מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת ואתחנן · מצוה תכא
מ"ע קע"ה
מ"ע לקרות קריאת שמע שחרית וערבית שנאמר ודברת בם וכו' ובשכבך ובקומך ר"ל זמן שכיבה וזמן קימה והרמב"ן מנה ק"ש שחרית וערבית לשני מ"ע. והנה מצוה זו קראו חז"ל קבלת עול מלכות שמים ובענין כוונה ובזה יש פלוגתא אי רק פסוק ראשון הוא מה"ת או ג"כ פ' שני' או גם שלישית ועי' בפר"ח באו"ח סי' ס"ז שהאריך בזה והסכים שפרשה ראשונה ושניה דאורייתא הוא וגם האריך לתמוה על דברי תוס' שפסקו כשמואל דס"ל ק"ש דרבנן וקרא ודברת בם בדברי תורה כתיב כבר הקשה השאגת ארי' סי' () ולי הי' נראה דגם שמואל מודה דק"ש דאורייתא אלא דס"ל דמקרא דודברת בם אינו מוכח רק הלמ"ס הוא וס"ל כדעת מקצת הסוברי' דהלמ"ס ספק מותר כדאמרי' בקדושין דף ל"ט לכך נאמרה הלכה דוודאי אסור וספיקו מותר ומלשון הטור יו"ד סי' רצ"ד משמע דבכל הלמ"מ כן ולכך ס"ל ג"כ ספק קרא ק"ש ספק לא קרא פטור ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה אותי הב' המופלג גבריאל קעל זצ"ל דמתני' ריש פ' הי' קורא תנן אם כיון לבו יצא וקשה הא אנן קיי"ל באו"ח סי' ס"ד דאם קרא ק"ש ולא אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לא יצא והא במתני' תנן סתם הי' קורא בתורה והתם מיירי בלא ברשכ"מ ואפי"ה תנן דאם כיון יצא האם אמנם שגוף הקושי' אינו קשה דאיכ"ל דלבתר הכי אמר ברשכ"מ בתוך כדי דבור וי"ל ג"כ דמתני' מדאורייתא דלא צריך לומר בשכ"מ אמנם לשמואל לא הי' תי' זה מספיק דהוא ס"ל דגם ק"ש הוא מדרבנן אמנם להנ"ל א"ש:
ב) והנה בק"ש אנו צריכין להאמין באחדות הבורא וגם אנו צריכין ליחד מעשינו לשי"ת ולעשות מעשינו רק לשמו הן יחוד המעשה זה מקרי קבלת עול מלכות שמים ואנו מחוייבי' בשעת ק"ש לקבל עלינו שיהי' מחשבותינו ועבדינו הכל רק לשם השי"ת. ובזה אני מיישב הקושי' שהבאתי במצוה שלפני זה שהקשה הסדר למשנה איך אמרי' במנחות צ"ט אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית ג"כ יצא משום לא ימיש וכו' הא רשב"י ס"ל ריש פ' כיצד מברכין דצריך האדם שלא לעסוק במנהגו של עולם דא"כ התורה מה תהא עליה ועכ"ח הקרא דואספת את דגנך קאי אם אינו עושה רצונו של מקום כך הקשה הנ"ל:
ואמרתי עפ"י הנ"ל דאיכ"ל דכוונת ר"ש בן יוחי כך הוא דאם קורא ק"ש שחרית וערבית ומיחד כל מעשיו לשם השם וא"כ אף זה שחורש וקיצר הכל מיחד להשי"ת ע"כ י"ל שם שפיר אע"ג שקורא רק ק"ש שחרית וערבית ג"כ יצא משום הקרא דלא ימוש וכו' אבל בכיצד מברכין מיירי בסתם אדם שאינו מיחד מעשיו לשם ד' שיהי' רק חורש בשעת חרישה וקיצר בשעת קצירה ולא יהי' כוונתו להשי"ת בזה צריך דווקא לקיים והגית אבל בקריית ק"ש התם לא יצא ושפיר מיושב קושי' הסדר למשנה וביתר ביאור נהי דקרא דלא ימוש קיים אבל הקרא דושננתם שיהי' דברי תורה משונונים בפיך זה עוד לא קיים שהרי שכחה מצוי ואם אינו מוסיף משתכח וזה שאמר והתורה מה תהי' עליה וא"כ אע"ג דקיים בק"ש לא ימוש וכו' וגם ודברת בם אבל הקרא דושננתם בודאי לא קיים ונהי דמשום מ"ע אין צריך לבזבז כל ממונו ודוקא משום ל"ת חייב לבזבז ממינו וא"כ אם לא קיים הקרא דלא ימוש דהוא לאו ודברי קבלה לא הי' רשאי לעסוק בדבר אחר אבל כיון דאינן אלא עשה אם לא זכה לקרא דעומדי זרים וגו' שפיר יכול לאסוף בעצמו וא"ש. עיין בירושלמי פ"ק דשבת על מתני' דמפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה דאמרי' שם בירושלמי דר' שמעון בן יוחי וחביריו אין צריכין להפסיק אפי' לק"ש והקשה שם וכי ר"ש בן יוחי לא פסיקא דחייב בלולב או בסיכה הא עיקר לעשות מפני שינון ע"כ שהם שהי' תורתם אומנתם ע"כ לא הי' צריכים להפסיק ואפשר דהיינו טעמא דשמואל דס"ל ק"ש דרבנן היינו אם עוסק בתורה: