אור ברסלב
מהרם שיק תריג מצות חלק ב פרשת ואתחנן › מצוה תלא

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת ואתחנן · מצוה תלא

מצוה תל

מ"ע ק"פ

מ"ע לברך ברכת המזון אחר אכילה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך ולדעת הרמב"ן בברכות דף כ' כזית וכביצה לכל מר כדאית לי' הוא דאורייתא ולהרז"ה הוא מדרבנן לכ"ע ורק כדי שביעה הוא מחוייב מה"ת וקרא אסמכתא בעלמא ודעת החינוך צ"ע שכ' כזית דרבנן וכביצה הוא מה"ת וזה דלא כמאן וכבר העיר המעיי"ח עליו בזה ואפשר דטעם החינוך דס"ל דביצה הוי כדי שביעה דהרי ר"י למד משבעת ושבעת הוי כביצה דלגבי מקצת בני אדם זה נמי הוי שביעה והוי כדאורייתא ואין כל אדם שוה:

והנה במג"א ריש סי' ר"י כ' דאכילה ושתיה אין מצטרפין לשיעור כזית ומביא ראי' מיוהכ"פ דתנן האוכל ושותה אין מצטרפין וכבר תמה ע"ז בספר חמד משה דהתם ביוהכ"פ דביתובא דעתא תלי' מילתא מיהו זה אפשר לדחות דראי' של המג"א מדר' חסדא דלא ס"ל הטעם משום דביתובי דעתא תלי' מילתא ביומא דף פ"א ע"א אלא דקשה לי דהרי בסוכה דף כ"ז ע"ב ובשאר דוכתי הכי קיי"ל דלענין שתי' יש ספק אי' בעי' שיעור רביעית לענין ברכה אחרונה כביצה או כזית וכן איתא בשו"ע וא"כ לענין ברכה אחרונה אי נימא דגם משקין בכזית וא"כ אוכלין ומשקין שוות וא"כ איך אפשר למילף מיוהכ"פ דהוי אכילה בככותבת הגסה ושתי' כמלא לוגמיו אבל כאן אכילה ושתי' שוות בכזית וא"כ אפי' לר' יהושע מצטרף וא"כ קשה על המג"א שכ' האוכל ושותה אין מצטרפין אמאי וצ"ע:

והנה איתא באו"ח סי' ר"ד סי' ח' אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהחיך נהנה וגו' והקשה המג"א ס"ק כ' דבסי' תע"ה סי"ד פסק אנסוהו ואכל מצה יצא וכהרב"י שם בשם המ"מ והר"ן הטעם דאמרי' המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וא"כ ש"מ דחשיב הנאה וא"כ למה לא יברך עליו וא"ל דמיירי דנפשו קצה מלאכול רק בעכ"ח האכילוהו וא"כ איך החיך נהנה ממנו. ולענ"ד נראה ליישב עפ"י מש"כ התוס' בבא בתרא דף מ"ח ע"א ד"ה יקריב אותו מלמד שכופין אותו דמוכיח שם הש"ס אגב אונסו גמר ומקנה הא דוקא אונסו אגב זוזי אמרי' גמר ומקנה ותי' התוס' כיון דהוי מצוה הוא כזוזי וה"נ גמר ומקנה וא"כ מיושב היטב דבסי' תע"ה דאנסוהו לאכול מצה והוי מצוה ובמצוה אמרי' דהוי כזוזי ע"כ בוודאי גמר ומקנה ע"כ שפיר יצא אבל בסי' ר"ד דלא הוי שום מצוה ממילא לא הוי כזוזי ולא גמר ומקנה ע"כ אמרי' שפיר אם אנסוהו לאכול לא יברך עליו ואע"ג דהוי סופו נהנה זה הוי כמו תחילה באונס וסופו ברצון דפטור ומיושב היטב קושי' המג"א:

והנה מרן הגאון בעח"ס זצ"ל באו"ח סי' מ"ט כ' דאפשר דאם אכל פחות מכזית ושבע ממנו יוצא כדי אכילה וכתב שבוודאי לענין בהמ"ז שבשביעה תלי' מילתא חייב בוודאי לברך בהמ"ז בכה"ג אם שבע ממנו אבל המנחת חינוך כתב להיפך שבוודאי לא יצא וגם לענין בהמ"ז בעינן דוקא אכילה ושביעה כדכתיב ואכלת ושבעת ולפי דברי מרן זצ"ל כראה דס"ל האי דושבעת הוא פי על האכילה וממילא אם כורכו דבר אכילה בגמי אע"ג דלענין דבר מצוה אמרי' דלא יצא אפ"ה לענין בהמ"ז בודאי חייב משא"כ לסברת המנחת חינוך זה לא הוי אכילה אפי' לענין בהמ"ז כי הנאת גרונו בעינן כיון דאכילת ושבעת כתיב בקרא:

והנה לענין שאחד יכול להוציא חבירו דינו כמו ברכה דאחרים אם הוא חייב בה אז יכול להוציא ג"כ אחרים והמג"א בסי' קצ"ט הקשה אמאי אמרי' אם הגיע לבר מצוה אז יכול להוציא אחרים אע"ג דלא בדקו אותו והא קיי"ל דבדאורייתא לא סמכי' על חזקא דרבא. ואני אמרתי בחרפי ליישב דהטעם דלא סמכי' על חזקה זו הואיל ואפשר לברורי ומבררינן כמ"ש הטו"ז באע"ז סי' קנ"ו וברמב"ן במלחמות פ"ק דחולין והראש יוסף כתב דמה דאמרי' הואיל ואיכא לברורי מבררינן הוא רק מדרבנן והנה בקטן אפי' לא הגיע לשניו חייב הוא מדרבנן ויכול הדרבנן להוציא דרבנן כדאיתא בברכות דף כ"ף וא"כ יש ליישב קושי' המג"א דהרי מה"ת אזלי' בתר חזקה כיון דהביא שתי שערות וא"כ אם הי' מוצא לאיש אשר אכל כדי שביעה כיון דמה"ת הוא גדול כבר יצא השומע המחויב מדאורייתא והשתא הוי רק דרבנן וקטן נמי הוי מדרבנן מחויב ואמרי' דרבנן מוצא דרבנן כנ"ל וא"כ ממ"נפ יכול להוציא את הגדול ושמעתי שבס' ביאר מרדכי על ערבי פסחים מהגאון ר' מרדכי בנעט זצ"ל ג"כ כתוב תירץ זה אבל אני לא ראיתיו ואפשר, וברוך שכוונתי, אם כתיב בה:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה