכחת לה דבא על לאו זה מיתה אפ"ה השתא דלא משכחת לה מיתה לא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתה וצ"ל כתי' ראשון של תוס' שבת דף קנ"ד ע"א ד"ה בלאו וכו' דלא תענה שאני דגלי קרא והי' אם בין הכות הרשע עיי"ש אמנם לתי' השני בתוס' כך הוא הכלל דוקא אם לשון הלאו והאזהרה משמע טפי דקאי על ענין מיתה אע"ג דנכלל בו גם ענין דלא מתחייב מיתה ע"ע חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתה ואין לוקין עליו אבל לאו הנאמר סתם כמו לאו דלא תענה או לאו דממכרת העבד דכולל כל העניני' הוי לי' כאלו פורט כל העניני' בפירוש וא"כ הנך עניני' דלא שייך בהו מיתה שפיר לוקין על לאו ההוא דהוי לי כאלו אית להו לאו בפ"ע אמנם בלאו דעיקרו משמע דקאי על ענין דלית בי' מיתה אז אפי' כלל בו גם ענין מיתה אפ"ה לא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתה ב"ד אפי' לפי תי' ראשון של תוס' שבת קנ"ד הנ"ל שהוא דעת הרמב"ם הנ"ל ולפי"ז יש שלש חלוקות היכא דעיקרא בא לענין מיתה לכ"ע חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתה ובהיפך היכא דעיקרו ולשונו בא שלא במקום מיתה לכ"ע לא חשיב לאו שניתן לאזהרה מיתה וכמו שכ' התוס' בערובין י"ז ע"ב ד"ה לאו וכו' אלא שתלי' שם בפלוגתא דאמוראי ר' יונתן ורב אשי ומסתמא קיי"ל כבתרא כרב אשי דס"ל כיון דעיקר לשונו משמע דלא בא לענין מיתה דהיינו הוצאה אלא לתחומין דאל יצא כתיב לא מקרי לאו שניתן לאזהרה אמנם היכא דכתיב הלאו סתמא וקאי על כל עניני' בשוה תלי' בפלוגתא דב' תירוצי' של התוס' הנ"ל והרמב"ם פסק כתי' הראשון דאע"ג דכתיב סתמא וכולל גם עניני' דלית בהו מיתה אפ"ה חשיב לאו שניתן לאזהרה מיתה ולכאורה לפי דעת הרמב"ם עמדה קו' התוס' בסנהדרין דף ס"ג ע"א ד"ה משום וכו' דלמה לי למימר התם דאין לוקין על לאו דלא תאכלו על הדם משום דהוי לי' לאו שבכללות תיפוק לי' משום דהוי לי' לאו שניתן לאזהרה מיתת ב"ד והתם משמע דאינו קאי על אחד יותר מחבירו כיון דקרי לכולהו לאו שבכללות ועי' בלח"מ בפי"ט מסנהדרין דין ד' שכ' דלישנא דלא תאכלו על הדם משמע נופי לאינך דרשות ממאי דנימא דקאי על אזהרה לבן סורר ומורה וא"כ הוי כמו לאו שלא יצא איש ממקומו שכ' התוס' בערובין י"ז ע"ב ד"ה לאו הנ"ל וא"ש הסוגי' לרב אשי:
כלל זי"ן
דאין מזהירין ואין עונשין מן הדין
בכמה דוכתי אמרי' דאין עונשין ואין מזהירין מן הדין כדאי' נמי במכות דף ה' ע"ב ואפ"ה יש מקומות דמזהירין מה"ד אביי סובר בסנהדרין ע"ו ע"א דגילוי מלתא עונשין ומזהירין מה"ד היכא דהוי רק גילוי מלתא מיהא פירש"י שם דוקא בתו מאנוסתו נוכל למילף מבת בתו דבת בתו עצמו אינו אסור אלא מכח בתו עיי"ש משא"כ אחותו מאביו ואמו נהי דעדיפא מאחותו שאינה רק מצד האב או מצד אם אפ"ה לא מקרי גילוי מלתא עיי"ש ותוס' במס' סנהדרין דף צ"ג ע"ב בד"ה השתא משמע דגם אחותו וכה"ג דעדיפי וגם הוא אותו ענין עצמו ועדיף מיני' כאחותו מאביו ומאמו אין ראוי' לקרותו אין עונשין מה"ד דהוי רק גילוי מלתא אלא באחותו גילה קרא דחלקו עיי"ש ולפמ"ש המהרש"א בסנהדרין דף ס"ד ע"ב דטעם דאין עונשין מה"ד הוא משום דלמא משום דחמור לא סגי לי' בכפרה עיי"ש ולפי"ז קשה על אביי עצמו מאי מועיל גילוי מלתא דלמא בתו דחמירא לא סגי בעונש ההוא ואפשר דבזה גופא פליגי אביי ורבא ומהרש"א כ' כן רק לרבא מיהו יש ליישב בפשיטות דהרי בתו מאשתו מבואר בקרא דהוי בשריפה ולפ"ש אביי גם בהיא ממנו וא"כ חזינן דלא חמירא טפי יותר נכון לומר דגם אביי סובר גז"ש דהנה לענין זה אלא דקשי' לי' קו' התוס' דף ע"ה ד"ה מכין וכו' לכך איצטרך ק"ו ולענין דסגי בשריפה שפיר ילפי' דהנה וא"כ שוב שפיר נוכל למילף מק"ו דגילוי מלתא ולפי"ז בלא"ה מיושב קו' רש"י על אביי מאחותו מאב דשם איכ"ל כסברת מהרש"א הנ"ל:
מיהו נראה פשוטו דגם לרבא נוכל למילף מק"ו דאסורה רק מלקות ועונשין בעי' מפורש טפי דאם אינו מפרש לגמרי נהי דק"ו דאורייתא מ"מ בעיני העובר כיון דאינו מפורש קמ"ל טפי והקב"ה דרצה לזכות את ישראל פירש והרבה להם מצות ואזהרת מפורשות כדי שישמרו והיכא דלא פירש עכ"ח אינו לוקה ואפשר ג"כ דבעינן דומי' דלאו דחסימה המפורש וכן לענין עונש מיתה דומי' דהנך הנפטרין בפירוש וע"ז אמרו בכריתות ה' לא תהי' גז"ש קלה בעינך דממיתין עלי' וא"כ עכ"ח הוי כמפורש ובס' מרגניתא טבא בשורש הב' דף מ"ג הוכיח מלשון הרמב"ם במנין המצות מצוה של"ד דסובר כאביי ולענ"ד לענין איסור לכ"ע מודים:
וכ' הרמב"ם בשורש י"ד והובא ברמב"ן בשורש ב' היכא דהעונש מפורש נוכל ללמוד הלאו גם מלאו שבכללות או מק"ו והרמב"ן השיג עליו וכ' במעיי' חכמה בפ' משפטים במצוה מ"ח דהיינו דוקא אם הק"ו ממקום אזהרה אחרת אבל אם הק"ו מיוסד ע"י עונש מוכרח דחמיר ועי"ז מק"ו דאיכא אזהרה מדאזהרה בדבר הקל ק"ו כי האי בודאי לא מהני לאזהרה עיי"ש ראייתו מזבחים ק"ו דרצה לילף אזהרה לשחוטי חוץ ק"ו מדבר שלא ענש הזהיר ק"ו כאן ופריך הא אין מזהירין מן הדין והטעם נ"ל להסביר עפ"י מ"ש החינוך במצוה ס"ט טעם דבעי' אזהרה שלא יהי' משמע שרשות ביד אדם שרוצה להפסיד חיותו שיעשה כזה עיי"ש שפתי חן וא"כ אין כאן ק"ו מכח דענש עליו דלמא אדרבה מכח דענש לא בעי' שוב אזהרה ולכך פריך שפיר:
ועוד כבר כ' המרגניתא טבא וכן המעיי"ח שם דכלל זה של הרמב"ם דהיכא דעונש מפורש נוכל למילף אזהרה מק"ו היינו היכא שמפורש בפירוש אבל אי ילפי' רק מיתורא לא מקרי מפורש וכן מוכח בסנהדרין ע"ו דקאמר דעונש לזנות אב עם בתו ילפי' מבת כהן ושוב פריך אזהרה מנין ומאי קו' דלמא ס"ל כזה כאביי דיליף מק"ו כיון דכבר ידעי' עונש ועכ"ח כיון דאינו מפורש בפירוש בעי' קרא לאזהרה. עוד כ' הה"מ בפ"ד ממ"א דהיכא דהאיסור מפורש בקרא או בעשה שוב נוכל למילף הלאו ומלקות מק"ו והמ"ל בפ"ב מאיסורי ביאה האריך בזה וביאר דזה תלי' בסברת הרמב"ם הנ"ל וגם לאביי דוקא דסובר גילוי מלתא מועיל ובס' מרגניתא טבא בשורש ב' האריך טובא בזה וגוף הסברא קשה מכמה דוכתי וגם אני כתבתי במק"א בזה ואין כאן מקומו:
פוטר מים
לבי לחוקקי ישראל ליושבי על מדין לעורר ע"ד המכשלה אשר ראיתי בקהלות גדולות בדבר הנוגע
לטהרת בני ישראל ועליהם מוטל להסיר מכשול, מי יתן ואזכה להיות ממזכי רבים וע"י זכותם אבנה
גם אנכי מהם ויקוים בנו דברי הנביא וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. ע"ד המקוה שעוקתה גדולה ועמוקה והרבה פעמים גברו המים עד שא"א לטבול בה ועשו לה גשר מנסרים בלא דפנות הנקרא שולחן (טי"ש) ולמען יוכלו להגבי' ולהוריד השולחן לפי הצורך ולפי ריבוי המים לא קבעוהו בקרקע ולא בכתלים רק תלוי באויר ונאחז בארבע עמודי ברזל המנוקבים בשולחן הנ"ל כמו שלשלאות והעמודים נתחזקו ע"י שרויפע"ן ועי"ז מורידים ומגביהין אותו כעין המבואר ברש"י שבת קמ"א ע"א גבי מכבש אם מותר לטבול במי המקוה הלזו כשעומד על השולחן:
הנה כעין שאלה זו הובא כבר בשו"ת אמרי א"ש חיו"ד סי' ע"ח והעלה שאין לטבול עליו עיי"ש שקיצר הגאון המחבר ולא ביאר היטב כמו שכתב בעצמו בסוף התשובה שהי' מוטרד אז, ואחרי כי הוא צורך שעה להלכה למעשה אמרתי אעבור פרשתא דא ואתניי' ממקורה:
השו"ע ביו"ד סי' קצ"ח סל"א כ' וז"ל אין טובלין בכלים לפיכך אם הי' טיט במקום שטובלת לא תעמוד על גבי כלי עץ שמקבלין טומאה מגבן ולא על גבי נסרים שראויין למדרסות ולא על שום כלי הראוי למדרס ותטבול משום גזירת מרחצאות של כלים עברה וטבלה לא עלתה לה טבילה אבל נותנת היא חבילי זמורות תחת רגלי' מפני הטיט וכן לא תעמוד ע"ג כלי חרס ולא ע"ג בקעת ותטבול ואעפ"י שאין כ"ח מטמא מגבו ולא ראוי למדרס חשש חכמים הוא שמא תפחד שלא תפול ולא תטבול כראוי עברה וטבלה על גבי אלו עלתה לה טבילה ולפי זה מקוה שיש בו שליבות פי' מדרגות של עץ אם טבלה ע"ג השליבות אפילו הם מחוברים לכותלי המקוה לא עלתה לה טבילה דפשוטי כלי עץ הם וצריך לעשות במקומן מדרגות של אבנים ותהי' המדרגה רחבה ד' מקום הנחת הרגל כדי שיהי' בה שיעור מקוה לבל תפחד ליפול ממנה עכ"ל השו"ע:
השו"ע הביא כן להלכה בלי שום חולק ובאמת פליגי בזה, ומקור הדין הוא מהראב"ד בס' בעלי הנפש שער הטבילה שהכריח כן מדנקט רבא בנדה ס"ו ע"ב אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול ולא נקט כלי עץ משום דלשון לא תטבול משמע רק לכתחלה אבל בדיעבד עלתה לה טבילה וזה דוקא בכ"ח אבל כלי עץ כיון דדבר קיבולי טומאה מגבו לא צריכא למימר ואפשר דאי טבלה נמי לא עלתה לה טבילה והביא ראי' לדבריו ממ"ב פ"ה דמקואות מעין שהעבירו ע"ג כלים או ספסל וכו' ר"י אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל שמעינן מהכא דכלי עץ אפילו בפשוטים אית בי' גזירת מרחצאות וכו' כיון דחזי למדרס ומסתברא דאי טביל לא עלתה לה טבילה עיי"ש והסכימו עמו הר"ן בפ"ב דשבועות והרשב"א בתה"א ובתשובה תתכ"ח, אלא דהרשב"א בת"ה פירש וביאר יותר כמו שהובא גם בב"י שאסור לעמוד ולטבול ע"ג נסרים שראוין למדרסות ולא על שום כלי הראוי למדרסות יע"ש ובתשובה תתכ"ח הנ"ל הוסיף עוד לומר דאפילו על פשוטי כ"ע אסור דהתם איכא טפי משום גזירת מרחצאות לפי שמטמא אפילו מגבה במדרסות יע"ש:
עפ"י דברי הרשב"א הנ"ל בת"ה ובתשובה פסק השו"ע דאין לעמוד בשעת טבילה על נסרים ואם עברה וטבלה לא עלתה לה טבילה וכן פסק ג"כ ה"ר ירוחם בנתיב כ"ו דאפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה:
והנה הרמב"ם והרא"ש חולקים על הראב"ד דלמסקנא בנדה ס"ו שם לא גזרו גזירת מרחצאות ורק משום ביעתותא וכל היכא דלא שייך ביעתותא מותר אף לכתחלה, ובדעת רש"י יש שרוצין להוכיח דלא ס"ל כהראב"ד דאסור לטבול על דבר שהוא מקבל טומאה משום דפי' על הא דאבו' דשמואל עבד ביומא תשרי מפצי לבנתי' בנדה ס"ז ופירש"י מפני חציצית הטיט נתן מחצלת בנהר שעובר עליהן עכ"ל ואי כהראב"ד הא מחצלת מקבלים טומאה ואיך רשאי לעמוד עליהם בשעת טבילה עיין בשו"ת גאוני בתראי סי' ל"ו דרצה הגאון ר' משה אשכנזי ז"ל להכריח כן ולענ"ד אי משום הא לא ארי' דאפשר במחצלת פחות מששה על ששה דלא מקבל טומאה כדאי' במ"ב פכ"ז מכלים או אפשר דקבען בקרקע ע"י דבר שמועיל קביעתן ובטלן לגבי קרקע כמו שיבואר להלן דאין מקבלים טומאה כדאיתא במ"ה פ"כ מכלים במפץ דקבעו ונתן עלי' המעזיבה דטהור יע"ש ועד"ז מדוקדק לשון הש"ס בנדה שם אבו' דשמואל עבד לבנתי' מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי ואי רק בנתן המפצים בלי שום קביעות כנ"ל אמאי נקנו לשון עבד דהא לא עשה שום מעשה הגם דיש לומר דלישנא דעבד נקט משום מקואות מ"מ הכי הול"ל עבד מקואות ביומי ניסן ונתן מפצי בתשרי ומדלא נקט הכי משמע דעבד שייך גם אמפצי ולהנ"ל א"ש:
והיותר נכון לענ"ד דמשם אין ראי' דרש"י ס"ל דלא כהראב"ד עפ"י מה שהביא הסדרי טהרה בסי' קל"ח בשם שו"ת מהרח"ש דאם עושה נסרים כדי שיהי' המים נקיים ולא יתערב בהן עפרורית קרקע אע"ג שבשעת טבילה עומדת על הנסרים אפ"ה כיון דעיקר המעשה לא הי' משום כך לא ירדה עליהם טומאת מדרס יע"ש א"כ בלא"ה אין מוכרח דהא רש"י כ' בפירוש דנתן שמואל מפצי מפני חציצת הטיט וכזה לא מטמא מדרס:
ועכ"ח מוכרח לומר כן דהא הר"ן בפ"ב דשבועות כ' להדיא כדעת הראב"ד כמו שהביא גם הב"י ועכ"ז כ' הר"ן בנדרים דף מ' ע"ב בפירושו דהאי מפצי דבנתי' דשמואל בפירוש הראשון כמו שפירש"י ועכ"ח מוכרח אתה לומר דמזה אין ראי' כלל משום דעבד באופן דלא יקבלו טומאה דאי מק"ט להר"ן אין רשאי לעמוד עליו ולטבול ולכן יש לומר דגם רש"י אינו חולק על הראב"ד:
ועוד ראי' לדברי הנ"ל מהרמב"ם פ"ט ממקואות הי"ג שפי' פירוש שלישי בהא דעביד מפצי להקוות המים והובא בב"י סי' ר"א וכ"כ השו"ע בסי' ר"א ס"ב דאם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ עד שיקוו המים ע"ש. ולכאורה צ"ע הא הרמב"ם שם בה' י"ד כ' דאין מזחילין בדבר שמק"ט דהווייתו ע"י טהרה בעינן וכן השו"ע בסעיף נ' הביא ב' דיעות בזה ואין התירו להקוות במפץ דהוא מק"ט ועכ"ח צ"ל במפץ באופן שאינו מק"ט וכן ראיתי בס' גידולי טהרה סק"ו שפי' כן בדברי השו"ע וא"כ אין להוכיח מפירושו דרש"י במפצי דס"ל דלא כראב"ד ועכ"פ השו"ע פסק כן להלכה בלי חילק וכן הסכימו הב"ח והש"ך דפסקינן כן ואין להקל לבד הטו"ז בסי' קצ"ח סקל"א חולק על הפסק של השו"ע וסומך על דעת הרמב"ם והרא"ש אולם הבאים אחריו דחו את דבריו כמבואר בסדרי טהרה בסי' קצ"ח ובחי' הגרשוני ובשערי דיעה וכן כל הפוסקים והאחרונים הביאו כן בסתמא כפסק השו"ע ואחר העיון מצאתי מפורש יוצא ג"כ בשו"ת משאת בנימן סי' פ"א הובא בש"ך קצ"ח סקל"ו בדבר אשה שאינה יכולה לעמוד על רגלי' כיצד היא טובלת והביא בשם מהר"י ברין להניח סדין במקוה כמו מפץ וד' נשים בד' כנפותי' וישכיבו' על הסדין ויטבלו' ויגביהו אותה ע"י הסדין וטהורה והמ"ב חולק עליו כי תקנה זו לא יתכן כלל דסדין בר קבולי טומאה הוא וכבר כ' הראב"ד והרשב"א והר"ן הביאום הטור והב"י דאשה לא תטבול על דבר המקבל טומאה ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה וההיא דשמואל דעביד מחצלתא לבנתי' ואע"ג דמפץ בר קבולי טומאה הן ההיא יש לפרש כדפי' רבוותא הנ"ל דלמחיצות עבדינהו משום צניעות ואידך דמפרשי דעביד להו מחצלתא מפני חציצה דטיט ורפש מפרשי דמחצלת אלו מאותן מחצלת שאינן מק"ט כגון מחצלת שאין לה שפה כדאי' ספ"ק דסוכה אבל בדבר המק"ט ליכא למ"ד וסדין דבר המקבל טומאה הוא ולא עלתה לה הטבילה אפילו בדיעבד יע"ש ותל"י שכונתי לדעתו הגדולה:
הנה מ"ש המ"ב הנ"ל דבדבר המק"ט ליכא למ"ד דמתיר אינו מדוקדק דהרמב"ם והרא"ש לא ס"ל כלל גזירת מרחצאות כמו שביאר הטו"ז ולדידהו מותר לטבול על דבר המקבל טומאה וצ"ל דכונת המ"ב הוא מדסתם הש"ע ולא הביא דעת החולקי' בשם י"א לכן נפסקה הלכה כמותם ועיין בס' בית לחם יהודא סי' קצ"ח סקל"א שקורא תגר על שטובלי' על השליבות של סולם המיוחדי' לעלות על הגג זהו בודאי אין טבילתן טבילה לפי כל ההתירים שכ' האחרוני' וכולן שווין שאסור ובניהם ודאי בן הנדות עכ"ל יע"ש:
והנה אין לפרש כונתו משום שעומדי' בשעת הטבילה על השליבות ושייך בה בעיתותא ולא טבלה יפה כמו שנראה לכאורה מדברי מהרי"ל בה' נדה שכ' וז"ל אמר מהר"י סג"ל אסור לטבול בעומד על הסולם דלא מצי להרחיב אברי' כדין משום בעיתותא ע"ש, דאם זה הי' הטעם של הבל"י אז אז הי' בדיעבד מועלת הטבילה כמבואר החילוק בש"ע בין ביעתותא דהוא רק לכתחלה ולבין דבר המק"ט דאפילו בדיעבד לא עלתה הטבילה והבל"י בעצמו בסק"ל כ' כלל הזה וא"כ מ"ט כ' בטבלה על השליבות של סולם דאין טבילתן טבילה אפילו בדיעבד ועכ"ח צ"ל הטעם משום דעומדת על דבר המק"ט וכן מוכח המשך לשונו שם ונקטו ג"כ בפשיטות כמו השו"ת מ"ב כאלו הלכה פסוקה בלא חולק ואי בסולם כ' כן הבל"י מכ"ש שאין הטבילה מועלת בעומדת על נסרים דבסולם יש דיעות דאין מקבלין טומאה ובאמת יש לי עיון בדברי הרשב"א בתה"א ובתשובה תתכ"ח שהבאתי לעיל והעתיקם ג"כ הב"י שאוסר לטבול על שליבות שראוין למדרסות שלכאורה סותר עצמו לתשובה קצ"ד הובא גם בב"ח או"ח סי' תרכ"ט דאסור לסכך בסולמות משום דהם כלי קיבול והא דאיתא בת"כ למעט סולם מטומאה הכונה בשאין להם בית קיבול אלא ששליבותיו קבועות על ירכותיו יע"ש והרמב"ם חולק ע"ז דאין זה נחשב לב"ק משום דעשוי' למלאות עכ"פ משמע מדבריו בסולמות שאין להם ב"ק אינם טמאים ומצד הדין הי' מותר לסכך בו וקשה הא בתה"א ובתשובה הנ"ל אוסר לטבול עליו משום דראוין למדרס ומש"ה אפילו בדיעבד לא עלתה הטבילה וא"כ אמאי מותר לסכך נהי דאין לו בית קיבול מ"מ מטמא מדרס וכן קשה לכאורה על המחבר דביו"ד סי' קצ"ח סל"א הנ"ל פוסק להלכה כהרשב"א דשליבות ראוין למדרס ובאו"ח סי' תרכ"ט סעי' ז' מסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו וטעם הספק הוא כמ"ש שם הטו"ז סק"ט אי נקבים בירכי הסולם שהשליבות תקועות בם הם בית קיבול או לא ובאותם סולמות שאין שם נקבים אלא השליבות מחוברים במסמרות בסולם מותר לסכך יע"ש וקשה ג"כ תיפוק לי' דהסולמות ראוין למדרס ואיך יהא מותר לסכך בהן. והסדרי טהרה בסי' קצ"ח סקס"ו רצה לומר בכונת הרשב"א דאוסר לטבול בשליבות של סולם דוקא ביש להם בית קיבול ולא משום מדרס עיי"ש מלבד דדוחק לפרש כן בכונת הרשב"א שאמר בהדיא וכפל דבריו דהטעם הוא משום דראוין למדרסות ועוד דהו"ל לפרש דאם השליבות רק מחוברים במסמרות דמותר לטבול עליהן ואין לאוסרן מצד פשוטי כ"ע אי לאו משום מדרס דהא הס"ט סובר בדעת הרשב"א דפשוטי כ"ע אינם מקבלים טומאה אפילו מדרבנן עיי"ש עיין בנוב"י מה"ת יו"ד סי' ק"ט בד"ה ומה שכתבתי. ונראה ליישב עפמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בפ"כ מכלים וכן הוכפלו דבריו כמה פעמים במשניות ובחיבורו דבטומאת מדרס אינו די בראוי למדרס רק צריך שיהי' נעשה בה מעשה המייחדת הכלי למדרס אבל אם גם ראוי הוא לקבל מדרס ולא נעשה איזה מעשה שעל ידה ייחדו' למדרס אינו טמא יע"ש וכ"כ הטו"ז באו"ח תרכ"ט סק"כ באריכות ולכן אם לקח הסולם בלא שום מעשה ונתן על הסוכה בזה עדיין לא מטמא מדרס אף שראוי הוא למדרס משא"כ בטבילה בזה שלקחה ונתנה או קבעה במקוה לעמוד עלי' ולטבול בזה עצמו ייחדה להיות מדרס שם ולכן לא עלתה הטבילה: